דין שני עדים אומרים שנתגרשה - שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ״ב

אינו נאמן. אף על גב דיש לו מיגו דאי בעי יכול לגרש אותה השתא מ"מ אינו נאמן דכל המגרש יש לו קול כ"כ רש"י והר"ן ומסוגי' דש"ס נראה הא דחוששין לדבריו והיא ספק מגורשת דוק' כשיש לו מיגו היינו כשאומר גרשתי היום אבל אם אומר גרשתי מאז ומקדם אינו נאמן כלל ומלשון הרמב"ם והטור לא משמע כן אלא לעול' חוששין לדבריו וצ"ל דס"ל אפי' אם אמר גרשתי כבר פלגינן דבריו וחוששין לדבריו מכאן ולהבא ופסקו כמ"ד שם דפלגינן דבריו:

ספק מגורשת. היינו לאחר מותו חולצת ולא מתייבמת גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרי' אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן:

אפילו הודית לו. אף על גב האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת כמ"ש בסימן י"ז מ"מ היכ' דהוא מסייעה אינה נאמנת עוד כתב הרמב"ם שמא גירש אותה בגט פסול לפ"ז אם קבלה קידושין אז /או/ אם אמרה גרשתני לא מהני אא"כ אם הוא אומר לא גרשתי אבל אם הוא אומר גרשתי אף על גב היא התחילה לומר גרשתני לא מהני כי יש לחוש שמא בגט פסול גירש:

לאחר מעדיה. ומשום חשד ליכ' למיחש כי בשנים ליכא חשד כמ"ש לעיל סי' י"ב:

וחזקה הוא שאין מקלקלי'. כ"כ הרמב"ם ואפשר ליתן טעם למה כתב את זאת חזקה היא וכו' משום דקשה לי' קושית תוס' דהא היא קיימ' בחזקת א"א והעד חייב חנק ותרצו תוס' דחזק' שלה מרעי חזקה זו כן הרמב"ם מתרץ קושי' זו אלא לכאורה נראה מתוס' היכ' דהיא א"י בוודאי שגרשה תו לא שייך חזקה הנ"ל והולד ממזר ודאי דאוקמי אות' בחזקת א"א ולא כרמב"ם שכתב הולד ספק ממזר ואפשר אף על גב דאמרה א"י הואיל ונשאת אח"כ הוי כוודאי מדנשאת אח"כ אמרי' אי לאו דיודעת לא היה נישאת לבעל:

אפילו אם היו כולם שרוים בחצר וכו'. רבות' זו קאי לענין אם נשאת לא תצא ומשמע מרמב"ן דוק' אם אלו שאמרו לא ראינו שרוים בחצר זו אז לא תנשא דאי לאו הכי תנשא אפי' לכתחלה ועיין דרישה:

לא תצא. דעבדי אינשי דמגרשי בצנע' ש"ס אף על גב דקי"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן אפילו כשיש לו מיגו הטעם משום מאן דמגרש יש לו קול כמ"ש רס"ז בשם רש"י והר"ן מ"מ להכחיש עדים האומרי' דגירש אמרי' שמא גירש בצנע' ואפילו נשאת לאחר לא תצא הר"ן:

נתגרשה. היינו מכמה ימים ואם נשאת לעד האומר מת עיין סי' י"ז סעי' ל"ז:

תנשא לכתחלה. אף על גב דתרווייהו אומרי' שהיתה א"א מ"מ הואיל אחד מהם עכ"פ שקרן הוא דהא מכחישין זא"ז א"א להחזיקה לא"א על פיהם והוי כאלו היה רק ע"א שהיא א"א אבל כשכ"א אומר קרוב לי י"ל דא' טועה ותרווייהו מעידים שהיא א"א, ועיין ברמב"ם פי"ב ה"ג משמע אפילו אם מכחישין זא"ז תצא ועיין תשו' מהרשד"מ סי' ס"א ועיין סי' מ"ז כתבתי לדעת תוס' לא אמרי' דטועה מיהו יש לחלק בין האי דהתם לדין דכאן, ואין לדמות לש"ח וע"א אומר תנאי היה וע"א אומר דלא היה תנאי לא אמרינן תרוויי' מעידי' שהיה שטר טוב אלא אמרי' זה שאומר תנאי היה כוונתו בתחילת עדותו לסיים שהיה תנאי א"כ קשה ה"נ יש לומר דהיה כוונתו לסיים שהיה קרוב לה ואין כאן אלא ע"א וי"ל מ"ש נתגרשה דומה לאומר נפרע השטר ולא כאומר תנאי היה וכשע"א אומר נפרע השטר וע"א אומר לא נפרע לא אתרע השטר ועיין כל זה בהר"ן בסוגי' זו, ועיין בח"ה סי' פ"ב, ומשמע מר"ן ומטור אפי' שאומרי' סתם שזרק לה הגט אמרי' דעבידי דטעו ולא הוי הכחשה אפי' לא אמר כמדומה לי ועיין פרישה:

אשת איש הייתי. נראה לי"א קמיית' נאמנת אפילו אחר כ"ד דהוי כמפרש דבריה מה שאמרה בתחלה א"א הייתי היינו הייתי כבר ועכשיו גרושה אני אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד לומר גרושה אני דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפילו להכחיש דבריה וכמ"ש בש"ס בענין אם אמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני דאינה נאמנת לאחר כ"ד כמ"ש בסי' מ"ז אפילו דעת הרמ"ה שהבי' הטור כל זמן שעסוקים באותו ענין נאמנת היינו דוק' באומרת א"א הייתי ולא כב"ח:

אם יש עדים. עיין סימן ז' שם איתא מ"ש הרמב"ם אם יש ע"א דנשבית מותרת וכתב הב"י שם דלמד מדתנא במתני' אם יש עדים משמע דוק' עדי' ולא ע"א מזה נשמע כאן ג"כ לא מהני ע"א דהא תנא כאן ג"כ עדים ואם קול יצא שיש עדים שהיא א"א יש לדייק ממ"ש שם ס"ז דאסורה כי דוק' בשבוי' הקילו בה:

אבל חוששין לדבריה. הטור כתב בס"ז כשאמרה שלא בפניו גרשני אינה נאמנת אפילו אם נשאת תצא משני בלא גט אף על גב דבא בעלה אחר הנשואין ואומרת בפניו גרשתני והקשה ב"ח למה אין חוששין לדברי' לחומר' להצריכה גט משני כמה דחוששין כאן לדבריה לחומר' ותירץ התם אם היתה צריכה גט משני היתה אסורה על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו ואם מת בעלה קודם שהחזירה אסורה להנשא עד שתגרש זה המקדש משום דשויא נפשה חתיכ' דאיסור' לכל אדם ואכתי אין מיושב למה בנשאת תצא בלא גט דהא אסורה לבעלה בל"ז היה לנו לחוש לדבריה לחומר' לכן נראה דהיא אינה נאמנת בשום דבר אלא היא יכולה לעשות את נפשה חתיכ' דאיסור' כגון הכא היא חתיכא דאסור' לכהן וליבם אבל להצריכה גט אין שייך לומר חתיכ' דאסור' אלא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט ובאמת היא אינה נאמנת, לכן אפילו אם נתקדשה שלא בפניו ומת הבעל א"צ גט לדעת הטור וכ"כ בט"ז וכל זה לדעת הטור אבל הר"ן כתב בשם הרמב"ן והרשב"א בתשובה סי' תקס"ח ואלף ת"ג כתבו גם שם צריכה גט כי לקצת אמוראים בש"ס אפילו שלא בפניו אינה מעיזה חיישינן לחומר' וצריכה גט משני:

יתקיים בחותמיו. ואז אין לו מיגו אינו נאמן אבל טענות אבד ונפל ממני אינו נאמן אפילו במקום מיגו ואם שנים מערערי' ואומרי' מזויף סביר' ליה הטור דמהני הקיום וכן כתב הבית יוסף בפשיטו' ועיין סי' קמ"א סעי' נ"ג ועיין דרישה סס"ז ועיין תשו' הרא"ש כלל מ"ה ובטור סס"ז אם העד אומר הבעל לא צוה לו לחתום נאמן ואפי' אם כ"י יוצא ממקום אחר כי שכיח בעון הדור שרבים מתעסקי' בגיטין אף על פי שודעי' בו מעט וסבר כשבעל אומר כתבו דכוונתו שיחתום לפ"ז ממשע אפילו שני עדים אומרי' כן ואין הסופר מסייע להם נאמנת ולא כב"ה שכתב הטעם הואיל והסופר מסייע אף על גב דאין העדי' נאמני' לומר שטעו בשנת המלך כמ"ש בח"ה סי' מ"ג ש"ה דהא שמואל מספק' אם כתבו היינו חתמו והוי טעות שדרך לטעות בו, ומזה נשמע מ"ש בח"ה בהג"ה ש"ע סי' ח' בשם הרא"ש דאין העדי' נאמני' לומר שטעו לא קאי על טעות שדרך לטעות והש"ך שם מאריך בזה ואישתמט' תשובה זו וא"ל כאן הטעם משום הסופר מסייע כי בוודאי אם אין העדי' נאמני' לא מהני מה שהסופר מסייע וב"ח כתב הא דהעד נאמן לומר דבעל לא צוה לחתום משום דלא נעשה רשע אלא כשהוא רשע דחמס ותמוה דבריו דהא איכ' איסור דאוריית' וא"צ רשע דחמס ואפשר כיון דאיכ' ע"מ הוי חתימות רק איסור דרבנן מיהו קשה אפילו אם לא נעשה רשע מ"מ כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דקי"ל העדי' החתומי' נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד לכן אין העדי' נאמנים לומר דהיו אנוסי' מחמת נפשות כמ"ש בש"ס ובפוסקי' ובוודאי ל"ד ועיקר הטעם כמ"ש:

ואפילו הודית לו זה דעת רמב"ם ומפרש טעם ע"ז לפי נוסחות הטור ברמב"ם שמא מכוין לקלקלה או גירשה בגט פסול והיא אינה יודעת או שמא העיזה פניה כיון שהוא מאמינה לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קימים גרשה עתה בפנינו עכ"ל ובנוסחאות שלפנינו כתוב בזה"ל או גירשה בגט בטל והיא אינה יודעת כובד איסור שלה נראה פירושו דהוקשה לו למה לא תהא נאמנת כמ"ש אח"כ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה לזה אמר דדבור שלו פשיטא שאינו נאמן מטעם שמא יתכוין לקלקלה ודבור שלה ג"כ אינו מועיל דאין כאן חזקה דהעזה דאפשר שהיא טועה בחוסר ידיעה מהפסול בשלמא כשהבעל מכחישה ואומר לא גרשתיך אין חשש זה דא"כ היה הבעל אומר כן ולא היה מכחיש לגמרי משא"כ כאן שאדרבה הבעל מסכים עמה ותו שאין כאן חזקה דהעזה כיון שמאמינה ומה שסיים אח"כ לפיכך אומרים כו' נראה דבא לתרץ מ"ט לא נימא דנאמן הואיל ובידו לגרשה כמו דס"ל לחד מ"ד בגמ' באמת לזה תירץ בשלמא מידי דתלוי בנאמנות למפרע מהני מגו משא"כ כאן דלא מהני אלא להבא לא משגחינן במגו כיון דאפשר שיגרש בפנינו וכתבו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) הטעם דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה כיון דאם איתא דגרשה ה"ל קלא מ"ה באומר זה בני דנאמן הואיל ובידו לתת לו במתנה דאפשר שהוא בנו ואין יודעים מזה:

האומרת לבעלה גרשתני כולי נ"ל כיון שהטעם שאינה מעיזה אם שניהם מודים בגירושין רק שהוא אומר שהיה פסול בגט והיא מכחישתו אינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה כיון שגם הוא מרחיק עצמו ממנה וכן משמע ממ"ש בשם התו' בסמוך דהטעם משום דאם היה שם גט ה"ל קלא וכאן אין הוכחה זו דהא אפי' לדבריו היו שם גירושין אלא שנמצא שם פסול ואין שם קול ע"ז דודאי גם האי מלתא ה"ל קלא: (דברי המגיה דבר זה אין לו ביאור ונראה פירושו דה"ק וכאן אין הוכחה ר"ל דאין כאן הוכחה זו שלא יהיה הוא נאמן במה שאומר גט פסול וממילא תהיה היא נאמנת זהו א"א לומר כן אלא דגם היא אינה נאמנת דהא אפי' לדבריו היו שם גט כמו שאמרה היא רק שהוא אומר שנמצא בו פסול וממילא גם כאן איתא לסברא זו דאם איתא דגרשה ה"ל קלא דודאי גם האי מלתא ה"ל קלא וא"כ אינו נאמן כלל במה שאומר שהיה שם גט כל עיקר וא"כ גם היא אינה נאמנת בעיקר הדבר שהיה שם גט כלל כיון שהוא מסייע לה שהיה שם גט וה"ל כאלו אמר גרשתיה והיא הודית לדבריו דאונס נאמנים וכיון דנפל היסוד דלא אמרי' דהוה שם גט כל עיקר ואינה נאמנת על עיקר הדבר שהיה שם גט כלל נתרועעה הבנין לומר חזקה דאינה מעיזה ובודאי לא הוה בפיסול עכד"ה) ותו דלא גרע דבר זה מאם היתה קטטה ביניהם דאמרי' דמעיזה: (דברי המגיה. כתב ב"ש בסק"ג עוד כ' הרמב"ם שמא גירש בגט פסול לפ"ז אם קבלה קדושין מאחר או אם אמרה גרשתני לא מהני אא"כ היא אומר לא גרשתי אבל אם היא אומר גרשתי אע"ג היא התחילה לומר גרשתני לא מהני כי יש לחוש שמא בגט פסול גירש עכ"ל עמ"ש ע"ז בסי' י"ז ועוד י"ל א"כ גם בהיא אומרת גרשתני והוא שותק נמי נחוש שמא בגט פסול גירש דדוקא בשהוא מכחישה ואומר לא גרשתיך אז אין לחוש לגט פסול דא"כ היה אומר כן דהיה גט פסול כמ"ש הט"ז ס"ז סק"ח אבל כשהוא שותק לגמרי ניחוש שמא גט פסול היה דמה לי כשהוא הודה אח"כ שגירשה דחיישינן לגט פסול לפ"ד ה"ה נמי כששותק נמי לחוש לגט פסול דשתיקה כהודאה דמיא וכ"ת ה"נ הרי הטור והש"ע בסי' י"ז כתבו סתם א"א שקבלה קדושין בפני בעלה מקודשת דכאלו שאמרו גרשתני דמי דנאמנת משום חזקה דאינה מעיזה משמע אפי' כשהבעל שותק דאי דוק' כשמערער ואומר לא גרשתיך לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דהב"י כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם אשת איש שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה כו' מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער ה"ז כמו שאמרה נתגרשתי עכ"ל ויש לתמו' עליו למה כתב והוא לא ערער דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה שאין אשה מעיזה בפני בעלה אפי' במערער עכ"ל ב"י הרי בהדיא דבזה מודה הב"י דבלא ערעור מהני חזקה דאינה מעיזה רק ע"ז פליג על ר"י דס"ל דגם במערער מהני ור"י ס"ל דבמערער לא מהני וכן דעת הט"ז שם שכתב על דברי ב"י והדבר פשוט כדבריו דאפילו במערער מהני חזקה כו' משמע פשיטא דבלא ערעור מהני אלא אפי' לערער מהני וכן הוא דעת הב"ח שכתב שם ונראה דס"ל להר"י דלא אמרו דבפניו נאמנת אלא כשבעלה שתק והלך ולא ערער אבל במערער ומכחישה אינה נאמנת לאוסרה עליו כו' עכ"ל ואע"ג דהט"ז השיג עליו שם לא השיג עליו אלא על מ"ש דבערער אינה נאמנת אבל במה שכתב דבלא ערער נאמנת בזה דעת כולם הר"י והטור והב"י והב"ח והט"ז שוים דנאמנת א"כ אם אית' לדברי הב"ש ניחוש לגט פסול גם בזה דאין חילוק כלל בין הוא שותק או הוא מודה דכל מה שאתה אומר בהוד' לדברי' כן תוכל בשותק הן שהוא מכוין לקלקל' או בגט פסול גירש נוכל לומר ג"כ ששותק כמו דהוד' והיא מעיז' הואיל והוא מהימנ' א"א לומר בשניהם כיון שהוא דיבר' תחל' ולא ידע' אם יודה או ישתוק או יערער אלא ודאי כמ"ש בסי' י"ז דאם הוה אמרה תחלה גרשתני נאמנת אף שהוא מודה לה אח"כ מטעם כיון דהיא התחילה תחלה ולא ידע' שיסייע לה הבעל חזק' דלא מעיז' בפניו ונגד חזקה ל"א וגט פסול כמ"ש שם ע"ש: עוד כתבתי שם באם הוא מודה שגרש' רק שהוא אומר שהיה גט פסול אפשר דחוששין כיון דבהודאות פיו תתרע החזקה דמעיזה ע"כ שם. והנה לפי מ"ש הט"ז סי' זה סק"ב אם שניהם מודים בגט רק שהוא אומר שהיה פסול והיא מכחישתו דאינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה כיון שגם הוא מרחיק ממנה וכן לפי הטעם שני שכתב הט"ז לפי מה שפרשתי דבריו שם וכן לטעם שלישי שכתב הט"ז בזה משמע דמיירי כשהוא אומר תחלה שגרש' רק שהיה גט פסול בזה הוא דאמרינן דאינה נאמנת מכל הני טעמי אבל בהיא אומרת תחלה גרשתני אפשר לומר דנאמנת כיון שלא ידע' שהוא יוד' לדבריה אינה מעיזה ומה שהוא אומר אח"כ שהיה פסול אינה מועיל כלל דנחוש לדבריו דלא יהא כאלו הוא מכחישה לגמרי או הודה לגמרי אחר שאמרה היא תחלה שהיא נאמנת כמ"ש אבל מ"מ נ"ל דאינה נאמנת כשהוא אומר אח"כ בפי' שהוא גט פסול כמ"ש דטעמ' מה דהיא נאמנת הוא משום חזקה דאינה מעיזה וכיון שהוא אומר שהיה גט אלא שהיה פסול א"כ אמרי' שבאמת אינה מעיזה שהיה שם גט באמת אלא שהיה פסול והיא אינה יודעת מהפסול וא"ל כיון דדבריו לחוד אינו מועיל כלל אף אם אומר שהיה גט והיה פסול אמרינן אם אית' שהיה שם גט כלל ה"ל קלא דאפי' אם היה שם גט פסול ה"ל קלא כמ"ש הט"ז וא"כ דבריו ללא כלום נחשבים ואין כאן אלא דבריה ותהיה נאמנת ז"א כיון דע"כ תוכרח לומר מכח דבריה שהיה שם גט מטעם דאינה מעיזה א"כ לא מגרע גרע בדבריו שהוא מודה לדבריה שהיה שם גט דנימא השת' אם אית' ה"ל קלא דא"כ יקשה היאך העיזה שהוא יותר סברא טפי להעמי' עליו כמ"ש שם וא"כ גם הוא נאמן כדבריו מכח דבריה תחלה שהיה שם וכיון שהוא אומר שהיה פסול למה לא נחוש לדבריו שמא האמ' כך היא כיון שזה אינו סותר חזקתה דאינה מעיזה דאפשר שהיא לא ידעה מזה דבשלמא אם הוא מכחישה שלא היה שם גט כלל מהני חזקה דאינה מעיזה וכן במודה לדבריה מהני החזקה מכח שאמרה תחלה ולגט פסול לא חיישינן ג"כ כל זמן שלא אמר בפי' כן כמ"ש שם משא"כ אם אומר בפי' שהי' גט פסול עכד"ה):

עשוים לגרש בצנע' א"ל ממ"ש בסמוך בשם הר"מ דגרושין קלא אית להו שאני הכא דיש לו עדים שנתגרשה וכדי להשוות השני כתות עדים נאמר שגירש כאן בצינעא והא דלא תנשא היינו משום לזות שפתים כן פרש"י:

ואחד אומר לא נתגרש' הוצרך לזה משום חלוקים שאח"ז אבל צ"ל דע"פ א' שאומר נתגרשה אין לה היתר אע"פ שאין מכחישו:

מעולם לא הוי בה ספק גרושין כו' הואיל ומכחישין זא"ז הוה חד מנייהו רשע ופסול לעדו' והוה כאלו אין כאן אלא עד אחד שהיא אשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים (והרי) היא כפנוי' וע"כ תנשא לכתחלה:

אחד אומר קרוב לו כתב רש"ל פי' כ"א אומר כמדומה לי עכ"ל פי' דלא להוי מכחישין זא"ז ולעד"נ דא"צ לזה אלא דכאן אפשר דאין אחד מהם רשע אלא שהוא טעה בדעתו בשיעור הקורבה משא"כ בריש' שאין שם שייך טעות והוה הכחשה בודאי וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות דכה"ג עבידי דטעי:

אם ניסת דתרווייהו בא"א מסהדי והאי דאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים קשה הא אמרינן אח"כ באומרת א"א הייתי וגרושה אני דנאמנ' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"נ גכי להאי עד שאומר נתגרשה נימא הכי וא"כ לא נשאר רק הא' שאומר לא נתגרש' ולא הוחזק א"א ע"פ א' תירץ הר"ן דאותו שאמר נתגרשה לא אמרינן מגו דאי בעי שתיק דשמ' למפסלה לכהונה קאתי:

ופסולה לכהונה הטעם שהיא שויה אנפש' חתיכה דאיסור' כ"כ הרב המגיד הביאו ב"י וקשה למה כתב הטור ר"ס זה דא"צ גט משני דפסק כשמואל בס"פ המגרש ואמאי לא נימא גם בזה דהוה חתיכ' דאיסור' עליה דלפי דבריה צדיכ' גט משני ומו"ח ז"ל כתב ע"ז וי"ל דהתם שאני דאם היתה צריכה גט משני היתה נאסר' על בעלה הא' ולאו כל כמיניה לאוסרה על בעלה כשהבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומר' כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחיש' ולפ"ז כשאמרה גרושה הייתי שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזיר' אינה מותרת לעלמ' עד שתקבל גט מאותו שנתקדשה לו דשוי' אנפשיה חתיכ' דאסור' לכ"ע דאינם יכולים להכחישה עכ"ל ותקפ' עליו משנתו בשעה שכתב דברים אלו דבהדי' כתב בר"ס זה אפי' ניסת או נתקדשה כו' וא"צ גט משני הרי דע"כ כבר נאסר' על הראשון כיון שניסת מחמת בעילות איסור של השני ותו דאם נאסרה מחמת חתיכה דאיסור' מה לנו בעסק בעלה דהא הרבה מצינו תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה והקושי' הנ"ל נראה לתרץ כיון דעיקר טעם פסול לכהונה מחמת דשוי' נפשה חתיכ' דאסור' כמ"ש הרב המגיד וכאן לענין הית' בלא גט מן השני אין שייך לומר שוי' אנפשה חתיכ' דאיסור' דהא לפי דבריה היא מותרת לכל העולם אלא דאם יקדשנ' אחר ותפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר כל אחרים זה לא (עלתה) על לבה לחשוב ע"ז ולא שייך שוויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא אם יש איסור בשעת דבורה מחמת דבורה כגון לכהן וכן ליבם דעכ"פ אסורה ליה באותה שעה ולא תהיה מותרת לו לעולם משא"כ באומר' גרושה אני דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה וע"כ אין חילוק בין נשואין לקדושין בכל גוונ' א"צ גט משני כנ"ל ברור אחד העיון:

יתקיים בחותמיו בטור כתב בעל העיטור אפי' אם יתקיים בחותמיו אם עדים מערערים עליו פסול הוא עד שיתברר דתרי ותרי כתרי נינהו ואיני יודע מה בירור יש אחרי הקיום כיון דחשיב כתרי ואפי' אם הבי' מאה כתרי דמי אלא ודאי אין אחרי הקיום כלום דבתר ב"ד לא דייקינן עכ"ל והב"י כ' ע"ז והא פשיט' דלענין טענת מזויף הדין עם רבינו הטור אבל דברי העיטור יש לישבם שהם על טענת פקדון ותנאי דבכה"נ קיום אינו מוציאו מידי ספק עד שתביא עדים שנתנו לה לשם גרושין בלא שום תנאי עכ"ל ובלי ספק שדבריו תמוהים חדא דאם קיום לא מהני לטענת פקדון ותנאי למה כתב תחלה שאם ערער הבעל בטענת פקדון ותנאי שיקיים הגט בחותמיו דהא קיום לא מהני ותו דהיאך אמר עד שתביא עדים שנתנו לשם גרושין והא עדים לא מהני בזה דתרי כמאה וכיון ששנים מעידים על פקדון ותנאי מה יועילו אח"כ אם יאמרו אחרים שאין שם פקדון ותנאי ואיפב' מסתבר דבעל העיטו' מיירי בטענ' מזויף דבזה שייך לברורי דהיינו שהמערערים אומרים שהחתימות מזויפות כי יש שנוי בצודות האותיות ומצד קיום הגט אנו אומרים שאין שם זיוף ודבר זה אפשר לברר ע"י העדי' שעל הגט שיעידו חתימו' ידם הם אבל בטענות פקדון ותנאי א"א לברר בזה והוא קושית הטור על העיטור אלא דקשה הא אית' בפ"ק דגיטין דף ט' אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ופרכינן אלימ' תרי עוררין מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שפוסלין החתימות ומשנינן ערער דבעל וכ"פ בטור בסי' קמ"א דבערער תרי אם ניסת תצא וצ"ל דשאני התם שנולד הערעור קודם שנתקיים והיאך יקיימו הב"ד כיון שיש כאן עוררין משא"כ כאן דכבר נתקיים קודם שהיה ערער אמרינן לא דייקינן בתר בי דינא וכמ"ש הטור ובתר ב"ד לא דייקינן דמשמע שכבר נתקיים וא"ל א"כ גם בגמ' שם לוקי בהכי דכבר נתקיים דהתם קאי על השליח שמבי' גט והוא אינו מקוים ע"כ אין לו תקנ' שם בקיום ואע"ג דנקט גם כאן לשון יתקיים שהוא על העתיד מ"מ פירושו יברר הקיום שנעשה כבר:

מגורשת. היינו לאחר מותו. חולצת ולא מתייבמת. גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרים. אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן ב"ש:

שם גט. אשה שהיתה בחזקת גרושה ונשאת ואח"כ חקרו הדבר ולא נמצא כי אם ע"א מעיד שראה הגירושין ואחרים ששמעו מפי אחרים שהיא מגורשת מותרת לינשא הרדב"ז ח"א סימן רמ"ה:

ידה. וכפי מנהגינו עכשיו שאנו קורעין הגט מיד אחר הנתינה אפי' הוציאה קרוע קרע ב"ד הוו ראיה שנתגרשה אפי' הבעל טוען קודם נתינה קרעתיו ובטלתיו כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב כ"י:

הבעל כו'. ב"ב קל"ה א':

ואפילו הודית כו'. כ"מ בגיטין. ס"ד א':

שנים כו' בד"א כו'. כת"ק בכתובות ך"ב ב' וכרב אשי כגון דאמרי עדים כו' ודלא כרבא דאמר ראה ר"י דבריו כו' ומ"מ במה שסובר רבא היכא דאיכא מסייע מעיזה אין חולק עליו שכן אמרינן בפ"ב גיטין ס"ד ב' וז"ש אפי' הבעל כו' בד"א כו' אם נשאת כו':

וכן אם אמרה כו' שם היא גופה כו'):

אבל כל כו'. כנ"ל דדוקא שמכחישין:

וי"א כו'. עח"מ סימן ך"ט ס"ג:

אחד כו'. שם אמר אביי כו' ושם ך"ג א' אמר אביי כו' וכ' הר"נ שם מדקא' תרווייהו בא"א קא מסהדי כו' מ' דלא הוחזקה א"א אלא על פיהם והא כיון שמכחישין זא"ז א' מהן פסול כמ"ש בח"מ סי' ל"א ס"א ותי' כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגו בקרוב לו ובקרוב לה וכהאי גוונא עבידי דטעו הילכך לא מיפסיל חד מינייהו כו' ע"ש והנצרך לזה מפני שלא נתחזקה א"א אלא ע"פ אבל אם הית' בחזקת א"א תצא בכ"ע וז"ש הטוש"ע אם היתה כו' ואם לא כו': ומ"ש תנשא לכתחילה הוא מדברי תו' שם ד"ה תרווייהו אבל תימא כו' וה"נ כיון שלא נתחזקה אשת איש כיון שחכחישין זא"ז כנ"ל אוקמה אחזקה:

וי"א כו' עתו' שם סד"ה מנין:

אבל חוששין כמ"ש ביבמות קי"ח ב':

באו כו'. פשוט דעד מפי עד פסול ועתו' דיבמות מ"ז א' ד"ה ס"ד כו':

היו לה כו'. ממ"ש בכתובות פ"ק א' הבעל כשאין כו' הא יש עדים גובה כתובה וקי"ל דכל שא"א לה להנשא אינה גובה כתובתה וכמש"ל ס"ס ק"נ ש"מ וע"ל ס"ג אבל כל כו':

הוציאה כו'. מתני' ומוקמינן שם בשאין שם עידי גירושין כנ"ל:

אף על פי שאינו כו'. כמש"ל סימן קמ"ב סי"ד ואם לא התנה כו' ואע"פ כו':

בא הבעל כו'. ממ"ש בב"מ כ"ח א' הוא אומר סימני הגט כו' אלמ' דכל שידוע שהיה בידה אי"ל ממני נפל וכ"ש שהוא עכשיו בידה:

אבל אם כו'. אע"ג דא"צ לקיימו כ"ז שלא ערער מדפריך ספ"ב דגיטין אשה מכי מטיא כו' ואצ"ל בפ"נ ובפ"כ כנ"ל וכמ"ש בסי' קמ"ב סי"ד מ"ד לא עדיפא ממביא בא"י דא"ל ג"כ בפ"נ ובפ"נ ואמרינן בריש גיטין ואם יש עליו עוררין כו' ואמרינן שם ט' א' עוררין דבעל:

או בעידי מסיר' כמש"ש ובפ"ב ט"ז ב' דבשנים א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה כו':

ואם לא כו' כמש"ש ך"ג ב' א"ל אביי כו' בארץ כו' וערש"י ו' ב' ד"ה דאי אתי כו':

אבל כו' כנ"ל ס"ז ז' בכמה מקומות:

אשה שיש כו' עתו' דכתובות ך"א א' ד"ה עד כו':