דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת - שולחן ערוך אבן העזר סימן קל״ו

ה"ז גט פסול. אף על גב בקדושין אם לא היה עסוקי' בקדושין ונתן בשתיקה אין חשש קידושין ובסי' כ"ז כתבתי אפי' אם היה כוונתם לשם קידושין לא מהני שאני גט דאע"ג שלא אמר כלום מ"מ לשון הגט הוא לשון הבעל אבל בקדושין אפילו אם מקדש בשטר והוי כאלו הוא מדבר מ"מ אין ניכר אם דעתה ג"כ לקידושין והא דאינו בטל הגט כשלא אמר כלום מדאוריי' דכתיב ונתן ביד' ספר כריתות דפי' הקרא הוא שנתן לתורת כריתות ואם נותן לתורת כריתות י"ל אפי' אינו מדבר כלום כשר מדאורייתא, מיהו הטור והר"ן כתבו אם אינו מדבר כלום בטל מדאורייתא וכ"כ בש"ג פ' הזורק והיינו אם אין עסוקים באותו ענין:

ויש מי שאומר וכו'. בסימן כ"ז סתם ופסק כדיעה קמייתא אם אמר הריני אישך אינו כלום אפי' אם היו מדברי' מעסקי קידושין וברי"ו משוה דינים אלו להדדי ואפשר המחבר ס"ל שאני גיטין אף על גב שאומר איני אישך איני בעלך מ"מ בגט כתב והרי את מותרת גם שאר לשונות אשר הוא מדבר דהוא פוטר אותה כמ"ש בסמוך לשון הגט הוא לשון הבעל לכן היא ספק מגורשת לפי זה אם מקדש בשטר נמי הוי ספק קידושין מיהו נראה עיקר כדיעה קמייתא ואינו גט אפי' לפוסלה לכהונה וכן בקדושין אינה מקודשת וכן אם אומר הרי את ב"ח אפילו אם היה מדבר עמה מעסקי גיטין אינו גט וכן בסמוך כשאומר שהוא ש"ח אף על גב דהיו עוסקים מעסקי גיטין לא הוי גט כלל ועיין בסמוך:

הגה ובלבד שתדע וכו'. כאן שייך הגה זו וכ"כ תוספות פ' המגרש דצריך שיאמר הוא או העדים בעת הנתינה דזאת גיטה ומתני' פ' הנזקין קמ"ל אף ע"ג דאמר לה ה"ז ש"ח לא בטל הגט כשאמר לעדים שהוא הגט ועדים יאמרו לה מיהו הרמב"ם והטור ס"ל דא"צ שיאמרו העדים לה שהוא הגט וכ"כ בעל המאור ודי אם הבעל מוציא מפיו השילוחים ויאמר לה או להעדים לכן לא כתבו שהעדים יגידו לה והסוגיא קמ"ל כשאמר לעדים שהוא הגט די לפ"ז תוספות והרמב"ם שני דיעות הם ולא ה"ל להרב רמ"א להביא בפשיטות דברי תוס' על דברי המחבר ואם אמר לה באותו מעמד אחר שאמר שהוא ש"ח אמר שהוא גיטה מהני ש"ג פ' הזורק:

אלא בפני האחר. הנה תוס' ר"פ כל הגט וב"ב דף קס"ז כתבו לר"מ אפי' שניהם הם לפנינו בעת הגירושין א"י לגרש משום דבעינן שיהא מוכח בגט מי הוא המגרש וצריך לכתוב סי' ולר"א א"צ שיהא מוכח בתוכו ומ"מ צריכים לגרש זה בפני זה ולכאור' קשה איך פסק בפשיטות דיכול לגרש בפני האחר הא קי"ל דהגט צריך להיות כשר לכ"ע לר"מ ולר"א ואפשר דלא קי"ל כתוס' אלא כדעת הר"ן בפרק כל הגט דכתב אפי' לר"מ א"צ שיהא מוכח מתוכו מיהו נראה הי"א שהביא הרב רמ"א ס"ל כשיטו' תוספות דבעינן שיהיה מוכח מתוכו לכן כתב שיכתוב סימן ודוקא סי' מהני אבל לגרש בפני אחר לא מהני ופליג על דיעה קמיית' בתרתי חדא דצריך דוקא סי' ולא מהני אם מגרש בפני האחר השני אפילו אם שמות הנשים אינו שוין צריך לכתוב סימן לפ"ז מ"ש בהג"ה לכן נהגו ליתן הגט ברבי' אין מדוקדק דהא לדעת הש"ג לא מהני אם מגרש בפני השני אלא צריך סימן, וכבר כתבתי בסימן ק"ל אפילו להפוסקים דס"ל דבעינן מוכח בתוכו מ"מ אם כבר ניתן הגט תנשא בו כמו בגט שאין עדים חתומים בו כלל דקי"ל אם ניתן לה תנשא, ועיין תשו' ש"י סי' ל"ו שם פסק אפילו אם ניתן הגט צריכה גט אחר ועיין בדק הבית מ"ש בשם הריטב"א בענין שני יב"ש איך שולחים גט לנשיהם:

אף על פי שאין שמות הנשים שוות. והא דלא מהני שמות הנשים בסימן משום דיש לחוש שמא קידש אשה במקום אחר ואפי' בזה"ז דאיכא חר"ג שאל ישא ב' נשים חיישי' שמא עבר חר"ג כמ"ש בתשו' ש"י שם:

ולכן נהגו וכו'. הא דכתב לכן וכו' על דעה זו משום לדעת המחבר כשאין שמות הנשים שוין אין חשש ולי"א אפי' אין שמות האנשים /הנשים/ שוין מ"מ מגרשים ברבים:

יקנה לה אותו רשות. ולא שייך לומר מה שקנתה האשה קנה בעלה משום דאמרי' גיטה וחצרה באין כאחד ש"ס והא דהתירו טפי הקנין מטלטול הגט משום קנין התירו חז"ל בעלמא בצוואת שכ"מ גם אינו ניכר כ"כ ועיין בהרא"ש ובהר"ן ולכאורה קשה הא א"א לכתוב בשבת וע"כ איירי דנכתוב בע"ש א"כ גט מוקדם הוא דכתב בע"ש וא"ל דאיירי דמוסר הגט לשליח חדא דל' הטור והמחבר לא משמע כן ועוד דהא מוכח מתוספות והמ' דלא איירי דמוסר לשליח דאל"כ ל"ק הקושי' דהקשו מהא דבעל אינו אוכל פירות כמה שמתרץ הר"ן קושיא זו דאיירי בשליח א"כ ע"כ תוס' ס"ל דלא איירי כשאומר לשליח ואפשר דאיירי דהכינו גט בע"ש והיו כותבים בו הזמן כאלו הי' נכתב בשבת וא"ל א"כ מאוחר הוא דלאו מאוחר הוא כיון דלא מסר עד שבת כמ"ש בסימן קל"ב או י"ל בגט ש"מ אית ליה קלא ולא /והוי/ כמו גט הנותן לשליח שוב ראיתי בע"ש בא"ח סימן ל"ט הקשה קושיא זו ותירץ דאיירי על ידי שליח וליתא גם כתב בשם מהרש"ל דאין ליתן הגט אלא יקנה לה הבעל מקום שמונח הגט ואישתמט' מיני' הש"ס וכל דברי הפוסקים בסי' זה או י"ל דנכתב הזמן בשבת זו או חודש זה כתב הר"ן דאין מגרשים ע"י קנין אגב להקנות לה הגט אלא דוקא מחמת חצירה מגורשת ולא הוי כטלי גיטך מע"ג הקרקע משום כיון מרשותו בא לרשות' הוי נתינה מעלייתא תוס' ר"פ הזורק:

וי"א דבזה"ז כותבים. ואז אסור לגרש ע"י קנין דהא קנין אסור וטלטול זה מותר ובבדק הבית הקשה על דעה זו דהא האי עובדא בש"ס ש"מ דתקיף ליה עלמא היה בפני רבא והורה דאסור לטלטל הגט ובימי רבא ניתנה תורה בע"פ לכתוב ולמה הורה לאסור שלא לטלטל לכן השמיט דיעה זו:

ולא אמר לה כלום ה"ז גט זה לשון הרמב"ם אלא הוסיף שם ה"ז גט כשר ובודאי לא בחנם הוסיף לשון זה מה שלא כתב כן בשאר דינים אלא כתב סתם הרי זה גט ולמה זכר כאן כשר נ"ל דהור' לנו הרמב"ם בזה דאפי' לכתחלה די בזה ובהקדמה ביארתי סוגיית הגמ' בפ"ק דקדושין ע"ז בטוב טעם ע"ש (דאיתא שם אפי' לא שמיע ליה) הא דאמר ר' הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי נמי לא יהא לו עסק עמהם (ופירש"י ותוספות כלומר אי שכיח או לא שכיח שיהא אדם נותן גיטין וקדושין לאשה ואינו מפרש ותימא לי על פירוש' דמאי מספקא ליה לרב יימר אי שכיח או לא שכיח הא ודאי הכל יודעים מה דהוא שכיח ומאי ספק שייך בזה ותו קשה טובא לשון התרצן דא"ל אין ה"נ מה שייך לומר בזה אין ה"נ לא היה לומר אלא נ"ל דהאי אפי' אינו לשון ספק כמו שפרש"י ותוספות אלא קושיא היא כמו שנבאר בס"ד דזה כלל הוא דבמקום ספק אזלינן לחומרא באיסור דאוריית' ואם כן בכ"מ שנזכר פלוגתא בענין גרושין לא תפסינן לומר דקי"ל לחומרא כמ"ד אינה מגורשת ואסור' לאחר די"ל איפכא תפסינן לחומרא לומר מגורשת לענין אם קדשה אחר שצריכה ממנו גט ואם כן פשיטא שהמתעסק בגט צריך שידע ההלכה על בוריה הלכה כמאן כיון דלכל אחד יש חומרא ויוכל לבא לידי קלקול אלא דכאן במה דפליגי רבי יוסי ורבי יהודה לענין לא פירש אלא נתן סתם משמע דאפילו לרב יהודה בדעבד הוה מגורשת אלא לכתחלה אמר שצריך לפרש לאפוקי מר יוסי דאמר אפי' לכתחלה דאל"כ מה נשתנה פלוגתא זו מכל הפלוגתות לענין גט דמר אמר מגורשת או מקודשת ומר אמר אינה מגורשת ולמה אמר' כאן דיו וכן ר' יהודא אומר צריך לפרש אלא ודאי דבדעבד אפילו ר' יהודה מודה דמגורשת או מקודשת אלא דרבי יוסי ס"ל אפילו לכתחלה די וא"צ לפרש דרבי יהודא ס"ל לכתחלה צריך לפרש ולכאורה לא איצטריך לרב יהודא אמר שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי דאין כאן קלקול כלל למי שירצה להחמיר כרבי יהודא דהא לא מחמיר אלא לכתחילה אלא דאפ"ה הוצרך לפסוק דא"צ חומרא אפילו לכתחילה וע"כ הקשה רב יימר (על הא דאמר רב יהודה) אמר שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין כו' דלשון בטיב מור' על ידיעה שאין חשש קלקול דאותן פלוגתות שיש בהם חשש קלקול איסור ערוה פשיטא שצריך לדעת ולא הוצרכה אזהרה זו כלל בעסק גיטין דודאי בכל ההוראות צריך למורה לדעת עיקר הפלוגתא דלא יתיר איסור שיש בו חשש קלקול אלא דכאן בגיטין וקדושין הזהירו דאפי' מידי דאין בו חשש קלקול אם ילך לחומרא אפ"ה צריך לדעת זה ואם כן הא דפסק שמואל הלכה כר' יוסי לענין שיש להקל לכתחילה ממילא מאן דלא ידע האחד הלכה וירצה להחמיר כרבי יהודא לא יפה עושה ולא יתעסק בגיטין וע"ז היה קשה לרב יימר דאמאי נימא כך לדידך שאמרת בטיב גיטין וע"ז השיב לו רב אין ה"נ פי' דמה שאתה מתמי' על שצריך לידע הלכה כרבי יוסי ודאי צדיך לידע אפילו דבר זה היאך יעשה לכתחלה כנ"ל נכון ומשמיא אנהירינין לעייני בפי' זה וא"כ היה לו לרבינו לבעל הש"ע שלא לגרוע תיבת כשר שמוסיף הרמב"ם וכן בפ"ג דאישות לענין קדושין כתב הרמב"ם דיו והיא מקודשת שהוא כפל לשון אלא להורות דאפילו לכתחלה היא מקודשת בזה וכן לענין לכתחילה כמו שזכרנו בסי' כ"ז גבי קדושין כנ"ל נכון וברור בס"ד:

צריך שיתננו כו' הטור כתב וצריך שתדע בשעה שמקבלת גיטה שהיא גיטה ושהיא מקבלת אותו להתגרש בו אבל אב נותן לה בחזקת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אלא אם כן יאמר לה אחר כך הרי זה גיטך או שיודיענו לעדים תחלה וכתב ב"י שלשון זה אינו מדויק שאע"פ שלא ידעה כן בשעה שקבלה הגט כיון שאומר לה אח"כ כו' והיה לו לב"י להקשות עוד מצד הלשון דכתב אבל אם נתן כו' שהרי גם ברישא אמר ה"ז גיטך דאל"כ במה תדע ממילא היה לו לכתוב ואם לא אמר בשעת נתינה יאמר אח"כ ובדרישה מפרש מ"ש הטור וצריך שתדע כו' מיירי בעסוקים באותו ענין כולי והוא דחוק ומו"ח ז"ל פירש דהטור לכתחלה ודעבד קאמר דלכתחלה צריך שיאמר בשעת נתינה ובדעבד מהני אפילו אחר נתינה ומ"ש הטור אבל אם נתנו פרושו אבל אסור לכתחלה אם לא יאמר בשעת הנתינה וכ"ז אינו שוה לי דהא אינה מגורשת אמר הטור דמשמע אפילו דעבד והנלע"ד דדברי הטור כך הם דאחת משתים בעינן או ידיעה בלא אמירה שלו דהיינו שהיא קוראת הגט או אמירה שלו ה"ז גיטיך ובזה הם חלוקים דאם הוא ע"י ידיעה שלה כמו שזכרנו צריך שתהיה בשעת נתינת הגט אבל אם אינה בשעת הנתינה לא מהני מה שתדע אח"כ אלא בעינן אמירה שלו דוקא דהיינו שיאמר לה או לעדים ובזה לשון הטור מתוקן ומסודר בלי גמגום כלל וא"ל למה כתב הטור אבל אם נתנו לה בחזקת שהוא ש"ח היה לו לומר אבל אם נתן לה סתם והיא לא ידעה הא ל"ק חדא דאורחא דמלתא קאמר דמשום הכי לא ידעה כיון שאמר שהוא שטר חוב ועוד דקא משמע לן דאפי' בזה שאמר שהוא שטר חוב מהני האמירה שלו אח"כ ותו נראה עיקר דמ"ש בגמ' כנסי ש"ח זה לאו דוקא שאומר כן בפי' אלא כל שהוא נותן סתם סבורה היא שנותן לה ש"ח בדרך כל אדם וכן מבואר בלשון הטור שכתב אם נתן לה בחזקת שהו' ש"ח כו'. משמע שלא אמר כן בפי' משמעותו כאומר בפי' וטעמא דמלתא נ"ל ע"פ מ"ש התו' פרק הזורק (גיטין דף ע"ח) וז"ל שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרות דבעינן שיהא משלח' ואינה חוזרת עכ"ל נראה ביאור זה שצריך בשע' שלוחין דהיינו נתינת הגט בעינן שאינה חוזרת וע"כ יפה כתב הטור אם יודעת בשעת הנתינה שזהו גט דהיינו ע"י קריאה שלה הוא ודאי שפי' ואם אינה יודע' בעת הנתינה והוא לא אמר כלום אלא נתן סתם או שאמר כנסי ש"ח זה ממילא אין בשע' השלוחין משמע שאינה חוזרת ע"כ צריך שיאמר אחר כך ה"ז גיטיך ממילא יהיה אותו פעם שלוחין הגמורין וכן אם הוא אומר תחלה לעדים כן ממילא הוה בשעת הנתינה שפיר אינה חוזרת אלא שהיא לא ידעה עדיין עד שיגידו לה עדים אח"כ שהיו שם שלוחין גמורין משא"כ אם לא היתה קוראה הגט בשעת הנתינה והוא נותן סתם אלא שאח"כ היא קוראה ורואה שהוא גט אינה מגורשת כיון שבשעת הנתינה לא היתה נתינה גמורה בשום צד כן הוא מצד עיקר הדין אלא דע"צ היותר טוב כתב בריש הסימן שאמר הבעל בשעת הנתינה ה"ז גיטיך ואח"כ כ' הטור מה שהוא מעיקר הדין וצריך שתדע כולי וע"כ לפרש כן דאל"כ מה שייך וצריך שתדע כיון שכבר פסק שיאמר כן בפירוש כנ"ל נכון וברור פירוש דברי הטור בס"ד:

אינו יכול לגרש אלא בפני האחר בטור סיים שמא יכתוב הגט ויתננו לאשת האחר ששמו כשמו ויאסרנה על בעלה פירוש שעי"ז תינשא לאחר ואח"כ כשיתברר דלא הוה גט תצא מזה ומזה כמו דאיתא בס"ס קנ"א לענין טעות גט ושובר דתצא מזה ומזה ולא אמר כאן שיבוא לידי ממזרות דאין אנו חוששין אותו בזה דמה ריוח יהיה לו זה משא"כ באיסור על בעלה שהוא עושה לה כן מחמת איזה שנאה שיש לו עליה או על בעלה:

מ"מ יכתבו סימן במגרש אין זה אלא (לענין סימן אבל לגרש דוקא זה בפני זה א"צ והטעם) כתבנו בסימן קל"ב סעיף ד' ע"ש:

מגורשת. ב"ש פסק דלא הוי גט כלל אע"ג דהיו עוסקים מעסקי גיטין ע"ש:

שמות. והא דלא מהני שמות הנשים בסימן משום דיש לחוש שמא קידש אשה במקום אחר ואפי' בזמן הזה דאיכא חר"ג חיישינן שמא עבר חר"ג ב"ש:

בשבת. וה"ה בערב שבת ס"ה להרשד"ם סי' ק"ה:

המגרש כו' ואם כו' כמ"ש בקדושין ו' ועא"ס:

ואם נתן כו' והטור כתב דאינו גט כמ"ש במתניתין ובריש קדושין א"ל איני אישיך כו' ול"ג ולא אמר כלום ויש לחלק לדעת הרמב"ם:

ולכתחלה כו' תוס' שם ד"ה אינו כו' וש"פ וכמ"ש בכולה פרקין דפ"ט הרי את כו' ושם פ"ד פשוטו כו' אלא שרש"י שם פ' הכותב דס"ל כדעת הרמב"ם דאצ"ל.

והרי את כו' כמש"ש פ"ב א' כיצד כו' הרי את כו' ושם פ"ה ב' בגמרא והר"ן כ' שם ושם לא סגי בהא גיטיך כיון שא"ל מתחלה אלא לפלוני אבל הרמב"ם פסק דגם שם סגי בהא גיטיך ושם פ"ה ב' ס"ל כפירש"י דעל כתובה קאי:

בד"א כו' ע"ל סימן כ"ז ה"א:

כשיתן כו' לשון הטור וכולי נ"ל ובקדושין שם נתן לה כו':

יש מי כו' ערא"ש שם וע"ל סימן נ"ז ס"ו:

אא"כ אמר כולי מתני' שם וכרבי בגמרא שם ואע"ג דמתני' דרפ"ט ברשב"א כמ"ש חזקיה שם פ"ר ב' קי"ל כרבי וכר' יוחנן פ"ה ב' וכפירש תוספות שם ד"ה ר' יוחנן כו' דלפירש"י שם הלכה כחזקיה דאין הלכה כתלמוד במקום הרב ודוקא אי פליג בהדיא אבל אי בתר הכי פליג עליה נקטינן כוותיה דבתרא הוא הרשב"א והר"ן שם:

או שיודיע כו' שם נ"ה א' יבמות קי"ג ב':

ובלבד כו' תו' ע"ח ד"ה הנ"ל אבל הרמב"ם לס"ל כן כיון שמודיע לעדים א"צ דעתם בלל וכמש"ש בגמרא דאין קפידא רק על נתינה שלו וע' רמב"ם פ"א וז"ש בש"ע אא"כ כולי או כו':

ואפי' יצא כו' גיטין כ"ד ב' וע' תוס' שם ד"ה בעידי כו':

י"א כו' כ"מ בגמרא שם ושם:

יכתבו כו' או שהאחד כו' מתני' בב"ב קע"ב א':

אין כולי ואם כו' ע' תוס' ע"ז ב' ד"ה ותיזול כו':

יקנה לה כו' גמ' ותיזול כו' וכת' הרשב"א והר"נ דה"ה בחליפין אלא בחזקה טפי עדיף דלא מינכר מילתא דמיחזי כנועל ביתו לשמרו:

ותזכה כו' דאסור לטלטלו הרא"ש וש"פ וז"ש ואם כו' כמו שהתירו לגרש ולהקנות וכדי שלא תטרוף דעתו וכמ"ש בב"ב ק"ט ב' וע' תוס' שם בד"ה קונין כולי:

וי"א כו' ועמש"ש ס' א' ועבא"ח סי' של"ד סי"ב: