צריך לקרות הגט קודם נתינה ולאחריו - שולחן ערוך אבן העזר סימן קל״ה

צריכים לקרותו. דקי"ל ע"מ כרתי מ"ה צריכים לקרותו ואסור להם לסמוך על אחר שיקרא כמ"ש בסי' ק"ל כ"כ הר"נ גם צריכים לקרות תיכף בעת הנתינה כי אז חל הגט וצריכים השני עדים לקרות כל זה הוא לשיטות תוס' דס"ל ע"מ כרתי ואם ליכא ע"מ הגט בטל ולשיטות הרי"ף ורמב"ם לכתחילה צריכי' לקרותו כדי שיהיה ע"ח וע"מ מיהו אם לא קראו בעת הנתינה אלא אח"כ תנשא לכתחילה דהא איכא ע"ח והשתא יודע מה שנתן לה היה הגט גם נ"מ אפי' אם קרא אחר הגט די:

כל זמן שלא נשאת. אבל אחר הנשואין א"י לחייב את בעלה ויש לחוש שמא היא נתן לו מזה סמך למנהג שלנו שקורעי' הגט אחר הנתינה פרישה:

הרי זו ספק מגורשת. לשיטות הרמב"ם דס"ל ע"ח כרתי אז כיון שנאבד וא"י אם היה גט כשר הוי כבעל שאמר גרשתי את אשתי וספק מגורשת היא ואפי' לשיטות הפוסקי' דס"ל ע"מ כרתי והם לא קראו הגט מ"מ כיון שראו הנתינה היא ספק מגורשת ומשמע אפי' אם הבעל אומר שלא היה גט מ"מ היא ספק מגורשת:

אבל אם הגט עדיין יוצא מתחת ידה וכו'. וכן הוא הפי' בדברי רי"ו והב"י הניח דבריו בתימא ע"ש כן כתב בפסקי מהרא"י ומשמע אפי' אם נשאת ואח"כ הראה הגט לא תצא כיון שמבורר שגט כשר נתן לה וכדין נשאה ול"ד לדין בסי' קנ"א דשם רוצה לגרע הגט מ"ה אינו נאמן:

וי"ח. היינו תו' לתירוץ קמא והטור דס"ל לא תצא אפי' אם נאבד והבעל אומר שלא היה גט כשר מ"מ לא תצא כיון שאמר בתחלה שנותן לה גט והעדים ראו הנתינה אבל בעל שאמר גרשתי וליכא עדים ולא ראו נתינה כלל מ"ה היא ספק מגורשת:

אם לא בדקו. משמע דאיירי דלא קראו כלל הכתב בתחילה מ"מ כיון דנייר בעין עדיין אז אם היה כתב כדינו היה כשר אף על גב דלא קראו בתחילה כמ"ש לעיל אלא עכשיו דנייר חלק הוא היא ספק מגורשת ולא כתירוץ שני של תוספת דכתבו דאיירי דהיה ניכר בתחלה אותיות אלא איירי דלא קראו כלל בזה שפיר מ"ש ואם יבדקוהו ולא תפליט אין חשש גירושין כיון דלא קראו בתחלה אבל אם קראו אף על גב עכשיו אין האותיות נפלטי' מ"מ יש לחוש שמא בעת הנתינה היה ניכר האותיות ואם לא בדקו בתחלה ונאבד אז גרע טפי ואין חשש כלל כמ"ש בטור בשם הרמ"ה ולא כהב"י שהבין דהרמ"ה חולק על תוספות ועל דיעה קמייתא שהביא הטור אלא בנאבד גרע טפי כ"כ ב"ח בשם מהרש"ל אף על גב בעלמא אם לא קראו ונאבד קי"ל דהוי ספק גט שאני הכא דראו שהיה הנייר חלק אף על גב אם הנייר עדיין בעין ופולט אותיות חיישינן שמא אותיו' לא נבלעו שפיר בעת הנתינה היינו אם הנייר בעין ופולט האותיות אבל בנאבד לא חיישינן שמא היו האותיות ולא נבלעו שפיר ומשמע מתוספות אם בעת הנתינה עמדו העדים בקרוב וראו הנייר חלק הוא לא הוי גט כלל מיהו י"ל תוספות כתבו את זאת לדעת המקשן דהיה סבר דהיא מגורשת בודאי אבל להמסקנא דאינו אלא חשש י"ל אפי' אם עמדו בקרוב וראו איכא חשש, מיהו קשה כיון שעמדו בקרוב וראו מה חשש הוא ובלבוש כתב שמא לא הקפידה התורה אם נכרת הכתב אלא הקפידה על הכתב אף ע"פ שאינו ניכר ודוחק ולא מצינו סברא זו ואפשר לומר החשש אף על גב דעמדו בקרוב מ"מ שמא היה קצת ניכר האותיות ומלשון הטור והמחבר שכתבו נתן לה נייר חלק משמע אפי' אם ידוע בעדים שהיה חלק ואם הבעל אומר עכשיו נייר בעלמא היה מ"מ כיון הנייר בפנינו בודקי' הנייר ואם אותיות פולטת ה"ז ספק מגורשת ועיין בתוספות והאי נייר איירי שאינו קלף המעובד בעפצין דאל"כ לא הוי כתב כלל דהא החשש הוא שמא כתב ע"ג הקלף במי מילין ואין מי מילין ע"ג מילין רש"י:

ה"ז ספק מגורשת. כיון דזרק לה כתב א' ונמצא ב' ג' ע"כ שהיה מונח כאן מאז ומקדם והגט י"ל עכברים גררו ומבואר בטור אפילו לשיטתו דס"ל בלא קראו הגט ונאבד לא תצא כאן גרע טפי הואיל ונמצא מזוזות י"ל שזרק לה מזוזה ושני מזוזות מונחי' מאז ומקדם ואם קראו הגט ונמצא ב' ג' מזוזות משמע מדברי המחבר דלא הוי ודאי מגורשת אלא ספק וכ"כ הלבוש וב"ח כתב דהיא ודאי מגורשת:

אין חוששין לו שהחליפו דלא חשדין ליה שיקלקלנה:

ואם הגט בידו פי' לאחר שנתן הגט בלא קריאה לפניו אמר שהחליפו ומראה דגט בידו נאמן ולא תינשא:

מאחר שלא קראו אותו תכף בזה מתורץ קושי' ב"י שהקשה על מ"ש ה"ר ירוחם ואם לא קראוהו כלל לא תנשא ואם ניסת לא תצא ואם לא קראוהו כלל ונשרף או נאבד צריכה גט אחר כו' עכ"ל דהא גם ברישא צ"ל דנאבד דאי יוצא מתחת ידה הרי קורין אותו עכשיו וא"כ דבריו סותרין זא"ז ומתרץ ורמ"א דרישא מיירי שאחר הנתינה תכף לא היו קורין אותו אלא אחר זמן ע"כ לא תנשא לכתחלה ותמוה מה חילוק יש בין תכף או אח"כ ומה נקרא תכף ולי נראה דודאי רואין הגט תכף בידה וס"ל להר"י כמ"ש המרדכי בשם הר"מ מביאו ב"י בסמוך משום דבעינן דבשעת נתינה ידעו סהדי דהוה גט ואף שהב"י הביא שאר פוסקים דלא ס"ל כן מ"מ הר"י ס"ל כן ומו"ח ז"ל תי' דמיירי הרישא שהעידי מסירה מתו או הלכו למ"ה וכיון שהגט בידה ויש עליו עידי חתימה יש להקל טפי דלא תצא וקשה דא"כ לכתחלה תנשא כיון שיש עידי חתימה דהא ס"ל לה"ר ירוחם כהרי"ף דסגי בעידי חתימה לחוד כמ"ש ב"י בשמו בסי' קל"ג אלא ע"כ ליכא כאן עידי חתימה:

ויש חולקין נראה דנתכוין לדעת הטור דס"ל בלא קראוהו כלל דאם ניסת דלא תצא ואע"ג דהטור מסיק בסי' קל"ג דבעינן עכ"פ עידי מסירה מ"מ כאן היה עידי מסירה במה שראו המסירה שמסר לה שטר ואמר שהוא הגט ולא חשדינן לקלקלה כדלעיל:

נייר חלק התו' הקשו על מה דס"ד מעיקרא דהוה מגורשת ודאי וא"ת והיכא ס"ד דהוה מגורשת ודאי כיון שנראה שהוא נייר חלק ותירצו לחד תירוצא דמיירי דקראוהו ביה תרי מעיקרא ועיילי' לידיה ואפקיה דלא חיישי' לחילופא והקשה מו"ח ז"ל דאפי' אי בדקיניה ולא פליט ניחוש שמא בשעת נפילה היו נפלטות וקראוהו ושמא לא נבלעו אלא אחר הנתינה ואמאי אין כאן חשש גירושין וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהתוס' לא כתבו דמיירי בקראוהו אלא לפי הס"ד מעיקרא דמגורשת ודאי אבל לפי המסקנא דשמואל חיישי' קאמר דהיינו אי פליט לא מיירי כלל משקראוהו תחלה אלא דדברי תו' צ"ע דלפי מה דס"ד מעיקרא דמיירי בקראוהו תחלה מאי פריך בגמרא מברייתא דשטר פסים כו' דלמא שאני הכא דקראוהו תחלה וזה צ"ע:

הרי זה ספק מגורשת הטעם דהשתא הוא דפליט ואפשר דבשע' נתינה היו בלועות ולא היה כ' וכתבו התו' ז"ל ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשע' נתינה ראו שהוא נייר חלק דא"כ אפי' היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות אלא שעה אחת אחר נתינה כשיעור שהאותיות יכולות להבלע ראו שהיא נייר חלק ועי"ל דבשעת נתינה ראו מרחוק ודומה להם שהוא נייר חלק ושמא אם היו מעייני' היו האותיות ניכרים עכ"ל ודברים אלו ודאי צ"ל אף לפי המסקנא דהוה ספק מגורשת דאם היו רואים בבירור בשעת הנתינה שהיה שם נייר חלק אין שום סברא בעולם דתהוי אפי' ספק מגורשת ונלע"ד דעפ"ז נוכל לומר דאין כאן מחלוקת בין התו' להרשב"א לענין דינא דהב"י כ' דיש מחלוקת לענין אם לא בדק כלל דלהתו' איכא למיחש בזה ולהרשב"א אין חשש בזה ולפי מה שזכרנו שפיר נימא בענין אם אין בירור שהיה אז נייר חלק וכעין שזכרו התו' דאז יש חשש והרשב"א לא מיירי אלא בבירור נייר חלק בשעת הנתינה ודברי הטור כאן צ"ע שכ' אם לא בדקו כו' ה"ז ספק מגורשת ואח"כ כ' הרמ"ה ואם נשרף או נאבד קודם בדיקה אין חוששין כלל ושריא לכהונה עכ"ל וא"כ צ"ל דמ"ש תחלה להחמיר בלא נבדק כלל היינו שלא נאבד אלא שישנו ואינו רוצה לבדקו וזה ודאי תימא דע"כ הא דהוה ספק מגורשת הוא מטעם דשמא יש שם כתב דהיינו אם נבדקו יהיה פליט ויש ספק שמא לא היה פליט בשעת נתינה ואמאי לא ניחוש לזה באם נאבד הגט וע"כ לומר דהרמ"ה ס"ל (כהרשב"א) וה"ה אם לא נאבד ולא נבדוק וכמ"ש ב"י וחולק הרמ"ה על מה שנזכר קודם לזה ואע"פ שכתב הטור וכתב הרמ"ה ולא הרמ"ה כתב מ"מ הכרח הוא לפרש כן:

בד"א שלא קראוהו א"ל דהא בלא קראוהו כלל ונאבד ס"ל לטור דאם ניסת לא תצא ולמה הוי כאן ספק מגורשת באם יש מזונות הרבה דנאבד שאני דודאי יש סברא טובה לומר שגט היה ונאבד דאין ריעותא לומר דלאו גט היה משא"כ כאן דאין גט כלל וצריך אתה לומר דעכברי שקלי ליה וזה רחוק קצת:

לקרותו. ואסור להם לסמוך על אחר שיקרא. גם צריכים לקרות תיכף בעת נתינה וצריכים הב' עדים לקרות עיין ב"ש:

נשאת. אבל אחר הנשואין אינו יוכל לאוסרה על בעלה ויש לחוש שמא היא נתן לו. מזה סמך למנהג שלנו שקורעין הגט אחר הנתינה פרישה ב"ש:

חלק. עיין ב"ש:

וטוב כו' ואם כו'. תוס' שם ד"ה צריכי כו' ע"ש:

קראוהו כו'. כמ"ש תוס' שם בתי' השני א"נ כו':

ואם הגט כו'. כמש"ש פ' א' רא"א כו' ר"א בר אהבה שם וכמש"ל סי' קנ"א ס"א וכתי' תוס' הנ"ל דבקראוהו מיירי:

הרי כו'. כמ"ש בתוס' הנ"ל ואי לא קרייה כו' וכ"כ הרשב"א וש"פ:

ואפי' אם כו'. דלא כתי' ראשון תוס' הנ"ל והטור פי' כתירוץ ראשון אבל ש"פ לא כ' כן:

אבל אם כו' רי"ו וכן דייק בפסקי מהרא"י סימן ך' מדברי הרמב"ם וש"ע שכ' הרי כו' וזרקתו כו' מ' דוקא בזרקתו האל"ה לא תצא וכתי' ראשון של תוס' הנ"ל אלא דתוס' ס"ל בתי' ראשון אפי' אם זרקוה לים וכמ"ש בסה"ת ומרדכי וכ"כ בטור וכנ"ל אבל הרמב"ם ס"ל דלא דייקינן מינה אלא בנמצא בידה דלא תצא ומ"ש וי"א הוא דעת הרשב"א וש"פ דס"ל כתי' השני בתוס' הנ"ל דדוקא בקראוהו הלא"ה תצא בכ"מ. וב"ש כתב דהי"ח הוא הטור ול"נ דהל"ל בתחלה וי"ח ואח"כ אבל אם כו' לכ"ע לא תצא כו' ומ"מ מ"ש מהרא"י דהרמב"ם ס"ל כתי' הראשון ליתא דס"ל כתי' שני כמ"ש בס"ב:

אם לא בדקו כו'. תוס' שם ד"ה ושמואל כו' וכ"כ הטור אבל הרמ"א והרשב"א חולקים מדל"ק אלא חיישינן כו':

בד"א כו'. טור וש"פ: