צריך שיבטל הבעל כל מודעות - שולחן ערוך אבן העזר סימן קל״ד

שאם מסר מודעא. משמע מכל הפוסקי' דוקא כשמוסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני ועיין בב"י בתשובת רשב"ץ שהביא וב"ח:

דעו שאני אנוס. לרמב"ם אפילו אינו אומר דעו שאני אנוס אלא אמר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא מהני ועיין בתשובת ריב"ש סי' רל"ב ותפ"ב והובא בב"י ס"ס קמ"א נראה שם לרמב"ם אפילו אם אמר בהדיא שהוא אינו אנוס יכול לבטלו קודם הכתיבה כמו אחר הכתיבה כמ"ש בסימן קמ"א מ"ה צריך אח"כ לבטל בפירוש מה שאמר ולכמה פוסקים א"י לבטל קודם הכתיבה, ולרשב"ם פ' חזק"ה ושאר פוסקי' משמע אפי' אם אמר סתם גט זה בטל הוא לא הוי מ"מ כיון שאומר קודם הכתיבה אז מה שמצוה אח"כ לכתוב מבטל ממילא את דבריו הראשונים עיין ב"י רס"ז:

וכן אני מבטל. דרך כלל לעולם הולכים אחר דברי האחרוני' אלא שצריך לבטל כל המודעות וכשהוא אומר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול בזה נכלל הכל ואפי' אם מסר מודעא גם ע"ז מ"מ דברי האחרונים עיקר מיהו הרשב"א כתב הראשוני' הסכימו שביטול מודעא מועיל לכל המודעות ואני אומר לצאת כל ספק שיפסול גם העדים שיעידו וכו' ולכל הני פוסקים ה"ה הרמב"ם והרא"ש והטור ורשב"א בשם הראשונים והר"ן ס"ל דברי האחרוני' מה שמבטל המודעות עיקר לכן אפי' אם מ"מ על הביטול וכל הפיסול העדים מ"מ דברי האחרוני' קיימי' ואם אמר הריני מבטל מודעי עד עולם לא מהני דמשמע מודעא זו מבטל לעולם ולא שאר מודעות:

דסגי אם אומר שמבטל מודעי וכו'. כלומר דא"צ לפסול את העדי' אבל בזה אין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מודעא ומודעות וכו' לבין שיאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכן משמע מהרא"ש וכן כתב הב"י וד"מ מיהו בתשובת רש"ל סימן כ"ה בדרישה ובט"ז כתבו לרמב"ם לא מהני כשאומר אני מבטל מודעא ומודעות וכו':

ואף על פי שי"א. עיין ס"ס קמ"א מבואר דקי"ל כדיעה זו דכן הוא דעת הרמב"ם והסמ"ג והתרומה אלא לענין ביטול מודעא מחמירים לבטל עוד קודם הנתינה ועיין בספר התרומה ובסמ"ג שא"י לבטל שלא בפני הסופר ועדים שצוה להם לכתוב הגט:

צריך שיתירו לו. היינו כשא"י לכופו ע"פ הדין צריך שיתירו לו כי השבועה הוי ככפיה אבל בוודאי אם הדין נותן לכופו לא אכפת לן בשבועתו:

וה"ה אם קיבל קנין. צריכים למחול לו הקנין שלא יהיה כאונס משמע הקנין חל מה שעושה על הגט ושם בפסקי מהרא"י משמע דלא חל כלל דהא כתב אם עשה קנין א' לגרש וליתן קנס כיון דאין חל הקנין על הגט אין חל על הקנס דהוי קני את וחמור לפ"ז משמע אם קבל קנין א"צ להתיר לו כיון דאין חל מעיקרו וכ"כ הרמב"ם פ"ה ה' מכירה דלא מהני קנין על הגט וכ"כ הסמ"ע בסי' קצ"ה לפ"ז אין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק"ס שמקני' האחי' תחת החופה וא"ל הקנין שנוהגים תחת החופה קאי על הממון דאין רוצין ממון אחיהם א"כ ל"ל קנין דהא מחילה א"צ קנין:

אבל אם קבל עליו קנסות. בלבוש מחלק בין אם מתחייב קנס כשיבוא אשתו ולא יגרש לבין אם מתחייב אם לא יגרש לזמן המוגבל ובזה מתרץ דל"פ תשובת הרשב"א שהביא רמ"א על מהרי"ק והרב רמ"א לא ס"ל כן:

ה"מ כשמסר מודעא. ואז הגט בטל אפי' אם הוא חייב לגרש כדין ומ"מ לא ביטל המודעא הגט בטל:

פסול. משמע לכאורה דפסול מדרבנן וליתא אלא אפי' מדאורייתא פסול כמ"ש ברש"י והר"ן ובטור וכן משמע בסעיף ז' וכן אם אנסוהו עכו"ם כדין הגט בטל ולא כרמב"ם ספ"ב ועיין ב"י וב"ח ובחדושי רש"ך מיהו בש"ס איתא כדין בעכו"ם אתי לאחלופי בדין דישראל צ"ע אם קידש אחר אם חוששים לקדושיו אם גזרי' אטו בדין דישראל ט"ז:

מי שמ"מ וכו'. היינו היכא דחייב לגרש ע"פ הדין ומ"מ מכין אותו, ואם אנסוהו שלא כדין ומ"מ אינו חייב עונש כלל, ועיין בש"ג דף תק"ע שהביא לפסק הלכה אם אנסוהו וסתמו העדים את אזנם וראו דהוא רהיט ואזיל לא הוי ביטול ואם אמר בשם רב או דיין שצוה לבטל הוי ביטול ממש ולא ג"ד עיין תשובת הרא"ש:

מכין אותו וכו'. בטור איתא משמתינן אותו והב"י הקשה עליו מהא דאיתא פ"ק דקדושין דרב מנגיד מי שמ"מ ולא נידוי דחמיר ממלקו' וכ"פ הרמב"ם לכן פסק המחבר מכין אותו עוד הקשו עליו דהא הרא"ש פוסק כנהרדעי דרב לא מנגיד אלא מאן דמקדש בביאה א"כ מי שמ"מ אין מכין אותו, וכן קשה על הרב רמ"א בסי' כ"ו הביא דעת הרא"ש וכאן לא הביא אותו גם קשה על הטור למה כתב בח"ה סי' ח' מאן דמצער שליח ב"ד מכין אותו דהא הרא"ש פסק כנהרדעי וקושיות אלו יש לתרץ בטוב דראיתי בבאר שבע דף צ"ט כתב נהרדעי לא פליגי אלא בענין קידושין דאין מלקין אלא מאן דמקדש בביאה אבל בשאר דברים ל"פ לפ"ז אף על גב הרא"ש פוסק כנהרדעי מ"מ כאן מודה וכן בשליח ב"ד דמלקים אותו לכן הביא הרב רמ"א בסי' כ"ו בענין קידושין דעת הרא"ש ולא כאן ולא בח"ה, ולתרץ קושי' שני' למה כתב הטור משמתינין אותו מתרץ בדרישה הש"ס איירי אם כבר מ"מ וביטל מלקין אותו ולא מנדין אותו אבל כאן איירי הטור מי שמ"מ ואינו רוצה לבטל אז כופין אותו בכל כפיות עד שישמע לדברי חז"ל מיהו דברי רמ"א מ"ש ואפי' בטל וכו' אפ"ה משמתינן ליה תמוה:

ואעפ"כ פסלה מן הכהונה. כבר כתבתי שלא כדין בישראל ובעכו"ם כדין פסול מדאורייתא אלא י"ל דתפסי בה קידושין של אחר דיש לגזור אטו כדין בישראל:

ואפילו קיבל מעות. אפי' אם אנסוהו כדין ועיין ח"ה דף מ' בפי' רשב"ם דכתב אם מ"מ על הגט גילוי מלתא בעלמא הוא כיון דאינו מקבל מעות בוודאי אנוס הוא נשמע אם מקבל מעות ומ"מ אמרינן שמא לאו אונס הוא אלא היום למעות הוא נצרך לכן הוא מגרש צריכים העדים לידע אונס שלו ואפשר אף לרשב"ם שפיר הדין מ"ש הרב רמ"א כאן בשם הש"ג דאם אנסוהו אז לא מהני מעות אבל אם מ"מ ואנן א"י אם הוא אנוס אז בלא מעות אמרי' בוודאי אנוס הוא דאל"כ למה הוא נתן גט אבל אם הוא לוקח מעות י"ל לאו אונס הוא אלא מחמת המעות הוא נותן גט למחר הוא רוצה לחזור מ"ה הוא מ"מ ונ"מ אם האונס שקר הוא דקי"ל מ"מ כיון דמגלה דאנוס הוא ולא הוי גט א"כ אם הוא מקבל מעות י"ל כפרשב"ם דלמא ע"י מעות מרוצה הוא:

עשה מה שישראל אומרים לך. ה"ה אם אומרי' סתם תן גט כיון שבא ע"י ישראל עיין בטור ובב"י:

אעפ"י שלא לקח בקנין קשה מאי קמ"ל ומהי תיתי לומר כן ונראה דקמ"ל אפי' אם אח"כ עשה קנין לגרש אשתו כדרך רוב האנשים בזה וה"א דהקנין שאח"כ מבטל המודעא שלא היתה בקנין קמ"ל דלא אלא האמירה של מודעא מבטלת הקנין שאח"כ:

עד שיאמר בפי' פי' דאלו חשב בלבו לבטל לא אתי מחשבה ומבטלת הדבור של מודעא ע"כ צריך דבור לבטל דבור:

כל דבר שגורם כו' הטור כ' א"א ואם מודעא כו' ומודעי דמודעי כו' דלא כהרמב"ם כו' וכ' הב"י ע"ז בשם הרא"ש לא הבנתי תקנתו כו' ואולי שכך פי' דבריו כו' עכ"ל וא"כ למסקנא הרא"ש ס"ל גם הוא כהרמב"ם וקשה למה כתב הטור דהרא"ש הוא דלא כהרמב"ם וכבר האריך בזה בעל הדרישה וגם מו"ח ז"ל כ"א לפי דרכו ולעד"נ דהטור לא ניחא ליה בפי' של הרא"ש בדברי רמב"ם דלפי פירוש הרא"ש תהיה כוונת תקנת הרמב"ם לבטל כל מודעות דהיינו אפילו מודעי דמודעי וקשה ע"ז דאם כן למה הצריך הרמב"ם בתקנה להאריך ולומר שיאמרו העדים שכל דברים שמסרת כו' היה לו לומר דהתקנה שיבטל כל מודעי דמודעי כמו שביטל מודעי דאשונה ולמה שינה הביטול בלשון אחר ותו מה כל החרדה אשר החריד הרמב"ם לומר א"כ מה תקנה דבר זה בודאי דבר קל הוא שיועיל הביטול לביטול כמו שמועיל לעיקר המודעא אלא ודאי שלא נתכוין הרמב"ם לזה וגם הרא"ש לא החליט פירוש זה ברמב"ם דהרי כתב ואולי שכך פירש דבריו כו' משמע שמסופק הוא בזה אלא נראה פירוש דברי הרמב"ם דבאמת לא מהני ביטול מודעי דמודעי דהא בשעת מודעא ראשונה אמר כל מה שאבטל במודעא ה"ז בטל משמעות לשון זה אף אם ארצה לבטל המודעא דמודעא תתחדש אחר כך מודעי אחרת וכן לעולם וכיון שיש כח זה בדבור המודעא לא מהני אחר כך ביטול מודעא דמודעי כיון שהדבור הראשון התנה ע"ז שיתחדש מודעא תמיד אחר הביטול שיעשה ע"כ פריך שפיר מה תקנה לזה כיון שעכ"פ הדיבור הראשון נשאר קיים תמיד והשיב שבשעת הביטול מודעא צריך שיאמר שהדיבור הראשון שהוסיף כח להמודעה הוא בטל ועוקר מעיקרו וכאלו לא אמר כלו' אותו פעם דוגמא לדבר גבי התרת נדר צריך שיעקרנו מעיקרו ה"נ כן הוא אבל לא יועיל ביטול מודעי דמודעי כדעת הרא"ש דבזה לא עוקר דבריו הראשונים מעיקרו ובזה מתורץ קושיית הרשב"א על הרמב"ם שהביא ב"י בשם ה' המגיד עיין שם מ"ה כתב הטור שפיר דהפסק של הרא"ש דלא כרמב"ם זה נ"ל נכון מאוד בס"ד:

שלא מסרתי דבר על הגט קשה מה מועיל הודאתו שהיא שקר אם אמת שכבר מסר וכיוצא בזה העתיק הרב המגיד בדברי הרשב"א על שפוסל עדים וז"ל וא"ת מה מועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אני אומר כל שהוא פוסל עידיו אף הוא מבטל המודעא לגמרי עכ"ל פירוש שכל זה אף על פי שאינו אמת מ"מ היא מור' שהביטול שלו בלכ שלם כיון שהוא חפץ עכשיו שלא יהא ממשות במה שעשה:

וי"א דסגי אם אומר כו' והיינו כדעת הרא"ש שזכרנו והמנהג שלנו על פי סדר גיטין שלנו לומד דבר זה כדעת הרא"ש ואומרים אח"כ כל המעשים והפעולו' שעשיתי לבטל גט זה כו' והיינו כדעת הרמב"ם שזכרנו בסמוך שעוקר את הדיבור מעיקרו וע"כ תמוה לי מ"ש רמ"א וכן נוהגין דהרי אנו אומרים שניהם וכל מה שכתוב בסברא הראשונה:

שלא יהא דומה לאונס פי' שבאמת אין זה אונס כיון שמרצון נשבע ונכנס לחיוב זה:

שלא כדין פסול וה"ה אם מסר מודעא וכפוהו לבטלה נמי פסיל ואם הוא כדין צריך עכ"פ לבטל המודעא אעפ"י שהוא ע"י כפייה זה מבואר בב"י וכתב הטור באנסוהו בדין ומצוה על כל ב"ד שבכ"מ ובכל זמן לכופו לגרש ואם מסר מודעה תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה ותמה ב"י דהא קי"ל כנהרדעי דלא מנגדינן ע"ז כמ"ש הטור סי' כ"ו ותו דגם לרב הוה דינו בנגידא דקילא משמת' כנ"ל לדברי הטור אלו אליבא דכ"ע דרב ונהרדעי לא פליגי אלא אם כבר עבר מעשה הגט שאנסוהו ונשמע שמסר מודעא ואפי' כפוהו לבטלה ואנו רוצים לענשו על מה שעבר בזה אמרו דינו אח"כ בנגידא לרב ולנהרדעי לא כלום אבל כאן מיירי הטור בשעת הכפייה שיגרש איך יתנהגו עמו בענין נתינת הגט אם כבר מסר מודעא וצריך לכופו לבטלה בזה אמר דהכפייה תהיה אפי' ע"י שמתא וכל מידי דחמירי' טפי עבדינן ליה כדי שיבטל המודעא כי כל הכפיו' שבעול' עושין לו כדי שיגרש כדין זהו נ"ל פשוט ובדרישה האריך מאד ובמה שזכרתי א"צ לשום דבר עוד בזה:

מי שמסר מודעא כו' זה דעת רב בגמרא דאמרינן רב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא ונהרדעי פליגי וס"ל דלא מנגדינן אלא מאן דמקדש בביאה וסעיף זה הוא לשון רמב"ם בפ"ו והוא פסק כרב וכמ"ש בשמו בסי' כ"ו לענין קידוש בלא שידוכין אבל סיים שם בשם הרא"ש דפוסק כנהרדעי ולא מנגדינן אמקדש בלא שידוכין ממילא ה"נ כאן לענין מוסר מודעא דלא מנגדינן ומ"ש הטור בסמוך דמשמתינן ליה כבר פרשנו על הנכון בסמוך דשם לא מיירי בדרך עונש על שעבר אלא דרך כפייה לקיים מצות חכמים ורמ"א הביא בסי' כ"ו דעת הרא"ש וכתב שם שלא ראה מימיו שהכו על מקדש בלא שידוכין וא"כ קשה עליו תרתי חדא דגם כאן היה לו להבי' דעת הרא"ש בשם י"א דאין מכין אותו דחד טעמא להו שנית שכתב כאן ואפי' ביטל המודעא משמתינן ליה דיש לחוש שמא איכא והיא דעת התי' בפי' דברי רב במ"ש ב"י ולהרא"ש לא קי"ל כרב ואע"ג דבתשו' הרא"ש כלל נ"ג שמביא ב"י משמע דס"ל כרב אין מזה ראיה דהתם אמר לפי דעת הדיינים שמביא שם דהוו ס"ל כרב וחיזק ידם שם אבל לא משורת הדין הוא דהוא ס"ל כנהרדעי כמ"ש ב"י לענין החילוק שבין נגידא לשמתא בזה ממילא ה"ה נמי לענין דאפי' נגידא ליכא למאי דפסק הוא כנהרדעי וא"כ הג"ה זו אינה אליבא דהלכת' לדידן מחמת ההיא דסי' כ"ו ועיין במ"ש סי' קמ"א סעיף ס"ד דניחא גם כאן להלקותו אלא דמ"ש הטור כאן דמשמתינן ליה צ"ל כמו שזכרנו:

ואע"פ כן פסלה מן הכהונה כ"כ הטור וז"ל אינו גט להתירה פסלה מיהא מכהונה עכ"ל ונ"ל דה"ה נמי שיש לה עוד חומרא דאם קדשה אחר שצריכה ממנו גט מדרבנן דהא אמרי' במסקנא בפ' המגרש דרב משרשיא בדותא היא ועכו"ם לאו בני עשוי נינהו אלא כיון שזה חייב לגרש לפי הדין אע"פ שנעשה ע"י עכו"ם ולאו מידי הוא מ"מ גזרינן אטו כדין דישראל כמו שפירש"י גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין ישראל דאתו למימר ישראל שעושהו כדין לא פסול וההיא גיטא מעליא הוא א"כ ה"ה לענין שצריכה גט משני לכתחילה דאתי למחליף בכדין דישראל אלא שיש חילוק דשאני חומרא דפסול כהונה דמצינו טעם אח' שאפי' במידי דאינו גט כלל אפילו לחומרא דהיינו במגרשה ואמר לה הרי את מגורשת ואי אתה מותרת לכל אדם דמ"מ הוי ריח הגט ופסולה לכהונה כדאיתא בסי' ו' ע"כ גם בזה החמירו לגזור בו אטו כדין ישראל משא"כ בשאר חומרות דלא מצינו בהם רק במידי שיש צד לומר דהוה כן מעיקר הדין לא גזרו בהן כאן כיון דלא הוי גט כלל דעכו"ם לאו בני עשוי נינהו וע"כ אם קידשה אחר א"צ גט משני ולענין מעשה צ"ע בזה:

מודעא. משמע מכל הפוסקים דוקא כשמסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני עיין ב"ש:

אומר וכו'. כלומר דא"צ לפסול את העדים אבל בזה אין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מודעא ומודעות וכו' לבין שיאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכ"כ הב"י עיין ב"ש:

שיתירו לו. היינו כשאינו יוכל לכופו ע"פ הדין צריך שיתירו לו כי השבועה הוי ככפיה אבל בודאי אם הדין נותן לכופו לא איכפת לן בשבועתו ב"ש:

קנין. צריכים למחול לו הקנין שלא יהיה כאונס. וב"ש כתב אם קבל בקנין א"צ להתיר לו כיון דאין חל מעיקרו. וה"ה דאין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק"ס שמקנין האחים תחת החופה עב"ש:

מודעא. ואז הגט בטל. אפי' אם הוא חייב לגרש כדין ומסר מודעא ולא ביטל המודעא הגט בטל:

מרדות. היינו היכא דחייב לגרש ע"פ הדין ומסר מודעא מכין אותו. ואם אנסוהו שלא כדין ומסר מודעא אינו חייב עונש כלל. עיין ב"ש:

הכהונה. וצ"ע אם קידש אחר אם חוששין לקדושין עיין ב"ש:

צריך כו'. תוס' דעירובין שם והרי"ף והרא"ש בפ"ד דגיטין וש"פ:

שאם כו'. גמ' שם:

אע"פ כו'. הרמב"ם ממ"ש בב"ב מודעא בלא קנין:

ואע"פ שלא כו' דקי"ל כריב"ק בפ"ג דסנהדרין ובגטין ל"ג ב' דלמא כריב"ק ס"ל שם:

אע"פ כו'. ב"ב מ"ם ב':

ואפי' כו'. הרא"ש שם:

ואף על פי כו'. גמרא דערוכין שם:

וא"צ קנין רמב"ם ממש"ש צ"ל דעשייה כו' אלמא אפי' בגילוי דעת ס"ד דמהני:

לכן צריך כו' וי"א כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ו הי"ט וכן אם אמר כו' בטל הוא וכ"ד שאבטל בו מודעא זאת ה"ה בטל וכתב אחר כך ונתנו לה אע"פ שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל א"כ מהו תקנה דבר זה כו' וטעמו דטעם דביטול השליחות משום דדיבור מבטל דיבור כמ"ש ל"ב ב' וכן ביטול המודעא וה"ה למודעא על הביטול וערא"ש פ"ד ס"ו. ודעת הרשב"א וש"ע דוקא שיפסול עדים דכל שאין העדים נאמנים אין הקלקול אלא בידי שמים ואין אדם עשוי לקלקל אשתו בידו שמים כמ"ש בירושלמי וע"כ גומר בלבו לבטל כל מודעא וליתן מדעת וכ"מ בגמ' ע"ו ב' באומרת נאמנת כו' ואם איתא האי נאמנות מאי עבידתיה דאינו אלא בממון אלא כנ"ל בירו' שאין כו' ועיין תוס' ס"ד א' ד"ה שאני כו' ור"ח כו' עיין רשב"א סי' תקע"ג ועמ"מ שם שכתב שכ"ז כתב לכתחילה לחוש לדברי הרמב"ם שם דס"ל דביטול בסתם אינו מבטל כל המודעות ע"ש:

ומודעא דמודעא על כו'. דעד העולם לחוד לא מהני כמ"ש בר"פ הכותב איבעיא להו ר"י פירי פירות דוקא כו' א"ד כו' הר"ן שם:

ואע"פ כו'. ע"ל סימן קמ"א ס"ס ס"ו:

וה"ה אם כו'. דבריו תמוהים ששם כתב שאין הקנין כלום וכמ"ש הרמב"ם מפ"ה מה' מכירה:

אבל אם כו' כמ"ש מ"ה מ"ו אריב"ש מעשה בצידן מאי קונם כו':

ואפילו גירש כו'. כמ"ש בב"ב מ"ז ב' ודלמא שאני כו':

ומצוה כו'. גיטין ל"ד א':

ואפי' בטל כו'. תוס' דיבמות שם נ"ב א' ד"ה דמסר כו' וע"ש בד"ה דמבטל כו':

משמתינן ליה. טור והוציא זה מתשובת הרא"ש וכבר הקשה ב"י עליו ונ"ל דסובר דרשות בידם להחרים ומכ"ש בקדושין ע' ב' ואע"ג דתוס' ביבמות שם ד"ה דמתפקר כו' תי' משום שביזה כו' פשטא דגמ' לא נרא' דפריך ר"נ ולינגדיה מר דרב כו' והשיב לו דעדיף כו' משמע דהרשות בידו ול"ק לו כלל דביזה אותו עצמו וקא ציער שליחא כו':