נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו - שולחן ערוך אבן העזר סימן קכ״ו

כתב העכו"ם. אף על גב דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ועיין ב"י ונ"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות ואמירה לעכו"ם לכתוב אפילו בכתב שלהם לא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא וכן משמע מרמב"ם וכן משמע בתו' גיטין בסוגיא אומר לכותי וכותב וכ"כ הברטנורה בפ' כלל גדול ולא כמ"ש בא"ח בסי' ש"ה:

מקצת הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא אם כ"א כותב בלשון אחר כמ"ש בסי' ק"ל דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו החתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון ובלבוש כתב שני מיני כתבי' נמי יש קפידא וכן משמע בסימן ק"ל וברמב"ם פ"ד ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:

מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת. משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה היא וכ"כ בתשובת רמ"א סי' קכ"ט ושם כת' גדול א' היה חולק עליו אבל בש"ס משמע הא"מ תורף הוא ועיין ס"ס:

בכתב אחר. משום לכתחלה כותבין ככתב ס"ת ומכ"ש אם כתבו בלשון אחר אין להכשיר, ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר כמו במקום עיגון ומ"ש כאן בד"מ דיש להחמיר צ"ל היינו דיעבד שנכתב ולא ניתן עדיין:

בשלישי וכו'. והא דאין כותבין בגט בלשון זכרון עדות או בפנינו עדים משום לשון הגט אין העדים מגידים אלא הבעל בעצמו מספר דברים אלו כמ"ש לקמן, לבוש, גם בימי חדש כותבין בשלישי וכיוצא בזה בבי"ת כמ"ש בסדר גט רמ"א ובלבוש ולא כנ"ש:

מלאים יוד. ובדיעבד כשר כמו שמנה אם כתב מלא אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב:

בשבת ולא יכתוב לשבת. כי אז יש למטעי כגון אם כותב ביום ג' יאמרו יום ב' הוא ועם שבת הוא יום ג' אף על גב ביום א' ליכא טעות מ"מ בשאר ימים איכא טעות אין כותבין לשבת אפילו ביום א' אבל לירח ליכא טעות ד"מ, ולשון ירח ע"ש גרש ירחים:

ביום ראשן לירח. לכ"א מדיעות הללו יש להם ראיה מקרא מיהו מ"ש ביום ראשון ט"ס הוא וצ"ל ביום אחד וכן הוא בתחלת ספר חגי ביום אחד לחדש וכ"כ בח"מ, ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח כ"כ ב"ח ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתו' באחד לירח:

לשון זכר בה"א. וסימנך ימים ימימה פי' במקום ימים כותבים בה"א לבוש וט"ז ובשמנה אין חילוק בכתיבה אלא בקריאה לזכר הנו"ן בקמ"ץ ולנקבה בסג"ל כ"כ בלבוש ובח"מ ועיין בתי"ט בטהרות פ"ה כתב לנקבה בקמ"ץ כמו רועה היא ועיין בד"מ ס"ס קכ"ט מכונה לזכר בסגו"ל ולנקבה בקמ"ץ:

אחד עשר יום. המנין מועט בלשון זכר אחד ולא אחת ומנין מרובה בלשון נקבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו בקרא עשתי עשר יום:

יום. עד עשרים כגון י"ט יום אבל מעשרי' ואילך כתב הב"י שרא' גיטין שנכתב ימים ובתשובת מהרי"ו משמע דכותבי' יום וכ"פ בד"מ ובש"ג אצל המ' פ' המגרש:

כתב ימים לא מפסל בדיעבד. וכן בשינוי יום במקום ימים ח"מ ומעשרים ואילך פשיטא אינו פוסל ל"ש אם כותב יום ול"ש אם כותב ימים כמ"ש בסמוך ב' דיעות:

כשר. משמע אפילו אינו שעת דחק ולא ניתן הגט ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:

וכן אחת עשרה בשנים. להיפוך מימים דכותב מנין המועט בל' נקיבה ומנין מרובה בל' זכר מעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם:

מנין המועט קודם. וכן הוא בספירת עומר ועיין בתשובת א"ש:

וכתב חמשה כשר. משמע אפי' לא ניתן ואינו שעת הדחק כמ"ש בסמוך ואם כתב במקום אחת עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא, לבוש:

שהוא ר"ח אייר. ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש:

בא' לירח. אף על גב בסעי' ד' פסק דכותבים ביום א' לירח כתב ב"ח אם ר"ח רק יום א' אז כותבים ביום א' שהוא מבורר טפי וכשר"ח שני ימים לא יכתוב ביום א' דהוה משמע יום הראשון של ר"ח אלא יכתוב בא' לחודש שלא בא להזכיר אלא מנין הימים שבחדש והרב רמ"א ע"כ לא ס"ל חילוק זה דאל"כ למה לא כותבין ביום השני דהא ליכא ספק כלל ולכ"ע לא כותבים יום והא דאין נותנים גט ביום א' דר"ח משום דכתבו המ' וכמה פוסקי' דאין ליתן גט ביום א' דר"ח והטעם הוא דצריך לכתוב שהוא יום ל' לחדש העבר ושמא יאמרו מוקדם הוא ולא כח"מ שכתב הטעם משום פלוגת' הר"ן והרשב"א דהא ס"ל דיכול ליתן גט ביום א' דר"ח וכתב בח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון וביום ב' אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א':

אדר סתם כשר. כן ס"ל לרוב הפוסקי' וכ"כ בא"ח סימן תכ"ב, ובח"ה סימן מ"ג ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע ובי"ד סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע ועיין בש"ך שם הקשה למה לא חשש כן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל, ולולי דבריה' היה נראה לומר דקי"ל כרוב הפוסקי' דס"ל סתם אדר הוא אדר ראשון ואין חילוק בין אם ידע ובין אם לא ידע אלא בנדרי' שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד דהא אף להרמב"ם אינו אלא מאוחר גם בגט מאוחר כשר לרוב הפוסקי' לכן לא חשש כאן להביא דעת הרמב"ם וכ"כ בט"ז:

אייר בשני יודין. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:

ואם כתב בחד יו"ד. כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר וכן כתב בלבוש אף על גב בשאר פסולי' אין חילוק בדבר מכ"מ בכה"ג דליכא פסול ממש שאני ויש מחמירי' ליתן שני גיטין באייר כמ"ש בד"מ בשם מהרי"ל ובש"ע השמיט דעתו משום דס"ל דאין ליתן ב' גיטין אלא מחמת הדחק ואז כשר לכתוב בשני יודין ועדיף טפי דהא אין כותבי' שני גיטין אלא בדוחק, מרחשון חד תיבה, כסלו כתב בת"ה מצינו בקרא חסר ובתרגום כתב מלא ויש לנו לילך אחר הקרא, אף על גב רוב הגט בלשון תרגום הוא מכל מקום זמן כותבים בל' עברי שני ימים ולא תרי יומין כותבים נמי הזמן בל' עברי שהיא ל' קרא ול"ד לימחא באלף דהולכים אחר ל' תרגום משום ימחא כותבי' אצל לשון תרגום משא"כ זמן ועיין מהרי"ק וצריך טעם למה באמת כותבים זמן בל' עברי וכל ל' הגט בל' הקודש /ארמי/ ועיין בנ"ש דף י"ד ואם כתב כסליו מלא כשר כמו שמנה וכן כולם:

ואינו מכוון. הטעם מבואר בהרא"ש מאחר שהוא ל' הבעל לא שייך לומר איך אלא הבעל אומר בזמן ההוא אני פלוני מגרש את אשתי אף על גב העדים חתומים על הגט מ"מ לאו ל' העדים הוא אלא ל' הבעל הוא והעדים מעידים שכך אמר בפניהם, ואם כתב ואיך כשר דהא בש"ס משמע דהיו כותבים ואיך וכן כתב בח"מ:

לא יכתוב ודין. משמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן שמגרש לא הוי גט ואיגרת ביו"ד לפרש"י ל' גג הוא לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה ולרמב"ם משמע ל' זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא הוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בעת הדחק ומ"ש בסעיף כ"ב אם כתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתוב ה"ז גט פסול משמע כדעת הרמב"ם וכתבו תוספות דצריך לכתוב ואגרת ולא אגרת בלא וי"ו דמשמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין, ויקרא הדלי"ת של ודין בצירי, ויכתוב ודין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה האחרונה סדר מהר"מ פדוו':

דתיהוייין ג' יודין. הטעם פירוש רש"י דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים בעלמא וכן דיתצביין אבל אם כתב ג' יודי"ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה ורמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות אף על גב שהיא מטופס הגט מכל מקום שאני חסרון משינוי דאז מבטל הענין הגט כמו איגרת לכן מהאי טעמא יש פוסלין כתב די תהויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן ויקרא הוי"ו של הווייין והבית של בייין בשוא וחירק תחת יו"ד עם הנו"ן לבסוף, לבוש:

בחמשה יודין. כ"כ תוספת ומזה מדייק מהרי"ל דהכל תיבה א' דאל"כ לא שייך לומר ה' יודין, ועיין תוספת שכתב די תרגום של אשר ודיתי הוייין שני תיבות הם לפ"ז דברי תוספות סותרים זא"ז ובהרא"ש משמע נמי דהם שתי תיבות וכן בטור ונ"ל אף על גב דהם שתי תיבות מ"מ כותבים בשטה א' דמשמעות סובל ג"כ תיבה א' אבל אם הי' כותבים בשני שיטות היה דוקא שתי תיבות וכ"כ בח"מ, ואפילו בשיטה א' לא ירחיק מלת די הרבה רק מעט לבוש, מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט גם אין מוכרחים דברי מהרי"ל דפוסל וכ"כ הט"ז:

יאריך וי"ו דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיוד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרש' אותו, וא"ו של פיטורין תליא בהא אם נותנים יוד אחר הפי"א אין חשש וא"צ להאריך הוא"ו אבל לא כתב היוד אז צריך להאריך ג"כ הוא"ו של פטורין כ"כ הרא"ש, ועיין בכתבי מהרא"י סי' רכ"א בענין שפ"ת פש"ת, ולמהך חסר יוד כי ביוד משמע לי תהיה מהך אפילו בשעת קריאה ימהר בקריאת המם אל הלמד נ"ש, בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבי"ת ככף ויכתוב בחד שיטה עיין תשובת בן ששון סי' ל', ברעות יקרא הרי"ש בפתח ועין בשו' והוי"ו בפת' לבוש, וא"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלו' בלא ספר הוא מגרש, והרמב"ם כתב הטעם דהיה משמע בתנאי זה אני מגרשך, ומ"ש דא"צ להאריך יתבאר לקמן בס"ד, ההי"א של מה"ך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי ל' צחוק מצחק אני בך, לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא דאז משמע לא תנשא, ימחא יקרא היוד בשוא מם בפתח חית בצירי וכן הוא בדניאל נ"ש דף כ"ג:

צריך שלא יהא וכו'. וכ"כ הרשב"א והטור אבל תוספות וסמ"ג כתבו ג"פ וא"ש יכול לכתוב בשיטה אחרונה דאינו אלא חזרת דברים כיון דכתב ספר תרוכין מיהו ס"ת לא יכתוב בש"א משום דאין למידים מש"א והוי כאלו לא נכתוב אף על גב בנוסח שלהם נכתב ג"כ קודם לזה פטרי"ת ושבקי"ת והרי את מותרת מ"מ לא נכתב דגט זה פוטר לכן ס"ת מעכב' וש"מ מזה ס"ת הוי תורף אף על גב דכתב קודם לזה פרטי"ת ושפ"ת ופש"ת, ונ"מ אם נחסר פסול מיהו דוקא אם נחסר נמי ג"פ וא"ש דאל"כ מה לי ס"ת ומה לי ג"פ וא"ש וע"כ לא כתבה סמ"ג דלא יכתוב בשיטה אחרונה אלא משום אם יכתוב בשיטה אחרונה ס"ת אז ממילא ג"ש וא"ש ג"פ בשיטה אחרונה מיהו לדעת הרשב"א בתשובה סי' תקצ"ח אף ס"ת כשר בשיטה אחרונה אפי' למ"ד דבעינן ודן וכו' וע"ש והנה בש"ס פליגו ר"י ורבנן לרבנן די אם כותב הרי את מותרת וכ"פ הרמב"ם פ"א א"כ לרמב"ם גם ס"ת אין מעכב דהכל הוא טופס ולר"י צריך לכתוב ודן דיהוי וכו' ומבעיי' בש"ס אם בעינן ודן ולא אפשט ופסקו שאר פוסקים דבעינן ודן ואם לא כתב הוי ספק מגורשת גם משמע והרי את מותרת לכ"ע בעינן והוא תורף וע' ר"ס:

דאיכא למיחש וכו'. ואז אין למידין משיטה שלימה שלפניה שהיא סמוכה לעדים, ואם חתמו תחת הכתב של חצי השיטה יש לחוש שיזייף תוך חצי השיטה שחולק ובתוך השיטה שבין העדים ולכתב:

לא נפסל בכך. משום מ"ש כדת משה וישראל הוי כשריר וקיים שכותבים בשאר שטרות ואז למידים מש"א כ"כ הרא"ש בתשו' אף על גב ר"ת חשש שמא כדת מש"ו אין חשיב כשריר וקיים מ"מ בדיעבד כשר וע' ב"י שכ' אם נכתב בשיטה אחרונה ס"ת וג"פ וא"ש אם ע"מ בפנינו ומעידים דלא זיוף מהני כמה דקי"ל אם נכתב ע"ג דבר שיכול לזייף כמ"ש בסי' קכ"ד לפ"ז צריכים הע"מ לבוא לפנינו דוקא כמ"ש שם אף על גב בח"ה סי' מ"ד כ' הב"י בשם תשובת הרשב"א אם לא החזיר בשטה אחרונה אפי' אם אמרו העדים אנחנו כתבנו אין נאמנים להכשיר צ"ל שם איירי דעידי חתימה מעידים כן אבל ע"מ מהני כמ"ש בסימן קכ"ד:

בשביל דילוג אות א'. ע' ס"ס בטופס אפילו נחסר יותר כשר וע' ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים וע' ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא:

ולא כ' בשבת. הטעם מבואר בתשוב' ברביעי אין סובל פי' אחר אלא ברביעי בשבת דהא זמן החדש כתב אח"כ ומ"ש בעשרים אין חשש משום מוקדם משום דמוכח שהוא ט"ס ורביעי א"א להיות אלא בכ"א וע' בח"ה סימן מ"ב סתם ופסק כדיעה זו וכאן לענין חשש גט הביא בהג"ה דעת החולקים ה"ה ר"ת והריב"ש כמ"ש בכתבי מהרא"י ס"ס י"א:

אם לא האריך ווי"ן. היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יו"ד מ"ה פסול אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותם יותר משאר ווי"ן כשר כמ"ש בתוספות ובתשובת ריב"ש סימן שי"ד וכן משמע דהרא"ש ס"ל כן דהא בפסקיו לא כתב כלל דצריך להאריך אותה יותר משאר ווי"ן, אלא הב"י והב"י והב"ח מפרשים דברי תשובות הרא"ש שהביא הטור דס"ל להרא"ש אם לא האריך אותה יותר משאר ווי"ן לא ינתן לה אלא א"כ מחמת עיגון אז יתקנו הב"ד ויתנו לה או אם כבר ניתן והבעל רחוק מכאן כשר אבל פירושם אנ"ל וכן משמע בטור כמ"ש דהא כתב לעיל דאין צריך להאריך הווי"ן יותר משאר ווי"ן ואיך ס"ד דהבי' אח"כ בשם תשובת הרא"ש לפסול אם לא האריך אלא ע"כ הרא"ש איירי דהווי"ן הם כיודין ומ"מ הכשיר בכה"ג וכ"פ הט"ז אפי' בלא דחק כשר אם לא האריך ושלשה דעות שהבי' כאן היינו לדעת הרמב"ם אם לא האריך הווי"ן של תרוכין ש"פ או שכתב היו"ד של למהך או של פטורין וכן אם לא כת' ג' יודין של דיתי הוייין או דיתי צבייין פסול אפילו לא ערער הבעל ואפילו לא כתב בעצמו ואם נשאת לא תצא כמ"ש המגיד פ"ד והעיטור שהביא הרא"ש והטור והמגיד ס"ל דוקא אם ערער הבעל שכתב כן בכוון אז הגט פסול וזהו הי"א שהביא ונראה מדבריו הדין מתחלק לג' אופנים, אם הבעל כתב או הסופר כת' מפיו ובעל מערער שכוונתו היה לקלקל תצא מבעלה, ואם הסופר לא כתב מפיו ובעל גם כן אינו מערער כשר הגט ותנשא, ואם הבעל כתב או הסופר כתב מפיו ואין הבעל מערער אז לכתחילה לא תנשא וכן אם הסופר כתב מעצמו ובעל מערער, לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ולמ"ש בסמוך בשם הרא"ש נשמע אם הגט בא ממקום אחר וא"י מי כת' לכתחלה לא ינתן לה אלא אם כן במקום עיגון או אם כבר ניתן לה, ועיין ב"ח שכת' גם כן כמ"ש לדעת העיטור גם המגיד והר"ן כתבו בשם הר"ן הגאון היכא שכתב הבעל ומערער תצא לפי זה מחולק עם הרמב"ם בשני דינים, חדא דתליא בערעור הבעל, שנית אם ערער תצא ולרמב"ם לעולם פסול ולא תצא והמחבר קיצר מאד שכתב ויש אומרים שאם לא ערער הבעל כשר משמע בזה הם מחולקי' ותו לא ולית' ומבואר שם אם לא הרחיק רגל ההי"א של למהך נמי הדין כן ויש מי שאומר שהביא לאו על בעל העיטור התכוון כמ' דמציין בשלחן ערוך קטני' ד"א כי לראב"ד ועיטור מבואר דמועיל ערעור אפילו לא כתב הבעל אלא הריב"ש בתשובתו כתב כן, וכן יש לדקדק מדברי הר"ן הגאון דס"ל כן בכת' הסופר לא מהני ערעור הבעל ואפשר הבית יוסף מפרש דברי העיטור בע"א וס"ל לעולם לא תצא וה"פ אם הבעל כותב או הסופר כתב מפיו ומערער אז הגט פסול ולא תצא, ומ"ש בסיפא אם אמר וכו' והבעל אינו מערער האי וא"ו הוי כמו או הבעל אינו מערער היינו אם הבעל כתב ולא מערער או הסופ' כתב ובעל מערער כשר ותנשא ויש מי שאומר הוא העיטור אבל נראה כמ"ש וכן מבואר בתשו' רשב"א סי' אלף קס"ג שכת' בפי' בשם ר"ה והגאונים כשכתב הבעל אפי' אינו מערער או שכתב הסופר סתם והבעל מערער הגט פסול, ועיין מ"ש הרב רמ"א בסי' קנ"ה ברגלי ההי"ן שנוגעים דס"ל אפילו אם ניתן הגט פסול אא"כ במקום דחק ולהפוסקים הנ"ל אפי' בה"א של למהך אם לא ערער הבעל ולא כתב בעצמו הגט כשר אפי' בלא דחק ומנין עם וי"ו י"ל דתליא נמי בפלוגת' זו אם הבעל מערער וכת' בעצמו תצא מיהו נרא' עיקר דוקא במה דמפורש בש"ס פליגי אבל מונין לכ"ע לא תצא גם בכמ' מקומות כותבין מונין בוא"ו ועיין תשו' ריב"ש סי' שי"ד יש מקומות דכותבים כדלא אניסנא בכף לפ"ז נראה דדינו כמו מונין בוי"ו ואם עדיין לא ניתן הגט ורוצים לתקן נראה דהוי כמו בדבקות ההי"ן סי' קכ"ה וכ"כ בפריש' בשם מהרש"ל וב"ח ובמקום עיגון יכול הסופר לתקן אפילו אחר חתימות העדים כיון דליכא תיקון ממש:

בלא וי"ו. שאם הוא בוי"ו יש במשמעותו לשון אונאה, ופירוש של שאנו מונין משום דבזמניהם לא היו מונין כולם לבריאת עולם אלא לשאר מנין לכך כותבין שאנו מונין ולא כזמני' הראשונים לבוש:

שאנו מנין בו. כצ"ל וכן הוא בד"מ ומ"ש בנוסחא שלנו בוי"ו הוא ט"ס וכן מגי' ב"ה:

כשר. כי לדעת כמה פוסקים כותבים לכתחלה בלא יו"ד כי ביו"ד משמע שיש לאדם ב' נפשות:

צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם. אף על גב דכותבים פש"ת ג"פ מ"מ והרי את מל"א עיקר התורף וכתב הרמב"ן אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא ועיין ר"ס כן משמע מרמב"ם דס"ל דהוא תורף הגט ומ"ש בד"מ על דברי הרמב"ם אין מוכרח וצריך לכתוב והרי בוי"ו מותרת בוי"ו ואם כתב בלא ואו אפשר שפסול אפי' בדיעבד דמשמע שהיא מתרת לאדם אחר לבוש:

טוב ליזהר וכו'. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסוק דאם יפסוק י"ל השומע סבר דלא התירה לכל אדם לבוש, ש"מ הקורא לא יפסיק בקריאה:

מנאי בלא יו"ד. כי ביו"ד משמע דרך מינות ויקרא המ"ם בחירק ונו"ן בקמץ ואל"ף בחירק דהוי' הוי"ו בצירי, לבוש:

וי"א דה"ה להיפוך. הב"י כת' דין זה בדרך אפשר ובד"מ הניח בצ"ע ובלבוש חולק על הב"י ולכאורה נרא' הראיה שהבי' הב"י מתוס' היא ראיה גדולה, ובט"ז כתב די"ל דשאני התם בעת שכת' ארוס' בכשרות כתב דהיתה באותו זמן ארוסה ועיין בד"מ סי' קמ"א שם הביא בהרשא' כותבים לארוס בעל:

במקום עיגון. בסי' הקודם כתבתי לדעת רמ"א בדיעבד שניתן הגט ומקום עיגון כשר באותיות שאינ' נוגעים שפיר או בההי"ן וקופי"ן שנוגעי' לגגין וכן הוא בב"י ודוחק לומר מ"ש הב"י בדיעבד היינו שנכתב ולא ניתן ואם חסר ה"א של ושלטאה וכת' ושלטא כשר ט"ז וכתב הב"י אם אירע כן בטופס כשר דלא גרע מחסר, ולכאורה קשה דהא אם נוגע ההי"א לגג הוי חית ונשתנה המלה והוי כמו שינוי עלמא ואפשר כל שאינו שינוי הגט אלא שינוי המלה ס"ל דכשר ועלמא הטעם משום דהוי כאלו אין זמן בגט וכן לדברי הרב רמ"א כל שלא נשתנה הגט אף על גב דנשתנה פירוש המלה כשר ועיין בד"מ ס"ס קכ"ז מ"ש בשם תשו' רד"ך:

דעלמה לשון נערה. והגט פסול אפילו אם הבעל אינו מערער וגרע טפי ממונין בוא"ו דכשר בעת הדחק משום עלמ' בה"א סובל יותר ל' נערה מלשון עולם אבל בוא"ו יותר משמע לשון מנין אבל עלמא באלף כשר כת' בנ"ש אפי' לכתחלה כשר ועיין פי' הגט בש"ג אצל המרדכי:

מקצת הגט כתוב בלשון אחד וכו'. אבל בשני מיני כתבים כשר אף לדעת הרמב"ם:

ומקצתו בלשון אחר פסול. עיין לקמן סי' ק"נ סעי' י"ד ט"ו:

ויש מכשירין. הראב"ד לא הכשיר למעשה רק שכתב דרך אפשר לומר שאם חתמו העדים בא' מן הלשונות שהחתימה מצרפן וכבר הליצו המ"מ והר"ן בעד הרמב"ם וע"כ אין ראוי לכתוב יש מכשירין במקום שבעל הדעת הזאת לא החליט הדבר ואף שנמצא בנוסחאות שלנו כשר נאמנים הם הרמב"ם וראב"ד שהגירסא בתוספת' הוא פסול:

ונ"ל דאפי' למאן דפוסל וכו'. עיין בתשובת הרב מסי' קכ"ז עד סי' ק"ל מ"ש מזה:

ואין להכשיר בכתב אחר וכו'. ומכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יכול לסדר נוסח אחד בגט בל' אחר:

בשלישי ברביעי וכו'. בסדר ר"י מינץ נתן סי' רח"ל מלא והטעם שכן הוא בתורה ודוקא לכתחל' אבל בדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא או להיפך דהא אין הענין משתנה וכן הוא בסמוך סעי' ד' אם כתב שלשה או שמונה מלא כשר:

יכתוב באחד בשבת. הטעם שכותבין בשבת ולא לשבת ואצל ירח כותבין לירח עי' בב"ח מ"ש בשם סדר הגט דבשבת איכא למטעי:

יכתוב ביום אחד לירח פלוני. כצ"ל והטעם משום דבתחלת ספר חגי כתיב ביום א' לחדש היה דבר ד' ביד חגי וגו':

וי"א דכותבין בא' לירח. הטעם משום דכתיב תחלת ספר במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני:

יש נמנעים לתת גט בר"ח. וכך הוא בסדר הגט של ר"י מינץ סי' נ' ולעת הצורך נותנין וכותבין ביום אחד לירח וכן העיד הרב בב"ח שראה בגיטין הניתנין בימים קדמונים כתוב בכולן ביום אחד לירח פלוני:

לשון זכר בה"א לבסוף. דמשלשה ועד תשעה לשון זכר בה"א לבסוף חוץ משמנה שאין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף רק החילוק בניקוד כנודע (ר"ל שבזכר נקרא' שמנה בקמץ תחת הנו"ן) ובנקבה נקרא' בסגול תחת הנו"ן:

ויכתוב ימים עד עשרה. ואם כתב יום נראה דלא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב במקום שראוי לכתוב יום כמ"ש אח"ז וכ"כ הב"י והעיד שרא' בגיטין שנכתבו בזמנו שעד י"ט כותבין יום ואח"כ כותבין ימים:

שלשה או שמנה מלא בוי"ו. משום דלפעמי' הם כתובין כן ע"פ המסור' ועוד דהא אין הענין משתנה ועיין בסדר ר"י מינץ סי' מ"ח ונראה ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא ואף שלא נמצ' במסור' מלא מ"מ אין הענין משתנה במלא וחסר:

רק שני. נראה דקאי ג"כ על שני בשבת אם כת' שני בשבת שני ימים לירח וכו' דכשר:

וכתב י"ב כשר. שם בהגהת שלטי הגבורים שעל המרדכי דף תרי"ו מביא ראיה מספל וקפל אלמא שהיו רגילין לכתוב גמטריאו' בשטרות:

חמש וכתב חמשה. יש להסתפק אם כתב אחת במקום שראוי לכתוב אחד או להפך אם ג"כ כשר:

ביום שלשים לחדש ניסן. לאו דוקא לחדש אלא לירח ניסן שהוא ראש ירח אייר וכמ"ש בסעיף ד':

שהוא ר"ח אייר. וה"ה אם כתב להיפך ביום ראשון לירח אייר שהוא יום שלשים לירח ניסן ואם לא כתב רק ר"ח ולא כתב שהוא יום שלשים לחדש ניסן אינו פסול בדיעבד עיין ב"י:

יכתוב באחד לירח פלוני. כבר כתבתי לעיל סעי' ד' שהעיד הרב בב"ח שראה גיטין הנכתבי' בימים קדמוני' וכתוב בהם ביום א' לירח פלוני:

אם לא במקום שיש חשש לעגון. לעיל כשר"ח יום א' כתו' בסעיף ד' יש נמנעים לתת גט בר"ח וכאן שר"ח שני ימים דיש פלוגתא בין הפוסקי' כמו שהעתיק הב"י דעת הרשב"א והר"ן והרא"ש ע"כ אין לכתוב גט ביום ר"ח הראשון אלא במקום עיגון אבל ביום שני אינו רק לחששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' והב"י כתב ג"כ שאף ביום ראשון דר"ח שחומרא יתירה הוא המונע וראיתי נוהגים שלא לחוש לה עכ"ל:

לירח אדר ראשון. בסדר הגט של ר"י מינץ בסי' נ"א כת' אדר הראשון בה"א הידיע' כמו אדר השני וכן הוא בהגהת מנהגים ועיין בב"ח:

באדר הראשון אדר סתם כשר. בב"ח השיג ע"ז דהא הרמב"ם בפ"י מהל' נדרים פוסק כר"מ דסתם אדר הוא אדר שני וא"כ אם כותב בראשון סתם הוי גט מאוחר ופסול לדעת קצת פוסקים ועיין לקמן סי' קכ"ז סעיף ט' הנה אף שכדבריו כן היה שהרמב"ם פסק כר"מ אין כאן השגה כלל כי רוב הפוסקים פסקו כר' יהודא דהא בס"ס מ"ג בח"מ כתב הטור שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת וכו' דלשני קורין אדר שני וכן הוא בספר התרומות וכן פסק באגודה פ' קונם בשם ר"י דהלכה כר"י וכן פסק הרא"ש והר"ן ור' ירוחם והמרד' והראב"ד בהשגו' וא"כ אף אם היה הרמב"ם חולק ודאי דהלכה כרוב הפוסקי' אבל באמת המעיין בדברי הרמב"ם גם הרמב"ם פסק כר' יהודה (אמר בן המחבר והמגיה באשר דברי א"א מ"ו נכתבין כאן בראשי פרקים באתי למלאות דבריו ולהאריך קצת כדי שתבין הדבר על בוריו ואציגה לפניך הסוגיא כך איתא בנדרים פ' קונם דם ס"ג ע"א קונם שאיני טועם יין עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון ע"כ מתניתין ופריך בגמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתניתין ר"י הוא דתניא אדר הראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ ר"י אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין אמר אביי אפילו תימא ר"מ הא דידע דמעבר' שתא וא"כ ברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון דידע דמעברא שתא וכי אומר אדר סתם משמע אדר שני הא דלא ידע דמעבר' שתא וא"כ במתניתין כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט והתניא בניחותא עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון אם היתה שנה מעוברת עד ר"ח אדר השני מכלל דריש' לאו במעוברת עסקינן ש"מ הא דידע הא דלא ידע ע"כ הסוגיא והנה הרמב"ם גורס במתניתין דלעיל עד סוף אדר השני וכתב הרא"ש ע"ז בנדרי' דאותה גי' נראה לו עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא דלאידך גירס' קשה ראש וסוף למה לי בחדא סגי עכ"ל) ש"מ דהמקשה דפריך לעיל לימא מתניתין ר"י היא היה מחלק לפי גירסת הרמב"ם אף דכותבין בראשון סתם מ"מ כשאומר עד סוף אדר כוונתו על אדר שני וא"כ ברייתא דבגמרא דהביא לסיוע אתי' אף לר"י ויש חלוק בין כתיבת השטר לנדרי' וא"כ צדקו דברי הר' מהרמ"א ועיין בד"מ מה שמצא כתו' בתיקון ישן:

ומלת ראשון יכתו' מלא וי"ו. כלו' אדר הראשון יכתוב בוי"ו כי רוב פעמי' ראשון מלא בתורה:

פסול אם לא בשעת הדחק. זה לשון בעל ת"ה נראה דאפי' אם נותן הגט בחד יו"ד ובו ביום נודע הטעות דיש לכתוב וליתן אחר בשני יודין וכי האי גוונא לא הוי לעז כ"כ לב"ד אבל אם עברו כמה ימים אחר הנתינה ויצא שם מגורשת על האשה ואי הוי בעי למיהדר ולכתוב גט אחר הוי זילותא לב"ד ולכך יש להכשיר בדיעבד וכת' בד"מ דמצא כתוב בשם מהרי"ל ליתן ב' גיטין באייר מכח ספק:

כסלו חסר יו"ד. בת"ה כתב דע"פ התרגום מלא הוא רק דלית לן למיזל בתר התרגום דנוסח הזמן בגט אנו כותבין בלשון עברי ומשמע דבדיעבד כשר אם כתב מלא דהא מקצתו בלשון תרגום כשר כמבואר בתחילה הסי' וגם כבר פסק לעיל אם כת' שלשה או שמנה מלא כשר:

איך אנא פב"פ ואינו מכוון. הטעם כת' הרא"ש דודאי בשאר שטרות שכותבין העדי' דבר שנתקיי' לפניה' שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני פלוני מגרש את אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך ומיהו אי כת' איך ודאי הגט כשר דהא בגמרא מוכח שהיו כותבין איך וכן הוא בנוסח הגט של רב אלפס:

שכתו' בהן ולאתריהון דאבהתיכו. כלומר שהיו כותבין בנוסח הגט וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהן דאבהתי וכן באשה היו כותבין וכל שום אוחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי וע"ז כתב הרא"ש תמהתי למה נהגו לכתוב כן מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי אשה:

לא יכתוב ודין מלא. דמשמעות הלשון משמע הדין נותן שאגרשך אבל אם אין דין עלי שאגרשך לא תתגרשי כ"כ רש"י והרמב"ם וכת' שמא יקרא הקורא ודין כלו' משפט יהיה ביני לביניך:

ואיגרת מלא יו"ד. רש"י פי' דמשמע איגרא לשון גג והרמב"ם כתב שמא יקרא הקורא ואי גרת כלומר אם זנית ועיין בתו' שגורסין שלא יכתוב אגרת בלא וי"ו דמשמע אגרת בעלמא אלא ואגרת דמשמע דקאי אגיטא דלעיל:

שלשה יודין רצופים. דאי לא שדי ביה אלא תרין יודין מתקרין די תהויין נשין דעלמא וכן דיתצביין וכי כתיב תלתא יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה כ"כ רש"י והרמב"ם כתב שמא יקרא הקורא תיהויין ותצביין כלו' שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות:

ונהגו לכתבם בה' יודין. אבל בדיעבד אין להקפיד אם לא כתב יוד בין תי"ו לדלית וכן בין תי"ו לה"א:

די בשיטה אחת וכו' יש פוסלין. מלשון הרא"ש לא משמע הכי שכתב בשם ר"י טוב עלם כי די תיהויין הם ב' תיבות ודי הוא תרגום של אשר וכתב עליו הרא"ש ואני אומר דאף הכותב דתיהויין תיבה אחת אינו טעות משמע אם כותב שני תיבות פשיטא דניחא וא"כ ה"ה אם כתבו בשני שיטין כשר מאחר שהם שני תיבות ואפשר דלכתחלה מיהא אין כותבין בשני שיטין אף שהם שני תיבות להורות דמשמעות הענין סובל ג"כ תיבה אחת משא"כ בשני שיטין דהוי דוקא שתי תיבות:

יאריך וי"ו דתרוכין וכו'. פרש"י דאי לא מאריך לה מחזי כיו"ד משמע ספר תרוכין גרוש' דעלמא ואגרת שבוקין נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא ואי לא מאריך ו' דכדו משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסב והרמב"ם כתב תרוכין ושביקין משמע שהוא אומר לה שהיא שבקה וגירשה אותו וכדי משמע בתנאי זה אפטו' אותך וכתב הרא"ש משמע שאין לכתוב יו"ד בין תי"ו לרי"ש דתרוכין דאי כתב בהן יוד ליכא למטעי כלל דתירוכין ושביקין לאו כלום הוא אבל בפיטורין נראה שצריך לכתוב יוד בין פי"א לטי"ת כדמשמע פ' התקבל והשתא ניחא דלא חשיב הכא ו' דפטורין עכ"ל הרא"ש ועיין בסמוך סעי' י"ב:

פיטורין מלא בשני יודין. הרא"ש כתב שכן משמע בפ' התקבל והיינו דאמרי' דף ס"ו ר' נתן דבבלאה הוה דייק בין פיטרוה לפטרוה כי פיטרוה ביוד הוא לשון גט פטורין ובלא יוד הוא לשון פטור וחובה:

דפטורין ג"כ חסר יו"ד ראשונה. דמדכתב גט פטורין אין לטעות מלשון פטור וחובה:

ולכן צריך להאריך ג"כ ו' של פטורין. כבר כתבתי בסעי' לפני זה לשון הרא"ש דהא בהא תליא אם אין יו"ד בין פי"א לטי"ת צריך להאריך ו' של פטורין כמו תרוכין ושבוקין:

למהך חסר יוד. דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מספר זה ואילך:

שירחיקנ' מגגה. דלא לשתמע למאך לצחק כלומר מצחק אני ביך כי חוכא:

לא יכתוב לאתנסב'. שמא ירחיק לא מן יתנסב' ומשמע לא ינסבא לא תנשא: אמר בן המחבר כגון דא צריך אני להודיע ולהביא בעת אשר א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל עד כה הגיע, השמים עבים התקדרו ואראלים על מצוקים התגברו, ומש"ה עלה אל השמים עליה זו ירידה היא לנו בכפליים, וחבל על דאבדין ולא משתכחין לרוות צמאונינו וה' ימלא חסרונינו, ורווח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר, להיות המלאכה שלימה ותמימה ונבחר, שמתי על לבי לחפש באמתחות כתבי קודש של א"א מ"ו ז"ל איזה חידוש דינים ושאלות ותשובות השייכים לטא"ע ואמרותיו כטל תזל זעיר שם זעיר שם בתוך מחברת קודש להציגם ולהעמיד כל אחד במקומו, וה' יער' רוחו וישפיע לנו שפע טוב ממרומו להיות ממצדיקי הרבים וכולי האי ואולי חפץ ה' בידי יצליח יציץ ציץ נוצה ופרח, ואור תורתו יאיר ויזרח, דודאיו יתנו ריח:

ונ"ל דאפילו למאן דפוסל כו' ג' תירוצים כתב רמ"א כאן על נוסח גט שלנו וכבר היה ויכוח גדול ע"ז בתשוב' רמ"א סי' קנ"ו בין רמ"א ובין מהר"ר יודא מפאדו' בזה באורך ולע"ד קשה על אלו התירוצי' של רמ"א על הא' קשה דמה לנו לקדושת הלשון ששניהם נתנו בסיני וכי בקדוש' תליא האי מלתא דלא יהיה מקצתו בל' אחרת מה שכלל בזה דהוין קרובים בל' זה לא תלוי בקדושה ג"כ ובאמת יש הרבה שאינם קרובים כגון בשני בתרגום ותנינא וכן שמונה בתרגום תמניא ול' זה הוא בגט בתחלתו בשני לירח כו'. ועל התירוץ הב' קשה מנ"ל דניזל בזה בתר רובא כיון שיש קפידא שלא יהיו לשונות חלוקים בגט אימא לך דכולי בעינן כך. ועל הג' דכתב דוקא תורף הצורך קאמר אבל הרי את מותרת א"צ והיינו כיון דכבר כתוב לכל גבר די תיצביין כבר הקשה עליו מהר"ל הנ"ל דזהו גופו של גט במו שיתבאר בסי' זה ורמ"א ישבו בדוחק ע"ש ומהר"י תי' שם דלשון תרגום הוא לשון הקודש אלא שנשתבש כמ"ש בכוזרי ע"ש והנלע"ד דכל התיבות שהם בגט לשון הקודש הם נזכרים בלשון התלמודיים שהיה לשונם ל' ארמית וכל ל' התלמוד אותו ל' ואעפ"כ נמצאו לשונות אלו של ל' הקודש ביניהם נמצא שהי' ל' הקודש בלול אצלם בין לשונם שהי' של תרגום ממילא זה לשון התערובות נקרא לשון א' דהיינו לשון התלמודים והו' לשון א' ולא בעי למעט אלא לשונות החלוקים שזה אומר בכה וזה אומר בכה אבל לא נמצא שניהם כאחד כנ"ל נכון:

באחד בשבת ולא תקנו לומר לשבת כמו לירח נ"ל הטעם דהא בשבת פרושו בשבוע זו והיא מתחל' מיום הא' ואלו היו לשבת היית' צ"ל לשבת ממש שעבר ואין המנין כן באמת משא"כ לירח שבאמת אנו חושבין על העבר שהתחיל מן ר"ח:

ביום ראשון לירח פלוני שכ"כ בתחלת ספר חגי ביום א' וי"א דכותבין בא' לירח שכ"כ בחומש הפקודים בא' לחדש השני וכתב מו"ח ז"ל והנכון לכתוב ביום א' דבאחד משמע שבוע א' לירח פלוני דמטעם זה כותבין בשני ימים לירח דאלו בשנים משמע בשני שבועות כמ"ש בסדר גיטין וכן ראיתי בגיטין הנתני' בימים הקדמונים כתוב בכולן ביום א' לירח כו' עכ"ל ורמ"א שסיים יש נמנעין לתת גט בר"ח והוא תמוה דהא לשני הדרכים כ"א יש לו סמיכה מקרא ומאן דעביד כחד מנייהו שפיר ולמה יש למנוע לתת גט בר"ח ונראה דאפ"ה ביש צורך קצת נותנים גט בר"ח וכמו שהעיד מו"ח ז"ל:

בה"א לבסוף וסימנך ימים ימימה פי' במקום שכותבין ימים כותבים בה"א דהיינו שלשה לשון זכר:

יכתוב יום א' עשר יום פי' יכתוב בא' עשר יום בשנים עשר יום עד עשרים:

השנים לשון נקבה סימנך השנה ההיא:

בשנים מנין המרובה קודם וסימנך שנים רבות ימים אחרים פי' בשנים יקדים הרוב ובימים המועט והיא פלוגתא בין התנאים ביומא גבי מנין הזיות אחת ואחת כו' דר"מ ס"ל מנין המרובה תחלה ור"י ס"ל המועט תחלה ומאן דעבי' כמר עביד ועביד כמר עביד אלא שהגדולים הכריעו לחלק כך בין ימים לשנים:

וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח איני יודע למה חזר לכתוב דבר זה אחר שכתבו בסעיף ד':

לירח אדר הראשון בגמ' איכא פלוגתא בנדרים דתניא אדר ראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ רבי יהודא אומר אדר הראשון כותב סתם שני כותב אדר שני וכתב הרא"ש והו"ן הלכה כר"י הלכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הלכך צריך שיכתוב באדר שני ובראשון אדר סתם עכ"ל וכתב ב"י אבל מדברי רמב"ם מפ' י' דנדרים משמע דפוסק כר"מ ובי"ד סי' ר"ך מביא פלוגתא זו וכאן כ' שיפרוש בשניהם כמ"ש הש"ע והיינו לכתחלה אבל לענין דעבד כ' רמ"א לחלק באם כ' סתם בראשון כשר ובשני סתם פסול והקשה מי"ח ז"ל דלרמב"ם דפוסל בסי' קכ"ז גם בגט מאוחר יש פסול אפי' בכותב בראשון סתם דה"ל מאוחר ופסול כמו במוקדם ובש"ע סי' קכ"ז הביא ב' הדיעו' בדין גט מאוחר ולא הכריע וכאן הכריע להקל וגם היא ספק דאורייתא דהוה חומרא דאשת איש זה ודאי תימ' ע"כ ונ"ל דיפה כוון רמ"א דנהי דפסולי גט הוא מדאורייתא מ"מ אפילו לרמב"ם מן התור' כשר בגט מאוחר דאין בו חשש אלא מדרבנן משום בת אחותו כדלקמן סי' קנ"ז א"כ כאן לדידן דמספקא לן אי הלכה כר"מ אי כר"י הוה ספק אם הוא מאוחר ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ לקמן סי' קכ"ז ה"ל ודאי מאוחר יש לחוש לרמב"ם ולפוסלי וכ"כ כ"י בסי' קנ"ז דפסול מוקדם אינו אלא מדרבנן וא"כ כ"ש מאוחר:

ואינו מכוון הטעם בטור בשאר שטרות שכותבין העדים דבר שיתקיים לפניהם שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירות דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני מגרש אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך עכ"ל:

לא יכתוב ודין דמשמע דין היא שאגרשך אבל אם אינו דין שאגרשך לא אגרשך:

איגרת מלא יו"ד דמשמע איגרא שהוא הגג:

דתהוייין שלשה יודין דאז נקרא הוי"ו של תהויין בשבא ותחת היו"ד חירק ומשמעותי' לשון נקבה יחידה לנוכח אבל בשני יודין משמע נשים דעלמא ודי תיהויין הם ב' תיבות כי ודי הוא במקום אשר והתיבה שאחריה מתחלת בתי"ו שייך שפיר יו"ד אחר התי"ו לכתוב תיהויין והוה לשון נוכח אבל אם הכל תיבה אחת אז נבלע התי"ו ולא נרגשת לא שייך למכתכ אחריה יו"ד וא"כ אינו לשון נוכח:

בשיטה ב' יש פוסלין ונ"ל הטעם דצריך לכתוב בשיטה אחת דתיבת די מצינו במקום אשר ומצינו ג"כ במקום כי דכתיב עד כי גדל מאד ומתרגמינן עד כי רבא לחדא אע"ג דכי הוא ג"כ ל' אשר מ"מ מצינו לכי ד' לשונות ואנו רוצים להוכיח כאן בגט שדי היא במקום אשר ע"כ צריך שיהיה די עם תיהויין בשיטה אחת והוה דבוק ומתפרש אשר תיהויין משא"כ אם יהיה די בשיטה אחרת לא נראה הדבקות כ"כ ואפשר לטעות ולפרשו על ל' אח' שסובל כי והך פסול נראה דהיינו דוקא אם לא נתן עדיין דכן הוא הל' בסדר גיטין (שכתב) דהוה (די תיהויין) בחד שיטה ולא רצה מהרי"ל (לתנו וכמו כן כתב) אצל ר"ת שנכתב הגט בר"ח ולא רצה מהרי"ל לתנו כיון שכ' במרדכי שיש למנוע לכתוב בר"ח גט ושם ודאי כ"ע מודים דאם כבר נתן שאין פסול דהא במקום עיגון כ"ע ס"ל דנותנין אותו כנ"ל בזה דלא מצינו פסול זה בפוסקים:

שמא ידמו ליו"ד פי דשביקין משמע שביקין דעלמא ולא של זו כ' בלבוש דיש לקרות ברעו' בפתח תחת הרי"ש ושבא תחת הע' ופתח תחת הוי"ו דאז הוא בבירור ל' רצון ולא במלאפום כמו ורעות רוח:

פיטורין ולפ"ז לא צריך לארוכי לוי"ו של פיטורין כיון שיש יו"ד בתר הבא אבל לדידן דכותבין פטורין בלא יו"ד אחר הס"א יש להקפיד על אריכות הוי"ו דהוה כמו תרוכין ושבוקין ומ"ה כ' רמ"א ולכן צריך להאריך וכו':

למהך חסר יו"ד דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מהך ספר:

שירחיקנה מננה דלא לשתמע למחך דהיינו חוכא:

אלא כדת משה לפי שאינן למידין משיטה אחרונה:

ואין ראוי לעשות כן שאז לא נלמד משיטה שעל החתימה מאחר שהוא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיפה בעל השטר ונמצא שבטל ודן די יהוי ליכי באותה שיטה:

אין לפוסלו בשביל דילוג היינו בתורף אבל בטופס אין פסול אפי' בלאו הכי ומעשה בא לידי בגט שהיה חסר האלף של ושלטא' שלא נכתוב רק ושלט' אמרתי שאין לפוסלו כי אין הענין משתנה משום זה וגדולה מזו כ' ב"י ס"ס בשם תשוב' הרשב"א אם יש חסרון וי"ו דוכדו דלא הוה כ' אלא וכד אינו נפסל בכך דכ"מ שאינו מעיקר הגט אינו פסול עכ"ל הרי בזה אפי' אם הענין משתנה קצת עיין סעיף מ"ט:

אם כ' ברביעי כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש וגם אין לפוסלו במ"ש כ' לחדש שבט והוא כ"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום א' והוה מוקדם דכיון שידוע שר"ח שבט היה ביום ה' ורביעי בשבת א"א להיות כ' בחדש אלא כ"א תלינן בט"ס שלא היה זכור קביעות החדש ולא הוה מוקדם אע"ג דקי"ל דוקא עד רובו של חדש טעי אינשי בקביעותא דירחי אבל משעבר רובו של חדש לא טעי בה אינשי הכא אין חילוק דע"כ טעה שהרי דבריו סותרים זא"ז אם הוא רביעי הו' א' לחדש ואם הוא כ' בחדש הרי הוא ביום ג' וע"כ טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום ג' לד' ובימי השבוע לא שכיחי דטעי אינשי הלכך תלינן הטעות בקביעות החדש ואין כאן הקדמה וכשר הגט עכ"ל ויש לתמוה מה חילוק יש בין טעה בחדש ובין טעה בין ג' לד' הא בתרוייהו אין מוקדם דגם בטעה ביום ג' שנכתב הגט וסבור שהיא יום ד' אין כאן קדימ' כלל ונ"ל דה"נ בשעה שתקנו זמן בגט הוי משום (שמא) יחפה על בת אחותו שתזנה תחתיו ותוציאה גט שהיתה פנויה בעת ההיא כמ"ש בסי' קכ"ז ובזה קאמר הרא"ש כאן דא"ל דהוה מוקדם דהיינו שנתגרש' באמת ביום ד' והיא זינתה ביום ג' ותוציא הגט ותאמר שנכתב ביום ב' ממילא פנויה הייתי ביום ג' תביא ראיה לדבריה מימות החדש שנזכר ביום כ' לחדש ואז היה יום ג' זה אינו דאנן מוכיחין לה שלא היתה אז פנויה כיון' שנזכר יום ד' וא"כ ע"כ יום כ' הוא טעות וא"ל דהא לא טעי אינשי בחדש אחר רובו של חדש לזה אמר דהכא ע"כ יש טעות כיון שסותר זא"ז ע"כ לומר שיש טעות אלא שספק במה נתלה הטעות בין ג' לד' וזהו זכות הוא לה כי באמת נכתב ביום ג' או נתלה הטעות בחדש והיום הד' הוא אמת זה חוב לה לזה אמר דתלינן הטעות בחדש שזהו עכ"פ שכיח קודם רובו של חדש משא"כ בין ג' לד' דלא שכיח בשום פעם לטעות בו וא"כ הוא אמת והגט כשר והטעות בחדש ואין כאן קדימה דאם זינתה ביום ג' תהיה חייבת כנ"ל עיקר הנ"מ לענין זנות אבל א"ל הנ"מ לענין פירות דהיינו שמכר' פירות נכסים ביום ג' שהוא יום כ' לחדש וכדין מכרה שנתגרשה באותו יום והוא אמר שנתגרשה ביום ד' ויטרוף הלקוחות שלא כדין דא"כ קשה למה סיים הרא"ש בזה הלכך תלינן הטעות בחדש ולא בימים של השבוע תיפוק ליה אפי' הויין הטעות שוין דהיינו של חדש ושל שבוע אפ"ה לא מצי טריף לקוחות מספק כיון דאפשר (לתלות) שנתגרשה ביום ד' כמו ביום ג' המע"ה אבל לפי מ"ש הנ"מ משום זנות ניחא דמשום ספיקא לא מצינו לחייב אותה ואפשר שהיא באמת חייבת ע"כ הוצרך להוכיח דטעות החדש הוא האמת כיון דבימים לא שכיח כלל ונמצא שאין כאן ספק והיא חייב' ואין כאן פסול קדימה ושוב ראיתי שבדרישה העתיק ל' רש"ל בזה וז"ל תימא גדולה מה בכך שיטעה בימי שבוע אם כ' הגט ביום ג' דהוה ך' לחדש וטעה וחשבו שהוא יום ד' א"כ לא הוה מוקדם ונכתב כדינו ונ"ל דה"ק לא תאמר שמא יהיה מוקדם שנכתב בד' ויטעו העולם ויסברו שנכתב בג' וטעה בימי השבוע ויהיה מוקדם בטעות ע"כ אמר שלא יטעו בזה עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' על דבריו של רש"ל שאינן נראין לו והוא פיר' וז"ל אלא ר"ל דא"ל שהוא מוקדם דהיינו שהיה עומד בשעה שב' הגט ביום ד' שהוא כ"א לחדש וטעה כסבור שהוא עומד ביום ה' ורצה להקדים יום ה' לכתוב יום אתמול שהוא לפי טעות יום ד' וך' לחודש וא"כ מוקדם הוא יום א' וקאמר אין לחוש לזה דבימי השבוע לא טעי אינשי עכ"ל ואיני עוסק בסתירת פירושים אלו רק הצעתים לפניך ותראה להבדיל בין קודש לקודש. ובדרישה הוסיף לפלפל בזה וא"צ להעתיקו כי בכל הדברים שכתבתי נסתר ע"ש אם תרצה:

ולא כ' בשבת הטעם דכשר לפי שרביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרה כ' ימים לחודש:

אם לא האריך ווין זה דברי הרמב"ם וכ' ב"י על תשובת הרא"ש שהביא הטור בזה שמתיר בשעת הדחק ק"ל שאם ווין אלו לא היו ארוכים יותר מהראוי כשר גמור הוא כיון שתינוק קורא אותו ויו וכמ"ש רבינו דלורכיה לויו דתרוכין לאו דוקא ואם היו קצרות שאינם נקרא ויו היאך הכשיר הרא"ש היכא דנתן לה ונ"ל דאע"ג דמדינה א"צ להאריך ווין אלו יותר מדאי כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחלה וכמו שהשיב בגט שאין אותיותיו מוקפת גויל שבארצנו נהגו לפסול אע"פ שהוא פסק בפסקיו להכשיר א"נ ווי"ן היו נקראים ע"י הדחק ומ"ה הוצרכו להאריכן עכ"ל והנה גם בסעיף זה שהוא דברי רמב"ם צ"ל כן ולתירץ הא' אין לו פסול בזה כיון שגם באין מוקפת גויל פסק בסי' קכ"ה סעיף ו' לגרר הדביקות ה"נ בזה יאריך עוד הווי"ן ולתירץ השני שהוא נקרא בדוחק אינו מתורץ למה פסלו רמב"ם כיון דעכ"פ תינוק יכול לקרותו והב"י כ' בשם ריב"ש סי' תי"ד וז"ל לתקן ב"ד הווין בשעת הדחק כדעת הרא"ש הוא רחוק בעיני דאם צריך תיקון איך יתקן זולת הסופר שהוא שליח הבעל אבל מ"מ אני לא חששתי לאותן הווי"ן כי אני רגיל לסמוך על מ"ש הרשב"א דלא צריך לאורכינהו משאר וו"ין קאמר אלא ידקדק שלא יהא כמו יו"ד וגם מלשון הרמב"ם משמע כן וכדאי אלו הדברים לסמוך עליהם ומה גם בשעת הדחק שא"א לתקן ויש לחוש לעגונא עכ"ל ואיני מבין מ"ש שגם מלשון הרמב"ם נראה כן שהרי רמב"ם כ' כאן שהוא פסול וצ"ל שהוא מפרש מ"ש רמב"ם אם לא האריך הווין היינו שיש כחו דוחק לקרוא ווין כפי' השני של ב"י ומ"מ משמע מלשונו דגם שלא בשעת דחק כשר בלא אריכות ווין יותר מבשאר ווי"ן והא דסיים ומה גם בשעת הדחק היינו דלרווחא דמלתא שבאותו פעם אם היה חשש עיגון ובודאי יש לסמוך ע"ז בפרט שיש כאן י"א דבלא ערעור הבעל כשר והם בעל עיטור ורב האי ורא"ש כאשר מביא אותם בזה נלע"ד:

חוץ משתי יודי"ן הנוספו' פי' יו"ד שאחר הדלי"ת של די והיו"ד שאחר התי"ו של תיצביין הם אינם אלא נוספו' מצד המנהג:

וי"א שאם לא ערער כו' בטור כ' ובעל העיטור כ' משמייהו דרבוותא כל הני דקדוקים דוקא כשבעל כותב או הסופר כתבו מפיו ובא הבעל ואומר כיוונתי לשנות כדי לקלקלה אבל אמר לסופר לכתוב ולחתום גיטו סתם וטעו בא' מאלו והבעל אין מערער כשר ותינשא לכתחלה וכ"כ רב האי אי יהיב בעל רשות לסופר למכתב וטעה בהון אי איתי לספר' מתקן להו ואי לא מתקן ומנסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ואי אתא לאנסובי ובא בעל ומערער ואומר האי דכתיב ודין דינא אמרי ולכך כוונתי לא מנסבא לה ואי מנסבא לא מפקינן לה עכ"ל וקשה דיוקים אהדדי דתחיל' אמר בתרתי לרעותא דקא פסול דהיינו הבעל כותב וגם מערער משמע הא בחד לרעותא כשר ובסיפא אמר בתרתי לטיבותא דהיינו אמר סתם לסופר וגם אינו מערער אז דוקא כשר ובדרישה תירץ דמ"ש ברישא ובא הבעל ואמר פירושו או בא הבעל כו' א"כ הוה רישא בחד לריעותא ובחנם דחק בזה וגם הענין אינו נכון דודאי ברישא מיירי שכבר ניסת ובא לקלקל' דהא כ' כדי לקלקל' וזה שייך אחר שנים ובאמת לק"מ דברישא בתרתי לריעות' אפי' אם ניסת תצא ובסיפא בתרתי לטיבותא אפי' לכתחל' תנשא כמ"ש כשר ותנשא לכתחלה אבל בחדא לטיבותא דהיינו בבעל כותב ואינו מערער או אמר לסופר סתם ובעל מערער בזה לא תנשא ואם ניסת לא תצא אלא דבחלוק' ראשונה בזה שאין הבעל כותב ואינו מערער יש תקנה אפי' להנשא לכתחלה דהיינו שהסופר מתקן לה ונמצא שפיר כ' הטור וכ"כ הרב האי כו' וכ"כ מו"ח ז"ל וכ' רש"ל תימה מה מועיל תיקון אחר שיחתמוהו העדים ס"ס העדים חתמו בפסול וי"ל דס"ל עידי מסירה כרתי וסלקי עידי חתימה מכאן ונמצא שניתן כהלכתו וגם אינו פסול ממש אלא שצריכ' תיקון כה"ג מסתמא אמרי' הבעל צוה עכ"ל:

כסלו חסר יו"ד שכן הוא בלשון עברי במקד' ואע"ג דבתרגום כתיב כסליו ביו"ד מ"מ אזלינן בתר העברי ואע"ג דבלא ימחא אזלינן בתר התרגום לכתוב באלף דהתם כתוב אצל לשון תרגום ואינש לא ימחא בידיכי משא"כ בכסליו שהוא כ' אצל ל' עברי שהרי כ' בשני ימים לירח כסלו:

מנין בלא וי"ו דבוי"ו משמע לשון אונאה:

וה"ה אם כ' למנין כו' איני יודע מה מלמדינו בזה הכפל ואם נתכוין שכתב מנין בוי"ו אחר הנו"ן במקום היו"ד איני יודע מקור לזה וגם טעמו איני יודע:

וי"א דאין כותבין מן שמי כצ"ל:

צריך לכתוב והרי את מותרת ב"י מביא דברי התו' דבטופסי גיטין לא היה זה אבל ר"ת הנהיג לכותבו ומ"מ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהיו מאריכים כמה לשונות בגט דהוה כמו הרי את מותרת לכל אדם כו' עכ"ל ונראה דהיינו מה שנזכר קודם לזה לכל גבר די תיצביין ורמ"א בתשובה סי' קכ"ט יש לו ויכוח עם גדול אחד בענין הרי את מותרת דיאמרי' בגמרא שזהו גופו של גט ורצה רמ"א שם לומר דלאו שהאי לישנא הוא הכרח אלא אותו הענין הוא הכרח ובאמת הוא נזכר כבר בלשון לכל גבר כו' וכיון שנכתב כבר אם לא נכתב והרי את מותרת לא מיפסל ואותו גדול לא הסכים לדבריו ולעד"ן דלא נרמז בלשון לכל גבר כו' מה שנרמז בהרי את מותרת כי לכל גבר קאי אהיתר נשואין לחוד אבל אם תזנ' תהיה עדיין שם א"א עליה משא"כ בלשון את מותרת נכלל אפי' לזנו' לא תתחייב משום אישות שהי' עליה ונ"ל שמ"ש התוס' שהיו מאריכין כמה לשונו' היינו לשונו' אחרו' שאינן בנוס' שלנו והרמב"ן כ' בהדיא שאם לא כתב הרי את כו' קרוב הדבר אפי' אם ניסת תצא כמ"ש הרשב"א והר"ן והרב המגיד בשמו והב"י הביאם ע"כ עכ"פ הוה ספק גירושין באם לא כתב הרי את מותרת ופסול אפי' בדיעבד:

מותרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע שהיא מתרת לאחרים והיא עצמה אינה מותרת ולפי מה שזכרנו בסמוך דאם לא כ' הרי את מותרת פסול אפילו בדיעבד בדיעבד ממילא ג"כ אם לא כתב וי"ו פסול אפילו דעבד:

וי"א דה"ה להיפך כו' זה סברת ב"י וראייתו מפירש"י דצריך להניח מקום הזמן אף לטופס הארוס' שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד אחר נישואין והשתא כיון דכותב זמן לבו ביום מסתמא כותב דהוית ארוסתי ואפ"ה מצי לגרש אחר שכנסה כו' ולע"ד אין ראי' משם דשם נכת' ארוסתי ביום שהיתה ארוסה אלא שהגט הי' מונח עד אחר נשואין ממילא נכתב כהלכה משא"כ אם נכתב שלא כראוי דהיינו שלאחר נישואין קרא אותה ארוסה אין ראי' שזה יהי' היתר וכן מבואר עוד בתו' שם שכתבו א"נ יש לדבר קול שנישאת אלא שאין זמן הנשואין ידוע כ"כ וידעו דמה שנכתב בגט ארוסתי לפי שנכתב קודם נישואין עכ"ל וראיתי בלבוש שכתב ג"כ שאין ראי' מתו' אולי נתכוין למה שכתבתי:

וכתב וכד כשר זה דעת רשב"א בב"י אע"ג דלשון כד פרושו לשון בשעה כגון כד הוה או כד יהיב מ"מ כיון דמורה ג"כ על הוראת הזמן מקרי לא נשתנה הענין כצ"ל לפי מ"ש רמ"א ע"ז דמאחר שאין הענין משתנה אבל לע"ד דמ"ש רשב"א דלא מפסיל בכך הוא מטעם אחר אלא כיון שאינו בתורף אלא בטופס ובהדיא מורה לשונו ע"ז שכתב כל מקום שאינו מעיקר הגט אינו פוסל עכ"ל וממילא נשתנה הענין אינו פוסל דהוה כאלו חסר כל התיבה והוה ג"כ שפיר דהוית אנתתי מקדמת דנא פטרית יתיך ממילא משמע עכשיו ונראה דגם רמ"א נתכוין לזה דמאחר שאין הענין משתנה פי' אם לא היה נכתב כלל:

אין לכתוב בגט כו' הטעם דאין כותבין שום תנאי בעולם בגט:

הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא. אם כל א' כותב בלשון אחר דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו חתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון. ובלבוש כתב שני מיני כתבים נמי יש קפידא. ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:

מותרת וכו'. משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה הוא. אבל בש"ס משמע הא"מ תורף ב"ש:

אחר. ובכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יוכל לסדר הגט בלשון אחר. ולכתחלה כותבין בכתב ס"ת. ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם. בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר דהוי כמו עיגון. רק היכא שנכתב ולא ניתן עדיין. ואינו במקום עיגון יש להחמיר:

יו"ד. ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא. או להיפך. וכן הוא בסמוך ס"ד אם כתב שלשה או שמנה מלא כשר אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב כשר ב"ש:

בשבת. ולא יכתוב לשבת ואצל ירח כותבין לירח עיין אחרונים:

ביום ר"ח. יכתוב ביום אחד לירח פלוני כנ"ל. ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח פלוני כ"כ הב"ח. ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתוב באחד לירח פלוני:

לבסוף. וסימנך ימים ימימה ר"ל במקום ימים כותבים בה"א. ובשמנה אין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף. רק החילוק בניקוד ובקריאה. לזכר הנו"ן בקמץ. ולנקבה בסגול. עיין ב"ש:

ימים. ואם כתב יום לא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב ימים במקום יום כמ"ש אח"ז ח"מ:

יום. המנין מועט. בלשון זכר אחד ולא אחת. ומנין מרובה בלשון נקיבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו במקרא עשתי עשר יום ב"ש:

יום. וכן כותבים עד עשרים כגון י"ט יום. אבל מעשרים ואילך כתב הב"י שראה גיטין שנכתב ימים. ובתשובת מהרי"ו משמע שכותבים יום וכ"פ הד"מ והש"ג עיין ב"ש:

בוי"ו. ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא הואיל ואין הענין משתנה במלא וחסר ח"מ:

שני. נראה דקאי ג"כ על בשני בשבת אם כתב שני בשבת שני ימים לירח וכו' כשר ח"מ:

כשר. משמע אפילו אינו שעת הדחק ולא ניתן הגט. ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:

עשרה. בשנים הוא להיפך מימים. דכותב המנין המועט בלשון נקיבה ומנין המרובה בלשון זכר. ומעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם ב"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל:

כשר. משמע אפילו לא ניתן ואינו שעת הדחק. ואם כתב במקום אחד אחת או להיפך יש להסתפק אם ג"כ כשר ח"מ. ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא לבוש ב"ש:

אייר. ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב להיפך ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש ב"ש ח"מ:

לירח פלוני. אע"ג דבסעיף ד' כתב המחבר שכותבים ביום אחד לירח פלוני כתב ב"ח דחילוק יש בין אם ר"ח רק יום א' או שני ימים ע"ש ועיין ב"ש:

ר"ח. אם לא במקום שיש חשש לעיגון. כתב הח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון. אבל ביום ב' דר"ח אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' ראש חודש:

אדר ראשון. בסדר הגט של מהר"י מינץ בסימן נ"א כתב אדר הראשון בה"א הידיעה כמו אדר השני עיין ח"מ:

כשר. כן ס"ל לרוב פוסקים וכ"כ בא"ח סימן (תכ"ב) [תכ"ז]. ובח"מ סימן מ"ג. ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע. ובי"ד סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע. וש"ך שם הקשה למה לא חשש כאן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל. וב"ש כתב דוקא שם בנדרים שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד לכן לא חשש להביא דעת הרמב"ם וכ"כ ט"ז:

אייר בשני יודי"ן. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:

יו"ד. כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר. ויש מחמירין ליתן שני גיטין באייר ד"מ בשם מהרי"ל עיין ב"ש. מרחשון חד תיבה. כסלו חסר. ואם כתב כסליו מלא כשר. כמו שמנה וכן כלם אחרונים:

פב"פ. ואיך כשר ואם כתב ח"מ ב"ש:

ודין. דמשמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן במגרש לא הוי גט:

יו"ד. לפרש"י לשון גג הוא. לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה. ולהרמב"ם משמע לשון זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא להוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בשעת הדחק וכתבו התוספת דצריך לכתוב ואגרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין. ויקרא הדל"ת של ודין בצירי ויכתוב בדין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה אחרונה סדר הגט מהר"ם פדוואה ב"ש:

רצופין. לפרש"י הטעם דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים דעלמא. אבל אם כתב ג' יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה. והרמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים. ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות. ומהאי טעמא יש פוסלין אם כתב דיתיהוויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן. ויקרא הויו של דיתיהווייין והבי"ת דיתיצבייין בשו"א. וחירק תחת היו"ד עם הנו"ן לבסוף לבוש ב"ש:

בחמשה יודין. ובדיעבד אין להקפיד אם לא כתבו יו"ד בין תי"ו לדי וכן בין תי"ו לה"א ח"מ:

א'. ואפילו אם כותב בשיטה אחד לא ירחק מלת די הרבה רק מעט לבוש. מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן הגט כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט עיין ב"ש. בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ח התיר בשעת הדחק אם כתב תיבת רשאי ביוד כיון שאינו מעיקר הגט ע"ש:

דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיו"ד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו. ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרשה אותו. וי"ו של פיטורין תליא בהא. אם כותבים יו"ד אחר הפ"א אין חשש טעות ואין צריך להאריך הוי"ו. אבל אם לא כתב היו"ד אז צריך להאריך ג"כ הוי"ו של פיטורין. הרא"ש. ולמהך חסר יו"ד. ובקריאה ימהר המ"ם אל הלמ"ד בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבית ככ"ף. ויכתוב בחד שיטה. ועיין תשובת מהר"א ששון סי' למ"ד. ברעות יקרא הרי"ש בפתח והעי"ן בשו"א והוי"ו בפתח לבוש והפר"ח כתב שהוא הבל ושטות ע"ש. וי"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלום בלא ספר הוא מגרש. הה"א של מהך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי לשון צחוק מצחק אני בך. ימחא יקרא היו"ד בשו"א. מ"ם בפת"ח. חי"ת בצירי. נ"ש ב"ש:

להתנסבא. הטעם שמא ירחק לה מן תנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשאי וב"ש ס"ק כ"ו כתב לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא וכו'. משמע מלשונו דכותבין בגט לא תנסבא ואינו כן וצ"ע:

כאחד. כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סעיף י"ו בהג"ה ע"ש כי שם מסיים אם הוא בטופס. ויפה כתב הרב ח"מ שם מאי אם דקאמר ע"ש ס"ק למ"ד ומ"ש שם הרב ב"ש דאתי לאפוקי אם שם הבעל ישראל ע"ש. לא דק דהא קאמר אם כתב וישראל עיין ב"י שהביא תשובת הרא"ש ומה שהקשה עליו ע"ש:

אחת. עיין ס"ס בטופס אפי' נחסר יותר כשר. ועיין ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים ועיין ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא ב"ש:

ווי"ן. היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יוד מש"ה פסול. אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותה יותר משאר ווי"ן כשר ב"ש ע"ש:

למנין שאנו מנין וכו'. כצ"ל. ומ"ש בנוסחא שלנו מונין בו"ו הוא ט"ס ב"ש:

פלוני. ל"ד אף שהעיר אינה יושבת על נהר אלא נהר מקיף אותה. דאין הכוונה ישיבה ממש אלא ר"ל שמסתפקין ממנו מהרד"ך ריש בית ד':

אדם. כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא. וצריך לכתוב והרי בוי"ו. מותרת בוי"ו ואם כתב בלא וי"ו אפשר שפסול אפי' בדיעבד לבוש. ב"ש:

אחת. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסיק ב"ש:

יו"ד. ויקרא המ"ם בחיריק ונו"ן בקמץ ואלף בחיריק. דהוית הוי"ו בצירי לבוש:

נערה. אבל עלמא באלף כשר אפילו לכתחלה ב"ש:

אבל אם כו'. בתוספתא גט שכ' בה' לשונות וחתמו עליו העדים בה' לשונות פסול כ"ה גי' הרמב"ם והראב"ד וגי' שלנו הוא כשר וכ"כ בר"נ על מתני' גט שכ' עברית כו' והראב"ד השיגו דדוקא משום שחתמו העדים בה' לשונות והר"נ יישבו דחתמו עדים בה' לשונות לרבותא נקטה ע"ש בר"נ והרשב"א ג"כ השיגו מ"ש מע"א עברי וע"א יוני וכמש"ל סי' ק"ל סט"ז ובכ"מ יישבו ע"ש:

ויש מכשירין הראב"ד והרשב"א וכנ"ל וכ"ש לגי' הר"נ:

בשלישי כו'. הכלל בזה דאזלינן שנמצא במקרא כמ"ש הפוסקים וכ"ה הכלל בבעלי הלשון ובמס"ג פ' נשא ה"ז כל ראשון מלא במ"א וכל שני חסר וכל שלישי מלא במ"ג וכל ד"ה דכוו' במ"ז וכל רביעי מלא במ"ג וכל חמישי מלא במ"ג כל ששי חסר וכל שביעי מלא במ"ח וכל שמיני מלא וכל תשיעי מלא במ"ג:

יום כו'. כמ"ש ויהי ערב כו' וא"מ יוצא מידי פשוטו ומכח זה"ל פי' מהרמ"פ סי' נ':

בשני כו' דימים הוא לשון זכר ושנה הוא ל' נקיבה וכ"כ במקרא:

ויכתוב ימים כו'. כמ"ש ושלשים יום ושלשת ימים וששים יום וש"מ:

או שכ' כו'. כמ"ש בח"מ סי' ס"ד בהג"ה:

ויכתוב כו' שכ"ה במקרא וכ"ה הכלל לכל הסימן:

ואם כ' מנין כו'. דעבד כר"מ עבד וכר"י עבד דפלוגתא הוא בפ"ה דיומא אחת כו'. מהרמ"פ סימן נ"ג:

אם יכתוב כו' עהג"א דפרק היו בודקין ועהרמ"מ הביא ראיה דשייך ביום א' לחודש פלוני וכמ"ש בטור בשם המ"פ ממ"ש בפ' מי שהיה נשוי אימא בר כ"ט בניסן ול"ק בר שלשים את וכ"כ ש"פ והרא"ש בפסקיו אבל הרשב"א והר"נ בנדרים כ' להיפך וע"ס סי' ב' ד"ה ומהא שמעינן כו' מיהו כו' וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש כאן:

וביום ב' כו' כי כו'. כמ"ש במתני' דסנהדרין מ"ז א' שזה יודע בעיבורו כו':

אם השנה כו' ואם כו' כמ"ש ובח"מ סי' מ"ג סכ"ח ועי"ד סי' ר"כ ס"ח:

ומלת ראשון כו'. כנ"ל כמס"ג:

ניסן מלא אסתר ג':

אייר כו'. שכ"ה בתרגום שם. וכן כל החדשים בתרגום שם:

סימן כו'. שם ח':

כסלו כו'. זכריה ז' ונחמיה ח':

יש כו'. הרא"ש בסדר הגט ראיתי בטופס כו' עבה"ג אבל הרמב"ם כתב בנוסח שלו איך וכ"ה בגמ' פ"ה ב' וכן כתב הרי"ף והרא"ש שם וש"פ:

וכן יש כו'. ג"כ שם בסדר הגט של הרא"ש אבל הרמ"ה כתב בנוסחא שלו:

ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה דתהויין כו'. אבל מדינא אין להיות יו"ד אחר הצ' (צ"ל אחר התי"ו) של תצביין וכן אחר תי"ו של תהויין וכידוע לבעלי הלשון וכ"כ המרדכי שם בשם הריצב"א שבדק בכל התרגומין והוא בלא יו"ד וכ"כ הרשב"א אחיו וכ"ה בטופס הגט שכ' הרי"ף והרמב"ם. ועוד כ' הרא"ש והמרדכי וש"פ שגם כל היו"ד שאחר הד' דיתצביין דיתהוייין דהוי כמו ש' המשמשת ע"ש:

אבל אם כו'. א"י טעם לזה דהא בה' יודי"ן ב' תיבות הן כמ"ש תוס' והרא"ש שם וכן בכ"מ בתרגום כתיב די לבד ול"ד לכדרלעומר שהוא שם א' לגמרי וכן כיוצא בזה:

נהגו כו'. הרא"ש שם והטור ומ"מ וש"פ:

יכתוב כו' דאל"כ לא היה צריך להאריך בהוו"ין שלהם דליכא למיטעי הרא"ש שם:

אבל כו'. כלשון ראשון שבר"ש. ס"ה ב' ד"ה ר' נתן כו' ולכן לא אמרו בגמרא ו' דפטורין ואינו מוכרח בדעת שרש"י פי' להיפוך שם ובלא"ה לא שייך כאן יו"ד דבגמרא כתב יו"ד לסימן הנקודה וע"ל סק"ז וסי' מ"ד והוא משקל פעולין בדגש הע' ולכן בתרוכין וערוכין הת' והע' בצרי וכ"ה בתרגום פ' תצא פטורין בלא יוד ודגש ומ"ש ולכן ל"ק ו' דפטורין משום דל"ק במתני' שם וע"תוס שם ד"ה ר"י כו' וז"ש בהג"ה וי"א כו' וכ"כ בסמ"ג וכל בו ומהרי"ל:

ולכן כו'. וכ"ה במרדכי:

ונהגו כו'. עי' מהרא"י סי' רכ"ח ע"ש:

וכן בכל כו'. כמ"ש בפ"ג דמנחות:

ואנש כו' דניאל ו':

דלג כו'. כמ"ש ר"ה גאון ולקמן בסכ"ב כ"ש בכה"ג שאפילו חסר כל התיבה אין בזה שום פסול שהרי יש בו הרי את מותרת לכ"א כשאמרו ושם ך"ו א' צריך לשייר הרי כו' לא אמרו לשייר להתנסבא לכל כו' ולא הקפידו אלא שלא לכתוב א' במקום ה' דמ' לא תנשא ואפ"ה אינו פסול אלא כשבא הבעל וערער כנ"ל שם:

לא ימחא כו' מחלוקת גדולה בנוסחא זו וכתב ב"י וד"מ דנהוג עלמא בא' וכ"כ בדניאל ד':

ואם כ' ימחו כו' בכל כה"ג שכתב הרב פסול הוא תמוה מ"ש מה' דלהתנסבא שכתב הרשב"א הואיל והוא בטופס אין קפידא וכמש"ל סימן מ"ט וכ"כ בד"מ כאן בשם תיקון ישן אלא שתמה עליו דהא לא נמצא במקרא ביו"ד משא"כ בה"א דפ"א הוא ג"כ בה"א אבל לפי מ"ש אין קושיתו כלום.

צריך כו'. שאין למדין משיטה אחרונה במ"ש בב"ב קס"ב א' וע' בתוס' שם ד"ה לפי כו':

ואין ראוי כו' משום דאז אין למידין גם מהשיטה שלמעלה סמ"ג ועח"מ סימן מ"ד סעיף ג':

ואם כ' כו' דמ"ש אין למידין משיטה אחרונה היינו כשחתמו העדים בראש השיטה אבל באמצע למידין מהשיטה וחצי שלפניה שחזקה שאין העדים עושין שלא כדין שיוכלו לזייף שיכולין לעשות שטר הוא ועדיו בשיטה א'. הריב"ש סימן נ"ד אבל זהו דוקא שחתמו העדים זא"ז וכמ"ש בתוס' שם קס"ג ב' בד"ה שיטה וכמ"ש בחו"מ סימן מ"ה ס"י ועוד כתב שם כיון שרגילין לכתוב כדת משה וישראל אין חשש ולמידין משיטה האחרונה וכתב שכ"כ הרשב"א בתשובה וכמ"ש בח"מ סי' מ"ד ס"ט:

אם כ' כו' עח"מ סי' מ"ג ס"ד שם:

וי"א שאם כו' ברא"ש שם ס"ד בשם ר"ה גאון וכ"כ הראב"ד משמו וכ"מ בירושלמי פ"ב הלכה ג' אם בא ועירער ערעורו קיים ע"ש:

וי"א כו' שם בשם בעה"ט:

אם כו' כנ"ל ס"ד בהג"ה:

למנין כו' כן הוא בתרגום פ' בא פי"ב ופ' במדבר במנין שמהן כמה פעמים וש"מ:

שאנו כו' כ"כ פ' ויצא פ' ל"א ב"פ ושניהם חסר אלא שבל"ה מסיים במ' ובל' ארמי בנון כמו ומקבלין והרבה כיוצא אבל מצא מונה ב"פ בתהלים קמ"ז ובירמיה ל"ג ושניהם מלאין:

ואם כ' כו'. עמש"ל סימן י"ז:

דיתבא כו' תוס' פ"ה ב' בד"ה דתהוויין כו' והרא"ש שם וש"פ:

במתא כו' כמ"ש במס"ג כל העיר הישנה כו' כמ"ש העיר הזאת קרובה היא והיא מצער שם:

ואם כ' בר כו' במהרי"ק שם כ' שיש לכתחלה לכתוב בר ושכן נהגו ושכ"ה בהרבה נוסחאות ע"ש:

וכותבין אניסנא כו' שהיו"ד סימן למדבר בעדו עומד:

יתיכו וכו' ר"ל מלא יו"ד אחר התי"ו וכן ליכי מלא וכ"ה תרגום של אותך לנקבה כמ"ש בשמות ב' י"ד וש"מ וכן תרגום של לך לנקבה כמ"ש בפ' שמות פ' ב' אקרי ליך כו' ותוניק ליך וש"מ הרבה:

אנתתי כו'. שבאין אחריה ב' שוואין והתיו בדגש ואף בתרגום אתתי אין יו"ד אחריה:

בידייני וכו'. ר"ל מלא אחר הד' וכן הוא בתרגום יחזקאל פ' כ"ג פסוק ל"א וש"מ:

וי"א כו'. וכ"כ ברש"י פ"ה ב' בד"ה זהו כו':

צריך כו' מתני' פ"ה א' וגמ' ך"ו א' ועתו"ס שם ד"ה וצריך כו'. ונראה טעמו של הראשונים דדוקא לת"ק דלא נכת' בגמ' ודין כו' לימה' להתנסבא כו' אבל לר' יהודה שכות' ודין כו' למהך להתנסנא כו' א"צ וכ' נ"י ב' ר"י ביבמות צ"ב א' שטעמו של ר"ת דלשון להתנסבא מ' דוקא נשואין ולא זנות וה"ל חוץ מזנותיך וכמ"ש ר"א שם ואף לר"י דוקא בבית דין דלא אזלינן בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא כו':

ולכתחלה כו' שם כ' קפידא זו מעולם לא שמענו לו' ועוד שאפי' לא נכת' כלל כשר כמ"ש בתוס' הנ"ל:

מותרת כו' ל"נ שהרי התם בדגש ובגמ' כ' לסימן הנקודה:

מנאי כו'. וכן הוא בתרגום פ' וישב פ' ל"ח מני ובדגש הנו"ן וה"ה לתנאי שהכל א':

ואם ד' יוד כו' ממ"שש לא לכתוב ודין מ' איגרת לימרך כו' דוקא באלו שהענין משתנה וכמ"ש בסימן מט:

וי"א כה"ה כו'. עבה"ג וע' תוס' שם ד"ה ה"נ כו' ואור"ת כו' ארוסתי כו' ואם איתא בלא"ה פסול הורו ב"י ומדברי תוס' זה מוכח כמ"ש רמ"ע דלכת' כותבין ארוסתי בארוסה וכ"כ בתה"ד סימן רכ"ט:

אם חיסר כו'. כמש"ל סט"ו וכמש"ל סי' קכ"ה ס"ט מהתוספתא דמחקו תלוי אף על פי שאינו מקויים כשר בטופס:

וכ"כ כו' וה"ה כו'. ממש"ש ולא לכתוב ודון כו' איגרת למיהך כו' דוקא אלי שמשתנה הענין:

אין לכתוב כו'. דאין כותבין תנאי בגט וכמש"ל סימן קמ"ז: