על מה נכתב הגט - שולחן ערוך אבן העזר סימן קכ״ד

כשר. משמע בדיעבד כשר אבל לכתחילה אסור והיינו כדעת תוספות דסבירא להו כן משום דהוי כאלו מתהני מאיסורי הנא' אבל הרמב"ם והטור מכשירים אפילו לכתחלה ועיין ב"ח:

מיהו בדבר שצריך ביעור. כ"כ הר"ן אליבא דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואז הוי כאלו האותיות פורחי' באויר ובדין זה פליגי ר' שמעון ורבנן בכמה מקומו' ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובח"מ הביא ראי' דרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כר"ש דהא כ' פ"ד הל' פסולי המוקדשי' אם נודע שלא חטא אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ש"מ אם נודע קודם שזרק לא יאכל והיינו כרבנן דסבירא להו כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי, ויש לתמוה עליו איך אישתמט' מיניה הש"ס בכריתות דף כ"ד דאוקמי שם דאתיא אפי' לר"ש אימר אמר ר"ש אלא במידי העומד לזריקה אבל האי אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש, ועיין בכ"מ פ"ג הל' פ"מ דין י"ט דפסק הרמב"ם שם כלי השרת מקדש דם הפסול ליקרב כתב עליו דפוסק כר' יוסי שם בכריתות דס"ל אם נודע שלא חטא כשהדם בכוס יזרוק משום כלי השרת מקדש את הפסול ליקרב ותימא אם כן למה פסק שם פ"ד דוקא כשנודע אחר שזרק אז יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נראה באשם תלוי לא ס"ל כרבי יוסי מטעם הנ"ל לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי השרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף וכ"כ תוספת שם בכריתו' להדיא לפ"ז ס"ל להרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן העומד לשרוף אלא אשם תלוי שאני וכן לא אמרי' באשם תלוי כ"ש מקדש, ובשאר פסולים דמקדש י"ל דלמד מסוגיא זבחים דף פ"ז פשט ר' יוחנן דכ"ש מקדש ואפשר מה שמחלק הרמב"ם בפ"ג דכ"ש מקדש דם ולא שאר דברים למד ג"כ מסוגיא הנ"ל דפשט רבי יוחנן כ"ש מקדש, ובמנחות דף ו' פשט דאינו מקדש מ"ה מחלק בין דם לשאר דברים ובזה מיושב קושית הר' פטר בתוספת שם, גם אין להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם רפ"ג ה' מעילה היתר לכהנים לא נקרא אלא שנזרק הדם ובסוגיא במנחות משמע לר"ש אפילו קודם שנזרק נקרא היתר לכהנים משום דעומד לזריקה דהא כתבו תוס' במעיל' דף ה' דסוגיא ס"ל אפי' לר"ש לא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא אחר הזריקה ועיין ברמב"ם פי"ג ה' תרומות שם משמע דפוסק כר"ש, ועיין בהרא"ש ס"פ גיד הנשה ועיין תשובת שער אפרים דף י"ט:

והוא שיתננו לה בע"מ. אפילו לשיטות הפוסקים דס"ל דא"צ ע"מ כמ"ש בסי' קל"ג מ"מ כאן צריך ליתן בע"מ ואפילו אם עידי החתימה לפנינו ומעידי' שלא זייף לא מהני כיון דיכול להזדייף ה"ל כמזוייף מתוכו כ"כ הב"י ופי' הח"מ דלא מזויף ממש הוא דא"כ לא הי' מהני ע"מ אלא כיון דהוי כמזויף בעינן ע"מ ומהני ע"מ, והא דלא אמרינן דהוי מזויף ממש תירץ המ' הואיל שניכר הדבר מ"ה לא הוי מזויף ממש, עוד כתב הב"י הא דע"ח לא מהני משום דגזרי' אטו היכא שאינם ע"ח בעצמ' באו אלא העדי' המכירים את חתימתן באו דאז יש לחוש שמא זייף, ומזה משמע אפי' אם מסר הגט לפני ע"מ ועכשיו באו ע"ח לפנינו ומעידים שלא זייף לא מהני דאכתי יש חששה זו, וכן מוכח דלא"כ קשה מה מהני ע"מ אם הם אינן לפנינו, וא"ל הטעם הא דבעינן ע"מ משום דס"ל כשכותב ע"ג דבר שיכול לזייף הוי אין מוכח מתוכו כמ"ש בתוס' ואז בעינן לכ"ע דוקא ע"מ כי לר"מ דס"ל ע"ח כרתי צריך להיות מוכח מתוך הגט, דהא הרמב"ם ס"ל לעולם (לא) חיישינן שמא יש עוד אחד דשמו כשמו א"כ כל גיטין הוי אין מוכח מתוכו ולא /ולמה/ מהני ע"ח אלא ודאי דלא מהני ע"מ אא"כ דהם לפנינו ומעידים שלא זייף וע"ח לא מהני כמ"ש וכן משמע פ"ד דין י"ז כמ"ש לקמן סי' קכ"ה סעיף כ"א וכן הוא דעת הטור:

על הנייר מחוק. ואם ידוע שנמחק פ"א במקום כתיבת הגט והעדים תו אין חשש שימחוק דהא ניכר בין נמחק פ"א לבין אם נמחק ב"פ כן ס"ל תו' והרא"ש מיהו רש"י ס"ל בגט אף בכה"ג פסול וכן ס"ל להעיטור:

ועל קרן הפרה. ולא מקרי על דבר מחובר כיון שנותן לה העבד והפר' ומחובר ממועט מקרא ונתן בידה וכאן נותן לה ועיין פ"ק דחולין ובי"ד דקי"ל דאסור לשחוט בשן וצפורן מחובר לבהמה וממועט מן הקרא ויקח את המאכל' ולא אמרי' דיכול ליקח ע"י שלוקח הבמהה והעבד ועיין ב"ח מ"ש בזה והא דלא חיישינן שמא יחתוך הקרן דאין דרך לחתוך תו', ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד"מ:

ומוסר לה העבד. ואין צריך העבד להיות כפות כיון דגט כתוב עליו הוי כאלו נתן לה קלף גדול, ועיין ב"י שם הביא פלוגתת הרשב"א והר"ן אם צריך ליתן לה בפי' במתנ' העבד והפרה:

אינו גט. מדאוריית' בטל כמ"ש הרמב"ם פ"א דכתיב וכתב ונתן שאין מחוסר בין כתיב' להנתינה ודרשה גמורה היא:

מתוקן לס"ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס"ת אבל א"צ עיבוד לשמה:

חתכו לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתו' על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך כי בתלוש לא חיישינן שמא יחתוך דדרך הוא למסור התלוש הר"ן:

פסול. נראה דבטל מדאורייתא דהא תו' והרא"ש הביאו ראי' לדין זה מעפר הנדחת דחשוב מחוסר מעשה ושם מדאורייתא מחוסר וכן ה"ג יליף מקרא וכ' ונתן וכן מוכח מתו' דפירשו דפליגו אפי' בעציץ שאין נקוב וחייש רבא שמא יקטום ש"מ דאורייתא הוא דאל"כ לא היה רבא חייש שמא יקטום ולא כב"ח דמדייק מתו' דאין פסול מדאורייתא:

אין כותבים. ומדאוריית' בטל דכתיב ונתן בידה מחובר אין ניתן מיד ליד ואם קוצץ מן המחובר בטל מחמת שמחוסר קציצה כמ"ש בסמוך והרשב"א כתב דילפינן מספר מה ספר שהוא תלוש ונ"מ בין שני טעמים אלו כמ"ש בסמוך:

שמא יקטום. הנה עציץ הנקוב דינו כמחובר אא"כ שפוס' היניק' אבל אם לא פסק היניק' בטל מדאוריית' דאין האשה קונה כ"כ תו' מיהו אם עשתה חזקה מגורשת אפי' לא פסק היניקה דהא קנתה בחזקה וניתן מיד ליד ול"ד לשאר מחובר דאין ניתן מיד ליד, מיהו לטעם מ"ש הרשב"א דילפינן מספר אינו גט אפי' בכה"ג ואם בעת הכתיב' לא פסק ואח"כ פסק לא אמרינן מחוסר מעשה הוא תו' והא דחיישינן שמא יקטום ולא חיישינן שמא לא יפסיק היניקה משום כשנתן ליד' מסתמא מפסיק היניקה, ולמאן דפוסל בקוצץ מן התלוש אף כאן פסול משום דחיישי' שמא יקטום אפי' אחר הפסיקה ולמאן דמכשיר כשקוצץ מן התלוש הפסיל כאן משום דחיישי' שמא לא יפסוק ויקטום כדי ליתן לה וכן פרש"י ול"ק קושי' הב"ח שהקשה איך כתב שיקוץ מן מחובר הא אביי ורבא ל"פ אלא כשיפסוק ול"ד כי החשש הוא שמא לא יפסוק ויקטום, אלא זאת קשה על רש"י דמשמע מדבריו אי לאו החשש שיקצוץ מן המחובר היה כשר והא כתב גבי הכותב על חרס דהוא כתלוש כמ"ש בסמוך דלא חיישינן שמא ישבר מהחרס דלא יפסיד החרס ש"מ דחיישי' שמא יקטום מן התלוש וכן הקשה הר"ן:

אבל כותב הוא על חרס. אפי' אינו פוסק היניקה משום דחרס דינו כתלוש ולא חיישינן שמא ישבר מן החרס כמ"ש בסמוך ועיין בטור ובב"י בתלוש ואח"כ חיברו ואם חיברו אחר הכתיבה וחתימה ובי"ד סי' ו' איתא תלוש ואח"כ חיברו אפילו בטלו הוי כתלוש בדיעבד וב"ח כת' הכא גרע טפי אפילו לא ביטל משום דהוא מחוסר מעשה דצריך חפירה ותלישה ואם כותב הזמן במחובר עיין בב"י דדינו כתורף:

וה"ה בעציץ שאינו נקוב. דדינו כתלוש מ"מ פסול אם כתב על עלה משו' דחיישי' שמא יקטום אף על גב בקלף לא חיישי' שמא יקטום:

אין כותבין במחובר. בתשובות רש"ל מסופק אם מותר לכתו' טופס על הקרן ואח"כ יקצוץ ויכתוב התורף די"ל דלא חיישינן שמא יכתוב גם התורף קודם הקציצה דהא אפי' אם יכתוב התורף קודם הקציצה יש תקנה למסור לה הפרה:

בכתובת קעקע. ולכאורה קשה איך יחתמו העדים בכ"ק הא נעשו רשעים אפילו כתבו ולא מלאו בדיו מ"מ נעשו רשעים מדרבנן בשלמא מה שהסופר כותב בכ"ק לק"מ כי אפילו אם הסופר נעשה רשע הגט כשר כמ"ש בסימן הקודם אבל אם העדים כותבים בכ"ק נעשו רשעים והגט פסול ועיין ברמב"ם סוף הל' עכו"ם ובי"ד סי' ק"פ ואפשר דאיירי דהיו שוגגים ועיין בתו' גיטין דף כ', וכתב בח"מ דוקא כשהגט כתוב בכ"ק וגם העדים חתמו כן אבל אם העדים חתמו בכתיבה סתם הוי כאלו נכתב הגט על המחק ועדים על הנייר ופסול דיש לחוש שמא אתי לזייף, וצ"ל אף על גב הגט נכתב בכ"ק וא"א לזייף מ"מ יש לחוש שמא ימחוק החתימות ויזייף ויכתוב בגט איזה דבר, מיהו קשה מהיכא תיתי שימחוק החתימות א"כ א"י לקיים החתימות, גם קשה הא כדת משה וישראל הוי כמו שריר וקיים וניכר אם מזויף וראיתי שדבריו לקוחים מב"ח ושם כתב הטעם אם הגט חקוק בכ"ק והעדים חתומים סתם יש לחוש שמא מעיקרו היה הגט ג"כ נכתב סתם והוא זייף, וקשה מנ"ל לחייש כזה כיון השתא ליכא חשש זיוף ויש לדמות למ"ש בח"ה סי' מ"ה שטר המסיים בחצי שיטה ועדים חתומים לא חיישינן לזיוף, לכן נראה דאין שום חשש בזה ומה שכתב הטור והיו העדים חקוקים משמע דבעינן שיהיה העדים גם כן חקוקים בכ"ק י"ל משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמ"ש בתוספות ריש גיטין דף ד' אלא לפי זה אם העדים חתומים על המחק והגט על הנייר פסול מטעם זה בלא הטעם שמא ימחוק הגט ולא משמע כן מדברי הפוסקים:

והיה יוצא מתחת ידה. הטעם הוא דהא אם באים לדון על העבד זכתה היא לכן גם הגט בחזקתה, מיהו קשה למה במוחזק שהיה עבד שלה מגורשת דהא על כרחך מוכח שהיה עבד שלו וגודרת אין לו חזקה אם כן מה לי במוחזק שהוא עבד שלו דאינה מגורשת ומה לי במוכח שהוא עבד שלו ולמה היא מגורשת אפי' במוחזק שהוא עבד שלה:

אבל במקום שיש לה חזקה. עיין ב"י כתב עבד ופרה שוין בזה אף על גב בעבד יש סברא לומר דהלך מעצמו לביתה דהוא בן דעת ול"ד לפרה מ"מ שניהם שוין והיא ספק מגורשת אא"כ אם יש לה חזקה בהם, ועיין בדרישה וכתב עוד הב"י אם היה אצלה ג' שנים אחר הזמן הגט ולא מיחה בה יש לה חזקה אבל מה שהיה אצלה קודם הזמן הגט לא הוי חזקה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא אמרי' דלמא כתב ליתן לה ולא נתן לשם גירושין ולא מיחה לה משום דלא מקדים אינש פרענות לנפשיה מ"ה אמרי' מיד שכותב הגט בודאי בדעתו ליתן לה הגט ואפי' אם העבד הלך מעצמו לביתה מ"מ כיון שהיה ג"ש אצלה הוי חזקה כי מאחר שהיה בדעתו ליתן לה הגט דינה כאחר מאותו שעה ומה שהקשה ב"ח מסוגיא ספ"ק דב"מ דחיישי' שמא כתב הגט בניסן ולא נתן עד תשרי לק"מ דשאני התם דאיכא ריעותא לפנינו דנמצא הגט כמ"ש שם דף י"ג, ואם הבעל אומר שהוא נתן העבד לידה כתב ב"ח דהבעל נאמן והיא מגורש' בודאי:

הטבלא. כבר כתבתי בכה"ג כל שהוא דבר שאינה גודרת אפי' אם הוא מוחזק שהוא שלו מ"מ כיון שהוא עכשיו בידה מגורשת ולא חיישינן שמא לקחה ממנו אלא בטבל' יש לחוש שמא א"י להקנות לו אלא נתן לה /נתנה לו/ בדרך שאלה ואינה מגורשת קמ"ל דהוא יודע להקנות לה ואמרי' הקנ' לו, ואם ידוע דלא הקנה לו אינה מגורשת ולא אמרי' בזה דחז"ל הקנוהו לו כמ"ש בסי' ק"ך ובת' רש"ך כתב דהרשב"א ס"ל אפי' בכה"ג הקנוהו לה בעל' חז"ל גם כתב דהרמב"ם ס"ל ג"כ כן ואנ"ל:

ה"ז מגורשת. ונתקבל' כתובתה ולא אמרי' אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די"ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שוי' הטס ואיירי דמגרש אותה לדעתה כ"כ הרשב"א ולכאורה משמע מזה לא כרש"ך מ"ש בשמו בסמוך:

פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף. ואז צריך יהיה ע"מ לפנינו ובח"מ כתב בשם המ' הטעם דהוי כאילו כתב בדבר שאינו קיימ' דבשעה שהוא לח יכול להעביר' ואם נתן הגט קודם שתתיבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שתתיבש הוא דבר המתקיים ולכאורה נראה דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ויש לדמות למ"ש בש"ס ולקמן אם נתן לה נייר חלק:

מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וכו'. לא ידעתי למה כתב בפשיטות הגט בטל הא הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי ור"ש הוא דאית ליה הכי כדאיתא במנחות דף ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קי"ל כר"ש וכמו שפסק הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואילו מאן דס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הדם בכוס נמי ועיין בפי' המשנה להרמב"ם פ"ו דכריתות אף שאין משמע כן מפי' רש"י במנחות דף הנ"ל, בב"ח כתב דאף דאית' בגמר' דכתבו על איסורי הנאה כשר דמשמע דוקא דיעבד וכן כתבו התוס' להדיא דאסור לכתוב לכתחלה דהא מתהני באיסורי הנאה מ"מ נראה לי עיקר דשרי לכתחלה דאין מתכוין ליהנות כלל אלא לכתוב עליו גט ודבריו תמוהין מאד איך נחלק על דברי התוספות בדבר פשוט כזה וכי אין לך הנאה גדולה מזה שעושה צרכיו בדבר שאסור בהנאה וגם משתכר ממון דהא היה צריך לקנות קלף לכתוב עליו הגט ולא גרע זה משוחט מסוכנת בסכין של ע"ז דאסור ואין לך הנאה גדולה מזה שמגרש אשה רעה מביתו ומתרפא מצרעתה ואף שמשמעו' לשון הטור והרמב"ם דכותבין לכתחלה היינו מצד איסור הגט אין בו דררא דאיסורא וכעין שכתב הרא"ש ריש פ"ק דשבת גבי פטור ומותר דאף דאסור מפני לפני עור לא תתן מכשול מ"מ מצד איסור שבת אין בו חשש איסור ומותר והדבר פשוט:

והוא שיתננו לה בעידי מסירה. בטור כתב והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול וצריך ליתן טעם למה אם עידי חתימה לפנינו ומעידין שלא נעשה בו שום זיוף למה לא יועילו עידי חתימה כמו עידי מסירה וכתב הב"י דהטור אזיל בשיטת הרא"ש דס"ל לקמן סימן קל"ג דאם ידוע שלא היו עדים במסיר' אינו גט כלל וכאן שנכתב על דבר שיכול להזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא היו עדים בשעת מסירה אבל למאן דמכשיר בעידי חתימה אף שלא נמסר בעדים אם עידי חתימה לפנינו ומעידין שלא נעשה בו זיוף כשר וא"כ לדברי הרמב"ם שהוא מן הפוסקים דס"ל דלא בעינן עידי מסירה מה שכתב כאן והוא שיתננו לה בעידי מסירה הוא לאו דוקא דה"ה אם מסרו בלא עדי' רק שעידי החתימה מעידים לפנינו שלא נעשה זיוף בגט זה ומיהו הב"י כתב עוד דאפשר לומר דאף לדברי המכשירים בעידי חתימה לחוד פסלי הכא בלא עדי מסירה דהוי כמזויף מתוכו ולא מזויף ממש דא"כ אף עדי מסירה לא מהני רק לענין זה הוי כמזויף דלא סמכי' על עידי חתימה לחוד רק דוקא על עידי מסירה ומ"מ מלשון זה שכתב הרמב"ם והמחבר והוא שיתננו לה בעידי מסירה משמע דהקפידה הוא על הבעל שאף שבגט דעלמא כשר בלא עידי מסירה כאן שנכתב הגט על דבר שיכול להזדייף צריך ליתן לה בעדי מסירה אבל אם הגט יוצא מתחת יד האשה אפשר דנאמנת לומר שניתן לה בעידי מסירה ועל חשש של זיוף תוכל להביא עידי חתימה אבל לדברי הטור אין הגט כשר עד שתביא עידי מסירה לפנינו וכ"כ המחבר סעיף ד':

על הנייר המחוק. עיין ב"י דבהוא ועדיו על המחק כשר לכ"ע בלא עידי מסיר' זולת רש"י והעיטור דסברי דאף בזה צריך עידי מסירה:

ועל יד העבד ועל קרן הפרה. ולא מיקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד והפרה ועיין בב"ח שכתב מאי שנא דגבי שחיטה שן וצפורן מחובר בב"ח נקרא מחובר דהתם שלא שייך ליתן כל העבד והפרה ועיין בב"י אם צריך ליתן לה בפי' העבד והפרה או אם נתן בסתם ממילא הכל שלה עוד כתב שאין העבד צ"ל כפות:

על קלף מתוקן לס"ת וכו'. הלשון כאן אין נכון דאם הקלף מתוקן לס"ת ע"כ ג"כ הוא מעובד לשמו לשם ס"ת ובד"מ כתב על הקלף ובדיו והקלף יהא מתוקן כקלף לס"ת ולפי זה נכון דבגוף ותיקון הקלף צריך לכתחלה לעשות כמו לס"ת רק דלא בעי לשם הגט לשמו כמו בס"ת לשם ס"ת:

ואפי' אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר. לא ידעתי מאי אפי' וכי גרע פפי"ר מעלה של זית:

שלא יצטרך לחתוך ממנו. אין הכוונ' שהקלף צ"ל מכוון למדת הגט ואם הוא גדול ממנו צריך לחתכו דהא כותבין גט על קרן פרה ונותן לה כל הפרה מכ"ש שכותבין גט על יריעה גדולה ונותן לה כל היריעה אלא הכוונה היא שמא יעלה בדעתו לחותכו אחר הכתיבה וא"כ יהיה מחוסר קציצה:

וחתכו לאחר הכתיבה וכו' פסול. אפשר לומר לדעת האוסרים דאינו גט מן התורה כמו בקרן הפרה ועיין בב"ח:

אין כותבין גט במחובר. ואם תלש ולבסוף חברו הוי מחובר לענין גט וכן אם יש חילוק בין בטלו או לא בטלו וכן אם הכתיבה והחתימה היתה בתלוש ואח"כ חברו עיין בב"י:

ואפי' חתמו העדים אחר שתלשו. יש לדקדק דהא אף בלא מחובר אם מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינ' דהא אפי' בקלף גדול כל שחתך הגט מן הקלף לאחר הכתיבה פסול מכל שכן תלש הגט מן המחובר לאחר כתיבה:

אף על פי שנתן לה העציץ כולו. כלומר שהגביה העציץ מן הקרקע במקום שפסקה היניקה אבל לא פסקה היניקה עדיין מחובר הוא ומדאורייתא אינו גט:

פסול שמא יקטו'. כלומר שמא יקטום קודם פסיקת יניקה דהוי תלוש מן המחובר דפסול לכולי עלמא ומכ"ש לדעת הפוסלים קציצה אפי' בתלוש:

וה"ה בעציץ שאינו נקוב. כלו' אם כותב על עלה של עציץ שאינו נקוב אף על גב דלאו מחובר הוא מ"מ גזרינן שמא יקטום ואסור לדעת הפוסלים קציצ' בתלוש והא דלא גזרי בקלף גדול אם נותן לה כל הקלף ולא חיישינן שמא יחתוך דקטימת עלה בקל הוא ודבר הרגיל הוא משא"כ חתיכת קלף דמי לקרן פרה דלא גזרינן שמא יחתוך הקרן:

לא גזרינן שמא יקטום. דלאו אורח' למתלשיה כולי האי אבל אם תלשו אה"נ דאסור לדעת הפוסלים קציצה בתלוש:

כתב הטופ' במחובר ותלשו וכו'. ולפ"ז מכ"ש אם כתב הטופס בתלוש קודם קציצה ואח"כ קצצו דכשר וכתב הר"ן וא"ת מ"ש דשרי כשנכתב טופס במחובר בדיעבד ובחש"ו אפילו לכתחלה ובסופר שכותב תופסי גיטין אפי' בדיעבד אסרי' לקצת פוסקי' וע"ש דיש לחלק והובא בב"י ובב"ח:

ואח"כ כתב התורף. אם זמן הגט נכלל בתורף ופסול מדאורייתא או אינו רק מדרבנן עיין בב"י:

היה הגט חקוק על ידו של עבד. כתב בד"מ בשם א"ז אם חקק הגט על ידה של עצמה אינה מגורשת משום שלא נתן לה שום דבר ובעינן וכתב ונתן:

והיו העדים חקוקים על ידו. דאל"כ רק הגט לבד חקוק והעדים חתמו בלא חקוקה הוי כגט שכתוב על המחק ועדיו על הנייר דפסול:

אף על פי שאין שם עידי מסירה. ואין הבעל יכול לטעון אני לא מסרתי לה הגט רק העבד הלך מעצמו דהא אם היו באים לדון יחד על העבד ולא היה מביא ראיה על העבד שהיה שלו היה בחזקת מי שהוא עתה ואם כן גם הגט בחזקת' ככל אשה שיש גט בידה ומכ"ש אם היה ידוע שהעבד שלה והעדים חתומין על יד עבדה ודאי הקנתו לו כמו גבי טבלא וכ"כ המ"מ אבל אם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו ואם היו באים לדון על העבד היה העבד בחזקתו דהגודרות אין לה חזקה ומ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא והיא ספק מגורשת ואם הבעל מודה שנתנו לה פשיטא דהיא מגורשת:

אבל במקום שיש להם חזקה. כגון לאחר שלשה שנים מזמן הכתוב בגט והקשה הב"י הא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה וע"כ לא מיחה בה תוך ג' שני' ועיין בב"י ובב"ח מ"ש ע"ז ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דא"כ/ דע"כ /לא מבעיא ליה בגמרא אלא בעבד שהיו מוחזקין שהוא שלו אבל בדבר המטלטל שהיו מוחזקין שהוא שלו וגט כתוב עליו והוא טוען היא מעצמה לקחה הגט ודאי אינו נאמן אף על פי שודאי אין לאשה חזקה בכל מטלטלי של בעלה כשמברר שהיו שלו אלא ודאי כל שכתוב גט על המטלטלים היא נאמנת שנתנו לה דאם לא כן מאי תיקון העולם איכא בחתימת הגט לעולם יטעון הוא היא לקחה בעצמה הגט ואם כן ה"ה בגודרות לאחר שלשה דינם כמו כל המטלטלין לאלתר:

אף על פי שהם מוחזקים בטבלא וכו'. כלומר ולא אמרינן איתתא לא ידעה לאקנויי בדבר שהוא מחזיר לה ואינה נותנת לו רק דרך שאלה וא"כ אין הבעל נותן לה כלום:

שהאשה עצמה כותבת את גיטה. כלומר על קלף שלה ויודעת שפיר להקנות לבעל בקנין גמור ולא בדרך שאלה אעפ"י שיודעת שיחזיר לה הגט:

ונתקבלה כתובתה בכדי שיווי הטס. והוה כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך כדי שיווי הטס דאל"כ הוי הגט כפורח באויר ואין כאן ונתן:

פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף. יש לדקדק הא לעיל מבואר דמותר לכתוב על דבר שיכול להזדייף כשנותן לה בעידי מסירה וראיתי במרדכי כתב על לשון המשנה וכל דבר שהוא של קיימא וכו' כאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא עכ"ל כלומר כאלו כתב במשקין שבעודו לח בקל יכול להסיר הדיו ולא יהיה רישומו ניכר ואפשר לומר דאינו רק זהירות דא"ל דהגט אינו גט כמו במשקין דא"כ ה"ל לפלוגי בדידיה לאסור בדיו לח וכמ"ש במשקין:

על איסורי הנאה. ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורייהו כמו גבי שופר ואתרוג דגט לא בעי שיעורא:

וצריך שריפה. בר"נ כתב שזהו למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי:

בעידי מסירה בטור כתב והוא שיהיה עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בעידי חתימה עכ"ל ולקמן סימן קל"ג כתב הטור פלוגת' בלא היה שם כלל עידי מסירה רק עידי חתימה דהרא"ש אוסר ורי"ף מתיר וכאן כ' הטור אליב' דכ"ע דלהרי"ף פשיט' דכשר באין מזדייף בעידי חתימה לחוד ואפי' להרא"ש כאן ביש עידי חתימה לחוד דאמרינן מסתמ' נעשה כמצותו שהיה שם עידי מסירה באין מזדייף וכ"כ הרא"ש בהדי' הביאו ב"י וביכול להזדייף פסול בעידי חתימה ואפי לרי"ף דהא הטעם דהרי"ף משום דמצינו שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דמזה למד הרי"ף דמפני תיקון העולם שימותו עידי מסירה ותראה לב"ד עידי חתימה ואין תיקון עולם שיכתוב על דבר שיכול להזדייף דהרי סגי בלאו הכי וכיון שאין בזה תיקון העולם למה נזוז מעיקר הדין בענין עידי מסירה והב"י כתב דלהמכשירים בעידי חתימה לחודייהו אם באו עידי חתימה בפנינו נשאת על ידיהם אע"ג דנכתב על יכול להזדייף ואח"כ כתב דאפשר דכאן פסול לכ"ע דכיון שיכול להזדייף כמזויף מתוכו הוא וזה סותר מ"ש ב"י אחר כך בסמוך דבהו' על המחק ועדיו על הנייר איפכ' כשר בעידי מסירה לכ"ע והא התם יוכל להזדייף למחוק הגט ולכתוב אחר כיון שאין אצלו מחק אחר לא יהיה ניכר אם נמחק ב"פ או פ"א ואפ"ה כשר בעידי מסירה ולא אמרינן דהוי כמזויף מתוכו ועידי מסירה לא מהני והוא מוכח בהדי' בגמר' דף כ' ותיפוק ליה דיוכל להזדייף ואמר רבא דכשר בעידי מסירה ומשם קשה טפי על ב"י שכתב תחיל' דלדעת המכשירים בחתימות לחוד כשר כאן ביוכל להזדייף ע"י החתומים דלמה הוצרך רבא לאוקמי' כר"א וכשר משום עידי מסירה הא אפי' לר"מ כשר משום עידי חתימה אלא ודאי ביכול לזייף לא מהני עידי חתימה כלל אפי' אם מעידין שלא היה תנאי והנלע"ד כתבתי דכאן מודים כ"ע מטעם שזכרתי:

על הנייר מחוק עיין מ"ש סי' קכ"ה סעיף ט"ו:

הדיפתרא פירוש עור בלא עפיץ ולא מליח:

שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה דכתיב וכתב ונתן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר ג"כ קציצה אחר הכתיבה אבל מה שקוצץ קודם הכתיבה אינו פוסל:

שקורין פפיר. לפי הנראה שיותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייד שא"א כלל לגרור בו ולא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזרות במדינות וואלין ואקריינ' שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי שם הקלף הורגלו לכתוב על נייר של פפיר ומשם התפשט גם לשאר מקומות:

וחתכו לאחר כתיבה קודם הנתינה פסול משמע דאם לקח קלף גדול ממה שצריך ורגילים ליקח לגט והיה בדעתו ליתנו כמות שהוא ולחתוך מאומה ממנו דאין כאן פסול אבל נלע"ד דיש ליזהר לעשו' כן דיש לחוש שמא אחר הכתיבה ימלוך ויחתוך המותר ויבא לידי פסול כמו שמצינו בסעיף ד' גבי כתב ועל עלה של עציץ נקוב דחיישינן שמא יקטום העלה ה"נ חיישינן שמא יחתוך המותר אח"כ אבל אין לפסול אפי' בדיעבד בזה כמו בעלה של עציץ דיש לחלק דשאני בעציץ שהוא דכר מיוחד מן העציץ רק שהוא טפול עליו ע"כ חיישינן (שמא) יתלוש אותו משם משא"כ כאן דהכל נייר אחד וחתיכה אחת רק שנוטל יותר ממה שצריך בזה אמרינן כיון שתחלה הי' נראה לו להשאר כך ולא לחותכו משם אין חוששין שמא יתחרט ע"ז ויחתך משם המותר אלא דלכתחלה יש ליזהר בכל גוני וכמ"ש רמ"א בסמוך:

דבעינן ונתן בידה קשה דבשחיטה בעינן גם כן בתלוש דילפינן מקרא דויקח את המאכלת כדאית' פ"ק דחולין דף י"א ואם כן למה אמרינן שם דהשוחט הקבוע ביד ושן הקבוע בלחי אסור וכאן מותר לכתוב הגט על יד העבד ונראה לתרץ דבשחיטה ילפי' לה משינוי לשון דקרא דהיינו מדכת' ויקח המאכלת ולא כתיב ויכן אלא לאו לדרשא אתא כמ"ש התוספו' שם בחולין וע"כ ממעטינן כל מידי דמחובר אבל גט דילפינן לה מן משמעות' דקרא דכתיב ונתן בידה דהיינו שיוכל ליתן אותו בידה ואם כן מחובר בכלל זה כל היכ' דנוכל לקיים בה נתינה דהיינו שנותן העבד מידו לידה ולא ממעטינן ביה אלא מידי דלא שייך ביה דהיינו מחובר לקרקע שאין שייך בה נתינה מיד ליד כנלע"ד:

אע"פ שנתן לה כל העציץ פי' דבזה תקוי' ונתן בידה מ"מ פסול משום (שמא) יתלוש העלה וה"ל מחוסר קציצה:

על חרסו ונותן לה ולא חיישינן שמא ישבור חרס מהעציץ ויתן לה החתיכה וה"ל מחוסר קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:

ויש אומרים כשאינו נקוב כו' דלא גזרינן אלא בנקוב כיון דיניק שפיר אורחיה למיתלש מיניה אבל באינה יניק לאו אורחי' למיתלש כולי האי:

לא גזרינן שמא יקטום מטעם שזכרתי אבל אם קטם ודאי פסול הגט דלא עדיף מחותך מנייר בסעיף ג':

בכתובת קעקע דאי בכתב דעלמא הוי ליה יכול להזדייף:

אע"פ דאין שם עידי מסירה דאמרי' מסתמא היו שם ע"מ כיון דאין ריעותא לפנינו:

שהגודרות אין להם חזקה הב"י כתב כי היכא דמבעי' ליה לרב"ח בעבד ה"ה נמי בפרה דאם היו מוחזקין שהיא שלו וכי היכא דמסקי' בעבד שהיא מגורשת ה"ה לפרה וכדאמר ר"ל הגודרת אין להם חזקה עכ"ל ובתוס' פ"ב דף כ' כתבו וא"ת מתני' ה"ל לאתויי העבדים אין להם חזקה וכתבו תי' א' בשם הר"י מקורבל ודחי אותו ואח"כ תירצו דמתניתין לא שמעינן גודרת דה"א דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו אבל הגודרת אין דרכי' לילך לבית אשה נכרי ולהכי ה"א הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה אע"פ שיש הוכחה דלא עיילו מנפשייהו כמו עבדים עכ"ל ביאור דבריהם דה"א כאן בגט שעל העבד עדיף מההיא מתני' דעבדים אין להם חזקה כיון שיש הוכחה להאשה מחמת הגט ע"כ מביא ההוא דר"ל שגודרות יש ג"כ הוכחה אפ"ה לא מהני ומזה הקשה בדרישה על הב"י כיון דפרה יש תרתי לטיבות' הא' מצד הגט הב' מצד הגודרות לא מבעיא בגמרא כלל והוה ודאי מגורשת ועדיף מעבד דאין לו אלא חד לטיבות' מכח גט ולעד"ן דברי ב"י נכונים דודאי בעי' דרמי היא נמי בפרה דהא ודאי קשה על רמי אם לא ידע ההיא דריש לקיש בגודרות אין לו חזקה למה לא הוה מסתפק בגודרות עצמו אם יש להם חזקה אף בלא גט אלא נראה פשוט דר"ל אלא היה סבור דלמא הכא עדיף כיון שיש גט על היד מההוכחה דגודרות ופשוט ליה כי היכא דאר"ל הגודרות אין להם חזקה ואע"פ שיש הוכחה מצד ההולכים שאין הולכים לרשות אחר לא משגחינן בזה והוה כעבדים ה"ה נמי בגט שעל יד העבד לא מהני אע"פ שיש הוכחה טובה מההיא דגודרות כי לא משגחינן בשום מעלה בזה ואם כן גם ההיא דפרה לא מהני לה אע"פ שיש ב' מעלות כנלע"ד ברור:

אבל במקום שיש להם חזקה כו' הב"י כ"כ לענין אם היה עבד קטן וכן אם הי' אצלה ג' שנים ולא מיחה בה משמע לכאורה דמגורש' הוי שמה שהיה אצלה קודם זמן הגט אינו עולה כו' וא"ת א"כ אפילו שהה אצלה ג"ש כו' י"ל דלא מקדים אינש כו' עכ"ל כמה תמהון טוב' דברי הרב אלו דהא עיקר בעי' דרמי בר חמא במה שאמר דשמא מדנפשיה עייל ולא הוה מגורשת תקשה לך א"כ גט זה שעל יד העבד מה טיבו כיון דהוא לא גירשה וכן בפ"ק דב"מ דף י"ט פרכינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אלא ע"כ שהיה בדעתו לגרשה ואירע הדבר שלא גירשה וע"כ לא אמרינן בפ"ב דגיטין דף י"ח סברי דלא מקדים אינש כו' אלא במה דפריך התם מה הועילו חכמים בתקנת' לכתוב זמן בגט שמא כתבה לגיטה ואנחיה בכופת' דאי תפייסו מפייס פי' שלא גמר בדעתו בודאי לגרשה אלא הכין באם יצטרך לו ע"ז מתרץ שם לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה אבל הא ודאי חיישינן בכל דוכת' דשמא גמר בדעתו לגרשו ונתבטל ע"י סיבה שלא ברצונו ומכח זה לא שייך למפרך דלמא אירע כך ומה הועילו חכמים בתקנת' דזה אין שייך אא"כ יש דבר שתלוי ברצון האדם לבטל תקנת חכמים משא"כ בנתבטל ממילא כי הך דהכא שהוא טוען שע"כ נעשה כן שנתבטל הגט ולא גירשה מעולם כי בא ביטול בדבר ועדיין היא אשתו וע"כ לא מיחה בה נמצא שאין חזקתה חזקה מבוררת כלל והוה ממש כמו גודרות אין להם חזקה והב"י עצמו לא החליט הדבר אלא כתב לכאורה הוה מגורשת וכמדומה שלא בא הדבר לידי גמר לפני הרב לעיין בזה עוד ורמ"א נמשך אחריו לפום חורפיה ואין מקום לפסק זה דלהוי גט גמור אלא בעבד קטן אבל בגדול ששהה ג"ש חלילה לנו לומר דהוי גט גמור אלא הוה ספק כנלע"ד:

ונתקבלה כתובתה הקשה רשב"א כיון דנתקבלה כתובתה ה"ל גט פורח באויר ותשרף דהוה כאומר התקבלי גיטך ומחלי לי כתובתך עכ"ל ולפ"ז אין דין זה אלא באם האשה נתרצה לזה אבל בע"כ לא יוכל לומר כן אפילו במקום שאין חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא ידעתי למה לא דימה הרשב"א זה לגיטה וחצירה באים כאחד בסי' קל"ט ה"נ גיטה וכתובתה באין כאחד ולפ"ז יוכל לגרשה במקום שאין חרם דר"ג:

כשר. הרמב"ם והטור מכשירים אפינו לכתחלה וכ"פ הב"ח. והח"מ לא כ"כ ע"ש:

ביעור וכו'. דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כאלו האותיות פורחות באויר. ועיין ח"מ ב"ש. ומ"ש הב"ש ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש ע"ש. לא מצאתי שם כלום. גם כל הראיות שמביא הב"ש ע"ש. לא ראיתי ממנו שום הוכחה שהרמב"ם פסק כר"ש. ואדרבה בפירוש המשנה בב"ק פרק מרובה פסק בהדיא (ואינו) [ואין] הלכה כר"ש ע"ש פר"ח חולק ופסק דהגט כשר כשאר איסורי הנאה ע"ש פלפול ארוך והעלה דהרמב"ם ס"ל כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי זולת במידי דבעי שיעור ע"ש:

הפרה. ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד"מ:

העבד. וא"צ העבד להיות כפות ב"ש:

לס"ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס"ת אבל א"צ עיבוד לשמה אחרונים:

פפי"ר. ובירושלים תוב"ב נתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר פר"ח:

לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתוב על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך הר"ן:

פסול. נראה דפסול מדאורייתא ח"מ ב"ש דלא כב"ח:

הטס. ולא אמרינן אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די"ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שווי הטס עיין ב"ש:

להזדייף. ואם נתן הגט קודם שתתייבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שנתייבש הוא דבר המתקיים עיין סי' קכ"ה ס"ק א'. וב"ש כתב דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ע"ש:

גט כו' הרמב"ם והטור כ' כותבין לכת' וע' תוס' כ' ב' סד"ה בכתובות:

מיהו כו'. איסורי הנאה קאמר ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן לה אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב ומיהו באותן שצריכין לבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ' דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי וכל דבריו תמוהין מ"ש למ"ד כל העומד כו'. והיינו ר"ש במנחות ק"ב ב' וליתא דבדברים הצריכין ביעור כ"ע מודי כמ"ש בסוכה ל"א ב' ל"ה א' וחולין פ"ט ב' וערש"י שם ד"ה שיעורא כו' ועירובין פ' ב' וע' תוס' דסוטה כ"ה ב ד"ה לאו כו' ומ"ש ומיהו באותן כו' הלא בכל המקומות הנ"ל דאמרו כתותי מיכתת שיעורא אמרו בכה"ג דהיינו בע"ז ואמרו בערובין שם וחולין שם דוקא דבעי שיעור ולהכי עושין לחי אשרה ואע"ג דבעי שיעור בגבהו וע' תוס' שם ד"ה אבל וביאר המ"מ פי"ז ה' י"ב דא"א כתותי אלא במידי דבעי שיעור בג' רתקים ע"ש וה"ה כאן וכמ"ש הוא בעצמו בתחלה ואע"ג דכתותי כו' ועוד מ"ש בתחלה ואע"ג דכתותי כו' הא לא מצינו בש"ס שאמרו כתותי אלא באותן שצריכין לבער כגון ע"ז ולכן הצריכו בסוכה ל"ה א' טעם אחר לערלה אע"ג שמצותו בשריפה כמ"ש המפרשים ושלא כדעת תוס' שם ד"ה לפי כו' ונראה דט"ס בר"נ וכצ"ל בכל איסורי הנאה קאמר ואף באותן שצריכין לבער מן העולם ואע"ג דכתותי כו' כשופר ולולב ומיהו למ"ד כל העומד כו' ור"ל אע"ג דאמרינן דדוקא מידי דבעי שיעור היינו לרבנן דס"ל כל העומד כו' רק כיון דעומד לשריפה ליכא שיעורא דכתותי כו' אבל לר"ש דס"ל כשרוף דמי הוי כמאן דליתנהו בעולם ולדידיה אפי' לחי אשרה פסול ודברי הרב תמוהין דאשתמיטתיה דלחי אשרה כשר ועוד דמסתמא סתומי ואינו אלא לר"ש והסוגיא בכמה מקומות דלא כר"ש ורבנן פליגי עליה בכמה מקומות:

והוא שיתננו כו'. שם בגמרא ושם כתב ב':

ועל החרס. שם כ"א ב' ור"ל אע"ג שהוא יכול להזדייף ג"כ וכמש"ש בס"ד וע' תו' דקדושין ט' א' ד"ה כ' כו':

אבל לא כו'. גמ' שם כ"ב ב':

אינו גט. דד"ת פסול הוא דיליף לה מקרא התם וע' ברמב"ם פ"א:

וכותבין כו' ור"א כו'. תוס' שם ד"ה על כו' בשם התוספתא: והמ"מ כ' שהרמב"ם לא ס"ל ההיא דתוספתא מאחר שלא הוזכרה בגמ' ולכן השמיטו וע' סימן קכ"ה ס"ה וז"ש וכותבין כו' ר"ל דלא כי"א והוא דעת הרמב"ם שמעתי ולא אבין כמה תוספתות שהביא הרמב"ם שלא הוזכרו בגמ':

ולכתחלה כו' לס"ת צ"ל כס"ת ור"ל לאפוקי דפתרא וכריב"ב שם:

ואפי' אם כו'. דע"כ ל"פ אלא בנייר מחוק:

טוב כו': ע' תוס' כ"א ב' ד"ה יצא כו' ולר"ת דוקא כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"פ הטור וכ"כ בהג"ה ואם כו' אבל סה"ת ורשב"א נסתפקו בזה ומיהו לכתחילה טוב כו' הרא"ש בסדר הגט ועיין ב"י:

ואם טעה כ"מ וסה"ת והג"מ והג"א שם:

ואם כ' כו'. תוספות ורא"ש שם וכנ"ל וכמש"ש בין שיטה כו' ושם י"ז ב' גזייה לזמן כו':

כ' על ספר כו'. גמרא שם י"ט ב' ההוא גברא כולי אי משום כו':

אפילו יתן כו'. הרא"ש שם ממ"שש בעלה של עציץ נקוב דשקיל כו':

וה"ה כו'. תוס' שם ד"ה יצא לר"ת ואף שר"ש כו' דשאינו נקוב כשר אפי' יקטום וכ"כ הטור בשם בע"ה לא קי"ל כוותייהו כנ"ל ס"ג:

וי"א כו'. הוא דעת הרשב"א שכ' דבא"נ לאו אורחיה למתלשיה כולי האי:

והוא כו' כנ"ל ח"ב:

היה כו'. שם השתא דאתית כו':

מתחת ידה. כ"ה. גי' הרא"ש ואין נ"מ בזה:

ודוקא כו' ר"ל לאפוקי אי מסר' לרוע' כמ"ש בב"ב ל"ו א':

אבל נתן כו'. גמ' שם:

לא כו'. דלכת' יש לחוש לדברי ריב"ש כנ"ל אבל במרדכי כ' ט"א דלא כתב שאינו מתקיים כמ"ש בר"ס קכ"ה: