מה דבה ימצא באשה שתתגרש ושלא תדור - שולחן ערוך אבן העזר סימן קי״ט

לא תהיה יושבת תחתיו וכו'. דכתיב אל תחרוש על רעיך רעה כתב בח"מ אפשר בכה"ג דכבר נשואה לו לא מהני אם מודיע לה דמה לה לעשות גם מדייק מלשון ומשמשתו דוקא כשבא עליה ודעתו לגרשה אסור, ובפרישה סי' כ"ה כתב אחר הנישואין לא מהני אם מודיע לה ואסור משום בני תשע מידות בני גרוש' לב ולכאור' קשה לפירושו דאם היא אסורה לו משום גרוש' לב מה מבעי' לרב משרשי' לרבא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו מהו אטו לא ידע בני תשע מידות ורבא השיב דאסור משום אל תחרוש א"כ בני תשע מידות כיצד ומזה הי' נראה בני תשע מידות איירי כשבא עליה וכאן איירי כשלא בא עליה אינו אסור אלא משום אל תחרוש ולא כח"מ שכתב דאיירי כאן דוקא כשבא עליה, מיהו דברי פרישה אינו מוכרחים וי"ל בני תשע מידות והיינו גרוש' לב איירי בעת שבא עליה דעתו לגרשה וכאן איירי שדעתו לגרשה לזמן המוגבל ובעת שבא עליה אין דעתו לגרשה מ"מ אסור משום אל תחרוש וכשלא בא עליה י"ל דליכא איסור גם י"ל בני תשע מידות היינו הבנים פגומים וכאן איירי דהוא עובר על אל תחרוש, מיהו דיוק של הח"מ מלשון משמשתו ובטור לא כתב משמשתו, ולכאורה י"ל עוד חילוק אחד בני גרושה היינו מאלו שכופין אותו לגרשה וכן משמע מלשון הטור שם מיהו לא מצינו סברא זו ודברי הטור שם הם לפרש דברי הרא"ש בנדרים דכתב דאינו שונא אות' ומגרש אותה ע"ז כתב דאיירי מאלו שכופין אותו לגרשה דאל"כ איך משכחת ליה אבל לענין בני גרושת לב אין חילוק בזה, שוב מצאתי בדברי בעל הטורי' פ' ואתחנן פי' כן בני גרושה היינו שאינו שונא אותה אלא שהוא מאילו שכופין לגרש:

לא יגרש וכו'. בטור כתב כי יקח איש אשה וגו' וב"ה ס"ל אפי' אם הקדיחה תבשילו יכול לגרשה כי הוא דרש לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר היינו או ערוה או דבר שפשעה כנגדו וכו' בד"א בזיווג שני אבל בזיווג הראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אליעזר כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד דמעות משמע דס"ל ב"ש וב"ה פליגי בזיווג שני בזה ס"ל לב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיווג ראשון מודה ב"ה דאסור לגרש משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני ואז מותר לגרש משום ערוה או משום דבר לפי"ז מוטל על הב"ד דלכופו אותו לכתחלה שאל יגרש אשתו הראשונה משום דבר אבל ברש"י משמע דפליגי בזיווג א' וס"ל אפי' זיווג ראשון מותר לגרש משום דבר אבל שנוי הוא למקום, ואפש' אף לדעת הטור פליגו בזיווג א' ולב"ה מותר לגרש זיווג א' משום דבר אלא הואיל מזבח מוריד דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רוצה לגרש לא כפינן ליה וכן נוטין דברי הרמב"ם כמ"ש בסמוך, ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ ולב"ש דאסור לגרש משום דבר אם כן כופין אותו שאל יגרש וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס אם פליגו בזיווג א' י"ל בזיווג שני מודה ב"ש דיכול לגרש משום דבר, ואתא קרא לא יוכל לשלחה באונס אפי' בזיווג שני לא יגרש גם י"ל קרא זה אתי דחייב להחזירה אם גירש אותה, וא"ל אם כן כל ימיו ל"ל דאיתא בש"ס דאתי דחייב להחזירה והשתא בלא כל ימיו נשמע דין זה וי"ל דאי לאו כל ימיו ה"א באמת שאר נשים אין כופין שאל יגרש אבל לפי האמת דכתיב כל ימיו להורות דחייב להחזיר' אין סתיר' מקרא זה אז אמרינן דכופין אותו שאל יעבור על התורה ואל יגרש אם לא מצא דבר ערוה ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזירה ש"ס:

אא"כ מצא בה ערות דבר. ברמב"ם מסיים שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ולכאורה קשה דהא ב"ש וב"ה פליגו בהאי קרא וב"ש ס"ל דוקא משום ערוה ומגרש א"כ פוסק כב"ש גם מ"ש ואין ראוי למהר ג"כ תמוה ואפשר דתופס לישנא דקרא ערות דבר והיינו ערוה או דבר כב"ה מ"ה כתב ואין ראוי למהר כמה שכתב הטור וה"פ אף על גב דמותר לגרש משום דבר מ"מ כיון דהמזבח מוריד דמעות אין ראוי למהר:

אבל שניה אם שנאה ישלחנה. אף על גב דקי"ל כב"ה דאמר אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה אורחא דמלת' נקטי שאין דרך להטיל שנאה רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא כי שנא שלח ח"מ ולמ"ש דפליגי בזיווג א' י"ל בזיווג א' אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה וזיווג שני אז אפילו בלא דבר רק שונא אות' ישלחנה:

אשה רעה בדעותי'. היינו מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:

ואפי' אין לו לשלם. בתשובת רשב"א סי' אלף רנ"ד כתב אין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לשלם כתובתה והביא ראיה מדתנא לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטך וכתובתך וכו' טעמא דמסלק הכתובה אבל אם אינו מסלק הכתובה א"י לגרש ובח"מ כתב מתשובה זו מבואר לא כפסק רמ"א וי"ל הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה אף הרשב"א מודה בזה אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש כמו בלקתה דאין ראוי לגרש כמו שכתוב בסימן ע"ט בזה קאמר אם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש ובתשובת הרא"ש מבואר כמ"ש הרב רמ"א דהא כתב אפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה ש"מ היכא דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל פרעון הכתובה וכ"פ הריב"ש:

ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה. כן משמע מסמ"ק ומתשו' הרא"ש ולא כמשמעו' המר' ס"פ הבע"י דר"ג לא גזר כשמסלק הכתובה ועי' בד"מ בסימן א' ובסי' זה:

או מתירים לו לישא ב' נשים. ובתשו' מהר"מ פדוו"א התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אחרת לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונ' אינה בת גרושים ואינו /או/ שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבויה אין להתיר ח"מ ועיין ב"ח בסימן א' כתב מתירים לו בהסכמת מאה רבנים ומשליש לה סך הכתובה ונדוניא ויתן גט ליד השליח וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וחייב ליתן לה מזונות ושאר ת"כ ובסימן זה סותר למ"ש שם בשם מהרש"ל ועיין ב"ח סימן ע"ח:

דעת גמורה. עיין סימן קמ"א אימת מגרשה ע"י עצמה ועיין תשובת מהרש"ל שם שנחלקו בזה הקדמונים דעת ר' שמחה לענין שמירת גיטה בשוטה לא בעינן דעתה צילתה כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקדושי אביה, ודעת ר' אפרים וראבי"ה גדולה שאין בה דעת גרוע' טפי משום קטנה אתי לכלל דעת:

וא"י לשמור עצמה. כללא הוא אם א"י לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורש' דכתי' ונתן בידה ואז לכ"ע חייב בכל חיוב ממון ואם יכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור את עצמה אז מדאורייתא מגורשת אלא חז"ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שאל ינהגו בה מנהג הפקר, ובזו ס"ל להרמב"ם דעל ממון לא תקנו חז"ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא הוא אנוס בתקנת חז"ל מ"ה הוא פטור מכל חיוב ממון ובזה י"ל מה שהקשה הרב רמ"א סי' ע' דשם י"ל דאיירי בנשתטה דא"י לשמור את גיטה אז הוא חייב כל חיוב ממון ורפואה שאינו חייב אליבא דהרמב"ם נראה שאר רפואות קאמר אבל אם אפשר לרפאות אותה מחולי זה חייב ברפואה ובחנם השיג עליו הראב"ד ותוספת והרא"ש פרק החרש שם הביאו הירושלמי כשאביה חי והיא ארוסה אז אפילו היא א"י לשמור הגט מגורשת מדאורייתא כי אביה יכול לשמור, וכן אם היא עתים חלים ועתים שוטה הוי כאלו היא יכולה לשמור את גיטה אלא לכתחלה אסור לגרשה כי חיישינן שמא תבוא לידי זנות כי אביה א"י לשמור אותה כל פעם גם בעת שהיא שוטה תבוא לידי זנות ובדיעבד היא מגורשת בכה"ג אפילו א"י לשמור את גיטה:

וי"א דחייב במזונותיה. בטור כתב בשם הרמ"ה אפילו אם כבר גירש אותה חייב במזונות ושאר חיובים חוץ תשמיש המטה וכתב שני טעמים או כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה אפי' אם עבר וגירש חייב בכל החיובי' דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן ב' דלא גרע ממגורש' ואינה מגורשת דחייב במזונו' כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה ונ"מ משני טעמים אלו בזה"ז אחר חר"ג אם גירש אותה בע"כ לפי טעם הראשון י"ל בזה לא שייך לומר מה הועילו חז"ל כיון דאיכ' חרם בדבר מסתמא לא יעבור אבל לפי טעם שני י"ל דחייב בכל החיובים:

דאפי' בדיעבד אינה מגורשת. פלוגתא זו תליא בגירסא לי"א אילו הגירס' בירושלמי אפי' בדיעבד אינה מגורשת כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה ואם חר"ג דמי' לתקנות חז"ל י"ל בזה"ז אפילו אם עבר וגירש אינה מגורש' ובזה שפיר מ"ש ב"ח היכא דמתירים לו לישא אשה אחרת חייב לאשה זו כל חיוב ממון ואפילו אם יכולה לשמור גיטה מ"מ מחמת תקנות ר"ג חייב בכל חיוב ממון ופלגות' זו איתא נמי כשאביה חי או שהיא עתים חלי' ועתים שוטה לי"א אלו אפילו בדיעבד אינה מגורש' ומ"ש בסמוך עתים חלי' עתים שוטה מגורשת היינו בדיעבד היה נראה להם שתשאר כך ולא נקרא עתים שוטה כל שלא תחזק שלשה פעמים וסימני שוטה עיין סימן קכ"א ועיין בתשוב' שהביא הב"י ועיין תשובת מהרש"ל סימן ס"ה:

בעתים שוטה. יש ספק אם היא עתים שוטה ועתים חלים וספרה ז' נקיים לעת שטותה ע"י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואיה בעת חלימתה כי י"ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו מעורר החימוד ואפשר ימי שטותה שלה לא היה לה חימוד, וקצת ראיה דמהני ז' נקיים של שטות' ממ"ש בפ' החרש דמבעי' לי' אליבא דר"א דאמר חרש קידושיו ספק הוא אי ס"ל משום דעתים חלים ועתים שוטה וקאמר נ"מ אם יכול לגרש ולא קאמר נ"מ זה אם היה חרש אם יכולה להנש' דאם ס"ל דמחזיקי' אותה כל ימי' בעתים חלים ועתים שוטה ואין לה עת קבוע א"כ אסורה להנשא כי א"א לה להספר ז' נקיים ודין חימוד היה בימי התנאים ועיין בט"ז סי' קנ"ב וצ"ע:

לא תדור עמו בחצר. בש"ס איתא בשבויה התירה חכמינו ז"ל לדור עמו בחצר א' ובלבד שאל יתייחדו ומבעי' בגרושה מהו ופרש"י דבעיא היא באשת כהן שגירש אותה והיינו לפי גרסתו בברייתא לא תנשא בשכונתו מדאסור' לדור בשכונתו ע"כ לא איירי בגרושה לישראל והיא פנויה וישראל שגירש את אשתו ולא נשאת אינו מפורש בש"ס אם אסורה לדור עמו בחצר והר"ן ס"ל ג"כ כשיטת רש"י מ"ה ס"ל אף על גב מסברא אמרינן דאסור מ"מ אם נזהרים שלא להתייחד מותר אבל הרמב"ם ס"ל הבעיא קאי על אשת ישראל שגירש ולא נשאת אם מותר לדור עמה בחצר כעובדא רבי זכריה והיינו שנזהרים שלא להתייחד ואפש' דאסור כי לפי גירסתו בברייתא איתא לא תדור בחצר והמחבר הביא כאן לשון הרמב"ם ש"מ אפילו נזהרים שלא להתייחד אסור ולא כח"מ שהביא דברי הר"ן על דברי המחבר בפשיטות ול"ד כי לכ"א יש שיטה אחרת בזה, ועיין בסדר הגט סעיף ק' כתב ש"מ שגירש רשאי להתייחד כשיש עד אפי' שפחה, י"ל ש"מ שאני או שם איירי לפי שעה מותר בכה"ג:

בחצר. ואם היא נשאת לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי כמ"ש בהרא"ש והטור ואם נתגרשה א"צ ריחוק אלא ממבוי ומ"ש הרב רמ"א ואם נשאת וכו' איירי בנשאת ונתגרש ומ"ש הר"ן בשם ר"י אם נתגרשה א"צ ריחוק אפי' ממבוי כיון דליכא מלקות לא קי"ל כוותיה גם הרמב"ם חולק עליו דהא פסק רפט"ו ופי"ז ה"א בכהן הבא על הגרושה בלא קידושין אין לוקין אותו וכאן פוסק דצריכה ריחוק ממבוי וש"מ דלא תליא במלקות גם בתשובת ריב"ש שהבאתי בסמוך חולק עליו:

כאלו נשאת לאחר. כלומר כאלו נשאת ונתגרש' דצריך ריחוק ממבוי ועיין בד"מ סי' י' ומה שכתוב בח"מ דא"צ ריחוק ממבוי אא"כ דאסורה לו מדאורייתא אישתמטא ליה תשובת ריב"ש סימן ש"ס כתב שם אפי' אסורה מדרבנן צריכ' ריחוק ממבוי אלא בשבויה הקילו:

גרושה שבאה. אפילו גרושת ישראל כ"כ הרמב"ם ומשמע ה"ה אם דרים בחצר א' מנדין אותם וכתב הב"י לשיטות הרא"ש והטור לא איירי דין זה אלא בגרושת כהן או גרושת ישראל שנשאת אבל גרושת ישראל ולא נשאת אין מנדין אותם ועיין בי"ד סימן של"ד שם הביא הטור דברי הרמב"ם על כ"ד דברים מנדין וא' מהם המגרש את אשתו ובאו לב"ד ועיין גדולי תרומה שער ל"ו:

היא נדחת. אפילו בחצר של שניהם או אם דרים בשכירות וכתב בח"מ אחר הגט א"י לישא אחד מן בני המבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחי' מפניו:

לא תהיה יושבת תחתיו וכו'. אפשר שאם הודיע' שדעתו לגרשה לאחר זמן אין בזה איסור כמו שנתבאר בסעיף א' ולא קרינן בה והוא יושב לבטח אתך דהא הודיעה ומיהו יש לחלק דשאני אם בתחלה נתרצית להיות אצלו לזמן מוגבל סברה וקבלה אבל כשהודיעה אח"כ שדעתו לגרשה מה לה לעשות ולבה מצטערת בקרב' וקרינן ביה אל תחרוש על רעיך רעה ומלשון יושבת תחתיו ומשמשתו משמע דהיינו שבא עלי' הוא דאיכא איסורא דאל תחרוש אבל אם אינו בא עליה ליכא איסורא אם בדעתו לגרשה אף על פי שהיא יושבת לבטח אתו ומיהו יש לדחות:

ואין ראוי לו למהר לשלח. כך הוא ברמב"ם והלשון מגומגם דבתחלה משמע דאיסו' יש בדבר המגרש אשתו ראשונה כשלא מצא בה ערות דבר דהא הנביא מתאונן על זה (וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' אשת נעוריך אשר בגדת בה) [מלאכי ב'] ואיך קאמר ואין ראוי למהר לשלח דמשמע דאין איסור בדבר רק שאין ראוי מצד דרך ארץ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן או י"ל שאף אם מצא בה ערות דבר כגון שהעיד לה אחד שמצוה לגרשה לא יאמר אני מאמין לו ויגרשה מיד אלא יהיה מתון בדבר ואל ימהר לשלוח ויעשה חקירה יפה באולי לא יצטרך לגרשה:

שניה אם שנאה ישלחנה. אף על גב דקי"ל כב"ה אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה מ"מ אין זה דרך מוסר רק אם שנאה בשביל זה אבל אם יכול להעביר על מדותיו הוא משובח וגם אפשר אתא לאורויי אף לא פשעה נגדו והוא שונא אותה מחמת שנמאסת בעיניו ומכ"ש אם יש לה איזה מום ע"ז ג"כ נאמר [כי שנא שלח] [מלאכי ב'] רק שב"ה אורחא דמילתא נקטי שאין דרך להטיל שנאה על אשתו רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא [כי שנא שלח]:

אשה רעה בדעותיה. היינו דוקא דמקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה שהיא בעלת מריבה ושאינה צנועה היינו עוברת על דת יהודי' מצוה לגרשה אפי' אשתו ראשונה ועיין מ"ש בסי' קט"ו סעיף ד':

ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה. אין דין זה מוסכם דהא הרשב"א סי' אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב וכו' באשר תשיג ידו אפש' לומ' דלא כ"כ הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול וכיוצא אבל במוציא לרצונו אפש' דמודה להרשב"א ומיהו מדברי הריב"ש סי' צ"א משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואינ' יכול' לעכב הגט עד שתהי' הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתוב' ועיין מ"ש מזה לעיל סי' א' סעיף ה':

אבל רבי' גרשון החרים וכו'. עיין לעיל סי' ע"ז ס"ק ג' מ"ש שם על דברי הב"ח שכתב דאף לאחר חרם ר"ג אינו מעלה לה מזונות הביא ראייה מדברי הרב הרמ"א/ הרא"מ /ושם כתבתי שאין דבריו ברורים וכן מוכח מתשו' מהרמ"פ סי' י"ג:

יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירין לו לישא וכו'. הר' מהרמ"פ סי' י"ג לא התיר למעשה רק גירושין בע"כ אם יוכל להשיג לו דרך לעשותו ואם תקצר ידו להשיג מבוקשו וכו' לחייבו בשאר כסות ועונה משמע שלא התיר לו אשה אחרת ובסימן י"ט שהתיר לישא שתי נשים במקום מצוה לקיים פ"ו הא כתב לבסוף התשובה מוטב שיאכל בשר תמותות וכו' משמע שלא התיר אלא נגד יצה"ר ע"כ אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונ' אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבוי' אין להתיר ועיין בב"ח סי' ע"ח מ"ש בדין השבוי':

קטנה מתגרשת. עיין לקמן סימן קמ"א סעיף ו':

לפיכך מניחה ונושא אחרת וכו'. היינו בנותן לה כתובתה ומצדו הוא מוכן לגרש' אלא שחכמים אסרו לגרש ובחיוב ממון לא חייבו אותו ע"כ פטור הוא מכל חיובי ממון וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע"כ אבל לדידן שאין מגרשין בע"כ אף אם לא היתה שוטה א"כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ואם אינה יודעת לשמור גיטה אף לדין התלמוד אינה מגורשת דבר תורה וא"כ חייב בכל חיוב ממון אף לדעת הרמב"ם דהא נסתחפה שדיהו ולא שייך הטעם שכתב המ"מ חכמים מנעוהו לגרש מפני שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בחיוב ממון לא חייבוהו אבל כשאינה בת גירושין מן התורה ודאי חייב בכל:

וי"א דחייב במזונותיה ורפואת'. דעתם דמאחר דאינו יכול לגרש נסתחפה שדיהו ואינו יכול להפטר מכל חיובי ממון עד שיגרש ומאחר דאינה בת גירושין צריך ליתן לה כל חיובי ממון אף שאיסור הגירושין הם רק מדרבנן מ"מ לא חלקו חכמים ואינה אשתו לחצאין:

וכן פסק לעיל סי' ע'. כבר כתבתי לעיל ס"ק ט' דאין דברי המחברים סותרים [שכתב שם דחייב לרפאות'] דלעיל מיירי כשאין רוצה ליתן כתובתה אז אף לדעת הרמב"ם צריך לקיים לה חיובי ממון וכן הוא פשט לשון המשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי אבל כשאין נותן לה כתובה אינו רשאי:

וכן עיקר. כבר כתבתי לעיל ס"ק ט' דלדידן דאין מגרשין אשה בע"כ משום חרם ר"ג גם הרמב"ם מודה דצריך ליתן לה כל חיובי ממון ומכ"ש באינה יודעת לשמור גיטה דאינה בת גירושין מדאורייתא והמנהג עתה להתיר לו לישא אשה אחרת ע"י היתר מאה רבנים ובב"ח כתב שצריך לייחד לה כתובה ולהכין גט ע"י שליח ולחייבו ג"כ בכל תנאי כתובה ולא ידעתי תרתי למה לי אם חייב ליתן לה כל חיובי ממון למה נחייב אותו בכתובה ואין תופסין החבל בתרין ראשין וכמ"ש מהרי"ק סימן ק"ז גבי טענת מום ואפשר דמאחר דמשום חומר דתקנת ר"ג באיסור שתי נשים צריך לייחד לה גט ע"י שליח וע"כ צריך שגם הכתוב' תהיה מוכנת ועכ"פ מאחר שחייב בכל חיובי ממון פירוש מן הכתובה והנדוניא ונ"מ הכל עדיין שלו רק שהתקנה היתה שיהיה הכל מוכן הגט והכתובה אם תשתפה:

והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה. דכל שאינה יודעת לשמור גיטה אינה בת גירושין מן התורה דכתיב ונתן בידה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה ותנא דבי ר' ינאי ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזרת שיעור זה לדעת רש"י בקטנה כשתגיע לעונת הפעוטות ולגי' הרי"ף אפילו קודם זה כשיש לה קצת דעת צרור תזרוק ואגוז תטול חשיב ויודעת לשמור גיטה וקרינן בה משלחת ואינה חוזר' ומגורשת מן התורה ועיין בתשו' מהרש"ל שנחלקו בזה הקדמונים דעת ר' שמחה דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילתא כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקידושי אביה ודעת ר' אפרים וראבי"ה דגדולה שאין בה דעת גרוע מקטנה דאתי' לכלל דעת ע"ש שהאריכו בזה:

דאפילו בדיעבד אינה מגורשת. דחכמים גזרו עליה משום גרירא אפי' בדיעבד לא תהיה מגורשת עיין בתשו' מהרש"ל סי' ס"ה שם כתב פי' הירושלמי לדעת ר' אפרים וראבי"ה וכתב מהרי"ו סי' נ"ב דכל שהבעל יודע דאסור לגרש לפחות לכתחלה ועבר על דברי חכמים וגירש יש להסתפק אי זה מקרי דיעבד דומי' דהמבטל איסור במזיד והמעשר בשבת והמטביל כליו בשבת ונפלו לגת ונתפצעו וכולהו מייתו לה בפ' הנזקין:

בעתים שוטה ובעתים חלומה. בתשובת מהרי"ו כתב בשם הרשב"א שאסר אפ"י בדיעבד בעתים שוטה ועתים חלומה וכן פסק מהרש"ל בתשובה הנ"ל ע"ש:

מפני שהיה נראה שתשאר כך. גם הב"י כתב בשם הרשב"א אם באקראי בעלמא נישטית ונתרפאית ונשתטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזיר לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה וצריך להתיישב בדבר זה הרבה למעשה:

לא תדור עמו בחצר. דמאחר דלבו גס בה ומכרת ברמיזותיו חיישינן שמא יבואו לידי זנות ואף עפ"י שפנויה היא אסורה לו דאפילו על יחוד דפנויה גזרו כמו שנתבאר לעיל סי' ך"ב וסימן כ"ו ומ"מ אם נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר וכמו שעשה רב זכריה בן הקצב וכמו שנתבאר לעיל סי' ז' סעיף ט' נראה דשרי וכך כתב הר"ן דאין איסור בגרושה יותר מבשבויה:

ואם נישאת לאחר. לכאורה משמע אפילו נתגרשה מן האחר דהא מכל מקום איכא איסור לאו כמו בכהן וכן היא בטור וברא"ש אבל ר"י כתב נ"ל דמאחר דקי"ל במחזיר גרושתו בעל ולא קידש אינו לוקה דהויה כתיב בה א"כ אין בה איסור לאו ומותרת לדור עמו במבוי כמו גרושה גרידא:

אפי' בישראל לא תדור עמו במבוי. משמע אבל חוץ למבוי מותר אפילו בנשא' דאיכא איסור אשת איש אבל בטור כתב לא תנשא לאחר בכל אותה שכונה שדר בו המגרש ואם גירשה השני אינה אסורה לדור אלא במבוי שדר בו הראשון וא"כ לא היה לו להשמיט דעת הטור דבנשאת אפי' חוץ למבוי אסור בכל השכונה ואפשר דכיון דשיעור דשכונה לא אתפריש רק שאמרו כפר קטן נידון כשכונה ומאחר שדעת הרמב"ם שכפר קטן נידון כמבוי וא"כ ליכא נפקותא בחומרא זו דלא תנשא בשכונתו דהא מה שהוא יותר מכפר קטן מותר לכ"ע וכפר קטן נידון כמבוי דאפי' בלאו הכי אסור ומ"מ צריך להתיישב למעשה מה נקרא כפר קטן דאסור ומה נקרא כפר בינוני דשרי:

אם ר"ה מפסיק בין בתיה'. אבל אם דרים זה אצל זה יכולים לבא זה אצל זה דרך הכותל שביניהם אבל אם בית א' מפסיק ביניהם שאין יכולין לילך דרך חצר אחר אלא דרך המבוי ומאחר שמבוי רבים בוקעין בה הוי רה"ר מפסיק ביניהם:

שום יהודי רק הם לבד. כ"כ בת"ה ע"ש ובאמת ראיותיו חלושות למעיין שם ואינן דומין לנדון ובקל תוכל לבא לידי איסור ובפרט לפרקים כשבעלה השני הולך לדרכו ע"כ נראה דאין להקל בפשיטות בזה ובפרט היכא דאיכא קצת רינון לעז חשד:

משום שאסורה עליו. אם הוא איסור דרבנן כגון שבויה וכיוצא בזה אסורה לדור בחצר ומותרת במבוי ואם הוא איסור דאורייתא כגון סוטה ורואה דם מחמת תשמיש אסורה לדור אף במבוי וכמו שנתבאר לפני זה וא"כ מ"ש כאן כאלו נשאת לאחר מיירי דאסורה עליו מן התורה:

היה לה מלוה אצלו. ה"ה שאר תביעות וה"ה להפך כשיש לו תביעה עליו ומכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק:

ויש מחמירין. לא ידעתי טעם ברור לדברי המחמיר וראיות המיקל מספקת:

רק יזונה ע"י שליח. עיין במדרש רבה בראשית פ' ל"ג ויקרא פ' ל"ד מביא מעשה שאדם אחד נתן מעות לגרושתו בתורת צדקה (ומשמע שם שנתן לה ע"י עצמו) וע"י זה ירדו גשמים לעולם ומשמע דלאו איסורא עביד:

מנדין אותם או מכין אותם. עיין בב"ח ובב"י ובטור לעיל סי' ו':

היא נדחית מפניו. אם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם ונראה דאם לאחר גירושין נדחית מפניו לחצר אחרת ואח"כ רוצה להנשא למי שיש לו בית באותו מבוי אף שאין לבעלה בית במבוי זה אפ"ה הוא מעכב על ידה דלאו בבעלה השני תלוי רק בדידה וכל זמן שאין לה בית אף שגם לבעלה אין לו בית או שיש בית לכל א' היא נדחית מפניו:

מותר. מצות גירושין הוא מצות עשה. ומהראנ"ח היה נותן טעם לפ"ז למה שנוהגין לתת גט לש"מ שמת בלא בנים אעפ"י שבגט זה הם מבטלים מצות חליצה או יבום. מפני שנתינת הגט ג"כ היא מצות עשה. הרשב"א בתשובה סי' י"ח נתן טעם שאין מברכין על מצוה זו מפני שיש גירושין שהם בעבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר ששנוי המשלח ע"ש:

יושבת וכו'. ולא מהני כאן אם מודיע לה מאחר דכבר נשאה דמה לה לעשות עיין ב"ש ופר"ח:

דבר. ולא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. ודווק' בנשואה אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה רשד"ם חא"ה סי' ס'. אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסה ליה אפ"ה אין לו לגרשה בזיווג ראשון כנה"ג בשם הרא"ם. לא היה יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואו' שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם. עון להם שיהיו יחדיו ס"ח סי' שנ"א. ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזיר ש"ס:

ישלחנה. דוק' כשמצ' אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יוכל לגרשה בע"כ. וזיווג ראשון מיקרי דוק' כשהיא בתולה פרי חדש:

בדעותיה. היינו מקשט' ליה תכא ומהדר' ליה גב' שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:

הכתובה. בתשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ד לא כ"כ ע"ש. וכתב ב"ש דהרב רמ"א איירי כשיוכל לגרש ע"פ הדין אז יוכל לגרש אותה אפי' אין לו כתובה. והרשב"א איירי היכא דאין ראוי לגרש בזה אם אין לו כתובה אין רשאי לגרש ע"ש ובח"מ. ופר"ח הקשה מש"ס דיבמו' דף ס"ג ע"ב נתנני ה' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה כו'. גם מפרק הניזקין מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו' א"ל כתובתה מרובה וכו' ע"ש. משמע דלא יוכל לגרשה ע"ש והעלה דאינו יוכל לגרשה אלא א"כ יש לו לשלם הכתובה דלא כהרמ"א ע"ש. ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ"כ התי"ט פ"ה דברכות משנה ד' ע"ש וכ"כ שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ט:

בגט וכו'. דוקא אם ידענו שלא ידעה בפיסול הראשון. אבל אם ידעה בפיסולו אינו יוכל ליתן גט שני בע"כ כנה"ג שדייק כן מדברי מהר"ם מינץ ע"ש:

נשים. בתשובת מהר"ם פדוואה התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אשה אחרת. לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונה אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט. אבל בשבויה אין להתיר ח"מ ב"ש עיין ב"ח סי' א' וסי' זה. כרות שפכה ע"י חולי שרצה לגרש ואשתו אינה רוצה אין כח בידינו להכריחה שתקבל גט מפני חר"ג תומת ישרים סי' נ"ב. ובסי' קנ"ה כ' בשם מהר"ם אבוהב שלא תיקן ר"ג על זה. ועיין כנה"ג חילוקי דינים:

משלה. דכללא הוא אם אינה יודעת לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורשת אז לכ"ע חייב בכל חיוב ממון. אבל אם יכולה לשמור את גיטה ואינה יכולה לשמור את עצמה אז מדאוריית' מגורשת אלא חז"ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובזו ס"ל להרמב"ם דעל ממון לא תקנו חז"ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא שהוא אונס בתקנת חז"ל מש"ה הוא פטור מכל חיוב ממון. ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרמ"א מסי' ע' דשם י"ל דאיירי בנשתטה דאינה יודעת לשמור את גיטה ב"ש. והח"מ מיישב דכאן איירי בנותן לה כתובה ולעיל איירי כשאין רוצה ליתן לה כתובה ע"ש. וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע"כ. אבל לדידן שאין מגרשין בע"כ אף אם לא היתה שוטה א"כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ח"מ:

מגורשת. ובזה הזמן אם עבר וגירש אפי' אם יכולה לשמור את גיטה מ"מ מחמת תקנו' ר"ג אינה מגורשת וחייב לאשה זו בכל חיוב ממון ב"ש ועיין ח"מ:

שוטה וכו'. בתשובת מהרי"ו סי' נ"ב ומהרש"ל סי' ס"ה אסרו אפי' בדיעבד (שעתים) [בעתים] שוטה ועתים חלומה ע"ש ועיין מהר"ם מטראני ח"ב סי' כ' שמתיר לגרשה. הרב ב"ש נסתפק אם היא עתים שוטה ועתים חלומה וספרה ז' נקיים בעת שטותה ע"י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואה בעת חלימתה כי י"ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו נתעורר החימוד ואפשר בימי שטותה שלה לא היה לה חימוד ע"ש:

בחצר. אפי' נזהרים שלא להתיחד אסור ב"ש ודלא כח"מ. ול"ד בחצר שהם משתמשים בקביעו' אלא אפי' בחצר שאיו משתמשין בו אלא לכניסה ויציאה אסור הראנ"ח ח"מ סי' ל"ו. ש"מ שגירש רשאי להחייחד כשיש א' אפי' שפחה דש"מ שאני עיין ב"ש:

לאחר וכו'. איירי בנשאת ונתגרשה אז א"צ ריחוק אלא ממבוי אבל אם היא נשואה לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי ב"ש ועיין ח"מ ובה"י. ראובן שגירש לאשתו והלכה ונשאת לאחר וילדה בנים. והמגרש נשא אשה אחרת וילדה ממנו בנים. מותרים הבנים להנש' זה עם זה וליכ' למיחש מתוך שהם מחותנים יבואו לידי איסור. וכ"ש דמותר לבת המגרש שתקח את המגורש'. ולאח המגרש שיקח אחות המגורשת כנה"ג דף ק"מ ע"א:

לבד. הח"מ כ' דאין להקל ע"ש:

לאחר. ר"ל כאלו נשאת ונתגרשה דצריך ריחוק ממבוי. ואפי' אם היא אסורה עליו אפי' מדרבנן צריכה ריחוק ממבוי רק בשבויה הקילו ב"ש דלא כח"מ:

מלוה וכו'. וה"ה שאר תביעות. וה"ה להיפך כשיש לו תביעה עליה. מכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק ח"מ:

חולקים. הח"מ תמה על היש חולקים. וכן הפרי חדש:

מפניו. אפילו בחצר של שניהם. או דרים בשכירות. וכתב הח"מ אחר הגירושין אין יוכל לישא א' מן בני מבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחית מפניו. וכ"כ הפר"ח. ואי קשיא דא"כ כי מיבעי' לן בש"ס היתה חצר של שניהם מהו ובעינ' למיפשט' מהא דקתני היא נדחית מפניו ודחינן דילמא דאגיר מיגר. אמאי לא דחינן דההיא מיירי כשנשאת לאיש אחר שאף שיש לו חצר שהיא נדחית מפניו י"ל עדיפא מינה קא משני ודו"ק פר"ח:

לא יגרש כו' לשון הטור ותנן בש"א כולי והלכה כב"ה כו' בד"א בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה דאר"ח כל המגרש אשתו ראשונה כו' אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצו' מצו' לגרשה כו' ור"ל אע"פ שמן הדין הלכה כב"ה אפי' באשתו ראשונה מ"מ אין ראוי לעשות כן באשתו ראשונה וכמ"ש ואין ראוי כולי וערש"י שם ב' בד"ה אם ואפילו לב"ה אבל בערות דבר יפריצו' מצוה שם תני' היה רמ"א כו' זו כו':

אבל בלא"ה כו' שם וסנהדרין כ"ב כו':

ואין כולי אבל כולי שם כי שנא כולי ול"פ כולי וכנ"ל:

אשה כו' יבמות ס"ג ב':

ושאינה כולי גטין שם זו כו' כנ"ל:

אשה כולי שם ועתו"ס שם ד"ה הכתוב כולי:

ואפילו כולי ריב"ש סימן צ"א ותשו' הרא"ש וכמש"ל סימן קי"ז סי"א:

י"א דבמקום כולי מרדכי והג"א פ' המדיר ס"ט ד"ה כתב מורינו כולי וכמש"ל סימן קט"ו וס"ד בהג"ה:

או כולי ע"ל סימן א' ס"י בהג"ה:

לפיכך כולי. גטין ס"ה א' וע"ל סימן קמ"א:

לפיכך מניח'. שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד. שם ברמב"ם וכמש"ש קי"ב ב' דלפיכך לא תיקנו להם נשואין:

ואם גירשה כו' רמב"ם כיון שמן התורה היא מגורשת וז"ש הראב"ד וש"ע והוא כילי דאל"כ ד"ת אינה מגורשת כמש"ש בגמרא וע' תוספת שם ד"ה יצתה כולי בשם הירושלמי וכ"כ הרא"ש שם ולפ"ד ה"ה ביש לה אב או עתים חלומה וגירש' אז דבדיעבד מגורשת וזהו לפי מה שהפכו תוספות גי' הירושלמי אבל הראבי"ה סימן תתקכ"א פירוש הירושלמי כפי הגי' שהיה לפניהם וז"ל הירושלמי ביבמות שם נשתטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה ר' זירא ורבי אילא אמרי תרווייהו שאינה יכולה לשמור את גיטה ר' נחמיה בריה דרב עוקבא בשם רבי יוסף תלת עבר וגירשה מ"ד מפני גרירה אסור ומ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה מגורשת כ"צ להוסיף יש לה אב יכולה לשמור את גיטה פעמים שוטה ופעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה זו יש לה אב עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה אלו ד' תיבות הוסיף הר"ש בתשובתו וכתב שהמדפיס דילגו שראה שכתב שני פעמים יכולה לשמור את גיטה וחשב שאחרון הוא טעות ודילגו ועיין מה שכתבתי למטה ופירש הראבי"ה עבר וגירשה למ"ד מפני גרירה אפילו בדיעבד אינה מגורשת דאף שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ עשאוהו כשל תורה דלא לאחלופי בא"י לשמור גיטה ומ"ד מפני כו' מגורשת בדיעבד כיון שהיא יכולה לשמור גיטה אבל לכתחלה מודי דאסור משום אחלופי ובשני דברים האחרים יש לה אב. ועתים חלומה פליגי לכתחלה אבל בדיעבד בכה"ג לכ"ע מגורשת והרשב"א כ' דבכל הג' דברים פליגי בדיעבד והג' דברים פי' א' י"ל אב. ב' יכולה לשמור גיטה ג' פעמים חלומה וכולהו קאי אמ"ש עבר וגירש וכ' הראבי"ה וה"ר שמשון דהלכה כר' ינאי שהוא כר"י דגמרא דידן דבגמרא דידן לא הובאו רק דברי ר' יצחק לבד והסכימו לדבריו אביי שם ור"פ בגטין ע"א ב' ולפ"ד הר"ש בכול' בדיעבד אינה מגורשת ולדברי ראבי"ה שני האחרונים בדיעבד מגרשת וז"ש בהג"ה וי"א כו' אבל כו':

בעת חלימתה. ורבי שמחה כ' שם בראבי"ה אפילו בעת שטותה ועוד הגט בידה בעת חלימה אבל ס"הת וש"פ כ' דוקא בעת חלומה וע"ש סוף ה' גיטין שהאריך בזה ודברי הרמב"ם והראב"ד הם כגי' תוס' הנ"ל שהפכו הגי' בעבר וגירש למ"ד משום גריר' מגורשת:

ומוציאה כו'. שז"ש בירושלמי הנ"ל שבדיעבד מגורשת והאיסור לכתחלה הוא משום גרירה כיון שמוצאת מביתו נגררת כולי מיהא בדיעבד מוציאה כו':

מי שגירש כו'. ל' הרמב"ם וכ' המ"מ שכ"ה גי' בגמ' אבל גי' שלנו לא תנשא בשכונתו ודוקא בנשואה וכהן אפי' בפנויה ופי' תוס' דשכונה קטנה ממבוי ומחמרינן בכהן טפי לפי שהיא פנויה דקילא ליה אבל הרא"ש והרשב"א והר"ן וש"פ פי' דשכונה גדולה ממבוי ומחמרינן בא"א טפי וכ' הר"ן דאע"ג דבישראל כ"ז שהיא פנויה מותר אפילו במבוי מ"מ בחצר אסור וז"ש שם ת"ש ואם היתה חצר כו' האי חצר מאי עבידתיה אלא בכה"ג. אבל הריטב"א כ' דאפי' בחצר מותר וז"ש לא תנשא ולא פי' בדירה בלא נשואין ודייק ג"כ מלשון רש"י שם ד"ה בגרושת כהן כו' מ' דוקא בכהן וכן בד"ה בנכסי כו' ובד"ה ארוס כו' והר"ן כ' אמ"ש רש"י בד"ה בנכסי כו' ואפשר לפרש לפמ"ש דאפי' באשת ישראל אלא שאפשר כיון דאיכ' ב"ד ליכא למיחש כדשרי בר' זכריה באיכא בנים אע"פ שאפשר לחלק דהכא שאני שהם מדברים וטוענים זא"ז ור"ל דממ"ש מהו לעשו' בגרושה מסכים לפירש"י דוקא בכהן דבישראל מותר כמו בשבויה וכ"כ שם למעלה ולכן הביאו בגמרא הך ברייתא ולא הביאו ברייתא האחרת היא נדחית כו' דמיירי באשת ישראל כנ"ל ולפ"ד אין ראיה מרש"י. ליקוט. וכ"ה דעת הר"ן אבל ירושלמי פ' הזורק המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש נדחה מפניה כו' בד"א בזמן שנישאו הא לא נישאו לא ובכהנת אפילו לא נישאו מ' דלא כהרמב"ם והר"ן ונראה שהיא הברייתא דאמר בגמ' ת"ש כו' ודלא כהר"ב שכתב דההי' ברייתא מיירי בישראל ולא נישאת והר"ן כ' שגמ' דידן חולקת על הירושלמי שהרי בגמ' שלנו חילקו בין כהן לאשת ישראל ונישאת ושם השוו:

ואם נישאת כולי במבוי הוא תמוה וצריך לומר בשכונה והוא כגי' שלנו ומ"מ מסכים לדברי הרמב"ם כדברי ר"נ הנ"ל וב"ש פי' דמיירי בנשאת וגירשה ואין הלשון סובל פי':

גירשה כולי. הרא"ש כ' שם ואשה שנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה הרי היא כאשת כהן שהיא בלאו וכן כתב הר"ן בשם י"א וכ' ור"י כ' כיון דקיימא לן בפ' בתרא דקידושין במ"ג משנישאת שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ל"ד לאשת כהן ואינה אסורה אלא בחצר וכ"כ הריב"ש בסי' ש"ס בשם הריב"א וכ' דבזה אסורה אפי' כעין דרבי זכריה וכמה שכתוב דדוקא בשבויה כו' אבל דברי סבר' ראשונה נראין כמ"ש דכל דתקון רבנן כו' וממ"שש התם הוא דשבוי' כו' ול"ק התם דאיסורא דרבנן אלמא דל"ש בזה וע"ש בריב"ש וכ' שם וה"ה לגירשה משום אסור דרבנן כגון נושא מינקת חבירו תליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל וז"ש גירשה כו' וסתם מ' אפי' באיסור דרבנן:

כאלו נשאת לאחר ג"ז תמוה ונמשך אחר דבריו הראשוני' שהאיסור רק במבוי:

ה"ל כולי כ"ז ג"כ לשון הרמב"ם עד סוף הסי' ודעתו כמ"ש הר"ן בתחלה כיון שאסור לדור בחצר אסור כה"ג ודלא כרש"י שכ' דוקא בכהן וכן סתם הטור:

ודוקא כולי מהא דע"פ ק"כ ב' כי הא דההוא גברא כולי וב"י חלק עליו וכ' שאין ראיתו מוכרחת וז"ש וי"א:

ואינו כו' דאפילו בב"ד במקום רבים אסור כנ"ל:

ומותר כולי ומצוה כו' בירושלמי פי"א דכתובות הלכה ג' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אליעזר כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו דא"ר יעקב ב"ר אחא בשם ר"א מבשרך אל תתעל' זו גרושתו אתתיה דריה"ג הוות כו' עבר ריה"ג ושמע קלן מתבזין כו' וכן במ"ר פ' בראשית פ"ז ובס"פ בהר ד"א ומבשר' אל תתעל' רי"א בשם ר"א זו גרושתו ריה"ג כולי ביומי דר' תנחומא כולי:

ובלבד כו'. כנ"ל וכ"א במדרש הנ"ל שא"ל ר' תנחומא ואזלת ואשתעי' עם משבקתך כו':

או מכין כו' אבל תוס' ורי"ף פי' דשניהם עבדינן ועבר"ן שם והטור כ' כאן מנדין ובסי' כ' מכין וצ"ע: