תקנת נשואין של קהל טוליטולה ודיני - שולחן ערוך אבן העזר סימן קי״ח

בכח התקנה וכו'. התקנה היתה שאם כתובתה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים וחצי אחר ליורשים ובעל חוב גובה חובו מחלק היורשים ואפילו אם ויתרו היורשים לאלמנה שתטול כל הכתובה אין שומעין להם לחוב את הבעל חוב ואם התקנה היא שהברירה ביד היורשים לסלק אלמנה הכתובה או ליתן לה חצי עזבון ויש כאן ב"ח יכולים ליתן לה כל סך הכתובה כדי להפסיד לב"ח ועיין סי' קי"ג:

אבל לא בגדי חול. אף על גב בסימן צ"ט מבואר לאלמנה שמין כל הבגדים אפילו של חול שאני הכא דאינה נוטלת אלא חצי עזבון אפילו אינו מספיק לכדי הכתובה לכן אין שמין בגדי חול כן כתוב בפרישה:

תנאי השיור וכו'. עיין ב"י סי' ק"ס שם הביא תשובת הר"ן והטעם כמ"ש בסמוך כל שאינו מפורש בתנאי אוקמ' אדינ' לכן היבם יורש אותה ואינו מחזיר כלום אף על גב אם מתה בחיי בעלה צריך להחזיר ליורשה ע"פ התיקון מ"מ אם מתה כשהיא ש"י נגד היבם לא היה התקנה:

אלמנה שפרעה וכו'. עיין ח"ה סי' קכ"ח שם פסק בהג"ה הפורע לעכו"ם אינו בכלל הפורע חוב של חבירו וחייב הלוב לשלם לו וכאן משמע דיפה עשתה משום דהוי כאלו נתמנת אפטרופס עליהם כמ"ש בטור משמע אי לאו הכי היו היתומים פטורים לשלם צ"ל נגד היתומים שאני דלא היה לה לשלם בלי ידיעת הב"ד ועיין פרישה ותשובת ש"י סי' נ"ח ועיין פרישה ס"ק כ"ב כתב אם היא גורמת הגט א"צ ליתן לה הוספת שליש מה שמוסיפים ולכאורה אנ"ל כי הוספ' שליש דינו כנדוני' כמ"ש בסי' קט"ז ועיין סי' ס"ו:

וכן כל ספק וכו'. ה"ה בתקנות שתפסיד מהכתובה כל מה שאינו מפורש או אם יש איזה ספק אין לגרוע מהכתובה ועיין בטור סעיף י"ג ובתשובת הר"ן שהבי' הב"י ולא כתשובת בן ששון סימן י"ט שכתב דוק' בספק תנאי אמרינן יד הבעל על העליונה ולא בספק התקנה ובענין התקנה שיהיה הולד ל' יום עיין בתשובת הר"ן היינו שיחיה בחיי האם ואחר מותה ל' יום וכן מפרש בדרישה דברי הטור ובתשובת בן ששון כתב שיחיה אחר מות האם ל' יום:

אבל אם מחלה. עיין סי' צ' שם מבואר הפלוגת' אם מחילה מועיל בנצ"ב ובטור מבואר דאיירי כאן בענין דאינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי:

מעכשיו לבעלה. הטעם דחיישינן כל איש יפצר באשתו ליתן לו במתנה לאחר מותה אבל בחיי אשתו אין האשה מתרצית ליתן דשמ' ימות הבעל בחייה ויאכלו אחרים את נחלתה בחייה ועיין תשובת רשב"א סי' תשע"ח:

ויש לילך בזה אחר לשון התקנה. ולכאורה נראה לפי המנהג שלנו שכותבים מחמת עידור תקיים כתקנת שו"ם א"כ מתנה אביה שיחזור לו הנדוני' אחר מותה דהיינו תקנו' שו"ם שיחזור אפילו בשנה שניה החצי מ"ה א"י למחול והוי כאלו התנה שנותן בתנאי זה ואפשר אפילו אם היא נתנה הנדוני' משלה דאז יכולה למחול מה שתרצה מ"מ אם נכתב בתנאים אם תמות יחזור ליורשים תו א"י למחול אם נעשה בקנין ועיין סי' צ':

אם תגבנו יקח בהן קרקע. אף על גב אם הבעל נותן מתנה לאשתו קנתה ואין אוכל פירות היינו מה שנותן אחר הנישואין אבל מתנה שנותן לה קודם שנשאה נעשו מיד נ"מ והבעל אוכל פירות:

אבל אם לותה וכו'. כיון דהיא יכולה לגבות כל שעה שתרצה נעשה נ"מ שלה כשאר נ"מ דיש לו גם כן פירות וב"ח גובה אם יש לו שטר אף על פי שהיא א"י ליתן לאחר אבל חוב שלה שנעשה אחר הנישואין אין חייב לשלם אלא דוק' כשנושאת ונותנת בבית כמ"ש בח"מ סימן צ"ו מיהו קשה למה לא אמדי' דעת הבעל מסתמ' לא נתן לה מתנה שתתן לאחרים אלא לה נתן ולא לפרוע חובות וכן הקשה בח"מ ולמ"ש בסי' צ' בשם מהרי"ו לק"מ:

דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. אף על גב נ"מ ונצ"ב מוכרת בטובת הנאה כמ"ש בפ' החובל ובח"ה סי' תכ"ד דשאני נ"מ וצ"ב שהם בעין לכן אחר שמכרתם לאחר תו א"י למחול לבעלה משא"כ חוב או כתובה יכולה למחול לכן א"י למכור הכתובה בטובת הנאה מטעם כל לגבי בעל' ודאי מחל' וחוב זה דומה לכתובה וכ"כ בפרישה ובח"מ הקשה היכא יכולה למחול הלא משועבד לב"ח מדר"נ וע"ש וא"י למה לא הקשה כן על הש"ס פ' הנ"ל דאית' שם דחיישינן שמא תמחול הכתובה ועיין בה"ת שער נ"א ומ"ש בזה בשם הרמב"ן ובש"ך סי' פ"ו:

אם נתן לה הבעל מתנה. ועיין סי' פ"ה מתנה שנותן לה יש לו פירי פירות והוא א"י ליתן לאחר לכאורה תימא למה גובה הב"ח שהלוה לה אחר הנישואין ממתנה זו יותר ממתנה שנותן לה בעת הנישואין כיון דיש לו פירי פירות והוא אינו חייב לשלם חוב שלה שלותה אחר הנישואין:

אין לאותו קרקע דין נצ"ב. דאיך יתכן שקרקע שלה והמעו' שתוצי' ממנו ג"כ נעשה נ"מ ואחר מיתתו תגבה שניהם:

עליהם להבי' ראיה. משום שהנכסים בחזקת הבעל גם הבעל יורש אותם אלא יורשים באים מחמת התקנה והיכא דיש ספק אוקמ' אדינ':

אינו מתנה וכו'. דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחוייב לישא אחרת לקיום פ"ו מ"מ התנאי קיים ויפטרנה בגט ולא ישא אחרת עליה:

ונשבע שלא ישא אחרת. בתשובת הרא"ש לית' שנשבע שלא ישא מרצונה רק נשבע סתם ומ"מ חל השבועה ואפשר הרא"ש לטעמו דס"ל דיכול לקיים פו"ר עם פלגש כמ"ש ריש כתובו' וכ"כ בדרישה ואפילו להפוסקים דס"ל פלגש אסור מ"מ חל השבועה משום דהוי שבועו' כולל כמו שכתוב בתשובת ריב"ש סי' צ"ח מדחל על הנשים שאינן בת בנים ועיין בהרי"ף והרא"ש ס"פ ע"פ הביאו ירושלמי הנשבע שלא לאכול מצה חייל השבועה בכולל מצה כל השנה ולא כבעל המאור דס"ל שבועה לא חייל בכולל ועיין בי"ד סימן רל"ט ובתשו' רשב"ץ כתב אם נשבע שלא ליש' אשה אחרת עליה שלא מרצונה לא הוי מתנה על מה שכתב בתורה כיון שיכול לפייסה בממון ולכאורה קשה בל"ז נמי שפיר דהא יכול לגרשה כמ"ש בסמוך ויש ליישב:

צריך לקיים שבועתו. דאין מוציאים למזון האשה מנכסים משועבדים מיד שנשבע חייב לקיים שבועתו ואף על גב עדיין לא נתן הוי כנכסים משועבדים ועיין בטור סי' קנ"ד שם הבי' תשובת הרא"ש מי שנשבע ליתן לאשתו שניה כל מה שיש לו ופסק דאין השבועה חל כיון דחיוב לראשונה ועיין בדרישה שם:

אין זה טענת אונס. משום כדין עשה שרצה לגרש אותה כיון ששהה עמה עשרה שנים ולא ילדה והיא שיחדתו בממון שלא ישא אחרת ואין זה אונס ועוד שלא מסרה מודעה כ"כ בתשו' הרא"ש ובסי' ק"ה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א אפילו לא מסרה מודעה מחילתה בטלה וב"ח הבין דסותרים זא"ז ולית' דהא קי"ל במתנה ומחילה א"צ מסירת מודעה אלא כאן כיון דיש עליה דין ודברים הוי פשרה וצריך מ"מ, ובזה"ז דאיכ' חר"ג מ"מ י"ל אם שהה עשרה שנים ולא ילדה יכול לגרשה בעל כרחה ונוהג דין זה אף בזה"ז ועיין סימן קנ"ד:

אלמנה שגבתה. ב"ח מאריך בדין זה ועולה מדבריו דוק' שתפסה מטלטלין לרשותה וזכתה בהם אבל אם לא תפסה אפילו אם היורשין ג"כ לא תפסו חל חיוב הקבורה על הנכסים קודם שחל גביות הכתובה והנה בתשו' הרשב"א שהבי' הב"י ר"ס צ"ג ובתשו' הרמב"ן סי' ס"ד אית' אפילו לכתחלה הי' גובה הכתובה והוא נקבר מן הצדקה וכ"כ במרדכי פנ"ש וכן משמע מדברי הג"ה בסעיף זה ואפילו אם תפסו היורשים קרקע או מטלטלין אם כת' לה מטלטלין אג"ק מוציאה מהם ומה שאתמר בתוספת' מה שקדם זכה והוא נקבר מן הצדקה משמע אם זכו היורשים נקבר מן אותם מעו' איירי אם תפסו מטלטלין ולא כתב לה מטלטלין אג"ק כיון מדינ' דש"ס מטלטלין אינן משועבדים לה אא"כ כשתפסה מחיים לכן אם תפסו היורשים מטלטלין זכו כיון שלא כתב לה אף על גב ואם תפסה היא משמע אפילו אם תפסה אחר המיתה מהני והוא נקבר מן הצדקה ובש"ג דף תקכ"ח פסק מטלטלין ולא כתב לה אג"ק לא מהני תפיסה של אחר מיתתו כי בודאי בזה לא תקנו הגאונים שתגבה היא והמת יהיה מושלך בבזיון עולה מזה קרקע או מטלטלין וכתב לה אגב לא מהני תפיס' היורשים, ומטלטלין ולא כתב לה אגב לא מהני תפיסה שלה אא"כ שתפסה מחיים ואם היורשים מכרו קרקע וקברוהו כתב בח"מ דאינן חייבים לשלם מדין גמרי דיש לדמו' ליורשים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים דאין חייבים לשלם משום דאין זה רק שהרחיק שיעבודו ומאחר דקי"ל ב"ח מכאן ולהבי' הוא גובה א"כ כל זמן שלא התרו בהם אין על היתומים שום תלונה מיהו אם יכולה לטרוף הקרקע שמכרו נראה דיכולה לטרוף אלא כשא"י לטרוף פטורים הם לשלם אבל אם מיחו בידם בכח ב"ד ומכ"ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת מוציאה מהם ומ"ש ב"ח וכן עמא דבר דנקבר מן נכסי המת אין ראיה משום רוב האלמנות אין מקפידין אבל מי שרוצה לעכב הדין עמה ע"כ ועיין בח"מ סי' ק"ז ובד"מ רס"ק:

והוא נקבר מקופה של צדקה. בתשו' מהר"מ מינץ סי' ג"ן כתב הוצאות קבורה קרוב קרוב קודם ואם היה הבן שם עליו מוטל הוצאות קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמ' את עצמו מצוה להם לקוברו ולא הוי מת מצוה להטילו על הצדק' אלא בנו קברו וה"ה בתו אם היה לה בלא בעלה ואם לא היו שם הבנים והבנות והאלמנה וחתניו שם מוטל על שניהם בשוה ואחיו נותן חצי מה שנותן חתנו או אלמנה וכן חצי מן אחיו:

ע"ד תנאים ראשונים החזירה. עיין מ"ש ס"ס קי"ד:

רק בנדוני'. וז"ל בתשו' הרא"ש ול"ד לתקנות ר"ת וכו' כי בכל תקנה אמרי' הבו דלא הוסיף עליה דוקא בנדן תיקון משום עגמת נפש ואסמכוהו אקרא ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ לא תיקון ומשמע אפי' לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ"מ זכה מיהו נראה נ"מ שנתן לה אביה מודה הרא"ש דצריך להחזיר כי איכא בזה ג"כ עגמת נפש, ובח"מ כתב נ"מ שהיו לה קודם הנישואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנישואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנישואין א"צ להחזיר ואין נ"ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א"צ להחזיר ובתשו' מהרי"ו סי' ס"ד פסק כהרא"ש דתקנה לא הי' על נ"מ שהיה לה ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד פסק גם בנכסי מלוג שהיו לה תקנו וכבר האריך בזה בתשובת ש"י סי' צ"ג ופסק כמהרי"ל ולדעת הרב רמ"א עיקר כהרא"ש ועיין ס"ס נ"ה:

וכן במתנות שנתנו לחתן. מבואר בתשו' מהרי"ל שם כל המתנות שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ"מ וצריך להחזיר היינו לשיטתו כמ"ש בסמוך וכן פסק בתשו' בנימין זאב ובתשו' מהרי"ו שם משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה איתא ביה ותם לריק כחכם אבל בתשובת מהרא"מ סי' ט"ז פסק דמתנות א"צ להחזיר אפי' מה שנתן אבי הכלה ואמה ול"ד לנדוניא דאיכא מנהגא ידועה וברור' אבל דמתנות ליכא מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ"פ בתשובת מהרשד"מ סי' ק"מ ומסיים שם וכתב המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים ונראה להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א"צ לקובר' ואם תופס נ"מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיק /מחזיר/ נ"מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ"מ מה שלא נתן האב נראה דחייב לקוברה כמ"ש בסי' ק"ס וכן משמע מתשו' מהרי"ל סי' פ"ד ותשו' מהרי"ו שם ועיין בד"מ סי' נ"ה:

וכן מנהג הקהילו'. עיין בתשו' מ"ב מסי' י"א עד סי' ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והוא כתב הרב רמ"א לא הכריע ומ"ש וכן מנהג הקהלות הוא ל' תשו' מיימו' אף על גב בח"ה סי' רכ"ג הכריע אם מתה קודם הנישואין לא זכו בהם היורשים שאני התם דאומדנא הוא הוא דלא נתן אלא להשיא אותה אבל כאן כבר היא נשואה ובט"ז כתב אם האב נתן הנדוניא או א' מקרובי' נתן הנדוניא אפי' אם יש קרובים יותר וא' נותן הנדוניא מחזירי' להנותן אפי' אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן לה נדוניא ואם הנותן מת נותן ליורשיו ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירי' ליורשים:

אבל כשהן עצמן וכו'. דלא שייך ותם לריק כחכם כשהן בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו מנהג פשוט ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפי' מחמת עידור וקטט יועמד כתקנות שו"ם כאלו השיא' אביה בחייו וכתב בח"מ אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנות שו"ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו ותקנו' שו"ם היינו שיחזור שנה שניה כי שנה הראשונה היינו תקנות ר"ת ועיין תשו' מ"ב סימן י"ג ועיין תשו' ש"י סימן כ"ד ועיין בד"מ סימן נ"ה:

הולכים אחר מקום שנשאה. בסימן ס"ו מבואר אם נשאה ע"מ שתדור עמו במקומו הולכים אחר המנהג מקומו:

דלא שייך בזה דין חתנים. כמ"ש בסי' נ"ה שפסק ר"ת נדוניא שלא בא ליד החתן א"צ ליתן לו כי אומדנ' הוא שלא כתב לו אלא שתהנה בתו ג"כ והיינו דוקא כשמת' מית' טבעית אבל אם נהרג' או המירה שזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' אם התנה בפי' שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ"מ אין זה בכלל התנאי:

שצריכין להחזיר מכח התקנ'. בפסקי מהרא"י סימן רס"ז כתב בתקנ' אמרינן לא פלוג אפי' באונס' דלא שכיח כיון דתקנו בחד אונס ה"ה בכולהו ומיהו בהמירה מסופק שם לכן כתב הרב רמ"א דיש להתיישב בדבר:

בכח התקנה של טולטילה. תקנת טולטיל' היתה שאם כתובה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים וב"ח גובה חובו מחלק היורשים ואף אם יוותרו היורשים לאלמנה שתטול כל כתובתה אין שומעין להם לחוב לב"ח:

אבל לא בגדי חול. בתשובה כתב הטעם שלשון התקנה הוא כל אשר ימצא לו תחלוק האלמנה עם היורשים ובגדים של חול לא היו מצויים לו כי לא היו לבעל בהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה וגם עתה לא יעלו לה בחשבון ומשמע דס"ל דאין שמין לאלמנ' בגדי חול בכתובת' ולא ידעתי הא גמר' ערוכ' היא בכתובו' דף נ"ד ע"א יתמא וארמלת' שלח ופוק הפשט בגדיה וצא וכן פסק לעיל סי' צ"ט ס"א וגם על טעם ראשון יש לפקפק דהא גם בגדי שבת שלה אינם בכלל אשר ימצ' לו לפי מה שפסק לעיל סי' צ' סעי' ט"ו:

תנאי השיור וכו'. זהו הוא לשון הר"ן בתשובה סי' נ"ד והעתיקו הב"י לקמן סי' ק"ס ס"ק ט' והענין כי דעת השואל הי' מאחר שהבעל נתחייב בתנאי אם תמות בחייו אזי היא משיירת שליש נדוני' או סך מסויים שיהי' ליורשי' ועתה כשמת' שומרת יבם והיבם יורש נכסיה כמו שהבעל יורש צריך הוא לשלם השיעור ששיירה היא כמו דקי"ל דיורשי הבעל חייבים בקבורתה תחת נדונייתה ה"ה דיורשי הבעל צריכין לשלם השיור וע"ז השיב הר"ן דלא דמי לקבור' שהיא תקנת חכמים כל מי שיורש כתובתה קוברה אבל דין השיור תנאי ממון הוא ואין לנו אלא מה שהתנה אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו כלו' ואין כאן שיור כלל רק יתנהגו ע"פ הדין וכמו שפסק הר"ן סי' מ"ו ועיין לקמן סי' ק"ס:

אף על פי שהכח ביד היתומים וכו'. כלומר מסתמ' לא היה התיקון רק אם תתבע האלמנה כל כתובתה יכולין לסלקה בחצי הנכסים אבל אם לא תתבע הכתוב' לעול' ניזוני' על כרחן כמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג ואף אם היה תיקון בעיר שהיתומי' יסלקו אותה כשירצו כל זמן שלא התרו בה שהם מוכנים לסלקה צריכין ליתן לה מזונות:

יפה עשתה. בגוף התשובה מבואר דהטעם הואיל והיתומין היו סמוכין אצלה הוי כאלו נתמני' אפטרופ' וכאן השמיט זה אפשר כל שהב"ד רואין שעשתה טובה ליתומין אף שלא סמכו אצלה יפה עשתה דזכין לאדם שלא בפניו:

נוטלת חצי קרקעות הממושכני'. והמלוה גובה חובו מן היורשים עיין בגוף התשובה שע"פ הדין הי' חוב על היורשים לסלק האלמנה מבני חורין רק שע"פ המנהג פסק כן שהיא תטול אף מחצית מן המשועבדים ובעלי השעבוד יחזרו על היורשים:

אם מחלה מעכשיו לבעלה. עיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ז שלדעת הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם אין מכירה ומחילה מועיל בנכסי צ"ב רק בכתובה ותוספת ולדעת הרא"ש מהני מכירה ומחילה רק כשהבעל מוכר לאחר לא מהני הסכמה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי משום איבה והראב"ד מחלק בין מכירה למחילה ועיין כאן בטור דמעכשיו ולאחר מיתה לא מהני והכל תלוי בלשון התקנ' כמ"ש הרב בהג"ה:

ובלבד שתעשה בפני עדים. ה"ה בפני היורשים אם הם מודים דלא נבראו סהדי אלא לשקרי:

במקום שיש תקנה וכו'. כלו' שהתיקון הוא מיד כשתמות אשתו אזי כל הנכסים שיש לבעל בין שהכניסה לו אשתו בין נכסים שלו הכל יתן המחצית ליורשיה וצריכין להניח לבעל כדי שיפרע כל חובותיו ואח"כ יחלוק ונאמן הבעל לומר כמה חייב במיגו דאי בעי למימר אין לי אלא כך ממון ולפ"ז אם אין לבעל מיגו כגון שלא הי' בביתו כשמתה אשתו צריך הבעל לברר כמה חייב דאינו נאמן בהודאתו לחוב ליורשי האשה בלא מיגו:

אם תגבנו ילקח בהן קרקע וכו'. אף על גב דבעל הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו במה שנותן לה אחר נישואין אבל מתנה שנתן לה קודם שנשאה מיד שנשאת נעשו נ"מ והבעל אוכל פירות:

אינו גובה ממנה. דא"א לגבות מנ"מ דיש לבעל בהן פירות ואם נאמר למוכרו בטובת הנאה כל לגבי בעלה ודאי מחלה כמ"ש אח"ז:

לותה קודם שנשאת גובה ממנו. משמע דהב"ח גובה כל חובו משט"ח זה דהבעל צריך לשלם לו מדר' נתן וכ"כ הרא"ש בפשיטות כן ודאי מגבין משטר נדוניא שיש לה על בעלה דשטרא איקרי נכסי וקשה דלמה יהיה כח הב"ח יותר מכח האשה ואלו האשה רוצה לגבות מבעלה החוב צריכה היא לקנות קרקע כדי שהבעל יאכל פירות ואדעתא דהכי נתן לה מתנה קודם הנשואין ולא למשתי ביה שיכרא ולכלות הקרן מכ"ש לשום חוב שלה ובאמת דברי הרא"ש בתשובה היה אפשר לפרש מ"ש דשטר איקרי נכסי ונותנין שטר נדוניא לב"ח ועכ"פ צריך הב"ח להמתין עד שתתאלמן או עד שתתגרש דלא עדיף ממנה והיא אינה יכולה למחול החוב לבעלה דכל שבעלה משועבד לב"ח מדר' נתן אין כח בידה למחול דהבעל משועבד לבעל חוב כמו שמשועבד לה אבל לגבות מן הבעל הקרן בעודה תחתיו זה לא עלה על דעת הרא"ש אבל דברי המחבר הנמשך אחר לשון הטור סי' זה ס"ק כ"ג שמחלק בין אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שירצה שאז ב"ח המוקדם גובה ואם אין הש"ח עומד לגבות רק כשתתאלמן אין ב"ח גובה ממנו ולא ידעתי הפרש בין הנושאים דהא אף אם עומד לגבות בכל שעה שתרצה אינו רק נכסי מלוג ואין לה חלק בקרן רק כשתתאלמן:

אלא ימכרוהו ב"ד בטובת הנאה. ט"ס יש כאן כמ"ש הרב בהג"ה בסמוך אח"ז וכן הוא בטור שכ' ולא אמרו שתמכור שטר נדוניית' בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש שיגבה הלוקח וטובת הנאה זו יטול בע"ח בחובו או ימכרו ב"ד לב"ח הנדוניא בטובת הנאה ויעכב המעות בחובו דכל גבי בעלה ודאי מחלה וכו' ומיהו קשה דבח"מ סי' תכ"ד פסק בטור וכן הוא בש"ע שם סעיף ט' דביש לה נ"מ וצ"ב צריכה למכור ול"ש מחילה בנ"מ וצ"ב שהם בעין וכן משמע בגמרא לענין נ"מ (הג"ה ואפשר דשטר נדוניא קודם שתוצי' מבעל שייך מחילה וכ"כ הרא"ש שם דוקא בכתובה דהוא חוב על הבעל יכולה למחול לבעלה אבל בנ"מ שלה ונצ"ב שהם בעין צריכה למכור בטובת הנאה וכבר נתבאר לעיל סי' צ"ד לדעת קצת פוסקים ל"מ מכירה ומחילה לבעלה בנצ"ב ואפילו למאן דס"ל מהני מ"מ מכירת הלוקח תקדום ועוד קשה איך כתב דאם ימכור לב"ח תמחול לבעלה והא בעלה משועבד לב"ח מדר' נתן ואין בידה למחול לבעלה וזה פשוט שאם הבעל רוצה לקנות טובת הנאה של שטר נדוניא אז לוקחין ממנו המעות ונותנין לב"ח:

אם נתן לה הבעל מתנה. כלומר אחר הנישואין נתן לה מתנה דק"ל קנתה ואין הבעל אוכל פירות וא"כ בודאי הב"ח גובה ממתנה זו:

אין לאותו קרקע דין נצ"ב. בתשובה כתב הטעם דאיך יתכן שהיא תוציא ממנו החוב שהוא דמי הקרקע ויהי' הקרקע בחזקת' ולא הבנתי טעם זה לפי מה שנתבאר בסעיף ט' דאף אם תוציא ממנו החוב צריכה לקנות בעד הדמים קרקע כדי שהבעל יאכל פירות א"כ א"א להוציא ממנו המעות שיהיו שלה ואפשר דלכשתאלמן קאמר דאז תוציא ממנו הקרקע והדמים וזה אינו נכון שהוא לא נתן לה ש"ח רק שהקרקע תשאר אצלו לחלוטין ואם תקח הקרקע צריכה להחזיר הדמים שנתן לה לנ"מ:

עליהם להביא ראיה. לא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דקי"ל כבר קפרא (בפרק מי שמת דס"ל הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו) דהתם מתו הבעל והאשה ויצאו הנכסים מחזקתן אבל כאן הבעל חי ולא יצאו הנכסים מחזקתו וק"ל כב"ה (שם פ' מי שמת) דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והבעל מוחזק ויורשי האשה באין להוציא מן הבעל ועליהם להביא ראיה ולברר טענת' עיין בגוף התשובה:

אינו מתנה על מ"ש בתורה. דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחויב לישא אחרת כדי לקיים פ"ו מ"מ התנאי קיים שלא יכניס צרתה לביתה רק יפטרנה בגט ויתן לה כתובתה:

אשה שפסקה מלדת ונשבע. אף על פי שזה נשבע לבטל מצות פ"ו ועיין בתשובת הריב"ש סי' צ"ח וסי' שפ"ה דנשבע לבטל המצוה בכולל חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אוכל מצה כל השנה או שלא אוכל בליל פסח לא מצה ולא פירות דמיגו דחלה שבועה על דבר הרשות מצה כל השנה ופירות בליל פסח חלה נמי על מצה בליל פסח שיקיים אותה שבועה בשב ואל תעשה וא"כ הכא נמי מיגו דחיילא שבועה על אותן נשים שאין בהן פ"ו כגון קטנה זקינה עקרה ואיילוני' חיילא נמי על נשים שהן ראויות לפ"ו:

צריך לקיים שבועתו. דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לאחד ואי לאו השבועה לא היה צריך לקיים דאין אדם מקנ' לחבירו דבר שלא בא לעולם:

אין זה טענת אונס. חדא דהיה לה להגיד לעדים קודם המחילה שאינו מוחלת ברצון מאחר שאין אונס' מבורר ועוד לפי דבריה שרצה לגרשה מפני שאינה יולדת ואם שהה עמה עשר שנים הדין הי' עושה לגרשה והיא שיחדתו בממונ' כדי שלא ישא אחרת ואין זה אונס וע' לעיל סי' ק"ה סעיף ה' כ' אם היה מתקוטט עמה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה מחילתה בטילה אף על פי שלא מסרה מודעא התם מיירי שלא הי' לבעלה שום טענה עליה והיא יכולה לברר דבאונס מחלה הוי כמו תלוה ויהיב דלא הוי מתנה אף שלא מסרה מודעא:

שגבתה כל הנכסים. נראה דלאו דוקא גבתה אלא גם לכתחלה נותנין לאלמנה הנכסים והיא נקבר מקופה של צדקה אם אין האלמנ' רוצה לוותר ולמחול והא דתני' בתוספת' והביאה הריב"ש בתשובותיו סי' ק"ד דכל הקודם זכה היינו כתובה וב"ח אבל לקוברו לא מהני תפיסת היורשים וכבר כתב הרא"ש בכלל ט"ז (והובא בטור ח"ה סי' ער"ה ס"ק ד') וז"ל שעבוד קבורה לא מצינו שתהא מוטלת על שעבוד נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא בע"ח ונטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקוברו וכן משמע מדברי הג"ה אשר"י והובא בח"מ בש"ע בסי' ק"ז בהג"ה סעי' ב' שהב"ח יכול לעכב קבורתו כלו' שלא יוציאו הממון בצרכי קבורה כי הוא קודם כי שיעבודו דאוריית' ומחיים נשתעבדו לו הנכסים ולא כמו שפי' שם בסמ"ע ומה שפסק הריב"ש שאם היורשין קדמו והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שא"צ לשלם לאלמנה היינו כשלקחו נכסי המת ומכרום לצורך קבורה אין להם לשלם מדינא דגרמי דומה למה שאמרו יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים או יתומים שמכרו כל הנכסים לעכו"ם שאין זה רק שהרחיק שעבודו ומאחר דק"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ כל זמן שלא התרו בהם ב"ח ואלמנ' אין על היתומים שום תלונה אבל אם מיחו בידם בכח ב"ד ומכ"ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת ודאי מוציאין מידם וכמו שפסק הרא"ש דאין הנכסים משועבדים לצורך קבורה והארכתי בזה באשר ראיתי בב"ח לא פסק כן ובעיני אין דבריו ברורים ולא כוון יפה בדעת הריב"ש ולא מהני תפיסה רק אם מכרו או משכנו הנכסים עצמם בלא מחאה ע"פ ב"ד אז מה שעשו עשו ומ"ש הרב וכן עמא דבר היינו משום שרוב האלמנות אין מקפידות ומוחלו' על כתובתם כי היה גנאי להם שבעוד שהמת מוטל לפניה תתבע מיד כתובת' ותרצה לשבע ותטיל בעלה על הצדק' אבל אם אלמנ' עניה רוצה לטעון כך או קרוביה טוענין בעדה הרשות בידם וכן אם קברוהו היורשים משלהם אין מועיל התפיס' שתפסו מנכסי המת וכמ"ש:

ע"ד תנאים הראשונים החזירה. לא מבעי' במקום שנוהגין לכתוב כן אלא אפי' במקום שנהגו שלא לכתוב כן שלא ע"ד נשואין הראשונים נעשה התנאי אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד קיימ' וע' בגוף התשובה:

רק בנדוני' אבל לא בירושה וכו'. זה ל' הרא"ש בתשוב' לא דמי לנדוני' חתנים כלו' שמבואר לעיל סי' נ"ב פלוגת' דרש"י ור"ת ומכח ספק לא מפקינן ממון מן האב דשאני התם דאני סהדי שהאב לא הי' דעתו ליתן הנדן אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה וכו' וגם לא דמי לתקנת ר"ת וכו' ונימ' השת' ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שיגבה הא תניא אין דנין ד"ת מד"ס וכו' ובכל תקנה אמרי' הבו דלא לוסיף עלה דוק' בנדן תיקון משום עגמת נפש ואסמכוה אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ בהא לא תיקון רבנן ומשמע מלשון הרב מהרמ"א דדוק' נ"מ שנפלו לה בעודה תחתיו אבל נ"מ שהיו לה בשעת נשואין בזה נוהג תקנת הקהילות דגם בזה שייך עגמת נפש וק"ו הוא מנדוני' שהכניסה לו בתורת צ"ב אבל בתשובת מהרי"ל סימן ס"ד כתב אף שמכח דינא דגמר' לפי פי' ר"ת ירית הבעל נ"מ וכן הוא בהגהת אשר"י נכסים שירשה בחייה אף על פי שלא גבתה ומתה הבעל יורשה אם נשאה אבל מצד תקנו' הקהלות יחזיר ג"כ נ"מ בשנה הראשונ' ומחצית בשנה שניה ומשמע דלא מחלק וכל נ"מ יחזיר הבעל בשנה ראשונ' ומטעם זה פטור הבעל מקבורת אשתו דאם אית' דירית נ"מ אם היו לה היה חייב בקבור' אף דלית לה נ"מ ומשמע התם דכל המתנו' שנתנו לחתן וכלה הוו נ"מ של הכלה וכתב שכן קיבל מפי גדולי המורים שכל המתנות שנותנין להחתן מצד שניהם חשבינן להו נ"מ ויחזיר הכל לאבי הכלה בשנה ראשונ' ולא לנותני המתנות ובשנה שניה יחלוקו הכל ולא ידעתי למה השמיט הרב דעת מהרי"ל ולמעשה צריך להתיישב הרבה אם לפסוק כתשובת הרא"ש דבנ"מ לא שייך תקנות הקהילות או כתשובת מהרי"ל דתקנת הקהילות שייך בכל דבר אח"ז מצאתי בתשובת מהרי"ו סי' ס"ד דפסק כתשובת הרא"ש דלא תקנו בנ"מ וכתב שם בסי' ס"ה מ"ש הגאון מהרי"ל ז"ל פסק דתקנות קהילות שייך ג"כ בנ"מ לא שמעתי מזה ואפשר דדעת הגאון דוקא אדמי טבעות שניתן בשביל כבוד הכלה וכו' אבל בנ"ד אפשר דמודה כמ"ש הרא"ש בתשו' וצ"ע אם היה הרב רואה גוף התשוב' מה הי' אומר בה ומעשה בא לידי ופסקתי דכל בגדי הכלה שהן נ"מ יחזירו ליורשיה דהרא"ש מודה בזה דשייך בהן עגמת נפש:

י"א שחוזרין לנותני הנדן וכו' וי"א ליורשים. וכן מנהג הקהילות וכו' ועיין בספר משאת בנימין סימן י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור ודעת הרב מהר"ף כ"ץ שדעת הרב מהרמ"א להכריע כמנהג קהלות שו"ם שיחזירו ליורשי' ודעת הרב מהר"ר משה איש חי להכריע ליתן לנותני הנדן ודעת הרב בעל משא' בנימין שהדבר ספק ואם האחד מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האש':

כשהן עצמן מכניסין הנדוני' לא תיקנו. דלא שייך טעם ותם לריק כחכם אלא כשאחרים נותנין ועיין שם עוד שכת' ראיות לזה מנ"מ ועכשיו מנהג פשוט ביתומה שיש לה מעות ירושה מאביה מחמת עישור נכסים או שהיא בת יורשת אזי כותבין בתנאים מחמת עידור וקטט יועמד כתקנ' ש"ום כאלו השיאה אביה בחייה וממילא צריך לקיים התנאי אף שהי' מעות שלה ונרא' אף שאין התנאים לפנינו או ששכחו מלכתוב כן נוהגין בזה תקנת שו"ם מאחר שרגילין לכתוב הוי כאלו נכתב:

הולכין אחר מקום שנשאה שם. עיין לעיל סי' ס"ה סעיף י"ב שאם נשאה ע"ד שתדור עמו במקומו הולכין אחר מנהג מקומו ועיין מ"ש שם:

דלא שייך בזה דין חתנים. כלומר שאף שפסק ר"ת מתוך ההלכה בנדונית חתנים שלא גבה החתן א"צ האב ליתן היינו דוק' במתה הבת מיתה טבעית אבל לא בנהרגה והמירה שזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתיה אונס כזה ואפי' התנה בפי' אם תמות תוך שנה שיוחזר הנדן ליורשי המת אם לא מתה רק נהרג' או המירה אין זה בכלל התנאי והוי כאכלו ארי דאמרו בגמר' אונס דלא שכיח הוא והבעל יורש אות' ובזה מודה ר"ת לרש"י שאף אם לא נתן יתן:

שצריכין להחזיר מכח התקנ' אין חילוק וכו'. כי בתקנ' אמרי' דלא פלוג אפי' באונס' דלא שכיח כיון דתיקון רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמ' ע"ש בפסק מהרא"י שהביא ראי' לזה מתשובת הרא"ש ומדברי התוספות ומיהו בהמירה מסופק אם לא נאמר דלא שייך עגמת נפש דהא מותר לקראה בת רשע ומותר לומר ארור שזה גדל ארור שזה ילד וא"כ י"ל דלא חיישינן לעגמת נפש דידיה ובחילוק כל דהוא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה והתקנ' לא הית' על מית' והריגה אבל בהמיר' אין להוציא מיד הבעל ועיין בגוף הפסקים שכתב ומ"מ בנ"ד יש לחלק קצת וכו' לא חיישינן לעגמת נפש וכו' ובסוף הפסק סיים כתבתי דרך שקלא וטיורתא ולא בתורת פסק הלכה למיסמך עליה כלל ע"כ כתב הרב מהרמ"א ויש להתיישב בדבר:

אלא כדי שלא תזקק פי' שהיא אומרת שאין שייך בה התקנה לחלק הנכסים כדין אלמנה אלא גרושה אני ויתנו לי כתובתי במלואה והם אומרים אינך גרושה כיון שלא נתן גט אלא שלא תזקק ליבם ממילא הוי דינה כאלמנה והברירה בידינו לחלוק הנכסים בזה אמר דהדין עם האשה ודין גרושה:

אחר שניסת בטור כתב ול"ד להא דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל הפירות דשם מיירי שנתן לה אחר שניסת שבעין יפה הוא נותן לה ואין משייר לעצמו כלום אבל מתנה (שכותב) לה קודם נישואין הוא כ"א משדות שהכניס לה שום משלו כו' לפיכך אם יש עליה חוב שלות' קודם שניסת גובה ממנו כו':

אם נתן לה כו' פי' אחר שניסת אז אין לבעל זכות אפילו לפירות:

עליהם להביא ראיה שהממון בחזקת הבעל הוא לפיכך צריכים להביא ראיה שהבן מת תחלה ואז יקחו היורשים חצי הנכסים מצד התקנה:

צריך לקיים שבועתו ואלמלא השבועה לא היתה המתנה כלום כי נתן לו דבר שלא בא לעולם כ"כ הטור עפ"י הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' י"ח וצ"ע דכאן משמע אפילו קנין לא מהני ובסי' קע"ו לא משמע כן ע"ש בהג"ה:

על דעת תנאים הראשונים עיין מה שכתבתי בסי' קי"ד סעיף י"א:

בירושה שנפלה וכן בנכסי מלוג שלה כן כתב בתשובת הרא"ש כלל ה' ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב ע"ש רבינו יקיר הלוי דשייך תקנת הקהלות אפילו בנ"מ ותמהני על רמ"א שלא הביאו:

שחוזרין לנותני הנדוני' כו' מחלוקת זו היא ובתשובת ממון ה' אישות סי' כ"ו וז"ל תקנת ר"ת נהגא היכא שמתה הבת תוך שנתה שמחזירין יורשיה כל מה שהכניסה ומנהג הקהלות אם מתה תוך שנתיים מחזירין ליורשיה ומורי נתן הנדוניא והוצרכו להחזיר לו מה שנתן ולא לאביה ויש נוהגין להחזיר החצי מה שהכניסה אם נפטרה בשנה שניה וכ"כ בתקנ' הקהלות עיין לקמן סי' ל"ה עכ"ל ובסי' ל"ה שם כתב וז"ל מורי ר"מ אמר להחזי' הממון למי שנתנו כדאיתא לעיל סי' כ"ו בסופו והנה גדולי הקהלות וראשיהם כולם העידו שהתקנה שהמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירין החצי מה שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל נ"ד כתב בשאלה א' כתב שם מתקנת ר"ת ז"ל להחזיר הנדוניא לנותנו או ליורשים כן בתשובה שם לתקנת ר"ת ז"ל דהיכא שמתה תוך שנתה שהבעל מחזיר נדוניא לאביה או ליורשים ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה זכר ג"כ לו או ליורשיה והנה צריך טעם למ"ד ליורשים בשלמא למ"ד לנותני הנדוניא הטעם דכי היכא דאם אביה חי והוא נותן הנדן דתקן ר"ת לעקור נחלה הראויה דהיינו הבעל ונתנוהו להאב משום קללות הפסוק ותם לריק כחכם דהיינו שאבד בתו ואבד ממונו ה"נ שייך לומר כן בנותן הנדן אף שאינו אביה אלא למ"ד ליורשיה קשה טובה למה עקרו הנחלה בלי טעם דהוא הבעל דאם הממון שלה ממילא בעליורשה ולמה יקחו יורשיה ול"ד למאי דאמרי' בי"ד ס"ס רנ"ג עני שהגבו לו להשלים די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו כו' דהתם קנה העני לגמרי מה שגבו לו ע"כ יורשיו יורשין זה הממון ואי מגרעין שום כח בזה משא"כ (כאן נהי דהבעל חייב להחזיר הנכסים מכח תקנ' ר"ת ולמה לא יורש הבעל את אשתו במקום שאין חשש ותם לריק כחכם ונ"ל טעם דמ"ד זה משום דמסתמא קרובי האשה הראוים ליורשיה הם הנותנים הנדוניא ושייך בהם ותם לריק אלא דלפעמים אינו נותן הנדוניא היותר קרוב הראוי ליירש אלא שאר קרובים נותנים הן מכח השגת ידם הן מחמ' נדבת לבם והיה ראוי להחזיר לאותן הנותנין אלא דלא פלוג רבנן בתקנתייהו והשוו מדותיהם דבכ"מ הראוי לירש קודם הוא יקח כיון דעכ"פ יש באלו קצת ותם לריק והמ"ד שינתן להנותן הנדוניא הוא ס"ל דהנותן שהוא גם כן קרוב מסתמא הוא קודם להיורש שהוא אינו נותן הנדן ולא ס"ל הך סברא דלא פלוג שזכרנו וזהו דעת מהר"מ שזכרנו שהיה הוא הנותן נדוניא לנינו רחל ואביה לא נתן כלום והחזירו למהר"ם אעפ"י שאביה הוא היורש הקדוש אבל אם אדם אחר לגמרי הוא הנותן הנדן דבזה לא שייך כלל ותם לריק כ"ע ס"ל דיחזור ליורשיה משום לא פלוג ולענין הלכה אין ללמוד מכאן שכתב רמ"א בדע' י"א וכן מנהג הקהלות ממילא יש לנו לפסוק כך זה אינו דאין לשון רמ"א בשום מקום שמביא מנהג על איזה דבר להזכיר הקהלות אלא וכן נהגו סתם ובלבוש תמה על רמ"א במ"ש שכן הוא מנהג הקהלות שלא ראינו זה במנהג הקהלות שלנו אלא הדבר (ברור) דהך וכן מנהג הקהלות שזכר רמ"א הוא בדרך זה וי"א ליורשים ואותן י"א הם כתבו דכן מנהג הקהלות ודבר זה הוא פשוט בלשון רמ"א וא"ל ג"כ נהי דלא קאי על קהלות שלנו מ"מ יש לנו לצאת בעקבי הראשונים דהיינו קהלו תשו"ם הא ל"ק כיון דחזינן דמהר"ם היה פוסק דיחזרו לנותן והוא היה נמשך אחר קהלות שו"ם ודאי הוא ס"ל דאין מנהג הקהלות כן א"כ אין הכרע מלשון רמ"א שום הלכה לדידן ובתשובה משאת בנימן סי' י"ב הביא פלפול רב בין הרבנים מובהקים שהיה בדורו זה אומר בכה וזה בכה ודעת עצמו שאין כאן הכרע להלכ' אע"פ שיותר מסתבר שיחזור לנותן מ"מ הלכה היא דהוה דבר שאין בו הלכה מבוררת כי בתזוב' מהר"מ סי' ע"ב כתב לנותן או ליורש וכן תשובת מיימון שזכרתי ותשוב' הרא"ש שזכרתי כולם העמידו בספק כ"ש לדידן שיש ספק וע"כ אי תפיס חד מנייהו לא מפקינן מיניה ואם הממון ביד אחרים יחלוקו ע"כ מסקנתו ואני אומר דאין זה כלל אמת שהמרדכי והרא"ש שכתבו לאביה או ליורשיה הוא משום ספק למי שייכה החזרה אם לנותן או ליורשיה דא"כ לא הוי ליה למנקט כן אלא (ה"ל למנקט) לנותן או ליורש ותו דבודאי כ"ע ס"ל דאביה קודם לשאר יורשים אלא ודאי דלא דק הרב בעל מ"ב בפי' זה דכולהו אלו שזכרנו ס"ל דינתן לאביה עכ"פ דהוא מסתמא הנותן אלא דאם אין האב קיים ינתן ליורשיו שהם יורשיה ג"כ זו היא פי' של מלת או ליורשים דקאמרי ותמהני טובה על כל הרבנים הנזכרים שם דאשתמט מנייהו דברי תשובת מהרי"ל סי' ס"ד שכתב וז"ל אלא דצריך לדקדק הואיל ומהר"ם פסק להחזיר לנותן והכא לא נתן האב הטבע' מ"מ נרא' דיחזור לאב דלא שייך אומדנא להחזיר לכל חד וחד והם נתנו לכבוד הכלה וכו' ועובד' דווירצבורג בתשוב' מיימון ג"כ החזירו לאמה וליורשים אף על גב דמכמה מקומות קבצה עכ"ל הרי לפנינו דודאי להחזירה להנותן דהיינו האב שהוא מסתמא הנותן ואע"ג דעיקר הממון שהוא נותן קבצה משאר בני אדם מ"מ הכל נקרא ע"ש וכן הדין באמה ואחותו כההיא דעובדא בווירצבורג הנזכר בתשובת מיימון שם ואם אין חיים ינתן ליורשיהם דבזה הוה ממש כאלו היה הממון שלהם כיון שהם קבצו הממון ועל ידם נתנו וכיון דמהרי"ל היה גדול שבאחרונים וראה תשוב' מיימון ופסק מה שפסק דבתר נותן אזלינן אליו תשמעון וכאשר זכרנו ואין בכלל זה אם אדם אחר שאינו יורש שלה קיבץ ממון או אפי' נתן ממון משלו לשם צדקה דהוא אינו שייך בחזרה כיון שאין בו כלל משום ותם לריק אלא מחזירין ליורשיה אעפ"י שלא נתנו כלל ובזה מודה גם מ"ד שיחזור לנותן דלא אמר כן אלא אם גם הנותן הוא ראוי ליורשיה אלא שיש יורשים אחרים קרובים ממנו ולא נתנו הנדוניא ובזה ק"ל כמ"ד הזה ואין חילוק בין נתן משלו או קיבץ ממקומות הרבה ונתנם לנדוניא ואין כאן ספק לע"ד כנלע"ד נכון וברור בס"ד:

טוליטולה. תקנו' טוליטולה היתה שאם כתובתה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים ובע"ח גובה חובו מחלק היורשים ואף אם יוותרו היורשים לאלמנה שתטול כל הכתובה אין שומעין להם לחוב לבע"ח. ואם התקנה היא שהברירה ביד היורשים לסלק האלמנה הכתובה או ליתן לה חצי עזבון ויש כאן בע"ח יכולים ליתן לה כל סך הכתובה כדי להפסיד לבע"ח וע"ל סי' קי"ג סעיף ב' ב"ש. וע' בתשו' חכם צבי שאלה ס"א:

חול. אע"ג דבסי' צ"ט מבואר לאלמנה שמין כל הבגדים אפילו של חול שאני הכא דאין נוטלת אלא החצי עזבון אפי' אינו מספיק לכדי כתובתה לכן אין שמין בגדי חול פרישה ב"ש:

אלא וכו'. ע' ב"י סי' ק"ס מה שהביא בשם הר"ן:

עשתה. מטעם הואיל והיתומים היו סמוכין אצלה הוי כאלו נתמנית אפוטרופסת עליהם כמ"ש בטור ע"ש. משמע אי לאו הכי היו היתומים פטורים לשלם ומכאן ראיה להש"ך בש"ע ח"מ סימן קכ"ח על הרב דפסק שם בהג"ה סעיף א' דהפורע לעכו"ם אינו בכלל הפורע חוב של חבירו וחייב הלוה לשלם לו ע"ש וע' פרישה וב"ש:

התקנה. ולפי מנהג שלנו שכותבים מחמת עידור תקיים כתקנו' השו"ם א"כ מתנה אביה שיחזור לו הנדוני' אחר מותה דהיינו תקנו' השו"מ שיחזור אפילו בשנה שניה החצי. אינה יכולה למחול. ואפשר אפילו אם היא נותנת הנדוני' משלה דאז יכולה למחול מה שתרצה מ"מ אם נכתב בתנאים אם תמות יחזור ליורשים תו א"י למחול אם נעשה בקנין ב"ש ועסי' צ':

שנשאת. ע' בח"מ סי' צ"ו. וע' ח"מ ב"ש:

מחלה. ע' ח"מ ב"ש ובש"ך ח"מ סי' פ"ו וסקי"א:

מתנה. כלומר אחר הנשואין נתן לה מתנה ע' ב"ש:

בתורה. דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחויב לישא אחרת לקיים פ"ו מ"מ התנאי קיים ויפטרנה בגט ולא ישא אחרת עליה. לפי טעם זה אם התנה שלא ישא אשה אחרת עליה ושלא יגרשנה תנאו בטל הר"א ששון סימן ס"ד וע' הרש"ך ס"ב סימן פ"ב וע' הרדב"ז ח"א סי' א' וכנה"ג דף קל"ו ע"א:

שבועתו. דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ע' ח"מ ב"ש:

אונס. משום כדין עשה שרוצה לגרשה כיון ששהתה עשר שנים עמו ולא ילדה והיא שיחדתו בממון שלא ישא אחרת ואין זה אונס כ"כ בתשו' הרא"ש. וכתב ב"ש ובזמן הזה דאיכ' חר"ג מ"מ י"ל אם שהה עשרה שנים ולא ילדה יוכל לגרשה בע"כ ונוהג דין זה אף בזה"ז עסי' קנ"ד:

בכתובתה. ב"ח מאריך בדין זה ועולה מדבריו דוק' שתפסה מטלטלין ברשותה וזכתה בהם אבל אם לא תפסה אפילו אם היורשים ג"כ לא תפסו חל חיוב קבורה על הנכסים קודם שחל גביות הכתובה. ובתשו' הרשב"א ובתשו' הרמב"ן אי' אפילו לכתחלה היא גובה הכתובה והוא נקבר מן הצדקה וכ"כ המרדכי דכ"מ בהג"ה בסמוך. ואפי' אם תפסו היורשים קרקע או מטלטלין אם כתב לה מטלטלי אג"ק מוציאה מהם. והב"ח כתב קרקע או מטלטלי וכ' לה אג"ק לא מהני תפיסו' היורשים ומטלטלין ולא כ' לה אג"ק לא מהני תפיסה שלה אא"כ שתפסה מחיים. ואם היורשים מכרו קרקע וקברוהו. כ' הח"מ דאינן חייבים לשלם מדין גרמי מיהו אם יכולה לטרוף הקרקע שמכרו יכולה לטרוף אלא כשא"י לטרוף פטורים הם לשלם. אבל אם מיחו בידם בכח ב"ד ומכ"ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת מוציאה מהם ע"ש. ע' כנה"ג דף קל"ח ע"א סכ"ח. ובש"ך ח"מ סי' ק"ז סק"ו וע' מהר"ם מטראני ח"א ס' ע':

צדקה. בתשו' מהר"ם מינץ סי' נ"ג כתבוהו אותו קבורה קרוב קודם. ואם היה הבן שם. עליו מוטל הוצאות קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא א"ע מצוה להם לקוברו ולא הוי מת מצוה להטילו על הצדקה אלא בנו קוברו. וה"ה בתו אם היה לה בלא בעלה ואם לא היו שם הבנים והבנו' והאלמנה וחתניו שם. מוטל על שניהם בשוה. ואחיו נותן חציו ממה שנותן חתנו או אלמנה. ונין נותן חצי ממה שנותן אחיו ע"ש:

בירוש'. דדוק' בנדן תיקון משום עגמ' נפש ואסמכינהו אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ לא תיקון תשו' הרא"ש. ומשמע אפילו לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ"מ זכה מיהו נראה נ"מ שנתן לה אביה מודה הרא"ש דצריך להחזיר כי איכ' בזה ג"כ עגמ' נפש ובח"מ כ' נ"מ שהיה לה קודם הנשואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנשואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנשואין א"צ להחזיר ואין נ"ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א"צ להחזיר. ובתשו' מהרי"ו סי' ס"ד פסק כהרא"ש דתקנה לא היתה על נ"מ שהיה לה. אבל בתשו' מהר"י סג"ל סי' ס"ד וסימן פ' ופ"ד כ' דשייך נמי תקנו' הקהלו' בנ"מ שהיה לה ע"ש. וע' שארית יוסף סי' צ"ב. וע' ד"מ ס"ס נ"ה שהאריך שם. וע"ל ס"ס נ"ג בענין אם מתה בחודש י"ג. מתה ביום אחרון של שנה א' ונקברת ביום ראשון של שנה שניה או ביום אחרון של שניה ונקברת ביום ראשון של שלישי' יום המיתה עיקר מהריב"ל ח"ב סי' כ"א. ספרדי שנשא בת אשכנזי ומתה תוך שנה ראשונה והספרדי אינו רוצה להחזיר הכל אלא להחזיק בתקנו' טוליטולה הנהוג בין הספרדים הדין עמו מהריב"ל ח"א סי' ל'. וכ' כנה"ג וה"ה איפכ' אשכנזי שנשא ספרדית שאם אבי הבת מוחזק אין להוצי' מידו ע"ש:

לחתן. מבואר בתשו' מהר"י סג"ל שם. כל המתנו' שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ"מ וצריך להחזיר לשיטתו כמ"ש בסמוך. וכן פסק בתשו' בנימין זאב. ובתשו' מהרי"ו שם. משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה אית בזה ותם לריק כחכם אבל בתשו' מהרא"ם סי' ט"ו פסק מתנות א"צ להחזיר אפילו מה שנתן אבי הכלה ואמה. ול"ד לנדוני' דאיכא מנהג' ידועה וברורה אבל מתנות ליכ' מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ"כ הרשד"ם חא"ה סי' קכ"ו ומסיים שם המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים. וכנה"ג דף קל"ד ע"א סעיף ל"ח הביאם. ומביא תשו' הראנ"ח ח"א סי' ג' והר"ם מטראני ח"א סי' כ"ט וח"ב סי' ק"ץ שס"ל דמתנות שנתנו קרוביה בין נתנו לו או לשניהם אין לבעל חלק בהם אלא יורשיה יורשים הכל עמ"ש סע"ף ל"ט. וכתב ב"ש להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א"צ לקוברה. ואם תופס נ"מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיר נ"מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ"מ מה שלא נתן האב חייב לקוברה ע' ב"ש. ע' ד"מ סו"ס נ"ה ובהריב"ש סי' ס"א ובהרשד"ם חא"ה סי' ל"ב ובהר"א ששון סי' נ"ב ונ"ה ובספר משא מלך בדיני מנהגות דיני ממון שורש ד' ובתשו' כנ"י שאלה ע"ט בסופו:

הקהלו'. ע' בס' משאת בנימין מסימן י"א עד סי' ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והעלה שהדבר ספק הוא ואם הא' מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האשה וט"ז כ' אם האב נתן הנדוני' או א' מקרובים נתן הנדוני' אפילו יש קרובים יותר ואחד נותן הנדוני' מחזירים להנותן אפילו אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן להנדוני'. ואם הנותן מת נותנים ליורשיו. ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירים ליורשים עכ"ל. ומהריב"ל בח"ג סי' ס"ז פסק דאפי' נתנו אחרים יחזיר למי שנתן המעו' וכנה"ג דף קל"ח ע"ב סעיף ס"ה האריך והעלה דתלי' הכל בתנאי ההשבון. אם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור ליורשין אז אמרי' שמחלו אחרים ע"ז ואם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור לנותן. אפי' כתוב בכתובה דהנעל' ליה מבית אביה יחזירו לנותן ע"ש. ואם נהגו להחזיר הנדוני' ליורשים אפילו אם נתנו אחרים הנדוני' מנהגן מנהג והולכין אחריו מהריב"ל ח"ג סי' ס"ו מי ששידך בתו הסמוכ' על שלחנו ובכתיבת התנאים אחרונים רוצים לכתוב כתקנות שו"ם והחתן מעכב כיון שהוא לא נתן לה כלום רק הכל היא ממעשה ידיה פסק שבו"י ח"א שאלה ק"ה דאין החתן יוכל לעכב ע"ש:

עצמן וכו'. דלא שייך ותם לריק כחכם כשהם בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו פשוט המנהג ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפירוש מחמת עידור וקטט יועמד כתקנת שו"ם כאלו השיא' אביה בחייו. וכתב הח"מ אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנת שו"ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו. ועיין הראנ"ח ח"א סי' ב' ובהרשד"ם סי' רנ"ד וכנה"ג דף קל"ג ע"א ס"ו. ותקנות שו"ם היינו שיחזור בשנה שניה כי שנה ראשונה היינו תקנות ר"ת וכ"כ מהריב"ל ח"ג סי' נ"ט ומהרי"ט ח"ב חא"ה סי' מ"ז ועי' בס' מ"ב סי' י"ב י"ג ותשו' שארית יוסף סי' כ"ד. ובד"מ סי' נ"ה. בכתובה שכתב בה דהנעלת ליה מבית אמה ומת האם ואח"כ מתה הבת בלי ז"ק יש להסתפק אם החצי החזיר ליורשי האם או ליורשיה או לא יחזור הבעל כלום מהריב"ל ח"ג סימן נ"ט. ראובן השיא יתומה אחת מנכסיו ונכתב ההשבון ליורשיה וקנו ע"ז מהחתן וחתמו העדים בכתובה ואח"כ ערער ראובן שיכתוב כתובה אחרת ויכתוב בתוכו שההשבון יחזור לו. פסק מהרמ"ט ח"ג סימן קע"ח דיכולין העדים לכתוב ולחתום כתובה אחרת שההשבון יהיה לו וכ"כ הר"י אדרבי סי' של"ט. אשה שמתה בחיי בעלה בלי ז"ק ונתאחר מ' שנה שלא תבעו היורשים חלק המגיע להם אין בכך כלום וכל זמן ששטר כתובה בידם גובים חלקם הרמ"ט ח"א סי' נ"ח ומהרח"ש בתשובה חא"ה סימן ל"ז והר"ש הלוי חא"ה סי' י"ד. ועיין כנה"ג כמה דינים לענין תקנות טוליטולא ומשם תלמדנו לכאן לענין תקנות השו"ם שלנו:

חתנים. דזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' התנה בפירוש שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ"מ אין זה בכלל התנאי:

קיימא. ע"ל ס"ס נ"ג אי בעינן דוק' שיהיה הולד למ"ד יום אחר מיתתה. ועיין בתשובת תפארת הגרשוני סי' ס"ח ובתשובת נחלת שבעה סימן פ"ב ובתשובת שבות יעקב ח"א שאלה ק"ט ובבית שמואל סי' נ"ב ס"ק י"ח. וכנה"ג דף קל"ח ע"ב:

חילוק. כי בתקנה אמרינן לא פלוג אפילו באונס' דלא שכיח כיון דתקנו רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא ע"ש בפסקי מהרא"י סי' רס"ז מיהו בנשתמדה מסופק שם ע"ש ע"כ כתב הרב רמ"א דיש להתיישב בדבר:

אלמנה כו'. ער"מ ס"ק ב' וצ"ע ודברי דו"פ הם תמוהין

תנאי השיור כו'. ר"ן סימן נ"ט והביאו ב"י בסימן ק"ס ומבואר שם לפי שכתב התנאי על הבעל ואין היבם בכלל זה כיון שאינו מתקנת חכמים רק משום תנאי וע"ש:

אבל אם כו' דודאי כו'. ול"ד למ"ש בעירוכין כ"ג ב' ההוא גברא כולי אלא לוקח כו' דשם הגירושין ידועין

אם שהתה כולי אע"פ כולי. עח"מ ואף אם היתה תקנה כו' והביא ראיה שם מאנשי יהודא שהיו יכולין לסלקה ואפ"ה יש לה מזונות כ"ז שלא סילקוה ובר"פ אלמנה ניזונת איבעיא להו ניזונת כולי או הניזונות כו':

אלמנה כו'. כמ"ש בגיטין נ"ג א' ההיא סבתא כולי א"ל יתומים כו':

אלמנה כו' לפי כו'. דבלא"ה אינם גובה מהמשועבדים במקום שיש בני חורין כמ"ש בר"פ הניזקין שם:

דבר כו'. דהבעל הוא ודאי כו' דקי"ל כב"ה דאמרי מתו עד שלא נשתו כו' כמ"ש בפרק החולץ. שם סי' ס':

וכן כל ספק כו'. ג"כ מטעם הנ"ל. ר"ל סימן י"ד:

אם כו'. דכ"מ לשון התקנה. שם וכמש"ו בהג"ה ויש לילך כו' וע"ל סימן צ' סט"ו בהג"ה:

ובלבד כו'. עח"מ:

במקום כו'. ע"ש ס"ק ט':

הכותב כולי לקח כולי. אע"ג דאמרי' בב"ב נ"א ב' דבמתנה קנתה דאין הבעל אוכל פירות היינו לאחר שנשאה דנתן לה שלא ישאר לו בו כלום אבל מה שנתן לו קודם שנשאה הוי כמו שהכניס לה שים משלו אלא משום שכ' שתוכל לגבותו כו' חזרה אחר שתגבנו כמו כל נכסים שנפלו לה שהן נכסי מלוג שם:

ואם יש כו' אבל אם כו'. דבשטר גובה מנכסי האשה כמש"ל סי' צ"א ס"ד דאף דלוקח הוא בע"ח טורף מלקוחות שלקחו אחריו משא"כ במה שלותה אח"כ דאינו טורף מלקוחות שקדמו:

אבל כו'. ט"ס וכמ"ש בה"ג ס"ק יו"ד וכמ"ש בח"מ סימן תכ"ד ס"י:

אם נתן כולי. ע"ל סימן פ"ה ס"ז ומיהו כו'. וצ"ע:

שטר כו' הואיל כו'. דאף אתננו לא אמר כלום כמ"ש בגיטין מ"ם ב"ו וכ"ש כה"ג:

הנוהגים כו'. עח"מ:

הבעל כו'. כנ"ל ס"ו:

הנושא אשה כו'. כמ"ש בי"ד סימן רל"ו ס"ה אמר שבועה שלא אוכל מצה כו' וה"ה כאן דהא כולל בהדייהו עקרו' וזקנות ושאינן ראויות לילד. ריב"ש סימן צ"ח.

מי כולי אשה כו'. עח"מ:

אלמנה כו' ואפילו כו'. בתוס' מי שמת והניח נכסים ומטלטלים ויצאו עליהם כתובת אשה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה וכ"כ בח"ה סימן ק"ז (ואפשר ק"י) ס"ב בהג"ה: כא) אבל אם כו'. כ"מ מהתוספתא הנ"ל דוקא שתפסו האשה או בע"ח ולכן נקט דוקא מטלטלים דבקרקע אין שייך תפיסה דבחזקת היורשים קיימא וכן כתב הב"ח אבל ח"מ וב"ש לא כתב כן עיין שם ושם:

המתנה כו'. כמ"ש בכתובות פ"ט ב' המגרש כו' שע"ד כתובתה כולי:

תקנת שו"ם כו'. כ"כ הרא"ש ומהרי"ו אבל מהרי"ל סימן ס"ד חולק וע' בתשו' ש"י סימן נ"ב:

י"א כו' וי"א כו'. ז"ל הגמ"י סוף ה' אישות סוף סימן ל"ה: מורי ר' מאיר ז"ל אמר להחזיר ממון למי שנתנו והנה גדולי הקהלות וראשיהם כולם כאחד העידו שהתקנה והמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירין חצי מה שהכניס לאביו או לקרוביו ובמרדכי והג"א פ"ד ס"ט בד"ה ומיהו כ' ומצאתי שכ' ר"ח כו' לה או ליורשיה כו' והן דברי ר' מאיר הנ"ל:

ואין חילוק כו'. תה"ד סי' שכ"א בשם הג"מ שכן הית' התקנה:

אבל כשהן כו'. דלא תקנו אלא מטעם ותם לריק כו' כמ"ש בהג"מ ומרדכי והג"א הנ"ל וזה לא שייך אלא כשאחרים נוהגים וז"ש הרא"ש דבירושה שלה לא תקנו. שם במהרי"ו סי' ס"ד ע"ש:

וכ"מ שיש כו'. כמ"ש ר"פ הפועלים מקום כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש וש"פ זאת אומרת כו' ובפ' המקבל מקום שנהגו לעשות כתוב' מצוה כו'. ריב"ש סי' ק"ס וע"ל סי' ס"ו סי"א:

דכל הנושא כו'. וכ"כ הרי"ף ורא"ש ברפ"ז דיבמות:

ואפי' הלך כו'. כמ"ש בכתובו' נ"ד א"ל והא לנהרדעא כו' וע"ל סי' ס"ו סי"ב:

ואם לא מתו כו'. דלא שייך כו'. ר"ל דינא דר"ת הנ"ל בסי' נ"ב ס"ג בהג"ה דשם משום אומדנא דדעתא כמ"ש בתוס' שם ואונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתא כמ"ש בגיטין ע"ד אבל התקנה של שו"ם היתה אפי' בכה"ג פ' מהרא"י סימן רס"ז ע"ש וז"ש אבל אם כו' ועיין חלקת מחוקק: