דין כתובה באשה שאין לה וסת או שאר - שולחן ערוך אבן העזר סימן קי״ז

ולא תוס'. המחבר פסק כרמב"ם דס"ל דאין לה תוס' משום דדמי' לבעלת מום דאין לה תוס' ואין לך מום גדול מזה והא דיש לאיילונית תוס' משום דיכול הוא לבדקה אם היא איילנות גם היא עכ"פ ראויה לישב עמו אבל זו אסורה לו ואינה ראויה לישב עמו והוא א"י לבודקה כ"כ המגיד ועסי' קע"ב שם מבואר דהרמב"ם ס"ל איילנות היא היכ' דיש לה כל סימני איילנות אף על גב קצת סימנים א"י לבדקה מ"מ היה יכול לבדוק אותה ואם היה רואה קצת סימנים לא היה לו לישא אותה, וכלל' הוא לשיטות המגיד בעלת מום אף על גב דאפשר לו לבדוק אותה מ"מ הואיל דהיא יודעת דהיא בעלת מום הי' לה להודיע לו לכן אין לה כתוב' ות"כ וכשנמצ' דם בעת התשמיש אף על גב דהיא א"י מ"מ הוא ג"כ א"י לבדוק אותה ג"כ אין לה כתובה ות"כ ודומה למ"ש בש"ס ובח"ה סי' של"ג כל שבעל הבית והפועל יודעים או א"י מוטל ההפסד על הפועל וא"י להוציא מן הב"ב אא"כ כשהב"ב יודע והפועל א"י, כן ה"נ אין לה כתובה אא"כ כשהבעל היה יכול לבדוק אותה ולא בדק והיא א"י לכן באיילנות יש לה כתובה ות"כ /יש לה תוספת כתובה/ משום דהיא א"י אם היא איילנות דהא א"י אם הוא נתקשה בעת התשמיש אף על גב שידוע לה קצת סימנים אין מוטל עליה לגלות לו שהיא איילנות כיון דאפשר דאינה איילנות והוא יכול לבדוק בקצת סימנים אז מפסיד הוא וחייבי לאוין ושאר איסורים דהוא היה יכול לחקור והיא סברה שמא תפייסו מ"ה יש לה תוס' לפי זה לא פליג המגיד על דברי הר"ן שהבאתי בסי' הקודם, מיהו לדעת הרמב"ן והעיטור אם נמצ' דם יש לה תוס' ומדמים לאיילנות כיון דהיא א"י וכן משמע מהטור וע' במגיד פכ"ה שכ' ג"כ בשם רמב"ן ועיטור דס"ל איילנות היא א"י דהיא איילנות והיינו כמ"ש בסי' הקודם ובח"מ מאריך בחנם וע' ביו"ד סי' קפ"ז דינים הללו דקי"ל כל הנמצ' דם סמוך לביאה אסורה לבעלה ולכאורה נ"ל אף לענין ממון דינה כאלו ראתה בעת התשמיש ואין לה כתובה ות"כ אף על גב דספק הוא שמא לא ראתה בעת התשמיש מ"מ עכ"פ היא אסורה לו מחמת הספק א"כ אינה יכולה להוצי' ממנו הכתובה ויש לדמות לספק טריפה דצריך המוכר להחזיר המעות אפי' לא ידע המוכר כמ"ש בריב"ש סי' תצ"ט כיון מספיק' פרישי אינשי אין לך מום גדול מזה וע' ביו"ד סי' קי"ט ובח"ה סי' רל"ב, וע' תשובת רש"ך סעיף א' סי' מ"ה לא כ"כ וצ"ע:

ולא תנאי מתנאי הכתובה. ונ"מ ונצ"ב שמכר הבעל או מה שבלה מנ"מ שלא כדין פסק בח"מ דצריך להחזיר לה משום דהיא כאונס במום זה אף ע"ג דאין לה תוס' שאני תוס' דהיא א"י להוצי' ממנו משא"כ להפסיד את שלה לא תפסיד, וע' מ"ש בסי' הקודם:

ויוצי' ולא יחזיר לעולם. אפילו אם תתרפ' אח"כ דיש לחוש שיוצי' לעז ויאמר אלו הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה, אף על גב דאסור לדור עמה מ"מ י"ל לא הייתי מגרשה אלא הייתי ממתין כמ"ש בהר"ן וע' סי' ז' דינים אלו, ובמגיד ובר"ן מבואר פלוגת' בזה אפי' מגרש סתם ולא אמר בשביל שהיא איילנות אם חיישינן ללעז כהנ"ל, וכתב הר"ן הא דקאמר יוצי' לא שיכפוהו הב"ד לכך אלא כיון שא"י לשמש עמה מוטל עליו להוצי' אותה ונראה מ"ש דהב"ד אין כופין היינו על הגט אין כופין אבל כופין אותה שאל ידורו יחדיו דהא אסורה לו לפי זה חידש בהג"ה בשם תשובת מהר"מ כשרוצה לשרות עם זו אין צריך לגרשה:

ומבעילה הראשונה. כ"כ הרמב"ם פכ"ה היינו באלמנה אבל אם היא בתולה תלינן בדם בתולים ואם ראתה ג"פ בכל התשמיש ולא הי' קשה לה התשמיש אז לא תלינן בדם בתולים כיון שהיה בלא צער ויש לספק שמא מה שראתה בביאות הראשונים ג"כ לא היה דם בתולים אלא היא ראתה תמיד בעת התשמיש או דילמא מה שראתה בתחלה היה דם בתולים ועכשיו נסתחפה שדהו וראתה מחמת תשמיש א"כ יש לה כתובה ובתשובת מהר"מ פדו' סי' י' כ' הרמב"ם לא איירי בבתולה מיהו משם ליכא ראיה כל כך דהא דכתב לא איירי הרמב"ם בבתולה משום בבתולה אפילו ראתה ג"פ אחר הנישואים מותרת לבעלה דתלינן בדם בתולים והרמב"ם כתב אם ראתה ג"פ אסור' לבעלה מ"ה כתב דלא איירי בבתולה אבל לענין ממון לא השיב שם כלום ולכאורה יש להביא ראיה ממ"ש בסי' ס"ח דלא אמרי' דם נדה הוא משום דחששא רחוקה היא כיון דאינה עת וסתה כן ה"נ לא אמרי' בביאות הראשונים היה דם נדה כל שאינו מוכרח שהוא דם נדה לא אמרינן שהוא דם נדה:

כתובה כולה. משמע אפי' תוספות ובתשו' רשב"א סי' תת"מ כתב דאין לה תוספות כי לא אקני לה כשתצא ממנו וי"ל שם איירי שהוא אינו רוצה להוציאה ורוצה לשרות עמה ע"י שליש והיא אינה רוצה להיות עמו כ"כ בח"מ ויש להביא ראיה לזה ממ"ש בשם הש"ג בסעיף ט' ואפשר שם המומים תליא בו אם יכול לסבול, ועיין בר"ן ס"פ א"נ שכתב על מתני' הממאנת ושניה ואיילנות וכו' יש לה תוס' דוקא כשהוציא הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוס' אבל כשהיא רוצה להיות עמו והוא מוציאה אף על גב בדין מוציאה יש לה תוספות:

בשנה א'. עיין ב"י ביורה דעה סי' קפ"ז הביא שם תשובה זו ואיתא גירסא בכמה ספרים ע"י שליש בשכונה אחרת לפי זה צ"ל דס"ל כשיטות תוספות כל שהוא איסור קל צריך ריחוק יותר וכאן איסור קל הוא אחר שתטבול כמ"ש בתשו' זו דוסתות מדרבנן הוא מיהו בסי' קי"ט פסק באיסור קל אין צריך הרחקה כל כך על כן צ"ל הגירסא כאן בשכונה אחת וכן כתוב בח"מ ומ"ש ע"י שליש אפשר לאו משום שמירה צריך להיות שליש ביניהם אלא השליש יתן לה כל צרכיה ועיין בסדר גט סעיף ק':

א"צ לגרשה. אף על גב לקמן סי' קנ"ד פסק אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אם אמר שאיני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים אין שומעין לו תירץ בח"מ כאן כיון שהיא אינה בת תשמיש בודאי ישא אשה אחרת גם י"ל שם איירי מדינא דש"ס דכופין אותו לישא אחרת אז יש לחוש שמא לא ישא אשה אחרת וכאן איירי לענין החשש שמא יבוא עליה אז מהני אם משרה עמה בשכונה וכתב בתשוב' מהר"מ אם רוצה לישא אחרת צריך לגרש את זאת שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו, ובח"מ הקשה עליו ממ"ש בסי' קנ"ד בשהתה עמו עשר שנים יכול לישא אחרת ולא חיישי' שיאמרו זו אשתו וזו זונתו ואפשר שם כשהוא ישא אחרת זו ראוי' לו לאשה מהיכא תיתי שיאמרו זו זונתו אבל כאן היא אינה ראוי' לו לעולם מ"ה יאמרו שזו זונתו:

דשרי בכה"ג. משמע בלא עדים אסורה ובתשובה הנ"ל משמע אפי' בלא עדים מותרת דלא חיישי' שיבוא עליה דמאוסה בעיניו וכן משמע בתוס' גיטין דף ע"ט וע' תשו' הרא"ש ובב"י ס"ס קט"ז בקינוי וסתירה אסור להתיחד עמה וכן בשבוי' כמ"ש בסי' ז' וכן הוא בש"ס אחר קינוי וסתירה מוסרים לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ואפשר שם אכתי ספק הוא אם זנתה ואינה מאוסה לו כ"כ:

שאינה ראויה לאיש. ע' תשו' רש"ך שם ובס' ב' סי' צ"ו דאי' תרי גווני אינה ראוי' אם מחמת כאב הוי כאיילנות דמתקשות בעת התשמיש ויש לה תוס', ואם רחמה צר דאינה ראוי' לתשמיש אין לה תוס' ובזו ליכא פלוגתא כיון דאינה ראויה לביאה אינו נותן לה מתנה:

ולא תוס'. עיין בח"מ ועיין בסי' הקודם:

המשתנת במטה תמיד. לאו דוקא תמיד בכל לילה ועיין בד"מ מאריך בזה ומבואר בתשו' רשב"ץ אם היתה ישנה עם השכינות הוי כמום בגלוי:

שהיא מצורעת. ל"ד מהנהו ד' מראות נגעים דכתיבו בקרא אלא ה"ה שחין וכיוצא בזה, וכתב בח"מ אפשר אם היתה מצורעת או בעלת נכפה קודם האירוסין אף ע"ג דנתרפאת הוי מום כי יש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ולכאורה לא משמע כן מש"ס דאל"כ למה לא מחלק בין חכם לרופא דשאני רופא דיש לחוש שמא תחזור למום ואפשר בש"ס קמ"ל אפילו אם ידוע דריפא אותה ולא תחזור מ"מ אינה מקודשת כי מאוסה לו וע"ש בתוס' ועיין סי' ל"ט:

ואם יש שם מרחץ וכו'. אפילו קודם ארוסין בודק במרחץ כ"כ תוס' והמרד' והג"מ כתבו קודם ארוסין אינו בודק ועיין סי' ל"ט בנכפה שקבוע זמן לא מהני מרחץ:

כגון אצבע יתרה. אז אפילו אם היא בבית בעלה צריך האב להביא ראיה שידע הבעל אף על גב דקי"ל אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מ"מ יש חזקה אין אדם מתפייס במומין לכן צריך האב להביא ראיה והיינו כל זמן שלא בעיל אף על גב שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעיל אמרינן בוודאי ראה ומתפייס כמ"ש בסמוך:

על הבעל להביא ראיה. משום דאמרינן כאן נמצא המומין כאן היו מ"ה צריך הבעל להביא ראיה שמקחו היה מקח טעות ואם היא בוגרת אפילו אם היא בבית אביה הוי כאלו היא ברשות בעלה ובעל צריך להביא ראיה ובכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת אלא קודם הנישואין היא ברשות אביה אפילו אם היא בבית בעלה ואחר הנישואין או אם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה אינה ברשות אביה והבעל צריך להביא ראיה ע"ש בהרא"ש ואם הבעל מביא ראיה דהיו בה מומין אלו בבית אביה לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות א' חזקת הגוף ואמרינן דנולדו המומין אחר הארוסין ב' אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מיהו נכפה לזמן וכן מומין דא"י לבדוק וראו בה המומין בבית אביה אמרי' כאן נמצא כאן היה כי באלו מומין לא שייך תרי חזקות אלו דהא א"י לבדוק ואית' שם בסוגיא לרבא לעולם אמרינן כאן נמצ' כאן היה לכן אם נמצא בבית אביה על אביה להבי' ראיה אחר שנתארסה נולדה בה ונסתחפה שדהו ואם לא הביא ראיה אמרינן כאן נמצ' כאן היו קודם לכן וחייב להחזיר להחתן כל הוצאות כמ"ש בסי' נ' ועיין במהרי"ק סוף שורש י' ואם היא בבית בעלה צריך הבעל להבי' ראיה שהיו בה המומין קודם הארוסין אבל לא מהני אם הביא ראיה שנראה בה המומין בבית אביה כמ"ש, ולרב אשי איירי הריש' מנה לאבא בידך וסיפ' מנה לי בידך ופירש רש"י ותוספת לר"א כשהאב זוכה במעות הכתובה היינו קודם החופה לא מהני חזקת הגוף שלה לאביה אבל אחר נישואים דכתובה שלה אז מהני חזקת הגוף שלה ובארוסין אפי' אם אביה טוען ברי לא מהני אפילו אם הבעל טוען שמא ואביה ברי צריך האב להביא ראיה והא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי היינו משום דנמצ' בבית בעלה דהא אחר הנישואי' נמצ' דאין לה בתולים ועיין סי' ס"ח, ואם לא נמצ' בה בתולים ובודאי לא נאנסה אחר החופה הוי כנמצ' בבית אביה דלא שייך תרי חזקות הנ"ל, גם אם נמצ' אחר הנישואין בה נכפה לזמן ושאר מומין דא"י לבדוק והיו בה המומין בבית אביה דלא שייך תרי חזקות הנ"ל אז יש נ"מ בין תירוץ דרבא לתירוץ רב אשי כי לתירוץ דרבא צריך האב להבי' ראיה ולר"א מהני חזקת הגוף שלה דהא הכתובה שייך לה א"כ הבעל צריך להבי' ראיה ולכאורה תימ' על הרא"ש שכ' על דברי הרי"ף שלא הביא תירוץ רבא ור"א משום דלא נ"מ בין התירוצים והא איכ' נ"מ טוב' ואפשר אפילו לר"א לא מהני חזקת הגוף שלה כיון דמום זה היה בה ודאי בבית אביה וספק הוא אם היו קודם ארוסין ובעת שנולד הספק היה הכתובה של אביה לא מהני חזקת הגוף ויש לדמות למ"ש בהגהות הרב רמ"א בי"ד סי' נ' בספק שנולד בחיי הבהמה אף על גב השת' נשחט' הבהמה ועומדת בחזקת כשרות הולכים אחר השעה שנולד הספק, אלא לפי זה קשה קושית אביי אליב' דרב אשי אם נמצא המומים בבית בעלה למה צריך להבי' ראיה שנולדו המומים קודם ארוסין ולמה לא סגי כשהביא ראיה שהיו המומים בבית אביה וכאן נמצא וכאן היה ואם נולד בה אחר ארוסין ונסתחפה שדהו וצריך ליתן לה הכתובה מ"מ א"צ ליתן לה תוספת כתובה כי התו' לא זכתה אלא בשעת הנישואים והיא לא גלתה לו מ"ה אין לה תוספות כ"כ הש"ג, וה"ה אם אין לבעל ראיה שהיו המומים בה קודם הארוסין אלא מביא ראיה שהיו בה המומים בבית אביה אז חייב ליתן לה הכתובה כמ"ש לעיל משום דאית לה שני חזקות הנ"ל אבל תוספות כתובה א"צ ליתן לה משום לענין תוספת כתובה לא מהני חזקת הגוף דמ"מ הוא לא ידע המומים ולית' אלא חזקה א' דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקה ונגד חזקה זו יש לו גם כן חזקה אין אדם מתפייס במומין ואוקמי' חזקה נגד חזקה ואין מוציאים ממנו התוס', ונראה למ"ש הרא"ש בוגרת צריך הבעל להבי' ראיה אז מהני כשמביא ראיה שהיה בה אלו המומין בעת שהיתה נערה משום דאז לא שייך תרי חזקות אלו דחזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' לא שייך כאן שעדיין לא נכנסה לחופה וע"ש ברש"י:

דאם האב טוען ודאי וכו'. נשמע מזה לשיטה זו לא אמרי' כאן נמצ' כאן היו אם טוען ברי ונ"מ לדינים המבוארים בח"ה סי' רכ"ד רל"ד:

על הבעל להבי' ראיה. היינו שיטות הרמב"ן ורשב"א והר"ן אליב' דר"א דאיירי הסוגי' כשאין האב טוען ברי אבל כשאב טוען ברי והכתובה שייך לו נאמן האב ולא כרש"י ותוספת ואם היא בוגרת ואז הכתובה שייך לה צריכה היא לטעון ברי אף על גב דאית לה חזקת הגוף ולתוספת והרא"ש משמע א"צ טענות ברי כי חזקת הגוף מסייע לה:

וי"א דאם הגיע וכו'. הג"ה זו תמוה וכבר תמה עליו בח"מ ולא מצינו לפי משנה האחרונה אם הגיע זמן הוי כאלו כנסה גם בד"מ לא כתב מזה כלום אלא כתב בשם רי"ו וכל זמן שהיא ברשות אביה אפי' שהיא בבית בעלה על האב להבי' ראיה וכן להיפוך כמ"ש בסמוך:

בא על אשתו. כ"כ הרמב"ם וס"ל הסוגי' דעדיין לא בא עלי' אלא בבא בטענה אחר החופה בזה אית' בש"ס אף על גב דאית לה חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקה י"ל דלא בדקה כי יש לו חזקה גם כן אין אדם מתפייס במומין אבל בעת הביאה בודאי בודק וראה המומין ותו אין לו טענה וכתב המגיד אפילו אם בא עליה אם טוען שלא ידע המומין טענתו טענה אא"כ בא עליה ושהה אח"כ אז אמרינן בודאי ידע המומין ובכ"מ כתב מ"ש הרמב"ם ושהה עמה ל"ד וחולק על המגיד, ובש"ג כתב אפילו בא עליה ושהה טענתו טענה ואמרינן אין אדם מתפייס במומין ועיין במהרי"ק שורש ק"ה ועיין ב"ח סי' ע"ט מפרש ג"כ מ"ש הרמב"ם בא על אשתו ושהה דוקא ובפרישה שם מפרש דברי הרמב"ם ככ"מ או או קאמר בא עליה אפילו לא שהה או שהה ולא בא עליה אין לו טענות מומין ואז אית לה כתובה גם משמע דהיא מקודשת בודאי אף על גב אם נמצא בה מומין אפילו לא התנה על מומין אין לה כתובה והכתובה שכתב בטלה מ"מ אם שהה מחל לה ואית לה כתובה וא"ל איך תגבה עם כתובה זו דהא הכתובה בטלה צ"ל דאינה בטילה אא"כ כשהוא מקפיד על המומין כמ"ש בסי' ל"ט אבל כשאינו מקפיד אז הקדושין קידושי ודאי הם וע"ש:

ואם שהה עמה ל' יום וכו'. בש"ס ס"פ ב"ש פליגי ר"מ ור' יוסי לר"מ י"ל אפי' שהה ל' יום דלא בעיל אותה ולר"י מיד שנסתר עמה אמרי' דבעיל והלכתא כר"י והקשה בח"מ למה פסק הרב רמ"א ואם שהה וכו' דהיינו כר"מ דהא לר"י אם נסתר עמה אמרינן דבעיל אפילו לא שהה ואם לא נסתר עמה אפילו לאחר ל' יום יש לו טענת בתולים, ולכאורה נראה הרב רמ"א פסק כן אליבא אוקימתא דרב' שם דאמר אף לר"י לא אמרי' דבעיל מיד היכא דאיכא איזה טעם דלא בעיל כי הא דאמר שם ביבמות אמרינן דמוקי נפשיה עד ל' יום משום דמזבז בזיז מינה אבל יותר מל' יום בודאי לא אוקמי נפשיה אף על גב דקי"ל ביבמה אפי' תוך ל' יום צריכה ממנו גט כמ"ש בסי' קס"ז היינו לחומרא אמרינן שמא בעיל אותה לכן צריכה גט ממנו אבל לקולא י"ל דלא בעיל כן ה"ה להוציא ממנו הכתובה י"ל דלא בעיל כן ה"נ י"ל כשראה המומין לא בעיל כי קודם שבועל בודק אם יש בה מומין ואם בדק וראה המומין ובעיל אז בודאי מחיל אבל כל זמן שלא בעיל י"ל דלא מחל ועדיין לא גמר בדעתו אם ימחול לכן כל זמן שלא בעיל י"ל דלא מחיל אבל שהה ל' יום אז בודאי לא אוקמי נפשי' ובעיל ומחיל:

שאשתו נכפי'. היינו שנולד בה אחר ארוסין ונשואין ונסתחפ' שדהו לכן חייב ליתן לה הכתובה וה"ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה מיהו יכול לגרשה בע"כ כי יש סכנה בדבר ועיין תשובת הרא"ש:

ואם תמאן וכו'. בתשובת הרא"ש כתב כשם אם היה האיש בעל נכפה כופין אותו להוציא כן אם האשה בעלת נכפה כופין אותה את"ל שהשוה ר"ג מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ לא עדיף אשה מאיש ואם תמאן לקבל הגט ימנע ממנה שאר וכו' מבואר להדיא דס"ל דיכול לכופה אפילו אחר תקנות ר"ג גם נשמע דיכול לכופ' אפי' בשוטי' דהא הרא"ש ס"ל אם הבעל נכפה כופין אותו לגרש כמ"ש בתשובת הרא"ש ולקמן סי' קנ"ד ע"כ ס"ל נכפה בכלל שאר מומין דתנא במתני' ושם תנינא ואלו שכופין והיינו בשוטים כמ"ש בסי' קנ"ד ומכ"ש דיכול לזרוק לה הגט בע"כ ומכ"ש דאין כופין אותו ליתן לה הנדוניא שלה אף על גב כשהוא בעל נכפה איתא לקמן סי' קנ"ד פלוגתא אם כופין אותו דשם הפלוגתא היא אי אמרי' איתתא ניחא לה בכל דהוא מ"ה י"א שם דלא הוי מום אבל אם היה מום אז לכ"ע כופין אותו מזה נשמע אם היא בעלת נכפה הוי מום וכופין אותה דהיא לא עדיפא מיניה גם בכפיות איש איכא חשש דאורייתא ובכפיות דידה אין חשש איסור אלא תקנות ר"ג, וכפי' זו למנוע שאר וכסות ועונה לכ"ע אין קפיד' דהא כשהוא בעל נכפה לכ"ע יכולה לפרוש ממנו ממילא לא תעשה לו הדברים אשר היא חייבת לעשות לו א"כ הוא פטור לעשות חיוב שלו ועיין תשו' מהר"מ מלובלין סי' א' ותמצא רוב דברים אלו וח"מ ל"ד מ"ש כאן:

ימנע ממנה שאר וכו'. עיין ר"ס ע"ז מ"ש בשם תשובת מהר"מ מזרחי וב"ח כל אשה שרוצה בעלה לגרשה וליתן לה הכתובה ואינה רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שכ"ו לפ"ז צ"ל מ"ש כאן ימנע ממנה שכ"ו היינו אפי' אין ידו משגת ליתן לה הכתובה:

אבל משום שאר מומין, וכו'. וצריך לקיים שאר כסות אבל עונה אין כופין אותו להוליד בני שנואה אף על גב שידע ממומי' ומחיל מ"מ השתא מאוסה בעיניו וא"י לקבל, ואין כופין אותו להחזיר לה הנדוניא כיון דהיא מעכבת ואינה רוצה לקבל הגט וע"ש שורש ק"ז ונראה דאיירי במומי' שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו ה"ה דכופין אותה:

ורוצה לגרשה ולתת כתובתה. משמע אם אינה מאוס עליו אפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה א"י למנוע ממנה שכ"ו ומזה ראיה לא כתשובת מהר"א מזרחי וב"ח בסי' ע"ז גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתובה כופין אותו להיות עמה וכן מדויק בח"מ, וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאוסה בעיניו:

לא עיקר ולא תוספות. אעפ"י שנתבאר בסי' הקודם גבי חייבי לאוין ואיילונית שלא הכיר בהם דתוספות יש להן כתב המ"מ הטעם הוא שאין לך מום גדול מזה ומאחר דק"ל עוברת על דת וחברותיה היינו נמצאו עליה נדרים או מומין אין להן תוספות ה"ה מום זה אבל דעת הרמב"ן ובעל העיטור שאין זה דומה לשאר מומין דהתם היא יודעת במומין שלה ועליה מוטל לגלות אבל הכא גם היא לא היתה יודעת במום זה ויש לה תוספות כמו איילוני' ודעת הרמב"ם דאין זאת דומה לאיילוני' דהתם יכול הי' לבודק' קודם שבא עליה בסימני איילוני' וגם היא יכול' לישב תחתיו אם ירצה לישא אחרת ולקיים פ"ו ע"כ גמר ומקנ' לה תוספו' אבל זו שאסור' לשמשו ולא הי' יכול לבודקה קודם לכן הרי זו בכלל הנשים שאמרו עליהם יוצאת שלא בכתובה שאין להם תוספות כך נראה דעת רבינו ועיקר עכ"ל המ"מ:

ולא תנאי מתנאי כתובה. לא נתבאר דין מה שבלה ונשחת מן הקרן של נצ"ב ונ"מ דביוצאה מכח מעשיה שגרמו כגון עוברת על דת ומכ"ש היוצאת משום שם רע דין הוא דאין לה אלא בלאותיה קיימין אבל אשה זאת שאין עליה אשם במום זה ואפילו תוספות יש לה לדעת הרמב"ן למה לא ישלם הבעל הקרן ממה שאבד ונגנב מנצ"ב ואין זה דומה ללא הכיר בה בחייבי לאוין דהתם היא הטעה אותו ואין כאן אישות כלל ולא זכה בנ"מ וא"צ לשלם נצ"ב שהרי היא נתנה לו רשות להיות אצלו והוא לא קבל עליו לשלם רק כשתצא ברצונו והיא ידעה שתוכרח ליצא אבל כאן הסברא נותנת שישלם לה כל נצ"ב כאלו לוה ממנה ומכ"ש נ"מ מה שבילה הקרן שלא ברשות וכן מצאתי בתשובת מהר"ם שנדפסו בתשובת הרשב"א סי' תת"מ בנתקלקלה תחתיו דיש לה כתובה וכ"ש נדוניא דהנעלת ליה דכיון דאנוסה היא לא מקנסה מזה ונראה דאף אם היתה כן בתחלת נשואיה דאין לה כתובה מ"מ נדוניא דהנעלת ליה ולא הפסידה דהא ג"כ אנוסה היא:

ויוציא ולא יחזיר לעולם. אפילו אם תתרפ' ועיין לעיל סי' י' שם כתב פלוגת' במוצי' אשתו משום שאר דברים אי דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו אבל במוצי' אשתו משום שרואה דם סתם כתב לא יחזיר וכתב המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א פ"י מה"ג שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ועיין בר"ן שהקש ההיכא מציא לקלקול' הא לא מצי למימר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשך שהרי מחוייב הוא לגרשה וניחא לי שאין ב"ד כופין להוצי' רק עליו מוטל להוציא הילכך יכול לומר אלו הייתי יודע שתתרפ' הייתי שוהה מלגרש עכ"ל ולפי מה שיתבאר בסמוך שמותר להשרותה ע"י שליש ולילך אצלה בעדים ניחא:

ומבעילה ראשונה ראתה דם. היינו באלמנה אבל בבתולה דתלינן הדם שרואה בדם בתולים ואם אחר כך ראתה ג' פעמים רצופין בלא צער שאין ראוי לתלות בדם בתולים וספק אם נסתחפה שדיהו אחר דם בתולין או שמא גם בביאה ראשונה בתוך דם בתולים היה דם נידה וא"כ לא נסתחפה שדיהו, ובתשובת מהר"ם פדוו"א סי' ט' י' כתבו דגם בבתולה מיירי הרמב"ם ולעולם לא אמרי' נסתחפה שדיהו אלא בבעל פעם א' ולא מצא דם:

יוציא ויתן כתובה כולה. משמע דצריך ליתן לה אף התוספו' וגם הרמב"ם מודה להרמב"ן אבל בתשובת מהר"ם הנדפסים בתוך תשובת הרשב"א פסק דאין לה רק מנה מאתים ולא תוספו' דכל שיוצאת ממנו בע"כ דמיא לבאה מחמת טענה דק"ל דאדעת' דתיפוק מיניה לא אוסיף לה וקשה מ"ש זאת מחייבי לאוין שלא הכיר בה והיא הטעתו דאעפ"י דאין לה כתובה אפ"ה יש לה תוספו' דכל שהקלקול לא בא מחמת מעשיה צריך ליתן לה תוספו' ולמה תגרע אשה זאת שהיא אנוסה בזה ואפשר שהדם בא מחמת אצבע שלו ולמה תפסיד תוספו' מאחר דיש לה כתוב' מכ"ש היה ראוי שיש לה תוספו' ואפשר דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציא' ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובע' הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה אדעת' למיפק לא הוספתי לך ואני עדיין חפץ לצפות אולי יהיה לך תרופה וכמ"ש הר"ן דאין ב"ד כופין להוציא רק שעליו מוטל לגרשה וכל שהיא תובעת הגירושין ולא הוא דומה לבאה מחמ' טענה ואין לה תוספו' אבל בשניה דב"ד כופין להוציא וכן באלמנה לכ"ג ולא היא המבקשת הגט ע"כ צריך ליתן לה תוס' שרצה ליזוק בנכסיו והיה לו לדקדק טרם שנשא אולי אסורה לו מדרבנן או מדאורייתא אבל הי' לה מומין ונדרים דעלה דידה רמיא לגלות דא"צ האיש לידע אם יש לה מומין ונדרים ע"כ אין לה תוספו':

ע"י שליש בשנה אחת. כך הגי' בתשובת הרשב"א ולא ידעתי מה קאמר ומ"ש בשנה אחת ובי"ד סי' קע"ז סעי' י"ב לא גרסינן לה ולע"ד ט"ס הוא וצ"ל בשכונה אחת כלו' דאמרי' המגרש אשה לא תנשא בשכונתו אבל זאת מותר להשרותה ע"י שליש בשכונה אחת אבל לא בחצר אחת דדוק' בשבוי' הקילו בחצר אחת כמעשה דר' זכריה שיחד לה בית בחצירו כדאיתא בכתובו' דף כ"ד ע"ב ועיין בתשובת מהרמ"פ סי' י':

א"צ לגרשה. לכאורה היינו בקיום פ"ו ומ"מ קשה דאסור לו לעמוד בלא אשה (כדלעיל סי' א' סעיף ח') ועוד דלקמן סימן קנ"ד פסק בסעי' י' אם אמר הריני שוכן בעדים אין שומעין לו ומכ"ש הכא דלאו בת תשמיש היא כלל וי"ל דהיא הנותנת דלקמן הואיל והיא בת תשמיש יש לחוש שמא לא ישא אחרת ע"כ צריך לגרשה או ישא מיד אחרת דחיישינן כל זמן דאגידא ביה לא ישא אחרת אבל זאת שאינה בת תשמיש ודאי לא ישב בלא אשה ועד שתזדמן לו אשה כרצונו א"צ לגרשה ושרי להשרותה ע"י שליש ומשמע אם נשא אחרת פשיטא דא"צ לגרש זאת וכמו שפסק לקמן סי' קל"ד או ישא אשה הראוי' לילד אבל בתשובת מהר"מ פסק אם רוצה לישא אחרת צריך לגרש זאת כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו ולא ידעתי מניין לו דהא בנשא אשה ושהה עשר שנים מתירין לו אשה אחרת ולא חיישינן שמא יאמרו זו זונתו אעפ"י דהיא בת תשמיש מכ"ש הכא איך יאמרו זו זונתו הא לאו בת תשמיש היא ובגמרא פ' אעפ"י באגדה אמרו לשון זה זו זונתו בכלתו של רבי שנעשית עקרה שהיא בת תשמיש ולאו לדינא נאמר התם:

דשרי בכה"ג. משמע דוקא בכה"ג שרי אבל בלא עדים אסור אפילו באשתו שזנתה ובתשובה הנ"ל כתב בשם ר"י יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה משמע אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו:

שאינ' ראויה לאיש. כלו' שהיא אטומה וסגורה ואינה ראויה להבעל:

לא עיקר ולא תוס'. אף על גב דבחייבי לאוין דלא הכיר בה יש לה תוס' התם גם האיש פשע שהיה לו לדקדק שמא אסורה לו ע"כ אמרי' דרצה ליזוק בנכסיו אבל בנדרים ומומין הוא לא פשע ועלה דידה רמיא לגלויי ואיילוני' אף על פי שמום גדול הוא כתב הר"ן לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך ואני לא ידעתי הא ד' סימני איילוני' הם והרמב"ם סובר עד שיהיו כולם ואיך לא ידעה שאין לה דדים שאין לה שיפולי מעיים ושקולה עבה ואפשר דהר"ן סבר דבחד מן הסימנים סגי וקאי על מתקשה בשעת תשמיש אבל בשאר סימנים היא ככל הנשים אבל לדברי הרמב"ם דמשמע עד שיהיו כל הסימנים קשה אם דדיה גדולי' או טפח בין דד לדד הוי מום באשה ואין לה תו' אין לה דדים כלל מכ"ש דהוי מום ולמה יהיה לה תו' כשלא הכיר בה וראיתי בדברי המ"מ פכ"ה מה"א בדין רואה דם מחמ' תשמיש שפסק הרמב"ם שאין לה תו' וכתב המ"מ שיש לחלק בין זו לאיילוני' שלא הכיר שיש לה תו' לפי שהאיילוני' יכול היה לבודקה קודם לכן בסימני' הרי זה שלא כדברי הר"ן שכת' שהרי לא הית' יודעת בכך ובאמת היה אפשר לומ' הואיל ואיילוני' מום גדול היא וקלא אית לה אף על פי שאומר שלא הכיר בה אין מאמינין לו דהוה לי' לידע אם האשה ראוי' לבנים מסתמא סביר וקבל לענין תו' אבל דברי הר"ן שכת' לא היתה יודעת בכך צ"ע בשלשה סימני אילוני' הניכרין לה ובפרט אין לה דדים:

המשתנת במטה תמיד. לאו דוקא תמיד בכל לילה אלא לאפוקי אם דרך מקרה אירע לה דבר זה אין זה מום קבוע ומיירי שלא היתה ישינה עם השכינו' שאלו הית' ישינה עם שאר נשים והכל ידעו מזה ה"ל כמום שבגלוי ועיין בתשו' הרשב"ץ שהעתיק הב"י בסי' ל"ט (וע"ש בסי' הנ"ל בחלקת מחוקק ס"ק ה'):

שהיא מצורע'. לאו דוקא מהנהו ארבע מראו' נגעים דכתיבי בקרא אלא ה"ה שחין וכיוצא בזה מה שהעולם מחזיקין למום ולא הוי מום עובר ואפשר שכל שהיתה מצורעת אף שנתרפא' קודם אירוסין הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורע' ודמי למה שאמרו לא ישא אשה ממשפח' מצורעים וכשהיתה צרע' בגופה אפשר דיש לחוש אפי' לפעם א' וה"ה שהית' נכפה פעם א' בילדות' יש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפה תחתיו וצריך להתיישב בדבר למעשה אם פטור בלא קנס כשמברר על משודכת שלו שהיה לה בילדות' חסרון הנ"ל:

כגון אצבע יתיר' וכו'. אף על פי שהיא בבית הבעל מאחר שמום זה בודאי הביאה עמה מבית אביה וחזקה שאין אדם מתפייס במומין ע"כ האב צריך להביא ראי' שהגיד לו המום או שחזק' שידע ממום זה כגון שיש מרחץ בעיר או שהיא ממקום זה שאין הנשים מתחבאות רק הולכו' בשוק וידיהם גלויו' וכיוצא בזה:

על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה. דמאחר דכאן נמצאו בבית הבעל כאן היו ועליו להביא ראיה שמקחו מקח טעות ולא די לו שיביא ראיה שבבית אביה היו לחזור הדין הראשון שעל האב אח"כ להביא ראי' שידע הבעל ונתרצה כמו שיתבאר בסעי' שאח"ז ועיין בגמרא הטעם דחדא חזקה במקום תרתי לא אמרי':

דאם האב טוען ודאי. כלו' הא דאמרי' שאם נמצאו בבית אביה על האב להביא ראיה הטעם משום שהאב טוען שמא לאחר אירוסין נולדו ועליו להביא ראיה ואף שהבת טוענת ברי לא מהני ברי דידה מאחר שכתובתה לאביה וכשנכנסה לרשות הבעל אז כתובתה לעצמה ואז מהני טענת ברי דידה וכתובתה ביד' וצריך הבעל להביא ראיה אבל אם האב טוען ברי אף שהיא ברשו' אביה הבעל צריך להביא ראי' וכן אם הבת בוגרת שכתובתה לעצמה אף שהיא עדיין בבית אביה מהני ברי דידה ועל הבעל להביא ראיה ועיין ברא"ש פ' המדיר שכתב דאין נ"מ בין רבא לרב אשי והארכתי בזה בביאורי להר"ש:

דאם הגיע זמן ליכנס. קשה דהא בגמרא פ' אעפ"י דף נ"ז ע"א וע"ב תנן במשנה ראשונה כשהגיע הזמן אוכלת בתרומ' זו במשנה ראשונה ב"ד שלאחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ומפרש בגמרא הטעם משום סמפון (פי' שמא תמצא בה מום ונמצא קידושי טעו' ובטלים ונמצא שאכלה זרה תרומה) ואסיקנא דבדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיו לא שמה בדיקה ואכתי חיישינן לסימפון ויהיה מקח טעו' ואינה בדיק' עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובדקה וא"כ איך פסק כאן כמשנה ראשונה דבהגיע זמן הוי כנכנס' לחופה ואף דיש לחלק בין תרומה לכתובה דהתם חיישינן שמא יביא הבעל ראיה שבודאי היה מקחו טעו' וא"כ תהיה זרה למפרע אבל בכתובה לא אמרי' רק מאחר שהיא ברשותו לענין מזונו' ומסתמא בדקה ע"י קרוביו ע"כ עליו להביא ראיה מ"מ קשה מנ"ל חילוק זה ובלשון ר' ירוחם מוצא מקור דין זה ראיתי ואינו תולה בהגעת זמן רק משמעו' לשונו שהכל תלוי ברשו' ובמקום וע"כ כתב היתה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל וכו' אין חילוק בין נכנסה לחופה ללא נכנסה דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' כלומר והכל תלוי באיזה רשות נמצאו המומין וע"כ כתב והתוס' כתבו שאין תלוי במקום רק הכל תלוי בנכנסה לחופה כי אין רשות המקום גורם אבל שיהיה הדבר תלוי בהגעת זמן הנשואין לא מצאתי בדבריו ומשנה שלימה שנינו פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה או עד שתכנס לרשות הבעל לשם נשואין דהיינו כשמסרוה לשלוחי הבעל ע"ש ועיין בהרא"ש פרק המדיר מה שנחלק על הרמ"ה דכתב דרבא ורב אשי פליגי:

ושהה כמה ימים. בכסף משנה כתב דלרבות' נקט שהה כמה ימים דפשיט' אם בא מיד אחר שבעל אין שומעין לו דמיד ששתה בכוס ודאי בדק ומחל אלא אפי' שהה כמה ימים דמוכח מילת' דלא הכיר בה עד עכשיו דמלא בא מיד אחר שבעל:

שהה עמה ל' יום. תמיה לי דפליגי רבי מאיר ור' יוסי בירושל' (הוב' פלוגתתם בב"י סי' ס"ח סק"י) ס"ל לר"מ טענת בתולי' עד שלשים יום דעד שלשים יום מוקים אינש אנפשיה ר"י ס"ל בנסתרה מיד ובלא נסתרה אפי' לאחר ל' יום ולא ס"ל הך סבר' דמוקים איניש אנפשיה ופסקו כל הפוסקים כר"י והוא פסק כר"מ הפך כל הפוסקים וכן סתם לעיל ס"ס ס"ח הרב ב"י כר"י וגם הרב מהרי"ק בעצמו כ' דקי"ל כר"י מחבירו ואף על גב דר' יוחנן מוקי ביבמות דף קי"ב סתם מתני' כר"מ וא"כ מסתמ' הלכת' כוותיה מ"מ רבא דהוא בתראה מוקי ליה אפי' כר' יוסי וכו' עכ"ל מהרי"ק:

שנודע לו שאשתו נכפית. כלו' ואינו יכול לברר שקודם שנתארסה היתה נכפית וא"כ אין יכול להוציאה בלא כתובה כי נסתחפה שדהו וגם היא אינה יכולה לברר שידע ומחיל דאל"כ אין יכולת בידו להוציאה בע"כ מאחר דסבר וקבל וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב משמע דנכפית סכנה הוא וגרע ממוכה שחין דלא מהני תנאה:

ואם תמאן לקבל גט וכו'. ע' בגוף התשובה של הרא"ש כלל מ"ב (הוב' קצתה לעיל בחלקת מחוקק בסי' ע"ז סק"ג) שפסק וכתב שכשם שבאיש כופין כך באשה כופין לקבל גט ואת"ל שרבינו גרשון השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש אשה בע"כ אפי' נכפית מ"מ אם תמאן לקבל גט ברצון ימנע ממנה שאר כסות ועונה משמע דלא בריר' ליה להרא"ש שיגרש אותה בע"כ ושתהיה מותרת לשוק בגט זה דהא כתב דרך את"ל שר"ג השוה מדותיו וכו' ועוד דאין זה פשוט שנכפה הוי מום באיש לכופו לגרש (כדעת הרא"ש כאן ולקמן סי' קנ"ד סעיף ה' הביאו גם דעת החולקין דס"ל דלא הוי מום ולא הכריע בין שני הדעות) ולקמן ס' קנ"ד יתבאר עוד דכפיה דאיש במאי הוי אי בשוטים או בשאר דברי' ולמי כופין ולמי אין כופין:

באיש היו כופין לגרש וכו' האשה עדיפ' מאיש. כבר כתבתי לפי זה דלאו למעשה כ"כ הרא"ש שיכופו אותה לקבל גט רק למנוע ממנה שאר כסות ועונה וגם באיש שיכפוהו לגרש כשהוא נכפה אין זה מוכרח וכמ"ש לקמן סי' קנ"ד ושני דעות וע' לעיל סי' ע"ז סק"ג כתבתי דבב"ח הביא תשוב' הרב מזרחי דבכל אשה שבעלה רוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל דיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה רק תקנות ר"ג היתה שלא יגרש בע"כ כדי ליש' אחרת וכל זמן שאינה מקבלת גט ברצון אסור לו לישא אשה על אשתו וכבר כתבתי שם שאין דבריו ברורים ולא משמע כן מתשובת הרא"ש שהביא כאן ועיין בתשובת הרב מהר"מ מלובלין סי' א':

אבל משום שאר מומין אין יכול לגרשה וכו'. וצריך לקיים לה שאר כסות כשאר נשים רק עונה פטור שהוא צערה דגופה ואין כופין אותו להוליד בני שנואה ובפרט כשנותן אמתלא לדבריו ומ"מ אין יכולת בידה להוציא ממנו הנדוניא כל זמן שהיא מעכבת הגט דאין לה לתפוס החבל בתרי ראשין או תתקבל גט או לא תתבע הכתובה והנדוניא והוא מחוייב לעשות לה כמשפט הבנות לבד עונה א"צ לקיים:

ורוצה לגרשה ולתת כתובתה. אבל אם אין ידו משגת ליתן כתובת' אפשר דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש שכתב כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי נמצ' פריעת כתובה הוי כשאר חוב משמע הא כל שאין הדין נותן לגרשה אין יכול לגרשה כשאין לו הכתובה וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף רנ"ד וכבר כתבתי מזה סי' ק' ס"ק כ"ז ועיין בתשובת הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דמי שרוצה לגרש אשתו יכול לגרש ואחר הגירושין תתבע כתובה:

דיני מומין כתב הש"ע כאן מה שכתב הטור בסי' ל"ט ושם נתבארו הדינים בס"ד:

תוספת. עיין ב"ש בי"ד סי' קפ"ז ועיין בתשוב' רש"ך ח"א סי' מ"ה ועיין כנה"ג:

הכתובה. ונ"מ ונצ"ב שמכר הבעל או מה שכלה מנ"מ שלא כדין פסק הח"מ דצריך להחזיר לה משום דהיא כאונס במום זה אע"ג דאין לה תוס' שאני תוס' דהיא א"י להוצי' ממנו משא"כ להפסיד את שלה לא תפסיד עיין ב"ש סי' קט"ז ס"ק ה' מש"ש:

לעולם. אפי' אם נתרפא אח"כ:

ראשונה. היינו באלמנה אבל אם היא בתולה תולין בדם בתולים. ואם ראתה ג"פ בכל התשמיש ולא היה קשה לה התשמיש אז לא תלינן בדם בתולים כיון שהיה בלא צער ויש לספק שמא מה שראתה בביאות הראשונות ג"כ לא היה דם בתולים אלא היא ראתה תמיד בעת התשמיש או דילמ' מה שראתה בתחלה היה דם בתולים ועכשיו נסתחפה שדהו וראתה מחמת תשמיש א"כ יש לה כתובה עיין ח"מ ב"ש:

כולה. משמע אפי' תוס' ובתשו' הרשב"א סימן תת"ס כתב דאין לה תוס' כי לא אקני לה כשתצ' ממנו וכ"כ הרד"ם חא"ה סי' קי"ח ועיין הרש"ך ח"א סי' מ"ה שפסק דיש לה תוס' ועיין ח"מ ב"ש:

שליש בשכונה א'. כצ"ל ח"מ ב"ש:

לגרשה. כתב בתשו' מהר"ם אם רצה לישא אחרת צריך לגרש את זאת שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו עיין ח"מ ב"ש:

בכה"ג. ל"ד בכה"ג אלא אפילו יכולה להיות בביתו ותשמשנו כשפחה הואיל וזנתה תחתיו שונא אותה ומאיסה בעיניו ח"מ ועיין ב"ש: א' שגירש אשתו מצורעת משום דמאיס' ליה אי מותר לדור עמה בחצר כיון דמאיסה ליה. פסק שבות יעקב ח"א שאלה קי"ט דאין לדור עמה ע"ש:

לאיש. עיין תשו' רש"ך ח"א סי' מ"ה וח"ב סי' צ"ו דאית' תרי גוונא אינה ראויה אם מחמת כאב הוי כאיילנות דמתקשה בעת התשמיש ויש לה תוס': ואם רחמה צר דאינה ראויה לתשמיש אין לה תוספת עיין ב"ש:

תמיד. ל"ד תמיד בכל לילה ומבואר בתשובת רשב"ץ אם היתה ישנה עם השכינות הוי כמום בגלוי ח"מ ב"ש. ועיין בתשובת באר שבע דף קי"ב ע"ג איש המשתין במטה לא הוי מום ע"ש וע"ל סי' ל"ט ס"ט:

מצורעת. ל"ד מהנהו ד' מראות נגעים דכתיב בקר' אלא ה"ה שחין וכיוצ' בה. וכתב הח"מ אפשר אם היתה מצורעת או בעלת נכפה קודם אירוסין אף על גב דנתרפאת הוי מום כי יש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ועיין ב"ש:

יתירה. אז אפילו אם היא בבית בעלה צריך האב להבי' ראיה שידע הבעל. והיינו כל זמן שלא בעל אע"ג שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעל אמרינן בודאי ראה ונתפייס כמ"ש בסמוך:

ראיה. משום דאמרינן כאן נמצא המומין כאן היו מש"ה צריך הבעל להבי' ראיה שמקחו היה מקח טעות: ואם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה הוי כאלו היא ברשות בעלה ובעל צריך להבי' ראיה ובכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת אלא קודם הנשואין היא ברשות אביה אפי' אם היא בבית בעלה ואחר הנשואין או אם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה אינה ברשות אביה והבעל צריך להבי' ראיה עיין בהרא"ש. ואם הבעל מבי' ראיה דהיה בה מומין אלו בבית אביה לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות א' חזקת הגוף ואמרי' דנולדו המומין אחר אירוסין. ב' אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו מיהו נכפה לזמן וכן מומין דא"י לבדוק וראו בה המומין בבית אביה אמרינן כאן נמצא וכאן היו כי באילו מומין לא שייך תרי חזקות אלו דהא א"י לבדוק עיין ב"ש:

כנסה וכו'. הח"מ והב"ש תמהו על הג"ה זו ע"ש:

נכפת. היינו שנולדה בה אחר אירוסין דנישואין ונסתחפה שדהו לכן חייב ליתן לה הכתובה. וה"ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה. מיהו יוכל לגרשה בע"כ כי יש סכנה בדבר ב"ש ועיין תשובת הרא"ש כלל מ"ב:

ועונה. ע"ל ר"ס ע"ז מש"ש:

מומין. וצריך לקיים שאר וכסות אבל עונה אין כופין אותו להוליד בני שנואה אע"ג שידע ממומין ומחיל מ"מ השתא מאיסה בעיניו וא"י לקבל. ואין כופין אותו להחזיר לה הנדוני' כיון דהיא מעכבת ואינה רוצה לקבל הגט עיין במהרי"ק שורש ק"ז ובכה"ג בהגהת ב"י. וכתב ב"ש נראה דמיירי במומין שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן ע"ש:

הכתובה. משמע אם אינה מאוסה עליו אפילו אם רוצה ליתן לה כתובה א"י למנוע ממנה שאר כסות ועונה ומזה ראי' דלא כתשובת מהר"א מזרחי וב"ש בסי' ע"ז ע"ש. גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתוב' כופין אותו להיות עמה וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאיסה בעיניו ב"ש. ועיין ח"מ:

והוא נמצא כו'. כפירוש הרי"ף שם בשני עדים א' לו וא' לה וכמ"ש בי"ד סימן קפ"ו ס"ב מש"ש מ"מ כאן אין נ"מ דלכל הפירושי' הדין כן:

סמוכות כו'. ע"ש סי' קפ"ז ס"א בש"ע והג"ה:

ולא תוספות. כמ"ש בכתובות ק"א א' ונשים כו' ואף לפי המפרשים הסכימו בנמצאו בה מומין או נדרים דאין לה כתובה כמ"ש ברא"ש שם וש"פ וע"ל סימן קט"ו ס"ה וה"נ דהו' כאשה שיש בה מומין שאין לך מום גדול מזה והמ"מ בשם הרשב"א ובע"ה כתב דיש לה תוספות ומדמי לה לאיילונית וכתב המ"מ דרמב"ם ס"ל דלא דמי לאיילונית דהיה יכול לבודקה וגם יכולה שתשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ"ו משא"כ בזו. ג) י"א דאם כו'. נראה שלמד מספ"ב דכתובות ך"ז ב' תצא ואעפ"כ וכ' שם מ"מ לא דמי למ"ש תו' בזבחים ב' ב' ד"ה סתם כו' ואפילו זינתה כו' דשם מאיס ליה וז"ש הרב וכ"ש אם כו':

א"צ לגרשה. אא"כ באה מחמת טענה כמ"ש בס"פ הבע"י אבל אם רוצה לישא אחרת אפילו רבא שם דאמר נושא כו' דכאן שזו אסורה יאמרו זו אשתו וזו זונתו שם:

אשה שנבדקה כו'. כנ"ל ס"א ברואה דם מפני שאינה ראויה לתשמיש:

הנושא כו' וכן כו'. כתובות ק"א א' וא' לפי' המפרשים כנ"ל.

וה"ל קרובים. רמב"ם וכתב שהגאונים כ' דאפילו אין לו קרובים דה"ה ע"י מיודעיו ואפילו גר בעיר כו' והוא חלק עליהם ואמר דדוקא קרובים ע"ש ועס"ו בהג"ה:

וי"א כו'. כמו זיעה שם ע"ה א' וס' הראשונה הוא הרשב"ץ וכ' דל"ד לזיעה וריח רע שהם דבקים בה בשעת תשמיש משא"כ כאן דאינה משועבד' שתשכב אצלו כל הלילה אלא בשעת תשמיש וע' ד"מ:

טען כו'. שהוא מאיס גם חולי המדבק ושם ע"ז א' אלו שכופין כו' מוכה שחין ופירוש הרמב"ם מצורע וכ"ש האשה. בד"ה ודלא כרשב"ך הרשב"ץ ועהג"א שם סי"ז ד"ה כ' ראבי"ה וד"ה אבל כו' והר' ברוך כו'. ואישתמיטתא להו מתני' ערוכה כל המומין הפוסלין ובבכורות מ"ה ב' ובעלי נגעים טהורי' בו' וביותר תמוה דברי הרשב"א דס"ל במצורע אינו מום אלא משום טומאה ע"ש ובב"י:

וי"א כו'. כתירץ דרב אשי וכפירש תוספת ד"ה רישא כולי לכאורה כו' ודלא כדמסקי תוספות כפירש"י וכ"כ הריטב"א ועוד כ' המ"מ בשם הרשב"א דה"ה בבוגרת וכ"פ הרא"ש שם:

והביא האב כו'. שם יתרת מאי ראיה כו':

ואם שהה כו'. הוא תמוה דהא קיי"ל כר' יוסי וכבר תמה בח"מ ודברי ב"ש אינם נכונים:

ואין בזה כו'. כמ"ש למטה בהג"ה ולא תקן ר"ג כו' דאמרי' האי שמוציא לרצונו והאשה כו' ונהי דתקנתו היתה להשוות האש' לאיש ולא כו'. שם וז"ש בהג"ה ודוקא כו' אבל כו' ר"ל כמו באיש:

ויתן כולי. דגרושין אינו תלוי בכתובה והיא כשאר בע"ח:

אבל מ"מ כו'. דלא גרע האשה באומרת מ"ע שאין כופין לה להיות עמה אם אינה רוצה בכתובה כמ"ש בכתובות ס"ג ב' אבל אמרה מ"ע כו'. ועתו' שם ד"ה אבל כו' פ' בקונטריס כולי: