דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו - שולחן ערוך אבן העזר סימן קי״ד

במאכל ובמשקה. אבל לא בכסות גם אינו חייב ברפואת' אף ע"ג בכלל מזון בנותיו כסות ג"כ בכלל מ"מ המחייב את עצמו בדבר שאינו תיקון חז"ל אינו חייב בכסות תשובת רשב"א והביא הב"י סס"ק ולקמן ס"ס ועי' בח"ה ס"ס ר"ז בטור הביא תשובת הרא"ש מי שמחייב את עצמו ליתן פרנס' לחברו לפ"כ אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע"י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפ"כ הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונות אף על גב שלא התנה ט"ז:

חמש שנים הראשונים. אף על גב דאמר סתם חמש שנים מ"מ חייב ליתן לה מזונות חמש שנים הראשונים ועיין דינים אלו בח"ה סימן ס', וכתבו הר"ן והמגיד בשם הרשב"א מדתניא אחד זן ואחד משלם ש"מ המתחייב לזון את חבירו צריך ליתן לו דמים כמ"ש בח"ה שם, ובח"מ כתב דוקא כשיש לה מזונות ממקום אחר אז חייב לה לשלם אבל כשאין לה מזונות ממקום אחר א"י לו' תן לי הדמים משום דהוי כאלו התנה עמה ליתן לה מזונות ולא הדמים משום דלא עדיפא מאמה דנותן לה מזונות ולא דמים משמע דוקא כאן דלא עדיפא מאמה א"צ ליתן לה הדמים אבל בעלמא צריך לשלם אפילו אין לו מזונות ממקום אחר ואנ"ל דהא אפי' בעלמא א"צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר דהא מ"ש שם בשם הרשב"א נלמד מסוגיא זו בכאן וכאן איירי כשיש לה מזונו' ממקום אחר וכן מסוגיא האי דאגרא רחיים לחבירו וקאמר חד כרסא אית ליה וכו' ש"מ הטעם הוא משום דא"צ מזונות מ"ה צריך לשלם לו:

צריך לפרוע לה. הרא"ש מדמה דינים אלו לגזלן דצריך לשלם כשעת הגזילה לכן אפילו אם רוצה לזון אותה עכשיו חייב לשלם לה, וכתב בט"ז דוקא דשכיח אבל יוקר דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קיבל עליו:

אינו נותן לה אלא כזמן הזול. כתב בח"מ נראה היינו אם אין רוצה לזונה ע"ש משלם לה הדמים כשער של עכשיו אבל אם רוצה י"ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני:

מ"י שלה. דוקא באשתו ובניו תקנו חז"ל מ"י שלו הוא אבל המתחייב את עצמו לזון לאחר לא זכה במ"י:

אם האם פוטרו וכו'. משום דא"י לחוב אותה והא דיכולה לפטור ממזון בנותיו כתבתי ר"ס קי"ב כתב בפי' מכאן יש ללמוד אם האב עשה חיתון עם בתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל החיתון אין לאב רשות לבטל החיתון בלי רצון בתו ובאמת א"צ ראיה מכאן נשמע מ"ש הרשב"א בתשובות והביא בהג"ה בח"ה ס"ס של"ג ע"ש וכתב בט"ז אם בתו ברשותו כגון שהיא קטנה או נערה יכול לבטל החיתון בלא רצונה:

מת הבעל. ל"ד מת אלא אפי' בחייו מוציאין ממנו כשעשה קנין כמ"ש המגיד פכ"א וכן אם יש כאן ב"ח גובין מן היורשים אפי' בלא קנין דהא מלוה בע"פ כשהוא תוך הזמן גובים מן היורשים וכאן תוך הזמן הוא דהא מת תוך ה' שנים שם בהמגיד:

ודוק' שקנו מידו. ע' בסי' קי"ב לדעת הרמ"ה שהבי' שם בסעיף ח' מהני כאן קנין סתם שקנו ע"כ התנאים ובבנותיו לא מהני משום צררי, והני טעמי דאית' בפ' הנזקין דאין טורפים מן משועבדים לא אתמר אלא בבנותיו אבל בת אשתו מהני קנין סתם והא דקי"ל דברים אלו לא ניתן ליכתב אפילו אם כתב לא טורפים היינו אם כתב דברים כהוויתן פלוני נתחייב את עצמו כך וכך כמ"ש בסי' נ"א, אבל שטר גמור אפילו כתבו שטר ע"כ התנאים מהני ולשיטות תוס' שם קנין עדיף משטר א"כ אפי' בבת אשתו לא מהני שטר אלא קנין ובבנותיו לא מהני אפי' קנין, מיהו י"ל לשיטות תוס' אף על גב שטר לא מהני מ"מ קנין סתם ע"כ התנאים מהני בבת אשתו, וכל זה איירי לשיטות הרי"ף והרא"ש והרשב"א וכמה פוסקים דפסקו כמ"ד מפני שאין כותבים /כתובים/ אבל הרמב"ם פסק כמ"ד שאין קצובים כמ"ש פי"א ה"מ, גם ס"ל המתחייב את עצמו נגד חבירו לזון ה' שנים הוי דבר שאין לו קצבה אפי' קנו מידו אינו חייב לשלם אפילו מב"ח, מיהו כשמתחייב לאשתו בעת הקדושין מהני לענין ב"ח אפילו בלא קנין אבל בעת הנישואין לא מהני אא"כ קנו מידו או כתב שטר טורפים מלקוחות כמ"ש ס"פ כ"ג ה"א וסוגי' דש"ס פ' הניזקין נראה דס"ל הקושי' של רב הונא בר מנוח קאי בין למ"ד משום אין כותבין ובין למ"ד משום אין קצובים הקשה למה טורפים לבת אשתו אף על גב כשפוסק בעת הקדושין יכול לחייב את עצמו אפילו בדבר שאין קצוב מ"מ לא טורפים למזון בנותיו משום דאינם קצובים ולמה טורפים לבת אשתו ותירץ בש"ס כשקנו מידו וז"ל כפרש"י והרא"ש דקנין דומה לשטר ומהני אפילו לטרוף מן משועבדים לפ"ז גם לענין שבח ופירות מהני קנין ושטר מפורש וע' פ"ו ה' זכיה כשפוסק בעת הקדושין או נישואין דבר שאינו תלוי ברשותו לא מהני וכמ"ש בסי' נ"א ולא כפרישה רס"ז שכתב אף דשב"ל נקנה מחמת חיבת הנישואים ואם מחייב את עצמו וגופו מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם כמ"ש בח"ה שם:

מתה הבת כו'. דמסתמ' דמלת' לא היה הכוונה רק שיהיה לה מזונות ולא להוריש ליורשים כתב בט"ז יש ללמוד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת א"צ ליתן ליורשיו ולכאורה נראה דל"ד לכאן דכאן איירי מזונות להבא אינו מחויב ליתן ליורשיו אבל מה שעבר כבר חייב ליתן כמ"ש סס"ז דאי לאו דבעל אינו יורש מה שראוי הוא היה חייב ליתן לו חלק אשתו ואפשר הט"ז נמי איירי שמת קודם שהגיע הזמן ליתן המתנה:

הרי היא כנשאת. כלו' דלא תימ' כיון דא"י לאכול הוא פטור קמ"ל ה"ה כנשאת דיש לה מזונות ממקום אחר דחייב לשלם כן ה"נ ח"ל והיינו דאית' בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה הרי מתה ומזה ראיה נמי למ"ש ר"ס כל שיש לה מזונות ממקום אחר י"ל תן לי דמי המזונות:

במקום שתהיה אמה. והא דלא אמרי' אומדנ' שלא היה כוונתו ליתן לבתה מזונות אלא כל זמן שאמה אצלו כמה שאמרי' אומדנ' בנדונית חתנים כמ"ש בסי' נ"ג דאמרי' אומדנ' דלא היה כוונתו ליתן נדוני' אא"כ שתהנה בתו שאני התם דאומדנ' הוא שחיוב שלו היה דוק' ליתן לבתו ובתו מתה א"כ הוא פטור אבל אם זה שהוא מחייב את עצמו בעולם אין אומרים אומדנ' לפטור אותו כי מה שהוא מתחייב את עצמו צריך לקיים לא אמרי' אומדנ' כמ"ש בסי' צ' בשם מהרי"ו ובט"ז בת"ה מחלק בע"א ושם פסק מי שמתחייב את עצמו ליתן מזונות לבנו ולכלתו עד זמן פלוני ומת בנו תוך הזמן חייב ליתן מזונות לכלתו עד כלות הזמן כמה שחייב כאן ליתן מזונות לבת אשתו, ואם אמה צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סיבה מסופק בתשו' רש"ך ח"א סי' קע"ז אם נותן לבתה מזונות במקום אמה:

מזונות משלם. דהא לא היה התנאי שתהיה על שלחנו מ"ה צריך ליתן לה מזונות משלם ולא כפי ברכת הבית אא"כ כתב לה את יתבי בביתי אז נותן לה לפי ברכת הבית וע' בד"מ:

ויש חולקים. הב"י פי' דברי הרמ"ה שהבי' הרא"ש והטור דכתב דאינו חייב ליתן לה לפ"כ אלא כזן ע"י שליש איירי כשאינה סמוכה על שלחנו אבל כשהיא סמוכה ע"ש ל"פ הרמ"ה וס"ל ג"כ כהרא"ש דחייב ליתן מזונות כאחד מב"ב ובד"מ כתב דהרא"ש ס"ל אפילו אם היא אינה סמוכה ע"ש צריך ליתן לה מזונות כאחד מב"ב משום דהוי כאלו היא נתנה לו דמי המזונות הואיל החיוב היה בעת הנישואין והיא נשאת לו בשביל חיוב זה ובח"מ הקשה על דברי הר"מ למה יפה כח בתה מכחה כשמשרה ע"י השליש דיש קצבה למזונות וא"י מה ק"ל דהא כשמשרה עמה /אמה/ ע"י שליש חייב ליתן לה מזונות לפי עשרו וכאן לדברי הרמ"ה אפילו אם הוא עושר נותן לה מזונות כאלו היה עני והיה משרה עמה /אמה/ ע"י שליש ולהרא"ש אפילו אם היא אינה ע"ש חייב ליתן לה מזונות לפ"כ:

א' זנה. כתב בח"מ נראה דהבעל שני זנה אותה כי לא נתחייב בדמים כל זמן שאמה אצלו אף על גב גם הראשון לא נתחייב בדמיה מכל מקום הדבר תלוי בה ומסתמ' תבחר שתזון אצל אמה ומכל מקום נראה שאם תאמר להשני אתה ידעת כי יש לי מזונות מן הראשון ותן לי דמים רשות בידה ואם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה:

אפילו חזר ונשאה. דין זה כתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן ולמדו מירושלמי דמדמה דין זה לקטן שהוסיף אביו לאשתו על כתובתה בעת קטנותו ואח"כ בא עליה הקטן אחר שהגדיל דאין לה אלא מנה ולא התו' שהוסיף לה כמ"ש בש"ס ולעיל ס"ס ס"ז כן ה"נ כשמחזירה אמרינן שהחזירה על כתובתה הראשונה ולא על תנאים הראשונים, אף על גב דאיתא ס"ס צ"ב אם התנה שיחזור נכסי /שיסתלק מנכסי/ אשתו וגירשה והחזירה על תנאי הראשון הוא מחזיר מתרץ בתשוב' רשב"א שיור שאני, והטור והר"ן כתבו כיון שאמר כל זמן שאת עמי מאלו הנישואין משמע ועיין כל זה בתשוב' הרשב"א סי' תתקע"ב, וא"ל לפ"ז א"כ איך מדמ' בירושלמי לקטן שהוסיף אביו לאשתו על הכתובה ואיתא שם ר' יהודה דס"ל בקטן שהוסיף אביו התנאי קיים סבירא ליה נמי אם גרשה והחזירה תנאים הראשונים קיימים איך מדמה דינים אלו להדדי דהא קאמר כל זמן שאת עמי די"ל כיון שאמר כל זמן שאת עמי אז אחר הגט התנאי בטל ודומה לקטן שהתנאי היה בטל מעיקרא כמ"ש בתשובת ריב"ש סימן תע"ה בש"ץ ששכרו מנהיגים הראשונים ע"מ שיהיה פטור ממס ואח"כ שכרו אותו מנהיגים אחרים סתם ופסקו התנאי קיים ול"ד לקטן הנ"ל דשם התנאי בטל מעיקר' משא"כ בש"ץ שהתנאי היה קיים מעיקר', לכן כאן שהתנה כל זמן שאת עמי וגירש אז אחר הגט התנאי בטל לכן אם החזיר נתקיים התנאי ודומה לקטן לפ"ז בש"ץ אם היה בינו לבינו לאו ש"ץ ושכרו מנהיגים אחרים דאמרינן ע"ד תנאי הראשון שכרו אותו דהא כאן אם לא אמר כל זמן שאת עמי התנאי קיים אף על פי אחר הגט לא היה שייך התנאי מיהו בתשוב' מהרי"ק שורש קי"ח פסק אם משך השותפו' יותר מזמן המוגבל לא אמרינן התנאי הראשון קיים ומדמה לקטן משמע שחולק על הריב"ש, ועיין בד"מ ובתשוב' ש"א דף מ"ו ועיין בח"ה ס"ס של"ג ומ"מ אין לדמו' דינים אלו לשנים שעשאו עיסק' על זמן וכלה הזמן והמעו' נשאר ביד זה והתעסק בהם ובי"ד סי' קע"ז פסק בט"ז דעיסק' קיים דכאן איירי אם שאר התנאים קיים משא"כ הגוף הדבר מסתמ' קיים:

ואם כתב לא' וכו'. בתשובת רשב"א מבואר בוודאי אם מחייב את עצמו לזון אותה איזה זמן ומת תוך הזמן א"צ לשלם המזונו' להבא אבל זה היה מתחייב את עצמו ליתן לו איזה סך ולא קצב זמן של מזונו' אלא קצב זמן פרעון והיו יכולים להוצי' זה הסך אף ביום א' לכן חייב לשלם אף ע"פ שלא הגיע עדיין הז"פ, ומ"ש אם היה רוצה ליקח ממנו הסך ביחד וכו' כבר תמה ע"ז בח"מ ואפשר לומר דכוונתו אלו לא היה קבע זמנים לשלם היה הדין שצריך ליתן לו אותו הסך מיד לכן אפילו אם קבע זמנים מ"מ כבר חל החיוב:

אינו יורש חלק אשתו. מבואר שם הטעם דהוא לשניהם חייב וכ"א זכה בחצי וחלק אשתו אף על גב כבר חייב לה כמ"ש דלא קצב זמן על מזונו' מ"מ כיון שלא הספיקה לגבות אותו חוב שלה הרי חלקה כמלוה וה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי ועיין סי' צ':

במאכל ובמשקה. אבל לא בכסות וכמו שיתבאר בסמוך סעי' י"ב וגם אינו חייב ברפואתה וכמ"ש בסמוך סעי' ו' ועי' בח"מ סי' ס' פסק שם שהמחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפי' לזונו על שלחנו ונרא' דכאן סתמא כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה:

ה' שנים הראשונים. דכיון דלא פירשו חזקה דדעתה על הראשונו' ובב"ח כתב שאם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ואין דבריו ברורים עיין בסמ"ע בסי' ס' כי דבריו ברורים שם:

אינו נותן לה אלא כזמן הזול. נראה היינו אם אין רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כשער של עכשיו אבל אם רוצה יכול לומר לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונו' על שלחני שכבר כתבתי לפני זה בס"ק א' דלא עדיפא מאמה וא"צ ליתן לה דמים:

האם פטרו מלזונה. שזכין לאדם אף שלא בידיעתו ואין חבין לו:

מת הבעל. לאו דוקא מת אפילו בחייו הרי היא כב"ח ולא נקט מת משום דבמשנה מחלק בין בנותיו שניזונו' מנכסים ב"ח והיא ניזונית מנכסים משועבדים וע"כ נקט מת משום בנותיו דאין להם מזונו' בתנאי ב"ד אלא לאחר מותו:

מתה הבת וכו'. דסתמא דמילתא לא היתה הכוונה רק שיהיו לה מזונו' ולא להוריש ליורשיה:

הרי היא כנשאת. כלו' דלא תימא הרי היא כמתה ומאחר שאינה יכולה לאכול הוא פטור ע"כ אמר הרי היא כנשאת אעפ"י שיש לה מזונו' ממקום אחר [כדבסמוך סעי' י'] אפ"ה לא נפטר הוא מחיוב שלו כל זמן שהיא בחייה ה"ה בחלתה צריך ליתן לה דמי מזונו' משך ימי חליה כאלו היתה בריא':

ויש חולקים וסוברים וכו'. כלו' דשאני אשתו או בת אשתו שאוכלים בתנאי ב"ד על כן די להם שנותן להם דבר המספיק אבל מי שקיבל לזון בת אשתו דאי לאו דעבדה ליה ניח נפש לא כתב לה הוי כאלו נתנה לו מעו' ומסתמא דעתה שיפרנסה כאחד מבני ביתו כ"כ בד"מ באמת אין דברים אלו מוכרחים דלמה תהי' כח הבת יותר מהאם וגם היא בחייו אוכלת למ"ד מן התור' או תחת מעשה ידיה ואפ"ה אם משרה אותה ע"י שליש יש קצבה למזונו' ובב"ח כת' דגם הרא"ש מיירי דוקא בניזוני' על שלחנו וכן משמע פשט לשונו:

ה"ה למי שמתחייב וכו'. על כל הדינים המבוארים בסי' זה קאי:

א' זנה וא' נותן לה דמי מזונו'. לכאור' הי' נראה דהבעל השני זנה כי לא נתחייב בדמים כל זמן שאמה אצלו וכמ"ש בס"ק א' ואף על גב שגם הראשון לא נתחייב בדמים וכמו שאכתוב בסמוך מ"מ הדבר תלוי בה ומסתמא תבחר שתזון אצל אמה ומ"מ נראה שאם תאמר להשני אתה ידעת כי יש לי מזונות מן הראשן ותן לי דמים הרשות בידה:

הדבר תלוי בה שתבחר וכו'. משמע אם רוצה ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה וכן משמע בסעיף ו' שנותן לה מזונות משלם אף על פי שנתגרשה האם משום דהחיוב בתחלה לא היה רק על מזונות ולא על דמים ע"כ לא יתחייבו ליתן דמים כל זמן שהיא צריכה למזונות:

אפילו חזר ונשאת. דכל זמן שאת עמי מנשואין אלו קאמר והביא הרשב"א ראיה לדין זה מבן לוי שמכר שדה לישראל והתנה עמו שמעשר ראשון שלו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דכל זמן שבידך מקנין ראשון קאמר:

הסך ביחד היה חייב ליתן לו. מלשון זה משמע שנתן לו סך קצוב בעד המזונות ועבר הז"פ ואח"כ מתה אשתו אבל המעיין בגוף התשוב' יראה דהשאלה היתה שקבע לו זמנים לפרעון ומתה האשה תוך אותן זמנים ואפ"ה פסק הרשב"א דצריך לשלם משום דלא קצב לו זמן למזונות שאם כתב אני מתחייב ליתן לכם מאתים דינר לצורך מזונו' ה' שנים ומתה לאחר ג' שנים אין צריך לשלם המזונות רק בעד שלשה שנים וכדאמרי' בירושלמי מתה כבר מתה וכמ"ש לעיל סעיף ה' אבל הוא לא כתב רק ר' דינר לצורך מזונות ואלו היו רוצי' [הזוג] להוציא הר' דינר בפעם א' ביום ראשון מי מיחה בידם ע"כ אף שלא הגיע ז"פ צריך לשלם החוב זה הוא כוונת הרשב"א בתשובה ומ"ש הרשב"א בלשונו ואלו היו רוצים להוציא אותו סך וכו' פי' היינו להוציאם בהוצאה לא להוציא מן המתחייב שהרי לא הגיע הזמן:

אינו יורש חלק אשתו. אפילו הגיע הזמן בחיי אשתו דה"ל ראוי ואין הבעל יורש בראוי ומלוה של אשתו הוי ראוי וכמו שנתבאר לעיל סי' צ':

הנושא אשה כו' בטור כתב אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום והקשה ב"י פשיטא ונ"ל דקמ"ל דל"ת כיון שהיתה הבת עמה תמיד וניזונית עמה כשקבל לזון את אשתו הוה כאילו קיבל לזון גם את בתה דמי' למ"ש בח"מ ס"ס י"ז בשם הרא"ש במי שחייב עצמו לזון את חבירו לפי הראו לו וחברו רגיל לזון ע"י אחר ששולח אותו לקנות מזון חייב זה המקבל עליו ליתן לו ג"כ משרת א"כ נימא ה"ה בבת אשתו דהא קי"ל הבת אצל אמה קמ"ל דאינו חייב בבתה שום דבר ומזה יש ללמוד דאם הבת היה משרתת של אמה חייב לתת לה ג"כ מזונות כמ"ש הרא"ש וזה אפילו לא פסק לבת אשתו מזונות אלא מצד תנאי ב"ד של אמה שחייב לתת לה אחר מותו כתב בטור בשם רמב"ם דשלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר משמע דקנין מהני ודקשה ב"י דהא הרמב"ם בפי"א דמכירה כתב שאין קנין למחייב עצמו לזון חברו מפני שאין כאן דבר מצוי וידוע ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו לזון בתה חייב לזונה מפני שפוסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הניקנין באמיר' עכל ש"מ דלא מהני אלא בשעת נשואין ותי' ב"י ג' תרוצים הא' לחלק בין קדושין לנשואין הב' לחלק בין בת אשתו לחברו וע"ז קשה להב"י הביא אח"כ בשם הרשב"א דאין חילוק ביניהם וה"נ דבעינן דוקא שקדשו תוך דברים כו' ועל כולם יש להקשות מנ"ל לרמב"ם חילוקים אלו ונלע"ד דכאן מיירי בקנו מידו ומשעבד נכיו דבזה לכ"ע מהני הקנין דדומה למקנה דקל לפרותיו דמהני אלא דשם בנושא אשה לא זכר התנא אלא יפסק לזון כו' דקהיינו בפסיקא בעלמא ע"כ הוצרך לתרץ דשאני בשעת נשואין דמהני אפי' אמירה אבל כאן אמר שקנו מידו דהיינו בענין שמהני הקנין כנ"ל לדעת הרמב"ם:

המזונות ביוקר. נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח אבל אם היוקר דלא שכיח לא קיבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בח"מ סימן רכ"ה דלא מהני אפי' קיבל עליו אחריות בפי':

אלא כדמי הזול דכל הגזלנים משלמים בשעת הגזלה:

מעשה ידיה שלה ול"ד לאשתו דהתם תנאי ב"ד הוא משא"כ כאן שאין לה אלא מה שחייב עצמו בפירוש:

אין הפיטור כלום כתב בפרישה יש לומדים מכאן שאם האב עשה שידוך לבתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל השידוך שאין הביטול כלום אם לא ברצון בתו ונלע"ד דיש חילוק בזה דכל זמן שיש רשות לאביה לקבל לה חדושין אין צריך הבת לבטל השידוך דהא אי בעי האב מקדשה לאחר בעל כרחה אבל אם היא ברשות עצמה אלא שהסכימה תחילה לזה השידוך או אפילו בסתם מקומות מועטים שעושים שידוך עם הבת בלי ידיעתה בזה צריך דוקא רצונ' לבטל השידוך כנלע"ד אבל אין לימוד מכאן דמיירי בקטנה או ערה דיש לה מזונות:

ליכתב פירוש דכתב לא מהני בזה:

אין יורשיה יורשין מזונותיה במשנה מפני שהיא כבעלת חוב פירוש כב"ח לגבות ממשעבדי ולא כב"ח ממש שהרי אם מתה אינו משלם ליורשיה כך כתב הרא"ש הטעם דלא נתכוון אלא לה לעצמה ונ"ל ללמוד מזה במי שהבטיח לחבירו לתת לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת המקבל ולא נתן לו עדיין המתנה שאין הנותן צריך לשלם ליורשיו דלא נתכוין אלא ליתן לו דוקא ולא ליורשיו:

כאלו היתה בריאה דהמקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל:

מזונות משלם ולא לפי ברכת בית ול"ד למזונות האלמנה דאמרינן בסימן צ"ד ס"ו דנותן לה לפי ברכת הבית שאני התם שלא התנה לזונה אלא בביתו שכך כתב לה את תהא יתבת בביתי כו':

ויש חולקים כו' בטור ז"ל כתב הרמ"ה שאלו המזונות שנותן לה אינו ונתן לה אלא כזן את אשתו ע"י שליש כו' ואפילו בעשיר נותן בפחות שבמזונות שלא אמרו שנותן לפי כבודה אלא באשתו שאוכלת בתנאי ב"ד אבל בבת אשתו שהוא חייב את עצמו דיד בעל השטר על התחתונה וכתב א"א ולא נהירא דמי שנותן מעות לבלע הבית כדי לפרנסו בסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו כו' וכתב ב"י איני יודע למה כתב הרא"ש ולא נהירא דהרמ"ה לא איירי במאכילה על שלחנו אלא בסמפיק לה מזונות ודברים נכונים הם וכבר נתבאר בסי' קי"ב לגבי מזונות בתו שאין פוסקין לה אלא דבר המספיק לה בלבד כו' ומיהו באוכל' על שלחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם עכ"ל ונ"ל דודאי במאכילה יש כאן מחלוקת והיינו בדרך זה על שלחנו כ"ע ס"ל דיתן לה כא' מבני ביתו ואם אירע שאינה אוכלת על שלחנו כ"ע ס"ל דנותן לה בפחות שבמזונות כי פליגי הרמ"ה והרא"ש בפוסק מזון לבת אשתו דהרמ"ה ס"ל דלא נתכוין בזה דוקא שתאכל על שלחנו ע"כ הוה הדין כמשרה אשתו ע"י שליש והרא"ש ס"ל דמסתמא דעתו שתהיה כאחד מאוכל על שלחנו ליתן לה כן ומ"ש בסימן קי"ב גבי מזונות בתו שאין נותנין לה אלא דבר המספיק לא דמי לכאן דשם מיירי אחר מות האב דשם ודאי לא נתכוין כאחד מאוכלי שלחנו שהרי כבר מת ע"כ נתכוין שיהיה לה דבר המספיק לחוד ובבת אשתו פליגי דוקא הרמ"ה והרא"ש כמו שזכרנו ובמשרה אשתו ע"י שליש ודאי לא שייך שם שכוונתו היתה תחלה כן אלא שאם אירע כן ע"י גלגול שביניהם ונלע"ד דבבת אשתו דקאמר הרא"ש שנתכוין שתהיה כאוכלי שלחנו וכן יקום היינו דוקא אחר מות אמה אבל בנתגרשה ודאי לא נתכוין שתהיה אמה מגורשת והבת שלה תהיה מאוכלי שלחנו אלא תהיה אצל אמה ויתן לה דבר המספיק לה לחוד בזה כ"ע לא פליגי והך ויש חולקים שכתב רמ"א על נתגרשה לא נראה לע"ד אלא דכ"ע סל דלא נתכוין שתהיה מאוכלי שלחנו גם מ"ש הש"ע אחר כך ואם מאכילה על שלחנו כו' א"צ בזה לומר שהיא דעת הרא"ש כמשמעות הש"י אלא גם הרמ"ה ס"ל כן באם מאכילה על שלחנו דודאי נותן לה כאחד מהם דלא פליגי אלא אם נאמה שכוונתו היתה שתהיה מאוכלי שלחנו או לא כנלע"ד:

אחד זנה ואחד כו' בכאן לא כ' ברירה להבת דמסתמא ניחא לה שתהיה אצל אמה שיש לה בעל ותיזון עמה אלא דבגרשו שניהם כתב אח"כ הברירה:

ומתה האם ה"ה אם מת האב אין היורשי' חייבים לזונה שהרי כתב לה כל זמן שאת עמי והרי הוא עמה וכ"כ רש"י בהדיא במשנה וז"ל כ"ז שאת עמי ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:

וכן אם נתגרשה כו' ול"ק ממ"ש) בסי' קי"ח סעיף י"ט דהחזירה סתם על דעת תנאים ראשונים החזירה דשאני הכא דאמר כ"ז שאת עמי משמע מנשואין אלו כ"כ הטור ובפריש' כ' שאני הכא שאינו מתנאי כתובה ועוד דדוקא להחזיר בידו אמרינן כן ולא להוציא מידו ומשתמיט מיניה ההיא דסי' קי"ח שזכרתי:

אפי] חזר ונשא ול"ד למ"ש בס"ס ק' לענין הכתובה שעל דעת כתובה הראשונה החזירה:

ואם כתב לאחד כו' עיין מה שכתבתי בח"מ סימן ס' דבר הגון בזה בס"ד:

ובמשקה. אבל לא בכסות כמ"ש סעיף י"ב. וגם אינו חייב ברפואתה כמ"ש ס"ו וע' בח"מ סי' ס' ס"ג דשם פסק דהמתחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפירוש לזונו על שלחנו ונראה דכאן סתמ' כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה ח"מ. והב"ש סק"ב כ' אפי' בעלמא א"צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר ע"ש. וצ"ע דמסתימת לשון המחבר ש"ע ח"מ סימן ס"ג משמע דצריך לשלם אפילו כשאין לו מזונות ממקום אחר ע"ש. וע' בטור ח"מ ס"ס ר"ז הביא תשוב' הרא"ש מי שחייב את עצמו ליתן פרנסה לחבירו לפ"כ. אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע"י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם. לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונו' אע"ג שלא התנה ט"ז ב"ש. התנתה עמו לטפל בבנותיה בכל מילי לגדלן ולהשיאן כאלו הן בנותיו ולא פירש באיזה זמן שאז חייב להשיאן משיגיעו לפרקן ולתת להם כפי האומד שאומדין אותו ב"ד לגרוע מעישור נכסי ולא להוסיף ואי לא ידעי אומדן דעתיה יתן להם עישור נכסים. ואם משיא כולם כאחת יפריש לראשונה עישור נכסי ולשניה עישור נכסי ממה שנשאר לו אחר שהפריש עישור לראשונה וכן כולם וחולקות בשוה הר"ם מינץ סי' מ"ה:

ראשונים. דכיון דלא פירשו חזקה דדעתו על הראשונות. כ' ב"ח אם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ע"ש והח"מ חולק עליו ע"ש ועין בח"מ סי' ס' ס"ג בהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ט"ז:

היוקר. דוקא יוקר דשכיח אבל יקרות דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קבל עליו ט"ז ב"ש:

הזול. היינו אם אינו רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כזמן הזול. אבל אם רוצה י"ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני ח"מ ב"ש ועיין בהר"ש יונה סי' ל"ד:

כלום. דא"י לחוב אותה. מכאן יש ללמוד אם האב עשה חיתון עם בתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל החיתון דאין להאב רשות לבטל החיתון בלי רצון בתו. ואם בתו ברשותו כגון שהיא קטנה או נערה יוכל לבטל החיתון בלא רצונה ט"ז ב"ש. ועיין בתשובת הרשב"א סי' תתע"ג והבי' בהג"ה בח"מ ס"ס של"ג לענין מלמד אצל בה"ב ע"ש:

מת הבעל. ל"ד מת אלא אפי' בחייו מוציאין ממנו כשעשה קנין וכן אם יש כאן בני חורין גובין מן היורשים אפי' בלא קנין דהא מלוה ע"פ כשהוא תוך זמן גובין מן היורשים וכאן תוך זמן הוא דהא מת תוך ה' שנים ה"ה פכ"ה מה"א:

יורשים וכו'. ה"מ במתחייב לזונה ה' שנים אבל אם קבל על עצמו סך מעות לצורך מזונותיה יורשיה יורשין אותה הרשב"א סימן תתק"ע והובא בח"מ סי' ס' סעיף ד' בהג"ה ועיין שם בש"ך ס"ק י"ז שהעלה ג"כ בקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה אלא שפטור מבעלה ע"ש. והב"ש הביא בשם ט"ז דלמד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת א"צ ליתן ליורשיו ע"ש וצ"ע. א' שפסק לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות זמן מה ובתוך הזמן מת הבן. אי מחויב ליתן מזונות לכלתו עד תשלום הזמן שנקבע או לא. דעח הט"ז בח"מ סי' ס' שצריך ליתן לה מזונות עד זמן שקבע ובתשובת שבות יעקב ח"ב שאלה קמ"ב חולק עליו ופסק דאין לה מזונות כשמת הבן ע"ש:

כנשאת. עיין ב"ש שכתב ומזה ראיה נמי למ"ש ר"ס כל שיש לה מזונות ממקום אחר י"ל תן לי דמי מזונות עכ"ל ודבריו מגומגמין עיין ודו"ק:

משלם. ולא כפי ברכת הבית אא"כ כתב לה את יתבי בביתי אז נותן לה לפי ברכת הבית עיין ד"מ. ואם נתחייב לזון את בן אשתו גדול משש שנים יוכל לומר לו או יבוא אצלי או אתן לך לפי ברכת הבית. וכן אם מתה האם אחר גירושיה ולא רצתה הבת לשבת עם בעל אמה לא יתן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית. וכן אפי' אם אמה קיימת אחר גירושיה והבת אינה רצתה לשבת עם אמה ורצתה לצאת מעם אמה אינו נותן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית מהר"ם מטראני ח"ב סי' מ"ה ועיין כנה"ג סי' זה. ואם אמה צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סבה. מסופק בתשו' הרש"ך ח"א סי' קפ"ז אם נותן לבתה מזונות במקום אמה:

מזונות. והדבר תלוי בה ומסתמ' תבחר שתיזון אצל אמה. ומ"מ אם תאמר להשני את ידעת כי יש לי מזונות מן הראשון ותן לי דמים רשות בידה ח"מ. ואם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה ב"ש. מי שנשא אשה ונתחייב להשי' את בתה מפני שלא היה על מה לסמוך ואח"כ מת אע"פ שאמה תגבה כתובתה ויוכל להשיא' אפ"ה חייבים היורשים להשיאה הר"ם מטראני ח"א סי' קס"א. וכ' כנה"ג עליו וה"ה אם העשיר' הבת שחייב הוא או יורשיו להשיאה ע"ש וע' בהרשד"ם קי"ד סי' רי"ט:

ונשאה. ואפי' עשו קנוניא האם עם הבעל להתגרש כדי להפקיע זכות הבת נפטר ממזונות הרדב"ז ח"א סי' רנ"ד ע"ש שכתב ע"ש דאין חילוק בין שאמר כל זמן שאת עמי לכשאומר כל זמן שאני נשוי עמה ע"ש ועיין ב"ש:

פלוני וכו'. זהו תשובת הרשב"א סי' תתק"ע שהבאתי לעיל ס"ק ז' ומבואר שם אם מחייב א"ע לזון אותה איזה זמן ומתה תוך הזמן א"צ לשלם המזונות להבא. אבל זה היה מתחייב א"ע ליתן לה איזה סך ולא קצב זמן של מזונות אלא קצב זמן פרעון והיה יכולים להוצי' זה הסך אף ביום א' לכן חייב לשלם אעפ"י שלא הגיע עדיין הז"פ עיין ח"מ ב"ש ובש"ך ח"מ סימן ס' ס"ק י"ז:

במאכל ובמשקה. שזהו בכלל מזונות אבל לא מלבושים וכמ"ש ס"ח א':

ודוקא כו'. גמ' ק"ב ב':

א' כו'. רמב"ם ס"פ ך"ג והטור ועבה"ג ס"ק ז' והוא מדברי ב"י ודבריהם תמוהים שהביאו ראיה להיפך אבל לא שייך לזה כלל וע"ל סי' נ"א לפיכך אפי' נכתבו כו' ושם שהיתה הפסיקתא בע"פ לכתחלה משא"כ כאן ולמד ממש"ש ק"א ב' תנן כו' מאי לאו כה"ג וכפירוש הרי"ף שם והא דפריך שם ק"ב ת"ש מתו כו' היינו לפי מה שתירץ לא בשטרי פסיקתא.

אבל כו'. אפילו נכתב כמש"ל סי' נ"א וכנ"ל:

חלתה כו' הרא"ש שם בשם הירושלמי:

משלם כו'. הרא"ש שם ומסתבר כו' והג"א שם ס"ו ד"ה ופריך כו' דלא כר"ת:

ואינו חייב כו'. הרא"ש בשם הרמ"ה ע"ש והרא"ש חלק עליו וכ' ול"נ לי דמי כו' וכ' ב"י דבחנם תמה הרא"ש עליו דרמ"ה מיירי במספיק לה מזונות וכמש"ל סי' קי"ב ס"ו ובאוכלת על שלחנו דברי הרא"ש נכונים וז"ש ואינו כו' ואם כו' אבל בד"מ חלק עליו וכ' דלא דמי לשם דשם בתנאי ב"ד אוכלת משא"כ כאן דבמתנ' והוי כמו בדמים וכמ"ש הרא"ש ע"ש בד"מ וז"ש בהג"ה וי"ח כו' ודבריו דחויים וכן דחה דבריו בח"מ ודאי דדמי לשם ואדרבה מכאן למדו לשם דהירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת שכ' המפ' שם היא בבת אשתו והביאו הריטב"א והר"נ ר"פ הנושא תנא זנה ה' שנים הראשונים בין ביוקר כו' הדא היא בבת לא ע לה ולא יורדת וז"ש הרמ"ה דכי אמרי' עולה עמו כו' ופליג עליה הרא"ש וה"ה בבתו וכמש"ש ס"ח א' דשמין כו' וכמ"ש רש"י ותוס' שם מרדכי והג"מ והג"א שם וכמש"ל סי' קי"ב ס"ו:

ואם היא חרשת כו'. טור בשם הרמ"ה:

וכן אם כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם:

אפי' כו'. הרא"ש שם וכן כ' הרשב"א והר"ן וכמ"ש בב"ב ס"ג א' ואם א"ל כו' ובירושלמי דפירקין כ"ז שאת עמי מתה אינה כמו נתגרשה והחזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאים ה"נ ר"ל לר"ה דאמר בגמרא דידן צ' א' ל"ש אלא מנה כו' אלמא דמה שהוסיף והתנה עמה אין לה ה"נ ומ"ד בין לכתובה בין לתנאים ה"נ ר"ל לרב יהודא שם וכבר קי"ל כר"ה שם ודברי הרא"ש שם תמוהים דאמר שאין ראיה מהירושלמי ואישטמיטתיה דברי הירושלמי הזה:

כל כו'. כמש"ל ס"א וכמש"ש ס"ח ח' ניזונות ומתפרנסות:

אך כו'. עח"מ סי' ס' סוף ס"ג בהג"ה: