עישור נכסים ממה נגבים - שולחן ערוך אבן העזר סימן קי״ג

ונותנין לה. היינו אומדים דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן נישואין:

וכן אם השיא בת בחייו. לכאורה משמע מטור אם השיא בת אז אפי' לדעת הפוסקים דאין אומדים ליתן לה יותר מעישור מ"מ אם כבר נתן יותר מעישור נותנים גם לזו יותר מעישור וכ"כ מהרש"ל מיהו בהרא"ש מבואר דאין חילוק בדבר אפי' השיא בת א' אין נותנים לו יותר מעישור וכן משמע בהג"ה סס"ב ועיין בדרישה ובית חדש:

ונשתנה דעתו. היינו בידוע שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרי' דלא נשתנה דעתו והיינו פלוגתא רבנן ור"י והלכה כר"י:

כך נותנים להם פרנסה וכו'. אף על גב מזונות הבנות תנינ' בפ' י"נ דאין ניזונות מנכסי האם ס"ל הנ"י פרנסה שאני שאין ת"כ מ"ה לא תנא שם במתני' אלא מזונות וי"ח היינו תשובת מהרי"ל מיהו מדלא הבי' דברי הנ"י בשם הריטב"א י"ל דלא ראה דבריהם וראיה שלו דבפ' מציאת האשה דחוק לפ' על מה שאמר שם ר' הונא פרנסה היינו נדוניא אינה כתנאי כתובה ואם אית' לישני להך מילתא דנגבי' מנכסי האם משא"כ במזונות באמת יש לדחות דנשמע ממתני' מדלא תני אלא מזונות:

אינו מת"כ. ע"כ אשה המוחלת כתובתה לבעלה אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו הבנות:

אלא הקרקע. כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל תוספות דף נ"א והסמ"ג לאוין פ"ח הביאו פלוגתא בזה ובעשין מ"ח פסק דגובין בזה"ז מן מטלטלין ומ"ש ב"ח דפוסק בלאוין כרמב"ם נוסחא מוטעת היה לפניו וכ"פ באגודה:

משכירות הקרקע. כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז"פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין, ומה שכתב בהג"ה אם לא גבו כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אף על גב ע"פ דין א"צ לשלם אלא בסוף שנה מכל מקום אם גבו נעשה מטלטלין, ועיין בנ"י פרק המוכר דף קצ"ו שכתב אם השכירהו היורשים אחר מיתת אביהם הוי ראוי ואין גובין עישור נכסים מן הראוי אבל בהרא"ש והמרדכי כתבו דגובה מן הראוי אלא המרדכי כתב הטעם משום ב"ח גובה מן הראוי ובכתובה ות"כ הקילו ולא בפרנסה, והרא"ש סבירא ליה דאין ב"ח גובה מן הראוי אלא בעישור נכסים הטעם משום דהוא ב"ח דאחים והם בחיים אבל אם היתה ב"ח דאביהם לא היתה גובה מן הראוי ועיין בח"ה ס"ס ק"ד, ומ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין סי' י"ד בשם הרא"ש דסבירא ליה ב"ח גובין מן הראוי תמוה:

אבל כששמין הנכסים וכו'. כ"כ הרא"ש והר"ן לכן לעולם אומדים מיד אחר מיתתו חלק הראוי להן אבל לדעת החולקים דס"ל דאין שמין אלא קרקעות אז א"צ לפסוק מיד בעת מיתתו כי הקרקעים ידועים הם ואם ימכור איזה קרקע יכולים לטרוף מקרקעות אבל אם אזלי' אחר אומדנ' אז לכ"ע דתולין הכל לפי דעתו ופוסקים מיד כמ"ש בסמוך:

וי"א אף כששמין וכו'. היינו אם אין יכולים לידע אומד דעתו של האב אבל אם יכולים לידע אומד דעתו ל"פ:

ואם היו כאן ב"ח וכו'. היינו ב"ח של אביהן שהן מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן ב"ח של האחים ועישור נכסים קודם שח"ז וע' בח"ה סי' רפ"א משמע שם אפי' בזה"ז שכותבי' בלשון חיוב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ"מ עישור נכסים קודם אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שח"ז קודם וע' במהרי"ק שורש ע"ח, ועישור קודם כב"ד וכן מזונות אלמנה ע' מהר"ן וע' בסמוך:

ונ"ל ה"ה לענין שח"ז. ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דא"י היורשים להוציא ממנו ולשלם לב"ח ולהפסיד אותו כי הוא י"ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם קרקעות כתב בד"מ אין לחלק ולומר לסלק לב"ח בקרקעות שאני דעיקר סמיכות הב"ח הוא על הקרקע לכן יכולים לשלם בקרקע אבל לא במטלטלין זה אינו כשם האב יכול לסלק במטלטלין כך יכולים היתומים לסלק במטלטלין לוהפסיד את הבנות כתב בתשו' ש"י סי' ח' אם יש לאחד הרבה חתנים ונתן לכ"א שח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח"ז יכולים היורשים ליתן לא' אותו סך ובשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולים למעט חצי חלק זכר שלהם כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשו' כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתני' ובח"מ מפקפק בראי' שלנו, ונראה לי להביא ראיה לדבריו ממ"ש הטור בסי' קי"ח ס"ט בשם תשו' הרא"ש אם יצא על היתומים ש"ח וכתובה וברירה בידם ליתן בעד הכתובה חצי הנכסים או הסך שנכתב בכתוב' יכולים ליתן לה כל הסך הכתובה להפסיד לב"ח כן ה"נ יכולים ליתן לא' מהם כל הסך שבשטר להפסיד אחרים:

נותנים הכל לשניה. כן הוא דעת הראב"ד ומשמע דס"ל לדע' הפוסקים דאין מוסיפים על עישור נכסים אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפים לשנים לכן הביא דעת הראב"ד סמוך לדעת הפוסקים דס"ל דמוסיפים על עישור נכסים ובש"ג פסק ג"כ דנותנים הכל לשניה ובתשו' ש"י סי' ו' כתב טוב לעשות פשרה ובט"ז פסק אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפילו להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדים דעתו יש לפסוק כדיעה קמייתא:

כפי הממון שהניח. היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו הניח אלף זהו' נותנים לזו ב' היינו החצי בערך ממוצע ומ"ש שנותנים הכל לשני' איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה א"נ כיון שראינו שנתן לאחת פחות ע"כ שמין ערך ממוצע ועיין סי' נ' שם ישבתי בטוב דלא תקשה מ"ש שם אם מת הפוסק פטורים היורשים ליתן לה אותו סך שפסק וכאן איתא שנותנים לשניה כל מה שנתן להראשונה מכ"ש דיש ליתן לה מה שפסק לה אביה:

בלא שבועה. אא"כ טוענין השבע שלא התפיסך אבינו צררי כ"כ הגמיי':

האחים שמכרו וכו'. אבל אם מכר האב או השכין אין טורפים דהא רשות בידו לומר שאל תפרנסו אותן כמ"ש בס"ס, ומטלטלין שמכרו אחיהן אין טורפין כ"כ הג"א ודינם במטלטלין כמ"ש בסי' ק' לענין כתובה והג"א שכתב בפשיטו' דאין טורפים מטלטלין י"ל גם שם אין טורפים מטלטלין וע"ש וכן לענין משכ"מ:

אין הבת נוטלת וכו'. אפילו במטלטלין דלא שייך דין קדימה מ"מ כתובה ומזונו' אלמנה קודמת כמו אם היה קרקע היתה קודמת כן הוא במטלטלין כ"כ הטור והר"ן ול"ד לב"ח וכתובה ואין שם אלא מטלטלין דקי"ל כתוב' נדחה כמ"ש בסי' ק"ב דשם שניה' ב"ח של אביהם משא"כ עישור נכסי' הוא חוב של יורשים ומזונו' אלמנה חוב של אביהם ועיין ב"ח ופרישה ואפי' אם הנכסים ביד הבת ונשאת הבת מ"מ אלמה טורפת ממנה למזונו' ומכ"ש לכתוב' ובעלה הוי כיורש לענין זה כמ"ש ס"פ י"נ ועיין סי' צ"א ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתוב' כדי שלא יהיה לה מזונו' רשות בידה כמ"ש בסי' ק"ב לענין ב"ח דא"י לומר לא אטול הכתובה רק תתנו לי מזונו' להפסיד לב"ח ואחר שסילק לה הכתובה אפילו אם עדיין לא סלקה פרנסת נדוניא הבעל יורש עישור נכסי' ועיין ר"ס צ' וסימן ק' ומזונות הבנות נמי קודמין לעישור דהוא ב"ח של אביה וכ"כ בח"מ וא"ל לפי זה למה עישור נכסים קודם שח"ז שהוא ג"כ חוב של אביהם וי"ל משום דהברירה ביד יורשים ליתן לה כיורש לכן דינה כיורש וכן הוא דעישור קודם כב"ד משו' כב"ד כירושה שוי' חז"ל ועישור הוא חוב נמצא מזונו' האלמנה ומזונת הבנות מבואר בסי' הקודם וכתובו' האלמנ' קודם מזונו', ועישור אפילו במטלטלין ומזונות האלמנה ומזונות הבת קודמת לעישור נכסים מכ"ש קודם כב"ד ושח"ז ועישור קודם כב"ד ושח"ז, ומ"ש לעיל סק"י אם מוסיפים על עישור אין מוסיפים עד אחר הפרעון שח"ז יש לומר להפוסקים דסבירא להו אפי' לא נשאר כלום נותני' לה איכא ק"ו אם דוחה יורשי' דאוריית' מכ"ש שח"ז כמ"ש הרמב"ם ספי"ט לענין כב"ד מיהו אין מוכרח, כתב בח"מ אם מכרו האחים דקי"ל הבת טורפת פרנסת הנדוניא אפשר אחר שטרפה לצורך עישור יכולה האלמנה לטרוף ממנה לצורך מזונות ולקוחות טורפין מן האלמנה עד שיעשו פשרה:

שהקטנה לאו בת מחאה. כתב המרדכי והג"א דאין לדמות דין זה למכירת קרקעות דקי"ל אפילו אם היא גדולה ומכרה קרקע של אביה המכירה בטלה כל שאינה בת עשרים אלא דין זה דומה למחילה ומכירת מטלטלין אף על גב לדינ' דש"ח אינה גובה אלא מקרקע מ"מ מחיל' זכות שלה הוי כמו מכירת מטלטלין ואם מחלה בפי' מהני כשהגיע לכלל פעוטו' מיהו לדעת הרשב"א אפילו מחילה בפי' לא מהני כמ"ש בהר"ן פנ"ש דף תפ"ט:

ואם נשאת אחר שגדלה וכו'. כללא הוא בוגרת ולא נשאת או נשאת בנערות אז אם זנין אותה והיא ידעה מזה א"צ מחאה אפילו אם נעשה בוגרת אחר הנישואין מכ"ש מחאה מהני בלא מזונות, ואם בגרה ואח"כ נשאת אף על גב דזנין אותה ואז לא הפסידה מחמת הבגרות מ"מ צריכה מחאה בעת הנישואין וזאת נשמע מדברי המחבר מ"ש בסוף הסעיף והיא עדיין לא נשאת ומ"ש בריש' בין נערה בין בוגרת לאו בחדא מחתא מחתינהו וכ"כ בח"מ, ואם ארסה בעת הנערות אפילו לא זנו אותה ולא מחתה לא הפסידה כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא בתוס' בסוגיא זו ד"ה בין נשא' שכתבו בסוף ודוחק לומר דאמר נשאו משום רשב"א וה"פ אף רשב"א לא פליג ואמר דהפסידה פרנסה אלא בנשא' ולא בארסה ש"מ לר"ש ארסה לא הפסידה כן נשמע לרבי דקי"ל כוותיה אם לא מחתה הפסידה היינו דוקא בנשאה ולא בארסה והיינו מ"ש הטור ולא נראה כן לדעת תוספו' ולא כב"ח שנכנס בדוחקי' ומ"ש תוספ' ודוחק וכו' משום דדוחק הוא דרבי נקט נשאו משום בר פלוגת' שלו אבל רשב"א באמת ל"פ אלא בנשאה ולא בארס' ולרבי כשלא מחתה הוי כמו אם מחתה לרשב"א ובדרישה הניח בצ"ע מנ"ל בוגרת ונשאת די במחתה אפי' לא זנו אותה ול"ד בתוס' ד"ה הא דמחא' דכתבו שם רבי איירי דאין רוצים לזונן עוד ומ"מ כתבו בד"ה הנ"ל דאי לרבותא נקיט דלא אבדה פרנסה א"כ לשמעינן אפילו נשאו ובגרו לא אבדו והיינו ע"כ דמחתה לבד אפילו שאינן רוצים לזון אותן מ"מ לא אבדו אם מחתה וכל אלו היכא שהפסידה אין חילוק בין אם ידעה הדין לבין אם לא ידעה ועיין תשו' מהריב"ל סי' נ', ועיין בהג"א שם מבואר למהרי"ח יש לו בסוגיא זו שיטה אחרת וס"ל בוגרת כשלא נשאה א"צ מחאה אפילו אם לא זנו אותה וס"ל כל הסוגיא קאי על נשאת:

ויש חולקים וס"ל וכו'. כתב בט"ז בזה"ז אנחנו במתי מעט הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה די"ל דלא אזדמן ליה זיווג הגון:

מי שצוה וכו'. היינו מטעם דלא אמרו חז"ל שויתר' אלא בכה"ג שהוא תקנות חז"ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפילו אם שתקה ועיין בגוף התשובה ויש שם ט"ז בסוף התשובה מ"ש יותר משליש וצ"ל פחות משליש:

אין השנייה נוטלת עישור. הואיל דאית לה ריוח בית דנוטלת חצי הירושה מיהו אם מכר הבן הנכסים א"כ אם היא יורשת א"י לטרוף אז נוטלת מותרת /בתורת/ עישור נכסים וטורפה כ"כ הר"ן, ונסתפקו תוספות היכא דנשאר עשר בנות שלא נשאו דאז ליכא ריוח בית אם הפסידה העישור נכסים:

אין שומעין לו. משום דאמרי' אם היה רואה בנותיו שהגיעו לפרקן היה מרחם עליהם ומשיאן וע' ב"ח רס"ז:

ונותנין לה. אין הפי' שנותנין לה מיד וכמו שיתבאר לקמן סעי' ד' רק שב"ד אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נשואין והנכסים משועבדין לה מיד בשעת מיתה וכל מי שקנה קרקע מהאחין טורפת מן הלוקח כמו שיתבאר בסעי' ה':

בת בחייו אומדין בה. משמע אפי' להוסיף על עישור נכסים וזה הוא דעת הרמב"ם כמ"ש המ"מ ובסמוך סעיף ב' בהג"ה כתב פלוגתא בזה:

פרנסה מנכסי האם. אף על גב דמשנה שלימה שנינו (פרק יש נוחלין) הבנות ניזונות מנכסי האב ואין ניזונות מנכסי האם מ"מ דעת הרמ"ה לחלק בין מזונות שהוא תנאי כתובה דלא שייך בנכסי האם אבל פרנסת נשואין שוה הוא בנכסי האם כנכסי האב כ"כ בנ"י בשם הרמ"ה:

ויש חולקין. הרב מהרי"ל בתשובה הביא ראיה לזה דבפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ח ע"ב) דחוק לפרש על מה שאמר שם רב הונא פרנסה (פרש"י לנדוניא) אינה כתנאי כתובה ואם איתא לישני להך מילתא דנגבית מנכסי האם משא"כ במזונות כדתנן וכו' אלא ודאי דוקא מנכסי האב יהבינן עישור נכסי וכו':

אין לו ליתן לבתו יותר מעישור. הטעם דהוי בעבורי אחסנתא מבניו ובמרדכי וברא"ש הביאו תשובת גאון שראוי לנדות מי שמרבה ליתן לנדן בתו ע"ש:

אינו מתנאי כתובה. ע"כ אשה המוחלת כתובתה לבעלה אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו הבנות גם הרשות בידו לצוות שלא ליתן פרנסה להם כי אין זה חיוב על האב רק חיוב על הבנים כל זמן ששתק האב:

לפי תקנת חכמים וכו'. כלו' שתקנו שכתובה ותנאים נגבין אף מן המטלטלין אבל על פרנסה לא תקנו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדו להו ודיין לבנות שיקחו פרנסה מן הקרקע אף על גב שהיא ב"ח דאחין:

משכירות הקרקע. פשיטא השכירות שיוצא מן הקרקע אחר מיתת האב ודאי גובה מהן דהא מיד במיתת האב נשתעבדו כל הקרקעות להן אלא אפילו מה שעלה בחיי האב כל זמן שלא הגיע זמן השכירות בחיי האב הוי השכירו' כפירות המחוברין לקרקע וצריכין לקרקע שדינן כקרקע אבל ודאי אם עבר הזמן בחיי האב אין השכירות כקרקע והא דכתב אם לא גבו היתומים לאו דוקא גבו אלא אפילו לגבות ונקט גבו אפי' אינו ראוי לגבות כגון שעדיין לא הגיע הזמן ועיין במ"מ ובר"ן ובתוספות ובנ"י:

ומן הראוי. הטעם שאין לה חוב על אביה שנא' שמאחר שמת אביה בחיי זקינה ואח"כ מת זקינה הוי נכסי הזקן לגבי אביה ראוי שהרי היא ב"ח של האחין ע"כ כשיורשו האחין את הזקן גובה מהן ומ"מ אינו גובה רק עישור נכסי האב:

וי"א דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע. כלו' אם אין יכולין לידע אומדן דעתו של אב וצריך ליתן לה עישור אז אין נותנין לה רק עישור של קרקעות אבל כשאומדין דעת האב בין קרקע בין מטלטלין הכל שוה וגם הרמב"ם מודה בזה לדעת הרא"ש והר"ן ולא נחלקו רק בעישור דלדעת הרא"ש והר"ן עישור של כל הנכסים גובה מן הקרקע ולדעת הרמב"ם אינו גובה רק עישור של קרקע:

ואם היו כאן ב"ח. פי' ב"ח של האב שהן מוקדמים לפרנסת הבנות שהם ב"ח של האחין אבל ב"ח של האחין אינם יכולין לדחות את הבנות שהם ב"ח כמותן ואזלינן בתר קדימה:

לסלק אותן בקרקעות. אף על גב דמטלטלין קודמין לקרקעות היינו מן הלוה אבל מן היורשים קרקע קודמת כל זמן שלא כתב בשטר שיגבה מטלטלי בין בחייו בין במותו כמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ז א"נ מיירי שהב"ח אינו מקפיד:

ונ"ל דה"ה לענין שטר חצי זכר וכו'. וכתב בד"מ ואין לחלק דשאני התם דסתם שעבוד ב"ח על הקרקע ע"כ יכול לסלק הב"ח בקרקע אבל הכא מנ"ל לסלק את הב"ח במטלטלי ולהשאיר קרקעו' זה אינו דהרשות ביד האב לסלק במטלטלי ובזוזי וה"ה ביד הבנים ותמיד הנכסים בחזקת בנים ויד המוציא מהם על התחתונ' עכ"ל ומשמע לפי זה אם יש לאחד הרבה חתנים ונתן לכל א' שטח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלקו בחצי חלק זכר דאם ירצו הבנים לסלק לא' ליתן לו סך גדול ולאחרים ליתן בחצי ח"ז אין האחרים יכולין לומר אין אתם יכולין למעט חצי חלק זכר שלנו ומאחר שהברירה בידך לסלק כל א' בחצי ח"ז אין בידך לרבות לא' דהא גם כאן הברירה ביד הבנים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים ובאמת כך ראיתי בספר שארית יוסף שחיבר הרב מהרר"י כ"ץ מקראקא והדבר צ"ע ואינו דומה לנ"ד כלל דהכא כל א' יכול לשלם לב"ח בין בקרקע בין במטלטלין כל מה שהוא לו טובה אבל לשלם לחתן א' יותר מן המגיע לו דהא יד בעל השטר על התחתונה ואם הסך גדול יכול לסלקו בחצי ח"ז איך ישלם לו הרבה כדי לחוב לאחרים זה הוא ודאי נגד המושכל:

נותנין הכל לשני'. אף על גב דהבני' לא ירשו כלום ומיעקרא נחלה דאוריית' ועיין בב"ח שכתב שדברי הראב"ד הם ליתן כל המטלטלין ולהניח קרקע או להיפך ואין דבריו ברורים ופשט דברי הראב"ד הם כאותם גאונים שהרשות להוסיף על העישור אפילו ליתן הכל:

כפי הממון שהניח בשעת מותו. זה לשון הרב מהרי"ק היה ראוי לאמוד כפי הממון אשר היה לו בעת שהשיא האחרת ולפי הממון אשר הניח אחריו ולאמוד בערך הממוצע כגון אם השיא אחת בה' ואחת בדק' ואחת בג' והיה לו בחייו אלפים זוז ובעת מותו לא היה לו כי אם אלף זוז ראוי להנתן לה שתי' דהיינו החצי מערך האמצע עיין עוד שכתב שם שאין בידינו לכופו על יתר מעישור רק לבן ראוי להתנהג כנ"ל וגם בתחלה יפרע שח"ז ושלא לגרוע חלקם ע"ש:

ובזמן הזה שכל בני אדם וכו'. לא ידעתי שייכות לדין זה כאן ובסעי' ב' היה לו לכתוב דין זה ועיין בב"ח שכתב שמדברי הרא"ש משמע שאף בזמן הזה פרנסה מקרקעי:

אין הבת נוטל' עישור נכסים. כלומר אין נוטל' לעצמה שלא תזון האלמנה מאותן נכסים אלא אפילו הכניסה הרבה נכסים לבעלה אין הבעל כלוקח שנאמר אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אלא כיורש שוויהו משום פסידא דאלמנה אבל לאחר שסילקו האלמנה ואין לה עוד מזונות אזי יורש הבעל את אשתו כל הנכסים שהכניס' לו ולאו דוקא שאין הבת נוטלת עישור נכסים והיינו במקום שיש בן אלא אפילו לא הניח בן שהבת יורש' הכל אפ"ה האלמנה קודמ' במזונותיה ואפילו לדעת הרא"ש שנתבאר סימן צ"ג סעיף ד' שכל שלא הניח בן אזי האלמנ' ובת שוים למזונו' אבל מ"מ משנשאה הבת שאבדה מזונותיה האלמנה מתפרנסת מן הנדן שהכניסה לבעלה שאע"פ שהיא כב"ח אפ"ה מזונו' האלמנה שהיא תנאי כתובה ומוטל תנאי זה על האב ואין בידו לבטלו היא עדיף מפרנס' הבנו' שהוא רק חוב על האחים ומטעם זה נראה שאם הניח בן ובנות והגדול' רוצה להנשא וליקח עישור הקטנ' מעכבת שלא תקח פרנסה עד שיהיה לה מזונו' עד שתבגר או עד שתתאר' כי מזונו' הבת קודם לפרנס' הבת מטעם שכתבתי ויש להסתפק אם מכר הבן הנכסים שאז האלמנה אינה מוציאה למזון שלה מן המשועבדים אם נאמר שהבת מוציאה לפרנסה מן הלוקח והאלמנה מן הבת והלוקח מן האלמנה וחוזרים חלילה:

וכן פרנסת בנות קודמ' לכב"ד. אף על גב דכב"ד הוא תנאי כתובה וחוב על האב אפ"ה פרנסת בנות קודמת שאם הבנים מחוייבים ליתן פרנסה מירושה דאוריית' שלהן מכ"ש מכב"ד שהוא מדרבנן:

מפני שהקטנה אינה בת מחילה. והיינו דוקא שלא מחלה בהדיא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה אבל הגיעו לעונת פעוטו' ומחלה בהדיא מחילתה מחילה במטלטלי עיין במרדכי:

בין נערה בין בוגרת. לאו בחדא מחתא מחתינהו דנשא' כשהיא נערה בחדא סגי או בניזוני' או במחא' ונשאת לאחר בגרותה לא סגי בניזוני' וצריכה דוקא למחו' והא דכתב אא"כ האחים זנין אותה לא קאי רק על נשאת כשהיא נערה אבל נשאת כשהי' בוגרת צריכ' דוקא למחו' וכתב המ"מ בפ"כ מה"א שזה מבואר מדברי הרמב"ם מסוף הבבא שבדין י"ג שכתב וז"ל לא פסקו האחים מזונותיה וזנו אותה בבגר אעפ"י שלא מחת' לא אבדה פרנסתה כל זמן שהם זנין אותה שיש לה לטעון מפני שהם זנין אותה אעפ"י שאין חייבים והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה עכ"ל הרמב"ם ומשמע הא אם נשאת אחר הבגר לא יועיל מה שזנין אותה וצריכה למחו' בשעת נשואין והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם והרמב"ם לא הזכיר חלוקה זו שמזונו' יועיל אחר נשואין שסתם וכתב וז"ל בתחלת דין י"ג נשאת אחר שגדל' בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה עכ"ל רק כתב שמזונו' מועיל אחר בגר וכתב הב"י שהרמב"ם סמך ע"ז שמסתמא נישואין ובגרו' דין אחד להם והמ"מ כתב שאולי היתה לו דעה אחרת בזה מה שלא הזכיר חלוקה זו והמחבר הגיה בדברי הרמב"ם חלוקה זו במ"ש אא"כ היו האחים זנין אותה אחר נשואיה וכו' והג"ה זו לא שייכה בדברי הרמב"ם דמיירי בנשאת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת וכמו שכתבתי לא קאי רק על נשאת כשהיא נערה לבד:

צריכין ליתן לה אחר כך. מפשט לשון זה משמע אף על גב דלענין פרנסה אמרי' כל שנשאת כשהיא גדולה ולא מיחת' ויתרה דוקא פרנסה שהוא תקנת חכמים אבל מה שצוה אביה ליתן לה הרי היא כנכסים שלה ולא ויתרה בשתיקתה אף אם בגרה ונשאת צריכים ליתן לה אח"כ והמעיין בגוף התשובה לא ימצא שם כן כי נראה שיש שם ט"ס וצ"ל יותר משליש אבל לפחות משליש אם שתקה ויתרה אף על גב דיש לומ' דשאני התם שהאב התנה כך מכל מקום אין ראיה משם לדין של הרב:

וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים. כלו' שנשאת ונטלה בשעת נישואין עישור דכבר נתבאר דאין נוטלין עישור רק בשעת נישואין וכ"כ רש"י זו שקדמה ונשאת זכתה:

אין השנייה נוטלת עישור. הטעם אמרו בכתובו' דף ע"א משום רווחא ביתא כלו' שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכתב הר"ן נסתפקו בתוספו' אם יש כאן עשר בנות שבתורת ירושה לא תטול יותר מעישור אז אפשר דלא ויתרה לראשונה וגם אם מכר הבן הנכסים שאם נדון אותה יורשת לא תטרוף ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין ריוח בירושה אלא הפסד:

אבל אם התנה בשעת נשואין וכו'. ובב"ח כתב דאין זה רק לגי' רב האי אבל לגי' רש"י שומעין לו ובב"י לא כ"כ עיין בתחלת הסי':

אומדים דעתו נעתיק הגמ' בקצרה לברר קצת דיני סי' זה בס"ד שנינו בפ' מציאות האשה ר' יהודא אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשני כדרך שנתן לראשונה פי' רש"י בין שהוא עישור נכסים בין שהוא פחות או יותר עכ"ל וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה אמר שמואל לפרנסה שמין באב פי' רש"י יתומה נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאים באביה וותרן או קמצן תנן וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר כו' מאי עני ומאי עשיר אי נימא עני או עשיר בנכסים מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה אלא לאו עני בדעת עשיר בדעת פי' רש"י עני בדעת אין בדעתו ליתן לה נדונית עשיר אלא נונית עני נוטלת עישור נכסים עכ"ל תיובתא דשמואל הוא דאמר כרבי יהודא דמתניתין ונימא הלכה כרבי יהודה אי אמר הלכה כר' יהודה ה"א דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה דלא גלי דעתיה לא קמ"ל טעמא דר"י דאזלי' בתר אומדנא ל"ש השיא' או לא השיאה והא דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה לא אזלי' בתר אומדנא אמר רבא הלכה כר' יהודה ופרכינן והא אמר רבא הלכה כרבי דאמר בת נוטלת עישור נכסים ואסיקנ' הא דאומדנא הא דלא אומדנא פי' רש"י הא דאמרינן עישור נכסים בדלא אומדנא לאב לא גר בינינו ולא עמדנו על דעתו אם וותרן או קמצן עכ"ל וכתב הרא"ש דיש גאון ס"ל דלא אזלי' בתר אומדנא אלא לגריעי מעישור אבל לאוספי על העישור לא וגאון אחר אמר דרבי יהודה דאמר אם השי' כו' דאזלי' בתר אומדנא סתמא קאמר ל"ש לפחות ול"ש להוסיף והיכא דידעינן אומדנא יהבינן כפי אומדנא אפי להוסיף ואי לא ידעי' יהבינן עישור וכ' הרא"ש דל"ת לגאון הראשון ממתניתין דאמרו חכמים פעמים שעני בדעת ולא יהיב כולי האי וקאמר ר' יהודה ינתן לשניה אפילו טפי מעישור י"ל דודאי לא אמר ר' יהודה ינתן לשניה אפילו טפי מעישור אלא כשנותן לה עישור או פחות ואמרו רבנן פעמים שהיה עני בדעת כשהשי' הראשונה ולא נתן לה עישור והעשיר בדעת ונתן לה עישור פעמים שבראשונה היה עשיר בדע' ונתן לה עישור והעני בדעת שעכשיו היה נותן לה פחות לא נוכל למוד דעתו הלכך לעולם יתנן העישור ור"י ס"ל דשמין האב לפחות וסיים שם הרא"ש ודעת התו' נראה לגאון ראשן וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסי עכ"ל ותורה היא ללמוד אני צריך דקשי' לי על דעת הרא"ש במה שפי' דברי ר"י לפחות ולא להוסיף א"כ לגרועי אתא ר' יהודה ולומר שאם פיחת להראשונה מעישור ופיחת גם לשניה אבל לא להוסיף וחכמים מקשים עליו שפעמים העני בדעת כו' פי' דהיינו שאין פוחתין מעישור א"כ למה להו לרבנן לומר עוד ופעמים שהיה עשיר והעני דהא לית לן אלא שני חלקים דהיינו עישור או פחות וע"ז די להם לומר פעמים שהיה עני פי' שהיה פוחת בראשונה ועכשיו לא היה פוחת מן העישור ולמה להם חלוקה השנית דהיינו עשיר והעני דהא לר"י לא הוצרך לילך בבתר אומד אלא אם בא לפחות מעיקר הדין דהיינו עישור דס"ל בזה אם פוחת בראשונה מעיקר הדין יפחות גם לשניה אבל אם היה נותן לראשונה עישור ממילא עבד כדין וא"כ אין שייך כאן אומד ובודאי גם לשני ניזול בתר הדין ומהיכא תיתי שלא לילך בתר הדין בשניה ובזה שוה ר"י לחכמים ולמה הזכירו חכמים חלוקה דעשיר והעני דלענין עישור לא שייך מידי בעשירות בדע' אלא יהיב כעיקר הדי לפי ערך שלו בשלמא התם אם נאמר הגאון השני דעשיר בדעת הוא אפילו טפי מעישור ממילא יש כאן מחלוקת גם בטפי מעישור והיינו מצד עשירותו בדע' גם על זה חולקים ולא אזלינן אלא בתר עיקר הדין שהוא עישור אבל להגאון הראשון ודאי קשיא אתו קשיא על גאון הראשון מאי פריך בגמ' על רבא דאמר הלכה כרבי שאומר בת נוטלת עישור דהיינו שלא אזלינן בתר אומדנא מאי קושיא דלמא הא דאמר רבי בת נוטל' עישור דהיינו לאפוקי יותר, מעישור דשם לא מהני אומדנא ור"י דאזיל בתר אומדנא היינו לפחות אבל להוסיף לא מהני אומד ולגאון השני ניחא דר"י אזיל בכל גווני בתר אומדנא וכדי לתרץ דעת הגאון הראשון נ"ל דהא חזינן בגמ' דיש חילוק בין אומדנות דר"י דאילולי דברי שמואל ה"א דלא אזיל רבי יהודה בתר אומדנא אלא בהשי' דגלי דעתיה וקמ"ל שמואל אפי' באומדן דלא גלי דעתיה מהני בזה דיש לנו לומר דכי קאמר הגאון הראשון דלא מהני אומד להוסיף אלא באומר סתם בלא השי' דאומר זה אינו טוב כ"כ אבל באומר טוב דהיינו השי' מודה דאזלינן בתריה אפילו במוסיף על עישור והגאון השני ס"ל בכל האומדנות שהם שוות אפילו להוסיף והיינו דמסיים והיכא דידעינן אומדנא דאב יהבינן ליה משמע אפי' בסתם אומדנא מהני אפי' להוסיף כנ"ל ליישב אע"פ שהרב לא פי' כך ועל פי זה נראה ליישב דעת הטור שכתב תחילה וכמה נותנין לפרנסה רואין אם השי' כו' וכתב הראב"ד אפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה ב"ד אומדין דעתו שיתן לשניה כל מה שהניח והוא יטרח אחר נכסים אחרים עכ"ל וזה ודאי כגאון השני וכ"כ ב"י ואח"כ כתב הטור יש מהגאונים שכתבו כשנותנים לפי אומד דעתו כו' בין להוסיף כו' וי"א שאין הולכים באומד אלא לגרוע כו' וכן היא מסקנת א"א ז"ל עכ"ל וקשה שתחילה סתם וכתב בשם הראב"ד שאפי' להוסיף אמרינן והוא היפך ממ"ש אח"כ מסקנת הרא"ש נראה דהטור מחלק ג"כ בין אומד דהשי' לסתם אומד אם הוא וותרן או קמצן וכן הוכחת לשונו בתחילה לא זכר כלל אומדנא אלא רואין אם השי' כו' ואח"כ כתב אם לא השי' אומדין דעתו כו' והיינו לסתם אומד קרי ליה אומד ובהשי' לא קרי ליה אומד כלל כיון דדעתיה גלי ובסו' כשהביא מחלוקת ומסקנת הרא"ש זכר כשנותנין לפי אומד כו' נשמע דלא קאי על השי' וע"ז הבי' מסקנת הרא"ש שלא להוסיף ואע"ג דהרא"ש בעצמו ס"ל כן אף בהשי' מ"מ רבינו הטור לא הביא דבר זה לכתוב הסכמתו אלא בדבר זה ודבר זה כתב רש"ל הבי' בפרישה על מ"ש הטור וכן היא מסקנ' א"א הרא"ש כתב רש"ל וז"ל לאו בכל אומדנא קאמר דהא אם השי' אחת בחייו נותנין לשניה כל מה שנתן לראשונה מכח אומדנא אפי' יותר כדלעיל עכ"ל ובפרישה חלק עליו מכח שהרא"ש כתב זה על אם השי' ומתוך כך נכנס לדוחק דברי הטור לומר שמ"ש יש מהגאונים כו' זה חולק על הראב"ד וכן מו"ח ז"ל דחק לפרש דברי הטור והדברים ברורים כאשר כתב רש"ל שוב ראיתי ר"פ מציאת האשה בדברי הר"ן וז"ל ואני תמה האיך נלך אחר דעו של האב להוסיף דהא בפ' נערה אמרינן א"ר יוחנן מפני מה תיקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברת' לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברת' ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים עד כמה עד עישור נכסי משמע ודאי דה"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא (בעבורי) אחסנתא ומהדרינן עד עישור נכסי משמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בראשונה האיך נכוף את היתומים בכך האחרונה וכי זיכה להם מחיים או בשעת מיתה עכ"ל ועוד מביא ראיה הר"ן מעובד' דרב פפא ורב יהודא בר מרימר לאיסור ויתבאר בסמוך ולעד"נ דלא זו הדרך בסוגיא דפרק נערה ונזכיר עוד מ"ש בגמ' אחר זה רב פפא איעסק לבריה ביה אבא סיראה (שהשי' את בנו לבת אבא סיראה) אזל למכתב כתובה שמע יהודה מר מרימר נפק לותיה איתחזי ליה כד מטא לפתח' של אבא סיראה הוי מפטר מניה א"ל ניעול מר בהדאי חזייה דלא ניחא ליה אמר ליה מאי דעתך משום דאמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנת' הא נמי תקנתא היא דאמר ר' יוחנן כו' דאמר ליה ה"מ מדעתו לעשויי נמי בתמיה אמר ליה עול ולא תעשייה אכפייה ועייל ושתק סבר אבא סיראה דהוא מירתח רתח כתביה לכל מה דהוי ליה לסוף אמר אבא סיראה השתא נמי לא משתעי מר חיי לא שביק' מידי לנפשאי אמר ליה אי מנאי דידי אפי' הא דכתבת נמי לא ניח' לי ויש להקשות בסוגיא זו מתחלה במה שהעתיק הר"ן במאי דפריך שם מי איכא מידי כו' והא בהרבה מקומות תקנו חכמים מה שאינו מן התורה וכ"ת דכאן שאני הא סותר דברי תורה א"כ מאי משני הא נמי מדאורייתא היא אכתי נוכל להקשות הא דברי תורה סותרים זא"ז אלא ע"כ דיש חילוק ביניהם א"כ למה הוצרך לומר הא נמי דאורייתא כיון דאין כאן סתירה שפיר יש כח ביד חכמים לעשות תקנה בדרך שאין כאן סתירה מן התורה תו יש לדקדק למה לא היה יהודה בר מרימר (רוצה) ליכנוס עם רב פפא הא ודאי ראוי לכתוב לבת עישור נכסים ואי הוה מתיר' שמא יכתוב לה יותר א"כ מה הקשה ר"פ מהא דאמר רבי יוחנן דהא בעישור נכסים אמרו רבנן אבל טפי לא והוא היה מתיר' שמא יכתוב טפי ותו קשה במ"ש יהודה אי מינאי דידי אפי' הא דכתבת נמי לא ניחא לי דהא עכ"פ עישור נכסים בעינן ונרא' ליישב הכל דתחילה פרכינן מי איכא מידי כו' דודאי בכל המקומות תקנו חכמים תקנות בשביל דבר טוב דימשוך מזה אבל כאן ליתן לבת מה טובה ימשוך מזה דחזינן בקרא דבת לא תירות הרי התורה לא חסה על הבת ולמה יחוסו חכמים עליה ומשני הא נמי בדאורייתא היא פי' בדאורייתא נמי מצינו דחסה עליה ע"כ תקנו חכמים כתובת ב"ד כדי שתתקיים רצון התורה ופריך ועד כמה עד עישור נכסי יש לאב ליתן לבתו והא מלתא לית ביה חיובי כלל אלא עצה טובה דודאי האב בעצמו יכול ליתן לכתובה לבתו כל מה דבעי או שלא ליתן כלל אלא קר' עצה טובה קמ"ל יתן אדם חלק לה והיינו בתקנתא דרבנן עד עישור נכסי וראיה ברורה לזה דבההוא קרא שמביא בגמ' הוא בירמיה סי' כ"ט דכתיב קחו נשים כו' כתב סמוך לו ממש בנו בתים ושבו ואמרינן ריש ח"ה בהדיא דעצה טובה קמ"ל א"כ גם האי קרא לאו דינא קאמר אלא עצה טובה לחוד ואין איסור אם ישנה מזה כי בודאי אדם יכול לעשות בממונו מה שירצה ולא כהר"ן שיליף איסור מזה ובזה ניחא עובדא דר"פ שלא רצה לכנוס יהודה עמו ואמר ר"פ מאי דעתך אי משום עיבור' דאחסנתא פי' דודאי אין כאן באמת העברת נחלה דהא איתא בח"מ דאם משייר מידי לבנו אין כאן העברת נחלה אלא ה"ק אתה רוצה לחמיר גם במקצת דדומה להעברת נחלה הא אין כאן דמיון לזה דאדרבא תקנתא דרבנן ליתן לבת במקצת א"ל ה"מ מדעתיה שנותנין לו עצה טובה ע"ז שיתן כן אבל אין כופין אותו ע"ז כמו שזכרנו ואח"כ שכתב לו כל אשר לו אמר יהודה ואי מינאי דידי כל מה שכתבת טפי מן העצה טובה שתקנו חכמים לא ניחא לי העול' מזה דבאב עצמו אין שום איסור אם אין נותן כלום או נותן הרבה מאד אלא דעצה טובה לתת לה העישור נכסים אבל באם מת האב ובאה לרשות היורשים אמרי' כיון דיש אומר שהאב היה דעתו ליתן הרבה אפילו טפי מעישור זכתה הבת וכופין היורשים ליתן כן ואין זה ענין לההיא דפרק נערה שזכרנו דמיירי בחייו וזה נ"ל נכון מאד בס"ד וכן הוא המנהג בכל יום שהאב נותן לבתו יותר מעישור כמ"ש רמ"א כאן ולא כמ"ש בדרישה שמשמעות הפוסקים לחומרא לאסור בטפי מעישור מהא דהר"ן שזכרנו והדברים ברורים כמו שזכרנו בס"ד ולענין כפייה להוציא מיתומים יתבאר בסמוך אחר זה אם השי' בחייו בתו כתוב בד"מ השיא ג' בנות הולכין אחר הממוצע:

וי"א דאפילו להוסיף נראה להלכה דיש חילוק דאם האומד מחמ' השיא בת בחייו בזה יש לסמוך על דיעה בתריית' אפילו להוסיף דהוא אומדן חשוב אבל בלאו הכי רק שאומדין דעת האב לענין קמצנות או וותרנות יש לפסוק כדיעה קמייית' וכדברי רש"ל כנ"ל:

כבעל חוב של האחין ולא כב"ח של האב דא"כ היתה נקראת בא לפרע מנכסי' יתומים שהדין בזיבודית ובשבועה:

בלא שבועה בהג"ה מימון פ"ב דאישות כתב ראבי"ה מיהו אם יטענו היורשים בפי' השבע לנו שלא אתפסי צררי צריכה לישבע:

חשיב כמו אומדני' פי' אע"ג דאינה נוטלת אלא קרקע מ"מ אנן סהדי דהאב נתכוין ליתן גם ממטלטלי דאמדינן דעתיה כך בזמן זה ונראה שזה אין מקומו כאן אלא בתחילת הסעיף ב' גבי מה שכתב אינה נוטלת אלא מן הקרקע:

הבת טורפת לפי שהיא בפרנסת נדונייתה כבעל חוב ומטעם זה היא קודמת גם לכתובת ב"ד שכתב רמ"א לפי שכתובת ב"ד אינה חוב אלא תנאי כתובה:

והיא ידעה כן שהם יזונו אותה אבל בלאו הכי אע"פ שזני' אותה לאו כלום היא ובזה יש ליישב לשון הטור שכתב אבל ניסת נערה ולא נתנו לה פרנסתה אם לא מחתהה וגם לא פסקו ליתן לה עוד מזונות אבדה פרנסתה אא"כ מחתה או פסקו ליתן לה עוד מזונות עכ"ל וקשה יתור לשון שסיים אא"כ מחתה כו' ונראה דקמ"ל בזה דאף אם היא ניזונית מהם בעת ההיא לא מהני כל שלא פסקו וקבלו עליהם לכתחלה עוד וכמו שזכרתי בטור כתב עוד ואם בגרה ואח"כ ניסת כו' ואח"כ כתב וכן נמי מיד כו' ואח"כ כתב מיהו במחתה כו' כך היא בנוסחא שלפנינו וכן היא גירסת ב"י דהאי ומיהו קאי על בגרה ולא ניסת וקשה דאמאי לא כתב האי מיהו על בבא דבגרה וניסת דהוה רבותא טפי ותו דכתב שלא כסדר דתחלת זכר חד לטיבותא דהיינו ניסת לחוד ולבסוף כתב ג"כ חדא לטיבותא דהיינו בגרה ובאמצע כתב תרתי לטיבותא דהיינו בגרה וניסת אלא פשט דיש כאן היפוך הדברים דבבא האמצעית צריך להיות אחר בבא דסיפא ועלה קאי האי ומיהו שכתב הטור וכ"ה בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר ויש שם טעות סופר במ"ש אבל אם מחתה נותנין לה מזונות אף אחר שתבגר והאי מזונות הוא ט"ס דמזונות לית לה אלא עד שתנשא לחוד או תבגור לחוד כדלעיל אלא צריך להיות פרנסה דשייך לה עד עולם כל ששייך בשעת נשואין או בגר וכן הגיה בדרישה בטור כמו שזכרתי אלא שהוקשה ללול פ"ז מנא ליה להטור שמועיל מחתה לחוד בבגרה וניסת וצ"ע עכ"ל ואין כאן מקום עיון כלל דהא אמר בגרה וניסת צריכה למחות משמע דמחאה מני עכ"פ ואפי' ניזונית דהא מוקמינן בגמ' דברי רבא אלו במתזני:

ויש חולקין וס"ל כו' כ"כ הטור דאין חייבים להשיאה שלא תקנו עישור נכסים אלא במי שמת והניח בנות קטנות שאמדו חכמים דעתו של אדם שאינו מניח בתו עד שתבגר אבל זאת שבגרה בחיי האב כיון דאשתהי אשתהי עכ"ל ונראה דבזמן הזה שאנחנו מתי מספר בעו"ה הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה אביה קודם בגרותה דלא אזדמן ליה זיווג הגון וראוי לו או מצד שלא השיגה ידו לתת לה נדוניא כרצונו וזה פשוט לע"ד:

צריכין ליתן לה אח"כ זה דבר פשוט ול"צ לכתבו דמהי תיתי לבטל צואתה אבל המכוין בתשובת הרשב"א אינו כן וז"ל מעשה בראובן שהיה לו ב' בנים ובת ונתן לשלשתן כל נכסיו והתנה בזמן שישאוה או שתשיא היא את עצמה תטול נדוניא ותסתלק דן מורי ז"ל שזכתה הבת בשליש נכסים ואם השיאה אחת ופסק לה בנדונייתה פחות משליש לאו כל כמיניה שלא בא אלא לגרוע כחה אם השיאה הוא או היא והכניסה בנדונייתה פחות משליש הנכסים שתסתלק בכך אבל אין בידה לפסוק יותר משליש עכ"ל כוונתו מבוארת דלא נאמר שבמה שאמר שתטול נדונייתה היינו אפילו להוסיף על השליש וה"ק דשליש יהיה לה עכ"פ ואפילו אם לא תצטרך לנדונייתה לשליש אבל אם תצטרך לנדונייתה יותר משליש הם חייבים לתת לה כן קמ"ל דזה אינו דאין לה זכות מחמת אביה אלא עד שליש ולא יפתתו לה אבל לא ביותר דעל דבור' קמא אנו סומכין והך מלתא שזכר רמ"א אינו ענין בתשו' זאת:

אין השניה נוטלת כו' כיון דאיכא ריוח בית' שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכתבו התו' יש להסתפק היכא דאיכא עשר בנות דליכא ריוח בית' מהו עכ"ל בהג"ה בסעיף ב' הדין עם הבנים מעשה בכור ופשוט הניח להם אביהם ירושה ראוי ומוחזק ויצא עליהם שט"ח ואמר הבכור שישלמו לב"ח מן הראוי והוא יטול ב' חלקים מן המוזחק והפשוט אומר שישלמו לו מן המוחזק ממילא יחלקו בשוה את הראוי וע"ז נבוכו הדיינים הדין עם מי נלע"ד דהדין עם הבכור דהא קי"ל בפ' י"נ דף קכ"ו דהלכתא יש לבכור קודם חלוק' דהיינו אם מכר חלקו הוי מכירה וכן עוד שם דף קכ"ד יצא עליהם שט"ח שחייב אביהם לאחרים ובכור נותן פי שנים ואם אמר איני נוטל ואינו נותן רשאי פירשב"ם שאומר אני מוחל חלק בכור' ואטול כפשוט ולפיכך לא אשלם אלא כפשוט רשאי כו' דמ"ד כיון דבכור הוא זכה ליה רחמנא פי שנים ואינו יכול לומר איני חפץ שיהיה שלי דבע"כ זכה ליה פי שנים קמ"ל דבע"כ לא זכה ליה רחמנא כו' אבל מחלק פשיטות פשיטא שיורש הוא בע"כ עד כאן לשונו הרי לפנינו דתכף בשעת מיתת האב זכה כל אחד בירושתו נמצא דיכול לומר הבכור אני זכיתי בחלק בכורה ב' חלקים מן המוזק והחצי בראוי ומזה אני אשלם מה שמגיע עלי לפי ערך ב' חלקים מן מה שמגיע לי מחלק המוחזק והחצי מן חלק הראוי ואין הפשוט יכול לכופו שיקח כל סך החוב מן המוחזק ואין זה דומה למ"ש כאן דיש זכות לבנים נגד הבעל חוב במטלטלין או במקרקעי גבי שטר חצי זכר דשאני באלו שהבנים הם היורשים ולהם יש רשות לסלק הבעל חוב כפי רצונם משא"כ בזה ששני הצדדים הם היורשים ע"כ נראה עיקר כמו שזכרתי:

ואפי' נשאו הגדולות אין שייך כאן דינתן לשניה כדרך שנתן להראשונה וזה דוקא במקום יש ג"כ (בן) כדלעיל:

אין שומעין לו הואיל ובפרנסה תלוי בדעת האב לפי קמצנותו או ותרנותו אפשר אף שאמר בשעת נשואין שלא תתפרנס מכל מקום אם היה רואה אחר כך כשהגיעו לפורקן היה מרחם עליהן:

ונותנים לה. היינו אומדין דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן הנשואין. אפי' לא נולדה הבת אלא לאחר מיתת אביה יש לה פרנסה לנשואיה הר"ם מטראני ח"ב סי' קפ"ח. אין האחים חייבים להשיא את אחיותיהן מנכסיהם רשד"ם חא"ה סי' קפ"ח וקצ"ד ורמ"ב. והרש"ך ח"א סי' קע"ז. והר"י אדרבי סי' ח'. ועיין בהר"א ששון סי' קצ"ד ובספר משפט צדק ח"ב סי' ס"א אלמנה שמכרה או משכנה ומתה ולא נשבעה. הבת טורפת מאותה מכירה או משכנה בשביל עשור נכסי שלה הרש"ך ח"ב סימן מ"ב:

אומדין בה. משמע אפילו להוסיף על עישור נכסים וכ"כ מהרש"ל. מיהו ברא"ש מבואר אפילו השיא בת א' אין נותנין לה יותר מעשור וכ"מ בהג"ה סעיף ב' ועיין בדרישה וב"ח. גילה האב דעתו בחייו שאינו רוצה לתת לה כ"כ אעפ"י שהשיא בת אחת ונתן לה יותר מזה הסך אין נותנין לה אלא לפי מה שגילה בדעתו ליתן לה מהר"י בי רב סימן מ"ה. ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח בנות ואח"כ מת יעקב והשיא יעקב בחייו בנות נסתפק הראנ"ח ח"א סימן ס"ב אי אומדנת יעקב בבנותיו הוי אומדנא לגבי בנו ראובן ע"ש:

דעתו. היינו בידועה שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו ב"ש:

נדונייתה. עישור זה הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנחסר במיתתו וקבורתו אלא מהנכסים הראוים לירש מהרי"ט ח"א סי' כ"ט:

ויש חולקין. וכן דעת מהריב"ל ורשד"ם דאינה נוהגת בנכסי האם:

הקרקע. כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אבל תוס' והסמ"ג פסקו דגובין בזמן הזה מן המטלטלין וכ"פ מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ג דעבדינן עובדא בזמן הזה דנגבית פרנסה מן המטלטלין. וכ"ה דעת רשד"ם חא"ה סימן קל"ט. וכ"כ הרדב"ז ח"א סימן ק"כ וכבר נהגו במצרים להגבותה עישור נכסים אפילו מטלטלין ע"ש ועיין עוד בהרדב"ז ח"א סימן קנ"ה מש"ש. ואפשר דשם דינא קאמר. ובסי' ק"ך הוא מן התקנה ע"ש:

הקרקע. כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז"פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין. ומ"ש בהג"ה אם לא גבו היתומים וכו'. כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אע"ג ע"פ דין א"צ לשלם אלא בסוף שנה מ"מ גבו נעשה מטלטלין עיין ב"ש:

הראוי. דוקא ראוי כזה שמת אביהם בחיי הזקן ואח"כ מת הזקן אבל אם מת אביהן ואח"כ מת בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהם חצי הנדוניא אינה נוטלת ממה שירשו חצי הנדוניא רשד"ם חא"ה סי' רמ"א ורמ"ב וע"ל סימן קי"ב סעיף ז' ועיין ב"ש ס"ק ז' וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ח' ט':

בע"ח. היינו בע"ח של אביהם שהם מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן בע"ח של האחים. ועישור נכסים קודם שטח"ז ועיין בח"מ סי' רפ"א סעיף ז' בהג"ה ומשמע שם אפילו בזמן הזה שכותבים בלשון חייב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ"מ עישור נכסים קודם עיין סמ"ע שם ס"ק י"ד. אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שטח"ז קודם ועישור נכסים קודם כתובת בנין דכרין וכן מזונות אלמנה עיין בהר"ן ועיין בסמוך ב"ש:

שטח"ז. ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דא"י היורשים להוצי' ממנו ולשלם לבע"ח ולהפסיד אוחו כי הוא י"ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם הקרקעות ב"ש:

שישארו להם וכו'. כתב בתשובת שארית יוסף סי' ח' אם יש לא' הרבה חתנים ונותן לכל אחד שטח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח"ז יכולים היורשים ליתן לא' אוחו סך שבשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולין למעט חצי חלק זכר שלהם. כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשות כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים. והח"מ מפקפק בראיה שלו ע"ש. והב"ש הביא ראיה אחרת מסי' קי"ח ע"ש. והשבות יעקב בח"ב שאלה קי"ט חולק על הב"ש והסכים עם הח"מ ע"ש שפסק עוד שם שלא תוכל למחול שטח"ז בלא רשות בעלה ע"ש:

לשנייה. כ"ה דעת הראב"ד. ומשמע להפוסקים דס"ל דאין מוסיפין על עישור נכסים. אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפין לשניה. ופסק ט"ז אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפי' להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדין דעתו יש לפסוק כדיעה קמיית'. אם השיא האב בן קודם הבת יש להסתפק אם אומדין דעתו כפי מה שנתן לבן או לא הר"ם מינץ סי' מ"ה ועיין ב"ש. וכנה"ג הביא בשם רוב פוסקים אחרונים דס"ל שלא נאמרה האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף ואפילו כשהשיא האב בת בחייו ע"ש בהגהת הטור סעיף ט"ו. אפילו היה תפוס בעל הבת אחרי מות האב לא מהני תפיסה ליטול יותר מעישור נכסי מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ג. ומהר"י אדרבי סי' שט"ו. משפטי שמואל סי' כ"א. ועיין כנה"ג דף קכ"ז ע"ב ובהרדב"ז ח"א סי' רנ"ה:

מותו. היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו אלף זהובים נותנים לזו ב' היינו החצי מערך האמצע. ומ"ש שנותנים הכל לשניה. איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה ועיין ב"ש. שמעון שמת והשיא בת אחת לראובן בחייו ונתן לה שטחח"ז כנהוג ואח"כ מת בלא צוואה וב"ד אמדו דעת האב סך מסוים לבנותיו הפנויות. ואח"כ קודם הנשואין מתו הבנות. יש לראובן חתנו זכות בכח שטחח"ז באותו הסך שהופרש לחלק בנותיו כיון שמתו קודם הנשואין שבות יעקב ח"א שאלה ק"י ע"ש. מקום שמשא ומתן של ישראל עם שדות וכרמים למכור יש לה חלק בשטחח"ז בקרקעות וספרים שנושאין ונותנין בזה דהיינו עד שליש מעותיו עיין שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"א. וכ"כ בתשובת חינוך בית יהודה שאלה קי"ג לענין ספרים וקרקעות דאין כוונתו מה שנכתב בשטחח"ז חוץ מספרים והקרקעות רק על שלקחום לקיימם ולא באלו שנוש' ונותן בהם ומסתחר בהם גם הבת נוטלת בשחח"ז ע"ש:

שבועה. אא"כ טוענין השבע שלא התפיס' אבינו צררי הגמי"י ב"ש. כתב הר"ם פדוואה סימן נ"א דוקא להא מילתא הוית כב"ח. אבל לשאר מילי יורשת הוי לפיכך מי שהניח מאה זוזים ובע"ח שחייב לו תשעים אין הבת נוטלת העשרה זוזים הנשארים אלא נוטלת זוז אחד שהוא עישור הנשאר ע"ש. ועיין בח"מ סי' רפ"א סעיף ז' בהג"ה ובסמ"ע שם ובהרדב"ז ח"א סימן רנ"ה:

שתנשא. כתב הרש"ך ח"א סי' ר"ב כיון שאין העישור נגבה עד שעת נשואין הנכסים בחזקת האחים קיימי וכל מה שירויחו עם הנכסים הם שלהם אמנם טוב הוא שיחלקו הריוח החצי תטול הבת והחצי יטלו כל האחים ע"ש. כיון דעישור נכסי אינו נגבה עד שעת נשואין אפי' שהבן מפסיד הנכסים. אפי' הנכסים ביד שליש ינתנו ביד הבן כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב ע"ש בהגהת ב"י סעיף ו'. וצ"ע דין זה וע"ל סי' קי"ב סעיף י"א בהגה אם האחים רוצים ללכת לעיר אחרת מחייבין אותם הב"ד להניח העישור בב"ד רשד"ם חא"ה סי' קפ"א. והר"י אדרבי סי' ט' כתב שאין מחייבין אותו להניח העישור בב"ד אלא בשעת נשואין וע' בהרש"ך ח"ג סי' צ"ו. וע' כנה"ג דף קנ"א ע"א:

האלמנה. אפי' במטלטלין דלא שייך דין קדימה מ"מ כתובה ומזונו' אלמנה קודמת לעישור נכסי ועב"ח ופרישה. ואפילו אם הנכסים ביד הבת ונשאת הבת מ"מ אלמנה טורפת ממנה למזונו' ומכ"ש לכתובה ובעלה הוי כיורש לענין זה. ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהיה לה מזונו' רשות בידם כמ"ש בסי' ק"ב. ואחר שסילק לה הכתובה אפילו אם עדיין לא סלקה פרנסת נדוני' הבעל יורש עישור נכסים ע"ל ר"ס צ' וסי' ק'. ומזונו' הבנות נמי קודמין לעישור דהיא ב"ח של אביה. ועישור קודם כב"ד ושטח"ז ועב"ש. כ' הח"מ אם מכרו האחים דקי"ל הבת טורפת פרנסת הנדוני' אפשר אחר שטרפה לצורך עישור יכולה האלמנה לטרוף ממנה לצורך מזונות. ולקוחו' טורפין מן האלמנה עד שיעשה פשרה ע"ש:

פרנסתה. אפילו מתה הבת יורשים נוטלין עישור נכסים מן האחים הר"ם מטראני ח"ב סי' קפ"ח:

מחאה. ואם מחלה בפירוש מהני כשהגיע לכלל פעוטות ע' במרדכי. מיהו לדעת הרשב"א אפילו מחילה בפירוש לא מהני ב"ש:

בוגרת. כללא הוא בוגרת ולא נשאת או נשאת בנערו'. אז אם זנין אותה והיא ידעה מזה א"צ מחאה. אפי' אם נעשה בוגרת אחר הנשואין. ומכ"ש מחאה מהני בלא מזונו' ואם בגרה ואח"כ נשאת אע"ג דזנין אותה ואז לא הפסידה מחמת הבוגר' מ"מ צריכה מחאה בעת הנשואין. ומ"ש בין נערה בין בוגרת לאו בחד' מחתא מחתנהו ח"מ ב"ש. אם ארסה בעת הנערו' אפילו לא זנו אותה ולא מחתה לא הפסידה ב"ש ע"ש. וכל אלו היכ' שהפסידה אין חילוק בין אם ידעה הדין לבין אם לא ידעה ע' מהריב"ל סי' נו"ן:

בוגרת וכו'. ובזמן הזה אנחנו במתי מעט הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה די"ל דלא אזדמן ליה זמן הגון ט"ז ב"ש וכ"כ בה"י בסי' נ"ז ע"ש. ואין האחים יכולין לומר קים לנו כהר"י והרא"ש מאחר שבזמן הזה לא משיאין הבנות קודם שיבגרו אפילו שהאבות הם עשירים עבודת הגרשוני סי' ט' ע"ש:

אח"כ. דלא אמרו חז"ל שויתרה אלא בכה"ג שהוא תחז"ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפי' אם שתקה ע' תשו' הרשב"א סי' אלף מ"ג כי יש שם ט"ס וצ"ל יותר משליש אבל אין בידו לפסוק לה פחות משליש ע"ש:

בשוה. מיהו אם מכר הבן הנכסים א"כ אם היא יורשת א"י לטרוף אז נוטל' מתורת עישור נכסים וטורפ' הר"ן. ונסתפקו תוס' היכ' דנשאר בנות שלא נשאו דאז ליכ' ריווח בית. אם הפסידה העישור נכסים ח"מ ב"ש וע' מהריב"ל ח"ג סי' ל"א. ובמהרי"ט ח"א סי' ק"ל. ובהר"ם אלשיך סי' ס"ט ובהר"י אדרבי סימן שע"ט. וכנה"ג בהגהת הטור סעיף מ"ד:

אביהם. ע' בהר"ם מטראני ח"א סי' שכ"ז:

ומנין כו'. ערש"י שם ד"ה ה"ג ל"ק כו' שלא כו':

ואם היה כו'. גמרא שם תנן מכלל כו':

או ותרן כו'. מתני' שם וכדמפרש בגמרא עשיר בדעת ור"י ול"פ אלא בדלא ידעי' שנשתנה דעתו דרבנן אמרי פעמים כו' אבל בידעי' מודה ר"י:

וכשם כו'. ממ"ש בב"י קכ"ב ב' והבנות ניזונות כו' ולא קאמר ג"כ ומתפרנסות כו' וטעמא דמזונות הוא מתנאי כתובה לכן הוי דוקא בנכסי אב שם בנ"י:

וי"ח כו'. וכן עיקר וכמ"ש בכתובות נ"ב ב' דכתיב קחו נשים כו' הקמ"ל כו' ועד כמה כו' ובקדושין ל"ב להשיאו כו' ולבנו דוקא באב וה"ה לבתו דמחד קרא נפיק:

י"א דאף כו'. כמש"ש נ"ג א' א"ל אי מנאי דידי כו' וערא"ש פ"ד הכ"ד דכ"כ בע"ה כו' וכמה הוצרך הדבר להתנדות כו':

עשור זה כו'. שם ס"ח ב':

לפיכך כו'. הרי"ף והרא"ש שם סי"ט:

אם לא כו'. בתוס' שם ד"ה מעמל' כו' ורא"ש וש"פ כ' שלא הגיע זמן לגבות ע"ש:

ומן הראוי. הרא"ש שם סי"ח והטעם משום דהיא בעל חוב דאחי אבל המרדכי והג"א שם ד"ה והרב אליעזר כו' כ' מטעם אחר ע"ש:

ודוקא כו'. ודוקא כו'. הרא"ש שם סי"ט ע"ש:

ודוקא שנותנים לה כו'. וכמש"ש נ' ב' התם לפרנסה הואי ושמואל לטעמיה כו' אלמא דתליא בהא דשמין. ר"נ פ"ו ועתוס' שם נ' ב' ד"ה ומטו נו' וי"א דלענין מטלטלי כו' ואע"ג די"ל דרבא שם דאמר הלכתי' ממקרקעי כו' פליג אשמואל וכמ"ש בה"ג ושאלתות לא נ"ל כיון דלא אשכחן דפליג עליה מנין לנו הר"ן שם ע"ש:

וי"א דאף כו'. קאי על החלוקה מ"ש ודוקא לגבות כו' ע' ברמב"ם פ"כ הלכה י"ב ובמ"מ שם הלכה ה':

ואם היו כו'. דאסמכתייהו של בע"ח על הקרקעות שם:

י"א כו' וי"א כו'. הרי"ף והרא"ש פ"ו ס"ב ועתוס' נ' ב' ד"ה ומאי כו':

ובזה"ז כו'. ט"ס ושייך בס"ב ועתוס' נ"א סד"ה ממקרקעי כו':

ובשבועה כו'. וכמ"ש ביתומים בס"ג ובשבועה כו':

וכן פרנסת כו'. ורושלמי פרק מי שהיה נשוי פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ור"ל כתיבת ב"ד דכתוב' ודאי קודמת דהיא בע"ח דאבא. שם:

קטנה כו'. כל זה לשון הרמב"ם והוא סתום וכבר נתקשו הר"ן ומ"מ ומבואר בגמרא והלכות ורא"ש דקטנות אע"ג שאינן ניזונות ונישאו ולא מיחו לא איבדו ובגרה או נערה ונישאת אם ניזונית א"צ למחות וא"ל צריך למחות ובגרה ונשאת אע"ג שאינן נזונות צריכה למחות:

אח"כ כו'. זהו שהוסיף המחבר על לשון הרמב"ם וכנ"ל:

אחר נשואיה. ערש"י שם הא דאמר כו' וכן כתב הר"ן:

וי"ח כו'. ערא"ש:

מי כו'. משום דמ' שם דר"א ס"ל כוותיה א"ל ר"י כו' א"ל אנא רווח כו':

וי"ח כו'. דבירושלמי פ' כר"ח וערא"ש שם וכן עיקר ותמיהא לדחות דברי הירושלמי בכדי וראייתם אינם מוכרח וכ"מ מדברי הרי"ף ג"כ: