דיני היוצאת בלא כתובה והמפסדת - שולחן ערוך אבן העזר סימן קט״ו

העוברת על דת משה וכו'. הכלל הוא דאינה יוצא' בלא כתובה אא"כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עובר' על חטא דבנים מתו באותו חטא או אם עשתה דבר פריצו' דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצא' בלא כתובה ועיין תשוב' הרא"ש כלל ל"ב סי' ג' כתב שם אשה שהמירה דתה לא הוי עובר' על ד"מ ויהודי' כיון שאינה מחששו' הנ"ל אלא י"ל דאיכ' תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם שאפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וכתב בש"ג אם הוא מכשיל אותה בדבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאה בטענה בעינן חוטר' לידי כשהו' נודר ואינו מקיים דהבנים מתו באותו חטא צריכה לטעון בעינן חוטר' לידי, ואם היא נודר' ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא"י סי' ס"ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים אף על גב דאפשר אם לא היתה עוברת על הנדרים היה מתרחש לה ניסא והיה לה בנים וע"ש:

או א' מכל האיסורים. כתב המגיד שהרי מעשר בזמן הזה אינו אלא מדרבנן אפילו יהיה מן התורה קל וחומר בשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר להבעל להפריש בעצמו ולא יסמוך עליה מכל שכן שאר דבר איסור מיהו יש לומר דוקא כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא כמ"ש חילוק כעין זה בתוס' ריש חולין:

כגון שאמרה וכו'. ה"ה אם היא מודה שהכשילו אף על גב דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ להפסיד ממון אדם נאמן הודעת בעל דין כמאה עדים דמי וכ"כ הרשב"א והר"ן והמגיד:

ודוק' שהוכחשה בעדים. כ"כ הרא"ש בסוגי' זו בשם הירושלמי וכ"כ הרשב"א אלא הרמב"ן ס"ל כיון שהיא אמרה בשם פלוני אותו פלוני נאמן וכן הוא בכל עד מפי עד העד הראשון נאמן טפי כמ"ש בסי' י"ז, והרא"ש פ' שבועו' העדו' הביא דברי הרמב"ן שקבל כן מרבותיו וכתב וכן מסתבר ובפ' המדיר כתב בשם הירושלמי דאיירי הסוגי' דהוכחשה בעדים דאל"כ איך יפקיע ממונ' ע"פ עד א' ובח"מ הקשה דברי הרא"ש סותרים זא"ז ואישתמט' מיניה דברי הרא"ש ביו"ד סי' קפ"ה ושם מתרץ הב"י דברי הרא"ש ומחלק לענין הפסד ממון כתב הרא"ש דאין העד הראשון נאמן להפקיע הממון אבל לענין איסור נאמן הראשון, אף על גב למ"ש הרא"ש בפ' המדיר דאיירי בהוכחשה ע"פ עדים נסתר ראיה של הרמב"ן שכתב הרא"ש בשמו בשבוע' א"כ י"ל לענין איסור ג"כ אינו נאמן העד הראשון מ"מ כיון שקיבל כן מרבותיו הסכים עמו לענין איסור גם בט"ז שם כתב חילוק זה מיהו מהרמב"ם והסמ"ג משמע דס"ל כרמב"ן אפילו לענין ממון נאמן אותו פלוני ועי' תשוב' הרב רמ"א סי' ס"ו בענין חמאה של כותים פסק שם דאין הראשון יכול להכחיש את השני כיון דאיסור דרבנן הוא לאו בכל איסור דרבנן קאמר אלא באיסור חמאה שקל יותר משאר איסור דרבנן כמ"ש בתשובה שם לכן כאן בכתם אף ע"פ שהוא מדרבנן מ"מ יכול החכם להכחיש אותה:

וגם יש עדים. אף ע"ג דהוכחשה במה שאמרה פלוני תיקן לי מ"מ י"ל לא נתתי לו לאכול מיהו בהרא"ש לא משמע כן, ובשימשתו נדה כתב בח"מ דוקא כשהיא מודה או עדים ראו ששימשו אבל משום עדי יחוד לא הפסידה די"ל כשבא לשמש הגדתי לו נדה אני:

ובא עליה. אפילו אם ליכא עדים רק היא מודה שבא עליה ואמרה טהורה אני אינה נאמנ' במיגו דלא בא עליה דהוי כמיגו במקום עדים כיון דהשכינו' מעידים דלבשה בגדי נדותה ח"מ ולא מהני אמתל' כשהי' לבשה בגדי נדותה כמ"ש בי"ד סי' קפ"ה מיהו לפעמים מהני אמתל' כמ"ש בתשובת הרב רמ"א ובלבוש כתב אפילו אם אמת הוא שהיא טהורה מ"מ תצא בלא כתובה משום דמשיאתו שם רע שיאמרו עליו שבעל נדה ולית' כי הטעם הוא משום מכשול ולא משום שם רע וכן השיג עליו בט"ז:

שגם הוא עובר וכו'. כיון דהאי גברא לא בעי בנים לכן לא הפסידה ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל גם כן דבר איסור לא הפסידה ואם היא האכילו דבר איסור והוא עובר על נדרים כתב במרדכי בשם מהר"מ דהפסידה הכתובה דקי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לדבר אחר וי"ל אף על פי שהוא עובר על נדרים מ"מ אינו אוכל דבר איסור וכן להיפוך כתב בפסקי מהרא"י סי' ס"ח בזה"ז צריך דקדוק היטב להוצי' אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילין בנדרים, ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת לקבל גט ממנו ועברה על השבועה נראה השבועה חל דהא חר"ג היה לטובתה שאל יגרש אותה בע"כ והיא יכולה למחול מכ"ש בזה"ז די"ל כבר כלו הזמן החרם, וא"כ דהשבועה היה חל עליה ועברה על השבועה נמצ' דהיא עוברת על הדת ויכול לגרש אותה בע"כ וכתב בח"מ ה"ה אם הוא עובר על שאר עבירות אשר בנים מתים לא הפסידה אם היא עוברת על הנדרים מטעם הנ"ל:

אשה שהמירה דתה וכו'. בתשו' הרא"ש כתב אם המירה באונס ולא קדשה השם לא הוי עוברת על דת דהא לא הכשילה לבעלה מיהו איכ' למימר בזה איכא תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו גם אפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום שהמירה וע"כ אפשר שהפסידה הכתובה ודוק' בהתראה אבל אם המירה ברצון תליא בפלוגת' שהבי' בסי' ז' ולהני פוסקים דס"ל דאסורה על בעלה משום דינה כזינתה אז א"צ התראה כמ"ש ברמב"ם אפילו בעידי כיעור א"צ התראה והרב רמ"א לטעמיה אזיל שהבי' שם סי' ז' דעת המקילין אפי' אם המיר' מרצון לא אמרי' שזנתה א"כ אפי' לענין עוברת עד"מ שוה המירה ברצון להמיר' באונס כל שאינ' חשש זנות, מיהו נראה עיקר אם המירה ברצון אסור' לבעל' דהא הרא"ש משאנ"ץ ס"ל כן כמ"ש בתשו' מהרי"ק סוף שורש ק"ס והג"מ ות"ה סי' רמ"א וכן משמע בתשו' הרא"ש אפי' אם היה פלוגת' א"י להוצי' הכתובה אפי' אם לא התרה בה אף על גב לדעת האוסרים אינו אלא ספק שמא זנתה לא הוי כאלו טוען הוא שמא פרעתיך והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא והאומר יודע אני שהלויתי וא"י אם פרעתיך חייב ש"ה דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה כמ"ש סס"ק:

וראשה פרוע. הכלל הוא בר"ה וראשה פרוע לגמרי הוי ד"מ ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי ד"י, ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש"י ותו' ליכ' איסור אפילו פרוע לגמרי ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי ד"י וקלתה מותר אבל בסמ"ג הביא ירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי וכ"כ בש"ג ולכאורה משמע דיש ד"י ויוצאה בלא כתובה דהא תני' היוצאת בקפלוטות היינו רדיד אין בו משום פריעת הראש בחצר אבל במבוי יש בו משום פ"ה היינו ד"י א"כ בחצר אי לאו משום כסוי יש בו ג"כ משום פ"ה והוי ד"י ואפשר לענין כתובה קי"ל כסוגי' שלנו מיהו לענין איסור י"ל אף סוגי' שלנו ס"ל דאסור וקושית המקשן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' י"ל כמ"ש בב"ח וכן הוא דעת הטור ועיין בד"מ ועיין לקמן:

וורד וכו'. היינו פי' הרמב"ם אבל רש"י פי' ורד היינו חוט של טוה נגד פנים של מטה:

ורגילה בכך. עיין בתשוב' רשב"א עובד' היה שהיתה מתקוטט' ומחמת כעס גלתה זרועותיה וכתב דלא הוי עובר' עד"מ דאינה רגילה בכך ופי' בד"מ דאיירי בהתרה בה דאל"כ מהיכ' תיתי לומר דהיא עוברת על ד"מ ונראה דוקא בכה"ג דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצו' אלא דוקא כשרגילה לעשו' כן אז לא תלינן בשום סיבה כמ"ש בסעיף ד' בשם הת"ה סי' רמ"ב אבל אם מגלה את זרועותיה בלא סיבה אז אפי' לא רגילה לעשות כן הרי היא עוברת על ד"י והרב רמ"א שכתב ורגילה בכך משמע אפילו אם מגלה את עצמה בלא סיבה א"י מנ"ל וכן תמה עליו בח"מ:

משחקת עם בחורים. בש"ס משמע אפילו אם היא מדבר' שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב"ח:

תובעת התשמיש. עיין ברש"י פירוש בע"א:

אבי בעלה. כן הוא דעת הרמב"ם דס"ל רבא פליג על ר"י וס"ל אם מקללת חמיה לפני בן בעלה לא וכ"כ בכ"מ ולא כמ"ש בב"י ולרש"י ותוס' אף בכה"ג הוי בכלל מקללת ולהג"מ אפי' אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ודין זה נובע מתוס' דהם פירשו הסוגיא כן ולא כד"מ שהבין בענין אחר וע"ש:

אבי בעלה בפני עצמו. נראה דמשמע כן מפרש"י דמפרש לרבא דאמר ניכלי' ארי' לסבא באפי ברי' היינו אבי בעלה בפני הבן של בעלה מזה נשמע מכ"ש אם מקללת אבי בעלה בפניו ועיין ב"י ובדרישה:

ה"ה המקללת בעלה בפניו. הב"י כתב מנ"ל דין זה וא"ל דלמא בק"ו המקללות יולדת בפניו דהא הק"ו פריכא הוא דא"ל שאני מקללות יולד' בפניו דחמיר כבוד האב ול"נ דס"ל כהג"מ דמקללות זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקללות מכ"ש המקלל' בעלה בפניו:

שהתרה בה. בש"ג כתב דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתר' בה סת' שאל תעשה עוד וכ"נ לכאורה דהא התראה זו נלמד מקינוי ושם תנן במתני' שמתר' בה אל תסתרי עם פלו' ולא תנא בשום מקום שמתרה בה שמפסיד הכתובה אלא בד"מ כתב דנ"ל מתשובת מהר"מ שהבי' בתשובת רשב"א סי' תת"ס ובתשובת הרא"ש כלל ל"ב דצריך להתרות אותה שתפסדה הכתובה וע"ש דיש לדחות ומשמע מכל הפוסקים עוברת על דת הן ד"מ הן ד"י צריכה התראה אלא רש"י בסוטה דף כ"ה פי' בבעי' זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי דעוברת על ד"י משמע דס"ל אם היא עוברת על ד"מ א"צ התראה כיון דכבר הכשילו וא"צ התראה בשעת מעשה וע' במ' ובהג"א:

תשבע שהוא כדבריה. לדעת המגיד דוק' אם ידוע שהיא עוברת אלא שא"י אם עברה אחר התראה אז צריכה שבועה אבל אם א"י אם עברה דומה לטעון על השטר שהוא של רבית דא"צ המלוה לישבע עד אחר הפרעון כמ"ש בח"ה סי' פ"ב כן ה"נ א"צ לישבע אבל אין משמע כן מדברי הרמב"ם והיינו לשון המחבר בסמוך ד"מ, וב"ח הקשה לפי דברי המגיד דאיירי כשידוע שהיא עוברת א"כ איך מוסרים לה שבועה ובח"מ תירץ דוק' אם ידוע ששמשה בנדותה ונעשית רשעה אז אין מוסרים לה שבועה אבל אם עוברת על שאר דברים כשירה לשבועה דקי"ל מומר לד"א אינו מומר לכל התורה:

ואם רצה לקיים. הנה לדעת הרא"ש והמ' והראב"ד לא אפשטא הבעי' בסוטה אם יכול לקיימה וכיון דלא אפשט לא כפינן ליה לגרשה ומ"מ מצוה הוא להוצי' אותה ולשיטות תוס' והרשב"א נפשט הבעי' דיכול לקיימה ומ"מ ס"ל מצוה לגרש אותה כמ"ש במ' אפילו לפי הבעי' דיכול לקיימה מ"מ מצוה לגרשה מ"ה שפיר מה שפסקו דחר"ג לא שייך בזה וכתב הרמב"ם שם פכ"ד אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכ' שתהיה קלה בעיניו להוצי' אותה וכתב בח"מ אם היא נוהגת אח"כ כבנות כשירים חייב לכתוב לה כתובה על מנה:

אשה הרגילה וכו'. ע' בת"ה שם כתב יחוד הוא ד"מ ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש ומבואר שם אפילו יחוד פ"א אחר התראה הוי עוברת עד"מ אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתיחדה אז דוק' כשרגילה לעשות כן הוי עוברת עד"מ ולא בפ"א:

כל אלו אין להן לא עיקר וכו'. הכלל הוא כל אלו מעשיה גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנישואין מ"ה אין להן אפילו ת"כ, וכתבו הדרישה וב"ח בשם מהר"מ אשת איש שיצאה חוץ לדעת /לדת/ לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין וע' בח"ה סי' רפ"ג, ואם נגנב ונאבד משלה כתבתי בסימן אח"ז, והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיכול להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' מהרי"ק שורש פ"א ובד"מ בסי' זה הביא דברי מהרי"ק משמע אף כאן הדין כן אף על גב דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צ"ל דבר הבא מהנדוני' הוי כאלו בעין מנדוני' וע' מ"ש בסי' צ"ו ובסי' ק', ומזה נשמע אפילו כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספה שמוסיפים השליש ולא כדרישה בסי' קי"ח ס"ק כ"ב וקטנה שזנתה ס"ל לרוב הפוסקים אפילו אם זנתה ברצון הוי כאונס כי פיתוי דקטנה אונס הוא ומותרת לבעלה ולא הפסידה הכתובה ורמב"ם ס"ל דאסורה לבעלה ומפסדת הכתובה, מיהו נ"מ ונצ"ב אפי' לית' בעין לא הפסידה כי גדולה מפסדת משום קנס שקנסו אותה חז"ל ובקטנה לא שייך קנס לכן לא הפסידה אפילו לשיטות הרמב"ם וע' במהרי"ק שם ואם זנתה בטעות שהיתה סבירא דאין איסור בדבר עסי' קע"ח:

או נגנב כו'. כתב ב"ח אם נגנב בפשיעה חייב לשלם ול"ד דהא פשיעה בבעלים הוא:

ודוק' שאין רגלים לדבר. עתוס' יבמות דף ק"ד כתבו האומרת טמאה אני ואיכ' רגלים לדבר ואיכ' נמי טעמים להיתר כי הא דאית' סוף נדרים אם אתי הבעל והנחשד לא הסתיר את עצמו מותרת לבעלה דאם אית' דעבד איסור' ארכוסי הוי מרכיס וכ"כ הרא"ש ובח"מ הביא דבריהם בפשיטות ואישתמטי' מיניה דברי תוס' פ' אף על פי (כתובות דף ס"ג) דפליגי ע"ז ואין מתירין אותה מטעם הנ"ל כשאומרת טמאה אני ע"ש ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב הקשה דדברי תוס' הנ"ל סותרים זא"ז ותירץ מה שכתבו בפ' אף על פי הוא מדברי הרשב"א משנ"ץ אשר חיבר תוס' וכ"נ מדברי הג"ה זו היכ' דאיכ' רגלים לדבר אסורה ואין חילוק בדבר ואם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנישואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן ע' תשובת צ"צ סי' פ"ב אם היא נאמנת ואין לדמות מ"ש ס"ס מ"ו לדעת רמ"א אם קול יצא קודם הנישואין נאמנת לאסור את עצמה לבעלה וכאן ג"כ נתברר שזנתה קודם הנישואין דשם גרע טפי שאומרת הקול היה אמת דנתקדשה אבל כאן אף שזנתה י"ל שזנתה עם אחר גם למ"ש שם לית' הדין מ"ש שם, ואם זנתה וא"י עם מי עסי' ו' מ"ש בזה, ואם ע"א אומר שזנתה והיא שותקת הוי כהודאה ולא אמרי' שמא עיניה נתנה באחר וחייב לגרשה אפילו העד א"נ בעיניו כתרי וחייב לגרשה ע"פ הדין כ"כ מהרש"ל אבל לתירץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה ע"פ הדין אלא מדיני שמים חייב לגרשה וע' פרישה סי' קע"ח, ואם ע"א אומר שזנתה ואומרת /ואומר/ דבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים ועל פי הדין אינו חייב לגרשה והיינו מ"ש הרי"ף והרא"ש פרק האומר והטור בסימן קע"ח דאינו חייב לגרשה על פי הדין אף על גב דשתק לא אמרי' שתיקה כהודאה הוא כמ"ש בתוס' פרק האומר ואין לדמות דינים אלו למ"ש בי"ד סימן קכ"ז לענין אם אומר נתנסך יינך, משום דבר ערוה שאני, ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוציאה אפילו מדיני שמים אפילו אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה והיינו מה שכתב הטור בסי' זה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפילו אם שותק הוי כאלו לא שותק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה, ואם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ונשמע כן מדברי המרדכי והג"א שהבאתי בסמוך ואית' לקמן בסי' קע"ח מ"מ ל"ד לדין מ"ש בסמוך אלמנה שזנתה ש"ה שאומרת שזנתה עם זה שנתיחדה עמו דאיכא רגלים לדבר ועיין סי' ז':

ואם חזרה וכו'. כתב בח"מ אפשר לאחר זמן אין מועיל אמתל' כי יש לחוש שמא למדוה לומר כן ויש לדמו' לטוען וחוזר וטוען דאין נאמן אחר שיצא מב"ד כן ה"נ אין מועיל אמתל' כי אמתל' אינו מועיל אלא לענין איסור ולא לענין ממון:

חייב להוציאה. ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן בעיניו כתרי תשו' מהר"מ מלובלין סי' פ' ועיין קע"ח:

לא אשת ישראל. מבואר בש"ס אפילו אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היתה באונס הוי כאלו הסוף נמי היה באונס דאמרי' יצרא אלבשה:

ולא אשת כהן. אף על גב דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גרם דהוא כהן ועיין במר' פ"ב דכתובות:

דפלגינן דיבוריה. ואם בא עוד ע"א ומעיד כן מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזנתה עם הראשון /לא/ נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א וכ"כ בח"מ:

ואם היא הודית וכו'. היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א אלא השתא מצטרפים את הנחשד והוי כאלו היה שני עדים כ"כ בח"מ:

הודית לפני א'. לכאורה קשה מאי קמ"ל דהודאה שלה לא מהני לפני ע"א ת"ל אפילו אם היא אומרת כן בפני כמה עדים דאסור לבעלה ועומדת בדיבורה מ"מ היא מותר' לבעלה דא"י לאסור את עצמה לבעלה ואמרי' שמא עיניה נותנת באחר וא"ל דקמ"ל אפילו אם הוא סומך את עצמו על דבריה מ"מ מותרת לו קשה מנ"ל דין זה דהא דבר זה לא נשמע מדברי מהרי"ק שם ואפשר דקמ"ל דמותר' לבעלה כשאומרת שקר הוא דה"א כשאומר' שקר הוא גרע טפי מאומרת עדיין אני אסורה לבעלי ויש לדמות למ"ש בסימן מ"ב בשם מהר"ם פדווא כשאומר' לא קבלתי קידושין גרע טפי אף ע"ג לענין ממון קי"ל עד מפי עד הראשון נאמן מ"מ לענין איסור חוששין לדברי העד השני כמ"ש רס"ז ה"מ דאסורה לבעלה קמ"ל, ולענין הפסד כתובה פשיטא אינה מפסדת ע"פ ע"א כשהיא מכחיש אותו אבל אם הודית לפני שנים הפסידה הכתובה:

אם עמד וגירשה. היינו שעמדה בדבריה כמ"ש שם בתשובה ובד"מ:

לפיכך משביעה. בכ"מ מדמה דין זה לאומר פרעתי הש"ח וטוען שישבע המלוה דצריך לישבע כמ"ש בח"ה סי' פ"ב לכן אם ראה בעצמו שזינתה הוי טענו' ודאי והוי כאלו היה טוען פרעתי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה וכן ס"ל להרמב"ם בעלמא דא"י להשביע את הנתבע ע"פ אחד כמ"ש בח"ה סי' ע"ה ועל הרב רמ"א קשה דפסק שם דיכול להשביעה ע"פ אחד וכאן סתם ופסק דא"י להשביעה ועיין בפרישה והמגיד חולק ע"ז וסבירא ליה אפילו אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה, ומדמה דין זה לאומר שטר זה שטר אמנה הוא או של ריבית דא"י להשביעה:

אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים. כתב במהרי"ק דוק' גבר' דגיס ביה ומצוי אצלו כעובד' דש"ס דאית' שם דאמר רבא שאני בת רב חסדא דקים לי בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגווה לא:

ותצא בלא כתובה. כיון דהיא גרמה לאסור עליו ומשמע אפילו הנדוניא ונ"מ הפסידה כל דבר שאינו בעין כמ"ש בסעיף ה'. גם כתבתי לעיל דהיא עוברת ע"ד כשנתיחדה עם א' דיחוד מן התורה אסור א"כ אפילו אם לא זנתה מ"מ היא עוברת ע"ד ועיין ב"י שכתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא משמע אפי' אינו בעין קאמר דלא הפסיד' וליתא כי כל דבר שאינו בעין הפסידה:

ודוקא שא"ל בל' קינוי. שא"ל אל תסתרי עם פלו' אבל אם אמר לה אל תדבר עם פלו' או לא יהא לך עסק עם פלו' לא הוי קינוי מהרי"ו ועיין סי' קע"ח:

אמר לה בינו לבינה. בש"ס פליגו ולר"י קינוי ע"פ עצמו והרמב"ם פסק כמ"ד דוקא כשמקנא אותה ע"פ שנים והיינו דוקא לענין השקאת מים אין משקין אותה אא"כ כשהיה הקינוי ע"פ שנים אבל לענין איסור חושש הוא ג"כ לדברי ר"י אפי' אם היה הקינוי ע"פ עצמו הוי קינוי ואסורה לו והא דמפסדת הכתובה שהודית היינו טעמא כמה שכתבתי משום דהיא גרמה האיסור ועבר' על הקינוי ועיין ב"ח:

עוברת על דת. אף על גב אם קינא לה שאל תדבר עם פלו' לא הוי קינוי מ"מ היא עובר' ע"ד כשעובר' על השבועה אף לרמב"ם דס"ל העובר על שבועת ביטוי אינו חשוד על השבועה שלעבר מ"מ עובר' ע"ד הוא, ובח"מ כת' אפי' אם הוא ג"כ נודר ואינו מקיי' מ"מ היא בכלל מדברת עם כל האדם כיון שבעל' מקפיד על כך ואין דבריו מוכרחים:

שהאכילה את בעלה. אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפות' ומשום חשד זנות הוא דמפסידה כ"כ הרא"ש וכתב בהגהות אלפסי אם הוא מאכיל אותה דברים האסורים או נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה וכ"כ הרב לקמן סי' קנ"ד ע"ש:

או אחד מכל האיסורים. כתב המ"מ שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ואפי' יהיה מן התורה ק"ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עלי' כ"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם עכ"ל ולא נתבאר אם מכשלת אותו בשאר איסורים כגון שצוה עליה להניח עירוב והוא סומך עליה ומטלטל בשבת ואח"כ נודע שלא הניחה עירוב או צוה עליה לשרוף החמץ והיא לא עשתה ונשאר החמץ בביתו וכיוצא בזה אם ג"כ יוצאת בלא כתובה:

וגם יש עדים שאמר' לו שהוא מתוקן. משמע אף שהוחזקה כפרנית במה שאמרה שפלוני תיקן לה ונודע בעדים שפלוני לא היה בעיר מ"מ יכולה לומר לא האכלתי אותו כי מיד שרצה לאכול הגדתי לו שאינו מתוקן אף על פי שהוא מכחיש אותה והיא הוחזקה כפרנית בדבר אחד לא הוחזקה בשביל זה כפרנית בכל דבריה:

והיא כופרת וכו' נאמנת. ולפ"ז במשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה ונאמנת על עצמה להפסיד ממון כמ"ש הרשב"א דא"ל שיש כאן עידי יחוד והן עידי ביאה דרחוק להפסיד ממון ע"פ עידי יחוד דלמה לא תהי' נאמנת לטעון אף שנתיחדית עמו כשבא לשמש עמי הגדתי לו שטמאה אני אלא צריך לומר במודה או שמצאוה עדים משמשת עמו ומיהו קשה שכאן פסק הרא"ש שצריך עדים ואין החכם נאמן כל זמן שהיא מכחשת אותו ובפרק [שבועת העדות] כתב הרא"ש בשם הרמב"ן שקיבל מפי רבותיו ובכל עד מפי עד אם בא העד הראשון ומכחיש אותו הראשון נאמן ומביא ראיה מכאן דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזלו שיילוהו ואשתכח שיקרא אלמא אף על גב דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא וכתב הרא"ש על דבריו וכן מסתבר וגם הר"ן כתב בכתובות דף תק"ג ע"א אלמה שכתבו בירושלמי וכולהון בעדים פלוני כהן עישר לי פלו' ראה כתמי פלוני קץ חלתי פלוני התיר לי נדרי בדיקין כולהון ולא משכיחין דמשמע דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה אם היא מכחישתו האי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דקאמר כהן רק צריך עדים שאמרה כן לבעל בפני עדים וא"כ תימ' למה הושמטה כאן דעת הרמב"ן שקיבל כן מרבותיו והרא"ש והר"ן הביאו דבריו וכן משמע פשט לשון הרמב"ם שהחכם לבדו נאמן ועוד הוא אפי' נשים שכינותי' שמעידין עליה שלבשה בגדי נדות' הוחזקה נדה אף אם היא מכחשת עדותן ואומרת לא לבשתי ולמה לא יהיה החכם נאמן כמו הנשים והרא"ש בכתובות פ' המדיר לא כתב רק כגון שאמרה תיקן לי כלומר שאני ראיתי בפני תיקן וע"כ אין נאמן להכחישה שאין זה עד מפי עד שהרי היא אומרת שראתה שתיקן אבל באומרת פלוני חכם טיהר לי שהיא אינה יודעת אם טהורה היא רק מפי חכם נאמן החכם לומר לא אמרתי לה שטהורה היא וכמ"ש הרמב"ן אבל אם היא מכחשת הבעל ודאי צריך להביא עדים שדבריו כנים או שהיא מודה וא"כ מ"ש כאן או שמכחשת החכם היינו באומרת ראיתי שתיקן הכרי לא באומרת אמר לי שמתוקן או אמר לי שחתיכה זו מותרת או אמר לי שכתם זה טהור שבכל אלו החכם נאמן יותר ממנה מאחר שמפיו היא חיה אבל בקיצור פסקי הרא"ש לא משמע כן:

ובא עליה. כבר כתבתי דמיירי מסתמא שהיא מודה שבא עליה אף על פי שטוענת עדיין טהורה אני אינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה לא בא עלי נאמינה ג"כ במה שאומרת טהורה אני דהוי כמגו במקום עדים מאחר שהשכינו' מעידות שלבשה בגדי נדותה:

הנודרת ואינה מקיימת. אף על פי שבשאר עבירות אינה מפסדת כתובתה בנדרים ושבועות וחרם שמפני זה בניה מתים ע"כ יכול להוציאה בלא כתובה וע"כ נסתפק מהרא"י בכתביו אם האשה אינה בת בנים אם יכול להפסידה כתובתה מטעם אף שאינ' בת בנים אולי היה מתרחיש ליה נס היפלא מה' דבר וגמגם בזה מאחר דבדור הזה אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה ובפרט בטעם זה לומר אולי היה מתרחיש לו נס:

שגם הוא עובר. דהא ההוא גברא לא בעי בנים ואפשר דה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים כדאיתא בגמרא גם כן אין יכול להוציאה מטעם הנ"ל דהא הוא אינו מקפיד בעונש מיתת הבנים אבל אם הוא חשוד על השבועה והיא עוברת על דת משה בשאר דברים מפסדת כתובתה:

אשה שהמירה דתה. בתשובת הרא"ש מבואר שהמירה באונס מותרת לבעלה ונסתפק שם אם מיקרי עוברת על דת להפסידה כתובתה דהא לא הכשילה לבעל בזה שהמירה אף שחטאה חטא גדול שלא קדשה השם מ"מ לא נחשדה להכשיל בעלה שאימת בעלה עליה מיהו איכא למימר שגם בזה איכא תקלה לבעלה לבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם אפשר שיהי' סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וע"כ אפשר שהפסידה כתובתה אך כל זמן שלא התרו בה אף שעברה על דת ממש מאותן השנויים במשנה לא הפסידה כתובתה אבל כל שהמירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה ודאי ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה ועיין בת"ה סי' רמ"ב ועיין מ"ש לעיל סי' ז' וע"כ יש לתמוה על הרב כאן איך סתם כאן וכתב שהמירה ולא כתב שהמירה באונס:

ששערה מכוסה במטפחת. ואם אין שערה מכוסה כלל מחצר לחצר דרך מבוי שאינו מפולש יש בו משום פריעת ראש ובתוך חצירה אין בו משום פריעת ראש שתקרא מחמת זה עוברת על דת יהודית ואם הוא אסור לכתחלה עיין בב"ח ובד"מ ולעיל סימן כ"א סתם שאין איסור בפריעת ראש רק בשוק ולא בחצר:

וורד וכיוצא בו וכו'. זה הוא לשון הרמב"ם וגריס וורד בשני ווין אבל גי' רש"י ורד ופי' שהחוט של טוי מתרדד נגד פניה של מטה והוי"ו של ורד היא שימושי' ורד הוא לשון מתרדד ור"ת פי' ורד הוא צמר אדום עיין עליו וכולן עולין להלכה שכל שהוא עדות היא עובר' על דת יהודית:

ורגילה בכך. לא ידעתי למה העתיק זה דאי בלא התרו בה אפילו ברגילה אינה מפסד' כתובתה ואם התרו בה ועבר' על ההתרא' אפי' בפעם אחת מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר והרשב"א בתשובה לרוחא דמילתא נקט דאפילו לקראה בשם עובר' על דת אין ראוי בשביל פעם א' ויש שם ט"ס בתשובה ע"ש:

משחקת עם הבחורים. לאו דוקא משחקת ובכתובות אמרו דף ע"ב ע"ב פסקה לפלכה ושדית' ואמר' עלם הב לי פלך היינו מדברת עם כל אדם ששנו במשנה ששיחה יתירה באשה מדברי בטלה ומתכוונת לכך מביאה לידי שחוק ובפרט עם רווק שאין לו אשה ואורחא דמלתא נקט עם הבחורי':

תובעת התשמיש בקול רם. ורש"י פי' כשהוא מדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכיניו והוא בוש בדבר זה ושני הפירושים עולים להלכה דהכל בכלל קולני' שאמרו שם בגמר' ואין זה דת יהודי':

אבל בעלה בפני בעלה. בגמר' אמרו דף הנ"ל אפי' בפני בן בעל' מתנא בה סימנא (אפרי' ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דבני בניו כבניו) והמחבר נמשך אחר פי' הרמב"ם מ"ש בב"י ובכ"מ ולא ידעתי למה השמיט דעת רוב הפוסקים:

אפי' אבי בעלה בפני עצמו. לא משמע כן מפרש"י ומ"ש רש"י דף הנ"ל וז"ל במקללת יולידיו בפני מולידיו כלו' דלא תימא לפניו ממש אלא אפי' מקלל אביו בפני בנו של בעל עכ"ל האי לפניו ממש דקאמר רש"י לאו על חמיה קאמר אלא על בעל' דלא תימא בפניו של בעל ממש אלא אפי' בפני בנו של בעל וכן משמע מדברי התו' דבפניו על בעל קאמ' ועיין בד"מ:

שהתרה בה תחלה. וא"צ להתרו' בשעת מעשה כמו בד"נ וצ"ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסוד כתובתך ועיין בתשו' הרא"ש ובמרדכי דלא כהגהו' אלפסי ועיין בד"מ ועיין בסוף הסי':

ואם רצה לקיים אותה. מילתא באפי' נפשה היא אפילו יש עדים בדבר:

מ"מ מצוה עליו שיוציאנה. זה הוא דעת הראב"ד וכן הוא במרדכי ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות כמו שאין מצוה שלא למחול על קינויו וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רוצה לא יוציא והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצוה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו' אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב' וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו:

כל אלו אין להם וכו'. כלו' כל אשה שאין סופה כתחלת' שמחמת קלקול שאחר הנשואין הפסידו משא"כ נשים שמתחלת הנשואין לא הית' ראויה יש להן דין אחר וכמו שיתבאר בסי' שאחר זה:

או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו. אפילו נאבד בפשיעת הבעל דפשיעה בבעלים הוא דהיא עמו במלאכתו וכמו שנתבא' לעיל סי' פ"ה ס"ב ובב"ח כתב דחייב בפשיע' ולא ידעתי כוונתו אבל אם מכר נ"מ שלה ואכל הדמים חייב לשלם דאין לו שייכו' בקרן של נ"מ והוי כגזלן ואינש דעלמ' ועיין לקמן סוף סי' קט"ז כתבתי דעת רש"י והרא"ש דאפי' קרן של נ"מ א"צ לשלם גבי ממאנת ואפשר דה"ה הכא ויש לחלק:

אם יש רגלים לדבר נאמנת. עיין בהרא"ש פ' שני דיבמו' אף באומר' טמאה אני לך איכא רגלים לדבר או/ אם /איכא טעמא להיתרא כגון דאמרי' אם איתא דעבדא אסורא ניחא ליה דלימות או אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה עיין שם שכתב טעם לדבריו:

ונתנה אמתלא לדבריה. יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן ולא נחוש שמא למדוה לטעון אמתלא זו וכו' שאין יכול לחזור ולטעון לענין ממון מחיוב לפטור כשיצא חוץ לב"ד אף על פי שנתן אמתלא לדבריו וכמו שמבואר בח"מ סי' פ' ואף על פי שאשה שאמר' א"א אני ואח"כ אמרה פנויה לאחר זמן נאמנת בנותנ' אמתלא שאני איסורא מממון והודאת ב"ד לענין ממון כעדים דמי ומה תועיל האמתלא להוציא ממון מבעלה ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונ' בנדרים דף צ' ע"ב שמא עיניה נתנה באחר ואעפ"כ לענין ממון ק"ל כמשנה ראשונה שם וכן משמע מדברי המ"מ פכ"ד מה"א ע"ש:

אבל אין כופין אותו להוציאה. דאין דבר שבערוה פחו' משנים ואין ב"ד מוציאין רק בעדי':

אבל אם נאנסה. אפילו שסוף הביאה ברצון לא נאסרה לבעלה באשת ישראל ולא אבדה כתובתה באשת כהן:

נאמן עלי' כע"א. דפלגינן דיבורי' לענין שנחשוב אותו כע"א לא הי' צריך לפלגינן דבורי' שעדו' ע"א אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכ' עליו חייב להוציא' וא"כ אפילו לא פלגינן דבורי' אם דעתו סומכ' עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכ' עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסר' על בעלה קאמר דפלגינן דבוריה ונרא' אם בא עוד עד כשר ואמר ג"כ שזינתה עם זה העד וא"כ לפי דברי העד השני העד הראשון פסול אפ"ה נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הראשון דלא יקום ע"א באיש לפוסלו:

הנחשד מצטרף עם האחד. היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין א' ראה שזינת' וא' שמע שהודי' ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאת' בפני ע"א כאלו ראה שזינתה והודאה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו ומיהו אם הי' חשוד בלאו הכי פסול לעדו' אשה בין לאפוקי בין לעיולא ועיין בתשובת הרשב"א אלף רל"ז:

הודית לפני א' שזינתה. לאו דוקא לפני א' אפילו לפני שנים דהא הטעם שמא עיניה נתנה באחר שייך אף בשנים וכמשנה אחרונה דנדרים דף צ' ע"ב רק לענין הפסד כתובה יש חילוק בין ע"א לשנים דבע"א לא הפסידה כתובתה כל שמכחשת אותו אבל בשני עדים אף שאין אסורה לו למשנה אחרונה מ"מ כתובתה הפסידה:

אסו' להחזיר'. היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה שאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דהא גירשה ומותר' לכל אדם אלא ודאי קושטא אמרה ושויתה נפשה חתיכה דאסורה לו אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומר' טהורה הייתי ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה:

מי שראה אשתו שזינתה וכו'. עיין דינים אלו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז רמ"ט ר"נ:

אבל בדברי אחר וכו'. כך היא גירסת הטור בדברי הרמב"ם וכן כתב הב"י והכ"מ ומפרש שאם הוא טוען ברי יכול להשביע' כדין כל לוה שיכול להשביע את המלוה שלא נפרע שטרו וכמבואר בח"מ סי' פ"ב אבל אם טוען ע"פ ע"א א"י להשביעה כשהוא טוען שמא והא דתנן ע"א מעידה שהוא פרוע תשבע היינו כשהבעל טוען ברי אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עובר' על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שלא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודי' רק שהיא טוענ' שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא כופרת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה דומה לזה אם הלוה טוען על המלוה שטר אמנה או ריבי' שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך רק אחר הפרעון וכן פסק בח"מ סי' פ"ב סעיף י' ודוקא גבי טענת פרעון צריך המלוה לישבע קודם שיטול וזה ג"כ כוונת הרמב"ם כאן מאחר שבזמן המקדש היה יכול להשביעה ולהשקות' על חשש זנות גם עתה כשהבעל טוען ברי שזינתה ומכ"ש אם יש כאן ע"א צריכה לישבע אבל בדבר אחר כלו' בטענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית והמ"מ הניח הדבר בצ"ע למה תשבע בטענת זנות אם היא בחזקת כשירה וראיתי בב"ח הקשה על דברי המ"מ איך ישביע אותה כשעוברת על דת משה בעדים והיא חשודה על השבועה כשעברה על דת משה ובאמת אין זה קושיא רק כששימשתו נדה שגם היא עברה על איסור כרת אבל בשאר דברים שהכשילה אותו ועברה על לפני עור אינה נפסלת לשבועה בכך ומכ"ש כשעברה על דת יהודית שדברי המגיד נכונים הם ומ"ש הכ"מ שם בפכ"ד מה"א וז"ל הא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה דוקא כשהבעל טוען ברי עכ"ל לא ידעתי מניין לו ואפי' ש"ד הסכימו גדולי הפוסקים שמשביעין ע"פ העד כמבואר בח"מ סי' ע"ה מכ"ש שבועת המשנה דע"א מעיד' שהיא פרועה:

ושהת' עמו כדי טומא' אסור' לבעל'. לשון הרמב"ם ה"ז אסור' על בעלה עד שישקנה מי המרים וכו' והיום שאין שם מי סוטה נאסר' עליו איסור עולם ותצא בלא כתוב' וכו':

ודוקא שאמר לה בלשון קינוי. שאמר לה אל תסתרי עם פלו' אבל אמר לה אל תדברי' עם פלוני או לא יהא לך עסק עם פלוני לא הוי קינוי לשון מהרי"ו:

אמר לה בינו לבינה. זה הוא דעת ר"י בר יהודא דס"ל דקינוי ע"פ עצמו ואף על פי שפסק הרמב"ם בהלכות סוטה כר' יהושע היינו לענין השקאת מים המאררים אבל לאסרה עליו יש לחוש לדברי ר' יוסי בר' יהודא:

אסורה לו וחייב להוציאה. הרמב"ם כ' אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה כלו' דאלו בזמן הבית אף שאין משקין אא"כ קינא בפני שנים ונסתרה בפני שנים מ"מ בזמן הבית הי' אפשר לה לעשות תקנה שיקנה לה שנית בפני שנים והיא תסתיר עצמה בפני עדי' ויגלגל עליה גם סתירה ראשונה ותשתרי מי המרים ותהי' טהורה לבעלה אבל בזמן הזה אין לה תקנה אף שאין עדים בסתירה ראיה שלו כמא' עדים דמי לענין לאוסרה עליו וכן אם היא תודה בסתירה הודאתה כמאה עדים לענין הפסד כתובתה:

לפיכך משביע' ע"ז. כבר כתבתי בס"ק ל' שהמ"מ מגמג' בשבועות אלו ואין זה דומה לטענת פרעון שיכול להשביע' קודם שתטול:

עוברת על דת היא. כלומר אף על גב דאין קינוי רק על סתירה אבל אם קינא לה שלא תדברי עם פלוני ודברה או אפי' נסתרה אין זה קינוי מ"מ הכא שהשביעה על הדבור עברה על שבועתה דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת כ"כ הרא"ש בתשובה ונראה אף אם גם הוא נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ"מ היא בכלל מדברת עם כל אדם מאחר שבעלה מקפיד על כך והשביעה דלא עדיפא מההיא דאמרה עלם הב לי פלך (הובא לעיל ס"ק י"ב):

תפסידי כתובתך. כבר כתבתי לעיל סעיף ד' שצ"ל לה כן ודלא כהגהות אלפסי שכ' בשם ריא"ז שאפי' אם התרה סתם שלא תנהג כמנהג הרע הזה והיא מוחזקת ברשעה יוצאת בלא כתובה:

הוחזקה נדה כו' בגמרא אמרי' ומשמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש אי לא ידע מנא ידעי מי אמר ליה אחרי כן שבא להוציא ומשני תירוץ בתרא שהוחזקה נדה בשכנותיה כדרבי יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה פי' רש"י שראוה לובשת בגדי נדה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה לבעלה לוקה אם התרו בו וכה"ג משכחת ליה למתני' דאחר תשמיש הודיעוהו שכיניו שהוחזקה נדה עכ"ל מבואר פירושו דהכא מיירי שהיא הכשילתו במה שאמרה טהורה אני והוא לא ראה אותם בגדים עליה כון שבא בלילה ואח"כ הודיעוהו שכיניו דשראוה אתמול בבגדי נדותה והוא בא עליה ומייתי ראיה דהאי חזקה מלתא היא כאלו רוה שופעת דם דהא כשבא עליה באותה שעה במזיד לוקה נמצא הטעם בזה דהיא הכשילה אותו שעבר עבירה אבל אם לא (עבר) עבירה שלא בא עליה אעפ"י שהיא מצדה היה עובר עבירה לא הפסידה כתובה וזה פשוט ולא כתבתיו אלא שראיתי בלבוש שכתב בזה ואפי' אמת שהיא טהורה מפני שמשיאתו שם רע שיאמר עליו שבעל נדה עכ"ל ומאוד תמהתי איך יצא מכשול גדול כזה מתחת ידי הצדיק דכמה טעיות טעה חדא דהוא נתן טעם מפני שמשיאתו שם רע שיאמר עליו שבעל נדה עכ"ל ובמתנית' חשיב דבר זה דעבר' על דת משה ואין לתורת משה שלא תשי' ש"ר עליו אלא הטעם משום מכשול כמו שזכרנו ותו דא"כ למה אמרו דוקא שבא עליה ואי משום ש"ר לא צריך לביאה ותו דהאיך אמר אפי' באמת היא טהורה דהא א"א לידע זה כלל כמו דפריך המקשן מנא ידעי דטמאה ה"נ מי ידע דטהורה היא אלא ברור דבעל הלבוש הוסיף מדעתו דבר זה ואינו באמת ולא שייך הטעם משום שם רע אלא בנדרה שלא תשאיל כלים מפני שהשכינים יאמרו עליו שהוא אדם רע אבל לא בדבר זה דמי יעיד על הביאה שלו ויוציא עליו ש"ר אלא ודאי שבאמת בא עליה באמת א"כ הכשילתו באיסור נדה ומה לנו בזה לטעם ש"ר:

ואמרה לו טהורה אני בפרישה הקשה דרבינו הטור סתם כאן דמשמע דאינה נאמנת לומר אמתל' למה לבשה בגדי נדה וכ"ה דעת הרמב"ן כתבו בי"ד סי' קפ"ה ושם תמה רבינו עליו וס"ל דמהני אמתל' והרשב"א הביא ראיה להרמב"ן מדין משמשתו נדה דהכא דמשמע דלא סמכי' עלה אפילו באמתל' ונראה דהכא שאני שכבר עברה ושמשה מ"ה אינה נאמנת דמשקר' כדי שלא תפסיד כתובת' אבל קודם ששמש' ס"ל דמהני אמתל' עכ"ל ולא מתיישב בזה דאם אתה חושד' שתשקר בשביל כתובתה ה"נ תחשדה קודם התשמיש שמא היא עושה כן בשביל חשקה לבעלה אלא פשוט שאין כאן חשד כיון שהתורה האמינת' דכתיב וספרה לה דהיינו לעצמה שהיא נאמנת כדאיתא שם במהדיר ואין שום חשד עליה וקושיא מעיקרא ליתא על הטור דודאי מהני בכ"מ אמתל' אלא דהכא מיירי שאמרה לבעלה טהורה אני ולא זכרה מלבישתה בגדי נדה גם אחר תשמיש היא מכחשת ואומרת לא לבשתי כלל בגדי נדה דומיא דתירוץ קמא שם בגמ' לענין מאכילתו שאינו מתוקן כנ"ל לדעת הטור:

ואינה מקיימת מפני שהבנים מתים בעון נדרים ומ"ה אם גם הוא עובר על נדרים הרי האי גברא לא בעי בנים מחמת עצמו:

שהמירה דתה כו' קיצר הרב במקום שהיה לו לבאר דבאשה שהמירה במזיד ודאי אין צריך להפסיד כתובתה משום עוברת על דת ובודאי הפקיר' עצמה לזנות בין הגוים ונאסרה על בעלה ואין לה כתובה אלא דשם בתשובת הרא"ש כלל ל"ב מיירי שמחמת אונס מיתה המירה והיא מותרת לבעלה כי אינה מפקרת אלא מחמת שלא מסרה נפשה על קידוש השם מקרי עוברת ז"ל דת וזו צריכה התראה:

וראשה פרוע ובגמ' מקשינן ראשה פרוע דת יהודי והא מדאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש ומשנינן דאורייתא קלת' ש"ד ודת יהודית אפי' קלת' אסור א"ר יוחנן קלתה אין בה משום [פרוע ראה] הוה (בה) רבי זירא ה"ד אי בשוק דת יהודית היא אי בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיח רבים וכתבו התו' אלא בחצר פי' אפי' בלא קלתה אין בה משום פרועה שאל"כ לא הנחת בת כו' ונראה שהוכרחו לזה ולא פירשו דמ"ש אם כן לא הנחת קאי על קלתה בחצר אבל בפריעה לגמרי לא אמר כן דאם כן מאי א"כ לא הנחת בת כו' דאה"נ דר' יוחנן קמ"ל דבר זה דמותר מטעם זה ואי פריך פשיטא הוי ליה למימר פשיטא אלא ה"פ הא בחצר ואפילו פריעה לגמרי אין שום איסור ולמה ליה קלתה ממילא נשמע שליכא איסור בחצר אפי' בפריעה לגמרי וכ"כ הר"ן מכח זה הקשה ב"י על הטור שכתב אפילו אין פרועה לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא כו' ודוקא בר"ה או במבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין רבים בוקעים בו לא תצא דמשמע לא תצא ע"י כך אע"ג שאין זה הגון והא בחצר אפי' פריעה לגמרי מותר ומבוי שאינו מפולש בקלתה מיהו לית לן בה עכ"ל ולענ"ד דלק"מ דהמקשן בגמ' לא ידע רק משני חלוקות דהיינו שוק וחצר של אדם דדר ביחידו' וע"ז פריך אי מיירי רבי יוחנן משוק הא יש איסור דת יהודית אפילו בקלתה אי מחצר יחידי של אדם אחד הא אין שם פריעת ראש אפילו לגמרי דאל"כ לא הנחת כו' דמה לי החצר שלה או חדר שלה כיון שאין שם אדם אחר ומשני שיש שם חלוקה ג' דהיינו מחצר לחצר דרך מבוי דלא שכיח רבים אבל קצת בוקעין שם בזה מן התורה אין שם פריעה אפילו בלגמרי אלא שמצד דת יהודית יש בה בפריעה לגמרי ובקלתה אין איסור כלל ומזה מיירי ר' יוחנן ומש"ה שפיר אמר הטור דבחצר שאין הרבים מצוין שם פי' אבל קצת בוקעין שם בזה לא תצא כיון שיש עליה קלתה וכמו שאמרנו אבל בחצר יחיד לגמרי אין שם איסור אפי' בפריעה לגמרי ואם דרים שם אנשים אחרים ג"כ הוה דינו כמו מבוי שאינו מפולש דאין בו היתר כ"א בקלתה והכל ניחא בס"ד דאין כאן מחלוקת בין הטור להתוס' כלל ובסימן כ"א כתב הטור לא תצא בפריעת ראש לשון וזכר שם החלוקה השנית דתלוי הקלת' לפי שסמך על מ"ש כאן ושם לא זכר מה שאסר אפילו בקלתה וזה כתב דינו כאן ובד"מ כתב ודאי גם רבינו מודה לזה כמ"ש סימן כ"א דאין איסור בפריעת (שוק) [צ"ל ראש] אלא דוקא לשוק ולא נקיט כאן לא תצא אלא למידק בצניעות מיהו (פשוט) [צ"ל הוי ששום] אשה לא תראה שערה כלל אפילו בבית וכמעשה דקמחית כו' עכל ולענ"ד לא נתכוין הטור אלא לדינא כאשר כתבתי ע"פ ההלכה בגמרא:

או שהית הטוה בשוק וורד כו' איתא במשנה וטוה בשוק אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר בטוה ורד על פני פרש"י בכפה על ירכה נגד פנים של מטה לפ"ז הוה תיבת ורד כאלו אמר ויורד ובתוס' בם רבינו חננאל פי' ורד הוא צמר אדום היא טוה שיפול מזהרירתו על פניה והוא עזות מצח וכ"ה ברמב"ם כפי שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אם טוה בשוק צמר סתם ואינה מגלה זרועותיה אין בזה עוברת על דת יהודית לכ"ע:

שהיתה משחקת במשנה איתא ומדברת עם כל אדם אמר שמואל במשחקת עם הבחורים והרמב"ם העתיק משחקת לחוד כמ"ש כאן ובטור כ' והמדברת והמשחקת עם הבחורים וקשה דהא מדברת לחוד אינו כלום וב"י הגיה שצ"ל ומשחקת דהיינו דתרווייהו חד הם וקשה למה זכר הטור כלל מדברת דזה ודאי דמשחקת לחוד הוי סגי ונ"ל דהך משחקת דגמ' הוא פי' על מ"ש במשנה ומדברת דהיינו שהיא אומרת דברי שחוק וכ"ש אם משחקת ממש ומ"ה אמר הטור והמדברת והמשחקת עם הבחורים דהיינו שהיא מדברת דברי שחוק או שמשחקת ממש ומה שזכר עם הבחורים קאי על המדבר' ג"כ וא"ל למה לי משחקת ממש כיון דאף בדיבור שחוק בזה עוברת י"ל דקמ"ל דבתרווייהו דוקא אם הוא נעשה עם הבחורים דוקא שהוא קרוב לדבר עשיית עבירה שאין להם פת בסלם ונראה דגם בזה צריך שהיא רגילה בכך וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וז"ל אבל אם גילתה ראשה באקראי או דברה עם בחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה ומ"ה דהך ורגילה בכך שנזכר רמ"א דוקא לפי שיטת הרמב"ם דמפרש משחקת ממש בזה אפי' באינה רגילה אבל לפי שיטת הטור דמדברת דברי שחוק צ"ל גם בזה ורגילה בכך והב"י הקשה על הרשב"א למה לא נתן טעם לפי שלא התרה בה תחלה ונראה דס"ל לרשב"א דא"צ בזה התראה כיון שרגילה בכך שכ"כ אח"כ ב"י בסי' זה בשם ת"ה ברגילה להתייחד עם הגוים אפשר שא"צ התראה אבל מדברי הטור משמע דבל מילי בעינן התראה תחלה:

שהתרה בה תחלה א"צ התראה בשעת מעשה דוקא כמו בדיני נפשות א"א שהתחרו בה שאם תעשה כך תפסיד כתובתה:

ויכול לגרש' פי' אפי' בלא התראה אלא לענין הפסד כתובת אבל לא לענין גט שיש מצוה להוציאה:

מצטרף עם א' פירוש אותו אחד שהודית בפניו:

וסמכה דעתו כו' בטור כתב וז"ל ואם יש עד אחד שזינתה אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו ומהימן לו כבי תרי עכ"ל והיינו מדאיתא בגמרא בעובדא דסמי' שהביא ב"י שאמר ליה שמואל אי מהימן לך ע"א שאשתך זינתה זיל אפק' וכתבו רי"ף ורא"ש על מה דאמרינן בגמרא דהלכתא כרבא בע"א שזינתה הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ה"מ בידי אדם אבל בא לצאת ידי שמים אי מהימן לו כבי תרי חייב לאפוק' עכ"ל וכ"כ הטור בסי' קע"ח ומזה הקשה ב"י דלמה כתב כאן משום לזות שפתים ובסימן קע"ח לא זכר משום לזות שפתים ומיהו שם כתב שהיא שותקת וכאן לא כ"כ ואפשר דמפני כך כ' דאינו אלא משום לזות שפתים עכ"ל ודבר ברור שבסימן קע"ח יש טס במ"ש שהיא שותקת וצ"ל שהוא שותק וכ"ה בהדיא בגמרא ובתוספות בפרק האומר בקידושין וכן הגיה רש"ל דאם הוא שותק הוה כמודה לדבריה ושווי' עליה חתיכה דאיסורא וקשה אם איירי כאן באינו שותק א"כ ה"ל כמכחישו לעד ופשיטא דאינו חייב להוציא ורש"ל פי' דאינו מכחישה אלא שהוא אומר מנין לך זה (קשה) דהא מיירי במאמינו לע"א כבי תרי א"כ האיך הוה היתר מכח שאינו שותק ואומר מנין לך זה תו קשה לי דהך מלתא דטור סותר זא"ז דלזות שפתים אין שייך אלא באם מצד האמת אין שייכות אלא מצד לזות שפתים יש חשש ואח"כ (כתב) אי מהימן ליה כבי תרי דבזה יש איסור מצד עצמו באמת ותו קשה דבמקומות שמצינו לזות שפתים דהיינו פ' כיצד דף כ"ד לענין הנטען מן הגויה ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו והטעם שם דלכתחלה לא יכנוס משום לזות שפתים וכן בפ"ב דף כ"ב ע"א אומר מת כו' דלא יכנוס משום לזות שפתים אם ניסת תצא הרי דאחר שניסת לא חשו כלל ללזות שפתים לומר שלא יעמוד עמה ולמה אמר כאן דלא יעמוד עמה ותו הא מלתא דכאן משו' לזות שפתים אין לו רמז בשום גמרא או פוסק להזכירו כאן ע"כ נלענ"ד ברור. דבטור יש כאן ט"ס הך משום לזות שפתים וצ"ל משום דין שמים וזה הוה שפיר דבר והפוכו דתחלה אמר אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום דיני שמים אסור לו לעמוד עמה וכמ"ש הרי"ף ורא"ש ועיקרא דמלתא הוא תלוי במ"ש בפ' האומר בקדושין דרבא דאמר בע"א שזינתה אינו נאמן דהוה דבר שבערוה וצרך שנים (וכתבו התוס') וא"ת כיון דשתק ושתיקה כהודאה (למה) לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה היא כהודאה אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד אינו נאמן בדבר שבערוה עכ"ל והך רגלים לדבר אין פירושו מכח שהעד מהימן ליה כבי תרי דזה לא הוזכר אלא במעשה דסמי' לרבא דס"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ובזה ל"פ רבא ואביי דנאמן ע"א ולמה כתבו התוס' כאן דס"ל לרבא כן והיינו בפלוגתא דאביי ורבא אלא פי' הך דרגלים לדבר הוא לא מיירי מן מהימן כבי תרי אלא מכח שהוא שותק ובזה ס"ל לאביי דכאן ע"א נאמן כל שהוא שותק ורבא ס"ל כיון דמכח עדות הע"א אינה אסורה אלא מכח שתיקתו שיש רגלים לדבר הוה דבר שבערוה כו' וכן בטור מיירי ודאי גם כן שהוא שותק ולא צריך הטור להזכיר זה דהא כתב בזה דמהימן ליה כבי תרי ובאמת במאי דקי"ל לרבא דאין עד אחד נאמן היינו אפילו בלצאת ידי שמים כיון דאין כאן ריעותא אלא מכח שתיקת הבעל אבל במקום שיש ריעותא דמהימן ליה כבי תרי דרבא מודה לאיסור היינו בדיני שמים דוקא דאלו בדיני בני אדם אין לחייבו להוציא דהוא יכול לומר אף על גב שאמרתי שמהימן לי חזרתי מכך וזה הדבר המסור ללב והך חילוק בין דין אדם לשמים אינו כמו במקומות אחרים דשם הוה החילוק דבדיני אדם אין עבירה שקולה לדונו כ"כ אבל כאן הוה החילוק דבדין אדם אין יכולים לדונו דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו אלא הוא עצמו צריך להזהר מדין שמים ששם יודעים מה בלבו כנלע"ד נכון ובסי' קע"ח לא מיירי אלא מדין עצמו כיון שיודע האמת צריך לעשות כן:

אבל בדברי אחר פי' שהוא בעצמו לא ראה שזינתה אלא אחר אמר שראה שזינתה אינה יכול להשביעה אלא ע"י גלגול והטעם כתב ב"י דבראה אותה בעצמו ה"ל כטוען פרעתיך והמוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרעתיך בעה"ש צריך ישבע אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר אמר לו ה"ל כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא עכ"ל ואפי' שבועה לא צריכה אלא על ידי גלגול:

משה וכו'. הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתו באותו חטא. או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה ע' תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ג' עיין ב"ש:

בעלה וכו'. אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובה. ואם הוא מאכיל אותה דבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאתה בטענה בעינן חוטרא לידי כשהוא נודר ואינו מקיים הבנים מתו באותו חטא וכ"כ הרב לקמן סי' קנ"ד ס"א ואם היא נודרת ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא"י סימן ס"ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים ב"ש ע"ש:

האיסורי'. ודוק' כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא. ב"ש ע"ש ועיין ח"מ שנסתפק אם מכשלת אותו בשאר איסור שאינו דבר אכילה:

נדה. עיין הר"ם מטראני ח"ב סי' מ"ז. וסי' ע"ז:

חכם וכו'. וה"ה אם היא מודה שהכשילו אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ להפסיד ממון אדם נאמן רשב"א ור"ן והמגיד ב"ש:

בעדים. היינו לענין הפסד ממון כמו כאן. אבל לענין איסור נאמן העד הראשון ואותו פלוני ב"י ב"ש ועיין ח"מ ועיין בתשובת רמ"א סי' ס"ו ובש"ך י"ד סי' קפ"ה:

עובר וכו'. כיון דהאי גברא לא בעי בני לכן לא הפסידה. וה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים ג"כ אין יוכל להוציאה אם היא עוברת על נדרים מטעם הנ"ל. ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל ג"כ דבר איסור לא הפסידה. אבל אם היא האכילו דבר איסור או עוברת על דת משה בשאר דברים. והוא עובר על נדרים ושבועות הפסידה כתובתה ח"מ ב"ש. כתב בפסקי מהרא"י סי' ס"ח סימן הזה צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילים בנדרים. ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת היא לקבל גט ממנו ועברה על השבועה. השבועה חל ויוכל לגרשה בע"כ בזמן הזה ב"ש:

דתה. היינו באונס אבל אם המירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינת' בודאי ומפסדת כתובתה ואינה צריכה התראה ע"ל סי' ז' סי"א בהג"ה ועיין ח"מ ב"ש:

בו. עיין כנה"ג דף קכ"ט ע"ב ס"ו. ול"ד בשוק או בחצר אלא כל שרואין אותה עוברי דרך. עוברת על דת מיקרי כנה"ג בשם מ"ץ:

פרוע. הכלל הוא בר"ה וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה. ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית. ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש"י ותוס' ליכא איסור אפי' פרוע לגמרי. אבל הסמ"ג הביא הירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי. וכ' ב"ש לענין כתובה קי"ל כסוגי' שלנו. אבל לענין איסור קי"ל כירושלמי. ומחצ' לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית וקלתה מותרת עב"ש וע"ל סי' כ"א מש"ש. הנשים היוצאת בכיסוי שערות שלהם ובמקום קליעת שער נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל"ו בלע"ז אין בזה משום יוצאת וראשה פרוע ל"ש שערות דידה ול"ש שערות דחברתה אעפ"י שקשור הוא לה כדי שתראה בעלת בשר אין בכך כלום ש"ג פרק במה אשה:

בכך. ח"מ וב"ש תמהו. אי בלא התרו בה אפי' ברגילה אינה מפסדת כתובתה ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם א' מפסדת הכתובה ע"ש:

הבחורים. ל"ד משחקת אלא אפי' אם היא מדברת שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב"ח ח"מ ב"ש:

רם. ורש"י שם פי' בע"א:

בעלה. הוא דעת הרמב"ם. ולרש"י ותוס' אפי' בפני בן בעלה ולהג"מ אפילו אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ב"ש. ודוק' על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה מהר"א סי' נ"ג:

תחלה וכו'. וא"צ להתרות בשעת מעשה. וצ"ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסיד כתובתה הרא"ש ומרדכי ח"מ. והש"ג כתב דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם שאל תעשה עוד. וכן דעת ב"ש. וכנה"ג דף קכט ע"א סי' י"ב ועי' בד"מ:

אותה אח"כ וכו'. כ"כ הרמב"ם בפכ"ד מה"א. ומסיים שם אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכא שתהיה קלה בעיניו להוציאה. וכתב הח"מ אם היא נוהגת אח"כ כבנות כשרים חייב לכתוב לה כתובה על מנה:

שיוציאנה. אפי' אין עדים בדבר אלא כיון שהוא יודע שהיא עוברת על דת מצוה להוציאה הר"ם מטראני ח"ג סי' קכ"ו:

עיקר וכו'. הכלל הוא כל אלו מעשים גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנשואין מש"ה אין להם אפי' ת"כ ועיין בסי' שאח"ז. וכתבו בדרישה וב"ח בשם מהר"ם אשת איש שיצאה חוץ לדת לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין ועיין בב"ח סי' רפ"ג. והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיוכל להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' ב"ש ע"ש:

ממנו. אפי' הנדוני' אם אינה בעין אבדה מהרח"ש סי' ל"ז. וכ"כ כנה"ג בשם רוב פוסקים עיין דף קכ"ט ע"א סי"ד:

שזינתה. אפי' זינתה בעודה פנויה ונודע לבעל אח"כ. מהרי"ט חא"ה סי' ט"ו:

רגלים לדבר. עיין ב"ש. אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנשואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן עיין תשו' צמח צדק סי' פ"ב אם היא נאמנת. ואם זנתה וא"י עם מי ע"ל סי' ו'. ואם ע"א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה וחייב לגרשה מהרש"ל ועיין דרישה סי' קע"ח. ואם ע"א אומר שזנתה ואומר שבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים וע"פ הדין אינו חייב לגרשה. ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוצי' אפי' מדיני שמים אפי' אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפי' אם שתק הוי כאלו לא שתק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה. ואם ידוע שנתייחדה עם א' ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ע"ל סימן קע"ח ועיין כנה"ג וב"ש:

לדבריה. כתב הח"מ דלאחר זמן אין מועיל אמתלא ע"ש:

להוציא'. ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפי' אם הוא נאמן בעיניו כתרי מהר"ם מלובלין סי' פ':

ישראל. אפי' אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היה באונס הוי כאלו הסוף נמי באונס דאמרי' יצרא תקפי' ש"ס:

כהן. אע"ג דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גורם דהוא כהן:

דיבוריה. ואם בא עוד ומעיד כן. מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזינתה עם הראשון לא נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א ח"מ ב"ש:

עם א' וכו'. היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א. ומצטרפין את הנחשד והוי כאלו היה ב' עדים ח"מ ב"ש:

להחזירה. היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונתנה אמתל' לדבריה הראשונים אז מותר להחזירה ד"מ ח"מ ב"ש:

שזינתה. עיין דינים אלו בתשו' הרשב"א סימן אל"ף רל"ז רמ"ז ר"נ. ועיין כנה"ג:

בעצמו. דאז הוי טענות ודאי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה עיין בח"מ סימן ע"ה סעיף כ"ג דפסק רמ"א שם דיוכל להשביעה ע"פ אחר ע"ש ועיין בפרישה. והמגיד חולק וס"ל אפי' אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה עיין ב"ש:

דברים. דוק' גברא דגייס בי' ומצוי אצלו אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוויה לא. מהרי"ק:

כתובה. כיון דהיא גרמה לאסור עליו. ומשמע אפילו הנדוני' ונ"מ הפסידה כל דבר שאין בעין כמ"ש לעיל סעיף ה' וכ"כ כנה"ג:

דת היא. אפי' אם הוא ג"כ נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ"מ היא בכלל מדברת עם כל אדם כיון שבעלה מקפיד על כך והשביעה ח"מ. והב"ש כתב עליו ואין דבריו מוכרחים:

או כו'. רמב"ם ורא"ש. דמתני' נקט שאינו מעושר אע"ג דיכול להפרישו ולא לסמוך עליה וכ"ש לשאר אסורים. מ"מ:

ודוקא כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש שם וש"פ:

כגון כו' וגם כו'. הרא"ש והר"ן אבל הרמב"ן כ' דהחכם נאמן וכמ"ש בגמרא ואזיל שייליה כו' וא"צ עדים אלא שאמרה להבעל כן ושאמר החכם לבעל כן. הרא"ה וריטב"א ע"ש וכנ"ל סימן י"ז ס"ח ועמ"ש בי"ד סי' קפ"ה ס"ג בהג"ה:

ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה א' כו':

וכן אם כו'. עהג"א שם ד"ה כ' מורינו כו' וכמש"ש בגמרא על עסקי שוא:

אבל כו'. ט"ש בד"ה כמהר"ר מאיר. ומעשה בא ליד מהר"ר מאיר כו':

אשה שהמירה כו'. ר"ל מחמת האונס ומצוה מדאורייתא על קידוש השם ואע"ג דאינה עוברת על דת כי אם בדברים השייכים לו וכמש"ש הרא"ש בפסקיו וכמש"ש דאמר מר בעון נדרים כו' ובירושלמי שם כולהון דאית ליה בהון נודרת ואינה מקיימת מה אית ליה ביה יכול לומר א"א באשה נדרנית ומקוברת כו' מ"מ שמא גם בזה תקלה לבעלה ושמא לבנים אשר תלד וגם שמא לא יהא רשאי להיות עמה במקום שיפדוה מיהו צריכה התראה כו'. שם וכ"ז מחמת אונס ועח"מ וב"ש:

או למבוי. גמ' שם דדוקא בקלתה:

מפולש אז כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ חצר שהרבי' כו' מבוי שאין הרבים כו':

אעפ"י כו'. רמב"ם והביאו הטור ג"כ וזהו פי' על קלתה שאמרו בגמ' אבל הרמב"ם לא כ' חצר כלל אלא מבוי מפולש בלבד וס"ל דמ"ש בגמ' מחצר לחצר דרך מבוי היינו מבוי שאינו מפולש דוקא והשמיט הירושלמי הנ"ל אבל הרא"ש וש"פ שהביאו הירושלמי על הגמרא מחצר לחצר כו' ס"ל דחצר שהרבים בוקעין בו ומבוי דוקא בלא קלתה ושאין הרבים בוקעין בהם אף בלא קלתה מותר וכמש"ש תוס' אלא כו' ודברי טוש"ע צ"ע ואף שי"ל דגמ' שלנו במבוי שא"מ והירושלמי במבוי מפולש ל"נ כן מדברי הפוסקים:

וורד כו'. עתו' שם ד"ה בטווה כו' אלא שהרמב"ם פי' דברי ר"ת שמשימה על פניה וע' רמב"ם בפי' ובר"נ וז"ש על פדחתה כו':

ורגילה בכך. כ"כ ע"ש מ"ש בתשו' הרשב"א באחת שמחמת קטטה עם בעלה פרעה ראשה וזרועותיה ואמר שלא אמרו אלא ברגילה ופי' בד"מ דהיינו בהתרו בה דאל"כ בלא"ה לא הפסידה כמ"ש לקמן והוא תמוה דבהתרו אף בפ"א ואפשר לומר דבלא התרו וכל שרגילה א"צ התראה כמ"ש בתה"ד סימן רמ"ב כיון דרגילה איכא פריצותא ביותר וא"צ התראה וכמ"ש רש"י בסוטה כ"ה א' בד"ה דל"ל אימתא כו' ואע"ג דאנן קיי"ל כר' חנינא שם דלא מפליג היינו משום דס"ל דלא חשיב פריצות' כ"כ הא דלא אשגח אבעלה אבל לדחות הסברא דפריצות' מסתמא לא פליג אבל מסופ' שם להלכה למעשה אבל הא דרשב"א בלא"ה ל"ק ועח"מ וב"ש וכ"מ בגמרא שם זימנא חדא ואף שיש לדחות מ"מ לא נראה:

או שהיתה כו'. עבב"י וכ"מ שדחקו בזה ואשתמיטתיה גי' הרי"ף והרא"ש דל"ג וסימניך אפרי' כו' אלא שנא' ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכ"כ הריטב"א שכן הגי' בכל הספרים והקשה מזה על פירש"י ודבריו ג"כ דחוקים ואפרש דבריהם ובתחלה צריך להודיע דמ"ש בספרים יוד אחרי הלמד בתיבת מולידיו הוא ט"ס דמולידיו ביוד הוא המוליד והוא האב אלא מולדיו בלא יוד והן הבנים וכן היוד בתיבת יולידיו ט"ס וצ"ל ג"כ יולדיו וכמ"ש במתני' ומפרש הגמרא דברי שמואל מהו מולדיו ופי' שהן הבנים כמ"ש ומולדתך ויולדיו הוא האב כמ"ש הולדת וכן אורחא דגמרא בכמה מקומות כמ"ש בפ"ק דפסחי' וש"מ מאי מ' דההוא עובר כו' וכן בשאר מקומות הרבה ומפ' הרמב"ם בפני מולידיו של אביו דהיינו של יולדיו שלא תאמר דמתני' קאמר בפניו של אביו אלא אפילו בפניו של בניו של אביו והיינו הבעל וז"ש ניכליה לסבא באפי בריה ר"ל בנו של אביו וכ"מ דברי הטור שכ' בפניו או בפני בנו ואע"ג דיש לדחוק דבפניו בפניו של הבעל קאמר ובנו של הבעל מ"מ ל"נ לפרש כן אלא דהטור מפ' דל"ד בפני הבעל דה"ה לפני אחיו של הבעל וכ"מ פשטא דגמ' דקא' בפני מולדיו וכן באפיה בריה ול"ק הכל לפני הבעל. ומ"מ גם אף לגי' הזאת יכול לפרש כפירש"י:

וי"א כו'. הוא דברי הטור הנ"ל וכפירש"י ותו' ד"ה יולידיו דמ"ש שמואל לרבותא וכ"ש בגוונא דמתני' וכן לפירוש הרמב"ם הנ"ל אבל הרמב"ם לא כ' רק דברי הגמרא וכמ"ש בש"ע:

ואם רצה כו'. עבה"ג ועתוס' בסוטה שם ד"ה ש"ה כו' וכ"כ הריטב"א וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א:

מ"מ מצוה כו'. כמ"ש בסוף גיטין מרדכי והג"א שם סד"ה כ' מורינו וע"ל סימן קי"ט ס"ד:

וא"י לעכב כו'. שם במרדכי והג"א וש"ע:

אשה שגזמה כו'. כ"ש ממקללת יולדיו בפניו שם:

אשה הרגילה כו'. ערש"י שם ד"ה דאורייתא כו' וה"ה לייחוד שהוא ג"כ דאורייתא וערש"י בסוטה כ"ח א' ד"ה לאפסודי כו':

ולא תנאי כתובה. יבמות פ"ט א' אין לה כו':

אבל תטול כו'. ירושלמי והביאו הרי"ף בפ' המדיר שם ולא מנה ומאתים אלא אפילו אלף דינר מאבדת הכל ונוטלת בליות שבפניה ויוצאת:

בין כו'. כן פירש הרי"ף בס"פ אלמנה שם והרא"ש והר"ן וש"פ דלא כרש"י שם ד"ה מה כו' וז"ש וכן כו':

שזינתה או כו'. שם והיוצא כו' מסייע כו':

וכן הדין כו'. ערש"י שם ד"ה נשים שאמרו כו' וד"ה נשים כו' והקשו עליו שא"כ נשאת בגט פסול דפ' הזורק ומי שהלך בעלה למ"ה דפ' האשה רבה יש להו תוספות והיכי אפשר שיהא עדיף מעוברת על דת לכן פי' דלאו בלישנא תליא שאמרו א"ל כתובה ר"ל מתחלתן וכגון נמי בס"פ הבע"י שאמרו נשאת למי שאין לו בנים תצא כו' ושאמרו יוצאת כו' ר"ל שאח"כ נתקלקלו הרשב"א והרא"ש והר"ן וש"פ ובירושלמי הנ"ל נשים שאמרו יוצאות בלא כתובה כו' אפילו אלף דינר כו' ונוטלת כו' וכנ"ל:

ודוקא שאין כו'. עתוס' שם ס"ג ב' בד"ה אבל. ועוד ק' משילהי כו' מ' דאי הוה מירכס כו' וכן נראה דבאומרת כו' והיינו משום דרגלים לדבר דבלא"ה ודאי מותר ממתני' דנדרים שם וכנ"ל בש"ע ועתוס' שם י"ג א' ד"ה מעלה. וי"ל כו'. ואף לדברי התוספות דיבמות כ"ה א' סד"ה אמר ר' דמי דפליגא אמ"ש בפ' אעפ"י מ"מ ס"ל דדוקא בהנהו טעמי אבל בלא"ה יש לאוסרה משום דרגלים לדבר וזה שכ' תוס' שם ואין לתמוה כו' ולא כ' כן אמתני' דנדרים הנ"ל וכן ברא"ש שם אבל הר"ן בנדרים שם בד"ה בכלאי כו' כ' והא כו' וכמ"ש למטה ואם היה מאמינה כו':

אבל איבדה כו'. גמרא דנדרים שם במאי עסקינן כו' ועבה"ג:

עיקר כו'. כנ"ל ס"ה:

ואם חזרה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ב א' בא"א ונדה:

ואם כו'. מהא דקדושין ס"ו א' ודנדרים הנ"ל. הגמ"ר פ"ב דיבמות סימן תשל"ב כ' בשם הסמ"ג גרסי' בירושלמי האומרת טמאה אני לך אם נתנה אמתלא נאמנת וא"ל נתנה אמתלא אינה נאמנת א"ר אילא אם היה חבר יוציא אבל בסמ"ג ובירושל' שלנו סוף נדרים ליתא אלא דר' אילא לבד ועוד כ' סמ"ג והגמ"ר שם בשמו שאם הוא מאמינ' חייב להוציא דלא כרמב"ם וש"ע:

אמר א' כו'. כרבא בפ"ק בסנהדרין:

ואם היא כו'. שם בסנ' מצטרף עם אחר כו' וכמ"ש בפ"ג שם דהודאת אחר הלואות כו' מצטרפין:

הודית לפני כו'. דא"א לומר שהוא סומך על דברי העד שמא היא שקרה לפני העד פי' מהרא"י שם ע"ש:

שאמרה כו'. היינו בעומדת בדבריה אחר שגירשה דא"א לומר עיניה כו' דמותרת עכשיו לכ"א שם:

ואם הודית כו'. דאף בלא"ה בהודאתה הפסידה כמ"ש בס"ו דהודאת בע"ד כו':

לפיכך כו'. כנ"ל ס"ד:

אבל כו'. עח"מ סי' ע"ה סכ"ג:

וי"א דלא כו'. ממש"ש אי מהימן לך כבי תרי כו' מ' דקים ליה בגויה של העד וכמ"ש בפ' הכותב בבת ר"ח כו' דאל"כ הל"ל אי מהימן לך דעבדא איסורא ולא בנאמנות העד כשנים שם

ואסור כו'. שם ז' א':

וכופין כו'. כיון שאסור בייחוד וכמ"ש בכתובות ך"ז ב' ושם ע"ז א' דמעשין לפסולות:

ודוקא כו'. כמ"ש בסוטה ה' ב' אמר אביי ה"ק כו':

ויתן כו'. במכחשתו וכנ"ל ס"ד וס"ז:

ואם הודית כו'. כמו בסוטה שתצא בלא כתוב' משום דמעשיה גרמו לה להאסר כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ך"ד:

אם השביע כו'. כמש"ל לעיל ס"ג בהג"ה: