מזונות הבנות ממה נזונות ועד כמה - שולחן ערוך אבן העזר סימן קי״ב

אפי' לא נכתב בכתובה. והכתובה בידו לא אמרינן שהיה תנאי שאין להן מזונות אלא אמרינן ט"ס הוא:

ובמקום שאין כותבים כתובה. כ"כ הטור וכן הוא דעת הרמב"ם פי"ט במקום שכותבים כתובה אין להן מזונות כיון דאיכא ריעותא לפנינו אלא הרמב"ם לטעמיה אזיל דכן ס"ל במזונות שלה כשאין הכתובה בידה אין לה ת"כ אבל לדעת הטור אית לה מזונות אף על פי שאין הכתובה בידה כמ"ש בסי' צ"ג צ"ל כמ"ש בסי' הקודם שאני מזונות שלה דנכסים בחזקתה אלא לכאורה קשה לדעת רמ"א שהביא בסי' ק' דעת הפוסקים דס"ל אפי' אין הכתובה בידה אית לה כתובה כיון שהוא תנאי ב"ד ושם פסק כן ומ"ש שם ולא נהגו כן קאי על תוספות כתובה א"כ כאן לענין מזונות הבנות קשה למה לא הביא הפוסקים הללו דס"ל דאית לה כתוב' כן אית לה מזונות ובד"מ לא הביא שום פוסק דס"ל דאית להו מזונות אלא כ' בשם הראב"ד דאית להו מזונות ובאמת כל הני פוסקים דסבירא להו דאית לה כתובה כן יש להן מזונות וא"ל שאני מזונות בנות דמהני שיהא פטור ויש לחוש שמא היה תנאי שיהיה פטור דהא תנאי ב"ד הוא אין לחוש שמא הי' תנאי כשם דלא חיישינן לפרעון וע"כ הטעם הוא כיון שהוא תנאי ב"ד לא אמרינן שמא פרע אלא בעינן בירור גמור כן ה"נ לא חיישינן שמא היה תנאי ביניהם גם מבואר כאן כשהכתובה בידה ולא נכתב חיוב מזונות לא אמרינן שהיה תנאי כך ביניהם אלא תלינן בט"ס כיון שהוא תנאי ב"ד ואפשר לומר הסברא כמ"ש בסי' הקודם הבנות אין להן טענות בריא אפילו אם אמם טוענת ברי ל"מ ברי דידה כיון המעות שייך להבנות כמ"ש בסי' קי"ז וכמ"ש בתוספות פרק המדיר (כתובות דף ע"ז) ד"ה רישא:

וי"א דאפי' במקום שכותבים. הנה פי"ט ה"ה מבואר לדעת הרמב"ם כשאין הכתובה בידה אין להם מזונות משום דחיישינן שמא מחלה כתובתה וע"ז תמה שם הראב"ד וס"ל אפילו אם מחלה הכתובה מ"מ מזונות הבנות אין תלוי בכתובה משמע דס"ל ג"כ אם מחלה בפירוש מהני אלא מחילת הכתובה אין מפסיד מזונות לפ"ז י"ל אם אין השטר כתובה בידה ס"ל לראב"ד ג"כ דחיישי' שמא מחלה בפירוש המזונות כיון דאיכא ריעותא לפנינו ולא השיג הראב"ד על הרמב"ם אלא מ"ש הרמב"ם שמא מחלה הכתובה וס"ל מחילת הכתוב' מפסיד המזונות והראב"ד ס"ל אפי' אם מחלה הכתובה לא נמחל המזונות והרב רמ"א כתב בשם הראב"ד אפי' אין הכתובה בידה לא חיישינן שמא מחלה המזונות א"י מנ"ל זאת כי לא נשמע זאת מהשגות הראב"ד הנ"ל ודוחק לומר מ"ש בשם הראב"ד לא כתב בשמו אלא אם מחלה הכתוב' לא נמחל המזונות ומ"ש אפי' אין שטר הכתובה בידה זאת לא כתב בשם הראב"ד אלא כן הוא דעת ר"י שהביא בסי' ק' דהא בד"מ לא הביא דעת ר"י בסי' זה רק הביא דעת הראב"ד ואפשר דס"ל כיון דאין מזונות הבנות תלי' בכתובה א"כ לענין מזונות הוי כאלו אין ריעותא לפנינו אף על פי שאין הכתובה בידה מ"מ לענין מזונות ליכא ריעותא דלא תליא מזונות בכתובה גם יש לו' דס"ל לראב"ד כיון דאין מזונות תלי' בכתובה א"י למחול זכות הבנות כי בשלמא כשהכל נגרר אחר הכתובה אז כיון שהיא מחלה זכותה ממילא נמחל הכל אבל למאן דס"ל דמזונות לא נגרר אחר הכתובה א"י למחול והטור ס"ל כהרמב"ם כמ"ש בסי' ק"ה והא דפסק בסי' קי"ד דא"י למחול מזון בנותי' תירץ בח"מ מזון בנותי' כבר זכו הבנות שהיו בעולם לכן א"י למחול אבל בנותיו דעדיין לא היו בעולם ולא זכו יכולה למחול ולמ"ש א"צ לזה אלא מזון בנותיו שאני שהוא תנאי כתובה ונגרר אחר הכתובה לכן יכולה למחול כמו דיכולה למחול הכתובה אבל שאר זכות הבנות א"י למחול ובסי' ק"ה לא הביא הרב רמ"א דעת הראב"ד על מ"ש המחבר שם במוחל' אבדה כל ת"כ י"ל דשם איירי כל תנאי שלה וזכות שלה קאמר והר"ן פנ"ש והמגיד פ' י"ט ס"ל כדעת הראב"ד בזה:

וכן אם נתגרשה. היינו לכ"ע הדין כן אפי' אם נתגרשה חייב במזונות הבנות שנולדו לה קודם הגט כ"כ הטור ונראה אפי' אם נתעברה וילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב:

ומציאתה לעצמה. דאין אדם מוריש זכות בתו לבניו אף על גב מ"י של האלמנה שלהם מ"מ בתו ניחא ליה בהרווחה שלה ש"ס:

והארוס חייב במזונותיה. היינו בעי' בש"ס לפי' הרי"ף והרמב"ם ופסקו כלישנ' דאית לה מארוס כיון דהפסידה המזונות מחמת ארוסיו לכן כתב הר"ן אפשר דאינו חייב אלא עד שתבגר דהא משתבגר אין לה מזונות מאחים וכ"מ מרמב"ם מיהו לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש דמפרשי' בעיא זו בענין אחר אין לה מזונות מארוס ונראה הארוס י"ל קים לי כהני פוסקים:

וי"א דלא אבדה מזונות וכו'. כ"כ המגיד בשם ר"ח והעיטור והרשב"א דלא הפסידה מזונות אלא כשארסה בנערות אז הוי אריסיה מדאוריי' משא"כ בקטנותה לפ"ז אפילו נתארסה מעצמה אית לה מזונות אבל למ"ש הר"ן ס"ל לר"ח והעיטור כהרמ"ה שהביא בסמוך וכתב הר"ן בשם הרשב"א בזה"ז דגובין מן המטלטלין אם נשאת לדעתה הוי כמחילה ועסי' אח"ז שם מבוא' לדעת המ' והגמ' סתם נישואין לא הוי מחילה וכן הוא דעת הר"ן:

שנתארסה מעצמה. עסי' קנ"ה בסעיף ב':

וי"א דוקא מן האירוסין. וכתב בפרישה אם נתארסה כשהיא נערה אחר מיתת אביה ונתגרשה בעודה נערה יש לה מזונות דכיון משמת אביה היה לה שיעבוד וחוב על האחין אף על גב דפקע לה משנתארסה מ"מ כיון שנתגרשה חזרה לזכותה דומה לקטנה שנישאת כשמיאנה בנשואין חזרה למזונות וט"ז חולק ע"ז דל"ד למיאון שעוקר נישואין הראשונים משא"כ בארוסין של נערה ומשמע לדעת י"א אפילו אם נתאלמנה אחר מות אביה יש לה מזונות וא"י מנ"ל זאת דהא הטור והר"ן כתבו דוק' כשנתאלמנה בחיי אביה ולא מצינו שום פוסק דס"ל בארוסי' אפי' אחר מות אביה ומה שמציין טור לא ראיתי בטור משמעות לזה ואפשר דנתכוון לדעת רש"י שפי' הסוגי' מן הארוסין ולא פי' דאיירי דנתאלמנה בחיי אביה אלא לכאורה נראה מפרש"י למה דקי"ל ארוסה אין לה מזונות אף בנתאלמנה אין לה מזונות ובריית' זו ס"ל ארוסה אית לה מזונות ולא קי"ל כן אלא כרב דאמר בארוסה אין לה מזונות, ואית' בזה ד' שיטות לרש"י אפילו בנתאלמנה מן ארוסין אין לה מזונות ומשמע אפילו בחיי אביה ולרא"ש והר"ן בארוסי' אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה, ולר"ת אפילו מן הנישואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה, ולרמב"ם אפי' אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות וא"ל א"כ מהיכי תיתי בממאנת דאין לה מזונות מן הנישואין וי"ל שאני ממאנת הואיל היא גרמה ה"א דאין לה מזונות ב"י וכ"מ:

אם לא היה לאחיו נכסים. אז כתובתה על נכסי בעלה השני יש לה ת"כ ג"כ ממנו ויש מזונות לבתה ממנו אבל כשהניח הראשון נכסים אז כתובתה על הראשון בזה מבעי' בש"ס אם יש לבתה מזונות משני כיון מראשון לית לה מזונות דהא לאו בתו היא וקי"ל כל היכ' דאין לה מא' אית לה משני לענין כתובה כ"פ הרא"ש והר"ן מיהו לפי' תוס' אפי' אם לא הניח נכסים מ"מ מבעי' בש"ס אי אמרי' בבתה ת"כ ככתובה:

וכן בת שניה דאין לה כתובה ות"כ. מבעי' בש"ס בתה מהו די"ל לדידה קנסו חז"ל הואיל ועשתה איסור ולא לבתה, וכן בת אנוסה דאין לה כתובה כיון דא"י לגרשה ומבעי' אם אית לה ת"כ וכן בת ארוסה דלא תקנו חז"ל כתובה עד הנשואין בכל אלו עלתה בתיקו ואין לה מזונות וכתב רי"ו אם תפסה אין מוציאים ממנה ובש"ג כתב בנכסים מועטים אין מוציאין ממנה אבל בנכסים מרובים אין להן זכות אלא מזונות דבר יום ביומו לכן מוציאין ממנה ואחר שמוציאין אפשר דאין להן כלל ובב"י ובד"מ הביאו דברי רי"ו בסתם מיהו בתיקו אית' פלוגת' אם מהני תפיסה כמ"ש בח"ה בכמה מקומות, ולרמב"ם בת ממאנת יש לה מזונות ופי' המגיד פ"ב ה"א היינו שמאנה בעת שהיתה מעוברת וקודם שתלד יכולה למאן ואח"כ ילדה וע' בסי' קנ"ה מ"ש בזה ומהר"מ מטיקטי"ן וב"ח פירשו דאיירי בקדושי טעות ולמ"ש בסמוך לית' והנה הר"ן והמגיד הניחו בצ"ע מנ"ל לרמב"ם דין זה כיון דממאנת אין לה כתובה מנ"ל דבתה יש לה מזונות ונראה דס"ל כל הסוגי' איירי דוק' שאין לה בעת הנשואין כתובה בזה מבעי' אם יש לה ת"כ אבל אם יש לה כתובה מצד הנישואין אלא אח"כ גרמה לעצמה הפסד אז לא הפסידה בתה זכות שלה אטו אם זנתה היא והפסידה הכתובה תפסיד בתה זכות שלה ומזה מוכח דלא כמהר"ם הנ"ל וב"ח דהא אם איירי בקדושי טעות אז למפרע לא הוי נישואין כלל ואין לה כתובה מיד בעת הנישואין:

שנולדה לו בעודה ארוסה. אבל נתעברה קודם שנשאה וילדה אחר שנשאה קרינן בנן נוקבין וכו' ומ"ש אח"כ נשאה היינו לפי הפי' של הרא"ש אבל רש"י והר"ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת:

אבל בחייו הוא חייב במזונותן. הנה בחייו חייב לזון את בנו עד ששה שנים כמ"ש בסי' ע"א ואחר מותו אין מפרישין מזון בניו כמ"ש שם ולבנות בחייו אינו חייב אלא עד שש ולאחר מותו יש להן מזונות עד שיבגרו או עד ארוסין ולאלו אין להן אחר מותו:

דבר המספיק. כ"כ הרמב"ם פי"ט ובש"ג פסק גם לבניו /לבנותיו/ פוסקים לפי כבוד אביהן ע"ש פ' נ"ש, וע' בש"ס דשמין הנכסים ונותנים לה מזונות וכסות:

ואין הבנות נשבעות. אף על גב לפי פסק הלכה בסי' צ"ג גם האלמנה אינה נשבעת על מזונות מ"מ ה"א הבנות צריכה לישבע כי אלמנה נשבעת לסוף על הכתובה קמ"ל דא"צ לישבע כי לא חיישי' לצררי דלקטנות לא מתפיס צררי כמ"ש ר"פ שניי דייני כ"כ תוס' פ' השולח דף נ"א, לפ"ז משמע נערה צריכה לישבע כי דוק' לקטנה לא מתפיס צררי וכן משמע בתוס' שם, מיהו לרמב"ם אפי' נערה א"צ שבועה, ובתוס' פ' הנושא אית' אפילו בקטנות חיישי' לצררי דמתפיס בעת המיתה גם לבנותיו ניח' ליה בהרווחה וכן הוא בר"ן שם לפ"ז אפילו מת כשהן קטנות צריכין לישבע אחר שיגדלו אף על גב שכתבתי בסמוך בודאי מתפיס צררי היינו לענין אם באתה לגבות מן משועבדים אבל מב"ח ניזונית מ"מ לענין שבועה לפי תירוצים אלו חיישי' לצררי אפי' לענין בעל חוב /בני חורין/ צריכה שבועה, מיהו בתו' אלו י"ל לענין ב"ח לא חיישינן לצררי וכל דבריהם שם איירי לענין משועבדי' אבל בתוס' פ' הניזקין משמע כמ"ש אפי' לענין ב"ח חיישינן לצררי וצריכה שבועה:

אם מכר האב. עיין דינים אלו בסי' צ"ג וכתובת האשה קודמת למזון בנות תשו' רמב"ן ואפי' אם ליכא אלא מטלטלין דל"ש קדימ' מ"מ כתובה קודמת דתקנות הגאונים כעין דאוריי' תקנו ר"ן ס"פ מציא' האשה:

אפי' קנו ממנה. הנה בענין מזונו' הבנות דאין טורפי' משועבדים אי' בפ' הנזקין לר"ת /לר"ח/ הטעם מפני שאין קצובים וכ"כ הרמב"ם ועיין סי' קי"ד ולעולא הטעם מפני שאין כתובים ואפי' אם כתב תקנו חז"ל דהוי כאלו לא כתב ואין טורפין משועבדים והא דטורפין למזון בת אשתו כשמחייב את עצמו לזון אותה אוקמי בש"ס דוקא כשעשה ק"ס דאז עדיף מכתובות ולבנותיו ל"מ קנין משום בנותיו דאי' להו מזון מחמת תנאי ב"ד חיישינן טפי לצררי משא"כ בת אשתו והא דטורפין לפרעון כתובה ולא חיישי' לצררי משום בתו נ"ל בהרווח' דיד' חיישינן טפי לצררי ול"מ שבוע' ואשתו טורפת בכתובה בשבוע' לפ"ז יש לחלק בין בנותיו לבת אשתו נמי בכה"ג דבנותיו נ"ל בהרווח' דידהו והא דמחלק מטעם תנאי ב"ד משום דנ"מ מזה אם קנו קנין לזון את בנותיו אחר שיבגרו דליכא תנאי ב"ד אף על גב דנ"ל בהרווחה דידה מ"מ לא חיישי' לצררי אלא בצירוף תרי טעמי' הללו תנאי ב"ד ונ"ל בהרווחה כן עולה מתוס' הנ"ל והקשו תוס' ל"ל הטעם מפני שאין כתובי' ת"ל מטעמים הללו ותרצו בפ' הנושא דנ"מ היכא דהודה האב בעת מיתתו דלא התפיס צררי לזה בעינן הטעם מפני שאין כתובי' לפ"ז אם קנו קנין לזון את בנותיו והן היו בעולם באותו פעם והודה אביהן דלא התפיס להן צררי טורפין מן משעובדי' דהא קנין עדיף מכתוב' אלא דאין טורפין מחשש צררי ובהודה לא חיישי' לצררי כמ"ש תוס' מיהו לתירוץ בתרא שם ל"מ הודה ותרצו אם לא קנו קנין אז לא חיישי' לצררי ואין טורפין מפני שאין כתובים ואם קנו קנין אז חיישי' לצררי מדיפה כחה ועשה ק"ס לפ"ז תו א"צ לומר דהודאה של אביהן מהני דהא סברא זו ילפי' מחמת הקושי' ל"ל הטעם מפני שאין כתובי' והשתא יש לתרץ קושי' זו דנצרך תרי טעמים הללו דהיינו אם לא עשה קנין אז ליכא חשש משום צררי בעינן הטעם מפני שאין כתובים ואם עשה ק"ס דעדיף מכתובה נצרך הטעם דחיישי' לצררי כיון דיפה כחה ועשה ק"ס ובפ' הנזקין כתבו תירוץ זה וכ"כ באגודה גם נ"מ מתירוץ זה אפי' מי דלא ניחא ליה הרווחה דידיה מ"מ אם יש לו מזונות מתנאי ב"ד ועשה ק"ס חיישי' לצררי מדיפה כחו לפ"ז אם עשה ק"ס לזון את אשתו חיישי' לצררי והרשב"א והמגיד דכתבו אם עשה ק"ס לזון את אשתו טורפי' מן משועבדים ע"כ ס"ל כתירוץ קמא של תוס' דלא חיישי' לצררי אלא היכא דניחא ליה בהרווחה ואית לה מתקנת חז"ל ובבדק הבית הקשה על הטור אי מטעם צררי תשבע ויזונו הם ממשועבדי' ותירץ אה"נ השבועה מהני כשהיא נערה אלא בקטנה א"א אותה להשבעי' /להשביע' אותה/ מ"ה לא חשש רבינו להזכיר ע"כ וליתא כמ"ש בשם תוס' דאשה טורפ' בשבועה נשמע הבנות אין טורפין אפי' בשבועה גם כתב הר"ן דאין חשש הוא שמא התפיס צררי אלא בודאי התפיס צררי ול"מ שבועה:

אבל אם קנו ממנו וכו'. כ"כ הטור בשם הרמ"ה אי כתב לה שטר באפי נפשה א"נ קנו ממנו אחר הנישואין סתם קנין לכתיבה עומד דאם התפיס צררי אי בעי ליה למנקט שטרא א"נ למיכתב תבראי, ולכאורה נראה דס"ל כתירוץ א' של תוס' היכא דהודה האב לא חיישי' לצררי דהא כאן ליכא הוכחה אלא מאב מ"ה ס"ל דמהני ג"כ הסברא אם איתא וכו' ואז הוי כאלו הודה האב ולכאורה קשה אף על גב דליכא חשש משום צררי מ"מ למה מהני שטר הא תקנו חז"ל אפי' כתב דלהוי כאלו לא כתב כמ"ש בסמוך וצ"ל דס"ל כל הסוגיא איירי כשלא כ' שטר באפי נפשי' אבל שטר באפי נפשי' מהני והיינו בשבועה כמו בכתובה ובבדק הבית הקשה למה חיישי' בכתובה להתפסת צררי הא אי התפיס צררי ה"ל למכתב תברא כמ"ש הרמ"ה ולמ"ש ניחא דאף כאן לדעת הרמ"ה צריכים לישבע כמו אשה בכתובתה אבל לדעה קמייתא ל"מ שבועה מיהו לתירוץ בתרא ולמ"ש הר"ן ל"מ הודאת אביהן כי בודאי מתפיס צררי:

אם פסק עם האשה וכו'. כלומר כל שמחייב את עצמו לעשות דבר שאינו מת"כ אז לא אמרי' בודאי מתפיס צררי אף על גב דניחא ליה בהרווחה אלא הן כשאר ב"ח ונשבעי' וטורפי' מלקוחות והיינו כשמחייב את עצמו כדרך שחייב ע"פ הדין:

שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות. כתב הנ"י בכל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוניא וכן לדעת תוספות הנדוניא אינו בכלל מיהו בתו' יש לדייק גם מלבושים אינן בכלל וכן הוא לדעת ריב"א כמ"ש בבית יוסף ס"ס קי"ד, ולרשב"ם גם צרכי הנשואין בכלל וכן כתב בהג"א וכן הוא דעת ר"ה כמ"ש בב"י שם בתשו' שהביא שם מיהו יש לדחות לענין נכסים מועטים לא איירי שם ומודה דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נישואין וכן יש לומר לדעת רשב"ם כמו שכתב הנ"י בשם הריטב"א וכן עיקר:

מוציאין מהם לבנו'. ונותני' ביד הב"ד או ליד אפטרופוס שלה וכן כתב המגיד ונ"י:

וי"א דאסור לבנים למכור. כ"כ תוס' והמ' היינו לדעת הפוסקים דס"ל אם קדמו ומכרו בנכסים מועטים אפי' אחר שעמדו בדין מכרן קיים תקשו א"כ מה איכ' בין נכסים מרובים לנכסים מועטים כי בודאי אפילו בנכסים מרובים אין להן למכור להפקיע מזונות ותרצו דנ"מ בנכסים מרובים יכולים למכור לצורך גדול כגון פדיון שבוים ובנכסים מועטים אין מוכרים לכתחלה, נשמע בנכסים מרובים יכולים למכור לצורך פ"ש אפילו שמפקיעים מזונות מיהו י"ל דוק' להני פוסקים צ"ל כן אבל לדעת הפוסקים דס"ל דמכר בטל אם מכרו אחר שעמדו בדין יש חילוק אחר בין נכסים מרובים לנכסים מועטים וי"ל אפי' לצורך פ"ש א"י למכור לכתחלה להפקיע מזונות:

דאסור לבנים. בד"מ כתב בשם הנ"י דיכולים למכור ולכאורה נראה אף להנ"י אסור להם למכור אלא ס"ל דא"י הבנות להכריח את היורשים שישלשו כדי שאל ימכרו אלא אם מכרו המכר קיים ואין מחויבים להשליש על זה:

יזונו אלו ואלו. כי לא תקנו הגאונים שידחו את הבנים ומשמע דאז הכל בחזקת שניהם:

וע"י מטלטלים יהיה מרובים. וס"ל תקנות הגאונים היה לטובת הבנות ומכ"ש היכ' דאיכ' טובת הבנים לכן אי"ל הבנות לא ניח' לן תקנות הגאונים:

מיהו מקום דכותבין. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:

זכו בהם הבנים. משמע לפרש"י דיזונו יחד, ורשב"ם פי' דשמין כמה יהיה מגיע עכ"א ותפסד לפי הערך:

הבנים יורשים. ואין הולכים אחר התחלת העסק ול"ד לכב"ד בסי' הקודם כאן למעקר ירושה דאוריית' שאני תוס':

וי"א אפי' עמדו וכו'. אפי' באו הנכסים ליד ב"ד והעמידו אפוטרופוס מ"מ אם נתרבו חזרו לדין מרובים אף על גב לענין מכירה לא אמרי כן כמ"ש בסמוך שאני מכירה שמפסיד אותם לגמרי וכן הוא מפורש בהרא"ש והב"י לא ע' בהרא"ש, והתוס' ורמב"ם והמגיד ס"ל אלו שני דינים שוים אבל לכל הפוסקים אין חילוק בין עמדו לדין לבין אם תפסו הנכסים:

ונדחו הבנות. אפי' ממעות דלאו הני זוזי שבק אביהם והרא"ש ור"ה חולקים ע"ז /בזה/ ובח"ה סי' ק"ז הביא שני דעות אלו ולא הכריע וכאן הואיל היורשים מוחזקים מ"ה כתב דנדחו הבנות אבל שם בח"ה שניהם שוים היורשים וב"ח דשיעבודו דאוריית' הוא וע' סי' צ"ג מיהו צריך ישוב למה לא הגיה הרב רמ"א כלום בסי' צ"ג:

ויש עליו חוב. בנ"י כתב מלוה בשטר בודאי ממעט ולא משמע כן משאר הפוסקים והרא"ש כתב דוק' כתובת אלמנה ממעט הואיל אית לה בתקנות חז"ל ה"ל כאלו גביה כבר:

או חיוב עישור נכסים. בש"ס מבעי' חוב או מזונות בת אשתו אם ממעט ועלתה בתיקו וקי"ל הנכסים קיימ' בחזקת הבנים לכן זכו הבנים אבל עישור נכסים לית' בש"ס אלא הרא"ש כתב כיון דלא מטי הזמן אינו ממעט לפ"ז ל"ד להני תרי מזון בת אשתו וחוב דשם עלתה בתיקו ונ"מ לענין תפיסה כמ"ש לעיל ואפשר עישור נכסים דכתב איירי דמטי הזמן ומדמה הטור לחוב מ"ה כתב הני ג' דינים בחד בבא ובשלשתן מהני תפיסה כי עלו בתיקו:

ומזונות האלמנה. לפי גי' הרי"ף והרמב"ם לית' בש"ס בעיי' זו מזונות אלמנה כמ"ש בנ"י ובב"ה כי לשיטתו אלמנה דוחה לבן או לבת אין מקום לבעי' זו אבל לשאר פוסקים לא דחי' האלמנה אלא בנכסים מועטים ונדחה הבן מחמת מזונות הבת אז דחי' האלמנה לבת ובנכסי' מרובים יזונו שלשתן ביחד אלא צריך ישוב מה קמבעי' ליה הא אלמנה אינה דוחה ולשיטות הרי"ף אלמנה ממעט וב"ח מבעי' ליה משום ב"ח מחוסר גוביינ' אבל אלמנה עומדים הנכסים בחזקתה ואחר שבא הב"ח או בת אשתו ס"ל לרשב"א דהוי נכסים מועטים ונדחה הבן ולריב"א נזונו יחדו וע' בהג"א:

אפילו לא נכתב בכתובה. כלו' שכתב שאר תנאי כתובה ולא כתב תנאי זה בנן נוקבן וכו' אמרי' דט"ס הוא אם לא שנכתב בפי' שהתנה עמה בפי' שאל יזונו בנותיו מנכסיו דמהני וכמו שיתבאר בסמוך סעי' י' דכל תנאי שבממון קיים:

ובמקום שאין כותבין. דכשם שנתחייב בגוף הכתובה בתנאי ב"ד כך נתחייב בכל תנאי כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ונאבדה ממנו הכתובה דעת הרמב"ם שטוענין ליתמי שמא מחלה הכתובה ואבדה כל תנאי כתובה וכמו שנתבאר בסימן צ"ג סעיף י"ח:

וי"א דאפילו במקום שכותבין כתובה. לעיל סימן ק"ה סעיף ד' סתם כדעת הרמב"ם וכאן לענין מזונות הבנו' הביא דעת הראב"ד החולק על הרמב"ם באשר גם המ"מ הניח הדבר בצ"ע לענין מזון הבנות ועיין בסי' צ"ג סעיף ט' ועיין בר"ן:

מחלה אמה כתובתה בפירוש. לא נתבאר אם מחלה אמם תנאי זה של מזונות הבנות בפי' אם מהני מחילה לדעת הראב"ד:

וכן אם נתגרשה האם. כלומר אף על פי שאין לה מזונות יש לבנות מזונות אחר מיתת אביהם ולא תימא לא עדיפי הבנות ממנה דאתו מחמתה דהא אפילו מתה בחיי בעלה לא הפסידו הבנות תנאי שלהם וכ"כ בטור אבל מבני חרי ניזונית אף על פי שגירשה ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי ב"ד וכו':

מעשה ידיה ומציאתה לעצמה. משא"כ גבי אלמנה הניזונית מן היורשים נתבאר לעיל סימן צ"ה דמעשה ידיה של יורשים ומציאתה לעצמה אבל בתו ניחא ליה בהרוחה דידה וגם מעשה ידיה של עצמה:

נתארסה בעודה קטנה וכו'. אף על פי שארוסי קטנה מדרבנן אפ"ה אבדה מזונותיה לדעת הרמב"ם ועיין בר"ן מ"ש בשם הרשב"א:

והארוס חייב במזונותיה. שהרי אין לה מזונות מאחיה ואינה בוגרת כדי שתזון את עצמה וכו' ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו וכו' וכ"כ הרמב"ם ולפי זה אין הארוס חייב לזונה רק עד שתהיה בוגרת דהא משבגרה הפסידה מזונותיה אף אם לא נתארסה וזה לשון הר"ן בכתובו' דף תפ"ט ע"א אפשר דלית לה מזונו' אלא עד שעת בוגרת דלא מפסדה טפי אמטולתיה:

שנתארסה מעצמה. אף על פי שאין מעשה קטנה כלום אפשר דמיירי שעשתה מדעת אמה או שהגיעה לעונת הפעוטו' ועיין בסי' קנ"ה:

נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה. זה הוא ל' הרמב"ם ומשמע מפשט לשונו שאף שנתגרשה או נתאלמנה מן הנישואין אפ"ה חוזרת לבית אביה ויש לה מזונות וכ"כ המ"מ אבל רש"י ותוס' והר"ן פירשו דוקא אלמנה מן האירוסין אבל מן הנשואין שוב אין לאביה רשות בה ולא היא בו אבל מיאון אף משנשאת חוזרת לאביה דכל מיאון עוקר לנשואין מעיקר':

דוקא בחיי אביה. ואפי' בחיי אביה דוקא נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין כבר נעשית יתומה בחיי האב אבל התוספו' כתבו בשם ר"ת אף מן הנשואין חוזר' לבית אביה כל שאביה חי ועיין בכתובו' דף נ"ג בתוספו' בד"ה אלמנה בבית אביה וכו':

יבם אשת אחיו וכו' ואם היו לאחיו נכסים וכו'. דאם לא היו לאחיו נכסים דאז כתובתה על היבם ופשיטא דתנאי כתובה נמי עליו אבל אם היו לאחיו נכסים דאז כתובתה על נכסי בעלה הראשון ות"כ פשיט' דלית לה מראשון דהא הראשון לא כתב לה רק בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי והיא לא ילדה לו אבל מן השני מבעיא אף דאין לה כתובה עליו כל שיש נכסים מן הראשון אבל תנאי כתובה יש לה על השני דכיון דאינה ניזונו' מנכסי ראשון כמאן דלית ליה לראשון דמי:

וכן בת אנוסתו. דכל אנוסה אין לה כתובה ומבעי' ליה בגמר' בתנאי כתובה אם יש לה או אין לה וכתב הרא"ש דה"ה באנוסה גופה מצי למבעי אם יש מזונו' לאחר מיתת בעלה (וסיים הרא"ש וכיון דעלו בתיקו לית לה דכל תיקו דממונא חומר' לתובע וקולא לנתבע):

שנולדה לו בעודה ארוסה. אבל נתעברה קודם שנשאה וילדה אחר שנשאה קרינן בנן נוקבן דיהוי ליכי וכו':

ואח"כ נשאה. אבל מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד והר"ן פי' דמיירי שמת קודם שנשאה וכתב לה כתובה מן הארוסין ומבעי' ליה בתנאי כתובה:

פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד. עיין לקמן סי' קי"ד סעיף ו' במה שאכתוב מזה שם:

או נתן האב במתנת בריא. אבל אם נתן במתנ' ש"מ כבר נתבאר לעיל סימן צ"ג סעיף כ' ובטור בסי' זה שהאשה והבנו' ניזוני' מהם אם אין כאן בני חורין וי"א דאם נתן מטלטלין במתנת ש"מ לאחרים אין האשה ניזוני' מהן ולבניו י"א אפילו במתנ' בריא הוי כירושה עיין מ"ש שם ועיין בסי' קי"א סעיף י"ד:

מכרו או משכנו וכו' אינה נזוני'. ואם יש לה מזונו' מן הדמים שקבלו בעד הקרקע נתבאר לעיל סי' צ"ג סעיף כ"א לקמן סעיף י"ד:

ואפילו היו בשעת קנין. אף על גב דלגבי בת אשתו אם קנו ממנו הרי היא כב"ח וגובה מזונותיה ממשעבדי כמו שיתבאר בסי' קי"ד אמרו בגמ' בכתובו' דף ק"ב ע"ב דבנותיו כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו והקשו שם בתוספו' בד"ה אימור צררי אתפסינהו א"כ כתובה נמי לא תגבה ממשעבדי אימור צררי אתפסה ואנן ק"ל דכתובה גובה ממשעבדי ותירצו דבתו עדיפא ליה מאשתו דניחא ליה בהרוחה דידה וחיישינן טפי לצררי לגבי משעבדי דלא מהני אפילו שבועה וה"ה דהמ"ל ולחלק בין בת אשתו לבת דבת אשתו לא ניחא ליה בהרווחה אלא איצטריך לטעמים דתנאי ב"ד שאם קנו ממנו לזון את בתו מחיים או לאחר מיתה ולאחר שתתבגר דאז לא אכלה בתנאי ב"ד היתה גובה ממשעבדי ולא חיישינן לצררי אלא היכא דאיכא תרי טעמי דאכלה בתנאי ב"ד וניחא לה בהרווחה ומשמע שם מדברי התוספו' בתחל' הדבור דאם הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא חיישינן לקנוניא וגובה ממשעבדי בשבועה אם היו בשעת קנין:

אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין. לאו דוקא לאחר נשואין ה"ה בשעת נישואין אם כתב ליה שטרא באפי נפשיה דדעת הרמ"ה בעל דעה זו דלא חיישינן לצררי אלא היכא דקנו מיניה דרך כלל על הכתובה ועל כל תנאי כתובה דאז אפשר דנתן צררי לבנותיו והא דלא לקח השטר מהם דהשטר לא עליהם נכתב רק על שם האשה אבל אי כתב שטר באפי נפשיה על שם הבנו' או קנו ממנו לדבר זה בפני עצמו בין אחר הנישואין בין בשעת הנשואין כל זמן שאין ביד הבנים שובר לא חיישינן לצררי רק הבנו' נשבעים וטורפין מן המשועבדים דהיה לו ליקח השטר או לכתוב שובר ולמסור ביד בניו כדי שלא יבואו הבנות לתבוע פעם שנית מהם:

אם פסק עם האשה. כלומר אם קנו ממנו אחר שנולדו הבנות או שחייב עצמו בשטר באופן המועיל שלא מתנאי כתובה רק חייב עצמו נזון בנותיו מחיים קודם מותו או לאחר מותו אחר שנתארסו או יבגרו דכל חיוב שאינו מתנאי כתובה דמי למחייב לזון בת אשתו והוי כב"ח וטרפי ממשעבדי וכן הוא בתוספו' כמ"ש לעיל בס"ק י"ט דלא אמרינן צררי אתפסה אלא בדאיכ' תרתי לטיבותא דאכלה בתנאי ב"ד וגם בתו דניחא ליה בהרוחה אבל בת אשתו ואשתו דלא ניחא ליה בהרוחה דידהו או בתו דקנו ממנו דבר שאינו בתנאי ב"ד לא חיישינן לצררי וגובה ממשעבדי בשבועה כשאר ב"ח והא דנקט כאן אף אחר שיבגרו לאו דוקא וחדא מינייהו נקט וה"ה כל דבר שאינו תנאי כתובה כגון אחר שיתארסו או לזון אותם בחייו אחר שש:

מוציאין מהן מזונו' כו'. כלו' נותנין הנכסים ביד ב"ד או אפטרופוס שלהם לצורך הבנו' וכבר נתבאר סעיף ז' שכסו' ומדור בכלל מזונו' ופרנס' נישואין אינם בכלל ודלא כרשב"ם ועיין בב"ח ואין דבריו מוכרחין:

וי"א דאסור לבנים למכור אפילו וכו'. נראה היינו כל הנכסי' או רובן שלא ישאר לבנו' מזונו' עד שיבגרו אבל אם ישאר לבנו' כדי שעבודן למה לא ימכרו לכתחלה הא כבר פסק דאין מחוייבים הבנים לצמצם במזונו' ולדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור מאחר דהנכסים ברשותן אעפ"י שלא יהיה לבנות ממה ליזון לא עדיפי מהבנים בנכסים מרובים:

יזונו אלו ואלו יחד. כלומר והנכסים בחזקת שניהם ולא כמרובין ולא כמועטין:

וע"י המטלטלין יהיו מרובין ירשו הבנים. ק"ק למה לא יאמרו הבנו' א"א בתקנ' הגאונים ויניחנו אותנו על דין התלמוד ויהיו הנכסים מועטין דהא ק"ל כל האומר אי אפשי בתקנו' חכמים שומעין לו וי"ל דמאי חזית דניזל בתר בנות ניזל בתר בנים ולגבי דידהו הוי מרובים:

מיהו במקום דכותבין בכתובו' וכו'. ארישא קאי אם לא הניח אלא מטלטלין מועטין:

הוי מועטין בשעת מיתה ונתרבו. אף ע"ג דלעיל בסימן קי"א גבי כתובת בנין דכרין סעיף ה' לא פסק כן עיין בתוספות שהקשו קושיא זו ועיין בב"ח:

עמדו כבר בדין ופסקו להם. ה"ה אם כבר באו הנכסים ליד ב"ד והעמידום ביד אפטרופוס לזון הבנו' אפ"ה אם נתרבו חזר לדין מרובין:

יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו. כן הוא ל' הטור ולא ידעתי למה לא סתם וכתב יש להם דין מרובים לענין מכירה לצורך מצוה ושהבנו' ניזונות מתחת ידם:

ונדחו הבנו' אפי' ממעו'. וכו' דלאו הני זוזי שבק אבוהון וזה הוא דעת הרא"ש אבל רב האי חולק כמו שכתוב בטור ובח"מ הביא שני הדעו' בסי' ק"ז ולא הכריע וכאן לא הביא רק דעת הרא"ש:

דדוקא קודם שהחזיקו הב"ד בנכסים. אף על פי דלגבי מועטים ונתרבו ס"ל להרא"ש כדעת המפרשים אפילו לאחר שהחזיקו ב"ד הנכסים ביד הבנו' אבל כאן גבי מכירה דעת הרא"ש כאותן מפרשים דס"ל דוקא קודם שהחזיקו הב"ד ועיין בב"ח:

ויש עליו חוב. אין חילוק בין חוב בשטר לחוב בע"פ לא כנ"י דדוקא כתובה ממעט מטעם שכתב הרא"ש (הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ט) אבל לא ש"ח:

וי"א שממעטים. טעם הי"א דס"ל דאלמנה קודמ' לבת ולבן וע"כ צריכין להוציא בתחלה מזונותיה עד זמן שאומדין ב"ד שראויה לחיו' וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג וכיון שמוציאין מזונותיה בתחלה ודאי דממעט':

וי"א שאין ממעטין. דס"ל כדעת היש חולקין בסעיף שאח"ז דאין האלמנה דוחה לא הבן ולא הבת רק יזונו שלשתן יחד כשהנכסים מרובים בלא האלמנה ולא אמרו האלמנה קודם לבת אלא בנכסים מועטים ויש ג"כ בן דאז מאחר שהבת דוחה הבן אז האלמנה דוחה הבת ותזון היא לבדה ועיין בב"ח שהביא דברי מהרש"ל:

מזונו' הבת קודמת לכב"ד. ק"ו הדברים אם נדחי' ירושת התורה מפני מזונו' הבת לא יהא נדחה כב"ד שהוא תנאי ב"ד ל' הרמב"ם:

הבנות נזונות פי' שנולדים לו ממנה:

אחר מותו אבל בחייו אינו חייב להם אם הם אחר שש דתנאי בית דין דהבנות יזונו היינו אחר מיתה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט) במשנה במדרש דר' אליעזר:

מעשה ידיה אע"ג דמעשה האשה ליורשים כמ"ש ר"ס צ"ה בתו שאני דניחה בהרוחה דידה:

ומציאתה אע"ג דמציאת הבת לאב היינו משום איבה דלא רצה לזונה אבל האחין חייבין לזונה מתקנ' ב"ד:

משהיא נערה שאז אירוסי' מדאורייתא אבל קטנה לא הפסיד' בשביל אירוסין לבד:

מדעת אחיה הרמ"ה כ"כ מטעם דלאו כל כמינהו להשיא' עצה להפסיד מזונותיה ואי נמי נתארס' שלא מדעת יורשים וחזו ב"ד דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין למאן ושקלה מזונות מהאחים עד כאן לשונו וצ"ל דס"ל להרמ"ה כי"א שמביא רמ"א סי' קנ"ה דאם נתקדשה הקטנה בלא דעת אחיה ואמה דצריכה מיאון דלדיעה קמייתא שם אין כאן קדושין בלא הסכמת אחיה ואמה:

וי"א דדוקא מן האירוסין פי' נתארסה ונתקדשה בחיי אביה אבל ניסת לא שאין לאביה רשות בה ומ"ש וי"א עוד כו' תמוה דגם דיעה קמייתא הכי ס"ל דהא חזרה לבית אביה קאמר:

דוקא בחייו בפרישה כתב דאם נתארסה כשהיא נערה אחר מיתת אביה ונתגרשה בעוד' נערה דיש לה מזונות דכיון דכשמ' אביה היה לה שעבוד וחוב על האחין לפרנסה מהן אע"ג דפקע לה משנתארס' מ"מ כיון דנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין בעודה נערה חזרה לזכותה ודומה לקטנה שניסת שמיאנה בנשואין חזרה למזונותי' שהיה לה קודם לכן כנ"ל עכ"ל ולא ידעתי מקום לדברים אלו דהא בממאנת דיש לה מזונות עיקר הטעם דעקרתו לנשואין מעיקרא והו' כמו שלא ניסת כרמ"ש רש"י בפ' נערה דף נ"ג וזה שייך בנישואי קטנה שהם דרבנן בזה אמרו דהמיאון עוקר אותו דהא מותר בקרובותי' אחר המיאון ואף אם נתגרשה דאסור בקרובי' היינו מדרבנן אבל בנערה אירוסי' קדושין מן התורה וצריכה גט גמור בזה ודאי כשפקע חיוב מזונותיה בשעת קדושין תו לא הדרא אחר גרושיה דבזה ודאי לא שייך לומר כאלו לא היה נשואין כלל תחלה דהא אסור בקרובותיה ולא אמרו באלמנה או בגרושה אלא שנתאלמנה בחיי אביה שבאה לרשות אביה קודם מות ומה שדימה זה לקטנה שניסת ומיאנה כו' אין לו דמון כלל כאשר זכרנו דגם נישואי קטנה אינה כלום מן התורה כנ"ל פשוט והרב לא דק:

וכן בת אנוסתו (איבעיא בגמרא הואיל) דאין לה כתובה דכסף קנסה היינו כתובתה (אין לה מזונות א"ד דהואיל) ולא יוכל לשלחה כל ימיו והוה כמו שאר אשה שיש להם כתובה שהרי הטעם דכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אין יכול לשלחה ממילא יש לה מזונות (ועלתה בתיקו וכל תיקו קולא לנתבע וחומרא לתובע):

וכן בת ארוסתו דלא תקנו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין אף תנאי של כתובה דהוא מזונות הבל לא חייל:

אפי' קנו ממנו כיון שיש תרתי לטיבות' דהיינו שאוכלת בתנאי ב"ד והוא חוב אלים עליה וגם ניחא לאב בהרווחת בתו משום הכי חיישינן לצררי שמא נתן לה אביה ולא מהני כאן שבועה משא"כ בכתובה דאין שם רק תנאי ב"ד לא חיישינן כ"כ לצררי ע"כ גובה האשה בשבועה:

אבל אם קנו כו' בטור כתב בזה בשם הרמ"ה וז"ל אבל אם כתב להו שטר' באפי נפשייהו א"נ קנו ממנו לאחר נשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגובה ממשעבדי דמשעה שקנו ממנו גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסי' צררי איבעי ליה למנקט שטרא או למכת' תברא עלוי עכ"ל משמע דסתם קנין מהני אפי' לא נכתב דאי נכתב למה לו לומר סתם קנין וכו' תיפוק ליה מצד הכתובה ותו דהא בחלוקה הראשונה כתב דאי כתב שטרא כו' אלא ודאי דלא כ' כלל בחלוק' השנייה אלא קנין לחוד והא דכ' אח"כ איבעי ליה מנקט שטרא קאי אחלוקה ראשונה ועל חלוקה השניה נכלל במה שסיים אח"כ דהיה לו למכתב תברא על הקנין שעשה וס"ל להרמ"ה כדעת ר"ת והרמב"ם בח"מ סי' מ"ג שמשע' הקנין נשתעבד אפי' לא נכתב השטר ורבינו הטור לא הביא כאן דעת החולקין על ר"ח כי בח"מ עיקר מקום דין שם כתב הדיעות בזה ובדרישה האיך בזה ופי' דעשה קנין וכתב שטר אלא שלא נכתב בפניו ובחנם טרח בזה:

אף ממשועבדים הטעם כיון שיש קנין או כתב באפי נפשייהו ואין כאן תנאי ב"ד לא אתפסי צררי:

אף אחר שיבגרו דכיון דלא אכלה בתנאי ב"ד לא אתפס' צררי:

אל יזונו אבל לענין נדוניא עיין ס"ס קי"ג:

עד שיבגרו דאז אין להם מזונות ואעפ"י שאם תתארס קודם הבגרית ג"כ אין לה מזונות מ"מ אין לתת שיעור בזה כיון דאין קביעות לאירוסין:

כדין מרובים אע"ג דלגבי כתובה בגין דכרין בסי' קי"א אמרינן דהוה בנכסים מועטים שאני הכא שיש להם לבנים תפיסת יד בנכסים אם קדמו הבנים בנכסים מועטין ומכרו מכרן מכר ע"כ אמרינן ג"כ דאם נתרבו ה"ל כמרובין וזכותן עדיין עומד כ"כ:

וי"א אפילו כבר עמדו בדין כו' זה דעת הרא"ש בפירש"י דבמועטין ונתרבו זכו הבנים אפי' אחר שעמדו בדין וזכו הבנות ובסמוך אח"ז הביא רמ"א גבי מכרו הבנים הנכסים אם הם מועטים דיש אומרים דוקא קודם שהחזיקו ב"ד הבנות בנכסים אבל אחר הדין אין ממכרן ממכר וזהו ג"כ כוונת הרא"ש כבר נתבאר בדברי הרא"ש שם טעם החילוק שביניהן דבמועטין ונתרבו אין הפסד למזון הבנות אף אם נחשב הנכסים למרובין דעכ"פ חייבים הבנים לזון הבנות מידי יום ביומו אע"פ שאין להבנות זכות שינתן הכל לבנות בפעם אחת כמו אם היו מועטין מ"ה אפי' עמדו בדין חשובים כמרובין דהא עכשיו מרובים הם ואין הפסד למזון הבנות משא"כ בסמוך במכרו בנים נכסים מועטין הפסידו הבנות לגמרי מזונותיהם אין לבנים כח בזה אלא קוד' הדין אבל לא לאחר הדין וזה כתוב בפי' בדברי הרא"ש אלא שהב"י לא עיין באשר"י כראוי וע"כ תמה על הטור שהקשה דברי הטור אהדדי כמו שזכרנו ולא דק:

ויש אומרים דדוקא כו' זה קאי על גוף הדין הנזכר דמכרן קיים היינו דוקא כו':

יש להם דין מרובים בטור סיים ויפרעו החוב שעליה' ויזונו הבנות מתחת ידיהם והאלמנה יזונו שלשתן יחד עכ"ל (היינו) הבן והאלמנה והבת מאחר שבלא האלמנה היו מרובין אלא שהיא באה למעט אמרינן שאינה ממעטות ול"ד למועטין (בלא) מזונות והאלמנה דאמרינן שהאלמנה דוחה הבן והבת דהתם מאחר שהבן נדחה מחמת הבת גם הבת נדחה מן האלמנה משא"כ כאן דל נדחה הבן אם לא היתה האלמנה:

אבל כתובה האלמנה ממעטים כיון דיש לה בתנאי ב"ד ואפי' אם ניסת יש לה כתובתה הוה כמאן דגביי' כבר משא"כ בשאר ב"ה דמכאן והבא הוא גובה וקדם לזה מזונות הבת שהוא בשעת מיתה:

ויש חולקים הוא דעת הרא"ש וטעמו דין זכות לבת אלא נגד הבן דשניהם מכח ירושה דגם הבת נקראת יורשת אם אין בן ע"כ עדיפא הבת מכח התקנה אבל כאן שיש אלמנה ובן או בת כבר נדחה הבן מפני בת תדחה גם הבת מקמי האלמנה מכח התקנה דתקנה עדיפא:

קודמת לכתובות ב"ד כיון שדוחין ירושת הבן שהוא דאורייתא כ"ש לכתובת ב"ד שהן דרבנן:

אביהם. אבל לא מנכסי יורשים עיין רשד"ם חא"ה סי' קפ"א:

בכתובה. אמרינן ט"ס הוא:

הבנות. אפי' אם ילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב ב"ש:

במזונותיה. זהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם. אבל לדעת רש"י ותוס' והרא"ש אין לה מזונות מארוס. וכתב ב"ש ונראה דהארוס י"ל קים לי כהני פוסקים ע"ש:

נשאת הבת ומיאנה כצ"ל..

אביה וכו'. יש בזה ד' שיטות. לרש"י אפי' נתאלמנה מן האירוסין אפילו בחיי אביה אין לה מזונות. ולהרא"ש והר"ן באירוסין אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה. ולר"ת אפילו מן הנשואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה. ולהרמב"ם אפילו אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות. ואם נתארסה אחר מיתת אביה כשהיא נערה ונתגרשה בעודה נערה פ' ט"ז דאין לה מזונות עיין ב"ש:

נשאה. אבל אם מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה הרא"ש. אבל רש"י והר"ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת. ומיבעי' ליה בתנאי כתובה:

בלבד. וחייב ליתן להם בגדי שבת מהר"ם מטראני ח"א סימן קע"ה וכנה"ג בשם תשובת כ"י מהר"א גאליק"ן ע"ש. וע' בש"ג פנ"ש:

נשבעות. ב"ש הביא תוספת דס"ל דצריכין לישבע ע"ש:

האב. וכתובת האשה קודמת למזון בנות ואפילו אם ליכ' אלא מטלטלין דלא שייך קדימה מ"מ כתובה קודמת ר"ן ס"פ מציאת האשה וע"ל סימן צ"ג. אין הבנות ניזונות מן הראוי כגון אם מת אביהם בחיי זקנה ואח"כ מת זקנה וכ"ש אם מת אביהם ואח"כ מתה בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהן חצי הנדוני' רשד"ם חא"ה סי' רמ"א ורמ"ב. וכתב הכה"ג וה"ה דאינה ניזונית משבח ששבחו בנכסים אחר מיתת האב וכ"כ הרי"ף והרמב"ם פרק י"ו מה"א. וכ"כ הרא"ש ותוס' בפרק יש בכור. והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק יש בכור כתב דהשת' דתקינו רבנן למיגבי כתובה ותנאים ממטלטלין דגובות משבח נכסים ששבחו אחר מיתת אביהם. אבל תוס' והרא"ש חולקים ע"ז כנה"ג דף קכ"ו ע"א ס"ה וע"ל סימן ק' סעיף ב':

בריא. אבל אם נתן במתנת ש"מ ניזונית מהם ואפילו במטלטלין בנכסים מועטים מהריב"ל ח"ב סי' כ' ש"מ שנתן מתנה לראובן ולא נמצא בנכסיו רק סך מזון הבנות אמנם אפשר שבריוח שירויח בקרן יכולין לתת המתנה ולזון הבנות בריוח אין לנו לקיים הצוואה כלל רשד"ם חח"מ סי' שכ"ב. המצוה להוליך עצמותיו לא"י גריע ממתנת ש"מ. ואם אין שיעור מספיק בנכסים למזון הבנות ולהוצאות הליכות עצמותיו לא"י ניזונית מהם ואין מוליכין עצמותיו לא"י הרש"ך ח"ג סי' צ"ו:

נשואין. ל"ד לאחר נשואין ה"ה בשעת נשואין אם כתב שטרא באפי' נפשי' מהני ע' ח"מ ב"ש:

והבנות. כתב הנ"י בכלל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוני'. ולרשב"ם גם צרכי הנשואין בכלל. ומיהו דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נשואין ב"ש ע"ש. כתב הרשד"ם חא"ה סי' רמ"ב שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא ולא עם מה שאפשר להרויח עמהם ע"ש. היה הבן במקום א' והבנות במקום אחר עיין הרש"ך ח"ב סי' צ"ו. וכנה"ג סי' זה:

לבנות. ונותנים ביד הב"ד או ליד אפטרופס שלה המגי"ד נ"י. ויכולין היורשים לומר לאפטרופס או לב"ד שיתן הנכסים קרוב לשכר ורחוק להפסד כדי שיהיה להם לירש בלבד שלא ימשך נזק לבנות רשד"ם חא"ה סי' רמ"ב:

הפתחים. ואפילו בבנים קטנים הניזונים משל אב בחיי האב הר"ם מטראני ח"א סי' רע"ז:

למכור וכו'. היינו כל הנכסים או רובן שלא ישאר לבנות מזונות עד שיבגרו אבל לדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור ח"מ ב"ש. והב"ש כתב לדעת קצת פוסקים י"ל אפי' לצורך פדיון שבוים א"י למכור לכתחלה להפקיע מזונות ע"ש:

שכותבין וכו'. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:

מרובים. ואין הולכים אחר התחלת העסק. ול"ד לכתובת ב"ד בסי' הקודם. כאן מעקר ירושה דאוריית' שאני תוס' ח"מ ב"ש:

שקבלו. דלאו הני זוזי שבק אביהם. ועיין בח"מ סי' ק"ז ס"ד שהבי' ב' דעות ע"ש בסמ"ע ובש"ך וכאן הכריע הואיל והיורשים מוחזקים ועיין ב"ש. ואם מהדמים פרעו לבע"ח אפילו רבינו האי מודה שאין ניזונית מהם הר"י אדרבי סי' ת' ועיין במהרמ"ט ח"ב סי' קכ"ד:

מזונות וכו'. כל אלו עלו בתיקו וקי"ל הנכסים קיימא בחזקת הבנים. וצ"ע לענין תפיסה כמ"ש לעיל סי' ק"ו סק"ג:

אפילו כו' או כו'. מתניתין שם נ"ב ב'.

ובמקום כו'. דאם לא כן שמא מחלה הרמב"ם שם וכמש"ל קי"א סט"ו:

וי"א כו'. דמחילה הוי כפירעון ובפירעון הכתובה לא אבדו מזונותיהן:

בעודה קטנה. טור וע"ל ס"ד וי"א דוקא כו' ושם בקטנה ממ"ש מיאנה:

והארוס כו'. שם א"ל ר"ח לר"י כו' וכגי' הרי"ף להיפך כלישנא בתרא וערא"ש שם וכ"כ הר"ן בשם הנגיד:

וי"א דוקא כו'. על קטנה קאי ועל מ"ש בש"ע בעודה כו' וכמ"ש בטור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן שם בשם הר"ח דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנ' להפסיד מזונותיה אבל בשם הרשב"א כ' דאפי' מדעתה לאו כלום היא וכמש"ש ס"ח א' יתומה שהשיאוה כו' זו הי"א הראשון:

נשאת כו'. ל' הרמב"ם וכפירש ר"ת דבנשואה מיירי אלא דלפיר"ת דוקא שנתאלמנה ונתגרשה בחיי אביה וממאנת לת"ק אפילו לאחר מיתת אביה וע' תוספת שם ד"ה אלמנה כו' אבל הרמב"ם לא מפליג ומפרש בבית אביה כלומר שלא בגרה ומ"ש ממאנת א"ב משום דאלמנה וגרושה בע"כ משא"כ בממאנת דמדעתה פליג ר"י אבל הל' כת"ק. ב"י:

או מיאנה. צ"ל ומיאנה וכ"ה ברמב"ם:

וי"א כו'. כפירש"י שם ומ"מ בממאנת אפילו נשואה כמש"ש וכ"ה בטור:

וי"א עוד כו'. ושמפרש מ"ש בבית אביה כפירוש תוספת בשם ר"ת אף על גב דמפרש כפרש"י וכמו שהקשה בתוספת שם ואין נראה כו':

ואחר כך נשאת. כן פי' הרא"ש שם בשם הראב"ד עיין שם:

אבל בחייו כו'. הרא"ש שם והרי"ף והרמב"ם ועבה"ג:

פוסקי' כו'. מתניתין נ"ב ב' בנן נוקבן כו' את כו':

וכסות. שם ס"ט א' ובירושלמי הביאו הרא"ש בר"פ הנושא ותני עלה כו':

אלא שהאשה כו'. ירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת אבל בגמרא שם הבנות ניזונות כו' כיצד כו' מ' שם דהכל לפי עשרו וערש"י שם ד"ה הא באכילה כו' וכ"פ במרדכי והג"א שם ובש"ג:

ואין הבנות נשבעות. היינו לשיטתו אבל לש"פ אף האלמנה אינה נשבע' וכמש"ל סימן צ"ג סי"ח:

אין כו'. מתניתין ק"א ב'.

אפילו כו' ואפילו כו'. שם ק"ב ב' גיטין נ"א א':

ויש מי כו' אם פסק כו'. דדוקא אם כללו בתנאי כתובה וכמ"ש כיון דאיתנהו כו':

מי שמת כו'. עתו' שם ד"ה אר"ג כו':

ואין מחייבים כו'. הרא"ש שם במתני' לתרץ קושית תו' ק"מ א' סד"ה יתומים. וא"ת כיון כו' ובתו' שם כ' וי"ל כו' וז"ש למטה ויש אומרי' דאסור כו':

וי"א כו'. תוספת בד"ה הנ"ל והרא"ש שם סבירא ליה כפירש"י ורשב"ם ותליא בזה ג"כ מועטין ונתרבו כמש"ש בגמרא ת"ש דאר"א וערשב"ם שם ד"ה יתומים כו' וכ"כ המ"מ שנחלקה בזה רש"י ור"י וש"פ וסתם כאן הטור כדעת ר"י ולמטה כתב פלוגתא וכתב שהרא"ש הסכים לדעת רש"י וכן כתב בהג"ה לקמן ו'"א דדוקא כו' וכבר הקשה בב"י אבל הטור הלך בדרך הרא"ש שמחלק ביניהם כמש"ש ונראה לקיים דברי רש"י כו' ומה"ט נמי איכא למימר כו' אבל התוספת לא מחלקי וכמ"ש בתוספת שם והשתא אתי שפיר כו' ולכן כתב המ"מ והמפרשים מחלוקת רש"י ותוספת והרב סתם כדעת הרא"ש והטור:

ונדחו הבנות כו'. עתוס' דביבמות ס"ז ב' ד"ה מה כו'. ואפילו עכשיו שניזונות מהמטלטלין דהני זוזי לא אשתעבד להו וערא"ש פ"ט דב"ב ס"ב ודלא כר"ה גאון ע' שם:

היו הנכסים כו'. בגמרא דידן דשבקא בתיקו אבל בירושלמי פשיטא להו דכולהו ממעטי והביאו הרא"ש שם:

וי"א כו'. כגירסא שלנו והרא"ש והטור שם אלמנתו מהו כו' וסלקא בתיקו כנ"ל:

וי"א כו'. כגירסת הרי"ף ורמב"ם דל"ג שם אלמנתו מהו:

מזונות הבת כו'. ק"ו אם נדח' ירושה של תורה מפני מזונות הבת לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי ב"ד מפני מזונות הבת לשון רמב"ם שם הלכה כ"א. וע"ל סימן קי"ג ס"ו בהג"ה וכל שכן במזונות שהוא בע"ח דאבא שהיא קודמת ועמש"ש בשם ירוש' וער"נ פ"ו: