דין גביית חוב וכתובת אלמנה - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק״ב

ואלמנתו. כ"כ הרמב"ם ושאר פוסקים ולא כר"ת שכתבו תוס' בשמו כשהוא מת לא אמרינן ליפות כח של ב"ח דאז ל"ח לנעילת דלת דמיתה לא שכיח, גם י"ל דלא תימ' דדוקא כשהוא חי דאז המטלטלין משועבדים מדינ' לב"ח ולה אינם משועבדים אלא מצד התקנה אז מיפים כח ב"ח ולא אחר מותו קמ"ל וכעין זה ס"ל לראב"י:

אי"ל לא אגבה כתובתי וכו'. אף ע"ג דקי"ל הברירה בידה לגבות הכתובה מ"מ במקום שחב לאחרים א"י לו' לא אגבה:

שאין בהם קדימה. כלל הוא כל שאין בו דין קדימה כגון מטלטלין או הזמן שניהם ביום א' או שקנה אחר שלוה ונישואין דקי"ל בעלמ' מי שתפס אין מוציאין מידו אז מיפים כח ב"ח אפי' לא תפיס נותנים לב"ח ול"ח לנעילת דלת כי יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנש' אבל היכא דבעלמ' לא מהני התפיסה אין מיפים כאן כח ב"ח כ"כ הרא"ש והר"ן וע' סי' קי"ג ס"א:

כגון דלא אקני כו'. אף על גב דקי"ל דאין טורפין מטלטלין אפי' אם כתב אג"ק מ"מ לענין לענין ב"ח נותנים למוקדם כשכ' אג"ק כמ"ש בח"ה סימן קי"ג ומ"ש ותדחה האשה ע' בח"ה בב"י סי' ק"ד:

עיקר ותוס'. אבל לא הנדוני' כי בנדוניא דינא כב"ח והוספות שליש כתבתי כמה פעמים דדינו כנדוני' וכאן י"ל בתוס' שליש דינו ככתובה דהא כתב הרמב"ם הטעם דמייפה כח הב"ח משום דהוציא את מעותיו ובתוספת שליש לא שייך טעם זה:

ומיהו אם תפסה וכו'. והנה הרמב"ם והר"י לא כתבו דין זה בכתובה אלא כתבו בעלמ' בשני ב"ח כשאינו דין קדימה אם קדם ותפס א' אין מוציאין מידו וברא"ש מדמה דין כתובה לשאר מלוה ופסק כאן ג"כ אין מוציאין ומ"ש בח"מ דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש לית' אלא הרמב"ם כתב דינו בעלמ' אף ע"ג דכתב רפי"ז ה"א דין ג' לעולם כל שזכה מטלטלין כדי חובה או כדי הכתובה אין מוציאין נראה דשם איירי כשיש לכולם לשלם מ"מ כשיש מוקדם נותנים למוקדם בתחלה ול"ח למאוחר שמא יבא לידי הפסד בינו לבינו וכשאין מוקדם ביניהם אין חולקין אלא נותנים לכולם כא' ובזה ס"ל אם זכה המטלטלין אין מוציאין ע"ש:

וי"א דאפי' תפסה. כ"כ ח"מ בשם מהר"מ ומדייק מלשון הרי"ף שכתב מטלטלין לב"ח יהבינן ולאשה לא יהבינן ולא אמר בקיצור לב"ח יהבינן אלא קמ"ל תפיסה לא מהני אף על גב בש"ס אי' נמי בלשון כזה ולא מדייק מש"ס דין זה משום בש"ס איירי בקרקע ובזה פשיט' תפיסה לא מהני כמ"ש הרא"ש והיינו כשתפס בלא ב"ד אלא מהרי"ף נשמע אף במטלטלין לא מהני תפיסה לכן נראה אף להני פוסקים דס"ל תפיסה לא מהני היינו כשלא תפסה בב"ד דהא אין להם ראיה לדין זה אלא מדייקים מיתור הלשון וי"ל הרי"ף אתי להורות תפיסה שלא בב"ד לא מהני, ומנ"ל לרבות אם תפס ברשות ב"ד כיון די"ל לישנ' יתירא קמ"ל בתפס מעצמו, וח"מ מסופק בזה ולכאורה נראה כמ"ש כי בודאי אף במטלטלין עדיף טפי תפיסה ברשות ב"ד מתפיסה בעצמו בלא רשות ב"ד, אלא בבה"ת שער מ"ג ראיתי דפסק ג"כ תפיסה לא מהני ולא למד מלשון הרי"ף אלא כתב הטעם דקולי דכתובה הוא דתפיסה לא מהני לפ"ז י"ל אפי' תפיסה בב"ד לא מהני ואין מוכרח וכן נראה מדברי הריב"ש שהביא בסמוך דא"צ ליתן ערבות משום מה שתפסה כמ"ש בח"מ:

וכן הורו האחרונים. ומ"ש בסעיף אח"ז ואם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה אתיא אליב' הפוסקים של דעה קמיית' וכ' מהרי"ל שם לכ"ע אם היא נושאת בבית ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב לפ"ז אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם אף על גב בח"ה סוף סי' צ"ו פסק בנושאת בבית וחייבת לאחר א"צ הבעל לשלם בעבורה דשם לא בא המעות ליד הבעל רק לידה:

דלמ' אינו חייב לך. כלומר שמא פרע לך אבל אם ידוע שלא פרע לו אף על גב די"ל דלמא לא היה חייב לו מ"מ יכול לחייבה דהא יכול ליתן מתנה לכל מי שירצה כמ"ש בסימן ק' וראיתי בתשובת רש"ך ח"א סימן ל"ה דכתב דא"י לחייבה ולמד כן מתשובת הרשב"א שהבאתי בסימן ק' ולית' כמ"ש שם:

ולכ"ע אם תפסה פקדון. היינו אף על גב דאינו יודע שהוא פקדון אלא אומדנ' דמוכח היא שהוא פקדון אינו יכול לתפוס דאלו ידוע שהוא פקדון פשיט' א"י לתפוס וכן כתוב בח"מ:

אפי' כתב בזמן הזה וכו'. אין טורפת מטלטלין שמכר או שנתן במתנות בריא אבל נגד ב"ח יש לה קדימה כשנכתב אגב כמ"ש ר"ס:

אם קדמה וגבתה בבית דין. כבר כתבתי נראה לכ"ע מה שגבתה בבית דין אין מוציאין מידה:

אין שומעין להם. כ' הריב"ש הטעם דאם גבתה קרקע הרי הב"ח יטרוף ממנה ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה ומזה ראיה נמי מה שגבתה ע"י הב"ד אין מוציאין ממנה לכ"ע דאל"כ קשה לפסק הרב רמ"א דמוציאין מידה היתה חייבת לעמוד ערבו' וכ"כ בח"מ:

אפילו יש לה נדוניא. כ"כ רש"י והר"ן ולא מצינו שום חולק ע"ז אף לדעת הפוסקים דס"ל נדוני' היא כחוב כמ"ש בסעיף ה' היינו לענין אם אין לשלם לשניהם אז נדוני' וב"ח שוין משא"כ כאן דיש לשלם שניהם וכן מחלק הב"י לפ"ז מ"ש הרמב"ם פי"ז נדוני' דינו כחוב בעלמ' קאמר וכאן י"ל דמודה דנוטלת קרקע בעד הנדוניא אף על גב הטור כתב הרמב"ם חולק עם רש"י בזה אין מוכרח כי מנ"ל לעשות פלוגת' בין הפוסקים בלי הכרח לכן הכריע הרב רמ"א כרש"י ונכון הוא:

יש מי שאומר. כ"כ הרא"ש אף על גב בדבר שאין בו דין קדימה ס"ל אם תפסה אין מוציאין מידה כמ"ש בסעיף ב' מ"מ בכה"ג דיש לשלם שניהם ס"ל דמוציאין ולא הביא הב"י שום פוסק דחולק ע"ז ולדעת הרמ"ה גם כן י"ל מוציאין כיון דדינה דוק' בקרקע ולא במעות מיהו בש"ג פסק אם תפסה אין מוציאין:

מיהו אם הב"ח חפץ בקרקע. עיין בטור ובב"י ואחריו נמשך הרב ואין מוכרח כמ"ש הב"ח:

המוקדם נותנין לו המעו'. ברמב"ם משמע להדי' דאין חילוק בין מוקדם למאוחר דהא במטלטלים ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר וכן מוכח להדי' ברש"י ובר"ן אלא הטור מדייק כן כמ"ש המחבר מדברי הרי"ף והרא"ש מדכתבו על המימר' בריש' דאיירי כשאין אחד מהם מוקדם ודוחק לומר דכתבו כן משום הסיפ' כשאין לשלם אלא לא' מהם אלא אף על גב דיש לשלם לשניהם מיפי' כח המוקדם ליקח מעות אף על גב במעות לא שייך קדימה היינו לענין שאין שום א' נדחה אבל בזה מיפי' כח המוקדם ליתן לו מעות מיהו לדינ' נראה עיקר כרש"י ורמב"ן והר"ן וכן ס"ל הרמ"ה כמ"ש הב"י ודברי ב"ח אנ"ל:

יש מי שאומר שמוציאין מידה. כ"כ הטור ומדמה להא שכתב הרא"ש דמוציאין ממנה המעו' אם תפס' אף ע"ג בשאר תפיסו' ס"ל דאין מוציאין מידה כשלא שייך קדימה מ"מ כאן כשיש לשלם לשניהם מוציאין המעות כן ה"נ אם שייך המעו' לאשה ע"פ סברתו כשהיא מוקדמת מוציאין מב"ח אם תפס:

אפילו בקנין. טעם הרמב"ם ביאר המגיד דס"ל דכל ערב אסמכת' הוא אפילו בקנין אלא הואיל דמהימן ליה גמר ומשעבד את נפשו משא"כ בכתובה דלאו מידי מחסר' לא גמר ומשעבד וס"ל קנין לא מסלק אסמכת' ועיין סי' נ"ה וסי' רס"ז ולהראב"ד קנין מסלק אסמכת' ועיין במגיד פכ"ה ה"מ, וכ"ז לא איירי בנדוני' שלה אם ערב לה בעד הנדוני' שלה דאז הוי כערב דעלמ' דהא מחסר' ממון:

דערב לחתן בעד הנדוני'. דלא חסר ליה כלום מ"ה ס"ל דשוה לכתובה והחולקים ס"ל הואיל והוא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה ועיין בהג"מ ועכ"פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתוב' נשתעבד כאן וכ"כ בד"מ:

מיהו כ"ז שלא נשאה וכו'. וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא"י לחזור משום בושת ולא ערבו' בשביל הנדוני' עכ"ל כלו' אף שכותבים עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ"מ היה יכול לו' קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה אלא בשביל הבושת א"י לחזור ומה שמרגל' בפומ' דאינשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל הערב כ"כ הח"מ ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:

לא תפרע מן הערב. במגיד מסופק אם קאי דוק' אכתובה ותוספת בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסרה ע"כ ראוי לעשו' תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גובה מן הערב ואין מדירה או דלמ' גם בזה מדירה משום סוף סוף איכ' למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:

ע"ד רבים. הרמב"ם לא כתב ע"ד רבים אלא כ' מדירה סתם ותוס' בערכין בסוגי' זו הקשו למה לי ע"ד רבים הא קי"ל דצריך לפרט הנדר ותירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר אלא די כשפורט הענין שאל יחזירה מ"ה יש לחוש אף שתפרוט יתיר החכם והא דמהני נדר בכהן שנש' אשה בעבירה משום הנדר הוא שאל ישא אשה פסולה צריך לפרוט בפני החכם הנדר שאל ישא אשה פסולה ולא יתיר לו, ולכאורה קשה א"כ מה מהני נדר אלמנה מפירות כמ"ש ס"ס צ"ו שמא יתיר לה החכם דהא א"צ לפרוט על מה שנדרה וצ"ל שם הנדר הוא על תנאי אם לקחה מכתובה כלום וזאת צריכה לפרוט לפני החכם הענין הנדר שנדרה על תנאי ואז אל יתיר לה החכם ובזה מיושב מה שפסק כאן דצריכה לנדור ע"ד רבים ובס"ס צ"ג פסק דינדר סתם וא"צ ע"ד רבים:

אפ"ה אשתו גובאת. דאל"כ אין כאן ערבות דהא אם מת הוא לא ישלם ואם יגרש אותה לא יסכים עמה לגבות המעו' ועיין בגוף התשובה ועיין בח"ה ס"י בהג"ה:

וכן אם הקדיש. יש כאן מקום עיון ולפי המסקנ' בערכין שם פליגי בזה ר"א ור"י במקדיש נכסיו צריך להדירה וקמפלגי בפלוגת' ב"ש וב"ה ר"י ס"ל כב"ה הקדש בטעו' לא הוי הקדש ויכול לשאול ולהתיר לעצמו א"כ אין צריך להדירה ולא חיישינן לקנוני' דהא יש בידו להתיר ולשאול על הקדש ור"א ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש מ"ה חיישינן לקנוני' וצריך לנדר לפ"ז הלכה כב"ה וכר"י דאין חוששין לקנוני' ואין צריך לנדר והמחבר פסק לא תגבה עד שידירנה וכן כתבו תוס' וקשה למה לא פסק כב"ה ול"ד לברי' דחיישינן לקנוני' כמ"ש בח"ה סי' רנ"ה משום שם אינו עושה שום מעשה משא"כ לגרש אין מגרש בשביל כן כיון בידו לשאול וכן קשה ברמב"ם פי"ז ה"א ופ"ז ה' ערכין ובהרא"ש פרק אלמנה ניזונת וכן תמה עליו הר"ן ועיין בכ"מ שם ובתשובת רבינו בצלאל סי' ט"ו ובתי"ט בערכין ובש"ד סי' רנ"ה:

אבל מן הלקוחות וכו'. משום דאינהו אפסידו אנפשייהו שקנו קרקע שיש עליה שיעבוד בשלמא ערב מצוה עבד משא"כ לקוחות שם בערכין:

לא אגבה כתובתי עכשיו. כלומר אף על פי לדינא יכולה כל אשה לו' לא אתבע כתובתי רק אהיה ניזוני' ע"כ של יתומים עד זמן שארצה לתבוע כתובתי וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג אבל מקום שיש פסידא לב"ח אין לה מזונו' וכמו שנתבאר בח"מ סי' צ"ו סעיף כ"ד:

כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקע. ואף על גב שכ' לה מטלטלי ומקרקעי דנמצא דגובה מן המטלטלין מדינא מטעם תנאי שבממון ולא מטעם תקנת הגאונים אפ"ה ב"ח עדיף מטעם שכ' הרמב"ם שהב"ח הוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר אבל אם כתב מטלטלי אגב מקרקע דין המטלטלי כדין הקרקע ושייך בהו קדימה:

מלגבות עיקר ותוספו'. כלו' אבל לא נדוניא דהנעל' ליה שבזה דינה כמו ב"ח וכמו שנתבאר בסמוך סעיף ט' והטעם מבואר שהיא נתנה לו נכסיה כמו הב"ח ועמ"ש סי' ק' סעיף ב':

וכן הורו האחרונים. שם בתשוב' מהרי"ו כ' אפי' למאן דס"ל דלא מפקינן מן האשה ה"מ ממון שהלוה לבעלה ולא באה ממון לידה אבל היכא דבא הממון לידה וכו', דאל"כ נעלת דלת וכו' תחזיק בכל הממון והאיך יצא נקי עכ"ל ע"ש:

ואין חילוק וכו' מלוה ע"פ הידועה. כלו' שידוע שהלוה ושלא נפרע דאל"כ יכולה לומר שמא נפרעת:

ולכ"ע אם תפסה פקדון. דין זה פשוט דמהי תיתי שתתפוס פקדון של אחרים ואפי' עיסקא דהוי פלגא מלוה פסק בי"ד סי' קע"ז דאין ב"ח ואשה נוטלים כלום מן הקרן ומחלק ריוח של הנותן ושם בפסקי מהרא"י מבואר דאף שאין עדות ברורה שמה שתפסה הוא פקדון רק דאיכא קצת עדות וגם אומדנא שבעלה לא היה איש אמוד ע"ש:

דאין כותבין אגב בכתובה. כדי שלא תטרוף מטלטלי שמכר הבעל או שנתן במתנת בריא:

בזמן הזה אין לחוש. כלו' משום תקנת השוק אין נוהגים לגבות מן הלקוחו' שמכר או נתן במתנת בריא ומ"מ אם כתב אגב בכתוב' מועיל לענין ב"ח הבא לגבות ממטלטלי דיש לה קדימה וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ג דלגבי שני ב"ח הבאים לגבו' ליכא תקנת השוק וע"כ כתב לפני זה כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי:

ואם קדמה האשה ותפסה קרקע. לכאורה משמע דאפי' לדעת הי"א דלעיל והאחרונים שהורו בסעיף ב' בהג"ה דבתפס' מוציאין מידה היינו דוקא במטלטלין דלא נשתעבדו לכתוב' מדינא דגמרא אבל בקרקע ששעבוד האשה כמו הב"ח רק דלכתחלה לב"ח יהבינן אבל אם קדמה ותפסה בב"ד לא מפקינן מינה ומיהו מלשון המרדכי בכתובו' דף תקמ"ג ע"א שכתב וז"ל כתב האלפסי שמעינן מהכא דאמרי' דבמטלטלין לבעל חוב יהבינן דקדק מהר"ם מלשון האלפסי מדלא קאמר לב"ח יהבינן ותו לא או לימא ב"ח קודם לאשה וקאמר לאתתא לא יהבינן מכלל דאפילו קדמה ותפס' מפקינן מינה עכ"ל והרי"ף כתב לשון זה אף בקרקע עיין עליו וא"כ אף בקרקע דעת הר"מ דלא מהני תפיסה מ"מ צ"ע למעשה על הכרעת האחרונים דלא מהני תפיסה אם הוא אפילו בקרקע כי באמת אף במטלטלי נחלק עליו הרא"ש בפסקיו וס"ל דמהני תפיסה וכן דעת הרמב"ם והרא"ש היה בתראה וקשה להוציא ממון בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים ואפשר אף במטלטלין לא פסק מהר"ם ומהרי"ל רק בתפיסה שלא בב"ד ולפי סברת הרא"ש תפיסת מטלטלין עדיף מתפיסת קרקע דמהני אפילו שלא בב"ד וראיתי הריב"ש בתשובה סימן רצ"ט כתב אם פרעו לאלמנה מטלטלין ובא ב"ח מוקדם מה שגבתה גבתה ולמה נעשה מחלוק' בין הריב"ש לפסק מהר"ם ומהרי"ל אלא ודאי הם לא פסקו רק בתפסה מטלטלין מעצמה וגם זה צ"ע למעשה נגד הרא"ש בפסקיו ונגד הרמב"ם:

שתחזיר מה שגבתה אין שומעין להם. לדין זה כתב הריב"ש הטעם דאין שומעין להם דאם גבתה קרקע הרי הב"ח יטרוף ממנה ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה ואם מכרו נכסים לפריעת כתובתה אין הב"ח חוזר על האלמנה רק על הלוקח הקרקע והוא יחוש לעצמו ואחריות שלו על היתומים והנה לפי מה שפסקו האחרונים דלעיל בסעיף ב' דאם תפסה האלמנה מטלטלין מוציאין מידה אם לא נחלק בין תפסה לגבתה בב"ד א"כ היתה צריכ' ליתן ערבו' וא"כ היה קשה על הרב איך כתב לעיל דהכרעת האחרונים דמוציאין מידה וכאן העתיק תשו' הריב"ש שהוא מטעם דאם גבתה גבתה ע"כ צ"ל דס"ל להרב דהכרע' האחרונים הוא דוקא בתפסה מעצמ' וכבר כתבתי דגם בזה יש לפקפק הואיל והוא נגד הכרעת הרא"ש ואפשר שהאחרונים לא הכריעו אלא בידוע שבא ממון ההלוא' לידה עיין בגוף התשובו':

אפי' יש לה נדוניא עם הכתובה. משמע מהג"ה זו שהבין הר' מהרמ"א מדברי הב"י שאע"פ שהטור כתב שיש מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י (דלדעת הרמב"ם דבנצ"ב האשה הרי היא כשאר ב"ח ואם זמנה שוה לזמן ב"ח חולקת בשוה עמו ולרש"י דין נצ"ב כדין שאר כתובתה) ודעת הב"י שאפשר לומר שאינם חולקים כי רש"י מודה להרמב"ם היכא דלא אפשר לשלומי רק לחד מינייהו או לב"ח או לאשה אז דין הנדוניא כדין החוב ואם זמנה שוה לזמן הב"ח חולקת עמו רק דרש"י לא קאמר דדין הנדוניא כדין שאר כתוב' אלא לענין זה דהיכא דאיכא לשלומי לשניהם שנותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע אז לדבר הזה דין נדוניא כדין הכתובה לגבות מן הקרקע ולא מעות ובזה אפשר הרמב"ם מודה לרש"י ואין בזה מחלוקת אבל באמת לא כיון הב"י רק לו' שרש"י לא נחלק על הרמב"ם רק בדבר זה אבל מ"מ בדבר זה הם חלוקי' כי דעת הרמב"ם להשוות נדוני' לכל דבר שבעולם לחוב וצריך לשלם דוקא במעות כמו לב"ח וכן נראה מהכסף משנה בפי"ז מה"א דכתב על דברי הרמב"ם (כמ"ש בדין זה בזה הלשון והעתיקו המחבר בסעיף ה' בסי' הזה היו כתובים בכתובת' נצ"ב וטענה שאבדו או שלקחן הבעל הרי היא בנצ"ב שלה כשאר ב"ח וכו' וחולקת עם ב"ח עכ"ל) וע"ז כתב הכ"מ אבל מ"ש לעיל אבבא מי שגירש וכו' קאי דברי הרמב"ם עכ"ל הכ"מ פי' כי שם מבואר כל חלוקי דיני' בין שהניח מעות וקרקע כדי החוב והכתובה וכו' ע"ש הרי להדיא שכוונת הב"י כמ"ש וכדעת הטור וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ק' דלא עדיפא היא בנדונייתא מב"ח דעלמא משמע ג"כ דלא גריעה היא מב"ח דעלמא ואפשר שדעת רש"י דדין הנדוניא ג"כ בזבורית כמו שהיא דעת הרמב"ן וכבר כתבתי לעיל סימן ק' ס"ק כ"א דהכרעת הר"ן והמ"מ ע"פ הירושלמי כדעת הרמב"ם שנצ"ב דינה לכל מילי כחוב דעלמא ומיהו ראיתי הר"ן בפרק הכותב נמשך אחר ל' רש"י בדין זה:

מיהו אם ב"ח חפץ בקרקע. נמשך הרב אחר דברי ב"י שהטור לא ביטל דעתו מפני דעת הרמ"ה אבל לשון לכאורה שכ' הטור משמע שביטל דעתו נגד הרמ"ה וכן הוא בב"ח ועיין בטור ח"מ אם הבעל חוב יכול ליקח זיבורי' בע"כ של לוה ויש לחלק:

המוקדם נותנין לו המעות וכו'. דין זה כתב הטור והוא תמוה איך שייך קדימה למעות ואיך תדחה האשה הקודמת את הבעל חוב מן המעות והיא אין לה קדימה רק בקרקע ומ"ש הרי"ף והרא"ש אהא דאתמר בכתובות אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובות אשה וב"ח ואית ליה זוזי ואית ליה ארעא וכו' פי' וליכא חד מינייהו דקדים משום סיפא נקטו ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד דהתם מועיל קדימה אבל במעות וקרקע שיהיה המוקדם יפה כוחו למעות אפילו היא אשה בכתובתה מה שאין הדין כן בשני ב"ח שאין המוקדם יפה כוחו במעות הוא דבר תמוה ודברי הב"ח תמוהים בכאן ועיין ברמב"ם וברא"ש תראה שאין לדברי הטור עיקר:

ותפס המעות יש מי שאומר וכו'. דין זה יותר תמוה שאם הב"ח מאוחר ותפס מעות מוציאין מידו אף שדינו במעות ונותנין ליד האשה המוקדמת שדינה בקרקע ודבר זה אין לו שחר:

הרי היא בנכסי צ"ב כשאר ב"ח. כבר כתבתי שמלשון זה משמע דלכל דבר היא כב"ח ואם יש כאן מעות וקרקע נוטלת חלק במעות כשאר ב"ח ולא כדעת רש"י וכ"כ הכ"מ ודלא כאשר סתם הרב בהג"ה לעיל כדעת רש"י דדין נדונייתא כדין הכתובה בזה וכבר כתבתי בס"ק י"א שהר"ן העתיק לשון רש"י:

עיין בח"ה סי' צ"ז. ועיין בטור זה סי' צ' ס"ק י"ג י"ד:

הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספות. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעבד אבל הערב לאשה בעד הנדוניא שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמא דהא חסרה ממון:

אינו מתחייב אפי' בקנין. טעם הרמב"ם ביאר המ"מ דס"ל דכל ערב אסמכתא הוא אפילו בקנין אלא משום בההיא הנאה דמהימן ליה ומוציא ממון ע"פ וכאן לא הוציאה האשה ממון ע"פ הערב וגרע מערב שלא בשעת מתן מעות דהתם כבר היה שם חסרון ממון למלוה ודעת הראב"ד דבכל קנין אין בו אסמכתא ולא גרע אשה מערב שלא בשעת מתן מעות דמהני קנין עיין פכ"ה מה' מלוה ולוה:

הוי כערב לאשה בעד הכתובה. כלומר כל שערב לחתן שיתנו לו הנדוני' לא משתעבד דהא לאו מידי חסריה אף על גב דלא שייך גבי דידיה טעם דטב למיתב טן דו ודעת החולקים דערב לחתן בעד הנדוניא חייב דהא הוא מתחייב לה בהרבה דברים שהבעל מתחייב לאשתו ולא שייך גבי דידיה טב למיתב טן דו וכ' בד"מ ולכ"ע מיהא לא עדיף מערב דכתובה ובמקום דערב דכתוב' משתעבד כגון ערב לכלתו בקנין וקבלן אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא ולהראב"ד כל ערב משתעבד בקנין ולכלתו אפי' בלא קנין א"כ ה"ה בנדוניא נמי הדין כן וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט סקי"ב וערבות דידן הן בעד הקנס דאין יכולין לחזור משום הבוש' ולא ערבות בשביל הנדוניא עכ"ל וכלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לכתובה וה"ה לנדוניא מ"מ היה יכול לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה ואין כאן ערבות לא לאשה בכתובתה ולא לחתן בעד נדונייתו וכמו שנתבאר בטור ח"מ ריש סי' קל"א ע"כ צריך לו' שהטעם משום בושת ומה שמרגל' בפומא דאינשי כל שמעמיד לו הכל' פטו' מן הערבו' הוא טעו' בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שהקנס חל על אבי הכל' כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:

לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה. במ"מ נסתפק אי קאי דוק' אכתוב' ותוספות בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסר' ע"כ ראוי לעשות תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גוב' מן הערב בלא הדר' או דילמ' גם בזה מדיר' משום דסוף סוף איכא למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:

מותר להשיאה עצה זו. כלומר אולי לא ידע האב דין זה שצריך להדיר הנאה ומשמע ודאי אם האב פקח צריך להדיר הנאה ממנה קודם שישלם לה הכתובה:

כל זמן שיתבעוהו שניהם. הכוונה היתה שלא יתן לבעל חצי החוב בלי רצונה וגם לא יתן לה חצי החוב בלי רצון בעלה עד שיסכימו שניהם בגביית החוב ואז הרשות בידם לגבות אף בלא עת גביית כתובתה אבל כל שתבא היא לגבות כתובתה הדבר ברור שיכולה לגבות החוב דאם לא כן אין כאן ערבות דבמיתת הבעל אינו שיתבע ובגירושין ודאי לא יסכים עמה וא"כ נפל פותיא בבירא וכו' גדולה מזו וכו' בין בחייו בין במותו וכו' ותביעת האשה כתביעת הבעל וכו' עיין בגוף התשובה שהאריך וכתב מילת' בטעמ' בסי' תפ"א:

וכן אם הקדיש כל נכסיו וכו'. וכשבא לגבות מן ההקדש צריך לפדות תחלה ע"מ לשלם לב"ח וכמבואר בח"מ סי' קי"ז:

גובה אפילו בלא הדירה. דאינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו קרקע שיש עליה שעבוד כתובה ובשלמא ערב מצוה עבד ע"כ ראוי לחוס עליו וכן על ההקדש משא"כ בלקוחות:

או גרושתו כן הוא בהדיא בגמ' פ' הכותב (כתובות דף פ"ו) אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא כו' משמע דבגרוש' איירי דהא נקיט דאיכא עלויה בטור נקט מי שמת ואלמנותו באה לגבות כו' וקשה למה שינה מלשון הגמרא ונראה דבגמ' לא אפשר למנקט אלמנה בדין זה דלפי דין נמ' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לאשה אבל הטור כתב דינו אחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי כקרקע א"כ הוה דין אלמנה כגרושה ע"כ נקט הטור כין זה באלמנה ועוד לפי מה שנעתיק אחר זה דסבירא ליה לרבינו תם דדין זה דוקא בגרושה קמ"ל רבינו הטור דלא קי"ל כן אלא כתירוץ בתרא:

אם זמן של אחר כולי. פי' זמנו של קנין:

בזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבאר לעיל סי' ק'. וזה קאי על מה שכתב שם הש"ע סעיף י"א ומ"מ לא נהגו כולי:

אם זמן שניהם שוין כולי בסוגיא זו הקשה ב"י על דברי הטור והוא שלא בדקדוק כאשר נבאר בסייעת' דשמי' בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) איתא אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח יהבינן ליה זוזי ולאשה ארעא האי כדיניה והאי כדיניה פירש"י זה הלוה לו מעות וזו סמכה על שעבוד קרקע ומה שנתנה לו נכסי צ"ב דהיינו נדוניא הוא זכה בהן וזו צירפתן עם הכתובה על שעבוד קרקע ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פירש"י דיהבינן לב"ח משום נעילת דלת ולא חיישינן לאשה משום חינא לפי שיותר כו' ודוקא ששני השטרות נכתבו ביום א' אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה עכ"ל והקשו התו' הא לעיל אמרינן במי שהניח פקדון ביד א' ויש ב"ח וכתובת (אשה) האשה קודמת משום חינא ותירץ רבינו תם דכאן בגרושה יש חשש נעילת דלת גבי ב"ח אבל לעיל דמיירי לאחר מיתה אין חשש נילת דלת דלא מסקי אדעתייהו על מיתת הבעל ועוד תירצו דין חילוק בין אלמנה לגרושה אלא דלעיל אין דין ב"ח לגבות מטלטלין אלא מצד שהם פקדון ביד אחרים וכיון דאי יהיב נפקד ליתומים לא מצי למנקט ליה בדינא כו' הרי דלר"ת במקום שיש חשש נעילת דלת בטל מקמי' טעם חינא אל האשה אבל במקום שאין חשש נעילת דלת מועיל להאשה טעם חינא והאי סברא ודאי ישנה גם לתתירוץ בתרא אלא דלא מחלק בין חשש נ"ר בין גרושה לאלמנה א"כ הא דאמרי' בגמרא חשש דנ"ד ולא מועיל טעם חינא להאשה היינו דוקא באם יש הפסד פרעון לב"ח לגמרי דהיינו דאין לשלם רק לחד דהיינו סיפא דאמימר אבל רישא דמיירי שיש ללוה מעות וקרקע אין שם נ"ד אלא מעלת הב"ח מצד האי בדיניה כולי דהיינו שהב"ח הלוה מעות והאשה סמכה על הקרקע אבל נ"ד אין כאן דהא יש עכ"פ פרעון לשניהם ואין מעלת הב"ח מצד טעם נ"ד או מצד האי כדיניה כו' אלא באם זמן שניהם שוה אבל אם זמנם אינה שוה אין שניהם אלו מועילי' לב"ח דהיינו מצד שנזכר כסיפ' דאמימר אם אין לשלם אלא לא' אין כאן מעלת טעם נ"ד לומר שתדחה האשה לגמרי וכן מה שנזכר ברישא דאמימר אם יש קרקע ומעות אין מועיל מעלות האי כדיניה כולי לומר שהב"ח יטיל המעות אלא הולכין אחר המוקדם דהיינו באם אין לשלם רק לחד נוטל המוקדם הכל ואם יש קרקע ומעות המוקדם נוטל המעות אפילו אם האשה קודמת לב"ח היא זכתה וזה אנו לומדים מפירש"י שכתב דאמימר מיירי דוקא בזמן ששניהם שוה אע"פ שרש"י כתב זה על סיפא דאמימר דהיינו באין לו לשלם רק לאחר מ"מ הסברא נותנת דגם ברישא יש חילוק זה כמו שנזכר בסמוך ובזה מבוארים דברי הטור שכתב וז"ל ולכאורה יראה כו' אבל אם חפץ יותר בקרקע כו' שומעין לו אבל הרמ"ה כתב שאין שומעין לו כו' וכתב ב"י דפליגי הטור והרמ"ה בזה דהטור ס"ל טעמא משום נעילת דלת ע"כ עדיף הב"ח ליטול המעות והרמ"ה ס"ל משום האי כדיניה כולי ומכח זה הקשה על הטור במ"ש אח"כ ואם קדם המוקדם כו' ע"ש ודבריו תמוהים מאד דאי שייך נ"ד ביש קרקע ומעות למה הוצרך בגמרא לומר טעם אמימר בזה משום יותר שהאיש כו' והא די לנו במ"ש אמימר כן ברישא דהיינו משום נ"ד ובחנם דחק לזה דהדברים פשוטים כמו שזכרנו דביש קרקע ומעות אין שייך נ"ד אלא מצד האי כדיניה כולי לחוד ופלוגתא דהטור ורמ"ה הוא בזה דהטור פי' מ"ש בגמרא האי כדיניה כו' היינו דנתנו מעל לב"ח כיון שהלוה מעות ראוי לחזור לו מעות אם טוב בעיניו ליקח מעות ואותה מעלה שיש לו בלקיחת מעות יש לו ג"כ בקרקע אם חפץ בה דיש לו ג"כ זכות ע"ז שיהיה לו הברירה והרמ"ה ס"ל אדרבא דהאי כדיני' שקאי על האלמנה הוא בדוקא שתוכל לומר דוקא קרקע אני חפץ אבל כ"ע ס"ל דלא שייך נ"ד (רק) בסיפא דאמימר דהיינו באין לו אלא קרקעה לאחד מהם ונבאר עוד מ"ש הטור ואם אין זמנם שוה המוקדם נותנין לו מעות כו' דקשה טובא כיון דבאין זמנם שוה אין שם מעלה לב"ח מן האשה ממילא הוה כמו שאר ב' ב"ח האחד מוקדם מחבירו ויש שם כדי חובת קרקע ומטלטלין דודאי לא שקיל מוקדם המעות דבזה לא מהני הקדימה ה"נ נימא בהאי בעל חוב ואשה ונראה לתרץ כיון שיש עכ"פ לב"ח מעלה מצד האי כדיניה כו' ולאשה יש מעלה מצד חינא ודוקא כשזמנם שוה מכריע מעלת הב"ח על מעלת האשה אבל לא בזמן שאינן שוה אז מכריע מעלת המוקדם לכל א' דהיינו מעלת של המוקדם קודמת למעלה שיש להמאוחר ע"כ אזלינן בתרי' משא"כ בשאר ב"ח אין מעלה נוספת לשום א' על מעלת הקדימה אש לא אזלינן בתר מוקדם ומה שהקשה ב"י כאן לק"מ מכח מה שזכרנו:

אפילו יש לה נידוניא כו' עיין במ"ש בסעיף שאחר זה:

היו כתובין בכתובתה כולי זהו לשון הרמב"ם והטור הביאו וכתב אחר זה ורש"י לא פי' כן אלא דין צ"ב כשאר הכתובה עכ"ל וכתב ב"י ואפשר דלא השוה רש"י צ"ב לכתובה אלא היכא דאיכא זוזי וארעא דלב"ה יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום האי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מייניהו דאמרינן דלב"ח יהבינן ולא לאשה אפשר דאף לרש"י היינו דוקא בעיקר כתובה אבל בנדוני' הרי היא כשאר ב"ח וחולקת עמו אם זמנם שוה עכ"ל ורמ"א בסעיף ד' כתב אפילו יש לה נדונדיא כו' והיינו כדעת רש"י וכאן לא כתב שיש פלוגתא על דברי הרמב"ם משמע שהיה ס"ל דדברי ב"י דרש"י מודה לרמב"ם באם אין אלא לחד ממילא האי סעיף ה' מיירי דוקא באם אין שם אלא לחד וק"ל דהא רש"י פי' הטעם דבאם אינו אלא לחד דב"ח עדיף משום נ"ד וא"כ גם בנדוניא שייך נ"ד ומאי שנא מעיקר כתובה ונלע"ד שמחלוקת רש"י ורמב"ם תלוי בפי' הפשט בגמרא בסיפא דאמימר דאי לא חזיא אלא לחד דיהבינן לב"ח משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו' דרש"י פי' דיהבינן לב"ח משום נ"ד אבל באשה אין נ"ד משום דיותר כו' וא"כ אין חילוק בין עיקר כתובה לנדוניא דתרוויהו יש משום נ"ד (לב"ח) אבל הרמב"ם כתב שם בפי"ז דאישות ואם נשאר כלום תטול ואם לאו תדחה מפני הב"ח שהרי ב"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא הסירה דבר שיותר משהאיש כו' עכ"ל א"כ לא ס"ל טעם נ"ד אלא מטעם שהפסיד ולפ"ז שפיר מחלקינן בין נדוניא לעיקר כתובה דבנדוניא גם היא יש לה הוצאה והפסד מה שנתנה לבעלה וא"כ יש מחלוקת שפיר בין רש"י לרמב"ם אפי' באין לשלם אלא לחד וא"כ (אין) לנו להלכה מה שכתב רמ"א בסעיף ד' אפי' יש לה נדוניא כו' דבזה יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם והש"ע הביא דברי הרמב"ם כאן דנדוני' הוה כשאר חוב בכל גווני אלא דנ"ל להשוות דעת הרמב"ם עם רש"י דכבר כתב ב"י לעיל סי' פ"ח דיש חילוק במקומות בענין כתובת צ"ב דבארצות רומניא והמערב כותבין לצ"ב בפרט דהיינו שהכניסה לו כלי פלונית בסך כו' אבל אנו אין כותבין שום כלי בפרט אלא כוללים הכל כו' ונראה שהרמב"ם מיירי כמו בארצות מערב ע"כ חלוקה נדוניא דהיינו צ"ב מעיקר כתובה ובהדיא כתב שם ב"י דהרמב"ם היה מנהגו כארצות המערב וא"כ רש"י לא חולק ע"ז אלא היה לו מנהג כמו אנחנו שכוללין הכל כמ"ש רש"י בדיא שצירפתן עם הכתובה ובזה מודה גם הרמב"ם דנדוניא הוה כמו עיקר כתוב' כנ"ל נכון מאוד בייעתא דשמיא:

הערב לאשה. בגמרא מ"ט מצוה קעביד ולא מידי חסריה וכתב בהנחית מרדכי דגיטין וז"ל ב' טעמים קאמר חדא דמצוה קעביד ועוד דלאו מידי חסריה ופעמים שנעשה זה בלא זה כגון שנעשה ערב לנכסי צ"ב בשעת נשואין דחסריה ממון אבל מצוה קעביד ואי נעשה ערב לאחר נשואין מן הכתובה ובקנין דערב שלא בשע' מעש' בעי (קנין) התם לאו מידי חסרי' אבל מצוה ליכא כיון דכבר נעשו הנשואין ואי בעינן הנהו תרי ביחד א"כ בהנהו תרי מילי דפר שי' דליכא אלא חדא משתעבד שפיר עכ"ל:

בערב דנדוניא חייב כשאר ערב כי דוקא במנה ומאתים דאין שם חסרון כיס אינו משתעבד אבל בעד הנדוניא הוה כמו שאר חוב:

ב"ח וכו'. היה חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה ואח"כ תגבה היא כתובתה כנה"ג בשם משא מלך ח"ד משפט ז'. באה לגבות ממקומות בה"כ וגבאי צדקה מעכב בעבור שבעלה חייב לצדקה הדין עמה משאת בנימין סי' ק"ב וכ"כ ב"ש בסימן ק' ס"ק ג':

יגבה. כתב בעל פנים חדשות בשם שארית יוסף סימן ל"ז הכותב לבתו שטר חצי זכר וקודם מותו עשה כתובה גדולה לאשתו וחתניו טוענים ששטר שלהם קודם ליטול. ישלמו בראש הכתובה ואח"כ יטלו בחצי זכר. בתשובת רמ"א סימן ק"ט העלה אעפ"י שמי שזמנו קודם קודם לגבות. אם הב"ח גבה ע"י ערכאות של עכו"ם ולא היתה האשה יכולה למחות ולטרוף מן הב"ח. אם מכר הב"ח הקרקע לישראל אחר אין טורפת מהם ע"ש:

אג"ק. עיין בחה"מ סי' קי"ג. מלוה ע"פ מוקדמת. וכתובה מאוחרת שכתב בה מטלטלי אג"ק. יש מחלוקת בין הרשד"ם והרש"ך. שהרשד"ם חח"מ סימן ר"י כתב דאם תפס הבע"ח שבע"פ מעצמו זכה. והרש"ך ח"א סי' ל"ה כתב דמוצי' מידו ונותנין לאלמנה עיין כנה"ג חח"מ סי' ק"ד. ובש"ך שם:

ותוספת. אבל לא הנדוני' כי בנדוני' דינה כבע"ח. ותוס' שליש הנהוג בינינו. כתב הב"ש אע"ג דכתבתי כמה פעמים דדינו כנדוניא כאן י"ל בתוס' שליש דינו ככתובה ע"ש. וז"ל הרדב"ז ח"א סי' ע"א. נ"מ שלה נוטלת וכן נצ"ב דהיינו נכסי נדוניא אם הם בעין או תמורתם שיש עדים או ראיה שאלו באו מכח אותם הנכסים שהיו מנדונייתה נוטלתן ואין לבע"ח בהם כלום ואם אכלן הבעל או שנאבדו כיון שהוא חייב באחריותן הרי הוא בהם כשאר בע"ח וחולקין. ומנה ומאתיים ותוספת בע"ח קודם ע"ש. ועיין בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו. והרח"ש בתשוב' סי' נ"ד כתב דתוס' דידן דינו כנדוניא אפי' כאן. חפץ הקנויה ממעשה ידיה וכן פירות נ"מ שלה שהם בעין נוטלתן האשה וישומו לה לנדוניי' ולא תועיל קדימה או תפיסה לבע"ח הר"ם מטראני ח"ג סימן קפ"ד. החשבון מהנדוני' שחוזר ליורשי האשה כשמתה בלי זרע של קיימא לפי התקנה או המנהג או התנאי דינו כנדוני' הרא"ש. מי שמת והיה חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם לאלמנה אף אם כתב בכתובה מטלטלי אג"ק וזמן הכתובה קודם לשכירות המשכיר רשד"ם חא"ה סימן קפ"ג:

מידה. היינו כשלא תפסה בב"ד אבל אם תפסה ברשות ב"ד י"ל דמהני ב"ש ח"מ ע"ש שלא החליטו הדבר הזה. וכנה"ג דף קכ"א ע"א אלא דאם תפסה מטלטלין לא מפקינן מינה מפני שיכולה לומר קים לי כהרא"ש ע"ש ועיין מהרי"ט בתשובה חח"מ סימן ח':

בעלה. או אפילו הלואה והיא נושאת ונותנת בבית ובאה מעות לידה מוציאין מידה אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם דאל"כ נעלת דלת כו'. מהר"י ווייל סי' רמ"ד ע"ש ועיין בח"מ ס"ס צ"ו ס"ק ט' מש"ש הש"ך:

מידה. ובש"ג פוסק דאין מוציאין מידה:

המעות. האחרונים תמהו דהא במטלטלין ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר עיין ח"מ ב"ש:

סעיף כ"ו. דשם נתבאר דאם הנדוני' עדיין בעין ברשותה ולא הכניסה לו אין בע"ח גובה ממנו ע"ש. אלמנה שנתערבה בעד חוב בעלה אינה יכולה לגבות מנדוניית' או מתכשיטיה קודם הב"ח אם אין שם נכסים יותר מכדי החוב. וכן אם משכנ' התכשיטים והנדוני' בחוב בעלה והב"ח אינו מוצי' לגבות כ"א מנדונייתה ותכשיטיה אין האשה יכולה להוציאם מידו הרא"ם ח"א סי' פ"א. אין האשה גובה כתובתה ונדונייתה מנכסי השותפות כל עוד שהם חייבים חובות אחרים מחמת השותפות עיין מהר"ם מטראני ח"א סי' קמ"ט כמה דרכים מחולפים לחלוק הבע"ח עם האלמנה. ראובן שנתחייב לזון לשמעון עד סך שנים. ובין הזמן הזה מת ראובן ותובע שמעון דמי מזונות עד הזמן הקצוב ואלמנתו אינה רוצה ליתן אלא לגבות כתובתה מנכסי בעלה הדין עם האלמנה. וה"ה אם מת שמעון אין יורשיו מוציאין מהאלמנה רשד"ם חא"ה סי' קל"ז:

בתוס'. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעביד אבל לערב לאשה בעד הנדוני' שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמ' והא חסרה ממון:

בקנין. עיין הר"ם מטראני ח"א סי' של"ט ובמהר"ם גלאנטי סי' ל"ט וכנה"ג בח"מ סי' קכ"ט:

הנדוני'. דלא חסר ליה כלום. מש"ה ס"ל דשוה לכתובה. והחולקים ס"ל הואיל והיא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה. וכתב בד"מ עכ"פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתובה נשתעבד כאן ח"מ ב"ש:

בו. עיין סמ"ע סי' קכ"ט ס"ק י"ב שכתב ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא"י לחזור משום בושת ולא ערבי' בשביל הנדוניא עכ"ל כלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ"מ היה יוכל לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה. מש"ה צ"ל הטעם משום הבושה א"י לחזור. ומה שמרגל' בפומא דאנשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש. וכשם שהקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ח"מ ב"ש ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב':

רבים. עיין ב"ש. וע"ל ס"ס צ"ו ס"ק צ"ו ס"ק כ"ה מה שתרצתי שם על קושית הב"י ובעל המחבר מ"א. והב"ש רוצה לתרץ ע"פ סברת תוס' שם דתירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר ע"ש. ואישתמיטתיה ליה מה שפסק המחבר ב"י בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעיף י"ד שפסק שם צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ע"ש בש"ך וט"ז:

ומגרשה וכו'. ש"ך בח"מ ס' רנ"ה האריך והעל' דמה שנמשך בש"ע א"ע ס"ס ק"ב אחר דברי הטור והרמב"ם ליתא דקי"ל כמ"ד דא"צ שידירנה ע"ש ועיין בתוס' י"ט בערכין ר"פ שום היתומים. ועיין בתשו' רבינו בצלאל סי' ט"ו:

ואלמנתו. לשון הרמב"ם ולרבותא ודלא כר"ת בתוספו' שם ד"ה לאשה וגם דלא כמ"ש במרדכי דלאחר מיתה שניהם שוין במטלטלין לפי שמדינא בגמרא לשניהם לא שייכי רק מתקנת הגאונים וז"ש או גרושתו וכ"ש הוא:

ואפילו תפס כו'. כת"ק ולר"ן לר"ע וקי"ל כר"נ בדיני וכמ"ש בח"מ סימן ק"ד:

היתה כו'. ממ"ש בכתובות צ"ו ב' וכן כחה יפה ואמרינן בירושלמי והביאו הרא"ש שם סי"ב אם באת מלוה בעדים אומר' למזונות מכרתי באת מלוה בשטר כו' וער"ן רפ"י שם:

ומיהו כו' ואפילו כו'. ממש"ש במתניתין פ"ד כל הקודם כו' ואע"ג דבלא תפסה אמרינן שם ינתנו לכושל ומפ' ריב"ח לכושל שבראיה ופ' הרי"ף לבע"ח. הרא"ש שם ס"ס י"א וכמ"ש בס"ג:

וי"א כו'. ממש"ש בגמרא לכתובת אשה לא יהבינן לה מ' דאפי' תפסה וכמש"ש צ' א' הראשונה כו' אלמא דאי תני הני אפי' תפסה מוציאין מידה. הג"מ פי"ז ולכ"ע כו'. זה אין צריך לכתוב דמה לה לממון אחרים ושם בפסקיו ביאר אם אינו ידוע שהוא פקדון רק באומדנא כו' ע"ש:

מיהו כו'. היינו לענין לקוחות אבל לבע"ח מאוחר יש נ"מ כמ"ש בח"מ: ס"ס קי"ג:

אם זמן כו'. כמש"ש צ"ג ב' ובפ"ק דב"ק:

או כו'. כמ"ש בספ"ד דב"ב:

ואם קדמה כו'. דלא איפלגו אלא בבעל חוב מאוחר דוקא שם:

אבל אם כו'. ממ"ש בספ"ט דב"ב גובה חצי שבח:

ואם קדמה כו'. כנ"ל ס"ב בש"ע ועבהג"ה שם שי"ח:

אלמנה כו'. עח"מ סימן ק"ד ס"א בהג"ה מיהו כו':

אם זמנם שוה כו'. ואם אין זמנם כו'. טור והוא תמוה והטור למד מדברי הרי"ף והרא"ש שם שכתב אמר אמימר כו' פירוש וליכא חד כו'. וליתא דמשום סיפא נקטה ואי ליכא אלא ארעא כו':

אפילו יש כו'. רש"י ושם ד"ה האי כדיניה זה כו':

יש מי כו'. כיון שמספק לשניהם שם:

מיהו כו'. טור ולמד ממ"ש הרא"ש שם לבעל חוב יהבינן משום נעילת דלת וכיון שחפץ כו' אבל כ' שהרמ"ה חולק על זה וכ' ב"י שטעמו דכ"א יהבינן כדינו ודבריו תמוהין:

ואם קדם כו'. הוא תמוה ועח"מ:

היו כתובים כו'. וכ"מ מדברי רש"י שלא כ' דין נצ"ב אלא ברישא וכנ"ל:

בעקר כו'. ממש"ש דלאו מידי חסריה:

אפילו בקנין. כמ"ש בב"ב קע"ג ב' וערב אסמכתא הוא אלא בההוא הנאה כו' משא"כ כאן דלאו מידי חסריה וזהו הטעם דלא קמשתעבד בכתובה ולכן אפילו בקנין דקי"ל דאפילו קנין לא מהני לאסמכתא כמ"ש בסי' ר"ז רק בב"ד חשוב וראיה מדלא תירץ שם דביקנין הוי מ"מ:

שא"ל הנשאי כו'. רמב"ם ודלא כרש"י בגיטין מ"ט ב' ד"ה בקבלן כו' שדוקא בהתפיס מטלטלין ועתוס' שם ד"ה בקבלן שהקשו על פירש"י:

בקנין. כמו ערב דלאחר מתן מעות. מ"מ פכ"ה מה' מלוה עח"ע סי' קכ"ט ס"ד:

אפילו בלא קנין. הרמב"ם: כג) וי"א כו' ולכלתו כו'. הראב"ד בהשגות:

י"א כולי. כגיר' שלנו דלאו מידי חסרה וכמ"ש רש"י שם דהא טב למיתב כו' משא"כ לחתן:

וי"ח כו'. כגי' דלאו מידי חסריה וכ' דעיקר הטעם הוא משום דמצוה קעביד:

מיהו כו'. כמ"ש בח"מ ר"ס קל"א

ע"ד רבים. כמ"ש בפ"ד דגטין:

הערב לאשה כו'. דהכוונה היתה שלא יתן להבעל החצי ולה החצי בלי רצון שניהם בלא עת גביית כתובתה כו' ע"ש בסימן תפ"ד ועח"מ סימן מ"ב ס"י בהג"ה:

וכן כו'. כר"א וצ"ע דהא בגמרא שם אמרינן דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כב"ה ובלא"ה אין הלכה כר"א וכן תמהו האחרונים: