אלמנה שמוכרת נכסיה לכתובתה אם - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק״ג

מוכרת מנכסי בעלה. הטעם מבואר בש"ס טעם א' משם חינא היינו שיהיה לה חן היינו ממון לישא בעל, ב' כדי שלא תתבזה בב"ד ונ"מ מטעם א' גרושה דאינו מקפיד על ביזוי שלה אבל משום חן איכ' ולדעת הטור אם כבר נשאת לאחד אינו מקפיד על ביזוי שלה וכן לא שייך חן אא"כ דנשאת על סמך מעות זה כמ"ש בש"ג ואפשר אם נשתדך לאחר ג"כ אינו מקפיד על ביזוי שלה, ופסק הרמב"ם והרא"ש משום דאל תתבזה אף ע"ג לענין אין נזקקים לנכסי יתומים קי"ל משום חינא כמ"ש בסי' צ"ו הכא אין לה שום הפסד פסקו הטעם משום אל תתבזה והרשב"א פסק הטעם משום חינא ועוד נ"מ מטעמים הללו לטעם שלא תתבזה אז יורשים בין זכרים ובין נקבות מוכרים שלא בב"ד אבל לפי הטעם משום חן דוק' נקבות מוכרים בלא ב"ד כמ"ש בש"ס והא דא"צ הכרזה כתב הרא"ש גם כן הטעם שאל תתבזה, ולהריטב"א איירי כל זה כשאין לה מזונות אבל אם יש לה מזונות רשאי למכור בלא ב"ד לגבות הכתובה כדי שאל תהיה לה מזונות אפי' היכ' דלא שייך טעמים אלו ואז צריכה למכור לצורך כל הכתובה כדי שתפסיד המזונות:

שלא בב"ד מומחים. מה שנקרא בעלמ' ב"ד הדיוטים נקרא כאן ב"ד מומחין והדיוטים כאן הם הדיוטים ממש דלית בהו גמיר וסביר אלא בקיאין בשומא הר"ן:

ודוק' עיקר כתובה ותוספת. הנה הריטב"א ס"ל לעיקר כתובה מוכרת בלא ב"ד אבל לא לצורך תוס' כתובה או לצורך נדוני' והמגיד חולק ע"ז וס"ל אם הקילו בדבר שאין לה חסרון מכ"ש בנדוני' ורמ"א שפסק כריטב"א ופסק אף תוס' כתובה מוכרת בלא ב"ד אפשר משום הריטב"א איירי באשה שאין לה מזונות והרב רמ"א איירי באשה שיש לה מזונות גם י"ל הריטב"א לא הכריע סבר' זו אלא כתב אפי' תימא תוס' כתובת ליכ' משום בזיון וליכא משום חינ' הא איכ' משום מזוני משום הכי פוסק בזה כשיטת של המגיד:

מכרה בינה לבין עצמה. כבר נתבאר בסי' צ"ג פלוגתת ר"ח ורמב"ם והרא"ש ס"ל כר"ח אם מכרה לאחרים בלא ב"ד המכר בטל ולעצמה אפי' אם מכרה בב"ד הדיוטים בטל המכר וכבר כתבתי אם אפי' במכירות מטלטלין הדין כן:

אחריות המכר. היינו ב"ח מוקדם לכתובה יכול לטרוף ולא ב"ח מאוחר כיון שנמכר לצורך פרעון כתובה יש ללוקח הזכות שלה כמ"ש בח"ה סי' ק"ד וע' בטור שכתב עצה טובה שתפרש מה שמכרה לכתובה שלא יאמרו שמכרה הכל למזונות ויקראו אותה רעבתנית ואם אינה חוששת לזה טוב לה שלא תפרש כדי שתוכל לומר שמכרה למזונות ותטרף בכתובה מן הלקוחות שלקחו מן הבעל אבל מה שמכרה היא א"י לטרוף כי אחריות דנפשה קבלה וע' בתוס' בסוגי' זו דאין זו אונאה ושקר משום ע"פ הדין גם מזונות יכולה לטרוף אלא תקנות חז"ל היא שלא תטרוף והכא ה"ל ללקוחות לאסוקי דעתם ולהניח לב"ח כשיעור הכתובה:

אין היתומים יכולין לטרוף. בסי' ק"ד הביא בטור תשובה זו וכתב בפרישה דאיירי דיורשים ידעו מן המחילה ועשו ערמה שתמכור ותגבה הכתובה ואח"כ יבואו לטרוף מ"ה פסק הרא"ש המכר קיים דאחריות עליהם אבל היתומים לא ידעו מן המחילה כגון שמחלה לאביהם והם האמינו לה ולא השביעוה ומכרו קרקע לצורך פרעון הכתובה ואח"כ נודע שמחלה הדר זביני וכן מדויק בתשובת הרא"ש כלל ס"ג ולא כב"ח וע' בח"מ:

גרושה לא תמכור וכו'. כבר כתבתי הטעם למה נשתנה הדין גרושה, וא"ל למה לי טעמים הללו ת"ל הא קי"ל הנכסים הם כמשכון ביד האלמנה ובח"ה סי' ע"ג מבואר מכירות משכנות מוכרים ע"פ ב"ד הדיוטים ואפשר לומר דוק' מטלטלין יכול למכור ע"פ ב"ד הדיוטים אבל קרקע לא או י"ל אף על גב דקי"ל הנכסים של יתומים הם כמשכון ביד האלמנה מ"מ לא הוי כמשכון ממש דהא הנכסים אינן בידה:

ושלא תפסה היא. כבר כתבתי בסי' צ"ז צ"ח דינים אלו באריכות אם נשבעת שבועה זו דוקא ע"י גלגול או אף בלא גלגול:

צריכה לכלול בשבועתה שלא זלזלה בנכסים. היינו קרקע וע"כ איירי דלא נשבעה על הכתוב' קודם המכירה ומ"מ המכירה קיימת ובסי' צ"ו פסק בקרקע המכירה בטלה וצ"ל דאיירי כאן דמכר' בלא ב"ד מומחין אלא ע"פ ב"ד הדיוטים ומ"מ צריכה לישבע שלא זלזלה כמ"ש בהראש והר"ן והמחבר פסק שם ג"כ ע"פ בית דין הדיוטים מכירה קיימת אף בקרקע, גם נ"ל דאיירי הכא דלא ערערה על מכירה אז לכ"ע המכירה קיים בלא שבועה כמ"ש שם בהג"ה בשם מהרי"ק אף על גב המחבר לא הביא שם דעת מהרי"ק מ"מ ס"ל כן, מיהו תוס' בסוגיא זו ובהרא"ש מבואר קודם המכירה משביעין אותה על הכתובה ואחר המכירה צריכה לשבע שלא זלזלה הואיל דמכרה בלא בית דין ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו דמשביעים שבועת צררי גם שלא זלזלה כן כתב לדברי הרי"ף שם, ולדעת הרמב"ם ורמב"ן א"צ לשבע כלל לא שלא זלזלה ולא שלא גבתה יותר כי ס"ל הבעיין בש"ס קאי על שבועו' אלמנה אם תשבע קודם המכירה או אח"כ ועלתה המסקנא שתשבע קודם המכירה ועיין בהר"ן:

שלא זלזלה. בהרא"ש ובהר"ן איתא דצריכה לשבע שלא גבתה יותר דהא הריווח שייך ליורשים א"י למה כתב כאן רק שבועה שלא זלזלה ולא כתב השבועה שלא גבת' יותר ולדעת כמה פוסקים שלא גבתה יותר צריכה לשבע ולא על שלא זלזלה:

ומכרה שוה ק' בר' או ר' בק'. בטור איתא והוזל שאינה שוה אלא ק' וכתב כן ע"פ תוס' שכ"כ בשם הירושלמי דהקשה שם למה לא יחזור המקח ואוקמי ר"י בדהוזיל מזה מבואר להדיא אם טעה בפלגא המקח חוזר ובח"ה סי' רכ"ז כתב בהג"ה יותר מפלגא חוזר וע"ש בסמ"ע ובש"ך, והמחבר לא כתב בדהוזיל משום דפסק שם בקרקע לא שייך אונאה כלל וכתבו תוס' אף על גב דאכתי יכולה לחזור דהא בתחיל' המכירה היה מקח טעות יכולה לחזור נגד הלקוחו' ותחזור הקרקע ליתומים ותרצו כיון בתחיל' המקח היה כוונתה ליקח בעד הכתובה א"י לחזור נגד היורשים אף על גב בדאוקיר יכולים היורשים לחזור כיון דמכרה בלא בית דין וקיימא ברשות' מ"מ בדאוזיל קיימא ברשות' ונשמע מזה אפילו אם מכרה בלא ב"ד מ"מ בדאוזיל קיימא ברשות' אף לדע' הפוסקים דס"ל אם מכרה בלא ב"ד המכר בטל היינו היורשים יכולים לבטל אבל בדאוזיל קיימא ברשותה, ודברי ב"ח מ"ש על דברי הטור אין מוכרחים ועיין בד"מ נשמע נמי מדבריו דא"י לחזור נגד היתומים ועיין בפרישה וח"מ:

היתה כתובתה ק' ומכרה וכו'. כיון דאין לה כתובה אלא ק' והיא מכרה בעד ק"א בבת אחת המכר בטל ומ"ש הטור בסי' צ"ג במזונו' המכר בטל אף על גב שם יש לה מזונו' כל ימי חייה ע"ש ומ"ש ועיין בבדק הבית שם ודברי ב"ח אנ"ל אבל אם מכרה בשוויה אף על גב דאין לה אלא מנה ומכר' ביותר מכר' קיים כמ"ש בח"ה סי' קפ"ב:

ומכרה לזה מנה. עי' בח"ה אם אמר לשליח מכור כור ומכר לתך בטל המקח וכאן אוקמי בש"ס בקטיני שהם שדות חלוקות וכ"כ הטור והמחבר לא כתב דאיירי בקטיני משום דכתב בב"י דרמב"ם לא כתב בקטיני משום דס"ל אלמנה שאני ואנ"ל לדחות הסוגיא ויותר מסתברא דרמב"ם סומך את עצמו על מ"ש בה' שלוחין:

אם כתב לה כתובה. דכבר נתבאר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' דארוסה אין לה כתובה אם לא כתב לה ושי"א דארוסה יש לה כתובה אבל המנהג כסבר' הראשונה:

בקיאים בשומת קרקע. נראה דלאו דוק' קרקע דה"ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנת הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאים בשומ' וכ"כ הרי"ף והרא"ש כגון גברי מהימנ' ובקיאי בשומ' וכתב המ"מ ופי' אף על גב דליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במה יפה כחם יותר משאר דיינין עכ"פ צריכה שבועה קודם שתמכור כדמסקינן בגמ' מוכרה שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכבר נתבאר בסימן צ"ו דין השבועה ואם מכרה קודם השבועה:

לגבות נדוניית' דאינו רק כחוב בעלמא. מלשון המ"מ לא נראה כן שכתב בפי"ז מה"א דין ט"ז צ"ב בדברים אלו נראה שהוא כדין העיקר והתוספות וכו' עיין עליו וידוע שגם דין זה הוא מטעם שלא תתבזה אשתו בב"ד:

בינה לבין עצמה. כבר כתב מחלוקת זה ג"כ סי' צ"ג סעיף כ"ה גבי מזונות:

אחריות המכר על היתומים. כלומר אם בא ב"ח מוקדם לכתובה וטורף מן הלוקח חוזר הלוקח על היתומים מנכסים שירשו מאביהם אבל ב"ח מאוחר לכתובה אינו יכול לטרוף מן הלוקח מאחר שמכרו לו לצורך כתובה יש לו הזכות של הכתובה ועיין בטור שכ' שעצה טובה לאלמנ' המוכר' לכתובת' שתפרש מה שמוכרת לכתוב' שלא יאמרו שמוכרת למזונות ויקראה רעבתנית ואם אינה חוששת טוב לה שלא תפרש כדי שתוכל לטרוף לקוחות לצורך כתובה ותאמר כל מה שמכר' לצורך מזונות מכרה וכן להפך אם יבא ב"ח לטרוף מה שמכרה תאמר לצורך כתובה מכרה ועיין בב"ח מ"ש בשם התוס' וכי אין זו אונאה ושקר וכו' ועיין לעיל סי' צ"ג סעי' כ"ט:

אין היתומים יכולים לטרוף. נראה דמיירי שהיתומים ידעו מן המחילה רק שרצו להערים ורצו לטרוף הלוקח שלא כדין כי סברו האחריות על האלמנה וע"כ כתב הרא"ש בתשוב' הוא לקמן בטור ס"ס ק"ד מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה אבל אם היתומים לא ידעו מן המחיל' כגון שמחל' לאביהם והם האמינו לה ולא השביעו' ומכרו קרקע לצורך פרעון הכתוב' ע"פ ב"ד ואח"כ נודע שמחל' הכתובה וא"כ מה שמכרו הב"ד היה בטעות למה לא נאמר הדר זביני ויחזרו ללוקח מעותיו כי כל מכירה בטעו' הדר ובב"ח ס"ס ק"ד פי' התשו' של הרא"ש הנ"ל בזה הלשון פירוש מרמה עשו שרימו את האשה ואנסו' עד שמחל' להם הכתוב' דכיון דכבר הכריזו עליה הב"ד היה להם לפרסם המחיל' מיד וכיון שלא עשו כן אין ספק שהיה שם שחוק או היתול עכ"ל ואם כן לפ"ד המחיל' בטיל' ואם עדיין לא שלמו לאשה צריכין לשלם לה ולי נראה כמ"ש כי המחיל' טובה לגבי היתומים אך לגבי לוקח הוי מרמה ע"כ לא מהני אבל האלמנ' אם לקח' מעות אחר המחיל' תחזיר ואם לא לקחה לא תטול:

גרוש' לא תמכור וכו'. דטעם דאלמנ' מוכרת שלא בבית דין הוא מפני שאין אדם רוצה שתתבז' אשתו בבית דין ובגרוש' ובנשאת לא איכפת ליה בביזוי שלה:

בב"ד מומחים. כלו' ג' הדיוטו' הראוים לדון דמ"מ איכ' בינייהו חד דגמיר וסביר:

ושלא תפסה היא משלו. כבר כתבתי לעיל סי' צ"ו סעיף ב' דאגב שנשבע' שלא אתפסה צררי שזה דבר הרגיל באלמנ' כדי שלא תתבזה בב"ד מתפיס' צררי סמוך למית' אגב זה צריכ' לשבע שלא תפסה מעצמה אבל בגרוש' אין מקום לשבוע' זו:

אבל אם היא בעצמה מוכרת. כלו' אף על פי שצריכה ב"ד הדיוטו' מ"מ יש לחוש שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנו' הם ל' הרא"ש:

אא"כ היו בשומא ב"ד הדיוטות. זה דעת הרמב"ם דס"ל דלאחרים אם מכרה שוה בשוה אפי' בינה לבין עצמה מכרה קיים ואם לוקחה לעצמה צריכה לפחות ג' הדיוטות שימכרו לה אבל לדעת הסובר דאפילו לאחרים מכרה בטל בלא ג' הדיוטות א"כ לעצמה צריכה ב"ד ממש אבל בג' הדיוטות אמרי' מאן שם לך:

או שוה מאתים במאה. לדעת הפוסקים דקרקע אין לה אונאה ניח' אבל לדעת ר"ח והרא"ש דקרקע יש לה אונאה מוקי לה בירושלמי בהוזל המקח ואין תועלת בחזרה וא"ל מ"מ תחזיר מן המקח שהרי המקח לא היה כלום ותחזיר הקרקע ליתומים תירצו התוס' דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה ר' הרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל כלו' ולגבי הלוקח יכולה לחזור רק דאין תועלת בחזרה דהא הוזל ואם אינה רוצה לקיים המקח הרשות בידה ועכ"פ לא תחזור הקרקע ליתומים וע"כ כתב הטור והיא רוצה לקיים המקח דברצונה הדבר תלוי לבטל או לקיים נגד הלוקח ולא נגד היתומי' ובב"ח האריך לפרש דברי הטור דאם אינה רוצה לקיים המקח המקח בטל אף לנגד היתומים וכל דבריו אינם ברורים דוק ותשכח כי האמת יורה דרכו כי דברי הטור הם כדברי התוס':

שוה מאה ודינר וכו'. לשון הטור הוא והטעם דאותו דינר אין לה רשות למכור דהא כתובתה אינה רק מנה ואין יכולת בידה למכור יותר מכתובתה נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה וכן הוא פשט המשנה והפוסקים ובב"ח פי' דברי הטור בדרך אחרת וחילק בין טעות לרצון ופשט הירושלמי מוכח דאף רישא מיירי בטעות וכמ"ש התו' ומוטב להניח בצ"ע מ"ש הטור גבי מזונות בסי' צ"ג משנפרש פי' חדש בדברי הטור נגד פשט המשנה ופרש"י וכל הפוסקים:

של רביעי בלבד מכרה בטל. ע' בטור שכתב דלדעת רב אלפס צריך לחלק דה"מ דרביעי לבד מכרה בטל בד"א שהן ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו ל"ד אז לרב אלפס שפסק במכור לי כור וזבן ליה לתך שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו אפי' הראשונים מכרן בטל אם עשה כל אחד ואחד שטר בפני עצמו אא"כ מכרה לכולם בשטר אחד אז מכרן הראשונים קיים אבל הרמב"ם סתם הדברים אף שדעתו כדעת הרי"ף וע' בב"י ובכ"מ וכתב בד"מ שע"כ כ' הטור שמסקנת הרא"ש כרב האי אף על פי שבח"מ סי' קפ"ב כתב הטור שהרא"ש לא הכריע בין ב' הסברות משום דשאני אלמנה המוכרת שהנכסים בחזקתה קיימי למכור משאר שליח המוכר דהרשו' בידה למכור בהרבה פעמי' וגם לא שייך אפושי שטרא באלמנה שהיא המחתמת השטרות:

ושלא בהכרזה דדוקא אם מוכרים ב"ד כדי ליתן לה אז צריך הכרזה משום דאם יטעו בפחו' משתו' ההפסד על היתומים משא"כ בהיא עצמה מוכרת מפסד' לעצמה אם תפחו' ע"כ א"צ הכרזה והא דמוכר' שלא לבב"ד הטעם משום שאין אדם רוצה לתתבזה אשתו בב"ד או משום חינא ונ"מ לגרושה למ"ד משום חינא איכא ולמ"ד משום ביזוי גרושה לא איכפת ליה ביזויה וכ"כ בסעיף ג' להלכה כטעמה דביזוי:

ולכן אף אם מכרו ב"ד כו' ז"ל תשוב' הרא"ש כלל ס"ג וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב"ד למוכרה להגבו' לאלמנה כתובתה ואחר ההכרזה מחלה ליתומים כתובתה ושלחה מצד אחר מורשה שלה להגבו' כתובתה ומכרו ב"ד הקרקע וכתבו אחריות המכר על היתומים ועתה רוצים היתומים להוציא הקרקע מיד הלוקח כי אומרים שלא כדין מכרוה כי כבר מחלה להם אמם כתובתה תשובה מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה כי בית דין כדין מכרוה כי לא ידעו מחילה טמירתא ואחריות המכירה על היתומים ואי אינש דעלמא הוה מוציא הקרקע מיד הלוקח (היו) היתומים (מחויבים) ליפרע כי אחריותו עליהם להעמיד הקרקע ביד הלוקח או לפרוע לו דמי הקרקע ועתה נמי שהם עצמם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם וממילא נשאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל ובטור ס"ס ק"ד מביא תשובה אלא שכתב שם בסוף הלכך אינה מחילה וישאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל. וקשה כיון שאין כאן מחילה כיון דטמירתא הוה והוה כמו מתנה טמירתא בח"מ סי' רמ"ב א"כ המכירה היא מכירה גמורה ופשיטא שזכה הלוקח ומה לנו להזכיר אחריות כאן ובפרישה סימן ק"ה כתב בשם רש"ל דטעם הרא"ש כאן משום שכבר הכריזו עליה הב"ד וא"כ היה להם לפרסם הדבר והיינו מרמה עכ"ל נראה כוונתו דודאי בעלמא מחילה טמירתא היא מחילה שפיר ול"ד למתנה דשם אמרינן שלמרמה עשה כן בסתר משא"כ מחילה שאין בה רמאו' אלא דכאן כיון שהדבר ניכר שנעשו רמאו' א"כ ה"ל כמו מתנה טמירתא ומ"ה לא הוה מחילה והא דזכה אחריות בכדי נקטי לרמז שיש כאן מרמה דהא היתומים בעלמא האחריות עליהם להשגיח בטובת הלוחק ודוגמא לזה יש לומר כאן דהם גורמים ביטול המכירה מחמת שלא פרסמו המחילה וא"כ אין דין זה תלוי כלל באחריות ולא נקטי' אלא לדוגמא בעלמא ומ"ה לא כתב הטור תשובה זו בסימן ק"ג ששם כתב גוף הדין של האחריות שהיא על היתומים אלא בס"ס ק"ד ששם מיירי בדיני מחילה להורות שאין כאן מחילה כיון שהיתה הכרזה ונעשה מרמה בדבר אלא שלשון רמ"א כאן אינו מדוקדק שתלה דין זה בדין אחריות על היתומים וא"כ אם היה נכתב בפירוש שלא יהיה אחריו' על היתומים היו היורשים מוציאין מן הלוקח וזה ודאי אינו דאין להוציא הקרקע ממנו עד שיקבל מעותיו דלמה יפסיד הוא בחנם והאשה שקבלה המעות שם ודאי צריכה להחזירה אלא דשם מיירי שהאשה פזרה המעות וא"א לקבל ממנה ע"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב לשון ולכן בזה גם גוף הדין אינו בענין שזכר רמ"א אלא בדרך שזכר הרא"ש דהיינו שנזכר שהיה שם ערמה אז המחילה בטילה:

אם ב"ד מוכרים כולי ז"ל הטור אם ב"ד מוכרים ונותנים לה אינה נשבעת אלא שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו כלום ואם היא בעצמה מכרה צריכה לישבע שבועות צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים עכ"ל נראה מבואר דבריו דמכירת עצמה מוסיף שבועות שלא זלזלה אבל שבועה שלא תפסה ודאי אין חילוק בה אלא שיש בזה שינוי לשון דהיינו במכירת ב"ד אין שייך לשון שלא גבתה יותר דהא לא גבתה כלום כי אם ע"פ ב"ד ע"כ נשבעת שלא תפסה מעצמה כלום אבל במכירה עצמה שהיא גבתה מעצמה צריכה לישבע שלא גבתה יותר מן המגיע לה ובכלל הזה שלא תפסה מעצמה דאלו תפסה יותר הוה גבתה יותר דהרי הכל נעשה עפ"י עצמה זהו פשוט לע"ד אלא שבפרישה כתב במכירת עצמה ג"כ תשבע שלא תפסה יותר אלא שרבינו קיצר וכתב שבועת צררי שהוא לשון הגמ' עכ"ל ולא דק בזה (דזה) אינה אלא (במכרו ב"ד כ"כ הטור) עוד כתב שם בפרישה וז"ל ושלא תפסה היא משלו נראה דשבועה זו היא ע"י גלגול דשבועות צררי ומ"ה בגרושה שאינה נשבעת אצררי אינה נשבעת שלא תפסה בטענת שמא וא"ש נמי הא דמסיק רבינו בס"ס (צ"ח) וז"ל אבל לרש"י אפילו אם נאבדו אותן שייחד לה א"צ שבועה דתו (לא) מייחד לה אחריני דקשה הא אעפ"כ תתחייב שבועה שלא תפסה משלו כלום אלא ודאי לא משבעינן לה ע"ז בטענת שמא כ"א ע"י גלגול שבועה דצררי עכ"ל ואני הוכחתי בסי' צ"ז דשבועה שלא תפסה אינה קשורה בשבועת צררי אלא שהיא תביעה אחרת בע"פ אלא שאין לה מקום אם היא לא תובעת כתובתה אבל כשתובעת אז יש עליה לישבע אף שבועה זו כיון שבאה להוציא וא"כ ההיא דרש"י שזכר הטור ס"ס צ"ח דאם נגנבו או אבדו המטלטלין שא"צ שבועה היינו שבועת צררי שהיה טענה שהכתובה נפרעת כבר מבעלה זה א"צ לישבע אבל השבועה שלא תפסה משלו כלום דרך גניבה זה אינו תלוי בכתובה אלא כתביעה אחרת בע"פ ויש עליה חיוב כל שבאה להוציא ממון והא דאמר בגמ' שם בפ' עאפ"י דבייחד לה מטלטלין א"צ שבועה היינו שבועת כתובה שהיא צררי ואין שם עסק בשבועת תפיסה אלא מקומה בפ' הכותב בסוגי' דהמושיב אשתו חנונית ומ"ש דגרושה א"צ לישבע על תפיסה דבר זה אינו כמבואר בסימן צ"ג דגרושה נשבעת על הכל והיינו כשהמגרש אומר שתשבע וביתמי אנן טעינן שתשבע על הכל עיין סימן צ"ז:

ולקחה לעצמה דאמרינן לה מאן שם לך מי החזיקך באלו הכנסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו וי"א ס"ל דב"ר הדיוטות כמו יושבי קרנות הם לפיכך אינה חזקה:

אלמנה שהיתה כתובתה כולי ז"ל הטור היתה כתובתה ר' ומכרה שוה ר' בק' והוזל שאינו שוה אלא ק' והיה רוצה לקיים כו' התו' כתבו ע"ד תימא קצת אף על גב דהוזל המקח מ"מ תחזור בו לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזור הקרקע להיתומים וי"ל הואיל ובשעה שקיבלה הקרקע היה שוה ר' מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות יתמי ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמי שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל וזה העתיק בטור אלא שהוסיף וכתב והיא רוצה לקיים המקח והקשה ב"י כיון דטעמא דדין זה דהוה כאלו כוונה לקנות הקרקע א"כ מאי אירי' היא רוצה לקיים המקח אפי' אינה רוצה נמי עכ"ל ונראה לי ביאור דברים אלו דלק"מ קושיית התוספות הנ"ל בדרך זה דכיון דיש כאן ביטול מקח והוה כאלו לא היה המקח כלל אם כן חזרה הקרע ליתמי וכאלו היא באה עכשיו לתבוע כתובתה צריכה לשלם מחדש ר' שלה וע"ז תירצו כיון שהיא עסקה במכירה הנ"ל ממילא היורשים נסתלקו ממנה כאלו היא קנתה הקרקע מהם באותה שעה וקבלה ר' כיון שהיתה שוה ר' וא"כ ל"ק מה שהקשה ב"י דהיינו בזה הענין שנבאר דאיתא בסיפא בשוה ק' ומכרה בר' דהריוח ליתמי וכלל בזה הא דיש כאן ב' חלקים הא' הוא לפי סך שהיה שוה באמת הב' הוא לפי ערך המקח שנמכר דבר זה והנה בשניהם הפסידה האשה דהיינו ברישא שנתאנה האשה אזלינן בתר שוויה הדמים לא בתר המקח וההפסד שלה שנתקבלה ר' כשיעור השיווי ובסיפא שנתאנה המוכר אזלינן בתר שיעור המקח והריוח ליתמי והטעם בגמרא דהריוח הכל לבעל המעות דהיינו יתומים ששלחוה למכור ולא היא שהיא אינה אלא שליח ובזה צריך אתה לומר שזה דוקא באם הסכים הלוקח שיהיה המקח קיים אע"פ שנתאנה דאל"כ הרי המכר בטל והקרקע בחזקת יתמי ואין שייך כאן להזכיר החילוק דמי יקח הריוח דהא אין כאן מקח כלל אלא ודאי דמיירי שהלוקח מרוצה במקח וע"כ המקח קיים וע"כ נוטלים היתומים שהם המשלחים את האשה ליקח את הריוח אבל ברישא שנתאנה האשה ודאי אם לא הסכימה האשה במקח אחר שנתאנית צריכה היא לקבל ההפסד וזה פשוט כיון שכבר הוה כאלו קנתה היא הקרקע באותה שעה שמכרה ללוקח ואזלינן בתר שווי הדמים דהיינו ר' ולא אזלינן בתר המקח דהא נתבטל אח"כ מאחר שהיא אינה מסכמת במה שנתאנה והדר לרשותה כיון שהוא שלה אלא אפילו אם היא רוצה במקח ונשאר קיים דניזול בתר המקח קמ"ל דאפי' הכי אזלינן בתר שיווי הדמים ולא בתר המקח ואם כן הא דנקט ברישא שהוא רוצה במקח היינו לרבותא ועל כרחך לומר כן דאי אפשר לומר כן שברישא לא הפסידה האשה אלא אם היא רוצה דוקא ודאי תמוה וכי בשופטני עסקי' דלמה תתרצה היא במקח ואם כן הא דנקט ברישא שהוא רוצה במקח היינו לרבותא ועל כרחך לומר כן דאי אפשר לומר כן שברישא לא הפסידה האשה אלא אם היא רוצה דוקא ודאי תמוה וכי בשופטני עסקי' דלמה תתרצה היא במקח כדי שתבא לידי הפסד אלא ודאי שנקט דבר זה לרבותא דאפי' הכי ההפסד שלה וכ"ת מנא ליה לטור רבותא זו הא לא קשה דבסיפא שנתאנה הלוקח שם מיירי דוקא בלוקח מסכים דהא אזלינן בסיפא בתר סך המקח וא"כ צריך להיות המקח קיים וכיון דרישא וסיפא בחדא מחת' מחתינהו ממילא ברישא מיידי ג"כ אפי' באשה שנתאנית מקיימת המקח והמקח נשאר קיים אפ"ה לא אזלינן בתר המקח אלא בתר שיווי הדמים וההפסד שלה כנ"ל נכון מאד בס"ד:

ואפילו היא אומרת אני אחזיר כו' ול"ד מ"ש בסעיף שקודם לזה במכרה שוה ר' בעד ק' דהמכר קיים וההפסד שלה כבר תירץ ב"י שאני הכא דהכתובה לא היתה אלא ק' נמצא דהמותר על ק' אין שייך לומר שיהיה ההפסד שלה לנכות לה מכתובתה משא"כ לעיל שכתובתה ר' שייך לומר ההפסד שהוא מותר על ק' ינכו מכתובתה וכן איתא במתני' בהדיא בזה היתה כתובתה מנה כו' ויפה תירץ וכן איתא בסי' צ"ג היכא דמכרה למזונו' שוה מנה ודינר במנה דהמכירה בטלה דגם שם לא שייך לומר שהפסד יהיה שלה דהא אין כאן חיוב אלא בעד המזונות ומה שתקבל מן הלוקח יהיה לך למזונות להבא ועד יום המכירה אין שום חוב שנאמר שהיא תפסיד דדוקא בכתובה שכבר יש לה חיוב אמרינן שהמותר תפסיד ממה שחייב לה כבר וא"ל עד הטור שלא זכר האי מלתא שאין לה אלא כתובה מנה הא ל"ק מידי דהא סיים על זה אפי' רוצה ליתן ליתומים מה שטעתה ולא אמר שינכה לה מכתובתה אלא ודאי מבואר שמרמז דלא היה לה כתוב' רק פחות מדמי המכירה וזה ברור לע"ד:

היתה כתובתה כו' זה דעת רבינו האי בטור ועיין בח"מ סימן קפ"ב, מה שכתבתי שם במחלוקתם בזה:

קרקע. ל"ד קרקע ה"ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנות הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאין בשומת אותו דבר. ואותן ג' רשאים להיות הדיוטים ממש דלית בהו דגמיר וסביר אלא בקיאין בשומא הר"ן עיין ח"מ ב"ש:

עצמה. ע"ל סי' צ"ג סעיף כ"ה:

מומחים. כלומר ג' הדיוטים הראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר ח"מ ב"ש בשם הר"ן וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ע"ג:

זלזלה. ובהרא"ש ובהר"ן אי' דצריכה לשבע שלא גבתה יותר דהא הריוח שייך ליורשים. וכתב ב"ש וא"י למה לא כתב הש"ע דצריכה לישבע שלא גבתה יותר וע"ש ס"ק ט':

בר'. עיין ח"מ וב"ש ועיין ש"ך ח"מ סי' רכ"ז ס"ק י"ד:

אם כ' כו'. כשיטתו לעיל סימן נ"ה ס"ו:

ושלא בהכרזה. צ"ח א' דכל שלא בבית דין הוא ג"כ שלא בהכרזה:

נאמנים כו'. עתוס' שם ד"ה דאמרי' כו' וכ"כ הרא"ש שם:

ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה מכרה כו':

ואם כו' ויש כו'. ע"ל סי' צ"ג סכ"ה:

גרושה כו'. מתני' שם וכר' יוחנן דמתני' ד"ה היא:

מומחים. דשלא בב"ד דאמרינן שם היינו מומחים כנ"ל ס' א':

ואלמנה כו'. דליכא משום חינא וכפי' ר"ח וערוך וכמ"ט תוס' שם פ"ד א' ד"ה לכתובת כו' ובגיטין מ"ט ב' ד"ה משום וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ג' ע"ש

אם כו' אבל כו'. כפירש התוס' צ"ח א' סד"ה מוכרת. ועוד אמר ר' כו' וכ"כ הרא"ש שם ודוקא שלא בב"ד כמש"ש מוכרת שלא כו' וע' רא"ש שם:

אלא כו' וי"א כו'. ע' סימן צ"ג סך"ח: