חרש שוטה וקטן איזה שבועה נשבעים - שולחן ערוך חושן משפט סימן צ״ו

ואין שם תובע כו'. וכ"פ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' מ"ח ע"ש. עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' מ"ה:

וי"א דאין נשבעין כו'. וכתב הר"ן פ' שבועת הדיינים בשם רשב"א שאינו מתחייב אפי' פשע בודאי שכיון שפטרתו תורה אפי' מדין פשיעה פטרה אותו והביא ראיה מדאמרי' בס"פ החובל גבי ההוא ארנקי דפשע בה ההו' גברא וקאמר והתני' לשמור ולא לחלק כו' אלמא כל שפוטר הכתוב מדין שומרין פטור אפי' מדין פשיעה עכ"ל ולפי מה שכתב לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ב אין ראיה מהתם ולכך נרא' דאם ידוע שפשע או מודה שפשע לקטן חייב וכן משמע מדברי הפוסקים:

אף על פי שתבעו כשהוא גדול רק שהנתינה היתה כשהיה קטן. נ"ל דדקדק וכתב הכי ולא כתב איפכא לפי שכתב המחבר כלשון הרמב"ם אבל שמר לקטן דמשמע שהנתינה היתה בקטנותו ואפי' הכי מהני לכך כתב דכה"ג לא מהני ואה"נ דאם היתה הנתינה בגדלות אע"פ שהתביעה היתה בקטנות נשבעין לו כדעת הרמ"ה שהביא הטור סעיף י' שחולק והביא באחרונה משמע דהכי סבירא להו וטעמא דמסתבר הוא ע"ש וכן דעת הראב"ד ובסמ"ע לא כ"כ ולעד"נ כמ"ש:

וכן אם הודה כו'. עיין סמ"ע וע' מ"ש לעיל סי' צ"ג ס"ק ד':

על השטרות אין נשבעין כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י"ב פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו מקצתן כו' ולי נראה דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע והיינו דכתב הרשב"א טעמא דשבוע' זו תקנת חכמים היא להפיס דעתו של תובע דהכי אמרינן להדיא בש"ס פרק הכותב (סוף כתובות דף פ"ז) דשבוע' זו על השטרות כדי להפיס דעתו של תובע דאלו לפי' הסמ"ע לא שייך דאין נשבעין אלא להפיס נמי דעתו של תובע דלא אשכחן בשום דוכתא לשון זה בכה"ג והיינו דנקטו הרשב"א והמחבר שטרות ולא נקטו עבדים וקרקעות והיינו דכתב הרשב"א דהא דנשבעין היסת לקטן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר דנשבעין היסת לקטן היינו מתקנת' שלא ילך כל אחד ונוטל ממונו של קטן והיינו דוקא ליפטר אבל בשטרות שאין נוטל עד שישבע וצריך לישבע קודם הפרעון בהא תקנתא לתקנתא לא עבדינן והלכך מי שהיה לו שטר על אביו של קטן באופן שהי' הקטן מחויב לשלם כגון בהודה ומת בחליו וכה"ג וכדלקמן ר"ס ק"ח ס"ג ואח"כ טען הקטן שפרע לו הוא ואומר לישתבע לי או מביא עד אחד שפרעו אין נשבעין אלא הקטן צריך לשלם ומשביעו היסת לאחר פרעון אבל מ"ש הסמ"ע שטוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' ליתא לפע"ד גם לדינא כיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברי' א"כ כיון דנשבעים היסת לקטן שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של קטן א"כ ה"ה בשטרות דמהיכא תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן דלענין היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים כנ"ל ברור ודוק היטב:

כגון עסק משא ומתן כו'. ע"ל סי' רל"ה סט"ו ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ל' וע"ל סי' שמ"ט ס"ג:

משביעין אותה כו'. משמע דשוה ממש לאיש ומשביע אותה מיד בכל ענין והב"ח כתב דדוקא שבועה דרבנן אבל לא שבוע' דאורייתא ואין דבריו נכונים בחילוק זה ובפרט מ"ש דתשובת הרא"ש שהביא הטור סכ"א מיירי בשבועה דרבנן כמבואר מדבריו שכתב וגם האשה תשבע שאינה ברשותה דשבועה זו תקנת חכמים הוא עכ"ל הב"ח וזה תמוה דדוק' כשרוצה לשלם היא תקנת חכמים מטעם דחיישינן שמא עיניו נתן בה כדלעיל סימן ע"ב סט"ו אבל כשאינו משלם הוי שבועה שאינה ברשותו ש"ד כמ"ש הרא"ש גופיה בפרק המפקיד והטור לקמן ר"ס רצ"ד ומה שדחקו לתרץ קושיות ב"י נלפע"ד לתרץ דמ"ש הטור בשם רב האי מיירי בענין שאף אם תודה לא תחייב לשלם כגון שלותה וידוע שכבר הוציאה המעות דאף אם תודה אינה חייבת לשלם מיד רק לאחר שתתגרש וכן מה שכתב הסמ"ג ושאר פוסקים דאף בפקדון אין משביעין אותה היינו כשידוע שנאבד אלא שתשבע שלא פשעה ע"כ מה צורך להשביע כמבואר בתשוב' הרא"ש שהביא רבי ירוחם ותשובת הרא"ש שמביא הטור סכ"א מיירי בהדיא שהשאילה לכך פסק הרא"ש דתשבע שאינם ברשות' הכלים דאם תודה שהם ברשותה חייבת להחזיר מיד ולכך לא פסק שתשבע שלא פשע' דאף אם תודה שפשעה לא תשלם מיד ותשובת הרא"ש שהביא הטור סכ"ה היינו שיש לחוש שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בהן והתשובה לגאון שהביא בסכ"ג מיירי הכל שמשביעין אותה אולי תודה שהוא מצוי אצלה דאז חייבת לשלם מיד וכן כתב בע"ת שער ל"ו ח"א דמשביעין א"א אם יש לחוש שממון הפקדון או הלואה הוא תחת ידה (וכן משמע בעיר שושן שמחלק כמ"ש עיין שם) וכן אם זה חושדה שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בה תשבע כשאר הלוים הנשבעין על טענת שמא עיין שם ודלא כהב"ח שכתב בפשיטות דאין משביעין אותה משום דבר רק כשידוע שיש לה ממון שאין לבעלה רשות בהן ובזה שכתבתי נתיישב כל קושיות הב"י על נכון ועיין בהגהת מיימוני סוף פ' ח' מהלכות טוען מדין שבועת א"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' מ"ב ד' קי"ח ע"ד וח"ב סי' קפ"ב:

שתשלם לכשתתאלמן. עיין בסמ"ע עד וכמ"ש בסי' פ"ו ועיין מ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ה ס"ק י"א שהשגתי שם על זה וע"ש:

אע"פ שנושאת ונותנת בתוך הבית ודלא כיש חולקין כו'. היינו ע"פ מ"ש בד"מ וז"ל במרדכי פרק החובל פסק ראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי היא כאלו הבעלים מינו אותן שלוחים ואם יש עדים חייבים הבעלים לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן ואם אין עדים נשבעת כו' (וכן הוא בהגהת אשר"י פרק החובל בשם ראבי"ה) אבל בתשו' מהרי"ק שורש קצ"ב כ' דמהר"ם (במרדכי) שם ושאר פוסקים חולקים אראב"ן ואף ראב"ן לא קאמר אלא בדבר מועט אבל לא בדבר מרובה וכיון דשאר פוסקים חולקים אין להוציא ממון מספק וע"ש עכ"ל ד"מ אבל לפע"ד כל דברי מהרי"ק בתשו' זו אינם נכונים דנ"ל ברור דגם מהר"מ מוד' לראב"ן ואיהו מיירי מסתם נשים וכן מ"ש מהרי"ק שם דכיון דשאר כל הפוסקים לא הזכירו זה משמע דל"ס הכי אין מזה ראי' דאינהו מיירי מסתם נשים (ועמ"ש לעיל סי' ס"ב ס"ק ח') אבל באשה הנושא' ונותנת בתוך הבית לא מסתבר כלל שהיא תיקח מאחרי' ממון והבעל ידע מזה ויאכלו ביחד שניהם הממון ולא ישלמו כלום וכן בדבר שדרך הנשים ליקח כגון דבר מועט וכה"ג לצרכי הבית פשיטא דדין סתם נשים כאשה הנושאת בתוך הבית וכן כתב מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ט אך שכ' שם שמצא תשו' הרא"ש (והוא בכלל י"ג סי' י"א) שכתב שמהר"ם לא הי' פוסק כאותן גדולים שסוברים משום תקנת השוק והבאתיו בספ"ק סי' נ"ט ולפענ"ד אין מתשו' הרא"ש שם ראיה דז"ל שם ששאלת' אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן לצדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידיה נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאמרו שמכרה ומקחה קיים וכן נושאת ונותנת משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא הי' פוסק כן עכ"ל ונראה דרבינו מאיר לא פסק כן כיון שהבעל מוחה ועוד דאפי' אינו מוחה ס"ל דיכול למחות אח"כ דנהי דהוי כשלוחים מ"מ יוכל לבטל המקח והמשא ומתן כמו גבי שליח בדבר שאין לו תועלת בו וכדקי"ל לקמן סי' קפ"ב דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם נושאת ונותנת והבעל שותק ולא מיחה פשיטא דאמרינן דמסתמא הסכים למעשיה ונהנה מן הממון וחייב לשלם כיון דהיא נושאת בתוך הבית. ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט גם מ"ש וז"ל ולכל הפחות מאחר דר"מ פליג אראב"ן לפי הנלפע"ד אין כח ביד ראובן להחזיק בנכסי אביו דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נשארו הנכסים בחזקתן כו' וגדולה מזה השיב מהר"מ ז"ל בתשובת שאלה המתחלת סרח בת אשר כו' דלא מהימן לעכב הספרים כו' עכ"ל ולא נהירא ול"ד לתשובת מהר"מ דהכא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מצי למימר קים לי וכמ"ש מהרי"ק גופיה בשורש כ"ב וקס"א וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' פ"ב (ואולי מיירי שם במקרקע אבל פשט לשונו לא משמע כן ע"ש) ע"כ נראה עיקר כמו שפסק מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ט דהבעל חייב לשלם עבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ועכשיו כל הנשים בהך מועט מחוייבים הבעלים לשלם עבורם אם היא חייבת בדין משום תקנת השוק והכל לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון בעל בידה פשיטא שאפי' דבר גדול מוכרח הבעל לשלם הכל כפי הענין ומנהג המקום וחכמת עיני הדיין עכ"ל וכ"כ בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ט דאם רגילות בסך גרול גם במרובה יהיו מעשיהן קיימין אלא שכתב שם כן לראב"ן וכבר כתבתי שגם מהר"ם אינו חולק. מיהו כל זה בהלואה או פקדון בענין שהיה להם הנאה מהממון אבל אם פשעה בפקדון או משליכתו לאש או חבלה וכהאי גוונא הבעל פטור וכדאיתא בהגהת אשר"י פרק החובל בשם ראבי"ה וע"ש:

אין נשבעין על טענת חש"ו כו'. פי' שבועה דאורייתא וכמ"ש. בסמוך ס"ב והטעם דחרש ושוטה דומים לקטן דלאו בני דעת נינהו כי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר ותביעתו היא ע"י רמיזה רש"י וקטן מיעט' קרא מדכתי' איש כי יתן כו' ודרשי' איש ולא קטן וכתיב עד האלקי' יבא דבר שניהן השוה התור' העמדת הדין לתחלת הנתינ' דבשניהן בעי' איש שהנתינ' תהי' מתחל' בשעת גדלות לאפוקי קטן שהגדיל ותבעו בגדלותו וגם שיהיה הגדול תובעו "בדין [ואז מהני ולא אמרינן גדול במילי דאבוה קטן הוא] "לאפוקי קטן הבא בטענת אביו לאמר אבי הגדול הפקיד בידך וכ"כ הטור לדעת ר"י ולא כרש"י דפליג וס"ל דבקטן הבא בטענת אביו נשבעין אטענתו ב"י ע"ש ועפ"ר:

כמשיב אבידה ואף שכבר נתבאר בסימן מ"ה ובכמה מקומות דבמודה מקצת לא אמרינן דיהא נאמן במיגו דאי בעי הוה כופר הכל משום דלא היה יכול להעיז פניו לכפור בכולו ה"מ בגדול אבל בקטן ובפרט בקטן הבא בטענת אביו היה יכול להעיז וכן הוא בגמ':

וי"א שצריך לישבע טעמו דנתבאר בטור דס"ל דהוא דומה לגדול שתובע לחבירו ע"פ ע"א שמעיד שלקח משלו אע"פ שהתובע אינו יודע אם לקח זה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה סקכ"ג אבל הרמב"ם ס"ל דשאני קטן דתביעתו אינו תביעה כלל ואימעטי' קרא:

אבל אם שמר לקטן כו' "עד מחמת טענה כו'. הטעם דטענת שומרים אף בגדול אינו טענת ודאי רק על הספק משביעין אותו שנאבד מידו בלא פשיעה א"כ מה לי קטן מה לי גדול ואיש כי יתן הכתו' בפ' שומרים לא בא למעט אלא טענת ודאי ויש לו ע"א:

וי"א דאין נשבעין לו כו'. טעמא דאיש כי יתן קאי גם אכל טענה דהשומר:

אע"פ שתבעו כשהוא גדול כו'. וה"ה איפכא שתבעו כשהוא קטן והנתינ' היתה בגדלות כגון שהפקיד אביו כמ"ש לעיל בשאר תביעות וכ"כ המ"מ ע"ש:

וכן אם "הודה שהי' שותף כו'. המחבר אזל לטעמי' שפסק כהרמב"ם לעיל סי' צ"ג ס"ב דס"ל דלא אמרי' מגו להפטר משבוע' אבל בטור כ' כאן דפטור אם אין "עדים שהיה שותפו והיינו משום דס"ל כהרא"ש דחולק עם הרמב"ם בזה שם ר"ס צ"ג ע"ש ובפרישה ועיין שם בר"ס צ"ג בסמ"ע מ"ש מזה:

וכיוצא בו טענת שמא דדוקא משבוע' התורה איתמעטו:

שבועת היסת נשבעין לו. שלא יהא כל א' נוטל ממונו של קטן וילך לו:

בין שהוי' שם עד כו'. בס"א נתבאר דיש חולקין בזה:

לפי שאינו יודע עונש השבוע' ור"ל גם עונש חרם אינו יודע:

על השטרות אין נשבעים פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן ומטעם כיון דאין נשבעין על השטרות אפי' בגדול אלא מתקנת חכמים להפיס דעתו של התובע וכמ"ש בסימן שלפני זה ומה שנשבעים לקטן גם כן תקנת חכמים היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן:

שיש לו הנאה לקטן שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע אותו ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן:

עד שיגדל וישבע. דבקטנותו אין משביעין אותו דא"י עונש השבוע' וע"ל סימן פ"ט ס"ב:

אין קנין קטן כלום דבעינן שיהא איש וכמ"ש שלף איש נעלו:

שדין החרש כדין הקטן ר"ל וכמו שנתבאר בס"ג דרואין אם טענו בדבר שהיה לקטן הנאה ממנו כו' וה"ה בחרש:

ומשביעין אותה ל' הטור דשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

שתשלם לכשתאלמן כו'. אבל אין כופין אותה למכור כתובת' בטובת הנאה מיד דכל אשה לגבי בעלה מסתמא מחלה לו חוב כתובת' כשמכרוהו לאחרים והמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש לעיל סי' ס"ו וע"ל סי' תכ"ד שהארכתי בזה בסמ"ע ואין כאן חוב על הבעל מדר' נתן כיון דלא מטי עדיין זמן פרעון הכתובה וכמ"ש בסי' פ"ו ע"ש:

ואם הבעל מודה כו'. עיין בטור ובפרישה בדין זה ובשאחר זה מ"ש שם עליו:

י"א דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת דהא מוציאין כו'. מל' "דהא משמע דס"ל למור"ם ז"ל דזה פשוט הוא דמוציאין אותה מב"ה כשנותנים חרם ואפי' אין כוונת המחרים עליה וזה לא מצאתי מבואר בשום מקום וגם ל' בנימין זאב אינו כן אלא ז"ל שם בסימן שפ"ה יחרים בב"ה סתם אך אם האשה מעוברת ימתין עד שתלד דמזה נזהרים העולם שלא להשביע אשה מעוברת ואפילו היכא דאמרי' להחרים סתם בב"ה לא יחרימו עד שתלד דהא כונת החרם עליה הוא ואיכא למיחש עכ"ל. הרי שדן שלא ליתן חרם מדין שבועה שנזהרין העולם מלהשביעה ומור"ם כאן דן דין שבועה מדין חרם. וגם משמע מל' בנימין זאב דאין מונעין מליתן חרם אלא דוקא כשהחרם בשבילה ואז אפילו אינה בב"ה לא יתן חרם בשבילה אפילו סתם ושניהן הן דלא כמשמעות דברי מור"ם ז"ל שכתב כאן:

בש"ע סעיף א' ובא עד אחד אף ע"ג דבסי' ע"ה פסק המחבר דנשבע ע"פ טענת ספק כשיש ע"א תי' ב"י דהכא גרע טפי בתביעת קטן ותמוה זה דהא בשבועת השותפין משביעין בטענת שמא והיינו דמעמידין אפוטרופסים כמ"ש בסמוך ולא גרע קטן מגדול בטענת שמא ולפד"ר נכון הוא שכתב דהרמב"ם ס"ל בע"א בטענת ספק פטור משבועה דאורייתא וכן כתב המ"מ בהדיא דס"ל לרמב"ם כרבו שהוא ר"י הלוי שכתב רבינו בשמו כן בסימן ע"ה והב"י חלק על רבינו וכתב שבפ"ד מגזילה כתב היינו כו' מאוד תמוהים דבריו בזה דאדרבה איתא שם בדין י"ג שהקשה הראב"ד עמ"ש הרמב"ם ביש ע"א שגזל וב"ה אומר שכלי גזול הוא בידו ה"ל מחויב שבועה וכו' הא אין כאן טענת ברי ותירץ כיון דראו הכלי בידו ה"ל ברי והרמב"ם ס"ל גם כן הכי ובמשמעות ל' המ"מ שם:

(סעיף ד) לפיכך עדים כל האי לפיכך מיותר הוא לגמרי ונראה דנפקא מיניה אפילו אם רוצין לכתוב זמן בשטר וה"א דאין כאן היזק דהא יכול אחר כך להתברר שהי' קטן בזמן השטר מ"מ לא יעשה כן:

(סעיף ו') אשת איש שנתחייבה וכו' פי' שיש תועלת עכשיו בשבועתה דהיינו שבועה שאין הפקדון ברשותה לא מהני לומר כל אשר לה הוא של בעלה משא"כ במידי דלית עכשיו תועלת כגון שתשבע שאין לה במה לשלם אין משביעין אותה כיון שכל אשר לה היא של בעלה ומ"ש בשם הרא"ש אשה שנתחייבה שבועה בשביל ש"ח שמחוייבת לשבע שם מיירי בפנויי' ובזה ניחא מה שהקש בית יוסף התשובות אהדדי:

(ע"ש אבל אין בעלה) כתב ב"י בשם סה"ת אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מה דאתי מחמתיה קיים בוודאי שנפרע מהם המלוה עכ"ל וראיתי למוחז"ל שלמד מזה באם חייב לוה אחד להרבה בע"ח ומאחד מהם לקח סחורות בהקפה אם הם בעין או מה דאתי מחמתיה קיים אין לאחרים חלק בהם וכ"כ רבינו סי' ק"ח וסי' ר"פ ס"א בשם הרמ"ה וכ"כ רי"ף בפרק אע"פ גבי מורדת עכ"ל ל"נ כן דודאי גבי לוה מיד שבא המעות לרשותו אף שהם בעין מ"מ אין עליהם שם מלוה שנאמר אלו מעות של פלוני דהא מלוה להוצאה נתנה רק שהמלוה יש לו שעבוד עליהם ע"כ לא עדיף משאר מלוין שיש להם ג"כ שעבודים עליו משא"כ בהך דסה"ת דהבעל אין לו שום שעבוד ע"ז הממון שבא מחמתיה דמלוה אף שהוא בעין על כן אין לבטל שום זכות בו ובזה מדחיא ג"כ שאר ראיות הנזכרים שם שאין להם שום דמיון ללוים שיש להם שעבודים כנ"ל:

(בטור ס"ס זה ושואלין אותו איך נתת סי' כו') בס' ב"ה נוסף עוד על תשו' גאון זה שם ואע"פ שאין לשמוע בד"א ביחידות מ"מ בעבור תקנה גדולה זו שאני: כתב בערוך ערך היסת שאשה שנשבעה בשביל מעות משביעין אותה לפי כבודה ולא דומה לסוטה ע"כ ונראה דלא נתכווין אלא שלא לבזותה כסוטה אבל מ"מ לא נגרע דינה מאיש דהא אית' בפ' הכותב האי אתתא דאתחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמר בע"ד תיתי ותשתבע במתא כי היכא דתכספא כו':

חרש. פי' הסמ"ע דהיינו שבוע' דאורייתא וכמ"ש בס"ב גבי קטן דחרש ושוטה דומין לו דלאו בני דעת נינהו וע' בתשו' מהר"י הלוי סי' צ"ז:

אבידה. ואע"ג שכבר נתבאר בסימן ע"ה ובכמה מקומות דבכל מקום לא אמרינן דיהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל משום דא"י להעיז פניו הני מילי בגדול אבל בקטן ובפרט בקטן הבא בטענת אביו הי' יכול להעיז וכן הוא בש"ס סמ"ע:

תובע. וכ"פ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' מ"ח ע"ש ובתשו' ר"י לבית לוי סי' מ"ה. ש"ך (וכת' הט"ז אע"ג דבסי' ע"ה פסק המחבר דנשבע ע"פ טענת ספק כשיש עד א' תירץ הב"י דהכא גרע טפי בתביעת קטן ותמוה זה דהא בשבועת שותפין משביעין בטענת שמא והיינו דמעמידים אפטרופסים ולא גרע קטן מגדול בטענת שמא כו' ע"ש):

שמר. הטעם דטענת שומרים אף בגדול אינו טענת ודאי רק על הספק משביעין אותו שנאבד מידו בלא פשיע' א"כ מה לי קטן מה לי גדול. ואיש כי יתן הכתוב בפ' שומרים לא בא למעט אלא טענת ודאי ויש לו עד אחד. סמ"ע:

שומרים. וכת' הר"ן בשם הרשב"א שאינו מתחייב אפי' פשע בודאי שכיון שפטרתו תור' אפי' מדין פשיע' פטרה אותו והביא ראי' מסוף פרק החובל גבי ההוא ארנקי דפשע בה ההוא גברא כו' עד כאן ולפי מ"ש בסי' ס"ו סל"ט אין ראי' מהתם ולכן נרא' דאם ידוע או מודה שפשע לקטן חייב וכן משמע מדברי הפוסקים עכ"ל הש"ך וע' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ר"ל:

שתבעו. כת' הסמ"ע דה"ה איפכא שתבעו כשהוא קטן והנתינ' הית' בגדלות כגון שהפקיד אביו כמש"ל בשאר תביעות וכ"כ הה"מ אבל הש"ך כת' דאם הית' הנתינ' בגדלות אע"פ שהתביע' הית' בקטנות נשבעין לו כדעת הרמ"ה שהביא הטור שחולק והביאו באחרונ' משמע דהכי ס"ל וטעמא דמסתבר הוא ע"ש וכן דעת הראב"ד עכ"ל:

וישבע. המחבר אזיל לטעמיה שפסק בסי' צ"ג ס"ב דלא אמרינן מגו להפטר משבוע' אבל הטור כת' כאן דפטור אם אין עדים שהי' שותפו והיינו משום דס"ל כהרא"ש דחולק בזה בר"ס צ"ו ע"ש. סמ"ע:

שהי'. בס"א נתבאר דיש חולקין בזה. שם:

השטרות. פי' הסמ"ע דאם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן כו' והש"ך השיג עליו וכת' דליתא כן לדינא דכיון דלענין שבועת היסת אין חילוק בין שטרות לשאר דברים א"כ כיון דאין נשבעין היסת לקטן שלא יהא כל א' נוטל ממונו של קטן ה"ה בשטרות דמהיכי תיתי לחלק בין שטרות לשאר דברים בזה ולא שייך בזה לומר תקנתא לתקנתא כו' אלא דר"ל על השטרות כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע כנ"ל ברור עכ"ל וע"ש:

הנא'. שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' רל"ה סט"ו ובסי' שמ"ט ס"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל':

קנין. דבעינן שיהא איש וכמ"ש שלף איש נעלו כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז האי לפיכך מיותר הוא לגמרי ונרא' דנ"מ אפי' אם רוצים לכתוב זמן בשטר וה"א דאין כאן היזק דהא יכול להתברר שהי' קטן בזמן השטר מ"מ לא יעשו כן עכ"ל):

משביעין. דשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתור' וכת' הש"ך דמשמע דשוה ממש לאיש ומשביע אותה מיד בכל ענין ואפי' שבוע' דאורייתא ודלא כהב"ח וע"ש (וכת' הט"ז דצ"ל שיש תועלת עכשיו בשבועתה כגון בפקדון שאינו ברשותה משא"כ במידי דלית עתה תועלת כגון שתשבע שאין לה לשלם כיון שכל אשר לה הוא של בעלה אין משביעין אותה ומ"ש בשם הרא"ש אשה שנתחייב' שבוע' בשביל ש"ח שמחויבת לישבע שם מיירי בפנויה ובזה ניחא מה שהקש' ב"י התשובות אהדדי עכ"ל):

לשלם. כת' בעה"ת ואם זה חושדה שיש לה מעות שאין לבעלה רשות בה תשבע כשאר הלווין הנשבעין על טענת שמא ע"ש ודלא כב"ח וע' בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' מ"ב וח"ב סי' קפ"ב. ש"ך:

או. כת' הסמ"ע אבל אין כופין אותה לימכר כתובתה בטובת הנא' דכל לגבי בעלה ודאי מחלה דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש בסי' ס"ו וע"ל סי' תכ"ד ואין כאן חוב על הבעל מדר"נ כיון דלא מטי עדיין זמן פרעון הכתוב' עכ"ל ובסי' פ"ו ס"ה השיג הש"ך ע"ז ע"ש:

ונותנת. ע' בש"ך שהאריך להשיג על דין זה ובמסקנת דבריו כת' וז"ל ע"כ נרא' עיקר כמו שפסק מהרש"ל דהבעל חייב לשלם עבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ועכשיו כל הנשים בסך מועט מחוייבים הבעלים לשלם עבורה אם היא חייבת בדין משום תקנת השוק והכל לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון הבעל בידה פשיטא שאפילו דבר גדול מחויב הבעל לשלם הכל כפי הענין ומנהג המקום וחכמת עיני הדיין ע"כ וכ"כ בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דאם רגילות בסך גדול גם במרוב' יהי' מעשיהן קיימין. מיהו כל זה בהלוא' או פקדון בענין שהי' להם הנא' מהממון אבל אם פשעה בפקדון או השליכתו לאש או חבלה וכה"ג הבעל פטור עכ"ל וע' בתשו' מהר"מ מינץ סי"ז:

מוציאין. מל' זה משמע דס"ל להר"מ דפשוט הוא דמוציאין אותה מבה"כ כשנותנים חרם ואפי' אין כונת המחרים עליה וזה לא מצאתי מבואר בשום מקום וגם מלשון הבנימין זאב שכת' אך אם האשה מעוברת ימתין עד שתלד דמזה נזהרים העולם שלא להשביע אשה מעוברת ואפי' חרם סתם לא יחרימו עד שתלד דהא כונת החרם עליה הוא ע"כ הרי דוקא כשהחרם בשבילה ואז אפילו אינה בבה"כ לא יתנו חרם בשבילה אפילו סתם וזהו דלא כמשמעות דברי הרמ"א כאן. סמ"ע:

אחד כו'. כפי' תוס' דמ"ש אלא בדרבה קאי אגדול דא"א לומר אקטן דא"כ עיקר תי' חסר מן הספר ועוד ממ"ש ב"ק ק"ו ב' אין נתינת כו' עד כו' וה"נ תביעה בקטן:

וכן. כ"כ הר"י מיגש וכשיטתו שכ' הרא"ש בשמו פ' הדיינין ס"ה והביא הר' אפרים ראיה ממ"ש בב"מ ד' ב' שע"י טענה כו':

וי"א כו'. כמ"ש בסי' ע"ה סכ"ג ע"ש ועבטור ועב"י וער"ן שכ' ג"כ דהר"י הולך לשיטתו כנ"ל: (ליקוט) וי"א כו'. עתוס' דסנה' ס"ח ב' ד"ה קטן כו'. וי"ל דה"מ כו'. והוא כשיטת הרי"ף וש"פ בסי' ע"ה סך"ג אבל להחולקים בודאי אינו נשבע כאן (ע"כ):

אבל כו'. דעירוב פרשיות ואיש קאי אכי הוא זה דמשתעי בטענת בריא:

וי"א כו'. כמ"ש בב"ק שם דאפי' כאבידה לא חשיב ל"ד אבידה כו' וערש"י שם ד"ה אין כו' ואין באין כו' אלמא דבשומרים משתעי ועוד דגם בש"ש כתיב כי יתן איש ושם כי הוא זה לא כתיב ועוד דפריך בשבועות שם והאמרת רישא כו' לוקמיה בשומרין וזה הקושיא ק' גם להג"ה ראשונה וי"א כו':

שהיא שבועת התורה. ר"ל אבל בסיפא בשותפין ואפוטרופס מודה אע"ג דכעין דאוריית' של שומרין תקנוה:

אע"פ כו'. ב"ק שם:

וכן אם כו'. כמ"ש בפ' השולח אפוטר' שמנהו כו'. דדוקא משבועת התורה דמעטינהו קרא אבל מדרבנן נשבעין כמו כל הדברים שאין נשבעין מן התורה קרקעות כו' וז"ש בהג"ה למעלה שבועת התורה ר"ל דמדרבנן נשבעין אשומרים וכן אכל טענות כמ"ש בס"ב:

אם הודה. ר"ל אע"ג דליכא עדיה דא"א מגו לאפטורי משבועה ועמ"ש בסי' צ"ג ס"ב:

אע"ג שאין כו'. כנ"ל ס"א.

ואינו כו' שאין כו'. כמ"ש שם במתני' ל"ח ב':

לפי שאינו כו'. עסמ"ע ור"ל דנלמד משבועה:

וי"א דאין כו'. שאז תקנו דמקחו וממכרו קיים אז תקנו ע"כ דנשבעין ועסמ"ע סקט"ו. וס' ראשונה ס"ל דדוקא כענין מו"מ אבל לענין טענה מאי חורפא בעי ואין חילוק:

יש מי כו'. עבה"ג:

קטן שטענו כו' נפרעים מנכסיו. ממ"ש בשבועות שם ואין משביעין את הקטן אלמא כשהוא קטן אין משביעין אותו אבל לאחר שיגדיל משביעין ודוקא כשכפ' אבל אם הודה משלם: (ליקוט) קטן שטענו כו'. ממ"ש בכתובות ק"ז ב' כיצד אמרו ממאנת כו'. הרמ"ה וערא"ש שם סי' ז' כ' הרמ"ה כו' ונ"ל כו' (ע"כ) .

לאחר שהגיע. עבה"ג ור"ל דכיון דמקחו מקח ע"כ חייב:

ואם אין כו' ואם כפר כו'. כנ"ל ור"ל דאין נשבע כשהוא קטן לא טענת אין לו ולא כפירתו כו':

ואם טענו כו'. ממ"ש בב"ק בסיפא שם העבד והאשה כו' אבל משלמין כו' מ' דברישא אפי' לאחר שיגדיל פטור וטעמא דעבד ואשה משום דל"ל כמ"ש שם פ"ט א' ומ' דאיירי במודי' ממ"ש חייבין לשלם מ' דברישא בכ"ע פטורים:

ואם היה. ממ"ש בשבועות שם נשבעין לקטן ליפרע כו':

אבל חנוני כו'. כנ"ל:

וזה הפסיד כו'. כמ"ש בב"ב פ"ז ב' השולח כו' וע"ש:

אין קנין כו' לפיכך. ב"ב קנ"ה א' ועסמ"ע:

החרש והשוטה כו'. דנפרעים מנכסי הקטן נלמד ממ"ש ואין משביעין כו' כנ"ל בס"ג ומדלא תני ואין משביעין את חש"ו וכן בסיפא ליפרע מן נכסי קטן ול"ק חש"ו ש"מ דאין כו':

אבל הסומא. כמ"ש ברפ"ב דנדה ועספ"ב דגטין כ"ג א' אלא סומא כו':

ויש מי כו'. בה"ת וכמ"ש בגטין נ"ט א' החרש כו':

אבל השוטה כו'. דבגטין שם ל"ק אלא החרש וקטן דמקחן קיים אבל לא השוטה ועסי' רל"ה סכ"ב:

אשת איש כו'. דלא כי"א דאין משביעין כמ"ש בגטין מ"ו א' אין אדם רוצה כו' דדוקא גבי בעל דאמרי' הכי אבל לגבי אחרים לא כמ"ש בב"ב קנ"ד ב' אא"ב כו' אא"א כו' לינוול ולינוול ואמרי' בגטין ל"ה ב' ל"ש אלא כו' מ' דבשבועה אין חילוק ועוד דאפי' לבעלה נשבעת כמ"ש בשבועות מ"ה א' והאשה הנושאת כו' ובכתובות פ"ו ב' המושיב אשתו חנונית כו' ה"ז כו' בפ' בתרא דכתובות וע"ש ק"ז א' דלרב אפי' לא שמעו כו' וע"ש תוס' ד"ה ואם בא:

ואם מסרבה כו' ומזמנין כו'. כמ"ש בב"ק ט"ו א' ושאר מקומות השוה כו':

או שולחין. כמ"ש ביבמות ק' א' ועסי' קכ"ד:

ואם אין. ב"ק פ"ז א':

אבל אין. כמ"ש שם פגיעתן רעה כו' מ' שאין חייב בשבילה וה"ה לחובות שלה:

כיש חולקין בזה. ר"ל בנושאת ונותנת דכיון דשוויה שליח וגם מפני תקנת השוק ואמרי' בב"מ ק"ד א' וכן כל קרבן כו' אלמא פורע חובותיה:

ואם הבעל כו' אע"ג שהוא לא הפקיד אצלו כמ"ש שם מ"ב ב' ומשתבעה אימיה כו':

י"א דאין כו'. עסמ"ע: