שולחן ערוך - חושן משפט · סימן צ״ז

אלמנה בין שהיא עניה כו'. וכ' הסמ"ע וה"ה גרושה וצ"ע דהא מכריחים האלמנ' לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער האלמנ' שלבה שבור ודואג והאי טעמא לא שייך בגרוש' והרי ר"ש פליג וס"ל דעשירה אפי' אלמנה ממשכנין א"כ י"ל דבגרוש' אפי' ת"ק מודה ליה ודוק:

אין ממשכנין. וכן פסק הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא ורש"י ועוד פוסקים:

ואם תכפור תשבע. כתב הסמ"ע עיין בהגהת ד"מ שכתבתי דנ"ל דזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו כו' עכ"ל וכ"כ הריב"ש סימן תפ"ח לדעת הרמב"ם ע"ש ומביאו הכ"מ רפ"ג ממלוה על דברי הרמב"ם אלו ודלא כבעה"ת לדעת הרמב"ם מביאו ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח ע"ש. ומ"ש ע"ש בסמ"ע אבל קשה א"כ פשיטא דאם תכפור תשבע ואפי' בעודו בידו נמי כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמעינן דלא נימא כיון דאין ממשכנין אותה אפילו ע"פ ב"ד א"כ אפילו תודה לא תשלם וכ"ש שאם תכפור שא"צ לישבע לכך אשמועינן דאע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן משמע בה' המגיד וכך הוא בריב"ש סי' תפ"ח וז"ל ושאלת' אם תודה היאך תשלם אם אין ממשכנין אותה ע"פ ב"ד תשובה כו' עד ומ"ש הר"ב ז"ל ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לא בא לומר שלא יוכל לטעון על המשכון עד כדי דמיו במגו דלקוח כו' אבל דעת הרב ז"ל בזה לומר אף ע"פ שאין ממשכנין אותה אם היא מודה שחייבת תשלם כלומר ב"ד כופין אותה לפרוע ומגבין למלוה מנכסי' שלא אמרה תורה שלא למשכן אלא בתורת משכון לבד אבל להגבות ללוה את חובו מגבין וכן כתבו האחרונים ז"ל וכן אם תכפור חייבת היא לישבע אע"פ שהיא אלמנ' כדרך שאר האנשים עכ"ל ובזה שכתבתי ניחא נמי דלק"מ מה שהניח בספר ג"ת דף רפ"ו ע"ג בקושיא על הריב"ש דהיאך הכניס הרמב"ם ז"ל האי דינא בכאן דהוא הדין הוא ענין בפני עצמו ולא איירי כלל להיכא דמשכן את האלמנ' ע"ש ולפע"ד לק"מ דכיון דקאמר הכא דאין ממשכנין אותה הוי ס"ד דאינה חייבת לשלם דהא אין ב"ד ממשכנין אותה קמ"ל (כלל) לכך קאמר נהי דאין ממשכנין אותה היינו בתורת משכון אבל מ"מ חייבת לשלם וק"ל:

אבד המשכון עיין בסמ"ע ס"ק כ"ה עד דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסים אין לוקה ומשלם וכן השיג עליו הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא:

לוקה. ומחשב המשכון ותובע השאר בדין עע"ל רמב"ם הרי דבמשכנו ע"פ ב"ד שלא בשעת הלואתו חייב אף באונסין ועמ"ש לעיל סימן ע"ב:

מותר למשכנו. וכן אם גזל וגזילתו בעין או אפילו הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזילתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סי' רע"ג והובא במרדכי פרק המניח ובתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' י"ד בהג"ה:

יש מי שאומר כו'. וכן פסק בספר ב"ה ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סימן נ"ח:

ודוקא שאין לו לשלם כו'. עיין בא"א דף פ"ד ע"ב שהגיה וי"א דוקא שאין כו' וליתא ועבד"מ ובספרי ועיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' נ"ח ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ש"ץ:

את הכר בלילה. בשעה שהוא ביד המלו' אינו רשאי המלו' להשתמש בו. וכן מוכח מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ שבועת הדיינים ובחידושי הר"ן שם:

אבל אם רוצים לכוף התוס' והרא"ש חולקין עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס ק"ז דאינן חולקין:

שלא יהיה תוך זמנו. אמת שכן הוא בבעה"ת אבל לא נהירא לי כלל אף דהסמ"ע והב"ח דחקו ליישב דבריו אלא נלפע"ד דלעולם היכי דאי לית ליה מיגו המע"ה וכדלעיל ר"ס ע"א וע"ש ונראה שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה"ת בזה:

ונותנין לו מהכל מזון כו'. עיין בספר החינוך להרא"ה מצוה ש"ן:

ואפי' ספר תורה. עיין בב"ח וע' מ"ש בי"ד בש"ך סי' רנ"ט ס"ק ז' ולא נהגו כהב"ח כאן:

שהם בכלל כו'. וה"ה שמוציאין אותו מביתו כן הוא בתשובת מהרא"ן ששון סי' רי"ו עיין שם: '

אלא אפי' תפסה. והב"ח פסק דמהני אם תפסה אפי' אמזונות דלהבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד ב"ח ע"ש וגם בזה לא נהגו כותיה:

עד שיפרע המלו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ז ובס' גידולי תרומה:

ואם באו שניהם כאחד חולקין. צ"ע דהיינו דוקא להרי"ף אבל לא למ"ש המחבר לקמן סי' ק"ד סי"ג דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת למלו' בשטר וצ"ע וע' בס' גי"ת דף ב' ריש ע"ג וע' בתשוב' מהרא"ן ששון סי' מ"ח עיין שם בסמ"ע עד דמזונותיה דרבנן וצ"ע להפוסקים שפסקו שעבודא דרבנן וכמ"ש לעיל ר"ס ל"ט ועוד צ"ע דבטור א"ע ריש סי' ס"ט פסק דמזונות דאורייתא וכ"פ הרמב"ם ריש פ' י"ב מה' אישות וה' המ' האריך שם בזה ומביאו ב"י שם מיהו ק' על הט"ו מהרא"ש פ' שני דייני גזירות וכמ"ש בב"ח בא"ע שם ומה שהקשה הכ"מ רפי"ב מה' אישות על המ"מ לק"מ כשתעיין במזרחי פרשת שופטים:

ואין צ"ל אם היו בהם טבעות. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"א וע' בתשובת רמ"א סוף סי' צ"ד וע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' ר"י:

היא נאמנת. בשבועה כן כ' הטור:

אם הכניסה לו מעות. כן כ' ב"י בשם תשובת רשב"א סימן צ"ט:

(סעיף ו) ויש להם דין כו' פי' מיד שסלקם מהמחובר ה"ל מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם. כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר בשעת מלאכ' וזה אף בכלי שאין אוכל נפש כמבואר בסעיף שאח"ז:

(סעיף י"ב בהגה) וא"צ להחזיר ואע"ג דקי"ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שאני הכא דאמר רחמנא השב תשיב רבתה התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו':

(סעיף י"ד) אלמנה בין שהיא צ"ל דה"ה כל פנויי' גרושה ובתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת משא ומתן ואין זה מדרכן של בתולות ויש לו הוכחה ממתני' דהמקבל אלמנ' בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה ר"ש אומר עשירה ממשכני' אותה עניה אין ממשכנין אותה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותי' פי' של זנות וא"כ כל פנוי' בכלל. רש"א אומר אין ממשכנין אותה וא"כ כשתאמר לת"ק דוקא אלמנה לחוד יש איסור יש כאן ב' פלוגתא וסברות הפוכות דלת"ק שהוא מחמיר בעשירות מקיל בגרושה ובתולה ולא מחייב רק באלמנה ור"ש דמקיל בעשירה יחמיר בגרושה ובתולה ובמתני' לא שנינו רק פלוגתא אחת והוכחה כזו מצינו בדברי המ"מ בפ"ג דמלוה אמ"ש הרמב"ם דאיסור חובל הוא באלמנה אפי' בשעת הלואה והקשה הוא עליו דא"כ לר"ש אמאי אוסר בענייה משום שם רע הא חובל בשעת הלואה א"צ להחזיר וכ"ת דבהא נמי פליגי דלר"ש חייב להחזיר אפי' בחובל בשעת הלואה ולת"ק א"צ להחזיר בחובל בשעת הלואה א"כ קשה היה להם לחלוק בתרתי ולא מצינו מחלוקת אלא בעשירה לבד עכ"ל וא"כ קשה מק"ו היכא דהוה סברות הפוכות בפלוגתייהו היה להם לחלוק בפירוש בתרתי אלא העיקר דלת"ק נמי אין חילוק בין אלמנה ושאר

(סעיף כ"ד אצ"ל שלא תטול) פי' שאין פוסקין לה ליטול אלא אפי' תפיסתה לא מהני להבא ולא מיירי לשעבר והסמ"ע ס"ק נ"ו דחק עצמו בחנם:

(ע"ש מיהו אם מעות נדונייתה) לפי מ"ש הסמ"ע סקנ"ח דלהבא משמע ומש"ה ניחא כו' תמהני דלא תיקן כלום דעכ"פ מה שמותר על המזונות יגבה הב"ח כמ"ש בא"ע סימן נ"ג והמותר ליורשים ודכוותה כאן לב"ח וזה סותר מ"ש אח"כ דאינו גובה כלל מהנדוניא ונראה לפע"ד דכוונת רמ"א דאף לדעה דס"ל דב"ח גובה ממעות נדוניא שכ' המחבר בסעיף כ"ו ומ"מ מודה לענין מזונות שתוכל לתפוס ממעות נדוניא שברשותה רק המותר לב"ח ואח"כ בסעיף כ"ו הביא דעת י"א דאינו גובה כלל מעות נדוניא כנ"ל שהכריע רמ"א בפי' הדיעות האלו ומש"ה לא כתב כאן הי"א כמ"ש בסוף אלא דכאן הוא אליבא דכ"ע ואם הכניסה לו בית בנדונייתא לכ"ע אין ב"ח שלו גובה מבית זה דהא בא"ע סימן כ"א בסי"ד יש דעות במכירת צ"ב במטלטלין משמע דבקרקע כ"ע מודים דמכרו בטל וכ"כ בא"ע סימן קי"ח בשם תשובת הרא"ש ונ"ל דאי חשבינן להך קרקע שהיה ממושכן לשמעון כו' כאלו הכניסה לבעלה בנדונייתה הרי לא חל שעבוד עליו כדרך שלא יוכל למכרו עכ"ל:

(בטור סי"ח) אבל אית ליה תרי משמע שאע"פ שעושה מלאכה בתרווייהו מ"מ שרי למשקל חד דליכא למימר דלא עביד אינש אלא בחד מדאמר ברישא דוקא דלית ליה אלא חד וע"כ דעביד ביה עובדא דאל"כ פשיטא דשרי למשקל מניה אע"ג דעביד ביה ע"ז אמר אבל אית ליה כו' משמע נמי דעביד בתרוייהו וכן מוכח אח"כ דקאמר ודוקא כו' אבל כלי אומנות והיינו ידעביד בתרווייהו דהא גבי סידור ג"כ פשוט דאין מסדרין לו באותו שמונח בטל אצלו ומ"ש דלא עביד עבידתא דמתזן מאגרא נמי מיירי דעביד בתרווייהו אלא דלא מתזין מאגרא ואפ"ה שרי למשקל חד וא"כ קשה מהתוספתא שהביא המ"מ שהעתיק הב"י שהיה לו ה' ראיות אינו רשאי לחבול ואפי' א' מהם ואם נאמר דהתוספתא מיירי דכל הראיות הם לצורך ספיקו קשה הא די אם נניח לו ב':

(ע"ש פרות המרכסות) פי' להסיר הקליפה מן התבואה שנתייבשה:

(בסכ"ה בית הערב) וכל אלו כצ"ל ואח"כ שם דין הערב ולהנך [ואנך] כדין הלוה כנ"ל:

סל"ה [סכ"ד] ואח"כ נאמן לומר פרעתי הוצרך לזה דלא תקשה אי מלוה בשטר הוא הא אף אם לא יחזיר לו מ"מ יוכל לתבוע אותו בשטר מאי אמרת שמא יטעון במשכון שהחזיר א"כ אף בעדים נחוש כן ואם מלוה ע"פ הוא הא ודאי מעיקרא מהימניה ללוה בע"פ את המעות ואמאי לא יאמין לו עכשיו ע"כ כ' רבינו דאף אם יש לו שטר מ"מ יכול זה לומר פרעתי השטר כו':

סמ"ח [ס"נ] כדרך שאחד מכל אלו אינה בכלל השבת העבוט כו' ט"ס הוא דאמאי פשוט לו השבת העבוט טפי מסידור וצ"ל בכלל לא תבא אל ביתו וזהו פשוט בגמ' וכן הוא בסה"ת שמביא וגם מדברי הרמ"ה דהשבת העבוט שוה לסידור:

(בשם מהרש"ק (בסימן צ"ו) בב"י ד"ה ומ"ש אם תובעין לקטן כו' עד כז"ה בהגדיל הקטן ודלא כמשמע מפרש"י בהגוזל דף צ"ח בהא דאכפיה רפרם לרב אשי כו' ובכתובות פרש"י בעצמו בע"א והוא עיקר וכך מוכח בהגוזל דקי"ב גבי קטנים מי מחייבי וע' בסוף ש"ת ר"מ מפאדווא ע"כ):

בטור מצות עשה להלוות וגדולה הוא יותר מן הצדקה פי' אם יש לפניו ב' מצות האחד לתת לעני מתנה ב' להשאיל לעני יעסוק תחלה בהלואה לעני דאותו שנצרך לקבל מתנה כבר הורגל בכך ומשתדל לו בקלות משא"כ זה שאין דרכו לקבל מתנות אלא להלוות:

(סעיף ד' ואפי' עשיר) קשה למה אמר כאן לפי שעה ולא אמר סתם כמו בריש הסימן ותו מאי שייכות יש למ"ש ולההנותו אף בדברים מאי שייכות לזה כאן ונראה דיש לו ב' דיוקים בקרא דאם כסף תלוה את העני וגו' דסמוך העני לב' דברים אלו משמע דגם לעשיר יש מצוה מה שאין נוגע לב' דברים אלו דהיינו אם כסף דוקא כסף יש לעני ביחוד מצוה משא"כ לההנותו בדברים וליעצו כראוי יש מצוה אף לעשיר תו יש דיוק דדוקא סתם הלואה שהיא ל' יום העני קודם משא"כ הלואה לפי שעה יש בה מצוה אפי' לעשיר וע"כ אמר מצוה להלותו לפ"ש כלומר ולא בסתם שהיא ל' יום:

(ס"ז שלא לצורך) ונראה פי' דאם מוציאה לאותו הענין ששאלה מן השואל אפי' הוא מאבד אין כאן איסור כי ע"ד כן הלוהו ואם מוציאה שלא על אותה הענין שהלוהו ואינו נאבד ג"כ אין איסור כי לא הלוהו דוקא על עסק זה אלא היה סבר דמסתמא יעשה לאותו עסק שגילה לו וכל שיש לו קיום להמעות לא איכפת למלוה אף אם ישנה מה שאמר בפניו אין איסור אלא אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו עסק. אבל בבית הערב מותר למשכנו ק"ל כיון דאמרי' בס"פ ג"פ ומביא לקמן סי' צ"ח ואין יורדים לנכסי הלוה עד שיתבעו והטעם בגמ' כיון דנכסוהי דבר אינש אינון ערבאין ואין הערב משלם אלא שיתבע ללוה תחלה ושם ודאי אין חילוק בין קרקע למטלטלי דמטלטלין ודאי ג"כ אין לדיין להוריד למלוה קודם שיתבע דאל"כ היה לחלק בזה שם וא"כ קשה מנ"ל למדרש מקרא לביתו ולא לבית הערב כיון שראינו שכבר אסרה התורה למשכן לנכסים והם ג"כ ערבים וכ"ת יתורא לא מצינו למדרש אלא בערב קשה הא אמרי' בגמ' לצד שני לביתו ולא לשכר כתף ולשכר גמל כו' ונ"ל לתרץ דיש ב' יתורים בההוא קרא תיבה דלביתו דהל"ל לבית ע"כ צריך לנו ב' דרשות הא' בענין ההלואה עצמה שיש ג"כ היתר דהיינו גבי ערב והשנית שלא מעסק הלואה כלל שזכר הכתוב משאת מאומה אלא מידי אחרינא דהיינו שכר כתף וע"כ אמר בברייתא לצד שני ולא אמר ד"א כדרכו של תנא בשאר דוכתא אלא נתכוין שיש דרוש אחר שלא מענין הא' כלל דהיינו הלואה דבגווה משתעי קרא ובהא ניחא עוד מה שהקשה בברייתא למה לא כלל היתר דערב עם שכר כתף אלא עשה ממנו שני צדדים בשני בבית:

(סל"ד) וא"כ נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי [ק"ל] עכשיו נמי שמחזיר לו המשכון למלוה למה לא יהא נאמן לומר פרעתיך דהא לא נתן המשכון שלא יהא הלוה נ"ל פרעתיך אלא בשביל שימצא לגבות חובו ובמה נתבטל ממנו הזכות הראשון שיהא נאמן לומר פרעתי דהא כאן מיירי בחוב ע"פ דאי בכתב פשיטא שאינו נאמן לומר פרעתי בכל גווני מטעם דשטרך בידי מאי בעי ונראה דדעת הר"י ברצולי בזה מדאמר לו אל תחזיר לי המשכון אלא בעדים והוא בכלל זה גם לא ישלם לו המעות אלא בעדים דהא משכון במקום מעות קאי עכשיו:

(בסוף הסימן וקשה לדבריו כיון שצריך להניח כו') לפי תי' ב"י קשה עדיין דחזינן דהרמב"ם ס"ל דמצע לאו היינו כסות לילה דהא במצע פסק שיניחנו ובכלי לילה כתב שיכול למשכנו רק שיחזירנו בלילה אלא ודאי דמצע צריך לו אפי' ביום וק' דבמתני' אמרי' ומחזיר לו הכר בלילה ומצע היינו כר כמשמעות כל הפוסקים:

(ע"ש סי' צ"ח) אם החייב מודה פי' לאפוקי דבכתובה דאמרי' בפ' הנושא דף ק"ד שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה אמרי' דאחולי אחלו ובעי לאפלוגי שם דהיינו שאין הכתובה יוצא מתחת ידיה אבל אם הכתובה יוצאה מתחת ידיה גובה לעולם אבל בב"ח אינו כן אלא גובה שלא בהזכרה פי' שלא זכר לתובעו אפי' הכי גובה לעולם אפי' אין ש"ח יוצא מתחת ידי רק שהחייב מודה מ"מ אין כאן הוכחה שמחל לו וכל זמן שלא אמר בפי' שמחל לו לא הפסידו אא"כ אם הלוה טוען שמלוה מחל לו בפי' ואין הש"ח יוצא מתחת ידו ואין לו דין ודברים עליו וכ"ה לשון רבינו שכתב ולא אמרי' שמחל וכו' שאנן לא אמרי' כן מצד הוכחה שלא זכר לתובעו משא"כ אם טוען שבפי' מחל לו בודאי נאמן וזה פשוט לענ"ד אלא שהסמ"ע סק"ב כתב ואם טוען שמחל לו דלא מהני וכן ראיתי עוד למוחז"ל שכ"כ מטעם דאין מגו דפרעתי וקרעתי השטר שמא יוציא הלה השטר ויהי' שקרן אומר אני דלא דקו כלל בהאי מילתא דמי היה מכריחו לומר פרעתי וקרעתי השטר הא ודאי הוי סגי לומר פרעתי לחוד והי' נאמן כיון שאין השטר לפנינו ה"נ בטען מחלת לי בפי' ובכל טענה שבעולם שאפשר לו להפטר ודאי מהימן כל שאין השטר לפנינו אפי' יוצא מתחת ידי אחר ולית דין צריך בשש דלא איירי כאן כלל מהכחשה אם מחלו בפי' או לא אלא באומדן דעת מדלא תבעו זמן הרבה אמרי' שבודאי מחל לו החוב בלב כמו גבי כתובת אשה שמסתמא מחלה אף שלא אמרה כן בפי' מ"מ בב"ח אינו כן זה הנלע"ד פשוט ושגגה יצא מלפני השליטים ולא דקדקו לעיין במקור דין כל הצורך ומ"ה סמך רבינו לזה עוד דין דכתב כל נכסים כו' דגם שם יש חילוק בין כתובה לש"ח ועל הכל סיים רבינו וכ' דלא אמרי' הכי אלא בכתובה:

יותר. כ"כ הרמב"ן והטור ז"ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פירוש ואף אם לא ילו' לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ"ל הסמ"ע (והט"ז פי' אם יש לפניו ב' מצות הא' לתת לעני מתנה והב' להשאיל לעני יעסוק תחלה בהלוואה לעני דאותו הנצרך לקבל מתנה כבר הורגל בכך ומשתדל לו בקלות משא"כ זה שאין דרכו לקבל מתנות אלא להלוות):

לצורך. פירש הסמ"ע אפי' אין כוונת הלוה לאבד בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מקרי לאבדה שאבדה מהמלו' (והט"ז פירש דמוציא' לאותו ענין ששאלה מהשואל אפי' הוא מאבדה אין כאן איסור כי ע"ד כן הלוהו ואם מוציא' שלא על אותו ענין שהלוהו ואינו נאבד ג"כ אין איסור כי לא הלוהו דוקא על עסק זה וכל שיש קיום להמעות לא איכפת למלו' אף אם ישנה ממה שאמר בפניו ואין איסור אלא אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו העסק עכ"ל):

בעצמו. ואם משכנו המלוה שלא מרצונו אפילו בחוץ עובר בלאו דלא תבא אל ביתו וגו' דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש שלא ישמט בחזקה ממה שעליו או שבידו בפגעו בחוץ אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת בנימין זאב סימן רמ"א:

למלוה. וי"מ שאם לאחר שתפס המלו' בא הלוה להחזיק ולהוציא מידו יכול המלו' להציל עצמו אף על ידי הכאה ע"ש ד"מ. סמ"ע:

בשעת. אבל אם מתחל' מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאילו מכרו לו לדעתו ומותר כ"כ הטור בשם הרא"ש ולאפוקי הרמב"ם. שם:

כמו. ר"ל דשאר כלי אוכל נפש אסורים כמו רחים ורכב דנלמד מנתינת טעם דכי נפש הוא חובל גם נלמד מזה דאין בכלל איסור אלא כלים הקרובין לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחים לאפוקי רחת ומזרה כמ"ש הט"ו בס"ח. שם:

גוביינא. פי' אם תבעו בב"ד לפרוע לו אז פוסקים הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. שם:

ומחזיר. כ' הסמ"ע דמזה מוכח דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ואחר שעשה הלו' מלאכתו בהן צריך להחזירם להמלו' וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמ"ש הט"ו בסט"ז וגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עבד א"צ חזרה אם לא בעת צרכה עכ"ל (והט"ז פירש דמיד שסלקה מהמחובר הוי ליה מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר' בשעת מלאכה וזה אף בכלי שאינו אוכל נפש ע"כ):

על כרחו. פי' הסמ"ע דהיינו לצורך עשיי' מלאכתו ולא קודם לכן וגם א"צ להניחו בידו אח"כ כו' ע"ש באורך:

ופרות. פירוש אפילו צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפ' דאסור וכמ"ש הטור ודלא כדעת הרמ"ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק הטור דלא כוותיה ע"ש. סמ"ע:

להחזיר. פירוש בשעת עשיית מלאכ' הכלי אוכל נפש וכמ"ש הרמ"א ע"ז בהג"ה. שם:

דברים. היינו שאינם צריכים להלוה לגמרי. שם:

עשוי. (ואף ע"ג דקי"ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הכא דכתיב השב תשיב רבת' התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום כו' ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו' עכ"ל הט"ז):

עשירה. כתב הסמ"ע משמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה אפי' עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה ע"כ והש"ך כתב דצריך עיון דהא מכריחים האלמנה לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער' שלבה שבור ודאוג וה"ט לא שייך בגרושה עד כאן לשונו (אבל דעת הט"ז דאין חילוק כלל בין אלמנה וגרושה ואפי' בתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת מו"מ ואין זה מדרכן של בתולו' והשיג על הסמ"ע במה שכתב שאין איסור בבתול' שיש לה אב והיא ברשותו וכתב שאין יסוד לדברי' אלו ומוכיח כן בראיה ע"ש):

ממנו. כתב הסמ"ע דגם האי בעל כרחו אינו רצה לומר מיד אלא בעת צרכה (ועיין בט"ז שהאריך בדין זה):

תשבע. נ"ל דמיירי דמשכנה בעדים וגם ראוהו בידו דאז לית ליה מגו דלקוח והחזרתיו דאל"כ היה נאמן במגו דאף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוה מודה שחבל ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה אבל קשה פשיטא דאם תכפור תשבע כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלא ידע מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמועינן אע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן הוא בריב"ש סי' תפ"ח כו' ע"ש:

לוקה. וכ"כ הרמב"ם גם בחבל כלי אוכל נפש ובבעה"ב שעבר ונכנס לבית הלו' ומשכנו אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוק' משום דהוי לאו הניתק לעשה ובדרישה כתבתי טעם למה לוקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דלאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העש' אין לוקין עליו עכ"ל הסמ"ע ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסין אין לוק' ומשלם. ש"ך:

שכר. וכן אם גזל וגזלתו בעין או אפי' הוציא' הגזלן ולא נזקף דמי גזלתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סימן רע"ג. שם:

להשכיר. נראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש"י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתיב ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו דלהוצאה נתנה ועמ"ש הטור בסי' צ"ט סי"ח וי"ט. סמ"ע:

ודוקא. עיין בתשובת ראנ"ח סי' נ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"צ:

הכר. כ' הסמ"ע דלרבותא נקט כר בלילה דאע"פ שאינו צורך כ"כ שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ"מ במקום שרגילין בכר צריך להחזיר לו וכתב הש"ך דאין המלוה רשאי להשתמש בו בשעה שהוא בידו וכ"מ מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ שבועת הדיינים ובחידושי הר"ן שם עכ"ל:

בניו. דמטלטלי דיתמי אינן משועבדים להמלוה מן הדין וזה שסיים אלא יפרע כו' דאל"כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע"ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ"ש הט"ו בסכ"ג וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה וכמ"ש בסי' ק"ז ע"ש. סמ"ע:

אינו. וכתב בד"מ סי' ע"ג סי"ט דמשמע מדברי המרדכי דלכ"ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחרישה צריך להמתין עד שפדאו עכ"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש שא"צ להחזיר ר"ל ומ"מ אינו יכול למכור שם:

רוצים. התוס' והרא"ש חולקין ע"ז עכ"ל סמ"ע עמ"ש לקמן ר"ס ק"ז דאינם חולקין. ש"ך:

פרעתי. אבל בלא מגו אינו נאמן לו' פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד כיון דהחזירו לו בעדים ה"ל כאילו עדיין המשכון ביד המלוה ונאמן לטעון עליו כדי דמיו. סמ"ע:

זמנו. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דה"ל כמגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואע"ג דנתבאר בסי' ע"ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן נאמן לומר פרעתיך אפי' תוך הזמן במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דכלה הזמן מ"מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא היא בש"ס אי אמרינן מגו במקום חזקה ומשום דהמע"ה אמרי' מגו זו בתוך זמנו ובהאי דה"ל משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בעדים לפחות לא מקרי הלוה מוחזק דיהא נאמן לו' פרעתי ואע"פ שכתבתי לעיל דכשלא בשעת הלואתו אינו ממשכנו אלא לאחר שעבר זמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלואה א"צ להחזירו כלל מ"מ לפעמים כשרואין שהלוה מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם תוך הזמן עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך תוך זמנו אמת שכן הוא בבעה"ת אבל לא נ"ל כלל אף דהסמ"ע והב"ח דחקו ליישב דבריו אלא נראה דלעולם היכא דאית ליה מגו המע"ה וכמ"ש ר"ס ע"ח וע"ש ונ"ל שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה"ת בזה עכ"ל:

כעני. וה"ה איפכא אם אכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ומ"ש הט"ו בר"ס צ"ט מזון הראוי לו צ"ל פירושו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כבינוני שהוא דרך המיצוע ראוי לבני אדם לנהוג בו ע"פ דרכם והנהגתם. סמ"ע:

קודמת. ע' בסמ"ע ביאור דין זה והב"ח כת' דאם תפסה מהני אפי' למזונות להבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד הבע"ח ע"ש ולא נהגו כוותיה בזה. ש"ך:

בשטר. ע' בתשו' מהר"א ששון סי' ק"י ורט"ז ובתשובת מהראנ"ח סי' מ"ח וק"י ובתשו' הרדב"ז ח"ב סי' קע"ג ובמבי"ט ח"ג סי' ר"ב ובמהרי"ט סי' קט"ו ובמהרש"ך ח"ב סי' ר"י:

חולקים. כת' הש"ך דהיינו דוקא להרי"ף אבל למ"ש המחבר בסי' ק"ד סי"ג דמלו' ע"פ מוקדמ' קודמת למלו' בשטר צ"ע וע"ש בסמ"ע וצ"ע להפוסקים שפסקו דשעבודא דרבנן וכמ"ש ר"ס ל"ט ועוד צ"ע דבטור אה"ע ר"ס ס"ט פסק דמזונות דאורייתא וכ"פ הרמב"ם רפי"ב מה' אישות והה"מ האריך שם בזה וע' בתשו' מהר"א ששון סי' מ"ח עכ"ל. ואפשר ליישב דמ"ש המחבר כאן דאם חוב המלו' הוא בע"פ כו' לא נחית לענין קדימ' דסמך עצמו על מ"ש בסי' ק"ד רק דביאר פה הפוכו דרישא דהדין הוא במלו' בשטר אע"פ שהיא מוקדמת אין לה מזונות לזה כת' דאם החוב בע"פ הוא חוזר הדין כמו שאר שני בע"ח שבאו לגבות וק"ל:

לתפסן. במהרי"ו מפרש דאפי' למזונות דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ע"ש. סמ"ע:

ובניו. הטעם דכל מה שהקנ' להם הוי כאילו מכר לאחרים וממטלטלים שמכר אין בע"ח גובה מהן ואפי' הקנ' לו אג"ק ועשה או קנה להן אחר ההלוא' ה"ל כקנה ומכר דאין ב"ח גובה מהן והטור כת' בשם הרמב"ם דאם שיעבד למלו' מטלטלי אג"ק וכת' לו דאקני גובה מאשתו ובניו והמחבר השמיטו משום דהאחרונים ז"ל תקנו דאף בדאקני אינו גובה מטלטלים שמכר מפני תקנת השוק וכמ"ש הט"ו בריש סי' ס' וסי' (קי"ב) [קי"ג] ואף במלו' ולו' לא תקנו תקנת השוק ואפי' קדם המאוחר וגבה מוציא המוקדם מידו כשכת' לו דאקני כמ"ש בסי' קי"ג מ"מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו רק שבזמנינו תקנו לגבות מזה משום הרמאים. שם:

מספרים. טעם הנ"ל דכאילו מכרן לאחרים דמי ול"ד לספרים שהן בידו דנחשבין כנכסיו וגובין מהן (ובדין לגבות מס"ת שביד הלו' ע' בכנה"ג להגהת הטור מסעיף כ"ה עד סכ"ח ע"ש):

טבעות. כת' הסמ"ע דבזה לכ"ע גובין מהן ואפי' היש חולקים מודים ביה ע"ש ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"א ובתשו' הרמ"א ס"ס צ"ד ובתשו' רש"ך ספר ב' סי' ר"י ובתשו' מבי"ט ח"ג סי' קי"ד ובמהרי"ט ח"א סי' מ"ה (וע' בכנה"ג להגהת הטור סעיף ל"א ול"ב):

נאמנת. בשבוע' כ"כ הטור. ש"ך:

מעות. דלהוצא' נתנו ובאין מיד לרשותו. סמ"ע:

ברשותה. כת' בתשו' הרא"ש שמעון שהי' חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשהגיע שמעון למות צוה להחזיר השטר של אשתו ופסקו דאין ראובן גוב' מאותה משכונה ואע"פ שהוא מוקדם וממ"נ אם תחשבהו לנדוניא הרי אין הב"ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונה הרי צוה להחזיר השטר וע"ש שהאריך. ד"מ סי' ק"ד סל"א. שם:

(ליקוט) מ"ע כו'. מכילתא סוף פ' יתרו ואם מזבח כו' (ע"כ):

ואפי' עשיר. ב"מ שם עני ועשיר כו'. מדאמר קודם. וסוכות מ"ט ב':

ולההנותו. סוכות שם:

וליעצו. יבמות פ' החולץ ופ' מצות חליצה דודאי לא קפיד קרא דוקא ביבם:

אסור לנגוש. ב"מ ע"ה ב' במתני' וערש"י שם ד"ה מלוה. והוא כו':

אסור ללוה כו' ואם כו'. ב"ב מ"ה א' ואבות פ"ב:

וכשהמלוה מכיר. אבות שם איזו דרך ישרה כו' וכ"א אמר היפוכו של המדה רעה ור"ש אמר הרואה את הנולד וז"ש שם לוה רשע כו' וצדיק חונן ונותן ר"ל אעפ"כ נותן לו ול"ק מלוה:

אם בא. ת"כ פ' קדושים וע"ל סי' י"ז ס"י:

שלא בשעת. מדמיירי בשליח ב"ד וזה לא שייך בשעת הלואתו:

ואפי' אם. כמ"ש שם שנא' בחוץ תעמוד והאיש אלמא שצריך שליח ב"ד לעמוד בחוץ ואפי' שאינו ממשכנו שהרי הלוה מושיט לו את העבוט כמ"ש יוציא כו':

ויש לשליח. כמ"ש שם מנתח נתוחי. דמ' בזרוע ואל"כ אין חילוק בין מלוה לשליח ב"ד. רמב"ם:

ואפי' בחוץ לא. ע"ש בתוס' קט"ו א' ד"ה אלמנה. ועוד נראה לפרש כו' ופי' זה נראה עיקר כו':

שלא בשעת. מדפריך שם קי"ג א' לא יחבול רחיים כו' ואם איתא לוקים בשעת הלואה כנ"ל:

אבל בתי כו' אלא גוביינא. ועמ"מ פ"ג הל' א' ד"ה ואם כו' ועסט"ו וסכ"ג. כמ"ש שם ל"ה א' וב"ק כ"א א' אגביה ר"ן לאפדנא כו' וכן בכמה מקומות ובמשכון אסור אף לב"ד כנ"ל:

ומחזיר. כ"כ בסה"ת ש"א בשם הרמב"ן ואזיל לשיטתו דס"ל דאפי' כלים של אוכל נפש א"צ להחזיר אלא בשעת מלאכה כמ"ש בס' המלחמות ובנ"י בשם הרנב"ר וע' סי"ב וס"ח:

אם ראו ב"ד. דכל שרואין ב"ד הפסד שגורם הלוה למלוה גובין לשעתו בלא זמנו כמש"ל סי' ע"ג ס"י וסי"א ודבר זה נלמד מכתובית פ' הכותב דמגבין לב"ח שלא בפניו אע"ג דמן הדין אינו גובה כמ"ש שם ובירושלמי ע"ש:

היינו שעושין כו' אבל שאר כו' תוס' שם ד"ה ואת. המחרישה כו' עד תספורת של ירק:

כגון הרחיים. שם החובל כו':

והעריבות. שם ולא רחיים כו':

וסכין. שם ההוא גברא דחביל:

ואם חבל. שם וע"ל סי"ב:

היו לו. תוספתא הובאה ברא"ש ופי' ה"ה אינו חייב דמותר:

המספרים שגוזזין. גמ' שם ותוס' ד"ה הנ"ל ואת כו' וכנ"ל:

אוכל נפש. תוס' שם ד"ה כלים וראייתם מדקאמרינן בערכין ומזון שלשים יום אבל השאר ממשכנין וז"ש ובלבד שישאיר כו' וס"ל דמה שמסדרין ג"כ אין ממשכנין וברייתא רישא דסדור נקט וה"ה לכולהו וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן ורשב"א וע"ל סי"ז ומפ' דבעת משכון מיירי:

אם הוא בעצמו כו'. שם קי"ד ב' ת"ר המלוה כו': (ליקוט) ואף שי"ל דקאי אכלי א"נ דהא סדרה בין הדינים דכלי א"נ וכמ"ש הרב בהג"ה וצ"ל דסתם כדעת הרמב"ם דמחזיר מיד ודלא כהרמב"ן והרשב"א דאם בשעת מלאכה מ"ש כלי א"נ דה"ה כ"ד שצריך כמ"ש בסט"ז ועוד דאין עניינו לכאן אבל אכתי אינו מתוקן מאי הוא בעצמו ועוד מאי אא"כ הממשכן כו' דלא מצינו חילוק זה אלא בהשבת עבוט בעת שצריך כמש"ש א"ק ושכב כו' א"ק ולך כו' והדברים תמוהים מאוד וא"י להולמו (ע"כ):

או גזבר. דעניים משלחן גבוה קא זכו. סה"ת סוף ש"א:

והיינו דוקא. שם תא אהדריה כו' וכ' ה"ה בשם רמב"ן ורשב"א דאף באוכל נפש א"צ להחזיר אלא בשעת מלאכה וז"ש במתני' ואת המחרישה ביום דלא כתוס' וכ"ה בירושלמי קרדום ומחרישה שדרך לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום וכ"כ במלחמות דבנ"י כנ"ל וזהו מ"ש בסוף ס"ו ומחזיר כו' כנ"ל וז"ש תא אהדריה שהיה צריך לשעתו אבל אף לכתחלה מותר למשכן שלא בשעת מלאכה כנ"ל וז"ש בש"ע אא"כ הממשכן כו' דזהו קאי אבשעת מלאכה כמ"ש בגמ' ושכב בשלמתו כו' יצא הקדש כו':

כמו השליח ב"ד. בא להורות דכן בשליח ב"ד א"צ אלא בשעת מלאכה דלא כמו שסתם בש"ע ס"ח:

אבל אם. ב"מ ל"א ב' תמורה ו' א'ב"מ קי"ד ב':

אם מדעתו. דלא יחבול כתיב דוקא וכן במתני' החובל כו' ואף ניתוח הוי שרי אי לאו ייתורא דקרא כמ"ש תוס' שם ד"ה אלמנה: (ליקוט) אם מדעתו כו'. כן תי' הרז"ה למתני' כנ"ל (ע"כ):

שלא בשעת הלואה. כנ"ל מדפריך שם לא תחבול בגד כו' ועוד מדקא' כ"ש שאתה חייב להחזיר לה ובשעת הלואה א"צ כמש"ל סי"ו: (ליקוט) שלא בשעת הלואה. דלא כרמב"ם כנ"ל (ע"כ):

ואפי' שליח ב"ד. דאל"כ לא הוצרך למתני' לאסור באלמנה ור"ש ל"פ בעשירה ועתוס' הנ"ל ועוד כו':

ואם עבר כו'. כרבא בתמורה ד' ב' וס"ל דהא דקאמרינן שם והרי השבת העבוט לא קאי רק על לאו זה בלבד ולא אאוכל נפש ואלמנה דלא כרמב"ן:

(ליקוט) מחזירין ממנו כו'. מ' מיד אבל הרמב"ן והרשב"א חולקין כנ"ל (ע"כ):

ואם תודה. עמ"מ וריב"ש סי' תפ"ח ודבריהם תמוהין ל"ל להודאתה ועוד אם תכפור תשבע ישבע הוא ויטול והמשנה למלך וסמ"ע תי' דאיירי שחבל בעדים מדקא' לוקה ע"ש:

אבד כו'. צ"ע ועראב"ד ומ"מ וגי' אחרת היתה לו בסוגיא דמכות כמ"ש בס' המצות שלו ע"ש: (ליקוט) אבד המשכון כו'. עתוס' דמכות ט"ז ד"ה התם אבל קשה לר"ל כו' והרמב"ם ס"ל כגי' הרי"ף שם דגריס בר"י קיימו ולא קיימו וכמ"ש בספי"ג מה' שחיטה ובפט"ז מה' סנה' הל' ד' ועכ"מ שם ושם וכ"כ הר"ן בסוף חולין שדעת הרמב"ם כגי' הרי"ף ועבפ"א מה' נערה הל' ז' מתה כו' ועתוס' דמכות שם ד"ה אי כו' וכן מפרש הרמב"ם מש"ש (וגם הרמב"ן מפ' בס"פ הדיינים ע"ש במלחמות) התם כיון דחייב בתשלומין היינו למ"ד ביטלו ולא ביטלו דלא משכחת לה דאם נשרף או אבד מאליו א"כ איהו לא ביטלה ואם שרף בידים חייב בתשלומין אבל למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת שנשרף ואבד מאליו דאינו חייב בתשלומין של המשכון דקי"ל דאינו חייב באונסין של המשכון וז"ש כאן נשרף או אבד ור"ל באונס כמ"ש ספ"ג דב"מ ולכן בה' סנה' פי"ח כ' רק גזילה משום דשם חייב אף באונסין אבל מ"מ שם בה' מלוה פ"ג הל' ד' צ"ע. אלא דגי' הרי"ף צ"ע דא"כ מאי משני התם כו' אכתי לדידיה קשה וכן מש"ש אלא זאת ועוד אחרת אהא כו' לר"י ל"ל וצ"ל דר"י דקא' זאת ועוד אחרת קאמר לכ"ע אף למ"ד בטלו משכחת אלו שתים לבד (ע"כ): (ליקוט) אבד כו'. אבל הראב"ד ורש"י ותוס' וש"פ חולקין ע"ז (ע"כ):

וי"א מ"מ. כן מ' במתני' המלוה את חבירו כו' וברחיים סתמו החובל כו' וכ' בגמ' דילפי' מקרא לביתו אי כו' דכתיבכי תשה ברעך כו' אבל אצל אוכל נפש לא כתיב כי תשה:

אא"כ הוא. כמו זקפן במלוה:

שכר עצמו. שם שכר כתף:

שכר בהמתו או. שם שכר חמר. משכיר חמורו וכליו:

שכר ביתו. שכר פונדק:

יש מי. עבה"ג. דע"כ מתני' לא איירי בשעת פרעון דאל"כ מה חזרה שייך כיון דמסדרין וכמ"ש תוס' שם קי"ד א' ד"ה מה ערכין שאין כו':

שפריעת כו'. כתובות פ' הכותב (כתובות פ"ו א)':

אבל אין. כמ"ש בקדושין י"ח א' בגניבתו ולא כו' ועבכתובות ס"ג א' בתוס' ד"ה באומר כו' וכאן אפי' ר' אליהו מודה הרא"ש בת' ועסמ"ע וכ"ש לפיר"ת וראיה לדבריו ממ"ש שם באומר איני כו' ול"ק באין לו לזון:

ואפי' התנה. שם נ"ו א' ושאר מקורות בש"ס האומר לאשה כו' ואף לר' יהודה בדבר שבגוף מודה:

ב"ד חובשין. מ"ק פ"ג ומנלן דכפתינן כו'. ובפ' כל כתבי (שבת קכ"א ב)' שחשדוהו דה"ל במה לפרעו א"ל צורבא מרבנן כו' ולא משקר:

ומכין. כנ"ל:

וי"א דאפי'. שבועות כ"ז א' אביא נשבע להרע כו' ואמרי' בב"ק צ"א ב' דמ"ד אין רשאי לחבול כר"א הקפר כו' ומ"מ חייב לקיים נזירותו:

אחד כו' ואחד כו'. ב"מ ל"א ב':

(ליקוט) או מדעת הלוה. דכן אוקים הרז"ה למתני' כנ"ל (ע"כ):

אם איש. שם קי"ד ב':

מחזיר לו. שם קי"ג א':

שמתן שכרה. חולין ק"י ב':

אבל אם. מדאמרי' ב"ב ח' ב' וכתובות מ"ט ב' וע"ש בתוס' דב"ב ד"ה אכפייה. ולרשב"א נראה כו' וע' במרדכי ובהג"א פ"ד דכתובות שם וע' בירו' שמביא התוס' שם ואמרי' בב"ב פ"ט א' מעמידין אגרדמין כו' אע"פ שכ' למען כו' ובקדושין ל"ב א' תוס' ד"ה אורו. ועוד דאמרי' כו':

(ליקוט) שליח ב"ד שבא כו'. לשון הרמב"ם וסובר דוקא אלו בלבד כמ"ש בברייתא אבל השאר שמסדרין א"צ להניח לו אבל המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א כ' דכל מה שמסדרין בשעת גבייה מניחין לו בשעת המשכון ג"כ וז"ש בברייתא ונותן כו' כדרך שמסדרין כו' וכן בערכין כ"ג ב' אע"פ שאמרו ח"ע ממשכנין אותן נותנין לו כו' אלמא בשעת משכונא ג"כ מניחין לו הסידור ודלא כדברי הרמב"ם שכ' כאן וכל הנמצא כו' וכן מחזיר לו כו' ואינו כן דליתא אא"כ הלוה נתן לו מדעתו אזו אשכחן חזרה או אם עבר כנ"ל אבל ב"ד אינו נוטלו כלל אלא היותר על הסידור ועבסה"ת ש"א ח"ו וע"ק לדברי הרמב"ם דהאי כדרך שמסדרין כו' לא קאי בשעת המשכון מאי פריך ומי מזבנין ליה והתנן מחזיר כו' אבל הרא"ש והטור כ' ג"כ דאין מסדרין בשעת המשכון וכ' דגם רישא דברייתא ונותנין מטה ומטה כו' לא קאי אלא בשעת גביה ואסידור דהוקשה להם מתני' דמחזיר את הכר כו' והלא אינו נוטלו כלל וזה ק' ג"כ על הרמב"ם שכ' ומניח מטה ומצע כמו שהקשה הטור עליו וכ"מ תי' דמתני' עבר ומשכנו או מדעת הלוה כנ"ל אבל דברי הרמב"ן א"א לאוקמיה כה"ג דהא לא אוקים למתני' בהכי כנ"ל אלא שדעתו דכל שצריך לו כל היום מניח לו תמיד ומה שא"צ אלא ביום או בלילה נוטלו בעת שא"צ וכמ"ש בירו' הנ"ל תני חובל כסות יום בלילה וכסות לילה ביום מחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כר וסדין שדרכן לכסות בלילה חובלן ביום ומחזירן בלילה קורדום ומחרישה שדרכן כו' ודברי הרמב"ם י"ל דס"ל דמצע לאו היינו כר וכסת וכמ"ש כ"מ בתי' האחרון אבל הראב"ד כ' דבכלל מצע היינו כר וכסת וכמ"ש מטה מוצעת לת"ח דהיינו כ"ד ועתוס' קי"ג ב' ד"ה מטה כו' ורש"י שם ד"ה מצע כ' במקום שאין כסתות וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן דמיירי שלא הורגל בכר כו' ועבסה"ת שם (ע"כ):

לא ימשכן מק"ו ממטה ומטה כמש"ו:

וכל הנמצא. מדלא חשיב בברייתא מה דחשיב בערכין:

ויחזיר לו. שם קי"ד ב' ל"א ב':

וכן מחזיר. שם קי"ג א' מתני' ואת המחרישה וכנ"ל סט"ז:

עד מתי. כת"ק שם:

ואם היה. דטעמי' דרשב"ג דס"ל דאין מחייבין להחזיר רק עד זמן שאין יכול למכור ות"ק פליג עליו בזה אבל בא"צ מודה לרשב"ג:

אפי' הוא. כמ"ש כי היא כסותה לבדה כו' ואע"ג שאמרו שם קי"ד ב' ת"ר ואם איש עני כו' הא עשיר כו' ל"ד אלא שאינו צריך וכן במתני' לא פליג בין עני לעשיר רק היו לו שתים כו' וז"ש אבל כו':

כשמחזיר. עתוס' שם קט"ו א' ד"ה למה עד שלא יוכל לכפור. וע"כ מחזיר בעדים כו' דאל"כ הדק"ל:

שאל"כ. ע"ל סי' ע' ס"ג וסי' ע"ב:

ובלבד. כנ"ל סי' ע"ח:

אינו יכול. כת"ק כנ"ל סי"ח:

אם לא. דאל"כ כדק"ל למה חוזרין וממשכנין שלא יוכל ליפרע מאי אהני ליה כיון שא"י למכרו:

כשיגיע זמן כו'. כמ"ש ר"ת והרא"ש שם דסדור הוא בגבייה ואז אין מחזירין השאר אבל בתורת משכון אין מסדרין ומחזירין ואף לרמב"ם וש"ע לעיל סי"ז אין מסדרין רק מה שחשיב בברייתא וכמש"ל מדתני מחזיר את הכר ומחרישה והלא אלו צריך להניח לו וע"ש ברא"ש לכאורה כו' ובתוס' קי"ד א' ד"ה מה כו'.

אומרים ללוה הבא כו' ולא כו'. מדקא' נותנין לו שב"ד נותנין לו:

ואפי' כלי. מדאמרי' בערכין שם כ"ד א' ורבנן הנהו לאו כו' ותנן ב"מ קט"ז א' וצמד של כו' וכמ"ש בנ"י וטור ב' הרמ"ה דכלים שעושין אוכל נפש ל"ד אלא כלי אומנתו שהוא מרויח בהם ה"ה כלי של אוכל נפש דלא כפר"ת וכ"כ במ"מ וע"ש ושם: (ליקוט) ואפי' כא"נ. ממה דפליגי רבנן בצמדו והוא כא"נ כמ"ש בב"מ קט"ז א' וכפירש"י ורמב"ם ורמב"ן וש"פ כנ"ל (ע"כ):

כבינוני שבעיר. כמו במשרה אשתו שלא יפחות כל שהוא שיעור בינוני כמ"ש שם בגמ' ושם בד"א בעני כו':

ושאר. ע' בב"מ קי"ג ב' תוס' ד"ה מטה: (ליקוט) ושאר כו'. במתני' מטה מוצעת והיינו כמ"ש בפ"ב דשבת מטה מוצעת ובפ"ד דמנחות הציעה לו כו'. סה"ת שם ח"א בשם הראב"ד (ע"כ):

אע"פ שהם קטנים. דומיא דאשתו שחייב במזונותיה:

וכן אם היה. נלמד מהנ"ל: (ליקוט) וכן אם היה ספק כו'. ג"כ לשון הרמב"ם והוא לאפוקי מהמתני' דשם י"ז ב' וכמש"ש י"ח א' הא מני ר"א היא כו' וכ' כ"מ אע"ג דסתם מתני' כר"א מ"מ סתם ואח"כ מחלוקת ואין ה' כסתם כמ"ש בפ"ד דיבמות (ע"כ):

אע"פ שאין לו. דכל אלו שמניחין בשביל החייהו כמ"ש שם בגמ':

אין אלו. גמ' שם:

ואפי' הוא ת"ח. וה"ה למקומות. כ"ז נלמד מס"ת:

אצ"ל שלא. כנ"ל בס' שקדם:

אלא אפי' כו' שאין לאשה כו' אפי'. דזיל בתר טעמא מ"ט אין נותנין לאשה משום דשעבוד שלה מדרבנן כמ"ש בכתובות מ"ז ב' תקנו מזונותיה כו' ושעבוד ב"ח דאוריית' ואמרי' בקדושין למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא אין גובה מלקוחות וה"ה ממשועבד לב"ח כמ"ש הרשב"א בת' סי' אלף קכ"ב דנל חוב ה"ה כמשועבדים כדמוכח בב"ק מ' ב' בשמעתא דשאלו בחזקת תם כו' ע"ש בת' ולקמן סי' ק"א ס"ד בהג"ה:

ואפי' הלך כו' אע"פ. אע"פ שמחוייב לשלם כמ"ש בכתובות ק"ז ב' מ"מ אין הבעל מחוייב לבע"ח כלום רק לאשתו והיא משלמת לבע"ח ומוציאין ממנו מדר"ן כמ"ש הרא"ש שם ס"ה וכן מוכח בגמ'שם ממאנת אין לה כו' ועמדה ומיאנה ואם איתא הרי כבר נתחייב לבע"ח וא"כ הדרא לדינא קמייתא דשעבוד שלה לאו דאורייתא:

ואם המלוה כו' ואם באו. דגם המלוה לאו דאורייתא כסוגיא דב"ב קע"ו א' ועסי' ק"ד סי"ג וצ"ע ועתוס' שם ובקדושין ועש"ך:

מיהו אם. שעדיין לא זכה הבעל בהם כמ"ש בכתובות מ"ז לפי פי' ר"ת שם בד"ה כתב ע"ש וברא"ש ומרדכי:

היה חייב כו'. כמ"ש בכתובות צ"ה א"ב השניה מהלוקח והראשונה מהשניה אע"ג דאין הראשונה יכולה לגבות מראשונה:

דהרי הכתובה והנדוניא. שם פ"א א' ולימא אח כו' ואי משום כתובה. ר"ל נדוניא כמ"ש שם מ"ז ב' וע"ש תוס' ד"ה וקבורתה כו' ע"ש:

(ליקוט) אין בע"ח כו'. עבה"ג ואע"ג דבב"ק ק"ב ב' אמרינן טעמא משום דכל המקדיש כו' ההוא דחויא בעלמא הוא ואליבא דבני מערבא ולא קי"ל כבני מערבא ועהג"א שם ד"ה ומהרי"ח כו' והרשב"א כ' דאף לבני מערבא ל"ד בהקדש דה"ה לכ"ד וטעמם ממ"ש בכתובות נ"ד א' אע"ג דתנן במתני' אלמא ל"ד בהקדש (ע"כ):

ולא מספרים. דחד טעמא אית להו כמ"ש בב"ק ק"ב ב' כמי שהקנה כו':

בד"א כו'. ירושלמי פ"א דקדושין אצל האחין שחלקו: (ליקוט) בד"א כו'. לפי פי' הנ"י שם דעל בניהן אין שמין דלא מצי למימר כי שתקי אדעתא למתפס בשעת חלוקה דהא איהו גופיה ל"ל זכותא בגווייהו כדתנן המקדיש אין לו כו' וכ' הרי"ף ה"מ בגדי חול כו' ועסי' רפ"ז סס"א בהג"ה אבל רש"י והרא"ש שם כ' משום שמתבייש להביא לב"ד ולכן דוקא בגדי חול וז"ש וי"ח (ע"כ):

ויש חולקין. דל"ד לאחין דשם אף בשלהן שמין כ"ש מה שעל בניהן ולא אמרו רק משום בזיון להביאן לב"ד משא"כ בבגדי שבת ורגל משא"כ כאן דהטעם דנעשה כמי שהקנה מעיקרא כנ"ל אין חילוק וראיה מדאמרי' בס"פ נערה נ"ד א' כלתא דבי כו' ומ' אפי' בגדי שבת ורגל ומ' דלשמואל אין שמין ומדמי התם למעריך וב"ח ועא"ה סי' צ' סט"ו ועי' סי' רפ"ז ורפ"ח:

ואצ"ל אם. ירושלמי שם:

והוא כו' אבל. דמה שקנה אמרי' דשל שבת ויו"ט לא הקנה לה משא"כ שלה דאמרי' ביבמות ס"ו אם רצה הבעל כו' וכ"ש שאין בע"ח גובה ועבסה"ת ש"ו: (ליקוט) אבל מה כו'. עהג"א פ"ו דכתובות ס"ד ד"ה פי' ר"מ כו' וכ"כ במרדכי שם וע"ש ושם ספ (ע"כ):

או ממה. דשוה למה שהכניסה לו כמ"ש בב"ב נ' א' וערשב"ם שם:

היא נאמנת כו'. כמ"ש בב"ב נ"ב א' אי אמידא לך כו':

אם הכניסה לו. דמעות להוצאה ניתנו וה"ה ברשות בעלה וכמ"ש בקדושין מ"ז א' ב' ע"ש:

וי"א דמ"מ. כנ"ל בסכ"ד:

ואפי'. ג"כ כנ"ל:

אין חילוק. נדרים ס"ו ב' מטלטלי כו' ש"מ אין מסדרין כו':

התנה. כמו ע"מ שלא תשמטני כמש"ל סי' ס"ז ס"ט:

אבל במה. נדרי' שם וכתובות פ"ב ב' שבא שמעון בן שטח כו':

ואפי' כתב. ב"ק י"א ב' מיניה כו' תוס' שם ד"ה אפי' א"נ כו'. מ' שזה הלשון איני משמע רק על אצטלא כו':

ואם אמר. כנ"ל:

וי"א שגם. מדמסדרין בכתובה כנ"ל וכתובה אינה כמלוה אם לא זקפן עליו כמ"ש לענין שביעית. גטין י"ח א':