דין שבועת ספק ושבועת השותפין - שולחן ערוך חושן משפט סימן צ״ג

אלו נשבעים. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קי"ד:

ובן הבית. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ר"א ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' נ"ג:

עד שיחשוד אותו בב' מעין כסף. כתב הסמ"ע וז"ל כן הוא ל' הגמ' ופרשוהו רש"י והרמ"ה דבעינן נמי הודאה במקצת כעין ש"ד וכו' עד גם שם הוכחתי שדעת הרא"ש גם כן הוא כן וכו' וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודלא כב"י כר עכ"ל ולפע"ד נראה עיקר כב"י שדעת הרי"ף והרא"ש דאין צריך הודא' וגם הר"ן כתב סוף הנשבעין שכן דעת הר"י הלוי והרמב"ם פ"ט משלוחין וכ"כ בד"מ דעת הרמב"ם (וכ"מ דעת הרמב"ם) וכן מוכח מפירוש המשנה להרמב"ם גם מ"ש הסמ"ע לדעת הרמ"ה ליתא דבהדיא כתב הטור לקמן סימן ר"ץ סכ"ד בשם הרמ"ה דאין צריך הודאה ומעתה גם מ"ש הב"ח בפי' דברי הר' ישעיה ליתא גם בלא"ה דבריו דחוקים מאד והדבר ברור דס"ל להרמ"ה דא"צ הודאה רק צריך טענה וכפירת שתי כסף והר' ישעיה ס"ל דסגי בטענה וכפירה כל שהוא וכך הבין ב"י לדעת הר"י רק שדחק עצמו בשטת הגמ' לדעתו ובביאורי לטור כתבתי בשם הגאון אמ"ו ז"ל טעמו של הר"י ע"פ הגמ' ע"ש ומעתה גם מ"ש הסמ"ע שהטור הסכים דבעי הודא' במקצת ליתא די"ל דלא כתב שהסברא ראשונה עיקר אלא לאפוקי הר"י והא ראי' דלקמן סי' ר"ץ הביא ב' הסברות ולא הכריע רק שעל המחבר קשה שכ' בכסף משנה שדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו כאן דאין צריך הודא' ולקמן סי' ר"ץ סי"ט כתב דצריך הודאה וצ"ע עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קי"ד ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קנ"ט:

דאין אומרים מיגו ליפטר משבועה עיין בסמ"ע עד מיהו אין ראיה גמורה משם כו' ולפע"ד ראיה גמורה משם דהא התם בפרק כל הנשבעין כ' הרא"ש לעיל מיני' בסמוך דל"ד לשבועת שומרין דלא אמרי' מגו כיון דהוי העזה והשתא ההוא דשכיר נמי הוי מגו דהעזה וי"ל דשאני שכיר דתקנת חכמים היא ובמגו כל דהו אוקמי' אדיניה עכ"ל אלמא דפטור מממון במגו כל דהו כיון דתקנת חכמים הוא דחייב ממון ע"פ שבועת שכיר וה"ה הכא דפטור משבועה כיון דתקנת חכמים הוא שחייב שבועה (דהא כתב הרא"ש דאין חילוק בין ממון לשבועה לענין פטור מכח מגו) והיינו דכתב הרא"ש שם על דברי הר"י לוי שפסק שהשותף צריך לישבע והביא ראי' משבועת שומרין וז"ל ומ"ש דבשבועת שומרין איכא הא כבר כתבתי לעיל דמגו דהעזה הוי ולעיל כ' דבתקנת חכמים אמרי' מיגו דהעזה דלא כהב"ח שכתב דלהרא"ש הכא בשותף נמי חייב שבועה ומטעם דהוי מגו דהעזה וע"ש ברא"ש מוכח להדיא שלא כדבריו אלא כמ"ש וגם בטור כאן ובסי' רצ"ו לא משמע כן וגם ברמזי הרא"ש שחבר הטור כתב להדיא דהשותף פטור משבועה ע"ש. שוב ראיתי בר"ן פ' כל הנשבעין שכ' ג"כ דטעמא דשכיר דאע"ג דהוי מיגו דהעזה מ"מ כיון שהוא מן התקנה סגי במגו גרוע וכ' דגם בשבועת השותפין י"ל כן דהיא מן התקנה אלא דמסיק דהבו לה דלא לוסיף עלה אבל הרא"ש ע"כ ס"ל דגם בשותפין אמרי' מגו כזה ול"ש כאן הבו דלא לוסיף עלה: ועוד נ"ל לתרץ דדוקא בשומרין או מודה מקצת כ' הרא"ש דהוי העזה כיון דהוי כפירה משא"כ בשבועת השותפין אפי' הי' טוען לא נשתתפתי עמך לא הוי כפירה וחילוק זה מבואר להדיא בתוס' פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ז) סוף ע"א דעל מ"ש שם דלא אמרי' דנאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"ם דהי' מעיז או מודה מקצת במגו דכופר הכל כתבו וז"ל וההיא דחזקת הבתים גבי הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעי דיכול לטעון עד כדי דמיהן במגו שיכול לו' לקוחים הן בידי ובפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך הי' ולקחתיו ממנו דאפי' טענו הבן שהי' של אביו אלא שאין לו עדים מהימן לומר לקחתיו במגו שיכול לומר לא הי' של אביך מעולם אע"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע ל"ד למידי דכפירה דלכפור ודאיאינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו עכ"ל ר"ל דדוקא כשחבירו מפקיד אצלו או מלוה שהאמינו מתחלה אלו הי' טוען בפקדון להד"ם או החזרתי או לקחתי או בהלוא' פרעתי כולו הוי העזה דכופר נגדו בממון שהאמינו מתחלה משא"כ כשלא הפקיד אצלו או הלוה לו אפי' טוען לקחתי כמו גבי עיזי שזה לא הוי העזה ודוק וכן מוכרח לומר דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הנשבעין גבי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דנאמן לומר נגנבו ממנו במגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכמ"ש לקמן סי' שנ"ז וכ"כ הרא"ש בתשו' והבאתיו לקמן סי' שנ"ז ע"ש וכן מוכרח לו' לדעת מור"ם שכתב בהג"ה סי' פ"א סכ"ג דנאמן לומר טעיתי במיגו דהחזרתי והוא מהמרדכי ובמרדכי ריש פרק חזקת הבתים כתב דאע"ג דהי' מעיז הוי מגו כמו שהוכיח ר"י מפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך (וכן מוכח לקמן סימן ק"י בסמ"ע ס"ק ז') ע"ש ודוק וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' פ"ד דהוי מגו בכה"ג ע"ש וכן הבאתי לעיל סי' ע"ה ס"ק כ"ח בשם הריב"ש ושאר אחרונים ע"ש ועיין מ"ש בסי' פ"ב בדיני מגו אות ו' ועיין לקמן סי' קמ"ו ס"ב עיין בש"ג פרק שבועת הדיינים ד' ש"ך ועיין בתוס' פ"ק דמציעא דף ד' ע"ב ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קל"ח ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קע"ו ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ב דף ק"י ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ס"ד ד' ק"ה ריש ע"ד וצ"ע ועיין בתשוב' מהרשד"ם סי' קצ"ד:

בטענת שמא כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קי"ד:

המשלח ביד חבירו כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן סי' ר"א ובתשובת מנחם עזריה סי' נ"ג:

אלא כשבא ליטול ע' בתשו' מהרשד"ם ס"ס קי"ד וסי' תמ"ד:

או שהוציא הוצאות ובא ליטול ע"ל סי' פ"א ס"ק ל' ודוק במ"ש באם משתבע כו':

ויש חולקין בזה. כלו' בזה דמקבל עיסקא למחצית שכר וה"ה כל היכא דנותן לו שכר ידוע וכ"ה בתשו' ר"ת שבמרדכי וכן מוכח מב"י ומור"ם דאל"כ מנ"ל דלהרמב"ם במקבל עיסקא למחצית שכר דצריך לישבע דהא לא כ' אלא כל' המחבר כאן ס"ד א"ו אין חילוק ודוק וכן משמע בע"ש כדפי' ע"ש וגם בסמ"ע ס"ק י"ב משמע כן וכ"כ בתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ז דהיכא דשכרו קצוב ל"ש לומ' דמורי התיר' וא"צ לישבע בנק"ח וע"ש:

שותפות ראשון דהיינו שלא גזלו משותפות ראשון:

אינו חייב אלא שבועה עיין בסמ"ע ס"ק י"ז וז"ל ועד"ר שם כתבתי דאפי' רבינו האי לא כ"כ אלא בתבעו אשבועה שנתחייב לו כבר משא"כ הכא כו' עכ"ל ובחנם דחק דהא טעמא דרב האי הוא משום תקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ גם בשבועת השותפין אע"פ שהוא כעין דאורייתא מ"מ כיון שהוא מדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינ' וכ"כ הב"ח:

נשבע היסת והב"ח כתב דהטור שלא הזכיר היסת ר"ל כעין דאורייתא ולא נהירא כלל:

שלא גזלתני כלום מעולם. ובכלל זה שיכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שאומר שהיה שותפו:

או שכבר חלקו. דוקא לשון זה שחלק או שלא נשתתף א"י לגלגל עליו אבל יכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שהרי לפי דבריו שהלה שותפו מה שהרויח יש לו חלק בו שיש נ"מ בין שתי לשונות של שבועות אלו ועוד יש כמה נ"מ ודוק:

ויגלגל עליו שאינו יודע כו'. דאם אינו טוען ראובן כן א"כ ודאי אינו יודע שהרי שמעון לא היה שם בשעה שנתעסק וא"כ ג"כ א"י לגלגל שהרי הוא מודה שאינו יודע לפ"ז אי"צ לדחוק כמו שכתב הב"י והסמ"ע ס"ק כ"ה דלא קאי אגלגול אלא כמ"ש דכיון שהוא עצמו מודה שאינו יודע לא שייכא שבועה כלל וכמ"ש סי' ע"ב סעיף י"ב סקנ"א א"כ אי"צ לגלגל כלל ודוק ע' מ"ש בס"ס צ"ז:

בשותפות זו כלל. עיין לקמן סי' קע"ו ס"ה מ"ש שם בשם המבי"ט והב"ח:

טען שמעון שיש ללוי כו'. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"א ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' קפ"ג וסי' ר"ד ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קנ"ב:

וכן אם יצא שט"ח כו' עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן נ"ב. ועי"ל סי' ק"ח ס"ס ח':

ואם מפורש בשטר. ע"ל סימן ע"א סכ"ו [סכ"ג] וע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"א ופ"ב:

שאם יברר ראובן בעדים. עיין בסמ"ע ס"ק ל"א ובס' בדק הבית ודוק ועיין לקמן סי' קע"ו סל"ז ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ס וקפ"ח:

ראובן שותף שמעון כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ג ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' קכ"א:

ושמעון ידע בדבר. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח שכתב שנ"ל דמיירי שלא נודע לו עד שעת חלוקה ועיין בתשו' ר' אליה ן' חיים סי' ס"ה מדין זה:

נשבעים בטענת שמא. הטעם מפורש בטור ובדברי המחבר בסמוך משום דמורי התירא לנפשם דבשביל שכר טרחם מותר להן ליקח מהממון בלא ידיעת הבעלים ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך:

שמינו אותו ב"ד. לאפוקי אפוטרופס שמינה האב על בניו לאחר מותו דאין משביעין אותו שמא ימנע מלהיות אפטרופס אבל כשמינהו הב"ד חשיבות הוא לו דהב"ד עושין אותו לנאמן ולא ימנע מלהיות אפוטרופס בשביל השבועה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס ר"ץ ועיין בטור בדין זה שכ' בשם הרמ"ה שגם במינהו אבי יתומים צריך לישבע כשמודה מקצת והמחבר אזל לטעמיה דס"ל דבשבועות שמא הללו א"צ להיות בהן מודה מקצת. וכמ"ש בסמוך ע"ש ומ"ה השמיטוהו ג"כ כאן:

או שהושיבה בעלה חנונית. עד"ר מ"ש ע"ז:

ובן הבית שהוא נושא ונותן כו'. רש"י והטור פירשו בא' מן האחין שמתעסק בשביל אחיו. והמחבר תפס לשון הרמב"ם ועמ"ש בפרישה ע"ז:

שמא גזל חבירו כו'. פי' כשיחשדנו התובע לומר שמא עכבת משלי במשא ומתן או בחשבון וכיוצא בו אע"פ שטענו בשמא צריך הוא לשבע שלא עכב משלו כלום וכדמסיק:

ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת שמא עד שיחשוד המשביע בב' מעין כסף. בזה נתיישב דל"ת מכאן דאמרי' דאפוטרופוס שמינה ב"ד נשבע אטענות שמא אמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ר"ץ ס"ג ז"ל כשמינו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו כו' "עד דהא על טענת ברי משבי עין ליה כו' דמשמע דוקא אטענת ברי די"ל דשם איירי דכשאינו חושרו בשתי מעין כסף ועמ"ש עוד בפרישה בישובו:

עד שיחשוד כו' בב' מעין כסף כן הוא לשון הגמ' ופרשוהו רש"י והרמ"ה דבעינן נמי הודאה במקצת כעין ש"ד (כמ"ש הטור והמחבר בשבועה דאורייתא בסי' פ"ח) והסכים עמהן כאן הטור וכמ"ש בפריש' ודרישה גם שם הוכחתי שדעת הרא"ש ג"כ הוא כן וכ"כ ג"כ המחבר בסי' ר"ץ ס"ט באפוטרופוס וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש בדרישה ולא כב"י ע"ש שהארכתי לבאר סוגיא דגמרא דלא תקשי ממנה לשלשה שיטות שיש בזה:

אעפ"י שאין עדים שזה שותפו כו'. פירוש אעפ"י שיש להם מגו דאי בעי אמר לא היינו שותפים מעולם ואז לא היה יכול להשביעו כמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ט ומטעם שיתבאר שם:

דאין אומרים מגו ליפטר משבועה. עיין בטור שכתב שרא"ש חולק ע"ז וס"ל דבכה"ג פטור משבועה מכח מגו דאין חילוק בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון דשמא לא ישבע ונמצא מתחייב ממון ואע"ג דאכתי ה"ל מגו דהעזה דאלו היה טוען לא נשתתפתי עמך היה צריך להעיז נגדו בדבר שחבירו יודע שמשקר בו משא"כ עתה כשטוען לא נשאר לי כלום משלך בידי דאין חבירו יודע בודאי שנשאר בידו מה ומה"ט כ' הרא"ש והטור הביאו לקמן בר"ס רצ"ז דהשומר חייב לישבע ש"ד ואינו נאמן לומר נגנב מידי הפקדון במגו דלא הייתי שומר אף ע"ג דהפקידו שלא בעדים משום דה"ל מגו דהעזה שאני שבועת השותפין דמדין תורה א"צ לישבע אלא מתקנת חכמים מ"ה במגו כלדהו מוקמי' ליה אדינא דאורייתא דא"צ לישבע וכמ"ש בפרישה בסי' פ"ט ס"ה גבי שכיר כשאין עדים ששכרו (מיהו אין ראיה גמורה משם כמ"ש בפרישה ע"ש) לדעת הטור שפטור בשבועה (משבועה) בכל ענין מכח מגו אע"ג דה"ל מגו דהעזה ע"ש וכ"כ הרא"ש הבאתי לשונו בפרישה ע"ש ודו"ק ומהתימה על מ"ו רמ"א ז"ל שכתב לקמן ר"ס רצ"ו ג"כ דעת הרב רבינו אשר ז"ל וי"א דאמרי' מגו להפטר משבועה אלא שאין זה מגו טוב (כיון דהוא בהעזה וכמ"ש שם בטור) לכן לא אמרי' ליה עכ"ל וכתבו שם משום דיש בינייהו לדינא והיינו היכא דאינו חייב ש"ד וכמ"ש וא"כ הל"ל ג"כ כאן דברי הרא"ש ללמדינו דאליביה כיון דאין כאן ש"ד פטור משבועה במגו דלא נשתתפתי עמך וע"ל בסי' צ"ו סס"א שכתב שם המחבר ז"ל וכן אם היה מודה שהיה שותף כו' "עד וישבע השותף וכתבתי שם דמה שחייבו שבועה בהודה בלא עדים היינו להרמב"ם דס"ל דלא אמרי' מגו לאפטורי שם לא קשה למה לא כתב מור"ם דעת הרא"ש והטור די"ל כיון דשם פסק המחבר דצריך לישבע שבועת שומרין מן התורה אף שהטור לא ס"ל הכי מ"מ לא רצה לכתוב עליו דא"צ שבועה כיון דלפי מאי דפסק המחבר שם דחייב ש"ד א"ש ודו"ק:

אע"פ שלא נתן לו שכר ע"ז כו'. מל' אע"פ שכתב מוכח מיניה דס"ל דכ"ש כשמקבל שכר על זה שמשביעו וה"ט דכשאינו מקבל שכר ה"א דאין להשביעו שלא תנעול דלת בפני ג"ח חנם עם חבריהם מה שאין כן כשמקבלים שכר דלא ימנעו מחמת השבועה כיון שמקבלים שכר על טרחתם מורו היתרא לנפשייהו שמעלים על דעתם שאין נותנים להם שכר הראוי לפי טרחם ודוק ועפ"ר:

אלא כשבא ליטול. פי' כשבא ליטול חלק בריוח או במה שהוציא וכדמסיק מור"ם אבל בלא ליטול שכר שליחותו אין חילוק וכמו שמסיק מור"ם וק"ל:

אע"פ שנותן לו שכר עמלו. כבר כתבתי טעמו דס"ל דגם בזה שייך מורא היתרא והי"ח בזה ס"ל כיון דמקבל שכר שוב ל"ש לומר דמורי היתרא ועפ"ר:

חלקו השותפים כו'."עד והביא לו השליח כו' נקט ופרט כל הני לומר ל"מ שותפין והדומה לו דאית להו חלק במה שחלקו בהו איכא למימר כיון שחלקו ושתקו ולא תבעו שבועה זה מזה ודאי מחלו השבועה אהדדי אבל בן בית ושליח דממונא בעל הבית הוא ולא שבקינהו בעל הבית למשקל מידי דנימא מדהניחן למשקל ולא תבע לשבועה אחיל גבייהו ומה"ט חייב להו הרמ"ה שבועה אחר שנסתלק וכמ"ש הטור בשמו קמ"ל המחבר דפטור וכ"כ הטור בשם הרמב"ם והרא"ש דכולם נפטרו מהשבועה ודו"ק:

שנשאר כל שהוא שלא חלקו אותו כו' "עד ומשביעים זא"ז פי' ומשביעים זא"ז שלא הורה היתר לנפשיה ולקח משל חבירו מקדמת דנא בהיותם שותפים בממון הרבה כשיעור ב' מעין כסף או יותר ופשוט הוא:

שלא עשו בו חשבון כו'. וה"ה ב' שלוו מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון לא הוה כחלקו וצריכין לישבע זה לזה ב"י מחס"ז ד"מ ו':

שאם יודה בה חייב ממון. וכ"כ הטור והמחבר בסי' פ"ז סכ"ה ע"ש:

אינו חייב אלא שבועה כו'. בטור סימן פ"ז סמ"ב מסיק שם בשם רב האי שבש"ד אם אמר נשבעתי צריך לישבע היסת ע"ז ודוקא בשבועה דרבנן אמרו כן ומשום דתקנת' לתקנת' לא עבדינן (אבל המחבר ומור"ם השמיטוהו ולא כתבוהו שם בסכ") ועד"ר שם וכאן דכתבתי דאפי' רבינו האי לא כ"כ אלא בתבעו אשבועה שנתחייב לו כבר מה שאין כן הכא דלא נתחייב כבר שבועה אלא שיתחייב שבועה ע"י הודאתו ע"ש ודוק:

ואינו מגלגל עליו שלא היה שותפו כו'. דאין ניחא לשותף בגלגול זה דשמא יברר עליו שהיה שותפו עוד יש נ"מ אחרינ' בין הני גלגולים ובפרישה כתבתי וע"ש:

מטעם שאמרנו. היינו מ"ש בסוף סעיף שלפני זה כיון דאף אם יודה שהיה שותפו ולא חלקו אין לו בידו חיוב ממון ודאי:

שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו טעמו דכל האומר לא נשתתפנו כאלו אומר לא חלקנו והרי יש עדים שהיה שותפו וה"ל כאלו מעידין שהן שותפין ולכן צריך לישבע לו בשבועת השותפים מיהו מאמינים לו על שבועתו כיון דלא הוחזק כפרן בממון ודאי כי אף שהיה שותפו יכול להיות שלא נשאר בידו כלום ומ"מ הוחזק כפרן לענין זה דאין אנו מאמינים לו לך שנשבע אח"כ עד שישבע לפני עדים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז סכ"ז במי שנתחייב שבועה לחבירו ואומר שנשבע לו והוכחש בעדים ע"ש ועפ"ר:

אלא פחות מזה ומיירי דאינו מודה מקצת כגון שהתובע מודה שקיבל נ' זהובים אלא שאומר שהיה לו בשותפות ק' זהובים נמצא שנשאר לו בשותפות נ' זהובים והנתבע משיבו שלא היה לו בהשותפות כ"א נ' זהובים:

ואם רצה מגלגלין עליו כו' פי' וא"צ להמתין עד שיחלוקו וכמ"ש מור"ם לעיל ר"ס זה ועפ"ר:

ה"ג ראובן שנפחת מן הקרן כו':

שבועת השותפין שפחתו כו' הב"י כתב דלא ישבע שפיחת ת"ק מאחר שאין שמעון נותן לו כל חלק הפחת ע"פ שבועתו וכדומה זה למ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רל"ח בשנים אוחזין בטלית דכל א' נשבע שאין לו בה פחות מחציה ה"נ דכוותיה נשבע שנפחת ולא נשאר לשמעון עכ"פ מקרנו כלום ועפ"ר שם כתבתי דמסתימת ל' הרמב"ם והטור משמע דס"ל דיכול לישבע שנפחת ת"ק ושאני התם דשניהם נשבעים זה כנגד זה ע"ש:

וישלם שמעון מביתו. נ' בטור מבואר דהרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל כשהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר או הפחת הוא לאמצע נמצא שאם הי' ידוע שהפסידו ת"ק היה עולה לחלקו של כל אחד בהפסד ר"ן זהובים ושמעון לא הטיל לכיס מתחלה אלא ר' והי' צריך לשלם נ' מביתו אבל השתא שאינו ידוע אין ראובן נאמן בשבועתו להוציא מיד שותפו כ"א להחזיק במה שבידו וע"ש ולא כהראב"ד שכתב שבהפסד כל א' מפסיד לפי ממונו אבל בשכר כ"ע מודים דהוא לאמצע והטעם כתבתי בדרישה וגם מבואר שם וכאן דהראב"ד סבירא ליה דאף לסברא זו דההפסר לאמצע מ"מ אין שמעון חייב לשלם כלום מכיסו לצורך ההפסד אפי' ההפסד הוא מבורר ע"ש:

ששמעון יודע בודאי שפחתו כך. ה"ה אם אינו יודע בודאי ג"כ יכול לגלגל עליו בשבועת השותפים וכמ"ש לפני זה ס"י אלא משום סיפא דלא נתעסק בו שמעון נקטיה דאז אינו יכול להשביע לשמעון כ"א כשטוען ששמעון יודע בודאי וק"ל:

בשבועת שותפין ויגלגלו כו' ה"ה אם ירצה להשביע היסת שאינו יודע יכול להשביע על זה וכמ"ש אחר זה באם לא נתעסק שמעון אלא דבא ללמדינו דעל ידי גלגול יכול להשביע בשבועה חמורה דשותפות:

ולא עוד כו' אדלעיל קאי וה"ק ל"מ דשמעון א"צ לשלם עוד חמשים מכיסו אלא אפי' מהמאה שנשאר ונוטל שמעון לפעמים חמשים וגם זה בכלל אמרם דאין השותף מהנשבעים ונוטלים כו' וכדמסיק אבל חמשים נוטל ראובן מהמאה הנשארים שביד שמעון כיון ששמעון מודה או שהוא ידוע שהן מהשותפות והרי הן כאלו הן מונחין ברשותו בחזקת שניהן ועפ"ר:

ואחר כך מחשבין. פי' אחר ששלמו החוב מחשבין ורואין מה שנשאר בהשותפות וחולקין ביניהן:

אבל אם טוען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב כו'. עמ"ש בסי' ע"ז בהג"ה ס"ב ישוב דל"ת ממ"ש שם אמ"ש כאן:

ויתבע מלוי בסוף זמן שאמר על קבע לו זמן לשנה או שתים הנ"ל קאי אבל על שאמר נפרעתי דכבר הודה שאין לוי חייב לו כלום תו אין ביד שמעון להדר עליו וק"ל:

אין שמעון נאמן כו'. וע"ל סי' ק"ח ס"ח מ"ש דל"ת מזה:

בעדים שלא פרע לוי. כלשון הזה כתב ג"כ הטור בשם תשובת הרא"ש ומשמע מיניה דאם אין לראובן ראיה בעדים שלא פרעו לוי אע"פ שיש לו עדים שראובן הוצרך לפרעו אין שמעון חייב לשלם לו כלום כיון דלא נתקשר ראובן נגד הכותי לפרוע לו אלא אם לא פרעו לוי ויכול להיות שלוי כבר פרעו והכותי בעלילה בא על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו וכמ"ש המחבר ומור"ם לקמן בסי' קכ"ח וכמ"ש המחבר לעיל סי' מ"ב ס"א גבי סייף והטור לקמן סי' שע"ח ואף שיש לדחוק בלשון הרא"ש והטור ולפרשו דמ"ש אם יברר ראובן קאי אדלאחריו אמ"ש שיצטרך ראובן לפרוע אלא שהקדים לומר שמכח שלא פרע לוי בא עליו הכותי שהוא היה הגורם ולא לדוקא נקט והכי מסתברא קצת כיון דראובן לצורך השותפות עשאוהו אין זה בכלל אמרם אין אדם נתפס כו' מ"מ מ"ש ראשונה נ"ל עיקר ועפ"ר:

בכל מה שיברר כו' עמ"ש לעיל סי' צ"א ס"ג דנשבע האי דידע היינו משום שהוציא ברשות ועיין שם:

והטעה בחשבון כו' "עד וביקש שיעשה לו כו'. פי' לאחר שחלקו ביקש ראובן שיעשה לו שטר עליהן מאחר שנפרדו זה מזה בשותפת' וכ"כ בהדיא בטור בשם תשובת הרא"ש:

אינו חייב לעשות לו שטר. הטעם דדוקא בההיא דלפני זה דהחוב היה ידוע על ראובן וכבר נתן ראובן ע"ע שטר לכותי מש"ה גם שמעון נתחייב ליתן לראובן שטר על חלקו משא"כ בזה דלא נתן ראובן שטר אנפשו ולא היה החוב ידוע על ראובן וקרוב לודאי שלא יתגל' לעולם ועפ"ר:

והעדים יכתבו הודאת שמעון כו' וניחא לשמעון בזה טפי משום דהעדים אין כותבין שום לשון חיוב אלא הודאתו גרידא משא"כ כשנותן עליו שטר ובדרישה כתבתי שיש לפרש בע"א והוא שבקשת ראובן היתה ששמעון יכתוב לו שטר בלי חילוקים שמה שיצטרך לשלם להעכו"ם שיחזיר לו החצי ושמעון אינו רוצה אלא שבאם יצטרך לשלם אזי יתבענו ויהי' הדין ביניהם על פי טענתם אז ופסק הרא"ש שהדין עם שמעון אבל מ"ש ראשונה נראה עיקר לדינא וק"ל:

ושמעון ידע בדבר. לשון הטור ושמעון ידע שאח ראובן הי' לו מעות "בשותפות עמהן ולשון זה משמע שידע גם כן שראובן הבטיחו ליתן לו ריוח אלא שטוען מאחר שלא נטל רשות ממנו אין עליו לקיים תנאו ובסי' קע"ו הקשה ב"י אגירסא זו "דידע שמעון דהא שתיקה כהודאה דמיא. ובפרישה כתבתי דנ"ל נוסח תשובת הרא"ש עיקר דכתוב בה לא ידע ור"ל דלא נודע לו עד שעת חלוקה ואז נודע לו בעדים או דשמעון מאמין לראובן בזה אלא שאינו רוצה ליתן לו ריוח (דאל"כ ודאי לא היה ראובן נאמן לומר שאחיו הניח ממון בשותפות) והא דפסק דלא יטול ריוח אלא כפי חלקו במעות היינו משום דראובן גופו טעין שהתנה עם אחיו שיטול ריוח "בכדי מעותיו וכנ"ל דאל"כ הא כבר איפסק דלכ"ע בריוח חולקין בשוה א' הממעיט בקרן וא' המרבה. ועפ"ר:

(בש"ע ס"א טענת שמא) רבינו האריך בזה וכתב אע"פ שאינו אומר ודאי אלא אומר סבור אני שתפסת משלי נראה דקמ"ל דעכ"פ צריך שיהיה חשוד בעיני התובע עליו מאיזה הוכחה שיש לו ולכך אומר סבור אני כו' אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו אינו משביעו כמ"ש בסי' פ"ז סי"א לישתבע דחשיד ליה בכך כו': ושם בסמ"ע סק"ג הקשה מריש סי' ר"ך דמשמע דוקא בברי חייב שבועה ותי' דשם איירי בטוענו פחות מב' כסף וא"כ ע"כ צ"ל דשם איירי בשבועת היסת דאי בנק"ח הא פשוט שם אח"כ דצריך ב' כסף והוא תמוה. דסתם שבועת אפוטרופס היא שבועת המשנה ותו דא"כ קשה היה לרבינו לכתוב שצריך לחשוב עמו כדי שיתחייב שבועה בנק"ח אי יטענו עליו בברי ב"כ ע"כ נלע"ד דאותו חילוק דכתב רבי' בריש סי' ר"צ הוא מדברי הרי"ף נ.' הניזקין דאמר התם והלכה כאבא שאול דמינהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע וה"מ בשמא אבל בטענת ברי כי גדלי יתמי וטעני' עליה וכפר מיהו ודאי נשבע וכ"כ רבינו עצמו אח"כ ומש"ה לק"מ דרבינו מיירי שם במינהו אבי יתומים דהא לא כ' וכאשר ימנו ב"ד אותו כו' אלא וכאשר ימנו ר"ל כל הנימנים הן מב"ד הן מאבי יתומים וע"כ הוצרך לומר אח"כ בברי דוקא:

(ע"ש והאשה שהיא נושאת) היא דעת הרמב"ם ורי"ף אבל הרא"ש ס"ל דאשה אינה כן אלא בתביעת כתובתה תליא מילתא וכמבואר בטור ובש"ע א"ע סימן צ"ז וכן עיקר כמ"ש שם בסוף הסי' וע"ש:

(בשתי מעין כסף) בשמ"ע סק"ז מביא הסכמת רבינו דבעי הודאה בפרוט' וצ"ע להלכה דבסי' ר"ץ מביא בזה מחלוקת הראב"ד והרמ"ה וברמב"ם לא זכר שום הודאה רק תביעת ב"כ ע"כ אין הכרע מד"ר והר"ן כתב דלרמב"ם א"צ הודאה והיינו מדלא הזכיר כלום פ"ט דשלוחין:

(ס"ד בטור כתב) בשם רבינו ישעיה ונ"ל שצ"ל אפי' כפר בכל ותיבת שהוא הוא ט"ס כנ"ל וכן מצאתי וב"י נדחק מאוד בפירושו וצ"ל דהא דבעינן כאן ב"כ הוא לענין שבועת המשנה אבל היסת מיהו בעי אפי' בטוענו פרוטה דהיסת אין לו שיעור וכ"ת דלא תקנו כאן כיון דספק הוא תובעו הא ליתא דכיון שיש כח בספק זה להשביעו בנקיטת חפץ בדורות ראשונים שלא היה היסת ה"ה האידנא אמר תקנת היסת דה"ל כטוענו ודאי והיסת א"צ שיעור ועוד ראיה מדברי המרדכי ס"פ הדייני' דמבי' הנך דמתני' דמשתבע מספק וכתב דיש בכלל זה אם חושד את חבירו ומצא תיבתו פרוצה דצריך היסת ופסק רמ"א סימן ע"ה סי"ו הא קמן דה"ה לענין הנך דמתני' דמשתבע מספק ואין שם ב' כסף דיש עכשיו היסת כנ"ל ברירא דהא מילתא אף כי לא הוזכר בפי' כאן מ"מ דבר ברור הוא כמ"ש:

(ס"ב) דא"א מגו לאפטורי משבועה יפה כתב סמ"ע סכ"ו דכאן לא איכפת לו במגו דהעזא כיון שעיקר השבועה אינה אלא מצד תקנת כחכמים שכך כתב הרא"ש להדיא בפרק הנשבעים גבי שבועת שכיר ע"ש דמהני היה מגו דהעזה מטעם זה:

(ס"ד אע"פ שלא נתן שכר) פי' דה"א כיון שעשה בחנם ודאי כוונתו לשם מצוה א"כ לא לחשדיה דמורה היתר לעצמו קמ"ל:

(סי"ג שבועו' שותפין שפחתו) סמ"ע סקי"ג [סקכ"ד] הביא דברי ב"י וחלק עליו נראין דבריו נכונים אלא שלפי מ"ש הב"י דאין לישבע על תקנת [ת"ק] דהוה כנשבע לשקר חלק עליו בעל הסמ"ע אבל באמת אין הטעם משום דהו' כנשבע לשקר אלא שלא יהא לעז על הב"ד דסברי הבריות הרי נשבע זה על הכל ולא נתנו לו כן וכפרש"י בהדיא ריש ב"מ דף ה' ע"ב מי יהבינן ליהי כולה וא"כ פשיטא דשייך זה החשש ג"כ:

(ע"ש וישל' שמעון מכיסו) סמ"ע סק"ד [סקכ"ה] כתב דהראב"ד ס"ל אפילו למאן דפוסק ההפסד לאמצע נראה דמפרש בזה מש"כ בדברי הראב"ד ואינו כן כו' שהוא בדרך זה דמתחלה אמר אלא שאינו מן הדין אפי' אם מודה לרמב"ם דההפסד לאמצע מ"מ אין משלם כלום מכיסו ואחר כך אמר על עיקר הדין ואינו כן ובהשגות הראב"ד ליתא האי לישנא ואינו כן וכ"נ עיקר ועמ"ש סימן ע"ו [קע"ו] ס"ו והרמ"ה ס"ל ג"כ כרמב"ם לפ"מ שהסכי' להראב"ד דעכ"פ לא ישלם כלום מכיסו ואף שלא הביא כאן המחבר דעת הרמ"ה אלא דברי הרמב"ם לחוד היינו דעיקר הדין הוא בסי' קע"ז לענין הפסד על מי הוא וכאן לא בא רק ללמדינו דעכ"פ מהני שבועה להוציא מכיסו וזה לרמב"ן:

(ששמעון ידע בודאי) הב"י פירש דלענין גלגול א"צ טענת ודאי כמ"ש סמ"ע קט"ו [סקכ"ו] ונלע"ד הדברים כפשטן דהא מבואר בסימן צ"ד דמה שתובע מגלגל בספק אין משביעין עליה אא"כ יש רגלי' לדבר וכאן מה רגלים לדבר יש שזה יודע מה הפסיד ובזה מתורץ נמי מ"ש אחר כך אבל אי טוען שמעון שראובן יודע בודאי כו' וסיים עלה או ע"י גלגול ונדחק ב"י סי' צ"ד ל"ל ודאי לגלגול ולפי מ"ש ניחא עיין שם יהיה יכול ליתנו ללוי דמיירי שלא שמעו ב"ד שום הודאה ממנו שיש בידו מעות שותפות עד אותה שעה שטוען שיש ללוי חלק בזה:

(בא"ע סי' צ"ז) בסופו הוכחתי במי שבא להוצי' חוב ויש לו ש"ח והלוה טוען שמא תפסת משלי בהיותך שותף עמי אע"פ שחלקו השותפים חייב לישבע: ע"ש:

(סט"ו) שאם יברר ראובן צ"ל שזה מיירי במקום שאין שטר ביד העכו"ם על לוי אבל אם בשעת הפרעון ראובן לעכו"ם היה לעכו"ם שטר על לוי ולקחו ראובן מתחת העכו"ם אין לך ברור גדול מזה וכן משמע מסי' קנ"א בד"ר סי' [ס"ט] דשטר היא ראיה וכאן צריך עוד בירור אחר אימור אחר כך פרע לוי לו דא"ל דא"כ היה לו ליקח השטר ממנו דאין זו טענה כמ"ש סימן ק"ל ס"ג ועמ"ש סימן קל"א ס"ו:

(סט"ז) והעדים יכתבו ונ"מ דבשטר יכול לטרוף לקוחות של שמעון שהיה להם ליזהר שמא לא יפרע לעכו"ם ודברי הסמ"ע סקכ"ה [סקל"ז] אינם מובנים לי מה חילוק יש בדבר לדינא:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ובן הבית פי' א' מן האחין וכו' עד וטעם רש"י וכו' ול"נ דטעם רש"י דאל"כ היינו אפוטרופס דלעיל פרש"י וק"ל ע"כ):

שמא. הטעם מפורש בסמוך משום דמורי היתרא דבשביל שכר טרחם מותרים ליקח מהממון בלא ידיעת הבעלים וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ד ובתשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"ה:

ב"ד. דחשיבות הוא לו דהב"ד עושין אותו לנאמן ולא ימנע מלהיות אפטרופא בשביל השבוע' לאפוקי אם מינהו אבי יתומים דאין משביעין אותו שמא ימנע וכמ"ש הט"ו בר"ס ר"צ וע' בטור שכת' בשם הרמ"ה שגם במינהו אבי יתומים צריך לישבע כשמוד' מקצת והמחבר אזיל לטעמי' דס"ל דשבועות שמא הללו א"צ להיות מ"מ כמ"ש בסמוך ומש"ה השמיטו כאן גם כן. סמ"ע:

והאשה. ע' בדינים אלו באה"ע סי' צ"ז:

ובן. ע' בתשו' רש"ך ס"ב סי' ר"א ובתשו' מנחם עזריה סי' נ"ג ורדב"ז סי' י"ד:

כסף. כן הוא לשון הגמרא ופרשוהו רש"י והרמ"ה דבעינן נמי הודא' במקצת כעין ש"ד והסכים גם הטור עמהן ומוכח שגם דעת הרא"ש הוא כן וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כת' דנ"ל עיקר כב"י שכת' דדעת הרי"ף והרא"ש דא"צ הודא' וגם הר"ן כת' שכן דעת הר"י הלוי והרמב"ם פ"ט משלוחין וכן מוכח מדבריו בפי' המשנ' כו' ע"ש ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' קנ"ט (והט"ז כת' דצ"ע להלכ' וע"ש ובתשו' מהר"ם גלאנטי סי' (כ"ב) [כ"ד] וברדב"ז סי' כ"ב ושבות יעקב ח"א סי' קס"ג):

מגו. והטור כת' שהרא"ש חולק ע"ז וס"ל דבכה"ג פטור משבוע' מכח מגו דאין חילוק בין ממון לשבוע' דשבוע' אתיא לכלל ממון דשמא לא ישבע כו' ואע"ג דאכתי ה"ל מגו דהעזה ומה"ט כתבו בר"ס רנ"ו דהשומר חייב לישבע ש"ד ואינו נאמן לומר נגנב במגו דלא הייתי שומר אף דהפקידו שלא בעדים משום דה"ל מגו דהעזה. שאני שבועת השותפין דא"צ לישבע רק מתקנת חכמים מש"ה במגו כל דהו מוקמינן ליה אדינ' דאוריית' דא"צ לישבע וכמ"ש בפריש' בסי' פ"ט ע"ה גבי שכיר כשאין עדים ששכרו כו' מיהו אין ראי' גמור' משם ע"ש (עמ"ש שם ס"ק י"ג) עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל דיש ראי' גמור' משם ע"ש באורך וע"ל בסי' פ"ב בדיני מגו אות ו' ולקמן סי' קמ"ו ס"ב ובש"ג פרק שבועת הדיינין ובתוספות פ"ק דב"מ דף ד' ע"ב ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קע"ו ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ב ובתשו' ראנ"ח סי' ס"ד ומהרשד"ם סי' קל"ד (גם הט"ז הסכים לדעת הסמ"ע דכאן לא איכפת לן במגו דהעז' כיון שעיקר השבוע' אינה אלא מצד תקחז"ל ושכ"כ הרא"ש להדיא דמה"ט מהני מגו דהעזה גבי שבועת שכיר עכ"ל):

שכר. דה"א שאין להשביעו שלא תנעול דלת בפני ג"ח (והט"ז פי' דה"א כיון שעוש' בחנם ודאי כוונתו לשם מצו' אם כן לא לחשדי' דמור' היתר לעצמו) ומכ"ש כשמקבלים שכר דלא ימנעו מחמת השבוע' ומורי היתרא שמעלים על דעתם שאין נותנים להם שכר כראוי לפי טרחם עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' רש"ך סי' ר"א ובתשו' מ"ע סי' נ"ג ומהרשד"ם ס"ס קי"ד וסי' תמ"ד:

בזה. כלומר במקבל עיסק' למחצית שכר וה"ה כל היכא דנותן לו שכר ידוע וכ"כ בתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ז דהיכא דשכרו קצוב לא שייך לומר דמורי היתרא וא"צ לישבע בנק"ח וע"ש עכ"ל הש"ך (ואם התנ' להאמינו בלא שבוע' א"צ לישבע לא על טענת ספק ולא על ודאי. מהר"י אדרב"י ז"ל סי' ר"כ. כנה"ג):

ספק. (אבל משביעו בטענת ברי שבועת השותפין הרדב"ז (ח"א) [ח"ד] סי' ר"ב. כנה"ג):

הודה. כת' הסמ"ע והא דבסי' פ"ז מסיק הטור בשם רב האי דבש"ד אם אמר נשבעתי צריך לישבע היסת ע"ז ודוקא בשבוע' דרבנן אמרו כן ומשום תקנתא לתקנתא כו'. נ"ל דאף רבינו האי לא כ"כ אלא בתבעו שבוע' שנתחייב לו כבר משא"כ הכא דיתחייב השתא שבוע' ע"י הודאתו והש"ך כת' דבחנם דחק דטעמא דרב האי שייך ג"כ בשבועת שותפים דאע"פ שהוא כעין דאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן היא תקנת' לתקנת' לא עבדינן וכ"כ הב"ח עכ"ל:

חלקו. אבל יכול לגלגל עליו שלא הרויח כלום באותו זמן שהרי לפי דבריו שהי' שותפו מה שהרויח יש לו חלק בו ויש נ"מ בין ב' לשונות של שבועות אלו ועוד יש כמה נ"מ. ש"ך:

כפרן. דכל האומר לא נשתתפנו כאילו אומר לא חלקנו והרי יש עדים שהי' שותפו וה"ל כאילו מעידין שהן עוד שותפין מיהו מאמינים לו על שבועתו כיון דלא הוחזק כפרן בממון ודאי כי אף שהי' שותפו י"ל שלא נשאר בידו כלום ומ"מ לענין זה הוחזק כפרן דא"י לומר שנשבע אח"כ עד שישבע לפני עדים וכמ"ש הט"ו בסי' פ"ז סכ"ז במי שנתחייב שבוע' לחבירו ואומר שנשבע לו והוכחש בעדים ע"ש. סמ"ע:

פחות. ומיירי דאינו מ"מ כגון שהתובע מודה שקיבל נ' זהובים אלא שאומר שיש לו עוד נ"ז בשותפות והלה מכחישו שלא היה לו בין הכל רק נ"ז שקבל. שם:

מגלגל. פי' וא"כ להמתין עד שיחלוקו וכמ"ש הרמ"א בר"ס זה. שם:

כלום. בטור מבואר דהרמב"ם אזיל לטעמי' דס"ל ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר או הפחת לאמצע ונמצא שאם הי' ידוע שהפסיד ת"ק הי' עולה הפסד לחלקו של כ"א ר"ן זהו' והיה שמעון צריך לשלם נ' מביתו אבל השתא שאינו ידוע אין נאמן ראובן בשבועתו להוציא משמעון כ"א להחזיק מה שבידו וע"ש ודלא כהראב"ד כו'. שם:

שבועת השותפין. וה"ה אם ירצה משביעו היסת שאינו יודע אלא דבא ללמדנו דע"י גלגול יכול להשביעו בשבוע' חמורה דשותפות. שם:

ויפטר. ע"ל סימן קע"ז ס"ה מ"ש שם בשם המבי"ט והב"ח. ש"ך:

עוד. אדלעיל קאי וה"ק ל"מ דשמעון א"צ לשלם נ' מכיסו אלא אפילו כו' נוטל שמעון נ' ומ"מ נוטל ראובן ג"כ נ' מהמאה הנשארים שביד שמעון כיון ששמעון מודה או שהוא ידוע שהן מהשותפות והרי הן כאילו מונחין ברשות וחזקת שניהן. סמ"ע:

חוב. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן מ"א ובמבי"ט ח"ב סימן קפ"ג וסי' ר"ד ובתשובת מהרשד"ם סימן קנ"ב ובתשובת שב יעקב חח"מ סימן ז' (וכ' הט"ז וז"ל בא"ע סי' צ"ו בסופו הוכחתי במי שבא להוציא חוב ויש לו שט"ח והלו' טוען שמא תפסת משלי בהיותך שותף עמי אע"פ שחלקו השותפות חייב לישבע עכ"ל):

בודאי. עמ"ש בסימן ע"ז בהג"ה ס"ב ישוב דל"ת ממ"ש שם אמ"ש כאן. סמ"ע (ועמ"ש שם ס"ק ט' ומ"ש והיה יכול ליתנו ללוי כו' פי' הט"ז דמיירי שלא שמעו ב"ד שום הודאה ממנו שיש בידו מעות שותפות עד אותה שעה שטוען שיש ללוי חלק בזה):

יצא. ע"ל סימן ק"ח ס"ס ח' ובתשובת ר"מ אלשיך סימן נ"ב וסימן פ"א ופ"ב וע"ל סימן ע"א סכ"ו:

לוי. משמע דאם אין לראובן ראיה בעדים שלא פרע לוי אע"פ שיש עדים שראובן הוצרך לפורעו אין שמעון חייב לשלם לו כלום כיון דלא נתקשר ראובן נגד העובד כוכבים אלא אם לא יפרע לוי ויכול להיות שלוי כבר פרע להעובד כוכבים ובעלילה בא על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו כמ"ש בסימן ע"ב גבי סייף ולקמן סימן קכ"ח והטור בסי' שע"ח עכ"ל הסמ"ע. (וכתב הט"ז נ"ל דמיירי שאין שטר ביד העובד כוכבים על לוי אבל אם היה להעובד כוכבים שטר על לוי ובשעת הפרעון לקחו ראובן מיד העובד כוכבים אין לך ברור גדול מזה וכן משמע מסי' קל"א דשטר הוא ראיה וכאן צריך עוד ברור אחר דאימור אח"כ פרע לו לוי וא"ל דא"כ היה לו ליקח השטר ממנו דאין זו טענה כמ"ש סימן ק"ל ס"ג ועמ"ש סימן קל"א ס"ז עכ"ל) וע"ל סי' קע"ו סל"ז ובתשובת מהרשד"ם סימן ק"ס וקפ"ח:

שיברר. עמ"ש לעיל סי' צ"א ס"ג דנשבע האי דידע היינו משום שהוציא ברשות. ע"ש. סמ"ע:

וביקש. פירוש לאחר שחלקו ביקש כן מאחר שנפרדו זה מזה בשותפתן וכ"כ בטור בהדיא בשם תשובת הרא"ש. שם:

שטר. הטעם דדוקא בההיא דלפני זה דהחוב היה ידוע על ראובן וכבר נתן על עצמו שטר לעובד כוכבים מש"ה גם שמעון נתחייב ליתן לראובן שטר על חלקו משא"כ בזה דלא נתן ראובן שטר על נפשו ולא היה החוב ידוע עליו וקרוב לודאי שלא יתגלה לעולם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ספר ג' סימן ס"ג ובתשובת מהרשד"ם סי' קכ"א:

יכתבו. וניחא לשמעון בזה טפי משום דהעדים אין כותבין שום לשון חיוב אלא הודאתו גרידא משא"כ כשנותן עליו שטר כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז ונ"מ דבשטר יכול לטרוף לקוחות של שמעון שהי' להם לזהר שמא לא יפרע לעובד כוכבים ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי מה חילוק יש בדבר לדינא עכ"ל):

תשתדל. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ה מדין זה:

והאפוטרופסים כו'. מפ' אפוטרופסים על היתומים דלא כרש"י:

שמים. גטין נ"ב ב' א"ש הלכתא כו':

או שהושיבה. כתובות פ"ו ב':

בנק"ח כו'. כנ"ל בסי' פ"ט:

עד שיחשוד. כפי' הר"ן בשם הר"י מיגש דלא בעי הודאה דלא כרש"י וע"ל סי' ר"צ סי"ט פ' כדעת רש"י: (ליקוט) עד שיחשוד כו'. עבה"ג ואין דעת רש"י כן וכ"כ בסי' ר"צ סי"ט ועש"ך (ע"כ):

בין כו'. כמ"ש שם משום דמורו בה היתירא:

וכל אלו כו'. כמ"ש בכתובות שם המושיב כו' ה"ז משביעה כ"ז שירצה:

אע"פ כו' דאין. כמ"ש בשבועות מ"ה ב' א"כ שבועות שומרים כו' ואע"ג דמשני שם דאפקיד ליה בשטרא לית הלכתא כהאי סוגיא דקי"ל בב"ב ע' המפקיד אצל חבירו בשטר א"צ להחזיר בעדים ונאמן בשבועה וכן מודה מקצת דצריך שבועה אע"ג דיש לו מגו דאי בעי הוי כופר הכל וכן ע"א יש לו מיגו וכן מכיר כליו וספריו דצריך שבועה אע"ג דאית ליה מגו דלקוח וז"ש רבא מאי מעליותא וכי ל"ל לרבא מיגו אלא דס"ל דוקא לממונא אבל לא לאפטורי משבועה ואע"ג דק"ל בשכיר כרב דוקא ששכרו בעדים כ' רב שרירא דרבא לא פריך אלא ארמי ב"ח דאמר כמה מעליא כו' דמ' דמגו אמרי' בכ"מ אבל טעמא דרב כיון ששבועת שכיר אינה מן הדין לכן מועיל המגו ר"ן וכ"כ הרא"ש שם וכן הלכה ואע"ג דרב"ח כי' וי"ל כו'. והרא"ש חולק עליו וכ' משום דמגו דלהד"ם מגו דהעזה משא"כ בטוען נאנסו דאינו יודע בשקרו וכן מודה מקצת משום דאין אדם מעיז בפני בע"ח וע"א נמי משום דע"א בשבועה כשנים לממון וכי היכי דלא אמרי' מגו במקום עדים לאפטורי מממון כן לא אמרי' בע"א לשבועה וממכיר כליו אין ראיה כמ"ש בירושלמי א"ר אבא בר ממל בדין הוא דלא ישבע ולמה אמרו ישבע מפני בעלי בתים שלא יהו מטפלים עם הגנבים וכ"כ בה' בסי' רצ"ו ס"א:

אם מת כו'. כתובות שם כתב לה כו' אבל יורשי כו' ואמרי' בגמ' שם שבועה מאי כו' על אפוטרופיא כו':

המשלח כו'. כמ"ש תנא בן בית כו' משום דמורי בה התירא וה"ה כאן:

ויש מי שחולק. וראיתו מקדושין מ"ג הן הן שלוחיו כו' והשתא דתקון כו' הלא"ה א"י להשביעו. וס' ראשונה ס"ל כמ"ש בסה"ת שכ"ט ח"ב כיון דלא טרח למזבן ולא לזבוני לכך א"צ שבועה ול"ד לכאן ע"ש:

היינו אם כו'. כמו במוציא על נכסי אשתו:

וכן כו' ויש חולקין. דל"ש מורי התירא וס' ראשונה ס"ל דאין חילוק וראיה ממ"ש בפ' השולח באלמנה דמוריא היתירא דטרחא קמי יתמי אע"ג דמעשה ידיה שלהן משום מזונותיה כמ"ש בכתובות:

השותפין כו' אבל אם כו'. וז"ש השותפין ל' רבים ובן הבית כו' ול"ק נמי השיתוף כו' ואגב שותף נקט נמי לאידך:

אבל אם כו' וכן. מתני' שם:

בין של כו' בין של שותפות. גמ' שם מ"ח ב':

יש מי כו'. כתובות שם הל' כו' ואם כו' ואין משביעין כו' והקשו ל"ל הא תנא רישא ותי' הר'ש מנרבונא דקמ"ל דאפי' ע"י גלגול אין משביעין אותה הרא"ש שם:

חלקו כו' אבל כו'. דטעמא דחלקו משום מחילה כיון שכבר עשו חשבון ולא תבעו וכמ"ש בב"י בתשו' לרבני צרפת:

תבע כו' לפי שאין כו'. כמ"ש בירושלמי מה הפרט תביעת ממון כו' ובב"מ י"ז א' הוחזק כפרן לאותה שבועה וכ' שם הלא"ה א"צ לישבע:

טענו כו' ומגלגל כו'. כמ"ש במתני' נתחייב לי שבועה כו' וכמ"ש בגמ' לכל מגלגלין כו':

ואינו מגלגל כו' מהטעם שאמרנו. שדין גלגול אמרי' בפ"ק דקדושין כ"ח א' ממונא מנלן כו' ומה סוטה שלא כו' משא"כ כאן דאין משביעין בע"א כנ"ל וז"ש מהטעם כו':

טען כו' שהרי כו'. ב"מ י"ז א' הוחזק כפרן לאותו שבועה:

שותף כו' ואם רצה. שבועות שם נעשה לו שותף כו' ולמ"ש כו':

ראובן. כו' אין אומרים כו'. דאינו נשבע כי אם לפטור דאין נשבעין ונוטלין כי אם שחשיב שם ולא ישבע כי אם על מה שצריך לפטור וכמ"ש בב"מ זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה אע"פ שטוען כולה שלי וכ' הרמב"ם שם בפ"ט מה' טוען ונטען ומכאן אתה למד לכל הנשבעין בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען כו':

וישלם שמעון כו'. כמ"ש בכתובות ל"ג א"ר שניה שהטילו לכיס כו' דלא כרמ"ה שכ' דאין משתעבד לשלם מביתו ועבסי' קע"ו ס"ו שכ' כדעת הרמ"ה:

ואם טען כו' ואם לא. כנ"ל ועש"ך ס"ק ט"ו:

טען שמעון כו' אם היה כו'. דמשום כך השליש נאמן וכמ"ש רש"י בגטין ס"ד א' ד"ה מי קא כו' וכמ"ש בספ"ג דסנה' דאי בעי קלתיה ע"ש:

ואם אין כו' שמא כו'. כמ"ש בב"ב קע"ד ב' ש"מ שאמר מנה כו' חזקה אין אדם אבל באחר לא ומוקמינן שם שיש לפלוני שטר כמ"ש שם אידי ואידי דנקט שטריה כו' וז"ש אפי' כו' כיון דלא לוה השותף השני שמא בתחלה עשה קנוניא:

אבל כו'. כנ"ל וכמ"ש לוה כו' נעשה שותף כו' ודוקא שטען שיודע כו' אבל בטענת ספק של התובע אף ע"י גלגול אינו נשבע כמ"ש תוס' בפ' השואל ממתני' דשאלה ושכורה וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ב ע"ש:

וכן אם יצא כו'. כמ"ש בכתובות י"ח א' לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב כו' וע"ל סי' מ"ז ס"א וז"ש ואם מפורש כו':

ראובן ושמעון כו' חייב כו'. כמ"ש בפ"ג דב"ב שותף כיורד ברשות דמי כו' ובב"ק קי"ד ב' מאן דאשתכח בבי דרי כו':

ראובן כו' אינו חייב כו' כמ"ש בפ' אע"פ אמר כתובו וחתומו והבו ליה כו' וכן בב"ב מ' א' הודאה כו' וצ"ל כתובו ואמרי' נמי חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ועתוס' שם ושם:

ראובן כו' הדין כו'. כנ"ל שותף כיורד כו' לומר שנוטל כו'. בשדה כו' ופיר"ח שהן ב' דברים:

באו לחלוק. כמ"ש בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ג א)' מקום שנהגו כו' הכל כמנהג המדינה והן שותפין: