חנוני נשבע ונוטל ודין פנקסים - שולחן ערוך חושן משפט סימן צ״א

תן לפועלי סלע. וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבע"ה עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין הבע"ה צריך לשלם לבנו כלום וכן הוא בהדי' שם במשנ' וכתבו הטור בס"ו בכלל תשובת הרא"ש שהביא ע"ש ועד"ר:

והוא מודה שא"ל כן כו'. אבל אי כופר בכולו או במקצת נשבע בע"ה ונפטר מחנוני כמ"ש בסמוך בס"ו:

שניהן נשבעין כו'. אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב הבע"ה עד שישבעו שניהם וכשישבעו נוטלין שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני אמר שיתן להפועל ולא א"ל שייחד עדים לנתינתן ויכול לומר סברתי שהן נאמנים בעיניך שלא יכפרו כל שלא א"ל תן להן בפני עדים וכ"כ הטור והמחבר בסי' נ"ח ס"ס א' בפורע ע"י שליח ע"ש:

ודוקא בדאיתנהו. דאי ליתנהו יאמר כ"א לבע"ה אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ ר"ן:

וה"ה אם א"ל הלויני מנה ופרע לב"ח זה לאו אחנוני דוקא קאי וקמ"ל בזה דל"ת דוקא לבע"ה עם חנוני שרגיל להקיף ממנו ודרך החנוני להקיף כדי למכור דבר חנותו תקנו כן משום תיקון העולם קמ"ל דה"ה באינך:

אלא בזה אחר זה. שם בהגהת מרדכי מפורש הטעם משום דאז לא יהיה נרא' כ"כ כשבועת שוא דבשעה שישבע כ"א נוכל לומר דבאמת קמשתבע הוא משא"כ כשנשבעין יחד:

שהרי אינו משלם אלא תשלום א'. פי' ותשלום אחד הוא מודה שחייב כ"כ ג"כ הרמב"ם והטור וזהו דלא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אזי יורשיו מוציאים מבע"ה בשבוע' דלא פקדנו וא"כ גם בזה יהיו על בע"ה שני תשלומין וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש:

ולא ידע אי פרע. ומן הדין היה לפועל ליטלו מבע"ה בלא שבוע' אלא משום פסידא דבע"ה ולפייסו תקנו שישבעו לופועלים והיינו דוקא כשיצטרך לשלם גם לחנוני מה שאין כן הכא ודו"ק:

אבל אם הקדים בעה"ב מעות לחנוני ואמר לו תן לפועלי סלע אפשר שמטבע של מעות אינה יוצאה כל כך בהרווחה כסלע וכצ"ל בסמוך ס"ט בדינר ומעות ע"ש וגם בי"ד סימן קע"ג אמרו כן בדין שולחני שמכר דינר טבוע "במעות שאינן טבועות ע"ש ועפ"ר:

והפועלים נתרצו. האי "נתרצו ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו ועפ"ר וק"ל:

אין לפועלים על בע"ה כלום. ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו דכ' הטור משמייהו בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה המומחה דעדיין לא נתן להנמחה כלום ודוחה אותו יום יום משא"כ הכא דהחנוני המומחה אמר שכבר נתן להפועל הנמחה מה שא"ל הבעה"ב הממחה ליתן ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

והאנוני נשבע היסת ונפטר נראה דר"ל דנשבע לפועלים ונפטר מהן דאלו נגד בע"ה א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול מהבע"ה:

וי"א שגם זו היא שבועת היסת הטעם כיון שאינו משלם עתה כלום להחנוני והרי לפועל הי' מחויב ודאי וספק לו אם נתפרע:

ה"ג והנתבע אינו "יודע כמה וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ק:

נשבע התובע ונוטל. מור"ם סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דהוא תולה בפלוגתא הנ"ל בס"ב באם מתו הפועלים והחנוני בא לבד דלסברת המחבר דלשם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב מור"ם שם צריך לישבע גם כאן שבועה חמורה. מיהו לפמ"ש בשם מור"ש בסמוך ס"ז צריכין לחלק ולומר דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי גם אליבייהו בהיסת וע"ש בס"ב:

וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע החי דידע. ע"ל סי' י"ד ס"ה שכתוב בהג"ה והוא מתשובת הרא"ש בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שאני התם דההוצאה היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו ומה"נ כתב הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היה ההוצאה לטובתו אף על פי שהיה מוכרח להוצאה וק"ל:

שמצא בפנקסו כו'. ע"ל סי' ע"ה סכ"ב מ"ש שם:

הרי הוא כברי. פי' ואם הודה הבע"ה שא"ל ליתן ה"ז נשבע ונוטל ואם כופר נשבע היסת ונפטר וכמ"ש בסמוך בס"י:

שסומך עליו שהוא אמת ופסק שם דמ"ה יכול "לישבע לעכו"ם (נראה דעכו"ם לא כ' אלא משום דהמעשה הי' בעכו"ם וה"ה בישראל) שהמשכון מושכן בידו בעד ט"ו זהובים כמ"ש בפנקסו ואף על פי שאינו יודע כי אם ע"פ פנקסו והעכו"ם טוען ברי שאינו ממושכן כ"א בעד עשרה:

ואפילו להוציא מיתומים הקטנים. עי' בטור שכ' הלכה למעשה שפסק הרא"ש בזה ושם כתב שרגלים לדבר שהיה מורה שהוא אמת וע"ל סימן ק"ז סי"ב בדברי המחבר ובמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה:

נשבע בע"ה היסת כו' ולא כהר"ן והד"מ הביאו בס"ח שא"צ לישבע הבע"ה אפי' בהיסת הואיל ואף אם מודה הבע"ה שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כ"א בשבועה א"כ כפירתו לא הוה כפירת ממון וכמו שנתבאר לעיל ס"ס פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמודה נשבע ונפטר נמצא דאין עליו ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת:

החנוני נאמן כו'. "עד בלא שבועה עד"ר שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דאפי' לפי הי"א דכ' הטור ומור"ם לעיל בס"ב דכשמתו הפועלים והחנוני לחוד בא להוציא מבע"ה דאינו נוטל בלא שבוע' היינו דוקא כשאין הב"ה יודע אם נתן לפועלים כלום אבל הכא מיירי דהבע"ה יודע שנתן להם אבל אינו יודע כמה מודה דנוטל בלא שבוע' וצ"ל דר"ל בלא שבוע' חמור' אבל היסת מיהו צריך לישבע דאל"כ קשה מ"ש מהא דכ' מור"ם בסמוך לפני זה בס"ס ג' בהג"ה דמי שהוציא הוצאות כו' והנתבע אינו יודע כמה דנשבע ונוטל ולפ"ז פירושן דשבוע' סתם לא יהיו שווין דמ"ש מור"ם שם נשבע ונוטל יהי' פירושו נשבע היסת ומ"ש המחבר כאן נוטל בלא שבועה יהי' פירושו בלא שבוע' חמיר' אבל היסת צריך וזהו דוחק קצת ובפרישה כתבתי ישוב אחר בטור למה סתם בהאי דינא ע"ש ודו"ק:

דאף אם הפועלים בכאן כו' פי' והפועלי' מכחישין החנוני ואומרי' שלא כ"כ נתן להן וגם שלא כ"כ הי' חייב להן הבע"ה אפ"ה נוטל החנוני בשבוע':

שדינו שוה לדין הגדול ל' הטור הפועל נוטל לפי שיש בו הנאה לקטן והחנוני גם כן לפי שא"ל מאי דאמרת לי ליתן לפועל בהנאתך יהבי' לי' והרמב"ם כתב דאין החנוני נשבע ונוטל כיון דאין לקטן הנא' מיני' שהרי חייב לפועליו לשלם והחנוני מפסיד על עצמו שנתן ממונו ע"פ הקטן עכ"ל ובסי' צ"ו ס"ס ג' סתם המחבר כדברי הרמב"ם ע"ש:

הלוקח נשבע כתק"ח כו'. הטעם כיון דהחנוני מוד' לו שפירות הללו הניחם בר"ה בשביל לוקח זה שקנאן אלא שטוען שעדיין לא נתן לו המעות עבורן הרי החנוני כאלו בא להוציא מיד הבעה"ב לכך נשבע הבע"ה ונפטר מהדינר ונוטל הפירות שמוד' לו החנוני שקנאן משא"כ בסיפא שאין החנוני מודה לו שהניח פירות הללו לר"ה בשביל הלוקח והבע"ה בא להוציא מהחנוני הפירות הידועים שהיו מתחלה של החנוני מ"ה החנוני נשבע ונפטר מהדינר שאמר הבע"ה שכבר נתן לו והפירות ישארו ברשותו וכן הדין בשולחני עם הבע"ה וכדמסיק המחבר ודו"ק ודברים הללו הן לשיטת הרי"ף והרמב"ם והר"ן אבל לשיטת רש"י והתוס' והרא"ש והטור אין הדין כן והארכתי מזה בדרישה והוכחתי בכמה הוכחות שיש ג' שיטות בשמועה זו והמחבר סתם וכת' הדברים כמ"ש הרמב"ם ולטעמיה אזיל דכ' בספרו ב"י דגם הרא"ש ורבינו בשיטת הרי"ף והרמב"ם אזלי ומה"ט סתם ג"כ מור"ם ז"ל כאן ולא הוסיף דבר אדברי המחבר בשם י"א כדרכו וגם בד"מ הביא דברי הב"י ולא כ' עליהן כלום ע"ש אבל לפי מה שהוכחתי ז"א ע"ש ודו"ק:

(בש"ע סעיף א) כיצד ב"ה לשון המשנה לא שיאמר כתוב על פנקסו שאתם חייבים לי כך אלא שאומר תן לבני כו' פי' דאין נאמנות לחנוני על פנקסו אלא דוקא היכא שב"ה מודה שהאמינו תחלה שיתן בשבילו:

(סעיף ג) והפועלים נתרצו כ' הסמ"ע סק"ט שאפי' שתקו מדלא כתב בסיפא רבותא איני רואה כאן הוכחה דסיפא קמ"ל אפי' נתרצו בפי' לא נפטר ב"ה כיון שלא היה במעמד שלשתן ובעיקר הדין נלע"ד דשתיקה אינה מהני כאן שיכולים לומר לא חששנו להשיבך כי לא קבלנו עלינו כמ"ש סימן פ"א:

(ע"ש) אין לפועל כלום פי' בלא הקדים תחלה לחנוני אין שייכות מעמד שלשתן כלל ובהקדים עדיף כאן מעמד ג' כיון דאפשר שפרע כמ"ש הסמ"ע סק"י ודלא כהר"ר ישעיה שהביא רבינו דאלימא ליה הך סברא דכאן דשמא פרע דאפי' בלא הקדים עדיף כאן מדין מעמד ג' בעלמא וכאן הבעל הבית פטור:

(ס"ז) קצבה כמה יתן. זה כתב רבינו ומקורו מהס"ת בשם הרמב"ן פ' ל"ט דס"ל דלא תיקנו רבנן שבוע' על החנוני רק אחר שמכחישין אותו הפועלים אע"ג דהמוציא הוצאת על נכסי אשתו או מכיר כליו וספריו בסי' שנ"ז צריך לישבע אפי' באין מכחישין אותו ש"ה דאיכא תרתי חזקה שליח עושה שליחותו ועוד דברי ושמא הוא וכ' אח"כ בשמו דאפילו לא קצץ כמה יתן הוה כקצץ שקיל בל"ש וא"כ תימה מ"ש ריש ס"ג דמסתברא כהרמ"ה דאפי' מת הפועל צריך החנוני לישבע כ"ש כאן שלא קצץ דהא צריך הב"ת לדמות לא קיצץ כקיצץ וכ"כ רבינו כאן אפילו לא קיצץ דמשמע קיצץ עדיף ומ"ש הסמ"ע סקי"ח בשם מור"ש דהכא ידוע שנתן אלא שאינו ידוע כמה תמהני מאד דהא הרמ"ה דס"ל לעיל חנוני נשבע בכ"מ ויליף לה ממוציא הוצאת על נכסי אשתו כמ"ש הר"ן הביאו ב"י ולית ליה הך חזקה דשליח עושה שליחותו ואם כן מ"ש הכא מחנוני דלעיל ותי' דבמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומכיר כליו וספריו ג"כ ידוע שהוציא אלא שאינו ידוע כמה ואפ"ה נשבע כעין דאורייתא דהא דינים אלו משניות הם בפ' הגוזל בתרא ופ' מציאת האשה וברור הוא דגם מ"ש רמ"א ס"ג כמו שהוציא כו' דנשבע ונוטל היינו בנק"ח ובסמ"ע שכ' דהיסת קאמר הוא תמוה מאד דבזמן המשניות לא היה עדיין היסת אלא פשוט שזהו שבועת המשנה בנק"ח ואין בידי ליישב דעת רבינו אלא רבינו הביא זה לדעת הרמב"ן דס"ל לעיל חנוני אינו נשבע אלא כשהוא מוכחש וכ"ה דעת בה"ת דלעיל וכתב דאפילו לא קיצץ הוה כקיצץ ממילא נודע למאי דס"ל כהרמ"ה דצריך שבועה אפי' באינו מוכחש מהפועל לכל הפחות נלמד מזה דמהני שבועה אפילו בלא קיצץ ולא אמרינן דלא מהני שבועה למה שלא אמר בעל הבית בפירוש.

(בהגה סעיף ז') וי"א דאף אם לא ירדתי לסוף דעת רמ"א דאין כאן מחלוקת דדברי המחבר כאן והג"ה זו הם תרווייהו של הרב ר"י בה"ת וכלל דידיה דכל שאין לו על החנוני הכחשה מפועלים נוטל בלא שבועה ואם יש הכחשה נוטל דוקא בשבועה.

(ע"ש החנוני נשבע ונוטל) נראה פשוט דהיינו דוקא באומר ב"ה תן מה שצריכים כמ"ש המחבר לפני זה דאי לא אמר כן בע"ה יאמר הפסדת בעצמך שהיה לך לשאול אותי כמה תתן משא"כ כשאומר תן מה שצריכים הוי כאומר כל מה שאומרים הם נאמנים ובסה"ת מבואר שיש קצבה לב"ה עם הפועלים רק שלא גלה הדבר לחנוני ואמרינן דה"ל לב"ה לפרש לחנוני מה יתן לו וכיון דלא פריש אפסיד אנפשי' וכאלו קבל עליו כל מה שיאמר הפועל דניתיב לה באגרא על כן נראה דהיינו ע"ד מ"ש:

(בטור סי"א) בע"ה שאומר לחנוני וכו' במתני' וכל הנשבעים הכי איתא אמר לחנוני תן לי בדינר פירו' ונתן לו וא"ל תן לי אותו דינר א"ל נתתי לך ישבע ב"ה שנתן אותו הדינר א"ל תן לי פירות א"ל נתתי לך ישבע החנווני ובגמ' איתא תניא אמר ר"י אימתי בזמן שהפירות צבורים ומונחים ועוררין עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה וכיון שדרכו של רבינו להמשיך אחר תוספת והרא"ש אביו נעתיק שיטתם דהקשו אמתני' דקתני ישבע והא בימי המתני' לא נתתקן היסת לכ"ה ותירץ דמיירי ברישא שמדד החנוני לכליו של בע"ה ועודם ברשות החנוני ובסיפא נתן ב"ה דינר לחנוני ועדיין לא נטלו החנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכו' מתני' מיירי בנשבעין ונוטלין ור"י פליג במתני' דאין דרך חנוני למדוד אא"כ קיבל הדינר ולוקח בעה"ב בלא שבועה ולפ"ז ה"פ בבריית' אר"י אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן כו' אבל כו' מודים לי דהמע"ה והרא"ש אחר שהביא המתני' וברייתא כתב לשון זה אבל הפשילן כו' ומודים ליה רבנן דלא ישבע ב"ה והלכה כרבנן בצבורים ומונחים עכ"ל נ"ל ברור דאזיל בשיטת תוספת דר"י בברייתא אתי לאפלוגי דרבנן ור"י פליגי אם ישבע ב"ה ויטול ולא כמ"ש הב"י דהרא"ש הלך בשיטת רי"ף ור"י אתי לאפרושי ומ"ש ומודה ליה באשגרתא לישנא והוא דחוק מאוד ועכמ"ש נ"ל פי' זה בדברי רבינו דקאמר ומדד פי' ר"ל בכליו של ב"ה וכמ"ש התוס' דאל"כ למה הוצרך רבינו לומר מדד כלל אע"כ כדפי' ומ"ש והניחם בחנות הוא כמ"ש התוס' שזכרתי וכתבו שם טעם דנו"ט הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם עכ"ל ולזה כיון ג"כ רבינו במ"ש שאין דרך החנוני להוציא פירותיו כו' ר"ל אין מוציאין כלל מחנותו והכא הוציא קצת ובסיפא הוציא ב"ה דינר קצת מרשותו אע"פ שעדיין לא נטלו החנוני כנל"פ והא דזכר הטעם שאין דרך החנווני אע"ג דזהו הטעם של ר"י בגמ' החולק מ"מ גם הת"ק ס"ל כן אלא שמכח זה ס"ל לר"י דהבע"ה פטור בלא שבועה ולת"ק מהני שישבע ויטול ולא שישבע החנווני ולפ"ז היה לנו מן הראוי לפסוק כדעת התוס' והרא"ש ורבינו שכתבו ומנהגא שלנו אחריהם גם בסמ"ע כותב שנ"ל שיטה אחרת ואולי נתכוין למ"ש (א"ה ראיתי להרב ש"ך ז"ל מנגח צפונה וימה וקרנים מידו לו לפוצץ הררי עד וברוח שפתיו על רבותינו הקדמונים נ"נ ידבר נפלאות באמור לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בשטת אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ינופף ידו על הלכות קבועות לתתם בית הכלא ותהיינה צרורות מלומר להם טועים אתם ידיו לא אסורות. והוא לבדו בירר לו דרך ישרה בעיניו וקבע בה מסמורות. ואני בעניי הכינותי את לבי ליישב דברי רבותינו הקדמונים ז"ל כי מפיהם אנו חיים והיו לנו למאורות. וע"ד הר"ב ש"ך בניתי דיק אשים עליה מצודות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי) במ"ש על פי' הראב"ד דשבחוהו רבנן לשיטתי' וז"ל פי' דחיק מאוד לפר' ברישא שהפירות בידו של בעה"ב וסיפא בצבורין ומונחים עכ"ל. ולענ"ד אין כאן מקום קושי' דהרי התנא ביאר דבריו ברישא ונתן לו דהיינו לבעה"ב ובסיפא לא תנן ונתן לו כלל ור' יהודא דברייתא פי' יותר ואמר אימתי בזמן שהם צבורים וכו'. ומ"ש עוד וגם קשה מאוד לומר דר"י דקאמר אימתי קאי אסיפא ואח"כ קאמר אבל הפשילן קאי ארישא וכו' אבל אימתי כזה שמקצתו קאי על הסיפא לפר' ומקצתו קאי על הרישא לחלוק לא מצינו בכ"מ עכ"ל אין כאן טענה כלל כי הת"ק אמר שני דברים שישבע בע"ה בהפשילן ושישבע חנוני בצבורין וקא"ל בחדא מודינא לך דהיינו בצבורין ופלגינא עלך בחדא דהיינו בהפשילן וכן בההיא דשכיר דחכמים אמרו ב' דברים דשכיר נשבע בין שהודה בע"ה במקצת בין שכ"ב ור"י מודה להו במ"מ ופליג עלייהו בכ"ב ואימתי כזה ודאי מתיישב היטב על הלשון והאימתי דלעיל משונה מזה דבחד בבא מודה ופליג דקאמר אימתי בזמן כו' והוא אומר התקבלתי מהן ד"ז ובזה ודאי רבנן מודו דהא דקאמר או שאמר ב' קצצת כו' ובהא פליגי רבנן. ומ"ש עוד ואכתוב לקמן קו' נכונה כשיגיעני הש"י לשם אבאר שאין בטענתו ממש הרי מבואר דשיטת הראב"ד ברורה ונכונה. וזה יצא ראשונה וזאת שנית שטת רש"י ז"ל ואף שדבריו סתומין דאפשר לומר דר"י דקאמר אימתי בזמן שצבורין ישבע בע"ה פליג את"ק אבל לת"ק ס"ל דבצבורין ישבע החנווני וא"ל אי ס"ד דבצבורין ס"ל לת"ק דישבע החנוני מנ"ל לרש"י לומר דלר"י ס"ל ישבע בע"ה דע"כ כיון דס"ל לר"י דאין דרכו של חנוני שאינו מקיף למדוד עד שיקבל דינר ממילא עדיף כחו דבע"ה מחנווני אבל לת"ק לא ס"ל הך סברא דאין דרך חנוני וכו' ולכן נשבע חנוני ודאי מסתברא הך פי' בדברי רש"י דהא לא אשמועי' טעמא דאין דרך כ"א בדברי ר"י משמע דלת"ק ל"ל הך סברא והוה אתיא ניחא נמי דבסיפא דרישא ישבע חנוני מיירי בצבורין והיינו טעמא דישבע דאי בישנן ברשותו ובחנותו ממש מ"ט דת"ק דא"ל משום דאין דרך וכו' דזהו סברת ר"י אבל בצבורין בר"ה ניחא וקם ליה רש"י בשיטת הראב"ד בהך מלתא וכך היא חובותינו וכך הוא יפה לנו להשוות בין הדעות ולא להרבות במחלוקת כל היכא דאפשר. ואף שכתב במתני' דר"י פליג ארישא אבל לא אסיפא אין מזה סתירה דה"ק ר"י דמתני' דקאמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ע"כ ל"פ אלא ארישא דהא אסיפא ל"ש כלל לומר האי לישנא אבל בברייתא אה"נ דפליג נמי אסיפא ויש לנו כיו"ב בריש עירובין גבי והרחב מי' אמות ימעט אמר אביי פליג בברייתא והדברים ק"ו דשם לא ה"ל להאריך והיה יכול לומר מבוי שהוא גבוה ך' ימעט והרחב מי' ימעט ורי"א א"צ דמשמע אתרווייהו ואפי' יאמר בכ"א א"צ לישנא קלילא הוא כ"ש הכא שהיה צריך להאריך עכ"ז ע"פ מדותיו של הש"ך הריני משיב על דבריו. מ"ש לתרץ למה כתב דר"י פליג ארישא משום דבסיפא ל"ש שאין החנוני מקיף שהרי פירותיו בידו עדיפא מיניה הול"ל השתא ומה במקום שחכמים מחייבין את בע"ה שבועה בהפשילן לאחוריו ר"י פטר ליה מטעם אין דרך כו' במקום שחכמים מחייבין את חנוני לישבע לכ"ש שחייבנו ר"י שבועה שהרי לקח את כדינר ועכשיו לא נתן לו פירות אלא שאומר שנתן לו קודם שיתן לו הדינר זמן רב והוליכם לתוך ביתו דאין זה דרך החנוני וע"כ ישבע וזהו ק"ו שאין עליו תשובה ומ"ש עוד דהל"ל אין דרד החנוני להקיף כבר הקשה זה הראב"ד וגם התוס' ותירצו בטוב טעם ומהתימא על הש"ך שלא שם עינו עליהם ומ"ש עוד דה"ל לסדר דבריו ארישא גדולה מזו יש לנו בסוף עירובין רש"א מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות והרבה כיו"ב יש לנו בתלמוד. ומ"ש עוד ועוד אכתוב וכו' שם יתבאר דלק"מ והנה בזו דברי רש"י ז"ל מחוורין כשמלה ושטתו נקיה מכל פסולת צלולה. ועד השלישי הריני בא ה"ה פי' התוס' בשם ר"ת ואיני נזקק להשיב על מה שכבר הקשו התוס' בעצמם כ"א על החדשות שחידש הש"ך מ"ש דהי"ל לפר' בכל כי האי ודאי אמרינן יגיד עליו ריעו. ומ"ש עוד מ"ט דרבנן לא עדיף משולחני דודאי ל"פ במציאות אלא דס"ל אע"פ שאין דרכו להיות נותן איסר וכו' איתרמי ויהיב. ומ"ש עוד דא"כ הי"ל לעשות צריכותא דאי אשמועינן רישא ה"א משום דסתם חנוני דרכו להקיף. פשיטא דמאי דנקט בש"ס עדיף דעיקר מלתא בטעמ' נקיט מ"מ חנוני דרכו להקיף משום דהפירות עבידי דמרקבי. ומ"ש עוד וכן י"ל עוד צריכותא לאידך גיסא בהא קאמר ר"י וכו' שתי תשובות בדבר חדא דאורחא דמילתא למיעבד צריכותא במילת' קמייתא דמצי למיעבד ועוד דכבר פירשנו דאף רבנן מודו בשולחני דאין דרכו להקיף וסתם שולחני כחנוני שאין דרכו להקיף דמי. ומ"ש עוד ועוד אכתוב קו' גדולה לקמן יתבאר בעז"ה: ועל רבעים אשיבה ידי ה"ה הרי"ף והרמב"ם וסייעתם מ"ש חדא ונתן לו משמע שנתן לו ממש וכן ר"י דאמר בידו משמע בידו ממש כבר תירץ הר"ן ז"ל כיון דאין דרך להניחם בר"ה עד אחר מכירה בידו מקרי. ומש"ע וע"ק כיון דע"כ לפי' הרי"ף כו' דבסיפא ג"כ בע"ה נשבע ונוטל כו' דהא איכא למיטעי כו' דחנוני מקרי פירות בידו הא ודאי ליכא למטעי כיון דע"כ ר"י לאיפלוגי אתא. ומש"ע וגם לא הול"ל לישנא דכל שהפירות דהאי כללא ל"ל אלא הל"ל בקיצור רי"א ישבע בע"ה עכ"ל אומר אני יש לנו כיו"ב במתני' דריש הזהב רש"א כל שהכסף בידו ידו על העליונה והתם לא אתי לאיפלוגי אלא במאי דאמר ת"ק נתן לו מעות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח וקאמר ר"ש דוקא מוכר חוזר ולא לוקח והיה מצי למימר ג"כ בקיצור רש"א לוקח אינו יכול לחזור בו ודוק כי ראיה זו נכונה עד מאוד וסותרת גם הקו' שלפניה דהא איכא למטעי וכו'. ומש"ע דלא הול"ל הפשילם בקופתו לאחוריו אלא הול"ל אבל הכניסם לרשותו המע"ה ודאי ל"ק דסד"א עד שיוליכם לביתו. ומש"ע דתן לי הפירות דבסיפא לא הוי דומיא דתן לי הדינר דברישא כל שאינם ברשותו ולא זכה בהם שפיר אמר תן לי. ומש"ע ועוד אכתוב קו' גדולה לקמן יתבאר בעז"ה. אמנם פי' הסמ"ג היא תמוה מאד שפי' דסיפא דמתני' מיירי בשניהם אדוקין בדינר ושפיר קמותיב הרב ש"ך למה יהא כח החנוני יפה יותר מכח בע"ה. ולענ"ד דהסמ"ג רוח אחרת אתו דס"ל דחנוני ושולחני שניהם דרכם להקיף ולכך כיון שיצא הדינר מעט מרשות בע"ה נראין הדברים שכבר לקח הפירות או האיסורים ומש"ה עדיפא טעיתי דחנוני ושולחני אף דלא מהני להו היכא שהפירות יצאו מרשותן ומונחים בר"ה כיון שכבר זכה בהם בע"ה בהוציאו אותם מחנות לר"ה ור"י כי פליג בפירו' ארישא לחוד פליג ובשולחני פליג בין ברישא שבע"ה פטור משבועה ובין בסיפא אין השולחני נשבע ונוטל היכא דשניהם אדוקים בדינר ולכך שינה לשונו. ומעתה אשובה אראה דרכו של הרב ש"ך ז"ל היתכנו דבריו אם לא ואומר כי ראיותיו ז"ל לא די שאינן מכריחות את פי' עוד א"א לאמרו כי מ"ש לאיזה צורך האריך התנא באמרו ונתתיו באונפלי שלך ויש לנו דוגמתו בפ"ק דכתובות מה טיבו של איש זה כהן הוא ובן אחי אבא הוא אע"ג דלא נפקא לן מידי כי אחי אביה הוא או בן רבקה הוא אלא דתרווייהו מלתא יתירתא נקטי כדי לאמת דבריהם ותנא אורחא דמלתא נקט. ומש"ע למה לא אמר התנא שהחנוני מכחישו כמו דקתני גבי חנוני על פנקסו הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו וכו' אלו דבריו ז"ל ואינן אלא תימה דמה לו לתנא לכפול דברים שהרי כבר אמר שהחנוני והשולחני שואלין הדינר וכיון שכן ודאי לא נטלו לאפוקי בחנוני ופועל ע"כ צריך להשמיענו פ"א שהם מכחישין זא"ז ואלמלי אין לנו על הרב ש"ך אלא זו בלבד החרשתי אבל עיקר דרכו נסתרה ממני פליאה נשגבה לא אוכל לה דהאיך אפשר לומר דמתני' מיירי בטענת שמא ומשום דבעודם בחנות היו טענותיהם ולא הספיק בע"ה להוליכם לביתו אף שהפירות מופשלין בקופתו לאחוריו ואין לחנוני עליו אלא טענת שמא עכ"ז ישבע דא"כ תקשי לרב הונא ורב יהודה דאמרי בפ"ק דכתובות ובספ"ב דקמא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב דברי עדיף ומוכח בכתובות דנוטל בלא שבועה מדבעי לאוקמינהו כרבן גמליאל דאמר נאמנת כמ"ש כל הפוסקים ז"ל ואין סברא כלל לומר דאביי דבעי למימר הכי בהדרגה קאמר ואיהו נמי אחזקת גופה קסמיך והכי קאמר מדס"ל לר"ג דבדאיכא חזקת גופא נוטלת בלא שבועה בדליכא חזקת גופא בשבועה מיהא יטול דאין זה כלל במשמעות הש"ס כמבואר למעיין שם וכן מוכח בהשואל דבעי למימר אמתני' דהמשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר א"י חייב ש"מ מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב דהוי תיובתא דר"י ור"ן אבל לר"ה ור' יודא ניחא ומוכח התם בהדיא בגמ' דהאי חייב דמתני' היינו בלא שבועה דהא כי מוקי לה במחוייב שואיל"מ ע"כ בלא שבועה היא ה"ה לר"ה דהא במשמעות המשנה בענין חייב ל"פ ועוד ממתני' גופא מוכח דרישא בלא שבועה היא מדקתני בסיפא ישבע השוכר משמע דברישא ליכא שבועה ועוד בל"ה מוכח שפיר מדאמרי' סתם חייב דברי עדיף משמע בל"ש ככל חייב שבש"ס בשלא הוזכרה שבועה אצלו והוא פשוט לדעת כל המפרשים וא"כ תקשי להו הך מתני' דחנוני ובע"ה השתא ומה במקום שזה מוחזק בחזקה גמורה ואין לחבירו עליו שום ראיה הגורמת חזקת ממונו אפ"ה אמרי דנוטל בל"ש בברי ושמא גבי חנוני דכבר יצאו הפירית מרשותו לגמרי וטוען שמא אינו דין שיעמיד בע"ה בשלו בטענת ברי דידיה ולא ישבע בטענת שמא של החנוני ובודאי אין להקשות מאלו הנשבעין בטענת שמא דהתם מפר' טעמא בגמ' משום דמורי בה התירא וזהו ודאי קו' גדולה שאין עליה תשובה. ועוד קלה מזו י"ל דה"ל למיחשביה בין הנשבעין שלא בטענה אף שזו קלה להשיב ולדחות מ"מ האמת יורה דרכו שפי' של הש"ך א"א להולמו. והראיה ברורה שמצא הרב ש"ך ז"ל בירושלמי לפענ"ד אינה מכרעת כלל דידוע הוא דהירושלמי לישנא קלילא נקט וה"פ ר"ח במחלוקת אר"י אימתי בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן ר"ל דבר זה קאי על מחלוקתן של רבנן ור"י במתני' דרבנן בהכי מחייבי שבועה ור"י פוטר או שדבר זה נחלקו בו דוקא אבל אם היתה יוצאה מתחת ידו של אחד מהן עוד היא במחלוקת פי' בתמיה וכי עדיין יש מחלוקת בדבר זה ודאי דלא דאין סברא כלל לומר שיחלקו חכמים ביוצאה מתחת ידי הא' מהן ודבר זה ידוע למורגל בל' ירושלמי שהוא מדבר בקצרה ובל' בתמיה וסומך על המבין ובזה מדוקדקת מלת עוד האמירה בירושלמי לאפוקי לפ"ד הש"ך היא מיותרת ולא עוד אלא סותרת הכונה שהרי בצבורין ומונחין בין שנ הן אין כאן מחלוקת ול"פ אלא בהיתה יצאה מתחת ידי אחד מהן וגם סוף דברי הירושלמי סותרין את דבריו לכאורה דמשמע פירות ומעות וטעם א' לשניהן שהרי מפרש הדא דתימא באכסנאי כו' אמאי דסליק מיניה דהיינו קופה מונחת בין שניהם הנך רואה שראיות הירו' היתה עזר כנגדו ותמהני על הש"ך ז"ל איך מלאו לבו לומר שנעלמה מעיני רבי' הגדול הרי"ף ז"ל גמרת הירו' דמרגלא בפומי' כל היום הוא שיחתו ובפ' זה גופי' הוא מביאה וכן רבותינו בעלי התוספת ושאר הגאונים נ"נ דנהירין להו שבילהו אלא כיון דלית מהך ירו' לא תיובתא ולא סייעתא לא' מפירושיהם לא הביאוהו. ומש"ע וגם מהתוספתא קשה על פי' הרי"ף וכו' דהא לא קתני בתוספתא רי"א כל שהפירות בידו וכו' יש לנו כיוצא בה באלו עוברין דמ"ח אלא שתק לי' בברייתא ומהדר לי' במתני' הכא נמי אימור שתיק לי' במתני' ומהדר לי' במכילתא אחריתי שהמשניות והברייתות סומכות זע"ז פעמים שזו מארכת וזו מקצרת ופעמים איפכא וביותר נוסחא זו התוספתא דמוכח מתוכ' דלאו דוקא היא שבזו כתב רא"א אומר אני שאין פועלין נשבעין אלא במעמד חנוני ובגמ' דף מ"ז ע"ב משמע בהדיא דהגירסא לא כך היא וא"ת שזו אחרת היא אמאי לא הביאו' חכמי התלמוד לראי' שר' קיבל דברי ר"ח א"ו לאו דוקא הוא: ומש"ע וגם ע"פ רש"י ק' מל' התוספתא והירושלמי וכו' אם כן אמאי נקט ר"י אבל אם היתה יוצאה מתחת ידו של א' מהן המע"ה וכו' דאל"כ לא הול"ל יוצאה מתתת ידי הא' מהן דמשמע איזה שיהי' וכו' וגם לישנא דהמע"ה יהי' איזה שיהי' עכ"ל כבר השבתי ע"ז לעיל דכיוצא בה שנינו בריש הזהב רש"א כל שהכסף בידו וכו' אף דלא קאי אלא על המוכר ולא על הלוקח אם משך ומ"ש וגם לישנא דהמע"ה משמע יהי' איזה שיהי' אישתמטתי' תלמוד ערוך בפ' המדיר דמ"ו ע"ב דפריך מהא דאמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראי' מהא דתניא מחט שנמצא בעובי ב"ה וכו' לא הוגלד פי המכה המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה בעי לאתויי ראי' ואמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד דיהיב טבח דמי ומאי פשקא סתמא דמלתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב אינש חיותי' הא קמן דאע"ג דאפי' אי לא יהיב טבח דמי עליו להביא ראי' אע"פ שאינו הוא המוציא אפ"ה נקט לישנא דהמע"ה משום סתמא דמילתא וכו' הוא הדין והוא הראי' בנ"ד כיון דס"ל לרש"י דקאי ארישא דא"ל תן לי בדינר פירות ונתן לו ע"כ ביד בע"ה היא או מונחת בינתים וא"ל היא גופא מנ"ל דקאי ארישא ולא אסיפא ממקומו הוא מוכרח מדנקט ר"י בד"א בזמן שהקופה מונחת בינתים אבל אם היתה יוצא' וכו' פי' הקופה הנזכרת דאי אפירות היו יוצאות מיבעיא לי' או היו יוצאים וא"כ ארישא קאי דאי אסיפא אין כאן קופה ולא תמחוי שהרי החנוני הוא א"ל נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ועכשיו איננו רוצה ליתן לו כלום וקופה זו מה טיבה: ומש"ע וגם על פי' הראב"ד קשה וכו' א"כ לאיזה צורך הוצרך ר"י לומר אבל אם היתה יוצאה מתחת ידי א' מהן וכו' ולא הל"ל רק אם היתה יוצאה מתחת ידי בע"ה פטור עכ"ל וממילא נפל מכח ההיא דר"ש דפ' הזהב וההיא דהמדיר דלעיל וק"ל וכיון שכבר פירשנו שיהו כל דברי רבותינו קיימין חזרה עטר' ליושנא אבל הרב ש"ך ז"ל ח"מ בדבר זה נוטל מה שחידש כיון שכל חכמי ישראל חלוקין על פירושו וגם הוכחנו למעלה שא"א לקיימו ממילא הדרין לכללין שאין משביעין כלל בטענת שמא אלא באותן שמנו חכמים ובפרט הדינים המסתעפים אין כאן מקום להאריך (עכ"ה):

מודה. אבל אם כופר בכולו או במקצת פטור בעה"ב אפי' מהיסת כיון דהפועלי' מכחישים החנוני ג"כ ודלא כסמ"ע שכתב דנשבע היסת או ש"ד כמו בס"ו דלא דמי להתם וכמ"ש שם. ש"ך:

שניהם. אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב בעה"ב עד שישבעו שניהם ואז נוטלים שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני לא אמר שיתן בפני עדים וי"ל סברתי שהם נאמנים בעיניך וכ"כ הט"ו בסימן נ"ח סס"א בפורע ע"י שליח ע"ש עכ"ל הסמ"ע (ואפילו אם היה החנוני רגיל להפקיד אצל שכיר לא מהני בזה כ"פ בתשובת ח"צ סימן קכ"ו וע"ש) וכתב הש"ך ואפי' אם החנוני הוא עו"כ אם מכחיש לפועל או לבעה"ב ישראל צריך הישראל לישבע כן מבוא' מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן ע"ב ולקמן ס"ס קפ"ה ע"ש ונראה דאף למש"ל סי' קמ"ט סי"ד דלכאורה משמע מדברי הה"מ דאין משביעין היסת ע"פ ברי של עובד כוכבים מ"מ הכא ליטול אפשר דכ"ע מודים דאינו נוטל אלא בשבועה עכ"ל (ואם אמר לחבירו תן מנה לעובד כוכבים פלוני שאני חייב לו ונתנם לו בלא עדים והעובד כוכבים אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן עיין בכנה"ג שהביא בשם תשו' רדב"ז ח"ב סי' קפ"ז מה דינו ע"ש שכ' עוד בשם תשובת הרשד"ם חח"מ סי' ע"ח בלוי שאמר לראובן שיכתוב לשמעון שותפו כך והוא אומר שעשה כן ושותפו אומר שלא כ' לו כך. נשבעין ראובן ושותפו לוי מפסיד):

חבירו. היינו לכתחלה אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור ולישבע כ"כ הב"ח וכתב הש"ך דמשמע שהחנוני נשבע תחלה וכן נראה כו' ע"ש שכ' ג"כ על דברי הב"ח שאינו מוכרח:

בדאיתנהו. דאי ליתנהו יאמר כל א' לבעה"ב אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ הר"ן. סמ"ע:

הלויני. כלומר דלא תימא דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף אלא אפי' אמר כן לאדם אחר שאינו חנוני וכן הוא בבעה"ת ודלא כהה"מ בשם יש מי שכת' ש"ך:

ביחד. בהגמ"ר מפורש הטעם דאז לא יהיה נראה כ"כ כשבועת שוא דבשעה שנשבע כ"א י"ל דאאמת קמשתבע משא"כ כשנשבעין יחד. סמ"ע:

אחד. זהו דלא כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אז היורשים מוציאין מבעה"ב בשבועה דלא פקדנו וא"כ גם בזה יהי' על בעה"ב ב' תשלומין וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בדין זה:

מת. וכתב בעה"ת ולאו דוקא מת אלא אפי' הלך למדה"י אע"פ שי"ל אולי יבא היום או מחר ויאמר שנתן אפ"ה כיון דהשתא ליתי' קמן לא מחייבי' ליה לאשתבועי אך אם רצה להחרים סתם על מי שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת מחרים ע"כ וכ"כ הפוסקים והרמב"ם וגם המחבר בסי' קכ"א ס"י ונראה דאם קרוב וידוע שיבא יכול בעה"ב לומר הלא אין לך הפסד המתן קצת עד שיבא או תשבע ותטול מיד גם נראה דבהלך למדה"י דדינו ליטול בלא שבועה אף אם חזר זה והכחישו וצריך לשלם לו ג"כ מ"מ א"צ לישבע כיון שכבר נטל דגם מעיקרא לא תקנו חז"ל שבועה אלא כשבאים ליטול והשתא דבאין לפטור אין כאן שבוע' כלל. ש"ך:

פרע. דמן הדין היה לפועל ליטול בלא שבוע' מבעה"ב אלא משום פסידא דבעה"ב ולפייסו תקנו שישבעו לו פועלים והיינו דוקא כשמשלם ג"כ לחנוני משא"כ הכא עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הה"מ ושאר פוסקים שם:

ופורע. ואז אפילו המחום בשעת הפרעון אצל החנוני ונתרצו ופטרו את בעה"ב יכולי' לחזור בהם כמ"ש סימן קכ"ו מיהו אם מתחלה בשעת שכירת הפועלים המחום גבי החנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על בעה"ב כלום וכ"פ הב"ח. שם:

נתרצו. ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו כ"כ הסמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל ע"ז וז"ל לא מן השם הוא זה דאתא לאשמועינן דאע"ג דנתרצו שלא בפניו יכול לחזור בו ע"כ ויפה כוון דהא גם להסמ"ע קשה דהל"ל בסיפא ואם לא נתרצו דהיינו שלא שתקו אלא ודאי מחלק בנתרצו גופיה וכ"כ המחבר גופיה בסי' קכ"ו ס"ט די"א דיכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפירוש וכ"פ הרב שם א"כ ע"כ צ"ל דנתרצו דכאן היינו שפטרו בפירוש עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז):

כלום. כתב הסמ"ע דאפי' לדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה הממחה שעדיין לא נתן להנמח' כלום משא"כ הכא דהחנוני אמר שכבר נתן להפועל מה שא"ל בעה"ב ליתן עכ"ל והש"ך השיג עליו דמה בכך שאומר הממח' שנתן לו כיון דעדיין חיובו על בעה"ב דהא יכול לחזור בו ע"ש שהוכיח כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל:

נשבע. לפועלים ונפטר מהם דאילו נגד בעה"ב א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול ממנו. סמ"ע:

היסת. תמיה לי דע"כ י"א אלו פליגי על הרי"ף דכ' דשבועת מלוה היא בנק"ח וכן איתא להדיא בבעה"ת דמשמע דשני דינים אלו שוים וכ"מ בהר"ן והוא פשוט וא"כ קשה על המחבר דבסימן קכ"ח ס"ט כתב סתם וישבע המלוה כו' בנק"ח ולא הביא שום חולק וכאן הביא סברת הי"א ונראה לדינא דגם כאן צריך לישבע בנק"ח כמ"ש סי' קכ"א. ש"ך:

ונוטל. הרמ"א סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דתני בפלוגתא דס"ב באם מתו הפועלים כו' דלסברת המחבר שם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב רמ"א שם גם כאן צריך שבוע' חמור' מיהו למ"ש בס"ז בשם מהרש"ל צריך לחלק דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי בהיסת גם אליבייהו עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא כוון יפה בתרתי חדא דבס"ב ר"ל דנוטל אפי' בלא שבועת היסת והוא פשוט ועוד דמ"ש הרמ"א כאן נשבע ונוטל היינו ש"ח בנק"ח וכ"ע מודים בזה והחילוק פשוט דבס"ב כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחתו נוטל בלא שבוע' וכ"כ בבעה"ת ומשמע להדיא ג"כ מדבריו דבכל מאי דהאי ידע כו' דמשתבע ושקיל היינו ש"ח בנק"ח דכל היכא דליכא חזקת שליח כו' מדמי ליה לנכסי אשתו דהיא שבועת המשנ' וכן מבואר בא"ע סימן פ"ח ס"ז וע"ל סימן קנ"ח ס"ח וסימן שע"ה ס"ח ע"ש עכ"ל:

דידע. ז"ל הסמ"ע ע"ל סימן י"ד ס"ה בהג"ה בדין סרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבוע' שאני התם דההוצא' היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא לטובתו ומה"נ כתב הט"ו בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היתה ההוצא' לטובתו אע"פ שהי' מוכרח לכך עכ"ל והש"ך בשם אביו הגאון ז"ל מחלק בענין אחר ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ב וקע"ב ובתשובת עה"ג סימן קי"ט:

רגלים. אבל אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי לא סמכינן אפנקסיה כ"כ הרא"ש בתשוב' ומביאו הטור ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה וא"כ א"י להשביע את הנתבע אפילו היסת כיון דליכא רגלים לדבר דאל"כ מאי איריא פנקסו אפילו ברי לי נמי אינו נשבע ונוטל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א דה"ה דיכול כו' שסומך עליו שהוא אמת היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב דזה הוי כרגלים לדבר וא"כ אין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע הנתבע ע"פ פנקסו ומ"ש בסימן ע"ה סכ"ג דיכול להשביע ע"פ פנקס אביו היינו אפי' אינו יודע שפנקס אביו מדוקדק הוא אבל להוציא מיתומים בסעיף שאח"ז ודאי צריך רגלים לדבר ואומדנות מוכיחות כן וע"ל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה. ש"ך:

לדבר. וכתב הש"ך כגון ראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסקא בלא שטר תוך ד' חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מותו נשאר פנקס מכתב ידו שהי' כתוב בו זכרון המשכנות מהאלף זוז של ראובן למחצית שכר והיה כתוב שם ראובן בכל פתק ופתק של המשכנות והחזיר הרא"ש לראובן מעותיו אע"פ שהניח בן קטן וכ"פ בתשובת מהראנ"ח ר"ס ט"ו ע"ש ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ובתשובת מבי"ט ח"ב סימן ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סימן ר' ובתשובת מהרי"ט סימן ע"ב וע"ל ס"ס ר"ן וכ' בתשובת מהר"י ן' לב ס"ב סימן נ' דה"ה חמשין כתוב בפנקסו וחמשין אינו כתוב לא הוי מחוייב שבועה ואיל"מ מיהו כתב שם דהרא"ש לא מיירי אלא באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס שמונח לפניו אבל אם שוהה בנתיים אפשר ששכח ולא כתב בפנקס ע"ש עד כאן לשון הש"ך (אפילו אין שמו חתום על פנקסו כיון שמתקיים ממקום אחר יש לסמוך עליו אפי' להוציא מהיתומים הרדב"ז ח"א סימן ק"ח הראנ"ח ח"א סימן ט"ו. עלה א' אינו נקרא פנקס מהר"א ששון סימן ק"ל ולאו דוקא עלה א' אלא אפילו פנקס שכתוב בו חשבון אחד כל שאינו כותב שם כל חשבונותיו לא מיקרי פנקס מתברר מתשובת פליטת ב"י סימן י"ח ומיהו כתב שם דאם פנקס זה מכוון עם פנקס אחר גדול ממי שמקבלין חשבנותיו י"ל דמלאך המות אנסיה ולא העתיק בתוך פנקס הגדול. כנה"ג):

אמת. (וכל זה בפנקס המחייב את עצמו אבל לא המחייב את חבירו דלחיובי דידיה מהני ולא לחיוב חבירו מיהו ב' שותפין שאחד מהם הוא הנושא ונותן וכותב החשבונות וחבירו סומך עליו כל מה שימצא בפנקס ההוא מהני אפי' לחייב שותפו פליטת ב"י סימן י"ח ועיין במהר"א ששון סימן קל"ד. שם):

נשבע. כתב הסמ"ע זהו דלא כהר"ן שכ' דא"צ לישבע אפילו היסת הואיל אף אם הודה בעה"ב שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא כ"א בשבוע' א"כ לא הוה כפירת ממון וכמ"ש ס"ס פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמוד' נשבע ונפטר נמצא דאין עליו חיוב ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דאין כאן פלוגתא דהר"ן מיירי שהפועלים מכחישים ואומרים לא נטלנו הילכך כיון שלא היה יכול ליטול כ"א בשבוע' אינו נשבע היסת אבל כאן מיירי שמודים הפועלים שנטלו אלא שבעה"ב אומר שלא צוה אותו ליתן א"כ היה החנוני נוטל בלא שבוע' עכ"ל:

משלם. בבעה"ת כתב הטעם דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי כו' וכי היכא דאי טעין בעה"ש על השורף שטרו כו' ואי מודי ליה במקצת ועל השאר אומר איני יודע משואיל"מ ה"נ גבי חנוני ע"כ ולי נראה דהכא בלא דינא דגרמי חייב כיון דבשבילו ובציוויו נתן ה"ל איהו לוה דמה לי הלוה לו או לשלוחו בשבילו והלכך אע"ג דבסימן שפ"ו ס"ב חלקתי על דברי בעה"ת גבי שורף שטר ע"ש מ"מ דין דהכא אמת לכ"ע. ש"ך:

בלא שבוע'. כ' הסמ"ע דר"ל בלא שבוע' חמור' אבל היסת מיהו צריך לישבע דאל"כ ק' מ"ש מסס"ג בהג"ה מי שמוציא הוצאות כו' דנשבע ונוטל ולפ"ז פי' דשבוע' סתם אינם שוין דשם נשבע ונוטל ר"ל שבועת היסת ומ"ש כאן נוטל בלא שבועה פירושו בלא שבוע' חמור' וזה דוחק קצת עכ"ל. והש"ך השיג עליו וכתב דבבעה"ת מוכח להדיא דאפילו היסת א"צ כאן וגם מ"ש בס"ג דנשבע ונוטל ר"ל ש"ח בנק"ח (כמש"ל ס"ק ט"ו ע"ש) ומ"מ לק"מ דהחילוק מבואר כאן בטור כיון שתלה הדבר במאמר הפועלים ליתן להם כל מה שצריכים כאילו קצץ דמי עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וע"ש):

וי"א. אין הלשון מדוקדק וכך הל"ל ואם הפועלים בכאן כו' דודאי גם המחבר מודה בזה ואין כאן מחלוקת וכן הוא בבעה"ת להדיא ב' דינים אלו עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז):

אמר. הנה הש"ך האריך מאד בדינים אלו בפירושים שונים והגאון ח"צ בהגהותיו לט"ז גם בתשובותיו סי' קמ"ג השיג עליו וסתר כל דבריו והרוצ' לעמוד על אמתתן של דברים יעיין עליהם ואין כאן מקום להאריך וע' בתשו' רש"ך ס"ג סי' נ"ו שהאריך ג"כ לפרש המשנ' והגמרא שלא לדעת הרי"ף. ע"ש:

והוא מודה כו'. הלא"ה עס"ו:

כעין כו'. ירושלמי כמש"ל סי' פ"ט:

וצריכין כו'. ערא"ש שם וחדא מינייהו נקט דה"ה כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי. שם ר' אומר אומר אני שיהו אלו נשבעין בפני אלו מפני הבושה:

ודוקא כו'. עסמ"ע ועב"מ ג' א' התם כו' דא"ל חנוני כו' וע"ש ע"ט א"ב נימא ליה הב כו':

וה"ה אם אמר כו'. כן מוכח מפ"ב דקדושין מ"ג ב' והשתא דתקון רבנן כו'. ואף שכ' רי"ף שהשליח משתבע היסת היינו ליפטר ועס"ג:

זה בפני זה. עכ"ל:

ואין נשבעין כו'. וכ"כ בהג"א פ"א דב"מ ס"ג בד"ה אמר. כמ"ש בפ"ק דפסחים גבי שני שבילין דבבת אחת טמאים בזה אחר זה ד"ה טהורים וה"ה כאן ואף בכה"ג פליג בן ננס משום חילול השם ול"ד להתם דהתם כ"א אית ליה חזקת טהרה ואף בשא' נשבע היו מאיימין משום ספק וכ"ש כאן דודאי איכא שבועת שקר:

בד"א כו'. מדמדמי שם בגמ' שני מלוין כו' ואם היה מלוה אחד נוטל בלא שבועה וכמש"ל דאין נשבעין על טענת שמא ודוקא בששניהם תובעין כנ"ל:

וי"א דדוקא כו' וכמ"ש בב"ק בסופו קי"ח א':

אבל אם. דה"ל כאומר איני יודע אם אני חייב לך כמ"ש שם וכמ"ש שם קי"ד ב' המכיר כליו כו' וישבע כו' ובפ' האשה שנפלו המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' וכ' ר"ח מהא שמעינן כל דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ובלבד שהוציא ברשות כמו שם. וס' ראשונה ס"ל דל"ד דכאן איכא חזקה דחזקה שליח עושה שליחותו דסמכי' עליה אפי' באיסורי דחמור ואמרי' בפ"א דכתובות גבי הנושא את האשה ולא מצא כו' דמנה לי בידך והלה אומר א"י שפטור דוקא בדליכא חזקה דבריא ושמא בריא עדיף אלא משום דאיכא חזקת ממונא לאידך משא"כ אם חזקה ג"כ לאידך וכן בפ' המדיר (כתובות ע"ה ב)' אימא סיפא נכנסה כו' האב מהימן דאוקמה אחזקתה וחייב הבעל ואמר רבה שם תברא וקי"ל כר"ג ורבא מוקים כוליה כר"ג אלא רישא כאן כו' וכן רב אשי שם משום דמנה לאבא בידך ועבסה"ת שכ"ט ח"ב מ"ש בשם הר"י אבן פלאט ע"ש משא"כ במכיר כליו ומוציא על נכסי אשתו שאין ידוע כמה הוציאו לכך צריך שבועה:

בד"א כו' אבל כו' אם כו'. כמ"ש בפ"ק דגטין דמעמד שלשתן קנה וא"י לחזור בהן ול"ד במתנה אלא ה"ה בפרעון כמ"ש שם בהנהו גינאי משא"כ בחנוני המקיף דלא אמרי' במעמד שלשתן אלא דוקא מנה לי בידך שחבירו חייב לו משא"כ במקיף ומלוה לו וכמ"ש בפ' המקבל המחהו אצל חנוני כו' ושם בגמ' איבעי' להו חוזר כו' רבה אומר חוזר והלכת' כרבה דמתני' דייק כוותיה כמ"ש שם אמר רבה מנא אמינא לה כו' ודחיק רב ששת שם וכ' רב אלפס אע"ג דאמרי' בירו' כאן פ' כל הנשבעין הל' ה' והחנוני על פנקסו הדא דתימא בשלא העמידו עמו אבל העמידו עמו אין בע"ה חייב כלום הירושלמי ס"ל כרב ששת ואנן קי"ל כרבה ומ"מ נלמוד מירושלמי בהקדים בע"ה מעות לחנוני וז"ש בד"א כו' כרבה:

ואם שלא כו'. ירושלמי הנ"ל הדא דתימ' בשלא כו' כנ"ל:

נשבע כו'. עבה"ג ופי' הרי"ף שם דשליח נשבע היסת דנשבע ליפטר ובמלוה דנשבע ליטול נשבע כעין של תורה כמו במתני' כאן וכמ"ש בירושלמי כנ"ל:

וי"א כו'. דכיון דכליל בגמ' תרווייהו משתבע איהו כו' ומשתבע כו' כמו בשליח היסת כן במלוה וה"ה כאן ועבה"ג וע"ל סי' קכ"א ס"ט שסתם כס' ראשונה:

מי שהוציא כו' וה"ה כו'. כמ"ש בפ' האשה שנפלו וכנ'ל: (ליקוט) מי כו' וה"ה כו'. עתוס' דכתובות פ"א ד"ה ישבע פיר"ח מקשין כו' ומשני כו' ומסיים שם משא"כ כאן דלא ידע וברי ושמא כו' ומהא שמעינן כו' והביאו הר"ן שם: (ע"כ):

בכל מידי. והוא ברשות כנ"ל מי כו' ברשות חבירו וכמש"ל:

יש מי שאומר כו'. מדקתני על פנקסו וז"ש וה"ה דיוכל לישבע כו':

הואיל ויש כו'. כמ"ש שם במתני' כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי כו' אלא כו' וכ' הר"ן שם לא שיאמר כו' אלא בזמן שיש רגלים לדבר כדמפרש ואזיל כו':

יש לדון כו' היכא כו'. כמ"ש בכתובות פ"ה חדא דידענ' כו':

אמר החנוני כו'. במתני' לא שיאמר לו כתוב בפנקסי כו' ופי' בה"ת ריש שכ"ט שבזה היה דינו שבע"ה ישבע היסת כשאר טענות וז"ש ואם מודה בנ' כו' ואם אמר כו' ועבה"ג אבל הר"ן בשם הרא"ה כ' דבכה"ג אפי' היסת אינו נשבע דאפי' מודה לו אינו נוטל אלא בשבועה וכה"ג לא הוי כפירת ממון וכמ"ש בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ה א)' שאין חייבין אלא על תביעת ממון ושם ל"ב א' דתני' משביע ע"א פטור וכו' דכ"ע ע"א לשבועה אתי כו' ושם גופא אמר אביי כו' דחשיד מאן כו' מי יימר דמשתבעת וה"ה בשבועת הדיינים כמ"ש בירו' מה הפרט כו' בתביעת ממון כו' אבל הרמב"ם ובה"ת כאן אזלי לשיטתייהו שם"ל דנוטלין בלא שבועה כשאין מכחישים זא"ז ובכה"ג מיירי כאן וכ"כ הש"ך:

ואם מודה כו' ואם כו'. דקי"ל כר"ם דדאין דינא דגרמי וכי היכא בשורף שטרותיו ואמר שאין בה אלא חמשים נשבע ש"ד ואי טעין על נ' איני יודע ה"ל משוילו"מ ה"נ כאן דחזקה שליח עושה שליחותו וה"ל לידע מאי דפקדיה ועבבה"ת שם ח"ב.

ואם אמר כו'. מ' דאיירי שאין מכחיש אותו הפועלים דאל"כ לא הוי משולו"מ כמש"ל סי' פ"ט ס"ג בהג"ה וסי' צ' ס"ג עמ"ש שם:

אם לא נתן כו'. כמו בקצץ לעיל ס"ב כיון דסמך על מה שיאמרו הפועלים הוי כפסיקה דקי"ל בב"ב כ"ד א' דמשך ולא פסק לא קנה דלא סמכה דעתו פסק סמך דעתו ובע"ז ע"ב א' אמרינן כדשיימוה בבי תלת' דקנה כמו שיאמרו אלמ' כקיצות' דמי:

וי"א דאף כו'. עט"ז וש"ך דאין כאן מחלוקת וצ"ל ואם הפועלים כו' וכמש"ל דהוי כקצץ וכמ"ש בבה"ת שם דה"ל לפרושי כמה יתן וכמה אגרייהו ואיהו דאפסיד אנפשיה וכאלו קבל עליה כמה שיאמרו הפועלים וכפסק דמי כנ"ל ע"ש:

קטן כו' יש כו'. עבה"ג ס"ק ק' וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' טוען וש"ע סי' צ"ו ס"ג להדיא ואם טענו בדבר שאין לקטן כו' ואם היה כו':

ולהרמב"ם כו'. כמ"ש שם אבל חנוני כו' שאין כו' וזה החנוני כו' וכמ"ש בב"ב פ"ז ב' השולח כו':

וכ"ז כו'. כמ"ש בגמ' שם מ"ח א' תניא אר"י אימתי כו' וקי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים כמ"ש בפ'ג דסנה' וספ"ז דעירובין וכולה מתני' בנשבעין ונוטלין איירי וה"ה בשולחני ובע"ה ועברי"ף ור"ן שם: (ליקוט) אמר לחנוני כו' נתן הלוקח כו'. זהו שיטת הרי"ף ורמב"ם דר"י בבריית' ל"פ ארבנן דכ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש ומ"ש בזמן שהפירות צבורין קאי גם אסיפא דמתני' א"ל תן לי את הפירות כו' וכמש"ו ובא ליטול פירות כו' וער"ן. שיטת תוס' שם ד"ה נשבע כו' בשם ר"ת דנ"ג בר"ה כגי' שלנו וכן ברא"ש ל'ג בר"ה ומפ' ברישא שנתן החנוני הפירות לכליו של בע"ה ועודם ברשות החנוני ובסיפא נתן בע"ה דינר בחנות ועדיין לא נטלן חנוני דמפ' דסיפא שהדינר מונח ולא הפירות ע"ש וכ"כ הטור. ולפי' הרי"ף והרמב"ם ר"י ומתני' פליג אסיפ' ואמר דבין ברישא בין בסיפא נוטל בע"ה בשבועה דהפירות הם קרובים לבע"ה ועבפי' הרמב"ם במתני' ואימתי דבריית' בא לפרש בין דברי ת"ק בין דברי ר"י דהפשילן א"צ שבועה כלל קודם שנתקנה היסת לדידן רק היסת. ולתוס' פליג ר"י בין ברישא בין בסיפא דלעולם נוטל בע"ה שלא בשבועה ואימתי לפרש דברי ת"ק אימתי פליגי רבנן עלי בזמן כו' אבל כו' מודי לי וכ"כ הרא"ש. ונמצא מחולקין ארי"ף בה' דברים א' שמפ' סיפא בדינר מונח ב' דל"ג בר"ה ג' דר"י ס"ל בלא שבועה ד' דפליג ר"י גם ארישא ה' דאימתי קאי רק את"ק. והר"ן ב' הראב"ד פי' דרישא מיירי שהפשילן הקופה לאחוריו ובדין הוא שיטול בע"ה שלא בשבועה אלא תקנתא עביד רבנן דלשבע כיון דעודם בחנות כו' וסיפא מיירי שצבורין ע"ג קרקע ופליג ר"י ארישא לבד ואמר שיטול שלא בשבועה אבל בסיפא מודה ואימתי לפרש דברי ר"י אימתי אני מודה לרבנן כו' אבל כו' בזה אני פליג וללמדך שאם אין הפירות צבורין אין כלל שבועה לחנוני אף לרבנן וגם הראב"ד ל"ג בר"ה וער"ן. וסמ"ג ב' ר"ח פי' כפי' הרי"ף אלא שמפ' סיפא שהדינר מונח בר"ה ולא הפירות. ורש"י פי' במתני' דר"י ארישא פליג כו' ופי' דשבועה דמתני' שבועת היסת דמפ' דמיירי שהפשילן בקופתו לאחוריו ובסיפא הדינר ביד החנוני וכן הפירות ואר"י אימתי לחלוק על ת"ק ברישא דדוקא בצבורין ישבע ולא בהפשילן לאחוריו אבל דבריו תמוהין כמו שהקשה תוס' דעדיין לא נתקנה היסת ובהדיא קא' כאן בירו' אר"ז כולן כעין שבועת התורה כו' אבל י"ל כפי' ובשבועה כעין ש"ת כיון דעודן על כתיפו ובסיפא שהדינר עדיין ביד החנוני שנתן לו לפנינו ונשבע החנוני ונוטל הדינר וכן ברישא בפירות (ע"נ): (ליקוט) ולשיטת סמ"ג צ"ל כשיטת התוס' דר"י ס"ל שלא בשבועה ואימתי לפרש דברי חכמים וכלל השיטות לרי"ף סיפא נמי דהפירות צבורין ולר"ח סיפא הדינר מונח וכ"ה לשיטת התוס' אלא דל"ג ברה"ר אלא דמונח בחנות וכ"ה לרש"י אלא דמיירי דמונח ביד הבעלים רישא ביד הבע"ה וסיפא ביד החנוני ואימתי לרי"ף לפרש דברי שניהם ולר"ח ותוס' לפרש דברי חכמים ולרש"י לחלוק על חכמים ושיטת הראב"ד ע"ש (ע"כ):