שהשכיר נשבע ונוטל - שולחן ערוך חושן משפט סימן פ״ט

כל הנשבעין שבתור' כו'. ג' שבועות מצינו שחייב' התור' לג' עניינים. הא' למוד' מקצת. הב' כנגד ע"א שמעיד נגדו. הג' שבועת שומרין ובשלשתן הנתבע נשבע להתובע ונפטר כדכתיב בפרש' שומרין ולקח בעליו ולא ישלם ופרשינן לי' דהתובע יקח ויקבל השבוע' מהנתבע ותו לא יצטרך הנתבע לשלם כיון שנשבע וזהו שאמר נשבעים ולא משלמין וזולת ג' מיני שבועות הנ"ל לא מצינו שבוע' שחייב התור' אלא שחכמי המשנ' תקנו בקצת ענייני שבוע' ותקנתן הית' שישבע התובע ויטול והן השכיר והנגזל כו' ומטעם שיתבאר בכל א' מהן בסי' זה ובסימני' שאחריו כל אחד במקומו:

אפי' הי' שכרו פרוט'. דע שהרמב"ם כ' והטור הסכים עמו דגם בשכיר אינו נשבע ונוטל כ"א כשהכפיר' היא ב' מעין כסף וכדין שאר שבועות שכ' הטור והמחבר בר"ס פ"ח והמחבר פסק כהראב"ד וכרבותיו של הרמב"ם דס"ל דשכיר נשבע אפי' על כפירת פרוט' ונוטל מטעם שהשכיר אליו הוא נושא את נפשו א"כ מה יעש' השכיר שהשכיר עצמו בפרוט' וכי ילך לו בפחי נפש:

נשבע השכיר בנק"ח כו'. הטעם מבואר בגמ' משום דעל הרוב הבע"ה טרוד בפועליו ואמרי' דמכח טרדא סבור שפרע לזה ולא פרע לו אלא לחבירו ומ"ה האמינוהו לשכיר לישבע וליטול ותו לא חילקו ואפי' אין טרוד בפועליו נמי האמינוהו לשכיר לישבע וליטול ועמ"ש בדריש' עוד מזה:

תובע את הקטן. דאע"ג דבעלמא אין מוציאין מיד קטן וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס צ"א ובר"ס צ"ו שאני הכא דלטוב' הקטן מוציאין מידו דאל"כ לא ימצא פועלי' שיעשו מלאכתו:

הי' השכיר קטן כו'. דקטן אינו בר עונשין לכך לא האמינו וע' בטור ובפריש' מ"ש מזה:

השכיר נשבע ונוטל כו'. "עד אבל אין יורשי השכיר ל' זה דמור"ם מוכח דיורשי השכיר אפי' מב"ה גופיה אין נשבעין ונוטלין חדא מדסתם וכ' דאין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין ועוד דא"כ הל"ל ברישא ג"כ דיורשי השכיר נשבעין ונוטלין מבעה"ב וכן מוכח מרברי הד"מ שהביא תשוב' רשב"א מקור דין זה (אכתוב לשונו בסמוך) ואע"ג דהב"י בסי' זה מחס"ד הביא ל' הרשב"א קצת בל' אחר ז"ל שם שאלת ראובן הרשה את שמעון בשטר כו' עד בירושלמי אמרו פשיטא מת בעה"ב השכיר נשבע ליורשיו ואפי' מת שכיר יורשיו נשבעין לבע"ה פי' הא פשיטא לי שנשבע ונוטל מהיורשים אבל יורשיו מיורשי בע"ה מבעיא והשיבו כלום תקנו אלא בשביל שכיר שמא בשביל יורשיו כו' ע"ש פי' לפירושו דמ"ש בירושלמי ואפי' מת שכיר יורשיו נשבעין לבעה"ב לאו אפשיטות' דלפניו קאי אלא ל' איבעיא הוא וה"ק במת הבע"ה פשיטא לי דהשכיר גובה מיורשיו בשבוע' אבל זהו קמבעיא לי אם אפי' מת שכיר אם יורשיו נשבעין וגובין מבע"ה והנ' אל תטעה לומר מדמסיים הרשב"א בפירושו וכ' האיבעיא אם יורשי השכיר נשבעין ונוטלין מיורשי בעה"ב דפשיטא ליה דיורשי שכיר נשבעין ונוטלין מבעה"ב עצמו דז"א חדא דזיל בתר טעמא דסיים בירושלמי וכ' דלא תקנו שישבע ויטול אלא לשכיר ולא ליורשיו ועוד דהא בירושלמי שמביא שכ' עלה פירושו נקט ל' איבעיותו אם יורשי השכיר נוטלי' מהבעה"ב אלא ע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א בפירושו להאיבעיא ביורשיו מיורשים הוא דגם זה איבעיא לי' וה"ק זהו פשיטא לי שהשכיר גובה מיורשי בעה"ב ותו הכל איבעיא לי הן אם יורשי השכיר גובין מבעה"ב עצמו אע"ג דסברא הוא דיגבה הואיל דבעה"ב עצמו קיים אפ"ה מבעיא לי כיון דהשכיר מת וכן מבעיא לי' ג"כ (דאת"ל יורשי השכיר גובין מהבע"ה עצמו) אם גובין יורשיו מיורשין והשיבו דלא תקנו אלא לשכיר ולא ליורשיו ר"ל דאינן גובין אפי' מבעה"ב עצמו גם י"ל מ"ש בפי' הרשב"א הנ"ל אבל יורשיו מיורשי בעה"ב מבעיא ובלשון הירושלמי שהביא לא נזכר יורשיו מיורשים דתרתי קא' הרשב"א מ"ש אבל יורשיו ר"ל אם יורשיו גובין מבעה"ב עצמו ועוד מבעיא ביורשי ב"ה ר"ל את"ל יורשין גובין מהבעה"ב אכתי איבעיא אי גובין יורשיו מיורשי ב"ה וכמ"ש. וראיי' למ"ש שבד"מ הביא ל' הרשב"א כן בקיצור ז"ל כ' הרשב"א שאלת ראובן כו' "עד איתא בירושלמי דאם מת הבע"ה השכיר נשבע ונוטל מיורשיו אבל יורשי השכיר אין נשבעין ונוטלין כו' ע"ש שוב ראיתי בירושלמי עצמו בר"פ כל הנשבעים דכ' בהאיבעי' ז"ל ואפי' מת שכיר יורשיו נשבעין ליורשי ב"ה כלום תקנו כו' וזה הל' הכריח להרשב"א דכתב בפירושו הנ"ל דאיבעי' לי' ביורשים מהיורשין וס"ל מדלא כ' הירושלמי בפשיטותו תחל' אלא דהשכיר גובה מיורשי ב"ה מוכח דאיפכא אם יורשי השכיר נוטלין מבעה"ב גופו ג"כ מבעי' לי' וכמ"ש ודו"ק כי זה נ"ל ברור בעיני:

ושעש' עמו מלאכ' דאם לא יעידו עדים גם ע"ז לא מהני עדותן על ששכרו דהא נאמן במגו דאי בעי אמר לא בא לעשות מלאכתו:

מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו'. ואף על גב דמטעם שמתוך שהוא טרוד בפועליו אמרי' דשכח וסבר שפרעו ומ"ה אמרו דישבע השכיר ולא משום דחשדינן לי' במשקר במזיד וא"כ לא שייך מגו בכה"ג דאטו משום מיגו יזכור טפי מ"מ כיון שהב"ה טוען ברי לי שלא שכחתי ויודע אני שפרעתיו אין לנו להחזיקו במשקר לומר שאינו ברי לו והוא משום כיון דיש לו מגו דאי בעי לשקר בהאי. דאמר ברי לי הי' משקר לו' לא שכרתיהו כלל משא"כ כשאין לו מיגו דאמרי' דמסופק הוא ומשקר לטענת ברי כ"כ התו' ועפ"ר:

ואם מוד' מקצת ישבע שבועת התור'. כ"כ הרמב"ם והטור הסכים עמו ולא כר"י והטור הביאו דכתב דבמוד' הב"ה במקצתו אינו נאמן במיגו דלא שכרתיך דה"ל מיגו דהעזה ועפ"ר:

וכן אם תבעו אחר זמנו כו'. הטעם דחזק' הוא דאין הפועל משהה שכירתו לאחר זמנו אם לא שתבעו בזמנו ולא נתנו לו וכמ"ש ואזיל ולא כע"ש שכ' ז"ל שבתוך זמנו הב"ה טרוד בתשלומי פועליו ולקיים מצות ביומו תתן שכרו אבל לאחר זמנו אינו טרוד בפועליו ולפי דבריו אם הבע"ה אמר אחר זמנו שפרעו תוך זמנו לא הי' נאמן הבע"ה כיון שאז הי' טרוד וז"א כדאי' בגמ' ועד"ר:

שכיר יום כל הליל' זה יתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר סי' של"ט בס"ד:

שתבעו כל זמנו. כן הוא לשון הגמ' והרמב"ם ול"ד קאמר שתבעו הרב' פעמים אלא כוונתו שכל זמנו הי' בתביע' ובחזק' שלא פרע והיינו שתבעו בעדים בסוף זמנו והשיב לו שיבא אח"כ והרי שמעו שלא פרע לו תוך זמנו בזה השכיר נאמן לישבע וליטול עונה אחת אחר סוף זמנו כן מוכח פירושו מדברי הרא"ש והטור שהם כתבו על מ"ש בגמ' שתובעו כל זמנו שתובעו בסוף זמנו ולא כמ"ש בע"ש שכ' ז"ל ואם יש לו עדים שהי' תובעו כל ליל שלישי כלומר שהי' יוצא ונכנס לתובעו תמיד כל הליל' של יום שלישי כו' וכן כפל ושלש ל' זה וז"א אלא כמ"ש:

הרי זה נשבע ונוטל כל אותו יום כו'. עד הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמישי עפ"ר ודריש' שם כתבתי והוכחתי מל' הרמב"ם והטור דכוונת הרמב"ם הוא דלעולם נותנין לו זמן לישבע וליטול בזמן התביע' ומ"ה אם תבעו בליל התחלת יום ג' לחוד אין נותנין לו אלא יומו דיום ג' דהיינו י"ב שעות נגד י"ב שעות דזמן התביע' ואם תבעו ליל ג' וגם יום ג' ולא פרעו אזי נותנין לו זמן כל יום ד' לילו ויומו כאורך זמן התביע' והרמב"ם כ' תחל' דאף אחר התביע' הראשונ' אם לא הית' אלא ליל א' אין נותנין לו יותר מזמן ליל' ואח"כ אשמועינן רבותא דאפי' אחר זמן ראשון אם יש עדים שחזר ותובעו בליל ד' ויומו דנותנין לו כנגדו כל יום ה' ליל' ויומו להיות נאמן לישבע וליטול ואע"ג דעבר הבע"ה זמן פרעון גם כל יום ג' וה"ל ליתן לו נגדם ב' ימים ולילות די"ל כיון דלעת הערב ביום ג' לא תבעו נמצא כשכלה היום ג' הי' בחזקת פרוע ואע"ג דכשחזר בתחלת ליל ד' נותנין זמן אלא נגדו עמ"ש בפריש' עוד מילתא בטעמא ואיך הוכחתי זה ודו"ק:

שתים קצצתי לך כו'. דעל הרוב מדכר דכירי אינשי כמה קצץ לכך לא האמינו להשכיר לישבע וליטול:

אע"פ שכבר נתן לו השתים. פי' והשכיר הודה לו אלא שאמר שקצץ עמו בג' והג' עדיין ח"ל אבל אם לא היה שכיר מודה לו שנתן לו הב' כבר נתבאר דכשהן מחולקין בפרעון שהשכיר נאמן לישבע וליטול:

או שא"ל הילך. ר"ל דגם זה ה"ל ככופר הכל וכמ"ש בר"ס פ"ז:

נשבע בנק"ח. ואע"ג דהוא כופר הכל לא האמינוהו בשבועת היסת כיון דהשכיר נושא נפשו על שכירותו החמירו על בע"ה והצריכו לישבע ש"ח ואם בע"ה מודה לו במקצת צריך לישבע לו ש"ד כשאר נתבע ולא כתבו המחבר מפני שהוא פשוט ולא כ' אלא החדוש שגם בכופר הכל צריך לישבע ש"ח וק"ל:

אבל אם שכרו שלא בעדים כו'. דמהני שיש לו מגו או חזק' וכנ"ל לא עדיף שכיר משאר תובע והנתבע כופר הכל:

והלה אומר לא קצצתי אלא אחד. פי' ועל אותו אחד אומר הילך דאל"כ הל"ל דאף דאין הטלית ביד האומן חייב ש"ד דמוד' מקצת הוא ועפ"ר:

שיוכל לטעון לקוח הוא לקמן בסי' קל"ד יתבאר זה בדברי הטור ובדברי המחבר והיינו שבשעת תביע' לא ראו עדים טלית זה בידו דיש לו מגו דהחזרתי לך אבל אם ראו אותו בידו אע"פ שלא מסרוהו לידו בעדים אין האומן נאמן לו' בתורת לקיח' מסרוהו לידו דסתם אומן לתקנו לבע"ה מקבל:

נשבע בנק"ח. ואע"ג דאלו טען לקוח היא בידי לא הי' נשבע אלא היסת מ"מ כיון שמוד' שהוא של בע"ה אלא שרוצה לתופסו עד שיתן לו כל טענתו דינו כשאר נשבעים ונוטלין דנשבעין בנק"ח וכמ"ש בסי' ע"ב:

עד כדי דמיה. במגו דאי בעי טעין לקוח הוא בידי דהי' גם כן מחזיק בכולו:

נשבע בעה"ב בנק"ח טעמו כמ"ש לעיל בשכיר כיון דאליו הוא נושא נפשו דדין אומן ושכיר שווין הן בזה לדעת קצת גאונים והמחבר אלא שבסתם שכיר אין בידו מה ממלאכתו שיתפוס להיות נאמן במיגו דלקוח לכך כתב דין זה שחילק בו בין יש לו בידו או לא באומן אבל הטור והרמב"ם פי"א משכירות כתבו דאם לא הביא אומן ראיי' והב"ה כופר הכל נשבע בע"ה היסת ונפטר ומשמע לכאורה דחלקו בין שכיר לאומן דשכיר הוא שכיר יום ואין לו אלא שכירות יומו ויותר עני מאומן ועד"ר שם הוכחתי לשון המ"מ דמוקי להרמב"ם דמיירי דוקא בתבעו לאחר זמנו דאז גם בשכיר אינו נשבע אלא היסת:

אין מגלגלין עליו כו'. עד"ר:

חוץ מהשכיר שמקילין עליו ופותחין לו כו'. עפ"ר שם הוכחתי דהרמב"ם והמחבר למדונו בזה ג' ענינים חדא דאף דבעלמא הב"ד מגלגלין מעצמן אף בלי תביעת התובע בשכיר אין מגלגלין הב"ד מעצמן עליו ואח"כ למדונו דאף אם התובע מבקש שיגלגלו על השכיר והשכיר שותק אפ"ה בשכיר מקילין ופותחים לו הב"ד ואומרים לו שישבע בלי גלגול דאין מגלגלין על השכיר ואח"כ למדונו כמו שמקילין ופותחים לו בזה לאמר עבורו דאין מגלגלין כן נמי מקילין וא"ל אל תצער עצמך השבע וטול אף שאסורי' לעשות כן לב"ח אחר ועד"ר שכתבתי מילתא בטעמא ודלא

(בש"ע סעיף ב') אפילו היה שכרו פרוטה פי' רבינו כאן ומסתברא כדברי הרמב"ם קשה הא הרמב"ם גופי' הדר בי' כמ"ש בסעי"א משכירות אם היה שכרו פרוטה אח' ובע"ה אמר נתתי' לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבעין ונוטלין כו' משמע דבשבועה מיהא נוטל ופי' שם הכ"מ שלענין הלכה תי' הרמב"ן לדברי רבותיו שהם כדעת הראב"ד והוא תמוה מאד ותו דרבינו עצמו כתב כן בס"ס זה וא"ל דגם רצון רבינו להחמיר א"כ ה"ל לכתוב תיכף אבל מ"מ יש להחמיר אבל בהרמב"ם עצמו לק"מ כי תחלה כ' דעתו בכל הנשבעים ונוטלים דרך כלל צריך ב' כסף ואח"כ כ' בשכיר דאפילו בפרוטה סגי לענין הל' אבל לדברי רבינו קשה ולענ"ד דהרמב"ם כ' על פי רבותיו שנוטל בשבוע' אפי' בפרוטה כמ"ש המ"מ אבל רבינו מפרש מה שהק' הראב"ד מה יעשה העני כו' הק' ע"כ בכופר הכל והכל הוא פרוטה ודאי תקנו בזה שישבע ויטול דאל"כ הרי ילך בפחי נפש א"כ ה"ה נמי במוד' מקצת א"צ ב' כסף דהא ע"כ אנו רואין שאין אומרים כאן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן וע"כ כ' רבינו דאינו מסכים להוכחת הראב"ד דאע"פ שלענין אם כל השכירות הוא פרוט' ודאי לא איכפת לן בב' כסף מ"מ במוד' במקצת שאין שם פחי נפש צריך ב"כ ומש"ה בסוף סי' זה דאיירי בכופר הכל וכו' אינו אלא פרוט' חייב שבוע' אפי' בפרוטה מטעם שלא ילך בפחי נפש כמ"ש כנ"ל ליישב דברי רבינו על נכון:

(סעיף ג') וי"א אע"פ הטעם כיון שהוא שכרו שלא בעדים היה נאמן משום מגו דלא שכרתיך מעולם מש"ה כשיש ע"א שאם היה טוען לא שכרתיך מעולם היה נשבע נגד העד עכשיו שאומר נתתי לך שכרך נשבע מתקנת חז"ל כעין של תור' כאלו היה נשבע להכחיש העד ב"י בשם המ"מ:

(ע"ש ביום ב' עד הערב) לדברי הסמ"ע סקי"ג משמע דאי תבעו גם ביום ג' לעת ערב נותנים לו זמן ב' ימים וב' לילות והוא תמוה דאמאי אמרו נותנין לו כנגד יום התביעה היה להם לומר כפי משך התביע' דהיינו אפי' נמשכ' התביע' ח' ימים יהי' גם זמנה ח' ימים להיות נשבע ונוטל וזה לא נשמע ולא נראה גם מ"ש שלא תבעו ביום הג' וכשחזר ותבעו אחר כך בליל ד' איגלאי מילתא וכו' הוא תמוה מאד דודאי אם הפסיק עונ' א' מלתובע אזל לה המעלה דתוך זמנו לגמרי ובע"ה נשבע ונפטר וכמדומה שיש הוכח' לסמ"ע מל' רבינו שכתב כל' הרמב"ם עד סוף יום ד' משמע שא"צ תביע' בתחלת ליל ה' רק אנו מצרפים ליל ה' ליום ה' והנרא' לענ"ד לדקדק בלשון רבינו שכתב דין דתבעו עד סוף יום ד בשם הרמב"ם כאלו הוא דין מחודש ואין לזה טעם לכאור' וי"ל דקמ"ל דהא דאמרינן בגמ' שנותנין לו נגד התביע' פי' שנותנין זמן י"ב שעות של זמן שאחר זמן שהי' יכול לתבוע דהיינו שיכול לתבוע בליל ב' נותנין זמן אח"כ עוד י"ב שעות דהיינו יום הג' כיון שתבעו בסוף ליל ב' וה"א כיון דהזכיר התלמוד יום התביע' ה"א דיום א' נותנין דהיינו עד יום ג' ותו לא ע"כ כתב רבינו בשם הרמב"ם דגם אחר כך הוי כך דאם תבעו אפי' בסוף יום ד' דהיינו שלא פסק מלתבוע נותנין לו גם אח"כ כל יום ה' אם תבעו בסוף ליל ה' ונ"ל להגיה כל ליל ה' וזה נכון יותר וכן ראיתי מוגה בשם גדול אחד ועיקר כוונת הרמב"ם דלעולם נותנין זמן י"ב שעות אחר התביעה וכן אם התביעה ביום ה' יש לו כח בליל ו' וכן לעולם כל שלא הפסיק מלתבוע עונה א' נותנין לו זמן עונה א' וכן מבואר בר"ן פרק כל הנשבעים אלא דהוא כתב שתמיד נותנים לו יום א' שלם דהיינו אם תבעו ביום ב' על הפעולה של ליל ג' נותנין לו יום שלם וליטול ואין צריך תביעה בליל ג' וכן לעולם דוק בדבריו ותמצא כן:

(סעיף ד' ה') נשבע בע"ה בנק"ח נראה דכלל בזה ב' דברי' דעל החלוקה הא' שאין הטלית בידו נמצא שהשבועה על הבע"ה ש"ד כדין מ"מ דהא מודה בא' ועל החלוקה שאין יכול לטעון לקוח והוא ביד האומן נשבע בעה"ב בנק"ח ונוטל כדין הנשבע ונוטל ודברי הסמ"ע סקכ"ג בזה נעלמים ממני ודברי הרמב"ם בזה צ"ע דבפ"ב מטוען מדמה אותן לשכירות ובפי"א דשכירות כ' שאין צריך נק"ח ועיין בסימן פ"ז סי"א כתבתי דיכול בע"ה להפך שבועה זו על השכיר אף שהוא בנק"ח כעין דאורייתא:

השכיר. ואם יכול להפך השבוע' על בעה"ב עי' בש"ך שמסיק דא"י להפך שבועת נקיטת חפץ כי אם היסת ע"ש שכ' עוד וז"ל מיהו כל זה מיירי כשבעה"ב טוען ברי לי שפרעתיך אבל אם טוען איני יודע אם פרעתיך פשיטא דחייב לשלם להשכיר והשכיר א"צ שבוע' כלל דלא גרע משאר תובע וכמ"ש סי' ע"ה ס"ט עכ"ל:

ונוטל. ז"ל הסמ"ע הטעם מבואר בש"ס דעל הרוב הבעה"ב טרוד בפועליו ואמרי' דמכח טרדא סבור שפרע לזה ולא פרע לו אלא לחבירו מ"ה האמינוהו לשכיר לישבע וליטול ותו לא חילקו ואפי' אינו טרוד בפועליו נמי האמינו לשכיר לישבע וליטול עכ"ל והש"ך השיג על המחבר במ"ש אפילו הי' שכרו פרוט' כו' נשבע השכיר והאריך בזה ומסיק דבהנשבעין ונוטלין צריך שיכפור הנתבע בשתי מעין דכיון דכמה רבוותא מסכימים לדעת הרמב"ם שס"ל כן הכי נקטינן ובפרט דהוי קולא לנתבע עכ"ל (ועיין בט"ז מה שיישב בזה דברי הטור ע"ש) ועיין בשו"ת הגאון חכם צבי סי' קכ"ה:

הקטן. אע"ג דבעלמא אין מוציאין מיד קטן וכמ"ש הט"ו בס"ס צ"א ור"ס צ"ו הכא לטובת הקטן מוציאין מידו דאל"כ לא ימצא פועלים לעשות מלאכתו. סמ"ע:

נשבע. כ' הש"ך משמע דבעה"ב נשבע היסת אכן מלשון הר"ן שממנו מקור דין זה מוכח דחזר' שבוע' לבעה"ב ר"ל כמו שהי' לו לשכיר לישבע דהיינו שבועת המשנ' בנק"ח כו' מיהו דעת הרמב"ם נרא' דכל הנשבעין ונוטלין אף שכיר אם היו חשודים שכנגדו נשבע רק היסת וכן נרא' מדברי הה"מ להדיא כו' ע"ש שהאריך בזה:

יורשי. עיין בסמ"ע שהאריך להוכיח מהירושלמי דיורשי שכיר אפי' מבעה"ב גופיה אין נשבעין ונוטלין כו' ולחנם האריך בזה דכ"כ הט"ו בסי' ק"ח ס"ס י"ד בהדיא דאין נשבעין ונוטלין מטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו והוא מבעה"ת בשם העיטור שהוציא כן מהירושלמי הזה ע"ש עכ"ל הש"ך:

עדים. משמע אבל עד א' אינו כלום ונשבע רק היסת וכ"כ הרמב"ם ומביאו הטור וא"ל הא בסי' רצ"ד ס"ב אמרי' דהיכ' דאינו נאמן לומ' החזרתי אלא במגו דנאנסו צריך לישבע על החזרתי שבוע' כעין דאורייתא כמו אם היה טוען נאנסו וא"כ ה"נ דאינו נאמן לומר פרעתיך אלא במגו דלא שכרתיך ישבע כמו אם היה טוען לא שכרתיך שהי' צריך לישבע ש"ד להכחיש העד שאני הכא כיון דאפי' היו ב' עדים לא הי' חייב לשלם מדין תורה רק מתקנת חכמים שתקנו שיהא נשבע ונוטל וכשיש עד א' לא תקנו עכ"ל הש"ך ועיין בתשו' הרשד"ם חח"מ סי' קצ"ד:

נאמן. ואע"ג דמטעם שטרוד בפועליו אמרי' דשכח וסבור שפרעו וא"כ אטו משום מגו יזכור טפי מכל מקום כיון שטוען ברי שלא שכח אין להחזיקו במשקר דכיון דיש לו מגו אמרי' אי בעי לשקר היה אומר לא שכרתיך כלל משא"כ כשאין לו מגו אמרי' דמסופק הוא ומשקר לטענת ברי עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך אע"ג דהוי מגו דהעזה דכי יאמר להד"ם יודע השכיר שמשקר במזיד אבל השתא סובר שאומר כן משום שטרוד בפועליו שאני הכא כיון דשבועת שכיר תקנת חכמים היא במגו כל דהו אוקמיה אדינא כ"כ הרא"ש וכ"כ הר"ן בשם רב שרירא גאון והכריחו כן לפי מסקנת הש"ס ע"ש ונ"ל דלא הוצרכו לזה לענין פטור ממון דשם מהני אף מגו דהעז' כמו שהוכחתי בס"ס פ"ב בדיני מגו אות ו' אלא משום דבגמרא משמע דבהאי מגו פטור בעה"ב לגמרי אפי' משבועת נק"ח לכך הוצרכו לזה שוב מצאתי כן בהר"ן להדיא כו' ע"ש:

דאורייתא. דכיון שהטעם הוא מדין מגו דלא שכרתיך כשיש עד א' הי' נשבע ש"ד עתה שאומר נתתי לך שכרך נשבע כעין של תור' כ"כ הה"מ וע"ל סי' קכ"א ס"ה ובתשו' מהר"ש כהן ס"ג סי' ס"ט. ש"ך:

זמנו. הטעם דחזק' הוא דאין הפועל משהה שכרו לאחר זמנו אם לא שתבעו בזמנו ולא נתן לו ולא כע"ש שכ' שבתוך זמנו הבעה"ב טרוד לקיים ביומו תתן שכרו אבל לאחר זמנו אינו טרוד ולפ"ז אם הבעה"ב אמר אחר זמנו שפרעו תוך זמנו לא הי' נאמן כיון שאז הי' טרוד וזה אינו כדאיתא בגמרא. סמ"ע:

חמישי. כת' הסמ"ע דלעולם נותנין לו זמן לישבע וליטול כזמן התביע' ומ"ה אם תבעו בליל התחלת יום ג' לחוד אין נותנין לו אלא יומו דיום ג' דהיינו י"ב שעות נגד י"ב שעות דזמן תביע' ואם תבעו ליל ג' וגם יום ג' נותנין לו זמן כל יום ד' לילו ויומו כאורך זמן התביע' ואפי' אחר זמן ראשון אם יש עדים שחזר ותבעו בליל ד' ויומו יש לו נגדו כל יום ה' ליל' ויום ואע"ג דעבר בעה"ב זמן הפרעון גם כל יום ג' וה"ל ליתן לו נגדם ב' ימים ולילות י"ל כיון דלעת הערב ביום ג' לא תבעו נמצא כשכל' יום ג' הי' בחזקת פרוע ואע"פ דכשחזר ותבעו בתחלת ליל ד' איגלאי מילתא דעדיין לא פרעו מ"מ מחשב מאז התחלת תביע' ואין נותנין זמן אלא נגדו עכ"ל (והט"ז השיג עליו וכת' שדבריו תמוהין ודעתו להגיה שצ"ל כל ליל ה' ע"ש) וע"ל סי' של"ט מקור דינים אלו:

הראי'. דעל הרוב מדכר דכירי אינשי כמה קצב לכך לא האמינו להשכיר לישבע וליטול. סמ"ע:

נתן. והש"ך כת' דנ"ל עיקר כמ"ש בעל המאור והרמב"ן והר"ן שנרא' מדברי הרי"ף דא"צ לישבע רק היסת כשאינו מוד' מקצת כו' ע"ש:

היסת. בסמ"ע כ' הטעם דבהני שיש לו מגו או חזק' לא עדיף שכיר משאר תובע והנתבע כופר הכל אבל ק"ק הא פסק לעיל סי' ע"ב סי"ז דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' מנק"ח לשבועת היסת ויש לישב בדוחק ע"ש (א"ה בפריש' סי' צ"ג ס"ה יישב קושיא זו ע"ש וע"ל בסי' רצ"ו בסמ"ע ס"ק ב' וק"ל):

אחד. פי' ועל אותו אחד אומר הילך. סמ"ע:

בנק"ח. כת' הסמ"ע דאלו טען לקוח הוא בידי לא הי' נשבע אלא היסת מ"מ כיון שמוד' שהוא של בעה"ב אלא שרוצ' לתפסו עד שיתן לו כל תביעתו דינו כשאר נשבעין ונוטלין דנשבעין בנק"ח וכמ"ש בסי' ס"ב ע"כ והש"ך השיג על דין זה ע"ש שהאריך ומסיק וכת' ז"ל נ"ל דכל הנשבעין ונוטלין שנוטלים בשבועתן ומוציאין מבעה"ב אם הם מוחזקין ויש להם מגו נוטלים בלא שבועת נק"ח ואין נשבעים רק היסת עכ"ל:

נשבע. ז"ל הש"ך מ"ש הב"י בכאן אינו נכון ואין להאריך כיון שלדינא נ"ל עיקר דנשבע כאן הבעה"ב רק היסת כשאינו מוד' מקצת וכמש"ל סעיף כ' ע"ש עכ"ל (וע' בט"ז ובס' תמים דעים סי' קצ"ה):

מגלגלין. הסמ"ע כת' דאפי' אם התובע מבקש שיגלגלו על השכיר והשכיר שותק אפ"ה מקילין בשכיר ופותחין לו הב"ד ואומרים לו שישבע בלי גלגול כו' ע"ש:

או קצתי. דת"ק ל"פ עליה דר"י:

בנק"ח כעין כו'. ירושלמי שם הל' ו' אר"ז כולהון כעין שבועת של תורה ירדו להן:

אפי' היה כו'. גמ' שם מ"ב ב' שמואל אמר מאי לקטן כו':

היה השכיר כו'. ירו' שם הל' א' היה עבד ר"ל מהו ופשיט וב"ד מוסרין שבועה לעבד היה חשוד וב"ד מוסרין שבועה לחשוד ומ' דבע"ה נשבע ממ"ש שם היו שניהם חשודין פלוגתא דר"מ ור' יוסי היו שניהם חשודין חזרה שבועה למקומה דר"י רמ"א יחלוקו וה"ה לקטן דאין מוסרין שבועה לקטן:

השכיר כו' אבל כו'. ר"ל מבע"ה והוא ירושלמי שם פשיטא מת בע"ה השכיר נשבע ליורשיו. ואפי' מת השכיר יורשיו נשבעין לבע"ה. ר"ל מהו ופשיט כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשיו וע"ל סי' ק"ח:

וי"א דאפי'. כיון דאין נאמן אלא מחמת מיגו שי"ל לא שכרתי ואם אמר לא שכרתי היה צריך לישבע ש"ד כן עתה ישבע ש"ד כמ"ש בב"ב ע':

וכמה הוא זמנו כו'. כרב שם דקי"ל הל' כרב באיסורי ואף לי"א אף דפליגי באיסורי בממונא ה' כשמואל מ"מ כאן הטעם דחזקה בע"ה אינו עובר משום בל תלין ואע"ג שאמרו עוד טעם שאין שכיר משהה שכרו זה אינו תלוי בזמן רק דבזמנו אינו אלא חזקה זו לבד: (ליקוט) שכיר לילה כו'. כרב דה' כוותיה באיסור' ואע"ג דפלוגתייהו נ"מ גם לדינא מ"מ עיקר פלוגתייהו באיסור' דהטעם דבזמנו נשבע ונוטל משום חזקה דלא עבר על בל תלין כמש"ש (ע"כ):

כל אותו יום כו'. גמ' שם קי"ג א':

כיצד כו' וכן כו' עד יום חמשי. ר"ל עד בקר של חמשי וס"ל דלעולם אין לו אלא עונה לבד כתחלתו וכמ"ש בירו' שם תני ר"ח אם יש עדים שתבעו בזמנו אפי' לאחר שנה נשבע ונוטל א"ר יוסי אין לו אלא אותו יום בלבד כו':

בע"ה כו'. שם אלמא תניא אומן כו' ושם תנינא שכיר כו' כיצד כו':

ואם לא כו'. שם שלחו ליה מבי רב כו' א"ל בזו ישבע כו' ור"ל בנק"ח דהיסת עדיין לא נתקנה כמ"ש תוס' שם ד"ה בדרבנן וכמש"ל סי' פ"ז ואמר שם לצדדין קתני כו':

אע"פ שכבר כו'. כ"כ הר"י מיגש וכ' דאל"כ מאי פריך איני והא תניא כו' ואי לא מייתי ראיה פקע מאי ס"ד דבמודה מקצת לא ישבע אלא בכה"ג ואיבעיא להו דשבועה ודאי יש כאן משום כדי חייו דשכיר ומיבעיא להו על מי שדיוה רבנן:

בד"א כו'. עבה"ג:

הרי כו' בנק"ח. כיון שאין טוען על הגוף של החפץ ממתני' דמכיר כליו וספריו כו' ואע"ג שאמרו בשבועות שם כ"ז שהטלית כו' נתנה לו בזמנו כו' מ' דכ"ז שהטלית בידו א"צ שבועה אלא משום חילוק בין בזמנו ושלא בזמנו ול"ק דנשבע ונוטל משום דאין שייך לשון נוטל כ"ז שהוא בידו אבל בירושלמי שם היה המשכון בידו נוטל בלא שבועה וע"כ ל"פ הירושלמי על מתני' דמכיר כליו וכן פשטא דלישנא דגמ' הנ"ל מ' בלא שבועה וע' במלחמות שחילק בין הך למשכין אפי' למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי מ"מ כשלו הוא לענין שבועה כיון דתפיס ליה אאגריה ועבר"ן:

ויכול. כו' עד כו'. כמ"ש בסוף המקבל:

או שאין. שם דל"פ אביי ורבא אלא אי עשוי להשאיל ולהשכיר:

נשבע בע"ה בנק"ח. כנ"ל ובזמנו:

שכיר כו' ופותחין לו כו'. מפרש מ"ש א"ב לפתוח לו קאי אשכיר ור"ה אמר שאין מחמירין עליו ור"ח אמר שמקילין עליו ופריך מ"ב וע"ז משני א"ב דלר"ה אין פותחין לו רק שאין מגלגלין ולר"ח פותחין דס"ד דמקשה דר"ח נמי ל"ק רק לענין גלגול ולכן פריך מ"ב ומשני דר"ח קאמר נמי לפתוח ולהקל לו ולומר כו' ופ' כר"ח משום דלמסקנ' דקאמר לפתוח ר"ח ל"פ עליה דר"ה אלא דס"ד דמקשה דפליגי: