דיני כפירה והודאה ושתהא ממין הטענה - שולחן ערוך חושן משפט סימן פ״ח

עד שיודה לפחות בפרוטה כו'. בפרישה ודרישה כתבתי דברי התוס' דמבואר שם דילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וכסף הוא דומיא דכלים מה כלים שנים דמעוט רוב שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב (דאפילו בכלי שוה פרוטה יש בו חשיבות שבא ע"י מלאכה מרובה) אף כסף דבר חשוב ואינו נקרא כסף חשוב פחות ממעה וכתיב בתריה כי הוא זה ולמד ממנו דלשבועה דמודה מקצת בעינן שנים וגם חשיבות והיינו ע"כ בסוף בשעת כפירה דאי לתחלת טענה כסף דכתב רחמנא ל"ל הא יש ללמדו מכלים דהן חשובין (ושמואל פליג ע"ז שם ארב דאמר הכי ואמר דלא הוה ידעינן דבעינן כסף חשוב ב' מעין אבל קי"ל כרב ע"ש) אלא אם אינו ענין לתחלת טענה תנהו לסוף טענה דהיינו הכפירה צריכה שתהיה דבר חשיבות ותרתי וממילא התביעה היה יותר דהא מיירי כשמודה לו על תביעתו מקצת ועפ"ר ועד"ר מ"ש עוד ודלא כמ"ש עיר שושן אלא כמ"ש והוא מהתוס':

הפרוטה משקל חצי שעורה כו'. בפרישה כתבתי דלפי מ"ש מור"ם בי"ד ר"ס ש"ה דה' סלעים של פדיון הבן שהוא ג"כ כסף נקי דהא חשבון של שעורה שכתב הטור והמחבר בכסף זה כתוב ג"כ שם ומור"ם ז"ל כתב שם שעולים ב' זהובים פולניש וכל סלע הוא ד' דינרין נמצא ה' סלעים עולים כ' דינרין וב' זהובים הן כ' דרייאר פולניש נמצא הדינר עולה ג' גדולים פולניש וב' מעין שהוא שליש הדינר עולה גדול פולניש שהן ח' פעניק ליטוויש והן ג"כ ח' ווינר פעניק שג"כ ח' עולין על גדול פולניש ומעה א' הוא חצי גדול פולניש שהן ד' פעניק שהן יחד ל"ב פרוטות שכל א' הוא חצי שעורה של כסף נקי נמצא דשיעור פרוטה יהיה שמינית "מפעניק "ווינר "וליטו? יש. וק"ק לומר כן דשמינית מפעניק יחשב ממון לקדש בו את האשה ולהיות הדיינים נזקקים לו ואפשר לומר שבימיהן היו הפירות והקניני' בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך הי' הפרוטה חשוב כממון ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקנות בפרוטה כ"א מעט מזעיר מן הדין הל"ל דאין קדושי אשה סגי בפרוטה ולא פדיון הבן בשני זהובים צ"ע:

אלא מיני סחורות כו'. דבכל מקום שוה כסף ככסף:

אבל תבעו שני כלים כו'. ילפינן לה מדאמר רחמנא כסף או כלים ולא כתיב כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור דנשמע נמי דבעינן שנים אלא להכי כתב כלים משום דיש לכלי דין בפני עצמו מפני דכלים הן חשובין כיון דעומדין לעשות בהן מלאכה הרבה:

עשרה מחטין כו'. כ"כ ר' האי והרמב"ם אבל הרא"ש והטור חולקים וס"ל דבעינן שיהא בכל א' לפחות ש"פ דהפחות מזה לא מחשב ממון:

ועד א' מכחישו כו'. דבכל מקום ששנים מחייבין ממון א' מחייבו שבועה ושנים שהעידו על פרוטה מוציאין על פיהם:

אלא בפרוטה חייב. נרא' דלדעת הרמב"ם והמחבר הנ"ל דכתבו דבתבעו בכלים בג' מחטים סגי ס"ל דבכופר הכל בתבעו במחט א' סגי וכן בשבועת שומרים בסעיף שאחר זה והא דכתב פרוטה משום דלא איירי בתבעו כלים:

דבשבועת שומרים נמי כו'. טעמו כיון דעיקר קרא דכי הוא זה אמלוה קאי דשבועת שומרים היא אפי' בלא מודה מקצת אלא מודה בכולו וטוען שנאבד ממנו הפקדון מה"נ גם לימוד דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים דרשינן אמלוה ולא אשומרין והי"א ס"ל כיון דעיקר פרשה איירי בשומרין קאי נמי אשומרין ועפ"ר שם כתבתי יותר מילת' בטעמ' ע"ש וכן עיקר וע"ל ס"ס רצ"ה דפסק המחבר בעצמו כן ע"ש:

שבועת היסת כו'. דכיון דחכמי' תקנהו דלא יגזול אחד לחבירו א"כ אכל דבר שחשוב ממון דהיינו פרוטה תקנוהו:

עד שיודה ממין הטענה. דכי הוא זה תרי מיעוטי נינהו מ"ה דרשינן ג"כ מיניה דבעינן שיודה לו מזה שטענו:

בלתך קטנית. נגד תביעת תבואה נקיט דוקא קטנית דאלו שאר חמש' מיני דגן בכלל תבואה נינהו אבל נגד תבעו כור חיטין אם הודה לו בשעורין או במיני דגן ג"כ אינו ממין הטענה כמ"ש בסמוך סי"ב ומ"ה כתבתי בפרישה דעיקר הגירסא הוא הודה לו בלתך שעורין או קטנית ע"ש ולא כב"י:

קטנית פטור. פי' פטור מש"ד דמוד' מקצת דבזה איירי כאן ובסמוך סי"ב יתבאר דפטור גם מקטנית ע"ש ועפ"ר:

אבל אם תבעו בכור פירות. ובנ"י סוף המניח ה"ה אם תבעו כור סתם ואמר איני יודע אם קטנית אם חיטין אם שעורים ע"ש וע' בסי"ז:

א"ל שוה מנה כו'. בסעיף שאחר זה יתבאר דסתם מנה גם כן כוונתו לשוה מנה:

ואפי' הודה במטבע של חצי דינר. יש גורסין כאן ובדברי המחבר במטבע של חצי דינר זהוב. ולא נהירא דא"כ לא הוה צריכין לחזור ולכתבו אח"כ בסמוך בסי"א אלא כאן לא בא אלא לחלק בין תבעו בדינר היוצא בהוצאה דאז אפי' הודה לו במיני פירות וסחורה ה"ל ממין הטענה דשוה כסף תבעו ובין תבעו דינר זהב זהוב דאז אמרי' דדוקא תבעו ואז לא מבעיא הודה לו בסחורה או פירות דלא הוי ממין הטענה אלא אפי' הודה לו בחצי התביעה מטבע לא הוי ממין הטענה ובסי"א קמל"ן הרבותא דאפי' התביעה והודאה הכל ממין זהוב מכל מקום לא הוי ממין הטענה ומטעם שכתבתי שם ואגב דכתב שם רבותא דאפי' לא הזכיר בתביעתו דינר לחוד א"ל מאה דינרי' במטבע פלוני דה"א כיון דהזכיר מטבע לא קפיד במ"ש של פלוני וכדסביר' ליה לרש"י כמ"ש הטור בשמו קמל"ן דלא כתב נמי האי רבותא בצדו דאפי' היתה התביעה מאה דינרים במטבע זהב זהוב והודה בחציה של זהב זהוב לא הוי ממין הטענה:

דה"מ במלוה כו'. דכיון דמלוה להוצא' נתנה דרך בני אדם לחשוב בו דבר ההלואה בשוה דינר משא"כ בפקדון דלא ניתן להוצא' דרך לתבוע כעין מה שהפקיד ודוקא קאמר:

ממטבע פלונית עמ"ש לפני זה פירושו:

דינר זהב להחליפו כו' ואז אע"ג דאמר דנתן לו דינר זהב זהוב מ"מ מדקאמר להחליפו ש"מ דעיקר תביעתו בשוה היה:

ה"ג אפי' תבעו בדינר זהב זהוב והודה לו במטבע של חצי דינר זהב זהוב. ור"ל אפ"ה ה"ל כתבעו מנורה גדולה והודה לו במנור' קטנה דה"ל ב' מינים כמ"ש בסמוך בסכ"ה ועמ"ש מזה ל' ס"ק כ"א:

במטבע של חצי דינר זהב. הטור סיים בזה וכתב ז"ל ואצ"ל תבעו בדינר זהוב והודה לו בכסף שוה חצי דינר זהב עכ"ל ומשום דפשוט הוא מ"ה השמיטו המחבר:

ונשבע על השאר. פי' שבועה דאורייתא כיון דבשניהן תבעו בפעם אחד והרי הודה לו מקצת טענתו:

אבל תבעו חטין כו' פטור. נראה דמ"מ צריך לישבע היסת וכמ"ש ל' סי' רצ"ו ס"ד ובסי' ת' ס"ד ומשום דלא גרע משאר כפירה דנשבעין עליה היסת:

ויש מי שאומר כו' עד ולפיכך אפי' יש עדים כו' מה שכתב ויש מי שאומר כו' הוא לאפוקי מדעת הרמ"ה שכ' טעם אחר והוא משום דהודאתו שהודה בשעורים לאו הודאה דנתחייב עלה כיון דלא אמר אתם עדי וגם לא הודה בפני ב"ד ויכול לומר משטה הייתי בך בהודאתי אבל אם לא טען משטה הייתי בך חייב וכ"ש אם איכא עדים על הלוואת השעורים והרא"ש השיג עליו שם בפרק המניח וכתבתי לשונו בפרישה וגם שם כתבתי דאע"ג דהרא"ש דחה שם ג"כ פירש"י ותוס' שכתבו הטעם דפטור משעורים משום דמחיל ליה לא תימא דהרא"ש לא ס"ל טעמא דמחיל ליה ורש"י והתוס' לא ס"ל טעמא משום דכיון דתבעו בחיטין והודה לו על השעורין דא"כ לא ה"ל להטור ולהמחבר להזכיר ל' מחילה כיון דכתבו טעם דמודי לי' וגם התוס' דכתבו דמחיל ליה כתבו בצדו כיון דאודי ליה אלא כולם ס"ל בזה שוה דמדלא תבעו בשעורין נראה דאודי ליה דאין בידו שעורין וממילא הוה מחילה ומ"ה אפי' באו עדים על השעורים פטור ולא תמה עלייהו הרא"ש אלא שסתמו דבריהם ומשמע דס"ל דאפי' לא תבעו בחיטין דאותו יום באותו שעה שהלוהו פטור משעורי' וזה תימ' בעיני ועפ"ר ודו"ק:

ומ"ש כאלו הודה התובע. פי' כאלו הודה לו התובע ובס"א כתוב כן בפי' כאלו הודה לו התובע:

ואם תפס התובע כו'. דכיון שהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע הכל בפעם אחת:

אין מוציאין מידו. וכתב נ"י ס"פ המניח דאם תפס קודם דהדר מהודאתו אפי' תפס בעדים מהני אבל אם תפס לאחר שחזר מהודאתו מפקינן מיניה אלא א"כ הוה ליה מגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי עכ"ל ד"מ ט"ז:

קודם שתבעו בדין כו'. ואז מהני אפי' יש עדים שתפס שיכול לומר מה שלא תבעתי שעורים מפני שהייתי מוחזק בהם. טור:

אבל אם תפס לאחר כו'. לשון הטור דכיון שכבר הודה שאין לו בידו שעורים לא מהני תפיס' אח"כ עכ"ל ונראה דלה"ט אפי' תפיס שלא בעדי' לא מהני אע"ג דאי בעי היה כופר התפיסה מ"מ ה"ל כמיגו במקום עדי' דאנן סהדי דכיון דלא תבעו שעורים דמחל לו מיהו מהני ליה התפיסה בלא עדים לגבות ממנו דמי החטים שתבעו וכדין כל תובע שכפר לו הנתבע ותפס אח"כ בלא עדים דיכול להחזיר בו ולגבות ממנו בשבועת היסת כדי תביעתו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס פ"ז אלא שאם דמי השעורים עולים יותר מדמי החטין או שתפס כדי דמי חטין ושעורין או ששוב הודה לו התובע שאין בידו חטין כ"א שעורים בזה אמרינן דלא מהני תפיסתו לענין שעורים וק"ל:

פטור משבועת התורה ומהתשלומין אפי' כו' כצ"ל וכן הוא בטור:

וי"א דבהנך נמי כו'. מלשון מור"ם שכ' דהנך משמע דגם אהא דקדם הנתבע ואמר שעורי' יש לך בידי שלפני זה קאי וקאמר דחייב ר"ל חייב לישבע ש"ד דאין בידו חיטין כאלו תבעו התובע בשניהם יחד והוא הודה לו בא' אבל בטור כ' דבהך נמי כו' משמע דוקא אדסמיך ליה קאי ועפ"ר שם כתבתי טעם למה כתב כאן די"א כן דמשמע דאיכא דלא ס"ל הכי ובהא דלעיל סי"ד הכל מודים דאם כמערים דחייב דשאני בהא דלא מהני ליה ערמתו אלא שא"צ לישבע על השעורים אבל החטי' צריך לשלם לו וכן בדין שלפני זה דחייב לשלם השעורי' עכ"פ ולא בא אלא להפטר משבועה על החטין משום הכי לא חשדינן ליה שיערים בשביל זה וק"ל:

ומשלם לו שעורים. וטעמו דבהא ליכא למימר כיון דלא תבע ליה שעורי' ודאי מחיל ליה דאיכא למימר דגם לתובע הי' ספק בשעורי' ומ"ה לא תבעו אלא חטים שברי לו והנתבע הודה לו שעכ"פ חייב לו אחד מהן ומ"ה משלם לו הפחות ועל האחר נשבע שאינו יודע והי"א ס"ל דגם בהא אמרינן מדלא תבעו גם בשעורי' די"ל דהודה ומחל לו כנ"ל מ"ה אינו חייב לשלם לו אפי' שעורין מן הדין ועד"ר ובפרישה שם כתבתי טעם אחר:

שהרי טוענו בשמן. דמדהזכיר מלא ברישא ה"ל כאלו אמר עשרה מדות של שמן יש לי בידך ולא הזכיר כדים אלא לידע כמה סך שמן יש לו בידו מה שא"כ כשאומר י' כדים מליאים שמן דמשמעות לשונו הוא דתבעו הכדים וגם במה שהיה בו ומלאים דהיינו שמן וכן כשלא הזכיר לשון מלא לא בתחלה ולא בסוף אמרינן נמי דדעתו היה לתובעו שניהם:

אבל אם א"ל י' כדי שמן. כ"כ בטור וכתב ב"י טעמו דכשאומר כדי בלא מ"ם אז הוא דבוק לשמן ושמן קטעין ליה ולא הכדים ולא נקט כד"י בלשונו אלא בשביל המידה וכשאומר כדים במ"ם אז הוא מוכרת משמן ומשמע דקא תבעו ליה תרוייהו ובטור לא הוזכר ברישא תיבת "מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדקאמר כדי שמן שאינו מוכר משמע דקתבעי ליה (קנקנים) [צ"ל שמן] ולא (שמן) [צ"ל קנקנים] וכמ"ש הב"י בפירושו וא"כ ק' על מור"ם שאנוסח' המחבר שהעתיק מל' הרמב"ם ברישא תיבת "מלא כתב הוא החילוק דבין כדי לכדים שהוא כפי נוסחאות דרש"י [דהרא"ש] וה"ל למכתב בל' י"א ובדרישה כתבתי שנ"ל שגם בטור צריך להגיה ברישא תיבת "מלא ושאין חילוק בין כדי לכדים והבאתי ראי' לזה מרבי' ירוחם ומקיצור פסקי הרא"ש ע"ש:

יש לך בידי פקדון כו'. כ' זה לאפוקי מדעת הראב"ד דכ' הטור בזה בשמו דה"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורים ועוד כתב הטור בשם הראב"ד גדולה מזו דאפי' תבעו שניהם והודה לו באחד מהן פטור משום דאין דינא דהלוא' ודשאל' דחייבין באונסים שוה לפקדון ולשכירות דפטורים מאונסין אבל הרמב"ם ס"ל דאפי' תבעו בא' מהם כיון דהכל מין ממון הוא וחייב בשניהן בגניבה ואבידה ה"ל מודה מקצת ממין טענתו וישלם מה שהודה וישבע על הנותר ש"ד:

והודה לו בחוב עצמו כו'. גם זה כתב לאפוקי מדעת הראב"ד דכתב הטור בשמו דס"ל דה"ל כחיטין ושעורים ע"ש אבל הטור כתב דהרא"ש לא הסכים עמו לא בזה ולא בדין שלפני זה:

ונשבע היסת על חוב אביו. וה"ה בהיפך אם תובעו בחוב עצמו והודה בחוב אביו ג"כ הדין כן ב"י בשם ב"ת ד"מ י"ג:

אם טענו בודאי שהוא יודע כו'. פי' כשתובע אומר להיורש ברי לי שאתה יודע שאביך ח"ל דאל"כ לא הי' היורש חייב לישבע וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ס"ט:

אם הודאתו של שני שוה להודאתו כו'. פי' וכ"ש אם היה פחות ממנה וק"ל:

פטור מש"ד. פי' זה השני שהודה פטור כיון דבשעה שהודה כבר הודה לו הראשון וה"ל הילך שהרי יש בידו דהראשון כנגד הודאתו דהשני משא"כ הראשון דבשעה שהודה לא ה"ל דבר ברור ביד השני לא שייך בו לומר הילך וכן מוכח מל' הטור כמ"ש בפרישה ע"ש:

להד"ם. ל' הטור הוא איני חייב לך כלום כו' והוא ל' יותר מדוקדק שהרי מודה שיש בידו מקצת מה שתבעו אלא שטוען שרוצה לתפסו בעד מה שיש לו בידו כנגדו:

וישבע לי שיש לו בידי כו'. פי' ישבע היסת וכ"כ בטור דאלו ש"ד פשיטא דאינו יכול להפך ולהטיל עליו:

הדין עם התובע. עפ"ר שם כתבתי דל"ד הא למ"ש הטור בסי' כ"ד דנותנים לנתבע ל' יום כדי לאפטורי נפשיה מהתובע בטענתו יש לי בידי עדים וראי' כנגד מה שאני ח"ל וה"ה דהל"ל כאן דנשמע לו במה שאומר שישבע לו היסת דאולי לא ירצה להשבע ויפטר ממנו מיד דשאני הכא דאין ח"ל שבועת היסת עד שיפרע לו תחלה ויחזור ויתבענו:

עד שיטענו דבר שבמשקל כו'. דכסף או כלים דתביע' הוא דבר שבמדה ושבמשקל גם בהודא' כתיב כי הוא זה דמשמע דבר מבורר וידוע:

אין לך בידי אלא צרור כו' עד פטור משבועה. וא"ת מ"ש מהא דכ' הטור והמחבר בסי' ע"ה דאם תבעו הלויתיך מנה וזה משיב אמת הלויתני וא"י כו' "עד וי"א דמסתמא אין בהודאתו פחות מש"פ וחייב וי"ל דשאני התם דעל תביעתו שהי' דבר שבמשקל ובמנין השיב לו אמת הלויתני ומנית מידך לידי מאותו דבר שבמשקל ובמנין אלא שאיני יודע כמה מ"ה חייב משא"כ כאן דאומר דמעולם לא קיבל מידו לידו בפרוטרוט דבר שבמנין אלא מסרו לידו יחד בלי משקל ומנין וכאשר הנחתו תטלהו מ"ה פטור:

אפי' תבעו בית זה מלא כו'. והטעם דאף כשאינו מלא לגמרי נקרא ג"כ מלא בל' בני אדם לכך אין תביעתו ידוע א"נ בעינן שיהא מוזכר בתביעתו דבר שבמנין כ"כ התוס' ועד"ר:

עד הזיז פירש"י זיז הוא קורה הבולט מעלייה לתוך הבית:

שהרקיבו בפשיעתו ואף על גב דבמשנה וגם בטור ובדברי המחבר כתבו שא"ל מה שהנחת אתה נוטל וקאי גם אזה גם בהרקיבו שייך לומר האי לישנא וכאלו אמר אתה תובעני פירות עד הזיז הלא המה כמו שהנחת ואינם אלא עד חלון וכך אתה נוטל ואם הרקיבו אשלם לך באותו שיעור כיון שנרקבו בפשיעתו וכן פי' נ"י אבל אם נרקבו בלא פשיעתו ג"כ לא מקרי מודה מקצת שהרי אינו מודה לו בחיובו כלל:

דאל"כ הל"ל הילך. בדין שלפני זה שטוענו מעות והשיב מה שהנחת אתה נוטל לא קאמר דפטור מש"ד משום הילך אע"ג דשם לא שייך לומר דנתקלקלו בפשיעתו ה"ט דבנתן בידו פירות מסתמ' יחד להן מקום ושייך לומר בהן הילך כי הן ברשותך במקום שהנחתם משא"כ במעות שמסתמ' לא יחד להן במקום מיוחד מ"ה צריך להחזירו לידו ובסעיף כ"ב בתובעו כור תבואה והשיב לו אין לך בידי אלא לתך כיון דלתך דבר מועט הוא מסתמ' לא יחד לו מקום ומשום הכי לא מקרי הילך עפ"ר:

והוד' לו בקטנה כו'. דשני מינין הן משא"כ בהודה בשל חמשה ליטרין דאיכ' למימר באותו מנורה שתבעו הוא מודה ממנו מקצת והוא שגרר' והקילה ממשקלה עד שהעמיד' על ה' ליטרין וכן בתבעו מנורה של פרקים דאיכ' למימר גדולה היתה ונטל ממנה קצת חוליות ונעשית קטנה והרי הודה במה שתבעו:

תבעו אזור גדול כו'. דבאזור הקצוות ניכרין ולא שייך לומר דחתך ממנה וקצרה מה שאין כן ביריעה דיכול לחתוך ממנה ולא יהי' ניכר:

דשטר הוי כמו קרקע כו'. עיין פרישה ודרישה שהוכחתי דאפילו אין ללוה קרקע כלל אפי' משועבדים אפ"ה חשוב השטר כקרקע כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו:

וכשם שאין נשבעין על שעבוד קרקעות. בפריש' כתבתי דהא דפשט ליה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והיינו שטר הוא מגמ' פ"ק דב"מ (דף ד' ע"ב) ואף שרש"י פי' שם כפירת קרקעות ומשום דאמעט קרקע מכלל ופרט (וכמ"ש הט"ו בר"ס צ"ה) מ"מ שטר שיש בו שיעבוד קרקעות ס"ל שהוא כקרקע אבל א"ל דר"ל כאן משום דשטר בכפירות שיעבוד קרקעות נתמעט בהדיא מכלל ופרט כמו קרקע (וכמ"ש בסי' צ"ה) די"ל דשטרות דהתם לא איירי דוקא בשטר גמור דש"ק אלא ה"ה בכת"י או בשטרות גמורים ולא תבעו במה שכתב בהן אלא שיחזור לו השטר בעצמו כגון דתבעו בשני שטרות והודה לו באחד ועמ"ש סצ"ה ועפ"ר שם כתבתי היאך מצינו דנשבע הנתבע אכפיר' שיעבוד קרקעות הא בעל השטר נשבע ונוטל כמ"ש הטור והמחבר כאן ובסי' פ"ב:

הרי הוא כהודא' ע"פ כו'. עיין בטור סי' זה סל"ח שכתב בשם התוס' והרא"ש לפי מאי דקי"ל שיעבוד' דאוריית' אפי' במודה מקצת במלוה ע"פ אינו חייב לישבע ש"ד אם לא שאין לו קרקעות בנ"ח או שמחל להלוה שיעבוד קרקעותיו והמחבר ומור"ם ז"ל לא הזכירו סברתם וסתמו כדעת הרמב"ם ואינך גאונים דלא חלקו בהם ועד"ר:

אפי' יש בו נאמנות. זהו דלא כמ"ש המ"מ בפירושו להרמב"ם איך שס"ל דאם יש בו נאמנות לא מחשבא הודא' דהרי בלא הודאתו נמי הי' חייב ובאידך ה"ל כופר הכל ועד"ר:

ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר כו'. ר"ל וכבר נתבאר בסעיף כ"ח דאין הודא' שבשטר מחייבתו שבוע':

אפ"ה פטורה מ"מ כ' בשם הרמב"ם דאינו פטור אלא מש"ד אבל היסת עכ"פ צריך לישבע וי"ל דגם הטור והמחבר ס"ל הכי ואע"ג דסיימו וכתבו ע"ז ז"ל ולפיכך א"ל מנה כו' עד פטור ואפי' משבוע' היסת י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד אלא לענין שגם בדין ההוא פטור מש"ד ומ"ה כ' שם בהדי' דפטור אפי' משבועת היסת ולא כ"כ בדין קמא והטעם דברישא דעכ"פ יש עליו שטר מ"ה ל"ד לגמרי למשיב אביד' משא"כ בסיפ' דדמי לגמרי למשיב אבידה דאינו נשבע אפי' היסת מפני תקון העולם וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רס"ז ע"ש:

דאם רצה הי' אומר שנים כו'. אע"ג דבשאר מודה מקצת חייב ש"ד ולא חשיב כמשיב אבידה דאי בעי הוה כופר הכל דשאני התם דאמרי' דלא הי' יכול להעיז פניו לכפור הכל אבל כאן דלשון השטר דכתוב בו סלעין דינרין דמשמעותו שנים מסייע ליה לא מחשב לי' כהעזה ועפ"ר:

(ס"ד בש"ע ע"א מכחישו) דמקרא דדרשינן בעד א' לענין שבוע' הוה כב' לענין תשלומין ופרש"י הואיל ואם היו ב' היו מחייבין אותו ממון על פיהם היחיד מחייבו שבועה עכ"ל משמע מלשונו בכלים נמי לא מחייב אלא בפרוטה דדוקא שוה פרוטה ממונא הוא וטעמא דמלתא דהא דאמרינן בכלים אע"פ שאין בו ש"פ אתיא מקרא דכלים לשמור והך קרא נאמר במודה מקצת לא בע"א וכמו שנזכיר בסמוך בשם הרא"ש ובסמ"ע כתב דבע"א וכן בשומרים לא בעי' כלים פרוטה וע' בסמוך שדבריו תמוהים מאד ובע"א (לא) בעינן לכ"ע פרוטה וכמ"ש בסמוך:

(ס"ה) שבועת השומרים כתב הרא"ש איכא מ"ד דלא מחייב אלא בכפירת שתי כסף דכי כתיב כסף או כלים בשבועת השומרים הוא דכתיב ואיכא מ"ד דלא בעינן כפירה בשתי כסף אלא במודה מקצת ואע"ג דכתיב כסף או כלים אמלו' הוא דכתיב דוקא וסברא קמא עדיפא מדאמרינן דטענת מלוה והעדאת ע"א לא בעינן ב' כסף לאשמעינן נמי בשבועת השומרין דהוה רבותא טפי דהא כסף או כלים בשומרים הוא דכתיב ומ"ש עירוב פרשיות יש כאן לא אמרו עיקר פרשיות יש כאן אלא אע"פ שאנו מערבין הפרשיות יחד לומר מ"ש בפ' זו כאלו כתב בפ' אחרת כו' ולא שאנו עוקרין אותה ממקומ' עכ"ל והנה דעת הרמב"ם היא כסברא השניה שהביא הרא"ש דעירוב פרשיות יש כאן וא"צ ב"כ בשומרין ונ"ל לדידי' כי היכא דא"צ ב"ב בשומרון ה"נ לא סגי בי' מחטין בפרוטה דהא הנך תרתי גמרינן להו מקרא דכסף או כלים ולהרמב"ם האי קרא קאי אמלוה ולא אשומרין וכיון דאין שם לימוד מפסוק אמרי' דפחות מש"פ לאו ממונא הוא אלא בעי' ש"פ ולהרא"ש שהביא רמ"א בשם י"א וכתב שכן עיקר ודאי הדין בשומרין ובהלואה שוה דבשניהם בעי' ש"פ מצד הסברא דאין ממון פחות מש"פ ואף ע"ג דיש כאן לימוד מכסף אוכלים מ"מ לא בא לרבות בכלים אלא שא"צ שתהי' התביע' ב' כסף ובסמ"ע כתב דלהרמב"ם אף בשומרים א"צ כלי בש"פ ודבריו תמוהין מאד ועכ"פ אפי' להרא"ש פשוט דלא קאי כסף או כלים על ע"א כדאמרינן בהדיא בגמ' דלא בעי' שם ב' כסף ה"נ לא אמרי' שם הך דין די' מחטין בפרוט' דאידי ואידי נלמד מפסוק כסף או כלים והיכא דגלי גלי נמצא דבע"א מודה הרא"ש לרמב"ם דצריך פרוטה ולא בעי' ב' כסף כנלע"ד:

(ס"ו) שבועת היסת משא"כ בשבועת הדיינים שהוא כעין של תורה בסי' צ"ג בעינן שני כסף:

(ס"ט) אפילו הודה במטבע גם בטור כתב כך אבל אין שם מקום לקיימו דהא דבר זה הוא פלוגתא דרש"י ור"ח היא דלפרש"י אפי' הודה בשל כסף הוה ממין הטענ' כמ"ש הטור אחר כך דכל מטבעות אחת הן וא"כ אמאי כתבן כטור כאן. ונלע"ד דאגב ריהטא דרבינו הטור נמשך כאן אחר סידור דבריו ברמזים דשם כתב הפלוגתא ואח"כ האי ואפי' כו':

(סעיף י"ב) ולפיכך אם יש עדים אבל הרמב"ם ס"ל בפ"ט דנזקי ממון דבכמה שיש עדים לא פטרינן הודה לו בשעורים וכמ"ש שם מגיד משנה בשמו ותמהני על המחבר שלא הביאו:

(ע"ש ואם כו') צ"ע דברי הרמב"ם הללו דאי יש הוכחה ברורה שמחל לו השעורין מה תועיל התפיסה ואי אין הוכחה ברורה שמחל לו בלא תפיסה נמי מנ"ל לאפקועי עי"כ חוב של זה ובסי"ז אכתוב מזה הנלע"ד:

(סעיף י"ד) ואם עשה כן לפי תומו הל' משמע דמיירי ג"כ במיהר להשיב אלא שלא עשה כן מחמת מערים אלא לפ"ת וע"כ אמר ואם עשה כן ר"ל שמיהר להשיב אלא שהי' לפי תומו גם מלשון הרא"ש שהביא ב"י שכתב ולא כקופץ משמע דבאמת ממהר להשיב אלא שאינו נרא' כקופץ דאל"כ היה לו לומר ולא קופץ בלא כ"ף הדמיון גם ברי"ף משמע הלשון כן אלא דק"ל מה שנמצא כאן בטור פטור מהשבוע' ומתשלומין דמה הוכחה יש לנו לפטיר חוב ברור בשלמא לענין שבועה שפיר דשמא אינו מודה מקצת אבל מתשלומין אין לך להפקיע מספק חוב ברור ושמא היה בדעת התובע תיכף להזכיר שעורין ואשר"י לא זכר אלא סתם פטור ויש לפרשו אשבועה קאי וברי"ף כתב בהדיא פטור מש"ד משמע דמתשלומין אינו פטור גם המחבר שלשונו כאן הוא ל' הטור לא כתב האי תיבה ומתשלומין אלא שבסמ"ע הגיה כן ומצאתי זה הדבק בסמ"ג שזכר ג"כ ומתשלומין ונלע"ד דבאמת יש גם בזה הוכחה דמחל לו השעורין מדאמר כור חטין יש לי בידך ואי ס"ד שרוצה לתבוע גם השעורין ה"ל לכללו בבת אחת ולומר כור חטין ושעורין יש לי בידך ולא לומר לשון שאינו מדוקדק וגם שעורים אלא מ"מ יש סברא לומר שמא האי גברא לא דק כ"כ בלשונו וע"ז אמרו אם כמערים דהיינו שיש ריעותא לפנינו שאנו רואין שזה קופץ דרך הערמה אנו מכריעים לומר שהוא לא דק בלשונו כ"כ ודעתו היה לומר גם שעורין אבל אם עשה כן לפ"ת ממילא אין ריעות' לפנינו ואנו אומרים דודאי האי גברא דקדק בלשניה כדרך כל הארץ ומדלא אמר בחד בבא ודאי מחל השעורין. ולפ"ז אם אמר כור חטין ותו לא ואמר זה לפ"ת ודאי אינו פוטר מתשלומין וכן אם אמר יש לי בידך כור חטין דאפשר דעתו היה לסיים גם שעורין בזה חייב בתשלומין כנלע"ד:

(שם אבל אם אחר שהודה לו בשעורין) נראה דזהו דוקא בהך שהודה בשעורים תוך כדי דיבור יכול לומר ודאי כדבריך כו' ור"ל מש"ה אמרתי תחלה יש לי כור חטים בידך והיה דעתי לומר אח"כ זה אני מבקש עתה אבל יש לי עוד שעורין שאיני תובעך עכשיו ואתה מהרת להשיב קודם סיום דברי אבל אם כבר סיים דבריו ואחר כדי דבור הודה לו בשעורין וזה השיב לו ודאי כדבריך כ"ה לא מהני דאמאי לא זכר תחלה השעורין דאלת"ה ה"ל לכתוב האי אבל אם לאחר שהודה כו' לעיל סי"ב כנלע"ד:

(סט"ז) ואח"כ תבע התובע חטים צ"ל חטים ושעורים דאל"כ הא בלא"ה הוא פטור מחמת שאינו ממין הטענה:

(סעיף י"ז) נשבע היסת שאינו יודע צ"ל עיון דלא עדיף טענת הנתבע בספק מודאי ואכתי חטים ושעורים נינהו ופטור משעורים וסמ"ע כתב בזה דגם להתובע היה ספק ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ אין כאן היסת וא"ל דאח"כ אומר דעכשיו נזכרתי שודאי אתה חייב לי דא"כ בכ"מ נמי נימא הכי שמתחל' היה מסופק ולכן לא תבע השעורין אלא דהאי פסקא דרמב"ם קים ליה בדרבה מיני' דבהדיא איתא בפ' המניח דף ל"ה דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא דהיינו התובע טוען ברי והנתבע שמא ואפ"ה פטור וכבר הקשה כן הראב"ד וסה"ת שער ז' וכתב הראב"ד בהשגות פ"א דהל' טוען על קושיא זו מן הגמרא וז"ל ואיכא דדחי ליה כיון דהאידנא איכא היסת אי משתבע לא ידענא אי חטים הוו אי שעורים הוי הא אודי ליה דרך הודאה גמור' דאית ליה כל דהו ולאו דחייה הוא הלכך משלם ויש לזה פנים אבל היה צריך לגלות עכ"ל נראה ביאור דבריו בישוב דברי הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל הטעם דטענו חיטין והודה בשעורין פטור משום דדרך דחייה אמר כן הרי יש לך שעורין ולמה אתה תובע חטין וכ"כ המרדכי בשם רש"י בפ' המניח כדרך שאמרו בטענת משטה אני בך בסי' ל"ב ובזה ניחא מה שיש להקשות על הרמב"ם שזכרתי בסי"ב דמ"ט מהני תפיסה דס"ל דיכול התובע לומר ברי לי שיש בידך שעורים ואף אם אתה לא הודית' מה לי בכך אבל לא מחל לו כלל והנה עפ"ז נתיישבו דברי הרמב"ם דס"ל בכ"מ שהודא' ודאי אמרי' דדרך חיוב הודה זולת במקום שיש הוכחה דנתכוין לדמיה דהיינו באומר מידי דלא תבעו דאז לא שייך הודא' ודאי נתכוין לדחותו ומש"ה הן אמר דרך ודאי שעורין אני חייב לך או אפי' באיני יודע אם חטין אם שעורין היה די לו לומר איני יודע אם חטין לחוד והיה ממילא פטור ומדאמר מילתא יתירא ודאי לדחי' אמרו וכ"ז קודם תקנת היסת והיינו האי דפ' המניח משא"כ אחר התקנה דהיסת אין לנו הוכחה לדחיי' אלא אמרינן הוא חושב שיצטרך לישבע על מה שאומר א"י ע"כ הוא מדקדק ואומר איני יודע כדי שתהי' שבועתו בצדק ונמצא דהרמב"ם מיירי אחר שנתקן היסת וע"ז כתב הראב"ד דהיה צריך לגלות דכ"מ שאין הוכח' לדחייה אמרינן דהודא' גמור' היא ונתחייב בפחות אחר שישבע היסת שאינו יודע:

(סעיף י"ח) מלא עשרה יפה הגיה בסמ"ע בדברי הטור תיבת מלא אלא שה"ל עוד להגיה בטור שיש חילוף בדבריו וכן צ"ל אלא י' כדי שמן יש לי בידך והודה לו בקנקנים וכפר ליה בשמן וכ"ה בסה"ת שער ז' והמעיין באשר"י וברמזים יראה שגם לשונם צריך תיקון ואין להאריך בזה. ולפמ"ש הוי שיטת הטור והרא"ש כמו שיטת רש"י ורי"ף והוא מוכרח דאל"כ הי' להם להביא פרש"י והרי"ף ולחלוק עליהם ודברי רמ"א תמוהים הם כמ"ש הסמ"ע:

(סעיף כג) אין לך בידי אלא צרור בסמ"ע הקש' מסי' ע"ה שכתב שם אם תבעו הלויתיך מנה וזה השיב אמת הלויתני ואיני יודע כמה כו' וי"א דמסתמא אין בהודאתו פחות מש"פ וחייב ותי' דשאני התם דעל תביעתו שהי' דבר שבמנין השיב לו שכן הוא שהלוה לו דבר שבמנין רק שא"י כמה מש"ה חייב אבל כאן אומר שמעולם לא קבל במנין אלא צרור ביחד בלי מנין וכאשר הנחת טול ע"כ ולפ"ד אם הודה בכאן שקבל מתחל' במנין אלא שעכשיו א"י כמה ומה שהנחת טול חייב. ותמהני מאד דמ"מ אין כאן הודא' דבר שבמנין עכשיו ומה מועיל מה שהיה מתחלה במנין ותו דא"כ קשה על רבא שמקשה על אביי לפלוג בדידיה כמו שאביא בסמוך ולפ"ז קשה עליו טפי לפלוג בדידיה ולכתוב בסיפא דז"א עד החלון חייב דהתם יודע גם עכשיו במדה הו"ל אפי' בא"י עכשיו המד' חייב כל שידע מתחל' המנין אלא ודאי פשוט שזה אינו ואשתמיטתי' להרב בעל הסמ"ע דברי הרא"ש בזה בפרק הדיינים שכתב תחלה בשם ר"י הלוי באומר יודע אני שהמשכון היה שוה יותר ממה שהלויתיך אבל א"י כמה דה"ל משואיל"מ והקשו עליו גדולי עולם דהא אין חייב שבועה כיון דאינו מודה דבר שבמנין ומ"ש מטוען בית מלא פירות והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל דפטור ותירץ הרא"ש וז"ל ונראה דל"ק דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שיש לי עליו והוד' ששוה פרוטה יותר שפחות מש"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד ואם לא יגיע לש"פ אינו מונה אותו הלכך זה שאומר שהי' שוה יותר מסלע ע"כ בפרוט' הודה הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם אין בכלל הודא' זו אלא פחות שבממון אין יכולים להוציא ממנו אלא פרוטה והוי כאלו הזכיר בפי' ש"פ יותר ועל השאר ה"ל משואיל"מ ול"ד לבית מלא פירות מסרתי לך והלה אומר א"י אלא מה שהנחת טול דהתם אין הנתבע משיב שמא אך כך הוא אומר מה שאמרת שבית מלא הפקדת לי מזה לא נתתי לבי לידע אם הוא ממש מלא וגם הטענ' אינ' כ"כ ברי שכן מורגל בלשון בית מלא שהוא קרוב להיות מלא קורין אותו בית מלא אבל זה א"י בודאי שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודא' כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טעין אלא חסרון פירותיה והלה אומר שלא חסרו כלום אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך ואיני יודע כמה אם לפי טענת המפקיד היו שוין ב' כסף והנפקד אומר יודע אני שהיו שווין פרוטה ואיני יודע כמה היה שווין יותר יש כאן חיוב שבוע' אבל אם אומר פירות סתם ולא הודה בש"פ אין בהודאתו משמעות של פרוטה שאף מפחות מש"פ קרויין פירות עכ"ל וכדי להבין דבריו במ"ש לא היה ממש מלא ולא כ' א"י אם היה מלא או לא ועוד תמוה מ"ש גבי משכון ששוה יותר דאין יכולים להוציא ממנו יותר שא"צ לזה. אלא כוונת הרא"ש דבמשכון הוה השוה פרוטה מצומצם לא חסר ולא יתיר כיון דלעולם לא אפשר להוציא יותר הוה כאומר בפי' ש"פ משא"כ גבי פקדון שאע"פ שעכ"פ ש"פ מ"מ אפשר שהיה יותר ויצטרך ליתן לו דהא שלו הוא ממילא לא הוי דבר שבמנין וא"ל דהוה מנין מחמת שאנו נראה מה שביניהם כמ"ש התוס' שאביא למטה בסמוך לזה תי' הרא"ש מה שתירצו התוס' תחלה דלשון מלא אינו ממש ואם כן א"א לראות דבר זה. בזה מתורץ באם אמר התובע לשון שאפשר שאינו מלא ממש. אבל באומר כך וכך כו' אין חיוב גבי פירות בזה אא"כ אומר בפי' שוה אבל מסתם לא ולפ"ז היה אפשר לו לתרץ גם לעיל כן דשאני גבי פירות דאפשר דלא הודה לו בפרוטה אלא דעדיפא משני התם דאפילו גבי ממון י"ל אע"ג דודאי יש בו ש"פ בהודאתו מ"מ פטור כיון שע"פ הודאתו אין ש"פ מצומצם ולפ"ז אם הוא טוען ק' דינרין והוא אומר שק צרור הנחת טול יש כאן מודה מקצת הטענה דהא אפשר לנו לראות מה ביניהם ויש כאן עכ"פ ש"פ אלא דהטור כתב גם בזה שפטור דאיהו ס"ל כתי' השני של התוס' שאביא בסמוך דבעינן שם מנין דוקא ולא סגי במה שאפשר לב"ד לידע ומש"ה לא קשה ממ"ש בסי' ע"ה דעכ"פ הודה בפרוטה דהתם הוי מודה בפרוטה מצומצמת דאי אפשר שיהי' יותר ונמצא אין כאן התחלה לקושיא של הסמ"ע וא"ל איך פסק הטור נגד אביו הא ל"ק דהרא"ש בא להודיענו דאפי' לתי' הראשון יש פטור בפירות עכ"פ:

(סכ"ד) אפי' תבעו בית זה מלא פירות פי' דמתחלה הוי ס"ל לאביי בפ' הדיינים דף מ"ג דאם אמר בית סתם אלא לא הוי דבר שבמדה כיון שאינ' ידועה תביעתו אבל אומר בית זה מלא הוי ידוע' תביעתו והוי דבר שבמדה ומסיק רבא דאפ"ה לא סגי אע"פ שמצד התביעה הוי דבר שבמדה מ"מ בעינן שיטעננו דבר שבמדה ויודה דבר שבמדה והקשו התוס' על רבא דאמאי לא הוי דברים שבמד' נרא' כמה חסר וי"ל שאין חסיר' אלא מעט נקרא מלא ואינו ידוע מה ביניהם א"כ בעינן שיזכיר שם מדה בהודאתו עכ"ל ויש לעיין לתי' התוס' הא' ל"ל לרבא לחדש דבעינן גם בהודא' בדבר שבמדה הא בלא"ה פטור הוא מטעם דהתביע' היא דבר שאינו במדה כיון דמלא הוא לאו דוקא ונ"ל דס"ל לרבא דמצד התביעה מקרי שפיר דבר שבמנין דגם כשאינו מלא מלוי גמו' מ"מ שם מלא עליו ג"כ לענין דבר שבמד' ואה"נ אם היה זה משיב לו חציו נתת לי ה"נ דהוי מקרי הודא' בדבר שבמנין וזה מוכח' מדלא אשמועינן מתני' דין זה דהוא פטור דהוי רבותא טפי וה"נ י"ל מ"ש סיפא זה אומר עד הזיז כו' דאפי' חסר מועט מקרי עד הזיז אלא שכיון שהשיב לו עד החלון הוי נמי לאו דוקא ותרווייהו מקרי דבר שבמנין משא"כ בזה שהוא טוען איני יודע ומה שהנחת אחה נוטל דהוא בעצמו אינו מודה דבר שבמנין רק שאנחנו נמדוד ונראה מה יהא חסר ויהי' דבר שבמדה אחר המדיד' ע"ז כתבו התוס' דאין שייך מדידה בזה כיון שיש כאן עכ"פ מעט חסר ומש"ה כתבו התוס' ואין ידוע מה ביניהם ר"ל דהמדידה שתרצה לעשותו א"א לעמוד עליה ונ"ל דאנן קי"ל כתי' שני של התו' שצריך שיזכיר שם המדה בתביעתו דאלו לתי' הראשון דהטעם משום שא"י מה ביניהם משמע דאם טוען נ' דינרים יש לי בידך וזה אומר מה שהנחת אתה נוטל דחייב שבועה מדאורייתא דהא ידוע מה ביניהם ובהדיא כתב בסכ"ג דפטור בזה אע"כ תי' השני הוא עיקר ומזה ראי' למ"ש קודם לזה אף אם נטל בשעת הפקדון דרך מנין מן המפקיד אך שעתה אינו יודע כמה היה דפטור כיון שלא הזכיר שם מדה בתביעתו ובסמ"ע העתיק תי' הראשון של תוס' בלשון זה אף שאינו מלא לגמרי נקרא מלא ולכך אין תביעתו ידועה ע"כ משמע שמפרש דבריהם מצד התביע' אין כאן מדה והוא תמוה מכח הקושיא שכתבתי דל"ל לרבא להזכיר הודא' בדבר שבמד' ועוד העתיק בסמ"ע תי' השני של התוס' שהזכיר שם מדה בתביעתו ובתוס' שלפנינו כתוב בהודאתו כמ"ש:

(בטור סל"ח ז"ל אבל התוס' כתבו דאפי' מלוה ע"פ כו') יש לי תימה רבה בזה מההיא דפ' י"נ הביא רבינו סוף סי' ס"ב [פ"ב] טען הלוה על השטר חצי' פרוע כו' דפסקינן שם דישבע הלו' ש"ד כיון דמודה במקצת קשה ע"ז קושית התוס' דכאן הא אפילו במלוה ע"פ הוי שעבוד קרקעות וכבר קי"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש הטור כאן וליכא לשנויי דמיירי שאין לו קרקעות או שמחל כמ"ש התו' כאן דהא אמרינן שם גובה מחצה מבני חורין ש"מ דיש לו קרקעות ותו דאמר שם דלא גבי מלקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן ש"מ דיש שעבוד עכ"פ וא"ל ממ"ש הטור בסמוך לענין כת"י דאין לו דין שטר והא אפי' במלוה ע"פ יש שיעבוד לק"מ דהא בשטר הוי פטור אפי' במי שאין לו קרקעות מכח דעכ"פ יש לו תוקף לגבות ממשעבדי אם יש לו נמצא דשפיר קאמר בכת"י דהוה כמלוה ע"פ ולא מחייב אם אין לו קרקע מאחר שאין לו תוקף אם יש לו ואם כן לק"מ דהטור מיירי שם באין לו קרקע אבל משם קשה ודאי דהא אין נשבעין לא על הודאת קרקע ולא על כפירת קרקע ומי שיכול ליישב דבריהם בדבר זה אומן יקרא ושכר הרבה יקח מן השמים. שוב נתגלה לי בחלומי תי' על קושיא זאת דמיירי שאח"כ מחל לו השיעבוד ומש"ה לק"מ דכל שאין לו כח לטרוף לקוחות הוי קרקע כמו מטלטלין דהא התוס' הקשו קושיא שלהם דוקא למאן דאמר שעבודא דאורייתא במלוה ע"פ והיינו שיוכל לטרוף לקוחות דאלו ב"ח ודאי גובה אפילו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' נמצא דמ"ש התוס' דמחל לו המלוה השעבוד היינו הכח של טריפת לקוחות אבל מב"ח גובה וא"ל מאי פריך בריש ב"מ הא כל קרקע הילך הוא ומשני דחפר בה שיחין ומערות ולא מוקי לה שמחל השיעבוד דהתם עיקר התביעה על הקרקע עצמו שרוצה ליקח ממנו קרקע דוקא והכא מיירי שאחר שבאו עדים ראה זה שלא יתחייב לו שבוע' ע"כ אמר בפני הב"ד הנני מוחל לו השעבוד של טריפות לקוחות באותו החצי שיתחייב ליתן לי אלא אגבה אותו מב"ח שאמצא אצלו כ"ז שלא מכרם עדיין ואותן שכבר מכרם אינו מוחל לו השעבוד אלא בלאו הכי לא יוכל לטרוף אותם דהא יאמרו אנן אעדים סמכינן וזה הרבותא דקמ"ל דאין צריך למחול בזה השעבוד של הלקוחות כיון דאי אפשר לטרוף אותם אלא אותם שהם בנ"ח וב"ד נותנין לו הפסק לגבותם והיה שפיר טורף לקוחות ע"כ צריך למחול את שעבודם:

משקל. בסמ"ע מפרש לפי חשבון זה כמה עולה ערך ה' סלעים של פדיון הבן ע"ש ובש"ך כאן ובי"ד ר"ס ש"ה מ"ש שם:

בפרוט'. כן כתב רב האי והרמב"ם אבל הרא"ש והטור חולקים וס"ל דבעינן שיהא בכל א' לפחות ש"פ דבפחות מזה לא מחשב ממון וכן דעת הרמב"ן וכן כתבו התוס' בשבועות ובקדושין בשם ר"י. סמ"ע וש"ך:

חייב. כתב הסמ"ע נראה דלדעת הרמב"ם והמחבר דתבע בכלים בג' מחטין סגי ס"ל דבכופר בכל בתבעו במחט א' סגי וכן בשבועת שומרים בס"ה והא דכתב פרוטה משום דלא איירי בכלים עכ"ל והב"ח השיג עליו דהכא לכ"ע צריך ש"פ אף בכלי בין בשבועה דע"א בין בשבועת שומרים (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש) ואין דבריו נכונים בשבוע' דעד א' דכיון דחייב שבועה במודה מקצת בכפר כלי שאינו ש"פ וכ"כ הר"ן להדיא א"כ חייב ש"ד בעד אחד מכחישו דהא טעמא הוא דחייב משום דכ"מ שב' מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה כדאיתא בש"ס ופוסקים וגם בשבועת שומרים נראה כהסמ"ע דכיון דכלים כל שהוא חשובים הן א"כ גם לענין שבועת שומרים דינא הכי מיהו להרא"ש וסייעתו בעינן שיהא הכלי ש"פ ואז סגי אף בש"ש ולא קאמר דבעי כפירת ב' כסף אלא בממון עכ"ל הש"ך ועיין בתשובת רדב"ז סימן קפ"ה:

עיקר. וע"ל ס"ס רצ"ה דפסק המחבר בעצמו כן ע"ש. סמ"ע:

היסת. דכיון דחכמים תקנו שלא יגזול א' לחבירו א"כ על כל דבר שחשוב ממון דהיינו פרוטה תקנוהו כ"כ הסמ"ע (וכתב הט"ז דבשבועת הדיינים שהיא כעין של תורה כמ"ש בסי' צ"ג בעינן ב' כסף עכ"ל):

פטור. פי' מש"ד דמודה מקצת ובסי"ב יתבאר דפטור גם מקטנית ע"ש ומה דנקט דוקא קטנית היינו נגד תביעת תבוא' דאלו שאר ה' מיני דגן בכלל תבואה נינהו אבל נגד כור חיטין אם הודה לו בשעורים או במיני דגן ג"כ אינו ממין הטענ' ונראה דעיקר הגירסא היא והודה לו בלתך שעורים או קטנית ודלא כב"י עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דיין וחומץ יין מין אחד הם כן פרשב"ם בב"ב דף פ"ה ריש ע"ב:

פירות. ובנ"י כתב דה"ה אם תבעו כור סתם ואמר איני יודע אם קטנית אם חיטין אם שעורים ועיין בסי"ז. סמ"ע:

כאילו. עי' בתשו' מהר"מ אלשקר סי' ל"ב ובמהרש"ך ס"ג סי' ע"ה וברדב"ז סי' קס"א וקס"ב:

והודה. דה"ל כתבעו מנורה גדול' והודה לו בקטנ' דהוי ב' מינים כמ"ש בסכ"ה. סמ"ע:

אף. ומ"מ צריך לישבע היסת על החטים דלא גרע משאר כפירה דנשבעין עלי' היסת וכמ"ש בסימן רצ"ו ס"ד וסי' ת' ס"ד. שם:

עדים. הש"ך הקשה דהא בסי' ת' ס"ג כת' המחבר בסתם דביש עדים חייב ולא הביא שום חולק ואפשר דס"ל דדוקא התם דהעדים אינם יודעים איזה הזיק א"כ אינם מכחישים אותו וה"ל כטוענו חטים ועדים מעידים שיש לו חטים או שעורים דמחויב לשלם לו על כל פנים שעורים שהרי התובע י"ל אני אומר שהעדים מעידין על חטים כדברי ואם אתה אומר שמעידים על שעורים תן לי לכל הפחות שעורים אבל הכא דה"ל כאלו הוד' שלא הלו' לו שעורים והעדאת העדים בטלה היא כיון שהוא בעצמו מכחישם ואדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים אבל אין זה עיקר אלא דבעדים חייב בכל ענין ועיקר הטעם כדעת הרמ"ה משום שי"ל משטה הייתי וע' עוד שם שהאריך להוכיח כן בראי' ע"ש:

מחל. והש"ך השיג ע"ז וכת' דמשמע מדברי הפוסקים דאין הטעם משום מחילה כו' א"כ הדבר פשוט דאם יודע הנתבע שחייב לו שעורים גזלן הוא אם אינו משלם לו אלא דהב"ד אינם יכולין להוציא מידו כו' ע"ש ובתשובת מהרש"ך ס"ג סי' כ"ה:

אדם. כן הוא ג"כ ל' הטור ומזה נמשך להרב והע"ש והסמ"ע והב"ח שכתבו הטעם דמחיל' אבל נרא' ליישב ל' הטור דה"ק אבל בלא"ה ודאי חייב דליכא למימר דילמא לעולם פטור וטעמא הוא משום דמחיל דפשיטא דאין אדם מוחל כו' אלא ודאי הטעם הוא משום שהוד' ומיירי כשהיו שניהם בבת א' וכך הם דברי הרא"ש ס"פ המניח ע"ש עכ"ל הש"ך:

תפס. כת' הנ"י דאם תפס קודם דהדר מהודאתו אפי' תפס בעדים מהני אבל אם תפס לאחר שחזר מהודאתו מפקינן מיניה אא"כ ה"ל מגו דלהד"ם או החזרתי עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כת' דהנ"י אזיל לטעמיה דס"ל טעמא דהשטא' כו' אבל המחבר והרב דס"ל טעמא משום דה"ל כאלו הוד' התובע שאין בידו שעורים או מחל א"כ מה יועיל כשיתפוס אחר שעמד בדין בשלמא בתפס קודם שעמד בדין י"ל מה שלא תבעתי השעורים לא מפני שהודיתי אלא מפני שהייתי מוחזק בהם אבל לאחר שעמד בדין לא שייך למימר הכי דהא כבר הוד' וע"כ כת' הרב וי"א כו' קודם שתבעו בדין וכן נ"ל עיקר מיהו למש"ל דהעיקר כהרמ"ה וסייעתו א"כ מועיל תפיסה אף לאחר שעמד בדין קודם שחזר הנתבע מהודאתו עכ"ל וע"ש:

קיים. דוקא בכה"ג דכשנאבד החפץ פטור דבאחריות התובע הוא אבל אם הכלי הוא באחריות הנתבע כגון שחייב לו כלי מכל מקום א"כ ה"ל כתבעו מנה ובכל מה שיודה לו חייב כדלעיל ס"ט. ש"ך:

מגופו. משתבע היסת שאינו חייב כדברי התובע ונפטר והיינו כשחוזר מהודאתו אבל אי עומד בהודאתו או איכא עדים כפי מה שהודה חייב ש"ד על השאר וכדמוכח מדברי הרמב"ם והראב"ד והה"מ פ"ט מהל' נ"מ מיהו ברישא שנתת כו' בחפץ פ' אפי' עומד בהודאתו פטור מש"ד דה"ל הילך וכמ"ש בסי' פ"ז ס"א ולקמן סכ"ד אבל בהלויתני עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו לא הוי הילך כיון דאינו שלו עד לאחר שומת ב"ד דומיא דשור תם וכמ"ש בסי' ת' ס"ג ע"ש. שם:

אפותיקי. ז"ל הש"ך באמת כן הוא בנ"י אבל ק"ל כיון דאפי' באפותיקי מפורש יכול הלו' לסלקו במעות כמ"ש סי' ק"ג ס"ו ור"ס קי"ז (ובנ"י הי' אפשר לומר דנרא' שם שהם דברי הרמ"ה ואולי ס"ל דבאפותיקי מפורש א"י לסלקו במעות וכדמשמע מפרש"י פרק א"נ גבי אסמכת' ע"ש) א"כ ה"ל כתובעו תן לי חפץ זה או דמי חפץ זה וכשמוד' לו בנ' זוז דאוזפיה ה"ל הודא' ממין הטענ' כיון דס"ס מודה לו במעות כו' א"כ הוי מודה מקצת גמור ומה שלמד הנ"י כן משור תם לא דמי דהתם א"י המזיק לסלקו במעות דשותפים נינהו וכר"ע וכמ"ש בר"ס ת"א ונרא' דמ"ש כאן אפותיקי לאו דוקא הוא אלא ר"ל דומי' דרישא שהלו' לו עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו דומיא דשור תם והיינו שהתנ' עמו כשיגיע ז"פ יתן לו החפץ דוקא בשומ' ולא יהי' יכולת בידו לסלקו במעות כן נ"ל ודוק עכ"ל:

ומהתשלומין. כצ"ל וכן הוא בטור עכ"ל סמ"ע וגם הש"ך הסכים להגי' כך ודלא כס' מעד"מ והב"ח כו' ע"ש שסיים הש"ך וכת' ז"ל מיהו כל זה לסברתם דסברי הטעם דפטור משעורים משום דה"ל כאלו הוד' התובע שאינו ח"ל שעורים אבל למ"ש לעיל דהעיקר כהרמ"ה דטעמ' הוא משום השטא' א"כ אין חילוק כו' ובשום טענ' שיאמר התובע שלא תבעו השעורים סגי דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחיל' גמור' ולא בסברא קלושה כזו אבל אם טוען הנתבע משטה הייתי בך אע"פ שאומר התובע ודאי כדברך כו' פטור הנתבע אף מדמי שעורים כו' וכן נ"ל עיקר עכ"ל (וע' מ"ש הט"ז בזה):

כדברך. (ז"ל הט"ז נרא' דזהו דוקא בהך שהוד' בשעורים תכ"ד יכול לומר ודאי כדברך כו' ור"ל מ"ה אמרתי תחל' יש לי כור חטים בידך והי' דעתי לומר אח"כ זה אני מבקש עתה אבל יש לי עוד שעורים שאיני תובעך עכשיו ואתה מהרת להשיב קודם סיום דברי אבל אם כבר סיים דבריו ואחר כ"ד הוד' לו בשעורים וזה השיב ודאי כדבריך כו' לא מהני דאמאי לא זכר תחל' השעורים דאלת"ה ה"ל לכתוב האי אבל אם אחר שהוד' כו' לעיל סי"ב כנלע"ד עכ"ל) ואינו מוכרח כ"כ גם מדברי הש"ך לא משמע כן וצ"ע:

לשלם. ומיהו פטור מש"ד וק"ל. ש"ך:

חטים. (כת' הט"ז דצ"ל חטים ושעורים דאל"כ הא בלא"ה הוא פטור מחמת שאינו ממין הטענ') ובאמת בטור הגירס' היא ממין הטענ' רק שהב"י הגיה מקצת במקום ממין ע"ש וק"ל:

קודם. הטעם כת' הר"ן דלעולם אין מודה מקצת חייב שבועת התור' אלא כשהוד' אחר התביע' ולפ"ז משמע דה"ה במין אחד פטור כגון שבאו לב"ד וקדם הנתבע ואמר אני חייב לך נ' זוז והשיב לו התובע אתה חייב לי עוד נ' זוז והוא כופר פטור משבועת התור' וכ"כ הרמב"ן ובעה"ת להדי' ע"ל סי' ע"ה ס"ג ולקמן סל"ב. ש"ך:

ומשלם. כת' הש"ך ומ"מ יכול לטעון טעיתי בהודאתי ונזכרתי שאיני ח"ל כלום כיון שהוד' לו מעצמו וכמ"ש בסי' פ"א סכ"ב באריכות ע"ש אבל א"י לטעון משטה הייתי בך ואע"ג דבסי"ב העליתי דיכול לטעון משט' היינו משום דהתם תבעו בחטים י"ל לפי שתבעתני דבר שאינו והשטית בי השטיתי בך והודיתי בדבר אחר אבל כאן שלא תבעו מתחל' כלל לא שייך לומר שהשט' בו כיון שהוד' בפני ב"ד וגם בסי"ב נרא' דדוק' משט' יכול לטעון אבל א"י לטעון טעיתי ואע"ג דבסי' פ"א שם העליתי דבמוד' מעצמו אף לפני ב"ד יכול לטעון טעיתי היינו במוד' מעצמו בלי שום תביע' אבל הכא (בדין דסי"ב) שתבעו בחטים והשיב לו לא שייך לומר כן ודוק עכ"ל:

וי"א. כתב הסמ"ע הא דכת' כאן די"א כן משמע דאיכ' דלא ס"ל הכי ול"ד לדלעיל סי"ד דהכל מודים דשאני בהא דלא מהניא ליה ערמתו רק לפטור משבוע' אבל החטים צריך לשלם לו וכן בסט"ו דחייב לשלם השעורים עכ"פ לכך לא חשדינן ליה שיערים בשביל זה ע"כ ולא נהירא לי דהא משמע בסי"ד שמבקש ליתן השעורים וערמתו אינו רק לפטור מן השבוע' וכן פרש"י והר"ן פרק שבועת הדיינים להדיא כו' אלא נרא' דשאני התם כיון דלא הוד' לו במה שתבעו רק מין אחר משא"כ הכא שהוד' לו מה שתבעו וזה ברור עכ"ל הש"ך:

דבהנך. כת' הסמ"ע דמלשון הרמ"א שכת' דבהנך כו' משמע דקאי גם אסעיף שלפני זה אבל בטור כת' דבהך נמי כו' משמע דדוקא אדסמיך ליה קאי והש"ך כת' דנ"ל עיקר כדברי הרמ"א דהא הך דינא דלעיל למד הר"ן מדין דסי"ד דאמרינן ואם עשה כן לפי תומו כו' אהא כת' וז"ל ומהא שמעינן שתהא תביע' קודמת כו' וכן משמע להדיא בב"י וא"כ משמע דכי היכי דהתם אינו פטור אלא כשהוד' כן לפי תומו ולא כמערים ה"ה הכא וגם הסברא נותנת דכיון שהב"ד רואין שהוא כמערים מה לי הכא מה לי התם וע"ל סל"ב עכ"ל:

עיקר. הש"ך האריך בדין זה ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כדעת המחבר דעכ"פ חייב לשלם לו שעורין וא"י לחזור ולומר איני יודע משום דבר או איני חייב לך כלום אלא נשבע היסת שאינו יודע שח"ל חטים ואם בא לצי"ש חייב ליתן לו חטים וכן אם השיב לו בתחל' איני יודע משום דבר או להד"ם ועדים מעידים שח"ל חטים או שעורים משלם לו עכ"פ שעורים ונשבע היסת שאינו יודע מחטים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל (וע' מ"ש הט"ז בדין זה ע"ש):

בשמן. דמדהזכיר מלא ברישא ה"ל כאלו אמר עשרה מדות של שמן יש לי בידך ולא הזכיר כדים אלא לידע כמה סך שמן שתבעו משא"כ כשאומר כדים מלאים שמן משמעות לשונו הוא דתבעו הכדים וגם מה שהי' בהן וכן כשלא הזכיר לשון מלא לא בתחל' ולא בסוף אמרינן נמי דדעתו הי' לתובעו שניהם עכ"ל הסמ"ע ואין כן דעת הש"ך אלא דבין אמר ליה עשר' כדי שמן או מלא עשר כו' בכל ענין חייב ש"ד אלא אם כן א"ל י' כדי שמן יש לי בבורך דאז כוונתו רק על השמן שבבור ולא הזכיר כדי אלא משום מדה כו' ע"ש:

אבל. ע' בסמ"ע ובש"ך ובט"ז מה שהגיהו בזה בדברי הטור ע"ש:

יודע. אבל אם אינו טוען שהוא יודע שאביו ח"ל א"צ לישבע היסת על חוב אביו וגם יכול לחזור בו ממה שהודה בחוב עצמו דכיון שהי' י"ל איני יודע א"כ מה שהודה בחוב עצמו י"ל משטה הייתי בך כ"כ הש"ך וע"ש:

פטור. כתב הסמ"ע וא"ת מ"ש מהא דכ' הט"ו בסימן ע"ה סי"ט דאם תבעו הלויתיך מנה וזה משיב אמת הלויתני ואיני יודע כו' עד וי"א דמסתמא אין בהודאתו פחות מש"פ וחייב וי"ל דשאני התם דעל תביעתו שהי' דבר שבמשקל ומנין השיב לו אמת הלותני ומנית מידך לידי מאותו דבר שבמשקל ומנין אלא שאיני יודע כמה מ"ה חייב משא"כ כאן דאומר דמעולם לא קיבל מידו לידו בפרוטרוט דבר שבמנין אלא מסרו לידו ביחד בלי משקל ומנין וכאשר הנחתו תטלהו מ"ה פטור ע"כ והש"ך השיג עליו וכתב ז"ל ומה יעשה בהך דמלו' על המשכון בסימן ע"ב סי"ב ובהך דהפקיד אצלו פירות שאינן מדודין בסי' רצ"ב סי"ד דהתם נמי מעולם לא קיבל מידו בפרוטרוט כו' ואפ"ה חייב אבל נראה דאשתמיטתיה דברי הרא"ש והר"ן פ' שבועת הדיינים כמ"ש בסימן ע"ב שם ובררתי כדעת הרמב"ן ומוכרח כדבריו לחלק דשאני הכא כיון שאפשר לעמוד עליו בכל מה שבבית (ובצרור) ודבריו ברורים כמ"ש שם וא"כ ל"ק כלל מה שהקש' הסמ"ע דוק ותשכח כי זה ברור עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ומחלק בענין אחר ע"ש):

מלא. הטעם דאף כשאינו מלא לגמרי ג"כ נקרא מלא בל' בני אדם לכך אין תביעתו ידוע א"כ בעינן שיהא מוזכר בתביעתו דבר שבמנין כ"כ התוס'. סמ"ע. (ועיין ט"ז וגד"ת דף נ"ג):

שהרקיבו. גם בזה שייך לישנא דמה שהנחת אתה נוטל דר"ל אם הרקיבו אשלם לך באותו שיעור כיון שנרקבו בפשיעתו וכן פי' נ"י אבל אם בלא פשיעתו נרקבו לא מקרי מודה מקצת כלל שהרי אינו מודה לו בחיובו. שם:

הילך. כתב הסמ״ע דבדין שלפני זה שטוענו מעות והשיב מה שהנחת כו' לא קאמר דפטור מש״ד משום הילך אע״ג דשם לא שייך לומר שנתקלקלו בפשיעתו ה״ט דבפירות מסתמא יחד להם מקום ושייך לומר בהם הילך כי הן ברשותך במקום שהנחתם משא״כ במעות שמסתמא לא יחד להן מקום מיוחד מ״ה צריך להחזירו לידו ובכה״ג בתובעו כור תבוא' והשיב לו אין לך בידי אלא לתך כיון דלתך דבר מועט הוא מסתמא לא יחד לו מקום ומ״ה לא מקרי הילך עכ״ל וכה״ג כתב הב״ח ע״ש והש״ך השיג עליהם וכתב שאין דבריהם נכונים דאפי' בביתו של נפקד ה״ל הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וכמ״ש בסימן פ״ז ס״א וכן מוכח בבעה״ת כו' והאמת דלעיל נמי מיירי שנתקלקלה צורת המעות או התבואה בפשיעתו וכ״מ בתוס' פ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ״ג ע״א) שוב ראיתי בס' גד״ת שתירץ דמיירי שנאבד בפשיע' כו' אינו נרא' דא״כ ה״ל משואי״ל משלם כיון דא״א לעמוד עליו כמ״ש לעיל כו' אלא כמ״ש כן נ״ל ברור וע״ל סימן רצ״ו ס״ד עכ״ל:

בקטנ'. דשני מינין הן משא"כ כשהוד' בשל ה' ליטרין איכא למימר דגרר' והקיל' ממשקל' וכן בשל פרקים י"ל דנטל ממנה קצת חוליות והרי הודה במה שתבעו כ"כ הסמ"ע ועיין בס' גד"ת דף נ"ז:

חייב. דבאזור הקצוות ניכרין ולא שייך לומר דחתך ממנ' וקצר' משא"כ ביריע' דיכול לחתוך ממנ' ולא יהא ניכר. סמ"ע:

קרקע. כתב הסמ"ע ואפילו אין ללוה קרקע כלל אף משועבדים אפ"ה חשוב השטר כקרקע כיון דנכת' השטר כדי לטרוף בו והש"ך כ' דאין נרא' לומר דשטר יהא חשוב כקרקע אפי' אין לו משעבדי דהא כי היכי דבמלו' ע"פ להרא"ש אי לית לי' קרקע לא חשיב כקרקע אע"ג דשעבודא דאורייתא א"כ ה"ה בשטר וכן מבואר להדיא בתוס' פ"ק דב"מ כו' וכ' ב"י מיהו שטר הילך הוא אע"ג דלית לי' קרקע כלל מיהו אם אין לו אפי' מטלטלי י"ל דלאו הילך הוא ואע"ג דמדברי רש"י בב"מ שם משמע דלא הוי הילך אלא מטעם שהקרקעות משועבדים בשטר התם מיירי אפי' באינו מוד' אבל במוד' נרא' כהב"י דאפי' לית לי' קרקע כלל הוי הילך וכן דעת הרב' פוסקים דבדבר שא"י לכפור הוי הילך וכמ"ש לקמן סכ"ט וע"ל סי' ע"ה ס"ד בהג"ה ובס' גד"ת דף נ"ד ובתשובת הרמ"א סימן צ"ה שאל' ד'. וכ' עוד והא דאינו נאמן הלו' במגו דהי' כופר הבע"פ והי' מוד' שבשטר דאף נגד שטר אמרינן מגו כמש"ל סי' רצ"ו ס"ב שאני הכא כיון דלעולם הי' השטר בתקפו משא"כ בסימן רצ"ו דאי הי' טוען נאנסו לא הי' השטר כלום עכ"ל:

על פה. ז"ל הסמ"ע עיין בטור שכ' בשם התוס' והרא"ש לפי מה דקי"ל שעבודא דאורייתא אפי' במוד' במקצת במלו' ע"פ אינו חייב לישבע ש"ד אם לא שאין לו קרקעות בני חורין או שמחל להלו' ש"ק והמחבר ומור"ם ז"ל לא הזכירו סברתם וסתמו כדעת הרמב"ם ואינך גאונים דלא חלקו בהם ע"כ ור"ל דס"ל דלא מקרי כפירת שעבוד קרקעות אלא בשטר שטורף בו מן המשועבדים וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ג' דהכי קי"ל וע"ש ובתוס' ב"ב דף קע"ה ע"ה ד"ה המלו' כו' עכ"ל הש"ך (ועיין בט"ז מה שיישב בדברי הטור עיין שם):

נאמנות. והש"ך כתב דדין זה צ"ע דנרא' דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דבכת"י בנאמנות הוי הילך וטעמא לפי שאינו יכול לכפור גם בא"ע סימן צ"ו סט"ו כתב הרמ"א בהג"ה דבדבר שא"י לכפור לא הוי מודה מקצת אפי' ליכא שעבוד קרקעות ע"ש (ובספרי מ"ז בא"ע שם ביררתי דזה אינו דמה שכ' הרמ"ה שם דנשבע היסת הוא מטעם דבמקום שאין כותבין כתוב' הוי כתוב' שעבוד קרקעות ע"ש) וכן משמע בתשובת מבי"ט ח"ב ס"ס ר"ה וא"כ נראה פשוט לענין דינא דאין לחייבו ש"ד דלא יהא אלא ספיקא דדינא הוי קולא לנתבע עכ"ל:

נתבאר. עיין לעיל ס"ס נ"א:

פטור. המ"מ כתב בשם הרמב"ם דעכ"פ צריך לישבע היסת וי"ל דגם הט"ו ס"ל הכי ואע"ג דסיימו ז"ל לפיכך א"ל מנה כו' פטור ואפי' משבועת היסת י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד אלא לענין שגם שם פטור מש"ד ומ"ה כתב שם בהדיא דפטור מהיסת ולא כ"כ בדין קמא והטעם דברישא עכ"פ יש עליו שטר מ"ה לא דמי לגמרי למשיב אביד' משא"כ בסיפא וכמ"ש הט"ו בסי' רס"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע גם הש"ך הסכים לדבריו וכ' שכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן וכ"כ בס' גד"ת שכן נרא' דעת הטור ודלא כהב"ח ע"ש:

אביד'. אע"ג דבשאר מוד' מקצת חייב ש"ד ולא חשיב כמשיב אביד' דאי בעי הוי כופר הכל שאני התם דאמרינן דלא הי' יכול להעיז לכפור הכל אבל כאן דלשון השטר דמשמעותו שנים מסייע ליה לא מיחשב כהעז'. סמ"ע:

זכור. כתב ר' ירוחם התובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו ברי שהוד' במקצת חייב ש"ד כך נרא' מדברי רש"י בפרק הניזקין וגדולי המורים חלקו עליו ע"כ ומביאו ב"י בר"ס פ"ז ונרא' דדעת הפוסקים והט"ו כאן כגדולי המורים וע"ל סימן פ"ב סי"ג ובתשובת מהרי"ט סימן קי"ב וקנ"א עכ"ל הש"ך ועיין עוד שם במה שהביא בשם רב האי גאון ע"ש:

היסת. והש"ך הניח דין זה בצ"ע דנהי דאינו חייב ש"ד כיון שלא קדמה תביע' להודא' מ"מ מאן לימא דלא מיחייב היסת דלא אשכחן בשום מקום דבהיסת בעינן שתקדום תביע' להודא' וע"ל סימן ע"ה ס"ג:

כשטר. וא"י לטעון פרעתי וע"ל ריש סי' ע' ש"ך:

שתי מעין. רש"י שם ודייק מדקתני שתי בל' נקיבה וכ"מ בב"מ פ' הזהב שאמר שם מ"ט ב' האונאה ארבעה והסלע ד' דינרים כמ"ש שם נ"א ב' כמה תהא כו' נמצא דד' כסף דאונאה הוא מעות כמ"ש בפ"ק דקדושין י"ב א' שש מעה כסף דינר ואמרי' בב"מ שם נ"ה א' האונאה כו' והטענה כו' אלמא דמעות הוא ובירושלמי פ' הדיינים מפורש דמעות הוא ע"ש בה"א שתי מעין כו' סוף מטבע כסף מעה ותהא מעה או כלים מה כלים כו':

שיעור הפרוטה. ערי"ף בפ"ק דקדושין ורא"ש שם:

ושיעור כו'. כמ"ש בגמ' שם י"ב א' מעה שני פונדיון פונדיון כו':

וכן אם כו'. שבועות ל"ט ב' תנן שתי כסף כו' א"ל שמואל כו' א"ל רב כולה מתני' כו' ואף שמואל ל"פ בהא אלא דאינו מצריך ב' מעה ופרוטה:

אלא אפי'. כ"מ ל' גמ' למ"ש מ' אפי' כ"ש ול"ג רש"י שם אף כלים דבר חשוב והר"י מיגש גורס ומפ' מה כסף כל שהוא חשוב כסף דהיינו סוף כסף האמור בתורה אף כלים כ"ש חשיב כלי ואע"ג דבירושלמי קא' שיהו שוין ב' פרוטות בלא"ה סוגיא דשם לא אתי כגמרתי' ואע"ג דבס"פ הזהב אמרי' דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ דוקא בממון אבל לכלים נזקקין וי"א דכלים דבר חשוב לאפוקי שברי כלי או מרוקא כמ"ש בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ז א)' ב' מה נעלו כו' לאפוקי כו'. דכשר כו' קונין במרוקא:

שבועת השומרים כו'. כמ"ש בב"ק ק"ז עירוב פרשיות כתוב כאן וקי"ל כרב חייא בר יוסף שם כמ"ש הרי"ף שם וכן אמרי' בריש סנה' דעירוב פרשיות כתיב וא"כ כסף וכלים קאי אמלוה ולא אשומרין:

וי"א כו'. כמ"ש תוס' בב"ק שם דאין חילוק בין מלוה לפקדון אלא דוקא בטענת פקדון דל"ש במלוה ע"ש והביאו ראיות ע"ש וכמש"ל בסי' פ"ז ס"א ועוד מדאמר ל"ש כו' ול"ק רבותא טפי בשומרין אע"ג דבגופיה כתיב ועוד מדצריך להביא קרא על ע"א ש"מ דבלא"ה ילפי' מהדדי לכל שצריך ב' כסף ועוד דאמרי' בסוף שבועות דבשותפין שתקנוהו נגד שומרין על ספק דבעי שתי כסף ועוד דאמרי' שם מ"ב מ"ג ש"ח אינו נשבע מנה"מ דת"ר כי יתן כו':

שבועת היסת כו'. דתקנוהו כעין דאוריית' כעין שבועה דע"א שאינו בא ע"י הודאה:

לא תבעו כו' מכל מה כו'. כנ"ל בס' שקדם שתבעו בכור פירות והוא כמו שוה והודה בקטניות. רא"ש ור"ן:

אבל אם. כמ"ש שם מ' א' דינר זהב זהוב כו' וכגי' תוס' שם ד"ה בטוענו שגורס פטור וכ"ה בירושלמי שם סוף הל' ג' ואייתי סייעת' לרב דדוק' שאמר דינר זהב זהוב שאז דוקא קאמר הלא"ה שוה וקאמר שם בסיפא א"ל בידי אלא דינר כסף פטור ואע"ג דלרב סתם דינר כסף שוה קאמר כמ"ש שם א"ל רב כולה מתני' שוה קאמר ור"ל דאם תובעו סתם שוה קאמר מדמייתי סייעת' לרב ופריך לשמואל ת"ש דינר זהב זהוב כו' כנ"ל:

תבעו. כרב יכנ"ל דתני ר"ח כוותיה וכן רב פפא שם ס"ל כוותיה בכפירת שתי כסף וא"כ בהא נמי ע"כ כוותיה קי"ל:

ודוקא כו' אבל כו'. כמ"ש שם א"ל רב כו' וליטרא שני:

או מטבע. כמ"ש רש"י ד"ה ליטרא שאני כו' שדרך מטבע כו' ר"ל שהכל נישום במטבע והוא נעשה דמים באחר וערא"ש שם משא"כ במטבע הנפסל כמ"ש בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ו ב)' אר"י ה"ק כל הנישום כו' ושם תנן כל המטלטלין כו' תרגמא כו':

וכן אם תבעו כו'. שם כגי' תוס' וכנ"ל:

ואפי' כו'. כנ"ל דדינר כסף סתם שוה קאמר ואפ"ה קאמר שם דפטור דכיון דתבעו דינר זהב דוקא כ"ד שמשיב לא הוי ממין הטענה ועברא"ש שם וכמו מנורה גדולה וקטנה אע"ג שצורת שוין וע"ש בתוס' ד"ה בטוענו:

הא דאמרי' כו' י"א דוקא כו'. מדאמרי' בפ"ק דגטין י"ג א' דא"ר ש"מ שאמר כו' והלכת' כי' וכ' הר"ן שם ומדשקלינן וטרינן אי מנה קבור או לא נהי דמסקינן דלמנה קבור לא חיישי' מ"מ מ' דמנה ממש דוקא קאמר ולא שוה ועתוס' שם ד"ה אית ספ' דגרסי כו' והא דקתני כו' ומתני' כו':

ויש מי שחולק כו'. שסובר כפרש"י ותוס' שם במסקנ' לכן נראה דל"ג כו' ע"ש וכ"כ שם הר"ן דבנותן מנה דוקא קאמר וע"ל סי' רנ"ג סי"ט ואין ללמוד פקדון מנותן דהתובע תובעו שוה ועבר"ן פ' הדיינים שם:

תבעו כו' אא"כ כו'. שם תדע דקתני סיפא דינר זהב כו' אר"א בטענו ור"א לימא כו' לא סיפא דוקא כו' ורישא כו' אלמא אפי' לרב בדוקא אם משיב מטבע אחרת פטור אא"כ טענו בדינר מטבעות וכפיר"ח שם בתוס' ד"ה בשטוענו. ע"כ נראה כו':

או מכרתי. שהוא דומיא דדינר להחליף:

אפי'. שם ת"ש דינר כו' וכנ"ל:

תבעו כו'. עבה"ג ועבתוס' דשבועות מ' ב' ד"ה וחדא כו' ובב"מ אה' א' ד"ה א"נ כו':

ולפיכך אפי'. דהא בב"ק שם ע"כ דיש עדים שהזיק א' מהן דאל"כ מודה בקנס פטור דק"ל פלג נזקא קנסא ואמרי' שם תנן היו כו':

דהודאת כו'. אפי' נגד עדים כמ"ש בשבועות מ"א ב' רבא אמר כל כו' ובב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח כו' מחצה כו' וכ"כ הרא"ש וכ"כ הרשב"א שם בשם הראב"ד דבעדים מיירי וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה' נזקי ממון וש"ע לקמן סי' ת' ס"ד היו הניזקין כו' ואם לא הביא ראיה ברורה מ' שהביא ראיה שהזיקו אלא שאין יודעין האיך וקאמר שם פטור המזיק שהרי כטענו כו' וכן הבין הרמ"א שם שכ' זו היא סברת כו' וכ"כ בהג"ה שם ס"ג וי"א דאין כאן כו' ולא כמו שהבין המ"מ שהרמב"ם בסיפא הנ"ל שהנזקין שנים מיירי באין עדים א' שבלא"ה פטור דמודה בקנס פטור ותי' המ"מ דקאי אסיפא אאחד תם כו' דאין המשמעות כדבריו ועוד דא"כ אמאי קאמר ואם תפס הניזק ה"ז משלם לקטן כו' ועבמ"מ שדחק שם ועוד דלשון ראיה ברורה מ' שראיה יש כמ"ש שם בס"ג לא היה שם ראיה ברורה כו' אלא עדים ועמ"ש שם ואכ"מ אבל הרשב"א כ' שם דביש עדים בתבעו בחטים והודה לו בשעורים מחייב כיון שיש עדים שבפניהם הלוהו חטים או שעורים וכ' וא"ת דכל שאין העדים מעידים בבירור אינו חייב כלום א"כ הדק"ל נמצא שמשלם ע"פ עצמו אלא דסוגיא דשם כמ"ד פלגא נזקא ממונא וכן ר"פ שפריך שם מדריש' אזיל לטעמיה שסובר פלגא נזקא ממונא וכ"כ המ"מ שם וכ"כ בהג"ה שם ס"ד אבל יש מחלקים כו' ועמ"ש בסי' ת' שגם דעת הרמב"ם כן ע"ש:

ואפי' יודע כו'. כמ"ש בב"ב קל"ה א' אלא דקאמרי כו' אימא סיפא כו':

ויש מי כו'. מדפריך ממתני' דב"ק הנ"ל ש"מ שאיירי כעין מתני' דאל"ה לא דמי למתני' ועברא"ש שם:

ואם תפס כו'. כמ"ש בגמ' שם גופא כו' תנן כו' דתפס:

וי"א. דוקא. ערש"י שם ד"ה דתפס שקדם כו' דוקא שקדם קודם תביעה וכן מדייק בעה"ת לשון רש"י וכ"כ שם בשם התוס' וכ"כ שם הרא"ש וכ' בעה"ת דהטעם דתפיסתו הוי כאלו תבע שעורים דא"צ ליתבע כיון שהוא בידו משא"כ בתפס אח"כ כיון שמחל כבר לא מהני תפיסתו וכ"כ בש"ע לקמן ס"ס ת' אבל בהג"ה שם ס"ג כ' כדעת תוס' ורא"ש דבחטין ושעורין לא מהני תפיסה וכן ברישא דמתני' שאין לו תביעה אלא על א' דדוקא בסיפא דיש לו תביעה על שניהם מהני תפיסתו וראיה מדלא משני ארישא ג"כ ראוי ליטול כו' אלא דאין שייך ראוי כו' כיון דאם תפס לא משתלם מאי ראוי ועתוס' שם ד"ה ראוי אבל רש"י שם ד"ה ראוי תירץ דלהכי לא מוקים בברי וברי וראוי כו' משום דס"ל דסומכוס לא אמרו בברי וברי ולא אצטריך לאשמעי' דהמע"ה וזו דעת הש"ע דמהני בכ"מ אף ברישא ובחטים ושעורים כדעת הרי"ף: (ליקוט) וי"א דוקא כו'. אבל בנ"י ספ"ג דב"ק כ' אפי' תפס אח"כ קודם שחזר מהודאתו וכ"ה דברי רמב"ם וש"ע (ע"כ):

הטוען לחבירו כו'. כמ"ש שם תנן היה א' תם וא' מועד כו' ראוי ליטול כו' ושם הניזק אומר מועד הזיק את הגדול והמזיק אומר תם ופטור מהכל והוא. דומה למ"ש כאן מנה הלויתיך והלה כו' ושם הניזק אומר תם את הקטן ומזיק אומר מועד הזיק את הקטן ודומה למ"ש כאן וה"ה איפכא כו' ועסי' ת' ס"ג שהרמב"ם חולק ע"ז:

אפי' אם כו' דלא חשיב מודה מקצת הטענה אלא אם קדם לו טענה:

אבל אם כו' דהטעם דפטור משום מחינה משא"כ בכה"ג. אבל פטור מש"ד ש"ך ופשוט:

קדם כו'. דאין הודאה אלא אחר טענה כמ"ש ואם במתכוין פטור כמ"ש בס' שקדם וז"ש. וכן אם כו':

וי"א דבהנך כו' נלמד ממ"ש שם ואם כמערים חייב וכמ"ש בסי"ד אלמא כל שמערים חשבי' כאלו הודה אחר התביעה ועש"ך ס"ק ל"ג:

תבעו כו' וי"א. וכ"ה בב"ק ספ"ג שם אי נימא דקאמר ניזק ברי כו'. והנה הרמב"ם הולך לשטתו שכ' בפ"כ מה' מכירה וש"ע סי' רכ"ג ס"ד ישבע המוכר היסת שלא מכר לו אלא קטן ומ' שזכה בקטן מדל"ק ישבע שלא מכר לו הגדול ושם ס"ה ואם אמר כו' ואין לזה אלא קטן ובגמ' שם פריך אמאי מה שטענו לא הודה לו כו' בשטענו עבד בכסותו כו' וצ"ע:

אלא בבא לצאת י"ש ישלם חטים כמו במנה לי והלה אומר איני יודע כמ"ש בסוף ב"ק אבל השעורים ודאי א"א כיון שאינו תובעו ואפי' היה ברי לו שחייב א"צ לשלם כנ"ל סי"ב בהג"ה ואע"פ שפשט דברי הג"ה כאן אינו משמע כן וכן מקור הדין מ"מ כן עיקר ועש"ך:

מלא כו'. כגי' הרי"ף שם דגריס בכולם בידך וכגירסתינו בגמ' דברישא מלא קודם ובמציעתא מלא בסוף ובסיפא לא הזכיר מלא כלל וקי"ל כאדמון כמ"ש שם ק"ט א' שבעה דברים שאמר אדמון יש מהם כו' וע' תוס' שם ד"ה שני הלכך נראה כפר"ח כו' ופי' הרי"ף כיוצא של דין זה הוא מ"ש בשבועות מ' ב' אלא הא מני אדמון הוא כו' וקי"ל שם כהך בריית' כמש"ל סי"ב:

אבל אם כו' כגי' הרא"ש מציעתא כמו גרסתינו אלא שברישא ובסיפא לא נזכר מלא והחילוק שביניהם שבריש' אמר בלא מ' בסוף ובסיפא אמר כדים ואין חילוק בין גרסתו לגרסתינו אלא ברישא אבל ברמזים שם לא כ' אלא כגירסתינו וכרי"ף וע' דרישה וסמ"ע:

אלא הכדים כו'. ע' הגהת בה"ג נ"ל כו' וכן עיקר:

מנה כו' ה"ז כו'. דלא כראב"ד שכ' דה"ל כחטין ושעורין וראייתו מס"פ המניח דמדמי שם לחטין ושעורין והרמב"ם ס"ל שאף שם לא הוי לענין שבועה כחטין ושעורין כמ"ש בסי' ת' ס"ג ואף לש"פ י"ל דלא היא דרישא דקאמר א' גדול וא' קטן זה ודאי דמי לחטין ושעורין כמ"ש בפ' השואל ק' א' הי' לו שני כו' אמאי ישבע כו' וכן בסיפא הי' נזקין שנים כו' כנ"ל ואע"ג שטוען הניזק גדול הזיק את הגדול והמזיק אומר גדול הזיק את הקטן דמ"מ נתחייב בגדול לא הוי מ"מ כיון שחיובו אינו מחמת שור א' שזה אומר שנתחייב מחמת שהזיקו גדול כו' וערש"י בפ' השואל שם דמי עבד גדול כו' ולא נתחייב לו בעבד מעולם וכן לפי' תוס' שם ד"ה דמי כו' לא קנה העבד מעולם אבל אם היה תובעו שגזל ממנו עבד גדול ומכרו וזה השיבו שגזל עבד קטן ומכרו היה פטור וכן בדמי חטין ושעורין דלא כקצת פוסקים וכן בסיפא דמתני' א' תם כו' הניזק אומר מועד את הגדול והמזיק אומר את הקטן כנ"ל ואף שטוען מועד את הגדול ונתחייב בכל נכסיו והמזיק אומר תם את הגדול הוי נמי חטים ושעורין כמ"ש נ"י וש"ע לעיל סי"ג משא"כ במנה הלואה ופקדון דתרווייהו מכה קתבעי לי' וראיתו של הרמב"ם עמש"ל:

וה"ה שאלה ושכירות. דלא כראב"ד וראייתו מפ' השואל צ"ח א' וסיפא בג' כו' והיה יכול לומר בב' ודקיימא באגם אידך אלא משום דה"ל חטין ושעורין וההיא סוגיא כמ"ד תבעו בחטים ושעורים והודה בא' מהן פטור דכפירה בשכורה דשכורה מתה והודאה בשאולה לכך אמר ב' בשאילה כו' וכבר תירצו הרא"ש שם וש"פ שבפקדון אפי' קיימא באגם ברשות' דמרא איתא וה"ל הילך וכמ"ש הרי"ף ורא"ש בריש ב"מ לענין הקדש דכל דלא כפריה את הפקדון יכול להקדישו ע"ש ועוד הביא ראי' ממ"ש ע"ב זה אומר שאולה כו' ואמאי מה שטענו וכבר פירשו כל המפרשים דקושית הגמ' אינו משום דדמי לחטים ושעורין אלא משום דלא הודה לו בכלום שהרי לטענתו הוא פטור לגמרי ומשם ראיתו של הרמב"ם דמשני דא"ל אישתבע כי כו' דכדרכה כו' ואם איתא הא הודה לו בשעורין ואפי' אם היה מודה שבפשיעה וערא"ש שם:

תבעו בחוב כו'. הטור כ' כן על הראב"ד שכ' משמו שהוא כחטין ושעורין וחלק עליו ואמר אלא פורע כו' ונשבע כו' וקשה להולמו דמאי נ"מ כאן אם התובע אומר אח"כ שחייב לו גם חוב עצמו אלא שאינו שואלם עתה גם בחטים ושעורים הדין כן כמש"ל בסי"ד ואם אומר שאינו חייב לו כלל משל עצמו למה יפרע והלא מחל לו כנ"ל וגם מ"ש ונשבע היסת לא ביאר אם סך הודאתו שוה לסך התביעה דאם אינו שוה אז היה חילוק בין חטין ושעורין דאינו נשבע ובחטין וחטין נשבע דמ"מ הוא והוא כ' בהיפך ונשבע היסת ובשוה אף בחטין וחטין אינו נשבע רק היסת אף אם תובעו שניהם כיון שהודאה קודם לטענה כנ"ל בס' הקודמים וגם דברי הראב"ד בסה"ת אינו כתוב כמ"ש הטור וצע"ג:

אם טענו ודאי. דעל טענת ספק אינו נשבע ועסמ"ע:

ב' בעלי כו' כיון שלא כו' אלא כו' דאם א"ל הוי כאלו אמר יש לי בידך כסות או כלים כמ"ש בתוספתא שהוא פטור וכמש"ל סי' ע"ה אבל כיון שלא אמר בשעת הודאתו דהכל הולך אחר שעת הודאתו ולמד הראב"ד ממ"ש בשבועות אם כמתכוין פטור לפי שלא הודה לו אחר התביעה אע"ג שגם לאחר התביעה אינו כופר כיון שהודאתו לא היה אז אלמא הכל הולך אחר עת הודאתו ועבסה"ת:

מי שתבעוהו כו' הדין כו'. לא מיבעיא ש"ד שאין מתהפך כמ"ש בשבועות אלא אף שבועת היסת מדקא' שם מדרבנן מהפכינן ור"ל שבועת היסת כמש"ל סי' פ"ז ואם איתא לא מטעם היפוך הוא שהרי אף באינו נפטר מדין תורה יכול לומר תשבע היסת וטול כ"ש במי שפטור מדין תורה:

כיצד כו'. שם אמר אביי ל"ש כו' אלא אמר רבא וכ' בעה"ת לא שס"ל לרבא דבית זה לא ידיע טענתיה דודאי אין הדבר כן כמו שהקשה התוס' שם ד"ה אלא כו' אלא שאביי סובר דבחדא מינייהו סגי או שיטעננו דבר כו' או שיודה לו וז"ש אביי אבל אמר בית זה כו' וקאי על מתני' שהשיבו איני יודע אלא כו' וז"ש רבא א"ה אדתני סיפא זה כו' ל"ל למימר שטוענו דבר שבמדה ומודה ג"כ דבר שבמדה כו' ליתני כו' אלא אמר רבא לעולם כו' ובזה מתורץ דלכאורה מאי חידש רבא הלא מתני' הוא ולא היה צ"ל אלא דלאו ידיע טענתיה וא"ל דמ"מ ל"ל עד הזיז הל"ל בית זה מלא זה אין נ"מ דמנ"מ בית זה מלא או עד הזיז ואגב דקא' עד החלון קא' עד הזיז ועד הזיז הוא יותר רבותא דבית מלא במעט חסרון ניכר משא"כ עד הזיז כמ"ש בפ"ז דעירובין ע"ט א' בית כיון דאיכא תקרה כיון דמפחית מינכרא מילתא וקושית רבא לא היה על מילתא דזיז אלא על מילתא דחלון וז"ש אבל אמר כו' או שתבעו כו' ור"ל דמתני' והלה פי' או:

עשרה דינרין. מתני' ל"ח ב' מנה לי בידך אין לך אלא חמשים חייב:

כור כו'. שם מ"ג א':

שני ליטראות. שם מנורה בת כו' ונקט עכשיו היותר פשוט ולקמן מבאר דין דיכול לגוררה:

כיס כו'. מתני' שם מ"ב ב':

א"ל בית כו'. כנ"ל ממתני' שם:

אפי' תבעו כו'. ר"ל כיון שזה משיבו איני יודע כו' ומה שהנחת כו' כיון שאינו מודה לו דבר שבמדה וז"ש אפי' כי בית מלא הוא יותר ניכר בהודאתו שאומר איני יודע כמה כי ניכר חסרונו וכקושית התוס' וכ' שם א"נ בעינן כו' ועבה"ת דלא כסמ"ע ס"ק מ"ה שטעה כאן וכן נשתבשו כמה בזה:

וכגון כו'. כיון דפקדון הוא כנ"ל:

בפשיעתו. דהא ש"ח הוא:

תבעו יריעה כו'. ערש"י שם ד"ה לגוררה. ובאיזורה כו' לכן נקט איזור כו':

לא מיבעיא כו'. ר"ל מלבד שאין נשבעין על כפ"ק אלא דאין כפירתו כלום:

בד"א כו' ואצ"ל. ממ"ש בב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח כו' ה"ז נשבע כו' אע"ג דהודאתו בשטר כיון שא"י לקיימי אלא על פיו נשבע:

ואצ"ל כו' שטר היה כו'. דנאמן לומר פרעתי ואינו גובה כמש"ל בס"ס מ"א:

בד"א כו'. כיון שאינו גובה ממשועבדים שלכן אמרו שעבוד קרקעות ואע"ג שא"י לכפור שיש בו נאמנות וה"ל לפטר מטעם הילך כמ"ש שם בגמ' הילך ג"כ דוקא בשעבוד קרקעות כמ"ש רש"י שם ד"ה טעמא כו' וכל משמעות השטר כו' שהרי הקרקעות כו' והשיב הגמ' א"נ כו' דבלאו הילך נמי דה"ל שטר כו' ולכן לא נקיט הרי"ף טעמא דהילך דהילך נמי משום שיעבוד קרקעות וכן טעמא דמסייע לא שייך אלא בסלעים דינרין שתובעו מחמת השטר וכן לא שייך טעמא דירושלמי כל עמא מודי כו' דדוקא בכתובה דהטוען אחר מעשה ב"ד כו' וכמש"ל סי' ע"ה ס"ב ושכן מוכח מירושלמי וז"ש רמב"ם בפ"ג מה' טוען ונטען אין מודה כו' עד שיודה בדבר שאפשר לכפור כו' שהשטר לא כו' והרי כל נכסיו משועבדים כו' דוקא משום שנכסיו משועבדים ולכן כ' בפט"ז מה' אישות הל' כ"ה ואם היה הבעל קיים כו' ודברי המ"מ שם צ"ע שכ' שאין נק' שיעבוד קרקעות אא"כ אינו גובה אלא מקרקעות וא"כ במלוה נעולם יהא חייב ואף שם השיגו הראב"ד כיון שהוא מקום שאין כתובה ה"ל שיעבוד קרקעות וע"ש ובש"ע א"ע סי' צ"ו ובפכ"ב מה' עדות הל' ב' יראה לי כו' וע"ש בהשגות ובכ"מ בשם הר"ן שכ' כיון דא"א לכפור ה"ל שיעבוד קרקעות ור"ל כיון שהוא שטר וגובה ממשועבדים וכדיירי רש"י אבל הרמב"ם שם הולך בשיטת רבו שכ' בעה"ת בשכ"ט ח"ג ויש לנו לברר זה שאמרנו לענין מלוה אחד ולוה אחד וב' שטרות כו' וזה שאנו אומרים כו' ע"ז כ' הר' אבן מגש כו' ממשועבדים אין מן הדין לגבות בשטרות כאלו לפי שכל שטר מהן יש לנו לומר שמא זה השטר פסול הוא ואין גובין בו הלכך אע"פ כו' ע"ש וזה טעם הרמב"ם שנשבע ש"ד:

תבעו מנה כו'. כן הוכיחו מדברי הרי"ף שכ' בסכ"ח שאין נשבע על הודאת השטר אע"ג שבלא"ה ב' ענינים הן מלוה בשטר ומלוה ע"פ ודברי רי"ף הן בירושלמי פ"ב דכתובות מודה חביבי בשטר היך עבידא טענו מנה וכפר בו והוציא שטר שחייב לו חמשין אין לו אלא חמשין ועמש"ל סי' ע"ה ס"ב:

לפיכך א"ל כו'. דה"ל משיב אבידה וכמ"ש בשבועות ושאר מקומות וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור אלא הכא בדרבה קמפלגי כו' משא"כ באם הודאה קודם לתביעה דא"א לומר אין מעיז כיון שלא תבעו ואף שיש נוסחאות בגטין נ"א א' שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרתם לי דהתם כיון שטוען ב' שוורים מצאת לי כטוען שלא החזרתם לי דמי בעה"ת בשם הרמב"ן וע"כ צ"ל כן דאמר שם הוא דאמר כראב"י וראב"י בשקדמה לו תביעה כמ"ש וראב"י ל"ל כו' ומסקנא בתובעו גדול שיכול להעיז בו וה"נ בתביעות של המציאה כיון שאינו יודע התובע:

כשם כו'. דקנין גובה ממשועבדים כמ"ש הב"ע בשקנו מידו וגם אי"ל פרעתי כנ"ל: