הוציא שטר חוב והלה טוען שמכר לו - שולחן ערוך חושן משפט סימן פ״ה

אחר שהגיע זמן שטרו. פי' זמן פרעון של שטרו:

ואפי' שיש בו נאמנו' בפריש' כתבתי דדומ' זה למי שהוציא שטר שיש בו נאמנו' על חבירו וחבירו מביא עדים שנתן לו מעות בפניהן דאמרינן איתרע שטר שיש בו נאמנות ואינו גובה בו ה"נ אנן סהדי שפרע לו כבר ואפי' האמינו כבי תרי נראה דל"מ נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש לעיל ר"ס ע"א:

אין טענתו טענה. דל"ש לומר דהי' לך לפרוע שלך דעדיין לא הגיע זמנו ובסעי' ג' יתבאר דאפילו הי' ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא הי' יכול לכופו לפרוע לו אז ביומו:

לא מכרתי לך השדה אלא כו'. כן הוא נמי לשון הטור ובפרישה כתבתי הא דלא אמר טעמא משום דיכול לומר למעות הייתי צריך כו' דיכולין לו' הי' לך למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לזה עליך פתחון פה ע"י מכירה זו ועמ"ש עוד שם מזה:

אלא כדי שיהי' לי כו'. ולא מצי שמעון לו' לראובן הי' לך למסור מודעא דמ"ה אתה מוכר לי כי יכול ראובן לומר יראתי פן יודעו לך הדברים משום דחברי' חברא אית ליה וסמכתי נפשי אשט"ח שבידי משא"כ בעלמא דאין להתובע על מה לסמוך כ"כ אטענתו מש"ה אמרינן מדלא מסר מודעא ש"מ דגמיר והקנה ליה ועפ"ר:

אפי' במקום שנותנין מעות כו' ז"ל הטור ל"מ באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי דמצי א"ל איבעי לך לעכובי זוזי בפרעון חובך אלא אפי' היכא דיהבי זוזי כו' הוי לך לגבות כדי שלא יקח המעות ויוציא אותם ולא יהי' לך ממה לפרוע חובך:

יראתי שלא תמכור לי פי' אלא תבריחם או תקדם ותמכרם לאחר ושוב אינו יכול להוציאם מידו בדין משא"כ בקרקע שבמקומה עומדת. ואף אם יקדים וימכרנה יכול לטורפה מידו בשט"ח המוקדם:

ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. בפרישה כתבתי ב' טעמים בזה האחד משום דאם לא נתן לו שטרו כדי ללות ממנו אלא היה תובעו לפרוע היה מכחש בפניו לאמר אין לי מעות א"כ ג"כ לא ילוה מיראה שיתפס בהמעות בפרעון חובו והשני משום דלא ניחא ליה לאינש להיות עבד ליה לאיש מלוה והיינו כשמשעבד נפשו בשט"ח נגד שמעון ומ"ה אמרינן דהיה לך לתובעו ולהביא עידי השטר לפני הב"ד לראיה שיש לו מעות ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה משא"כ כשמכר לו מלוה הראשון שדה דאין להמלוה גריעית' מזה והרי הלוה שקונה ממנו השדה משועבד לו בדמי הלוואתו הוא וכל אשר לו ע"ש עוד:

כדי שאגבה ממך העידית כו'. עפ"ר שם כתבתי ביאורו דאף שאחר זה בסמוך כתבו הטור והמחבר דאם יש לזה עידית ולזה זיבורית דכל א' עומד בשלו שם איירי משעת הגבייה עתה בב"ד כשכבר הגיע זמן של שניהן לגבות זה מזה דבזה איירי וכמו שהתחיל בדין זה וכתב ז"ל ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא השטר על ראובן ומטעם דאפוכי מטרתא למה לן וכמ"ש בסמוך אבל כאן איירי משעת הלואת המלוה להלוה ולהשיב לו דלהכי לוה ממנו כדי להוציא מידו העידית כי דעתו הי' לתובעו מיד כשיגיע זמן שטרו וכשלא יהיה לו מעות יגבה הב"ד משמעון לראובן העידית אלא שנתגלגל הדבר ולא היה יכול לתובעו עד היום שכבר הגיע הזמן פרעונו של שטר שמעון וק"ל וזה ברור. ולא כע"ש שכתב שטענה זו ביד ראובן טעות היא אלא שלרווחא דמלת' כתבו זה דאף לפי טעותיה דראובן אין לו טענה משום דאמרינן ליה אפי' לא לוית ממנו היית יכול לגבות העידית שלו כו' וכמ"ש בסמוך כו' עכ"ל וחלילה לנו לומר כן שהטור והמחבר ש"ע אחריו שכ"כ יסתמו ויכתבו דבריהם לפי הטעות של ראובן לא יכתבי האמת בצדו ואף שרב נחמן ס"ל כן לפי האמת מ"מ לא קי"ל כוותיה בזה וה"ל לו' ואינו יכול לו' טעיתי וסברתי כדי שאגבה כו':

שאגבה ממך העידית הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שאפילו לא חזר ראובן ולוה ממנו היה יכול לגבות העידית שלו (ואין לומר שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דאם ירא מזה לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו בהמעו' וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהם ואם אמר כוונתי למכרם ושאפרע ממנו המעות כך היה יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל ועיין פירושו וביאורו:

ואם הוא באתרא כו' אינו יכול כו'. היינו לפי הי"א הנ"ל דכתב המחבר באחרונה וגם בטור משמע דפסק כוותיה:

עומד כל אחד בשלו. הטור סיים בטעמו וכתב ז"ל ואפי' בא בעל הזיבורית תחל' לגבות מהעידית או מהבינונית של זה ולהגבותו זיבורית אין שומעין לו כיון ששניהם תובעים זה לזה אלא אדרבה מגבינין לבעל העידית או בינונית מזיבורית של זה ותעשה בינונית שלו עידית דבשלו הן שמין (פי' אף שאצל מי שיש לו עידית לא נחשב שדה זו אלא לבינונית מ"מ גבי זה דאין לו עידית נחשבה לו בינונית שלו כעידית לענין זה לאחר שיגבה מאחר זיבורית ואותו אחר יחזור ויבא לגבות ממנו ג"כ לא יגבה מהבינונית דנחשב לו כעידית אלא מהזיבורית שגבה ממנו יחזיר ויגבה א"כ אטרוחי בי דינא בכדי להגבות לזה הזיבורית ולחזור להגבותו ממנו להשני למה לן מ"ה כל אחד עומד בשלו) אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה דממ"נ יש ריוח לבעל הזיבורית בגביה זו שאם יגבה בעל הזיבורית תחלה יגבה בינונית של זה ויחזור הבינונית שגבה לעידית וזיבורית שבידו כבר יהיו בינונית ויגבהו למלו' שלו ואם יגבה בעל עידית ובינונית תחלה זיבורית של השני הרי יהיו בידו עידית ובינונית וזיבורית וכשיבא השני לגבות ממנו יגבה כדינו מבינונית שלו עכ"ל עם קצת תוספת ביאור:

וכן אם יש לזה בינונית כו'. כבר נתבאר טעמו ובפרישה כתבתי דה"ה וכ"ש הוא אם יש לאחד עידית או בינונית או זיבורית ולהשני אין לו כלל דאין מגבין לזה שאין לו כלל מזה שיש לו כיון דזה יחזור ויגבה ממנו מה שהגבהו בחובו וא"כ אטרוחי בי דינא בכדי למה לן:

ואם זמן השטר כו'. פי' זמן הלוואת השטר שהלוה שמעון לראובן הי' קודם זמן פרעון שמעון לראובן וק"ל:

ולוה משמעון לעשר שנים כן הוא לשון הגמ' והטור ולרבותא כ"כ וכגון ששמעון לא רצה ללות לראובן אם לא על עשר שנים ואז יהי' ראובן הלוה עבד לשמעון המלוה לעשר שנים ואין דרך בני אדם לעשות כן וה"א דיוכל שמעון להוכיח מזה שכבר פרעו דאל"כ לא היה משתעבד נגדו זמן ארוך כ"כ ובפרט כיון שנשלם זמנו והגיע היום שנתחייב שמעון לפרוע לו קמ"ל דאף דעבד אינש דפרע ביום שנשלם זמנו מ"מ כיון דאין ביד ראובן לכפות לשמעון לפרוע לו באותו יום יכול לומר הייתי צריך למעות והוצרכתי לשעבד נפשי לעשר שנים:

שאם יגבה מזה אפי' מעות. פי' ל"מ אם גבו יתמי ראובן משמעון קרקע וקרקע שגבו יתמי ראובן משועבד ג"כ לב"ח דראובן ויחזור שמעון לגבות מידם בחובו דפשיטא דכל א' עומד בשלו אלא אפי' גבו מיד שמעון מעות ומעות דגבי יתמי בחוב אביהן אינן משועבדין לב"ח דאביהן ולדינא דגמרא יפסיד שמעון מ"מ כיון דלאחר תקנת הגאונים גובין מהם א"כ אטרוחי בי דינא נ"ל:

אפי' מעות חוזר וגובה כו'. בטור כתב שלדינא דגמ' הרשות ביד שמעון שאם ירצה להגבות קרקע יכול להגבותן אפי' יש לו מעות אף שאין הדין כן אם היה ראובן אביהן חי מ"מ במקום פסידא דשמעון הרשוהו ליתן לו קרקע ע"ז וכמ"ש לקמן סי' ק"א:

עד שיגדלו. כדין יתומים קטנים שאין נזקקין לנכסיהם עד שיגדלו כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ק"ט וק"י ע"ש:

כיון שתפס בחיי אביהן. פי' שעיקר הטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אינו אלא משום דלמא אתפסיה צררי היינו דוקא כשבאין להוציא מיד היתומים אבל לא במקום שבא להחזיק ולתפוס מה שבידו בכדי חובו מחיי אביהן שנתחייב לו בחייו כמשמעות השטר שבידו:

שהדין הוא שיעמוד כל א' בשלו. פי' כגון שיש לשניהם נכסים בשוה או שיש לזה עידית או בינונית ולהשני זיבורית או שיש לאחד נכסים ולשני אין לו כלל וכמ"ש מילתא בטעמ' בס"ג:

הלוקח גובה מהלוה פי' ואין יכול לומר כיון שהמוכר לו לא היה יכול לגבות ממנו אלא כל א' עומד בשלו ונחשב השטר כפרוע א"כ גם הלוקח שבא מכחו לא עדיף מיניה קמ"ל דלא דהא גם המוכר לו אף שעתה אינו יכול לגבות ממנו מ"מ אם אח"כ יקנה השני עוד שדות ויהי' בידו עידית ובינונית ואין להשני אלא זיבורית כל א' גובה חובו מש"ה הלוקח יכול לגבות כיון דשט"ח שקנה אינו נחשב כפרוע כן כ' הטור ע"ש:

חוזר וגובה ממנו כו'. משמע אפי' בלא דאקני ומיירי דוקא במכר המלוה המוקדם שט"ח כיצד ראובן הלוה לשמעון בשטר בניסן וחזר והלוה משמעון בשטר בתשרי ומכר ראובן שט"ח ללוי וכשבא לוי וגבה משמעון קרקע כשאח"כ בא שמעון לגבות חובו מראובן המוקדם ולא ימצא לו אפי' מטלטלי' חוזר ומוציא מיד לוי הלוקח השרה עצמו שגבה לו ממנו שיאמר לו קנית שיעבודי דהא שדה זו שגבית ממני הי' משועבד לראובן כשהלוה לי ואח"כ כשהחזרתי והלויתי לו חזר להיות שיעבודו של ראובן משועבד לי וא"כ ה"ל ראובן כקנה ולוה ומכר. שבשעה שהלוה לי קנה השדה שלי לשיעבודו ואח"כ לוה ממני (ונמצא שהיה משועבד לעצמי) ואח"כ מכר לך מה שקנה שדה שלי לשיעבודו נמצא דשיעבודו דשמעון מוקדם. משא"כ כשמכר שמעון המאוחר שט"ח ללוי ובא לוי הלוקח ומוציא מראובן קרקע שמצא בידו כשחזר ראובן המוקדם ובא לגבות חובו משמעון המאוחר ואין לו אפי' מטלטלים אינו יכול לחזור ליקח שדה שלו מלוי הלוקח בלא דאקני דה"ל שמעון כלוה וקנה ואח"כ מכר דהא אין לשמעון שדה כ"א השדה המשועבד לו מראובן לאחר שחזר והלוהו וכשחזר והלוהו וקנה שדה ראובן בשיעבודו כבר לוה הוא מראובן וזהו כלוה וקנה ואח"כ מכר שמעון (שיעבוד שקנה אחר הלואתו) ללוי וכל שלוה וקנה ומכר אין המלוה המוציא מיד הלוקח כ"א כשכתב לו הלוה דהיינו שמעון המאוחר לראובן בשעה שלוה ממנו דאקני דאז חל שעבודו דראובן תחלה וכמבואר בר"ס ס' וקי"ב ואף שזהו קצת דוחק דא"כ לא ה"ל להטור לסתום אלא לחלק בין אם מכר המוקדם שט"ח למכרו המאוחר י"ל דהמחבר נמשך אחר ל' הטור שכ"כ בשם הרמב"ן והטור מסיק לקמן ר"ס קי"ב בשם הרא"ש דלפי מאי דקי"ל דאמרינן אחריות ט"ס גם בדאקני אמרינן דהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי ע"ש ומסיק וכתב דה"מ בגבה ממנו הלוקח קרקע אבל גבה ממנו מטלטלים בזה בעינן דאקני אפי' במכר המוקדם שט"ח מטעם דאף אם נאמר גם במטלטלי' אג"ק דדאקני הוא ט"ס כיון דגם בהם אמרינן אחריות ט"ס כמ"ש בר"ס רכ"ו מ"מ כיון דאינו יכול המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלים אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שיעבד לו מטלטלים אג"ק כ"א במטלטלי' שכבר באו לידו ולא באלו שלא באו ליד המוקדם עדיין אלא שנשתעבדו לו. משא"כ כשכ' לו המוקדם להמאוחר גם דאקני דאז אמרינן דשיעבד מטלטלי אג"ק קאי גם אמטלטלי דיקנה ולא באו עדיין לידו ומה"ט נראה דסתם וכ' הטור לקמן בסי' קי"ג ס"ג ז"ל אם שיעבד לו מטלטלי אג"ק אז יש להן דין קרקע אף לטרוף במה שמכר אח"כ אם כתב לו דאקני עכ"ל הרי דהוצרך לכתוב דאקני אף דפסק בסי' שלפני זה דאמרינן בדאקני שהוא ט"ס וק"ל וכ"ש כשמכר המאוחר שט"ח דאין המוקדם חוזר וגובה המטלטלי' מיד הלוקח אא"כ המאוחר כתב לו מתחלה ג"כ דאקני דאיכא תרתי לריעות' טעמא דכתיבנא וגם טעם הנ"ל דה"ל המאוחר לוה וקנה ומכר דאיכא להלוקח לומר אדעתא דהכי לא כתב לך שיעבוד מטלטלים אג"ק והמוציא מחבירו עליו הראיה:

שהרי הוא משועבד לו לחובו פי' לחוב שהלוה הוא למוכר. והא דגבה הלוקח מתחלה ממנו היינו כל זמן שלא נודע בבירור שאין להמוכר כלום לשלם ממנו לזה חובו שאז יכול הלוקח לומר לו אף שאתה מוקדם לי מ"מ שעבודי עליך ואתה תחזור אחר המוכר לגבות ממנו קרקעות או מעות ומטלטלים אבל אם ידוע בבירור שאין להמוכר כלום נ"ל פשוט שאין הלוקח יכול לגבות ממנו תחל' דאטרוחי בי דינא בכדי למה לן וכמ"ש בפרישה ע"ש:

אם שטרו של שמעון מקויים כו'. דאז תורת השטר עליו וקרוב לודאי שגם ראובן נתחייב לו מ"ה אינו יכול להוציא משמעון עד שיעמוד עמו בדין ויפטר משטרו שביד שמעון עליו:

(סעי' א) שזה יאמר לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהי' לי לגבות חובי זהו המשנה פ"ב דכתובות דף ק"י ופרש"י לפי שהי' זה מבריח מטלטלין ולא הי"ל מהיכן ימשכננו ועכשיו יטול את הקרקע וק"ל מה הרויח בזה דגם עכשיו אם ימכור הלוה את הקרקע הזאת לא יוכל מלוה לטרפ' מן הלוקח כיון דבשעת ההלואה לא הי"ל קרקע זאת הו"ל לוה וקנה ומכר דאין ב"ח טורף אא"כ כ' לו דאקני כמ"ש סי' קי"ב וא"כ ה"ל להזכיר כאן באם כ' לו דאיקני דוקא כמו שרגילים הפוסקים בהרבה מקומות ונלע"ד דכאן א"צ דאיקני לכ"ע כיון שזה המלוה היה יכול להפרע ממנו ולא הי' צריך למכור הקרקע שלו ע"כ משום שיהא חובו בטוח מ"ה מכרה לו ה"ל כאלו התנה עמו בהדיא שמוכר לו ע"ת שישאר שעבודו לעולם עלי' ומש"ה שפיר טריף אח"כ אם מכרה לאחר דאנן סהדי בכך כנלפע"ד ובסעי' ו' כתבתי עוד בעזה"י: (א"ה דין זה תמוה מאוד דהאיך אפשר להוציא מן הלוקח באומדנא כזו ומעולם לא שמענו כיו"ב ועיקר קו' הרב ט"ז ז"ל לפענ"ד אינה קו' דמסתמ' אין דעתו של הלוה למכור את הקרקע דא"כ לא הי' לוקח' ואף אם ירצה למוכר' מי יאמר דמיתרמי ליה לוקחין ואדאזיל ומזבנ' זה תובעו לדין ונוטל את הקרקע בחובו לאפוקי מעות שבקל יכול להבריחם. ואף לפ"ד ז"ל אין כאן הכרח כלל לשיטרוף את הקרקע מיד הלוקח דמ"ש כיון שזה המלו' היה יכול לפרוע ממנו ולא היה צריך למכור הקרקע שלו ע"כ ליתא כיון דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי קיימינן אם כן לא הי' אפשר להפרע ממנו אלא א"כ ימכור לו את הקרקע ועוד דלו יהי' כן שהי' אפשר לו להפרע מבלי שימכור לו את קרקעו אם כן האומדנא כאידך גיסא מדמכר לו את הקרקע ולא נפרע ממנו ש"מ דשטר' דידי' לית ביה ממשא ואינו חייב לו כלום כדאמרינן באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטר' ע"כ נלע"ד שאם מכר הלוה את השדה לאיש אחר שאין המלו' טורף כלל מיד הלוקח ודלא כהר"ב ט"ז ז"ל ודו"ק ע"כ):

(ע"ש אלא כדי שיהי' לו ממה לגבות) בגמרא ס"ל לרבנן הכי ופריך אדמון דאם כן הי' לך למסור מודעא פרש"י שאינו מוכר אלא כדי שיכול למשכנו ורבנן אמרי חברך תברא אית ליה ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה וקשה א"כ בכ"מ דאיתא דצריך מודעא נימא הכי דהי' ירא לעשות מודעא פן יודע לו ויבא לידי הפסד גדול וסמ"ע כ' דשאני הכא דסמך על השטר שבידו משא"כ בעלמא שאין לו על מה לסמוך כ"א על טענתו וקשה דהא השטר מתקלקל ע"י מכירה זו דהוא ראי' שהשטר נפרע מאי אית לך למימר דרבנן ס"ל דאין השטר מתקלקל בכך א"כ א"צ למודעא ול"ל למימר חברך תברא אית ליה ולפי הנרא' לק"מ דהכי פליגי אדמון וחכמים דמכירת השד' יש לו פנים לטובת הלוה דהוה כמו הודא' כמ"ש התוס' ויש פנים לטובת המוכר שיהי' לו למשכנו וס"ל לאדמון דטובת הלוה עיקר דאי לטובת המלו' היה לו לתקן המודעא בסתר שלא תזיק לו המכיר' כדי שלא יהי' אחר כך' שום פתחון פה ללוה ורבנן ס"ל כיון דבאמת היה טובת המוכר אינו רוצה להזהר מערער הלוה כיון שמתקלקל הטובה ע"י שלא ירצ' לקנות' שיראה שזה חושב לחזור ליקח אותה וע"כ הוא סומך שהב"ד ידעו מעצמם כוונת המוכר שעושה לטובתו משא"כ בשטר זו [בשאר] מודעא שלא ידעו הב"ד איך הי' (א"ה אין זה מספיק דהתם נמי ע"כ איכא סהדי אאונסא דכל מודעא דלא כ' בה וידעינן באונסי' לאו מודעא היא ונלע"ד דמעיקרא לק"מ דהתם סברא הוא אגב אונסא גמר ומקנה וכ"ז שלא מסר מודעא אין לנו הוכח' שלא גמר ומקנה לאפוקי הכא שיש לו שטר מקוים ואנו רוצין לבטלו מכח מכירת השדה וכיון שאין מכירת השדה ראיה משום דחברך חברא אית ליה א"כ אין לנו טעם לבטל את השטר וזה נכון בעיני ואפשר דלז' כיון הסמ"ע ע"כ):

(ע"ש ס"ב יראתי שלא תמכור לי כלל) הסמ"ע פי' שמא תבריחם ולא אוכל להוציאם בדין מה שאין כן בקרקע יטרוף לקוחות ע"כ וקשה א"כ כי יקנה ממנו גם כן לא מהני כלום כי יקח המטלטלין בעד המעו' שהוא נותן לו עכשיו וממה יגב' חובו ונראה לפענ"ד הטעם שהמלו' יש לו חשק לאותן המטלטלין ואי הוה אומר תן לי אותם בחובי פן לא ימכור אותם לו בעד חובו ויפרענו בדברים אחרים מה שאין כן בקרקע טפי ניחא למלוה שיחזיק הלוה כדי שיהי' חוב שלו בטוח כי עיקר שעבודו על הקרקע:

(סעיף ו') חוזר וגובה ממנו הסמ"ע אוקי להא דוקא כשהמלו' מוקדם מכר שטרו להלוקח והלוקח גבה מן המלוה המאוחר וחוזר וגוב' מהלוקח אותה שדה עצמ' שנתן לו כי היא משועבדת לו לעצמו בשביל חובו על המוקדם דאותו שדה היה קנוי' להמוקדם בשביל חוב הקדום משא"כ אם המאוחר מכר שטרו ללוקח וגבה מהמוקדם אין המוקדם חוזר וגובה אותה מהלוקח בשביל חובו שיש לו על המאוחר וירצ' לומר שאותה שדה של המוקדם כבר הית' משועבדת וקנוי להמאוחר וכיון שהוא הלו' להמאוחר זכה בשעבוד של המאוחר שהרי בשעת הלואתו של מוקדם להמאוחר לא הלו' לו עדיין המאוחר נמצא דה"ל כאלו קנא' המאוחר אחר הלואתו ולא נשתעבד להמוקדם כל שאין בו דאקני אלו דבריו בתוספת ביאור. ולפעד"נ כפשטן של דברים דה"ה אם המאוחר מוכר שטרו מיירי דשפיר גוב' המוקדם אחר כך שדה שלו מהלוקח דשאני בשאר מקומות דלא נשתעבד למלו' מה שקונ' הלוה אחר ההלוא' כל שקנה הלו' מעצמו בלי ידיעת המלו' משא"כ כאן דהמוקדם הלו' אחר כך מהמאוחר דאנן סהדי שעשה כן בשביל החוב שהלו' כבר שיהי' בטוח בו (א"ה כבר השבתי על הרב ז"ל לעיל וכ"כ כאן דאין דבריו ז"ל נראין גם מ"ש הרב הש"ך והסכים לדברי הב"ח אינו נראה בעיני דמאי דמייתי ראי' מיתומי' שגבו קרקע בחובות אביהם ב"ח חוזר וגוב' אותה מהן לפענ"ד לא דמי כי עוכלא לדנא דבשלמא התם ה"ל כאלו האב גבה אותו מחיים והורישו לבניו דב"ח גובה ממנה לאפוקי הכא אף אם המאוחר גבה בעצמו קרקע בחובו וחזר ומכר' לאיש אחר ודאי דאין המוקדם גוב' מן הלוקח ולמה יגרע זה הלוקח את השטר שזכה בשד' קודם שגבא' הלוה בעצמו ומכר' לזה הלוקח ומ"ש בש"ך תדע וכו' אין זה ראי' כלל דודאי קודם שקנא' הלוקח היה שעבודו עליה וכן בכל השדות שאדם קונה משועבדים לבעלי חובותיו קודם שימכרם אף שלא כתב דאקני ועכ"ז כשמכרם פקע להו שיעבודייהו ועמ"ש התוס' פ' כ"ש ד"ה משתעבדנא ליה ודו"ק ושוב ראיתי בהר"ן שהביא ב"י ס"ז שהוא מביא הראי' עצמ' מיתומים שהביא בש"ך וכן הב"ח גופי' מייתי לה ועדיין תמיה זו קיימת איברא דבלשון הר"ן היה אפשר לו להעמיד דברי הסמ"ע וגם הי' מתייישב שפיר מ"ש הר"ן כשמלו' שלו קודמת דר"ל שיש לה קדימ' לגבות ואין כאן מקום להאריך עכ"ה) וכעין שכתבתי ר"ס זה ואע"ג דשם יש הוכח' במה שמכר לו השד' ולא הוציא המעות בחובו וכאן אין הוכח' מ"מ גם כאן יש הוכח' מדשוי' נפשיה לעבד לוה למי שהוא כבר עבד לו והי' יכול ללות מאחר וכעין שכתב הטור סי' זה ס"ה אלא ודאי בשביל שיהא חובו' בטוח עשה כן והוא כאלו התנ' בהדיא כן וע"כ שפיר טריף המוקדם שדה שלו מהלוקח אח"כ ומוחז"ל מוקי לה ג"כ אפי' אם המאוחר מכר שטרו דלא כסמ"ע וטעמו בזה דאין כאן לוה וקנ' ומכר דהא לא מכר המאוחר ללוקח כלום רק שעבודו מכר לו וא"נ ה"ל כבת חורין הך שדה דבריו תמוהים דהא הוציא הלוקח השד' מיד המוקדם ואין לך מכיר' גדול' מזו ותו דאם שעבוד לבד מכר לו במה זכה זה המאוחר בשדה של המוקדם הלא גם הוא אין לו על המוקדם רק שעבוד בעלמא ואפי' אם היה המוקדם מוכר להמאוחר מכיר' גמורה מ"מ זה נעשה אחר הלואת המוקדם ולמאוחר לא נשתעבד לו והנלע"ד עיקר כתבתי:

הטור ס"ג כתב ואם יאמר כוונתי למוכר' ושאפרע ממנ' המעות קשה הא כבר סתר זה ותו ל"ל לכתוב שאפרע ונרא' דתחל' אמר שאין דרך לעשות הלוא' ואחר כך ימכור אלא ה"ל למכור מיד ולא ליקח מעות דרך הלוא' ועז"א שאם יאמר באמת לא כוונתי כלל להלואה אלא תיכף כוונתי מיד למוכרה דרך מכיר' וליקח המעות דרך פרעון אלא שהטעיתי את המלו' לומר דרך הלוא':

(שם ס"ד) כ' מדינא דגמרא היתומים כו' ק"ל כיון דבסמוך כ' רבינו בשם רמב"ן דאפי' יתומים כו' כיון דתופס בחיי אביהם ולמה כתב כאן דמפסיד בדינא דגמ' הא קי"ל דבמטלטלי דיתמי מהני תפיסה מחיי האב א"כ לימא ליתמי אנא תפיסנא מחיים והנה גם בפרק בתרא דכתובות מצינו שם הך סברא דתפיס' מהני היינו לענין דאם יש ליתמי זבורית ולהך עידי' ובינונית אפי' לרב ששת דאמר בשל עולם הן שמין מ"מ יש ליתמי רווחא דהם לא יתנו אח"כ רק זיבורית דאין נפרעין מיתמי רק זיבורית וסתם שם בגמרא הך רווחא כיון דתפס המלו' תפס ואינו חייב ליתן להם בינונית וליקח זיבורית ומזה ל"ק לי דאפשר דלא חשבינן לי' תפיסה מחיים רק לאחר מותו ומ"מ מהני כיון שיש עכשיו ליתומים קרקע הוי אינהו ב"ח ויאמר להו המלוה עתה תפיסנא קרקע דידי אף שהיא בינונית כיון שעכ"פ מחוייבין אתם לשלם ולזה מהני תפיס' משא"כ בהך דרמב"ן שכתב רבינו בהדיא שתפס בחיי אביהם א"כ ליהני נמי לענין מטלטלי דיתמי. ואחר העיון י"ל אפי' מכח הגמ' שזכרנו דהא ברור הוא שזה מיקרי תופס מחיים דע"כ לא אמרינן בפ' הכותב דף פ"ה דלא הוי תפיס' אא"כ תבעו ממנו בחיי' אלא דוקא לענין נפקד כדפרש"י בהדיא שם כיון שהוא פקדון ברשותי' דמריה קאי אבל במלוה דנתנה להוצאה הוי תפיסה אפי' בלא תבעו מחיים וכן לקמן בטור סי' ק"ז לא נזכר רק שצריך תפיס' מחיים ולא זכר מתביעה מחיים רק בפקדון וכ"כ הטור בהדיא סי' ק"ח סל"ח דכה"ג הוי תפיס' מחיים וא"כ קשה על רמי בר חמא למה הי' סובר דהיתומים ירויחו הא איהו מיירי במטלטלין ובזה מהני ודאי תפיס' מחיים וכה"א [ונהי] דרמי בר חמא דאמר זה בגמ' אליבא דרב ששת אפשר דלא ס"ל ההוא דמהני תפיסה מחיים לענין מטלטלי דיתמי דרב נחמן הוא דאמר כן בפ' הכותב ורב ששת אפשר דפליג עליו אבל דברי הטור צריך נגר ובר נגר דלפרקינהו ליישב דבריו בזה (א"ה אנא לא נגר אנא ומפריקנא לה דודאי אין השטרות כגבויין וכפרועין כמ"ש הרמב"ן בפי' כדמוכח בגמרא בהדיא אלא דלענין גביית זבורית הקלו וקרינן לה תפיס' מחיים ומינה יליף הרמב"ן לענין חשש צררי שהיא תקנ' מחמת חששא קלה דמהני הך תפיס' אף שאינ' תפיסה גמור' אבל לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אא"כ תפס מחיים פשיטא דלאו תפיסה היא וכדאמרינן בהדיא פ"ב דפסחים ובפ' מי שהי' נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ובא ב"ח וכו' מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמיי לא משתעבדא לב"ח והך שמעתא הלכ' פסוק' היא כדמוכח בגמרא דאף רבא מודה בה וע"כ אזדא לה מ"ש הרב ט"ז ז"ל דרמב"ח אליבא דר"ש קאמר ולית לי' דר"נ גם מ"ש עוד הרב ז"ל ואם כן קשה על רמב"ח למה הי' סובר דהיתומים ירויחו הא איהו איירי במטלטלין ובזה ודאי מהני תפיסה מחיי' א"א להולמו שמשמע מדבריו שרמב"ח סבר כך ורבא פליג עלי' וליתא דבהדיא איתא בגמ' במקומות הנזכר דגם רבא מודה לי' לרמב"ח דמצי יתמי למימר אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אע"ג דתפיס מחיים דומיא דהך ופשיטא דהך דקאמר רבא הכא חדא דזה גובה וזה גוב' קתני לאו למימרא דאף ביתמי גבי דהא ודאי ליתא אלא ה"ק ע"כ מתני' לאו ביתמי קאי מדקתני זה גובה וזה גובה וזה ברור ע"כ):

זמן. פירוש זמן פרעון של שטרו ודוקא כשמוציא שטר או מברר בעדים הא לא"ה נאמן ראובן במגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כמ"ש ס"ג בהג"ה. ש"ך:

נאמנות. דאנן סהדי שפרע לו כבר ואפי' האמינו כבי תרי נרא' דלא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש ר"ס ע"א עכ"ל הסמ"ע ואף למ"ש לעיל דהיכא דאית לי' מגו נאמן הכא לא שייך מגו דאי אמר לא מכרתי לך הי' מכחיש עדי המכיר' ואינו נאמן דאע"ג דהימני' כבי תרי היינו להכחיש עדי פרעון אבל להכחיש עדים שיעידו על דבר אחר בזה לא הימני'. שם:

נאמן. ולי נראה דליכא מאן דפליג בהא דחליל' לפסול שטר מקויים בטענת מזויף משום הוכח' מה שאנו רואין בעין שאינו כן ומ"ש רש"י והר"ן והלה מוצי' שטר מכירה ואומר שטרך מזויף או פרוע שאלו הייתי חייב כו' ר"ל שטרך איני יודע מה טיבו שבודאי איני ח"ל ושטרך מזויף כו' אבל אם טוען רק מזויף לחוד פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא מקוים וגם מגו דפרעתי אין כאן דה"ל כמגו במקום עדים. שם:

טענה. ובס"ג יתבאר דאפי' הי' ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא הי' יכול לכופו לפרוע לו אז ביומו כ"כ הסמ"ע ואף שיש לחלק דהתם טעמא הוא כדאמרינן בש"ס דעביד אינש דיזיף ליומא אבל מאן לימא לן שמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נרא' עיקר כהסמ"ע. שם:

לגבות. הא דלא אמר טעמא דלמעות הי' צריך די"ל הי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא פתחון פה עליו ע"י מכיר' זו והא דאמרינן בעלמא מדלא מסר מודעא ש"מ דגמר והקנ' ליה היינו משום דאין להתובע לסמוך כ"כ אטענתו לחוד משא"כ כאן די"ל סמכתי נפשי אשט"ח שבידי עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש בזה הט"ז ומה שהשיב עליו הגאון ח"צ בהגהותיו שם ע"ש):

מעות. כ"כ הטור ויגעתי למצוא מקור לדין זה ולא מצאתי וגם הוא תמוה מאד בעיני שהיאך יאמר הי' לך לטרוף כו' שהרי יוכל המלו' לומר אלו הייתי נוגשך סלקתני במעות או מכרת השד' לאחר לכך הוצרכתי לפייסך שתמכור לי והוכרחתי ליתן לך המעות מתחל' כיון שהוא מקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ושאלתי לכמה חכמים ואמרו שהשכל נותן כן שיוכל לטעון זה ואין לפסול שטרא מעליא בסברא זו דהי' לך לטרוף כו' מיהו במקום שכותבים שטר ואח"כ נותנים המעות הדין אמת כמ"ש הט"ו דיכול הלו' לומר אלו הייתי חייב לך איבעי לך לעכובי זוזי בפרעון חובך שהרי כבר הי' שטר מכיר' בידך. ש"ך:

יראתי. פירש הסמ"ע אלא תבריחם או תמכרם לאחר ושוב א"י להוציא מידם משא"כ בקרקע שבמקומ' עומדת ואף אם יקדם וימכרנה יטרפנה מידו בשט"ח המוקדם עכ"ל ולפ"ד הש"ך שכתבתי בס"ק ו' גם בקרקע שייך לומר יראתי כנזכר שם (והט"ז הקש' ע"ד הסמ"ע דא"כ כי יקנה ממנו ג"כ לא מהני כלום שיקח המטלטלים בעד המעות שנותן לו עכשיו וממה יגבה חובו ונ"ל הטעם דהמלו' חפץ וחשק לאותן מטלטלים ואי הוה אמר ליתנם לו בחובו ירא שמא יפרענו בדבר אחר משא"כ בקרקע טפי ניחא למלו' שיחזיק הלו' כדי שיהא חובו בטוח שעיקר שעבודו על הקרקע עכ"ל):

ליפרע. הש"ך האריך מאד להשיג על הט"ו בדין זה ע"ש שהביא הרב' ראיות והוכחות לדבריו ומסיק וכתב ז"ל העולה מזה דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ובעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהט"ו וסייעתם עכ"ל:

ברור. גם בזה השיג הש"ך על הרמ"א וכתב שהרא"ש בתשו' לא כ"כ בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים כו' וע"כ דינו של הרב צ"ע מיהו לפמ"ש לעיל דבכל ענין זה וזה גובה לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמא במכר השד' דלעיל ס"א עכ"ל:

באתרא. הסמ"ע כתב ב' טעמים בזה ע"ש אבל הש"ך תמה על הט"ו דא"כ בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנא ביומא דמשלם זימניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כותיה אפי' מטא זמניה גובה שט"ח כו' אלא ודאי דהרמ"ה לא כ"כ אלא לפרושי סוגיא כו' ע"ש:

עידית. הטור כתב הטעם שאפי' לא חזר ראובן ולוה ממנו הי' יכול לגבות העידית שלו (וא"ל שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דא"כ עוד לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו המעות וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיו ואם אמר כוונתי למכרה ושאפרע ממנו המעות כך הי' יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל. סמ"ע:

בשלו. פי' כגון שלא הי' לו עידית מעולם אבל אם הי' לו עידית בשעה שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כ"כ הב"ח ונכון הוא וע"ל סי' ק"ב ס"ד ונרא' דה"ה ברישא אם יש לא' בינונית ולשני זיבורית כו' צריך לפרש כן דאי ה"ל עידית ומכרה צריך ליתן לו בינונית. ש"ך:

זמנו. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו' אז בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא כו' כל א' עומד בשלו היכא דליכא רווחא ואם יש לזה עידית ובינונית ולשני זיבורית זה גובה וזה גובה. שם:

עדיין. בתשובת מהר"א ששון הקש' דהיאך שייך מגו נחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי שאין בו זמן כמ"ש הטור ר"ס מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דה"ק מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בס' גד"ת ומ"ש כמ"ש הטור לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון עכ"ל הש"ך וע' תשובת רדב"ז סי' ז' ולחם רב סי' ר"ל וכנה"ג ופליטת ב"י סי' י"ז וד"ר סימן של"ג:

בחיי. פירש הסמ"ע שעיקר הטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אינו אלא משום דחיישינן דצררי אתפסי' והיינו דוק' כשבאין להוצי' מהיתומים אבל לא במקום שבא להחזיק ולתפוס מה שבידו בכדי חובו שנתחייב לו אביהן בפיו כמשמעות השטר שבידו ועיין בתשובת ריב"ש סי' שצ"ט וראב"ח סי' קי"ג:

גובה. פי' וא"י לומר כיון שהדין הוא שכל א' יעמוד בשלו נחשב השטר כפרוע וא"כ גם הלוקח שבא מכח המוכר לא עדיף מיני' קמ"ל דלא דמ"מ אם יקנ' השני עוד שדות ויהי' לו עידית ובינונית ולהשני זיבורית כל א' גוב' חובו מ"ה גם הלוקח יכול לגבות מאחר דהשט"ח אינו נחשב כפרוע כ"כ הטור ע"ש. סמ"ע:

חוזר. כתב הסמ"ע משמע אפילו בלא דאקני ומיירי דוק' במכר המלו' מוקדם השט"ח אבל כשמכר המאוחר השט"ח אינו יכול המוקדם לחזור ולגבות ממנו השד' אם לא שהי' בשט"ח שלו שעבוד דאקני והב"ח השיג עליו דכיון דמפיק משעבוד' דר"נ א"צ דאקני וכן נ"ל עיקר מהך דפרק כל שעה דאמרינן דרב' סבר בע"ח להבא הוא גוב' כו' ע"ש בש"ך וע"ל סי' קי"א סכ"ב וכ"ג (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב עליו והשיג על הש"ך ע"ש באורך):

שעבד. ל' הע"ש אם שעבד לו המוכר מטלטלי אג"ק כו' וכ"כ הסמ"ע וז"ל דאפילו במכר המוקדם שט"ח דאף אם נאמר גם במטלטלי אג"ק דדאקני ט"ס הוא מ"מ כיון דא"י המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלי אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שעבד לו כי אם מטלטלי שכבר באו לידו ולא מה שלא באו ליד המוקדם עדיין משא"כ כשכתב המוקדם להמאוחר גם דאקני כו' עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה מועיל ששיעבד המוכר מטלטלי אג"ק מ"מ המטלטלים שגבה זה הלוקח דין מטלטלים יש להם אלא פשיט' דמיירי דזה שגובים ממנו המטלטלין שעבד כן דאז דין קרקע יש להן והכי משמע להדי' פשט דברי הטור כו' ע"ש בש"ך שהבי' עוד ראיות לזה:

ושיקנ'. דאל"כ י"ל מטלטלים אלו קניתי אח"כ ולא נשתעבדו באג"ק אבל בקרקע מסתמ' ידוע מתי קנה אותה וכה"ג אמרינן בסימן ק"ד ס"ה עיין שם מיהו בקרקע שידוע שקנה אח"כ ולא כתב דאקני אינו חוזר וגוב' וכדמוכח בתוס' פ' כל שעה כו' וא"כ בקרקע שקנ' לוה השני אחר הלוא' כשלא כתב למלו' שלו דאקני הי' יכול למכר' והמלו' שלו א"י לטורפ' וה"ל כמטלטלים ולאו בת שעבוד היא ולא עדיף מלו' ראשון ממלו' שני וא"כ ליכ' נמי בהא במלו' ראשון משום שעבוד' דר"נ וכן עיקר. ש"ך:

מקוים. דאז תורת שטר עליו וקרוב לודאי שגם ראובן נתחייב לו מ"ה א"י להוצי' משמעון עד שיעמוד עמו בדין ויפטר משט"ח שביד שמעון עליו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' כ"ד:

אחר שהגיע כו'. רש"י שם וכמ"ש שם בגמ' ואי דלא מטא זימניה כו' מ"ט דאדמון וה"ה כאן:

ואפי' כו'. עבה"ג וכ"ש לפרש"י שאפי' מזוייף נאמן אין חילוק בין נאמנות או לא:

וי"א בו'. דשמא זייפו אע"ג שהוא מקוים כמ"ש בב"ב נ"ב ב' ולעיל ס"ס פ"ג וכן בפ' ג"פ אין חת"י דידי הוא מיהו כו' וס' הראשונה ס"ל מ"מ כיון דלא שכיח לא איתרע משום האי טענה:

אם הלוה כו'. עבה"ג דבכה"ג ל"פ רבנן אאדמון:

אבל אם כו'. וכמ"ש שם ק"ט ב' ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו כו' דאמר אי כו':

ודוקא שהשטר. וכמ"ש בפ' חזקת עביד אינש דזבין דיניה וערשב"ם שם:

ויש מי שאומר כו'. מדפריך בגמ' ה"ד אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן ולא משני דמתני' באתרא דכתבי כו' וכמו במתני' שקדם לזה וטעמ' דמילת' דכאן א"י לומר חששתי שראיתיך שאתה רוצה להוציא המעות דא"כ לא היה מלוה אותך משא"כ במכירת השדה שראה שרוצה לקנות מטלטלין נכסין שא"ל אחריות ומכר לו את השדה כדי למשכנו ועב"ח:

וי"א כו' דאפי' כו' ואם הוא. דס"ל דשוה למתני' שקדם שם ומה שלא תירץ גמ' כן משום דכבר השמיענו פלוגת' דאדמון ורבנן בכה"ג במתני' שקדם והוא משנה שא"צ לכך תי' דקמ"ל פלוגתייהו בעביד אינש ולכך פריך גמ' אליב' דרב ששת ולא אליב' דר"ן משום דלר"ן קמ"ל מתני' דזה גובה וזה גובה דבשלו הן שמין אבל לר"ש דמתני' זה לעשר וזה לחמש אין חידוש בזה וזה ראיה לדין זה וכ' במלחמות דלכך השמיט הרי"ף קו' הגמ' ותירוצה משום דאליב' דרב ששת ואנן קי"ל כר"ן ומתני' באתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. והרז"ה כ' דלכך פריך לר"ש דלר"ן יכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך כו' ואגבה אותך זבורית והקשה עליו הרמב"ן דא"כ אמאי אמרו שם באתר' דיהבי זוזי כו' כ"ע ל"פ כי' הא י"ל הייתי רוצה למכור לך שדה שלי זבורית ולגבות ממך בינונית אלא ודאי אין דרך ב"א ללות כדי למכור נכסיהן ועוד לר"ש נמי משכחת כגון דאית ליה לשני עדית ולראשון זבורית שגובה ממנו עדית עכשיו ועדיין לא הגיע הזמן של שני ולאח"כ יגבהו זבורית אלא מחוורת' דלר"ן י"ל באתר' כו' וזה שתלאן שני הדינים זב"ז דה"מ באתר' כו' ואפי' כו':

לראובן זיבורית ולשמעון עידית. נמשך אחר דברי הרמב"ן הנ"ל ובשלא הגיע הזמן איירי ועסמ"ע. וה"ה שיכול למצוא בשיש לו עדית ובינונית ולזה זיבורית וכמש"ל וכדברי הרז"ה אלא שכ' כן כדי להוכיח דלא כרז"ה ורומז על קו' הרמב"ן דלרב ששת נמי יכול להמצא כו' אע"כ שאין זה טענה ודברי הש"ך כאן ס"ק י"ב שלא בדקדוק:

ומיהו אם כו'. שם וכמ"ש בב"ק ז' ב' אין לו אלא עדית כו' בינונית כו' זיבורית כו':

או שיש כו'. כתובות שם ולר"ן מאי חזית כו' וב"ק שם עדית וזיבורית כו' וכן בינונית וזיבורית בשלא היה לו עדית:

וכן אם. בה"ת שם ונלמד מהקודם:

אבל. שם בגמ' וכמ"ש ב"ק שם היה לו עדית ובינונית וזיבורית כו':

ראובן כו'. וכמש"ל סי'ע"ח דאף במקום חזקה אמרי' מגו:

אשה כו'. נלמד מהקודם ואע"ג דעביד אינש דזבין דיניה היינו לגמרי אבל בשכירות לא וראיה ממ"ש בפ' חזקת הבתים ואי דלי צנא כו' וכפר"ח שם ברשב"ם:

אם מת כו' אפי'. לא מיבעי' באית ליתמי זיבורית ואית לדידיה עידית ובינונית דאע"ג דאין נפרעין כו' כמ"ש שם' בגמ' אלא אפי' אין להם כלום די"ל אנן מטלטלי שבק אבון גבך כו' כמ"ש שם צ"ב א' השתא מתקנת הגאונים ל"ל הכי ואמר אפי' מעות דאם היה מגבה קרקע אפי' לדינא דגמ' היה הדין כן כמ"ש שם אמר רבא כו' כדרב נחמן כו':

יתומים קטנים כו'. ל"ג קטנים כאן:

אפי' היתומים קטנים כו'. עבה"ג וכן מוכח מעובד' דרבה בר שרשום ב"ב ל"ג א' כי אמינא דאיתלי זוזי כו' יכמ"ש שם בחידושי הרמב"ן בשם הר"י מיגש וכמש"ל סי' ק"י ס"ב ושם כ' אפי' אחרי מות אביהם שם שתפס שלא בעדים ויכול לטעון כו' אבל כאן דתפיסתו בעדים וידוע שהרי ליתומים שטר עליו לכך כ' כאן כיון שתפס בחיי כו':

שנים כו' הלוקח כו'. כמ"ש בר"פ הנזקין אין נפרעין מנכסים משועבדים ודלא כי"א דחשבינן לשטר' כמאן דפרעיה מההוא שעתא ועבסה"ת דא"כ אמאי זה גובה וזה גובה לר"ן:

ואם גבה ממנו כו' וא"ל כו'. כמ"ש בכתובות צ"ב א' ארב"ח ראובן שמכר כו' א"ר אי פיקח כו' וה"ה כאן וכמ"ש בב"ב מ"ד ב' ע"ש:

ראובן כו'. עבה"ג ועתוס' דב"ק מ"ו ב' ד"ה שאין והשתא נ"ל לפ"ה כו' משא"כ כאן דכיון שיש לו שטר מקויים נאמן בתפיסתו ועבה"ג: