ראובן נושה בשמעון ושמעון בלוי - שולחן ערוך חושן משפט סימן פ״ו

מוציאין מלוי ונותנין לראובן. כ"כ הטור וכל הפוסקים בכמה מקומות משמיה דר' נתן ורבי נתן למדו בבריית' מדכתיב בפ' נשא והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסיף עליו ונתן לאשר אשם לו ודרש לאשר גזלו או הלוהו לא נאמר אלא לאשר אשם לו ואשם פירושו קרן למי שהקרן שלו לפיכך ל"מ אם הלוה ראובן לשמעון ואח"כ שמעון ללוי שמוציאין מיד לוי ונותנין לראובן ששייך לומר ביה למי שגוף הקרן שלו דהיינו ראובן דהא קרנו של ראובן שביד שמעון הלוהו ללוי אלא אפי' הלוה שמעון ללוי קודם שהלו' ראובן לשמעון אפ"ה מקרי מה שביד לוי קרנו של ראובן כיון שאחר שיוציאו שמעון מיד לוי יחזיר ראובן עליו להגבותו מיד שמעון וישאר ביד ראובן ויש סברא איפכא דל"מ אם הלוה שמעון ללוי תחלה דאז כשהלוה אח"כ ראובן לשמעון חל שיעבודו דראובן אכל נכסי שמעון וכל מה שנשתעבד לו בשעת הלואה ובכללם הוא ג"כ נכסי לוי אלא אפי' הלוה ראובן לשמעון תחלה ואז לא היה לשמעון שיעבוד על לוי שתאמר דשיעבוד ראובן חל עליו למפרע וז"ש הטור והמחבר ל"ש אם נתחייב כבר כו' ל"ש אח"כ ועפ"ר וסברא זו האחרונה היא עיקר וכ"כ הב"ח והמחבר בסי' קי"א סכ"א עיין שם ועפ"ר:

בכל ענין שיתחייב לוי. בגמרא ממעט הענקתו דעבד עברי דאין מוציאין מיד רבו ליתן למלוה דהעבד ונראה דמשום שאין עבד עברי והענקתו נוהגים האידנא מ"ה סתם הטור והמחבר וכ' בכל ענין שיתחייב כו' ר"ל דברים שנוהגין חיובן א"נ הענק' אינו לעבד עברי מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה מ"ה דקדק לומר בכל ענין "שיתחייב כו' ר"ל דוקא במה שהוא בתורת חיוב הוה דינא הכי ודו"ק:

וגובה חובו מן המותר כו'. וסיים שם משום דהמשכון משועבד לו מדרבי נתן וג"כ סיים וכתב שם דהיינו דוקא שאין לחוש שיבא לראובן היזק מזה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בס"ס זהו אותה הג"ה מקומה כאן ונראה דמור"ם כתב שם אותו הג"ה אפקדון משום דבפקדון יש לעכו"ם טפי פתחון פה על המפקיד שלא הי"ל לשלוח ידו בפקדונו משא"כ במשכון דאין נ"מ לעכו"ם כ"כ אם ראובן יתנו לשמעון כיון דבלא"ה ג"כ ריבית עולה עליו ממנו ביד ראובן:

אע"פ שיש לו נכסים כו' דאין מטריחין המלוה ללכת לגבות במדינה האחרת אלא גובה ממשועבדים הנמצאים כאן וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסי' קי"א סי"א דמלוה גובה ממשועבדים שבמדינה זו אע"פ שיש לו ב"ח במדינ' האחרת:

אין ב"ד נזקקין כו'. דשיעבוד זה נקרא משועבדים ואין מגבין ממשועבדים במקום שיש בני חורין אף שהגיע זמן פרעון החוב כן מוכח בהר"ן פ"ב דכתובות ולאפוקי ב"י וד"מ ב' וע' הגד"מ:

שאין מוטל עליו זה הטורח כו'. ב"ת כתב הטעם דהרי לית ליה לשמעון למטרח ולזבוני ולמפרע חובו (במזומני') והאי תביעה כההיא טירחא דמי ולפ"ז נ"ל דאם כ' שמעון לראובן בשטר שיעבודיה שמחוייב לטפל בסחורתו ולמוכרה ולהשתדל מעות כדי להגבות לראובן מזומנים וכמו שנוהגין עתה גם זהו בכלל הטיפול:

הם מעות בפקדון כו'. נראה דמיירי אפי' כשיש זמן להחזרת הפקדון ועדיין לא הגיע הזמן אפ"ה אין להם תורת משועבדי' לאחר שיגבה מנכסים בנ"ח שביד שמעון אלא כיון שהן פקדון ביד אחר הרי הן כמו שהן ביד ראובן ואין תורת משועבדי' עליהם ואי"ל טול קרקע ועד"ר:

למחול ללוי כו'. דדוקא במוכר שט"ח לחבירו ששיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר יכול למחול המוכר ללוה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ו משא"כ בזה דנסתלק שמעון לגמרי מלוי:

וכן אם אמר שטר אמנה כו'. פי' אפי' כהני גוונא דמודה ואומר שאין לו מעות ביד לוה שלו אין מאמינים לו ודוק' שיש נאמנות בשטר דאל"כ כיון דמלו' שני אין יכול לגבות בשטרו אם לא בשבועה כשא"ל הלוה השבע לי שאינו פרוע וכאן ששמעון מודה שפרוע הוא גם ראובן הבא מכחו לא יוכל לגבות ממנו וכ"כ הטור והמחבר בסי' מ"ז והוא מדברי ב"ת שער נ"א דין ב' ועד"ר:

לפרוע לראובן פעם אחרת. גם בטור סתם הדין כאן כן ולעיל בסי' ס"ו סי"ו במוכר שטר חוב לחבירו ובאין המוכר והלוקח לגבות מהלו' ואמרו לו הב"ד להלו' לשלם ללוקח ועבר ופרע להמוכר כתבו הטור והמחבר שם פלוגת' ודי"א דאין הלוקח חוזר על הלוה (ע"ש שהוכחתי דאיירי שם באפי' א"ל הב"ד שיפרע להלוקח) שאני התם דלא נסתלק הלוה לגמרי מהמוכר דנשאר אצלו שיעבוד גופו וכמ"ש שם וגם קנין שט"ח מחבירו אינו מועיל אלא מדרבנן כמ"ש שם משא"כ בדינ' דר' נתן דהוא דאוריית' ונסתלק לוי משמעון לגמרי ודו"ק:

וטוען לוי פרוע הוא. מיירי בשטר שאין בו נאמנות ליורשים כ"א לאביהם וכמ"ש לפני זה:

ואם לא רצו לישבע חוזר כו'. עד סוף הסעיף הוא לשון בעה"ת שער ל"א ושמעתי מפרשים דמ"ש חוזר עליהן ר"ל על נכסי' של עצמן ומטעם דכיון דאין ראובן יכול לגבות מלוי מה שחייב לו אביהן אם לא שישבעו הן תחלה והן גורמים לו היזק במה שאינם רוצים לישבע מ"ה חוזר עליהם לגבות מידן נכסי עצמן אף מה שלא ירשו מאביהן וכתבו הוכח' לפי' זה דאי ר"ל שחוזרין על מה שירשו מאביהן קשה הא כבר נתבאר דאין מוציאין מדר' נתן במקום שיש בני חורין וכבר דחיתי פי' זה בדרישה באריכות וכאן אכתבהו בקצר'. חדא דמוכח מדברי המחבר שהוא בעצם ל' ב"ת דלא ס"ל הכי דאי מ"ש אם יש להם נכסי' אחרים ר"ל משל עצמן א"כ גם מ"ש אחר זה ואם אין להם נכסי' ר"ל משל עצמן וא"כ קשה מאי אריא דאין להם נכסי' אחרים משל עצמן הא אפי' אם יש להן נכסים משל עצמן כיון שטוענין שאין יכולין לישבע דהיינו מפני שאומרי' שידעו שנפרע השט"ח (וכמ"ש הטור בהדי') ג"כ אינו חוזר עליהן ועוד בלה"נ אף שגרמו היזק אין מחוייבים לשלם מכיסם ויש ללמוד זה מק"ו ממ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' ק"ז סז"ח שאם מכרו היורשי' מטלטלי אביהן אף שמשועבדי' לב"ח בתר תקנת הגאוני' ודמי המכיר' עדיין בידם אפ"ה אין הב"ח גובה מדמי המכיר' ואף ע"ג שגרמו להן היזק ובמכרו קרקעות יש פלוגת' והשט"ח כמטלטלי' הוא כמ"ש הטור לעיל סי' ס' ובסי' ק"א ובמטלטלי' כ"ע מודו דא"צ לשלם מה שהזיקו לכן נרא' פשוט דכוונת הב"ת והמחבר במ"ש בתחל' דאם לא רצו לישבע חוזר זה עליהן ר"ל על מה שירשו מאביהן ומ"ה סתם וכתב דחוזר עליהן דכיון דכאן איירי דלא טענו שנפרע השטר אלא שלא רצו לישבע חוזר עליהן עכ"פ דאם ירשו עוד קרקע גובה מהם ואם לא לכל הפחות מכריחן בחרמות שישבעו ע"ז השטר שלא נפרע ואל יגרמו לו היזק. ומסיק ע"ז דאם מתוך זה טענו דלא ירשו נכסים אחרים ושגם ע"ז השטר אינן יכולין לישבע שידעו שפרוע הוא אעפ"כ אין שומעין להן מאחר שירשו זה השטר והי' ביד אביהן בשעת מותו חזקה הוא שלא נפרע וצריכי' לישבע שידוע להן בודאי שפרוע ואגב כוללין עליהן ג"כ שאין להן במה לפרוע חוב של אביהן ממה שירשו אף שלא תקנו מתחל' הגאונים לישבע ליורשים שבועת אין לי מ"מ אגב גלגול תקנוהו גם עליהן וכמ"ש ואשר הכריחן לזה דאם אמה שירשו קאי איך מתחל' בא הב"ח לגבות מחוב שיש על לוי הא ה"ל כמשועבדי' במקום בנ"ח אין זה קושיא דמצינו ליה כגון שהנכסי' שהניח להן הן שלא במקום המלו' והלו' דעליו השט"ח הוא במקום המלו' דבכה"ג גובין וכמ"ש מור"ם בהג"ה בס"ב א"נ כשהנכסי' אלו שירשו לא הגיע זמנם והן מאוחרין עוד מזה השט"ח וכיוצא בזה ועד"ר:

וטוענין שאין יכולים לישבע. היינו מכח שאומרים שיודעים שהוא פרוע וכ"כ הטור בזה וכן מוכח בבעה"ת שער נ"א דין ב' מיניה וביה וכמ"ש בדריש' ע"ש ולא כע"ש שכ' שטוענין שאין יכולין לישבע מפני דאין יודעין כו' דז"א דכל יורש שנשבע שלא פקדנו אבא אינו יודע במילי דאבוהן דאלו יודע בודאי שלא שלם לו לא הי' נשבע שלא פקדנו ואפ"ה גובה בשבועות דלא פקדנו אבא ומטעם דמוקמינן שטרא אחזקתיה:

הרי אלו נשבעים שבועת היסת כו'. ל' הטור הרי זה משביעם היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו שטר זה מאביהן ויש לו זכות בו עכ"ל ר"ל אע"פ שאין נשבעים היסת על טענת ספק וכאן טוען עליהן ספק מ"מ כיון שהשטר בעין בידן ריעי טענתייהו דאלו פרע שטרא דלוי ביד שמעון מאי בעי וכמ"ש לפני זה ודו"ק:

נשבעים היסת. כ"כ ג"כ הטור ומשום דה"ל כאלו השביען שהוא כדבריהן שיודעין שהוא פרוע כו' אבל לא הצריכם לישבע בנק"ח כשאר טוען אין לי וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס צ"ט דס"ל דלא תקנו הגאונים אותה שבועה כ"א אהלוה עצמו ולא איורשיו וכנ"ל וכ"כ דהמחבר נמשך אחר ל' בע"ת וב"י כתב שכן הוא דעת הטור ובדריש' ובפריש' כתבתי שנ"ל שאין דעת הטור כן שס"ל דאינו משביעו אלא ששטר זה הוא פרוע ע"ש:

ראובן הלוה לשמעון כו'. כפול בטור ובדברי המחבר לקמן בסי' קי"א סעיף כ"א:

אינם יכולים לדחותו כו'. אע"פ ששמעון היה יכול לדחות לראובן ולומר לו פרעתיך ורבותא קמ"ל דאפי' הלקוחות דלוי אינן יכולין לומר לראובן שפרעו שמעון וכ"ש שלוי עצמו אינו יכול לטעון כן:

ואינו נאמן עלינו בהודאתו. פי' אין שמעון נאמן עלינו אף אם יאמר שלא פרע לראובן דשמא קנוני' עשיתם יחד עלי להוציא מידי שלא כדין:

אלא הרי הוא טורף כו'. בטור מפרש טעמו לפי שסוף סוף הלקוחות חייבין לפרוע לשמעון שהלו' למוכר שלהן בשטר וכל זכות שיש לשמעון על לוי ולקוחותיו יש ג"כ לראובן הואיל ושמעון מודה לו:

אם אין תנאי זה מפורש כו' ז"ל הטור בשם תשו' הרא"ש אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא כשירצ' אין לו שיעבוד לראובן יותר מלשמעון אחיו כי שמעון הי' יכול. ליתן מטלטליו למי שירצ' וכ"ש שיוכל ליתן מעות הלוא' שבידו למי שירצ' בתורת. מתנה לגמרי או בתורת הלוא' ושלא לנגשו אבל אם אין תנאי זה מפורש בשטר אע"פ שידוע הוא שלא הי' שמעון נוגש את אחיו מ"מ כיון שהרשות ביד שמעון לנגשו כשירצ' אותו כח יש לו לראובן על לוי כו' אחר שיתברר בב"ד שאין לו לשלם ממקום אחר ע"ש

(סעיף ה') אין שמעון יכול למחול כ"כ הטור וק' דהא בפרק קמא דכתובות דף י"ט הקשו התוספת על מ"ש התלמוד האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אם חב לאחרים ולהמניה במגו דאי בעי מחיל ותירצו דאין רוצה להפסיד חובו לגמרי ש"מ מזה דאי בעי מצי מחיל וכן כתב הרא"ש שם והאיך פסק הטור נגד אביו ולא הביאו ונ"ל דשם מיירי על הדרך שכתב ב"י בשם הרא"ש בת' דלא משתעבד לוי לראובן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו ולא מהני מה שראובן מודיע ללוי ואם כן אפשר למצוא בנדון זה דיכול שמעון במחול ללוי בשעה שאומר אמנה הוא זה כגון שלא נתברר עדיין בב"ד רק שהמלו' צווח ואומר שהוא רוצה לברר ששמעון חייב לו והולך ומברר נמצא דבאותה השעה יוכל למחול כיון שעדיין לא נשתעבד לראובן ואפ"ה מה שאומר אז שטר אמנה אינו נאמן כיון דאח"כ איגלאי מילתא למפרע שנשתעבד לראובן כן נלע"ד:

(בטור סוף הסי') ולא נשתעבד לוי לראובן אלא לאחר הלוא' וכו' נראה ביאור דבר זה דודאי מתנ' יש לו רשות ליתן מש"ה כל זמן שהרויח שמעון זמן ללוי בשעת ההלוא' כדין הוא עושה אלא דלאחר ההלואה אז מכח ההלוא' נשתעבד לוי לראובן וההלואה עצמה היא של ראובן ע"כ א"י להרויח שמעון ללוי כי אין לו ליתן מתנ' משל אחרים ובשעת הלוא' הוי עדיין שלו:

אח"כ. ודלא כדעת ר"י א"ז בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' דמחלק בכך ומביאו ב"י בסי' זה ומהר"מ במרדכי חולק ודעתו כהט"ו וכן נרא' דעת הפוסקים בכמה דוכתי וכ"פ מהרש"ל פ"ד דב"ק ועיקר עכ"ל הש"ך ועיין בתשו' הגאונים סי' רכ"ג וד"ר סימן ש"כ ותשובת מהרי"ל סי' ק"א ומהרי"ט ח"א סי' ק"ה ומהרש"ך ח"א סי' י"ב וקכ"ח:

הלוא'. וכתב בהג"ה פרק ד' וה' מא"ז דהך דר"נ שייך נמי בחוב של הלוא' ובמפקיד ונפקד ובניזק ובשכירות ובגוזל ונגזל וכ"כ מהרש"ל וכתב עוד דאין חילוק בין שניהם הלואה או א' פקדון או שאר חוב דאע"פ שאינם שוים בכל תביעו' שבעולם שייך דין זה ופשוט וכתב עוד בהג"א שם ושייכא נמי בנפקד ומסור (דמפקיד) [דמפקינן] מנפקד של המוסר ויהבינן לנמסר ור' שמחה חולק במוסר ע"כ וכתב מהרש"ל שטעמו של ר"ש דדינא דגרמי הוא מדרבנן ולהרמב"ן דס"ל דדיני גרמי מדאורייתא אף במוסר מוציאים מדר"נ ועמ"ש בסימן ס"ו סל"ב דהוי ספיקא דדינא אי דינא דגרמי דאורייתא א"כ היה נראה דהכא במוסר אין מוציאין אבל מ"מ נראה מטעם אחר דמוציאין מדר"נ כיון דח"ל מדרבנן כל מה דתקון כעין דאורייתא תקון אף דהוי קנסא מ"מ היכא דמצינן למגבי מיניה גבינן והיינו דלא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים לחלק בדר"נ בחוב שהוא מדרבנן אלא ודאי כמ"ש כנ"ל עיקר. ש"ך:

שכירות. הש"ך הביא תשובת מהרש"ך ודברי ספר גד"ת שהשיגו על הרמב"ם במה שפסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו ופסק ג"כ כרבי נתן ונראין דבריו כסותרים זא"ז ע"פ סוגית הש"ס פ"ק דקידושין ע"ש שהשיב עליהם ודחה דבריהם כדי להעמיד דברי הרמב"ם על נכון וכ' עוד דהרמב"ם מפרש דבכל מילי דצדקה כגון מעשר עני וכה"ג לא ס"ל כר"נ וכדפסק בפ"ו מהלכות מ"ע והוא מהתוספתא וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב על אחד שהיו נושים בו מנה ונתנו לו צדק' דפטור לשלם חובו ממעות זה עכ"ל וע"ל סימן צ"ט ס"ד בהג"ה:

לפדות. והיינו כשאין לחוש שיבא לראובן היזק מזה וכמ"ש הרמ"א בס"ס זה ואות' הג"ה מקומה כאן סמ"ע:

המותר. ואם משכנו לזמן אף שהיה יכול לפדותו תוך הזמן מ"מ כיון שהי' זמן קצוב ביניהם ליתן לו לזמן פ' סך כך חייב ליתן לו כל מה שיבא עליו לזמן הקצוב כן הוכחתי בסימן ע"ב ס"מ מתשובת הרשב"א שהביא ב"י סימן ק"ד וכתבתי שגם הרב מודה לזה לדינא ע"ש. ש"ך:

נזקקים. דזה נקרא משועבדים ואין מגבין מהם במקום שיש ב"ח אף שהגיע ז"פ החוב כן מוכח בהר"ן ולאפוקי ב"י וד"מ עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בהרבה ראיות להוכיח דאף דאית נכסים לשמעון מ"מ נשתעבד לוי אא"כ שיש ללוי הפסד בזה כגון שאומר ששטרו של שמעון הוא פרוע או אמנה ושאר דבר המבטל השטר או שמחל לו השטר או שצריך עדיין המעות לזמן מה ושמעון רוצה להניחו אצלו וכה"ג אז אין מוציאים מלוי בע"כ אא"כ אין לשמעון נכסים כלל ואז צריך ראובן לישבע ש"ד שלא נפרע אע"פ שאין לוי יודע אם נפרע כדין כל טורף משועבדים שאינו גוב' אלא בשבועה זהו קיצור תוכן דבריו וע"ש באריכות וע"ל סימן ק"ו:

מוטל. בעה"ת כתב הטעם דהרי לית ליה לשמעון למטרח ולזבוני למיפרע חובו (במזומנים כדלקמן סימן ק"א) וההיא תביע' כהאי טירחא דמי ולפ"ז נ"ל דאם כתב שמעון לראובן בשטר שעבודיה שמחויב לטפל בסחורתו למוכרם ולהשתדל מעות מזומנים וכמו שנוהגין עתה גם זהו בכלל הטיפול עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך חולק על גוף הדין וכ' דמסי' ק"א אין ראיה דהתם כיון דנותן לו מטלטלים ושוה כסף ככסף יוצא ידי פרעון בזה ואולי גם בעה"ת והט"ו מיירי שנותן לו שטרות בגוביינא ע"פ שומא כמ"ש בסימן ק"א ס"ה ע"ש הא לא"ה שטר אין גופו ממון וכ"ש כשלוי חייב לו חוב בע"פ מה יתן לו שיצא ידי חובתו ואע"ג דראובן יכול לתבוע ללוי ולא יכול לומר לאו בע"ד דידי את היינו משום דנשתעבד לו ג"כ אבל פשיטא כ"ז שלא פרע לו חייב עדיין שמעון לראובן הלכך עליה דידיה רמיא לתבוע ללוי וכל שאינו עושה כן נראה דהוי לוה רשע ולא ישלם כן נ"ל ברור עכ"ל:

בפקדון. נראה דמיירי אפי' כשעדיין לא הגיע זמן חזרת הפקדון אפ"ה אין לו תורת משועבדים דכיון שהוא פקדון ביד אחר הרי הוא כמו שהיה בידו וא"י לומר טול קרקע כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דדוקא פקדון אבל שאלה לא דשואל טובת הנאה שלו לזמן ששאל וא"כ אפי' לית ליה נכסי אחריני אין מוציאין מהשואל קודם הזמן כמו גבי הלואה בס"ה וס"ט ונראה דה"ה בשוכר כלי לזמן דינו כשואל ועיין בא"ע סימן ע' ס"ז ומה דמשמע מדברי הרב בהג"ה שם אם אית לזה נכסי אין מוציאין אף מיד הנפקד והשואל כו' לא נהירא לי דכיון דמשתעבד מדר"נ אפי' בדאית ליה נכסי כמ"ש לעיל א"כ אמאי לא יוציאו מן השואל ומן הנפקד וכ"כ הרשב"א בתשו' גם הרב גופיה בסימן ק"א ס"ד הביאו בהג"ה ואי מיירי שיש פסידא בזה לשואל א"כ אפי' ליכא כאן בני חרי נמי ואם אין שמעון כאן אז בשאלה או שכירות מיד שכלה הזמן מוציאין אע"פ שיש לזה נכסים ובהלוא' אין מוציאי' שיכול לוי לו' כיון שאין שמעון תובע אותי אחזיק עוד המעות אצלי עד שיתבעני וכיון שיש לשמעון נכסים אין מוציאין מלוי ואם שעבד שמעון לראובן מטלטלי אג"ק מוציאין מלוי כלים שהשאיל או השכיר לו אפי' קודם הזמן כשאין לשמעון נכסים אבל מעות הלואה אין מוציאים דבמעות לא שייך שעבוד אג"ק דאין בהם סימן עכ"ל:

למחול. עיין בש"ך שהאריך לפלפל בדין זה ובתשובת מהרש"ך ח"א סימן י"ב כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא דס"ל דיכול למחול (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה ע"ש):

להפסיד. כתב הסמ"ע ודוק' שיש נאמנות בשטר דאל"כ כיון שא"י לגבות אלא בשבועה כשא"ל הלוה השבע לי וכאן ששמעון מודה שהוא פרוע גם ראובן הבא מכחו לא יוכל לגבות ממנו וכ"כ הט"ו בסימן מ"ז ס"א עכ"ל וכבר השגתי שם ע"ז והוכחתי דאפי' אין בו נאמנות וא"ל אשתבע לי ואינו רוצה לישבע אינו כלום והשטר בחזקתו עומד ומוציאין ממנו מדר"נ עכ"ל הש"ך (ועמ"ש שם ס"ק ב' בשם הט"ז ע"ש ובתשובת מהר"מ אלשיך סימן ס"ב):

חייב. כ' הסמ"ע הא דבסי' ס"ו סי"ו במוכר שט"ח לחבירו ובאין המוכר והלוקח לגבות מהלו' וא"ל הב"ד ללוה לשלם ללוקח ועבר ופרע להמוכר כתבו הט"ו פלוגתא בזה ודי"א דאין הלוקח חוזר על הלוה שאני התם דלא נסתלק הלוה לגמרי מהמוכר דנשאר אצלו שעבוד גופו וגם קנין שט"ח אינו מועיל רק מדרבנן משא"כ בדינא דר"נ דהוא דאוריית' ע"כ וכתב הש"ך נראה דל"ד נתחייב בב"ד דכיון דנשתעבד מדר"נ ה"ל מלוה ראשון בע"ד דידיה וא"כ כל שידע לוי שחייב לו שמעון ואין לו נכסים והלך ופרע לשמעון חייב לשלם לראובן פעם אחרת אבל אם טען לוי שלא ידע שזה חייב לו או שאין לו נכסים פטור ואין משביעין אותו ע"ז דה"ל טענת שמא אלא מחרים סתם עד כאן תוכן דבריו וע"ש:

שיתברר. דאם לא כן יכול לוי לומר לא הייתי יודע שחייב לו וכמש"ל. ש"ך:

פרוע. ואשתבעו לי דאם לא כן א"צ היורשים לישבע כמ"ש סי' ק"ח ס"ה. שם:

להם. הסמ"ע הביא דעת יש מפרשים שפי' הא דחוזר זה עליהם היינו על נכסי עצמן ומטעם דינא דגרמי שגורמין היזק לזה במה שאין רוצים לישבע והוא ז"ל דחה דבריהם ע"ש שפי' דר"ל דוקא אנכסים שירשו מאביהן הוא דחוזר אבל אם לא ירשו שום דבר כי אם זה השטר ואומרים שפרוע הוא צריכים לישבע ע"ז שידוע להן שהוא פרוע וכוללין ג"כ שאין להם במה לפרוע חוב אביהן ממה שירשו אף שלא תקנו הגאונים על היורשים שבועת אין לי מ"מ אגב גלגול תקנוהו גם עליהן עכ"ל והש"ך השיג עליו והסכים לדעת הי"מ ע"ש באורך ומסיק וכתב ז"ל מיהו לפי מ"ש לעיל אין נפקותא בדין זה דהא לעולם גובה מדר"נ אפי' אין היורשים רוצים לישבע אלא ראובן נשבע שלא פרע לו שמעון וגובה מלוי וכולל בשבועתו שאינו יודע ששטרו של שמעון פרוע ואם שטרו של שמעון נעשה קודם שטרו של ראובן צריך לכלול ג"כ שלא א"ל שמעון שלא פרע לו לוי אך נ"מ במוכר שט"ח לחבירו והלוה אומר פרוע הוא לישתבעו לי יורשים ואינם רוצים לישבע שהלוקח מפסיד בכך על ידם חייבים לשלם ללוקח מדינ' דגרמי כל דמי שיווי השטר מנכסי עצמן וכמש"ל סימן ס"ו סט"ו ודלא כהסמ"ע שם וע"ש עכ"ל:

היסת. הש"ך חולק ע"ז וס"ל דצריכים לישבע בנק"ח כדין שבועת אין לי כמ"ש ר"ס צ"ט ואע"ג דביורש לא התקינו שבועה זו היינו בחוב של אביהן אבל כאן כיון דחייבים לשלם מנכסי עצמן מדינ' דגרמי כמש"ל ה"ל כחוב של עצמן ולא שייך בזה דין יורש וגם כאן אין נ"מ בדין זה לפמ"ש לעיל רק דנ"מ במוכר שט"ח כנ"ל אם טוענין שאין להם במה לשלם נשבעים בנק"ח כתקנת הגאונים כן נ"ל עכ"ל:

לדחותו. וכ"ש שלוי א"י לדחותו והטעם מפורש בטור לפי שס"ס חייבים לפרוע לשמעון מכח שטרו וכל זכות שיש לשמעון יש לראובן ג"כ הואיל ושמעון מודה לו. סמ"ע:

מפורש. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש אע"פ שידוע הוא שלא היה שמעון נוגש את אחיו מ"מ כיון שהרשות בידו לנגשו אותו כח יש לו לראובן על לוי כו' אחר שיתברר בב"ד שאין לו לשלם ממקום אחר ע"ש. שם: פז

לא שנא אם כו'. ב"ק מ' ב':

ל"ש נתחייב. קדושין ט"ו א' וערש"י שם ד"ה ולא לבע"ח:

ואין חילוק כו'. ר"ל אע"ג דבס"ב כ' דהא דגובה משני כדין משועבדין מ"מ לזה לא הוי משועבדין שלא יגבה מלוה ע"פ וראיה מכתובות פ"ד א' מי שמת כו' ואמר בירו' שם ריב"ח אמר לכושל בראיותיו כגון מלוה בעדים ומלוה בשטר ינתנו למלוה בעדים ותנן בסוף ב"ב המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים ב"ח. וכן אם שמעון הלוה ללוי בע"פ כמ"ש ב"ק מ' ב'. ולמ"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ומ' בפ"ק דערכין דהכי קי"ל בב"ק שם שני המלוין בע"פ נינהו:

בין דרך. הוא מילתא דר"ח:

בין דרך מו"מ. פסחים ל"א א':

בין דרך שכירות. קדושין ט"ו א' ואידך בעלמ' כו' מ' לר"ן אפי' בשכירות וקי"ל כר"ן אע"ג דת"ק דר"א פליג על ר"ן וקי"ל כת"ק מ"מ קי"ל כר"ן מדרבא ור"ן ס"ל כוותיה בפסחים שם וצ"ל דת"ק ל"פ אר' נתן אלא דרב טביומי רצה לאוקים דכ"ע יליף שכיר שכיר ומ"ש שם אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר הוא תנא אחריתי דהא קים להו לגמ' דאיכא תנא דלא יליף ור"ל שם אלא מאן תנא כו' רבי הוא ודחו שם וא"כ הדרא לס' ראשונה דת"ק דר"א לא יליף שכיר שכיר וא"כ שפיר ס"ל כר"ן וכ"כ הריטב"א שם ואף לפי' ר' נתנאל שם בתוס' ד"ה ואידך י"ל כן:

ראובן כו' מדר"ן:

וכנ"ל מאחר כו'. דבלא"ה לא משתעבד מדר"ן כמ"ש בס"ב:

שמעון יש כו'. כמ"ש בב"מ ע"ג השתא כדניהם כו' אע"ג דמכרו לרבא יש לרב מרי כל זכות של העכו"ם ולהכי לא הוי כרבית שם מה שדר בו וערש"י שם:

בד"א. ב"ק שם הניחא כו' משום כו': (ליקוט) בד"א כו'. עבה"ג דה"ל כמשועבדים כו' וצ"ע דא"כ במלוה ע"פ לא ליגבי ועוד דאף בשטר לא ליגבי דהא מטלטלין הוא וכמ"ש בפסחים ל"א א' אנן מטלטלין שבוק כו' וגם ראייתו אינה מוכרחת (ע"כ):

שסידרו כו' והשביעוהו. כדין משועבדים כמ"ש מגמ' הנ"ל וע"ל סי' צ"ח ס"ט ואח"כ משביעין את הלוה כו':

אע"פ שיש כו'. כמו לענין משועבדים ועבסי' קי"א סי"א וכמ"ש בכתובות פ"ח א' ורבא אמר אפי' בע"ח שלא כו' ואע"ג דאין נפרעין מן הנכסים אלא בשאין לפרוע מן האדם דנכסין אינון ערבין ליה כמ"ש בסוף ב"ב:

אף בזמן. ממ"ש בפ"ק דב"ק ופ"ק דב"מ ופ"י דכתובות: ראובן שמכר כו' ולא מצי א"ל כו' אלמא דאין לו עליו אלא הוא בעצמו מוציא מלוקח וכאן דין משועבדים לו כנ"ל מב"ק ועבה"ג

יש מי כו'. אע"ג דבמלוה אינו גובה דמלוה ברשות לוה הוא דלהוצאה נתנה משא"כ בפקדון וכמ"ש בקדושין מ"ז א' ב' המקדש במלוה כו' מתבי האומר לאשה כו' אלא תריץ הכי כו' א"ר אשכחתינהו כו' וערש"י שם ד"ה דלא הדרא בעיניה כו' וכמ"ש הרי"ף ורא"ש בפ"ק דב"מ גבי ההוא מסותא ומטלטלא נמי כו' אבל היכא דאית ליה פקדון כו' דק"ל דפקדון ברשותא דמרא הוא והביא הרא"ש ראיה מב"ב פ"ח א' וה"מ כו':

דכל שיש כו'. כתובות פ"ו א' תולה מעותיו כו' וב"ק מ"ו וב"ב ל"ב ל"צ דאיכא כו' ועתוס' שם ושם:

. אין שמעון. כמ"ש בב"ב קמ"ז ב' אא"ב דאורייתא כו' וה"נ דאוריית' הוא ונתן לאשר כו' ובכתובות פ"א ב' הרי כו' ועתוס' שם ד"ה לא כו' אבל לפמ"ש כאן ניחא וכמ"ש שם דלמא ר"ן היא כו' ושם י"ט א' וכגון שחב כו' ועתוס' שם ד"ה וכגון. ואם נאמר כו' והכי קי"ל ואע"ג דרמב"ן הקשה על ס' זו ממ"ש בספ"ק דב"מ ש"מ איתא לדשמואל כו' והלא הבעל חייב ללקוחות מדר"ן וזה כבר תי' בהג"ה לעיל סי' ס"ו סכ"ו י"א כו' או שיש לו כו' ואין לו כו' וכנ"ל דלא משתעבד מדר"ן אלא באין לו. והקשה עוד ממ"ש בב"ק פ"ט א' אלא משום דשמואל כו' ושם דאין לה כמ"ש שם ותזבין לנכסי מלוג כו' אלא דל"ל וע"ז תי' בהג"ה שם היינו שהמוכר לא היה חייב ללוקח כו' ומחלק בין נתחייב כבר ללוקח ובין נתחייב במכיר' שהמכיר' אינה מכיר' והמעות מתנ' וראי' ממ"ש בב"ב קמ"ז ב' דמנירת שט"ח דרבנן והלא חייב לו מדר"ן שהוא דאוריית' ומ' שם אפי' אין לו ממקום אחר לגבות שמדמה למתנת ש"מ ומפ' רש"י בל' ראשון שחילק כל נכסיו אע"פ שיש לדחות. ואע"פ שבפ' השולח אמרי' עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו כו' אע"ג שמשועבד לו מדר"ן יכול לשחררו והוא מחילה כמ"ש בפ"ק דקדושין וכמ"ש בעה"ת ושם אין לו לגבות ממקום אחר כמ"ש תוס' שם דמתני' באפותיקי מפו' מיירי דאינו גובה ממקום אחר ע"ש י"ל כמ"ש בירושלמי שם קל הוא שהקילו בשחרור כהדא דתניא העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שיחררו משוחרר ע"ש וכ"מ בגמ' מדאמרי' שם כדא"ר הקדש כו' אלמא דוקא משום דרבא ע"ש:

ולא להרויח כו'. דהוא נמי מחילה ונלמד מהנ"ל דחד טעמא להו כמש"ו שהרי פקע כו' וז"ש כתובות פ"א ב' לא יאמר כו' אלא מוציאין כו' ואם איתא ירויח זמן לעצמו עד מתי שירצה:

וכן אם כו'. כתובות י"ט א':

או פרוע. כמ"ש הרא"ש שם ולמדו הראב"ד ממ"ש בספ"ק דב"מ י"ט ב' ת"ר מנא כו' וליחוש כו' אלמא לס"ד דאינה יכולה למחול אינה נאמנת לומר פרוע ג"כ:

ואם אחר כו'. כמ"ש בפ' השולח שם דמשחרר חייב דמזיק שעבודו של חבירו:

המסרב. כנ"ל וכ"ה בתשו' הרא"ש שם:

אע"פ כו'. וכ"כ בס' שקדם ואם אחר שנתחייב כו' כ"מ מדאמר מוציאין ול"ק חייב כו' ועש"ך ס"ק י"ד וכן עיקר:

מת כו' נשבעים כו'. כמ"ש במתני' ר"פ כל הנשבעין וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ר"ל כמו המלוה אע"ג שבגמ' אמרו אילימא מלוה שם באינו אומר השבע לי ויכול לאוקים באומר השבע לי אלא דמתני' א"א לאוקמי בהכי משום דלא שייך וכן דלא הוזכר שבועה זו במתני':

ואם היה. דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים כמ"ש בס"פ ג"פ:

בשבועה. כמ"ש בפ' הכותב במתני':

ואם לא רצו כו'. עסמ"ע שמפ' דהנכסים הם במדינה אחרת

ואם אין להם כו' הרי אלו כו'. שזה הטענה בכלל טענת אין לי שנשבע מתקנת הגאונים ולמדו ממ"ש בר"פ המפקיד משביעין אותו שאינה ברשותו ואע"ג שאמרו שבועה כעין דאוריית' כ' הטור היסת משום דיורשין אין נשבעין לפטור כמ"ש בסי' ס"ט ס"ה וסי' ע' סי"ו והבעה"ת שכ' שנשבעין שבועת אין לי כשאר כל אדם לטעמיה אזיל דנשבעין לפטור כמ"ש בסי' ס"ט שם בהג"ה אבל הטור לטעמיה אזיל שפ' דאין נשבעין וכ' כאן היסת בטוען טענת ברי שיודע שאינו פרוע דאין נשבעין היסת על טענת שמא כנ"ל סי' ע"ה ובטענת ברי אין חילוק בין אבוהון ליורשים כמ"ש בשבועות מ"ז א' ועסי' ק"ז ס"ב:

ראובן כו' מאחר ששמעון כו'. דקי"ל שעבודא דאוריית' כמ"ש בקדושין י"ג ב' הלכתא כו' דלא כתוס' שם ד"ה אמר כמ"ש כל המפרשים וע' ברי"ף סוף ב"ב ומלוה אינו גובה מלקוחות דל"ל קלא משא"כ כאן דה"ל ליזהר מחמת שמעון וכן לא חיישי' לקנוניא כמ"ש בב"ב קכ"ח ב' וע"ש רשב"ם ד"ה נשבע ותוס' ד"ה נשבע דמ"מ חייב לשמעון:

ראובן יש כו' אע"פ כו'. דמ"מ היה יכול לנגוש אותו. כיון שאין מפורש בשטר וכל זכותו יש לראובן וכנ"ל ס"ה שהרי פקע כו':

מי שיש כו'. כמ"ש בב"ק קיז ב' ההוא גברא כו' סליקו כו' ואי לא כו' אלמא אינו מחוייב למסור ממונו בשביל פקדונו כ"ש בכה"ג: