הפוגם או פוחת שטרו או עד אחר מעיד - שולחן ערוך חושן משפט סימן פ״ד

הפוגם כו'. וכתב ב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו. עכ"ל ד"מ עכ"ל סמ"ע. ולפי ענ"ד דין זה צריך עיון דהיכי מיירי אי מיירי שטוען שפרע לבנו ובנו אומר פרעת לי קצתו א"כ מה לי פגמו הוא מה לי פגמו בנו דהא טעמא דפגם הוא משום דפרע דייק דמפרע לא דייק וא"כ מה לי הוא ומה לי אבוה ולכאורה הי' נרא' דמיירי שטוען שאביו אמר לו שנפרע קצת (דא"צ לישבע שלא פקדנו אבא אלא א"כ טוען הלוה אשתבעו לי כאלו לא פגמו שלא היו צריכים לישבע שלא פקדנו אבא אא"כ טען הלוה אשתבע לי וכדמוכח להדי' בש"ס פרק הכותב ופרק כל הנשבעין ונתבאר לקמן סי' ק"ח ס"ה וא"כ ה"ה בפגמו בנו) אך בר' ירוחם נתיב כ"ו ח"ג כתב דאף בכה"ג לא יפרעו היורשים אלא בשבועה ומביאו ב"י בקצרה לקמן סימן ק"ח סוף סעיף ח' ואביא לשונו לקמן: אבל המעיין בבעה"ת יראה שלא כתב דין זה במקומו בשער כ"א גבי דיני פוגם רק בשער שני ח"א גבי מה שהיו יש מהמורים רוצים לומר דיורשים צריכים לישבע ג"כ שבוע' אין לי כתקנת הגאונים גבי לוה עצמו וכתב הוא עליהם וז"ל והאי סברא ודאי ליתא דכיון דשבועה זו תקנת' דבתראי הוא למאי דתקון תקון ולמאי דלא תקון לא תקון כדגרסי' בירושלמי גבי פוגם שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו הלכך כו' עכ"ל ואם איתא דס"ל לבעה"ת שאם פגמו בנו ואומר נפרעתי קצתו או אבא אמר לי שנפרע קצתו לא ישבע ה"ל להביא דין זה במקומו בשער כ"א גבי דיני פוגם וגם עיינתי בירושלמי פ' הכותב גבי פוגם וליתא שם רק שאם פגמו ומת לא הפסיד בנו מטעם שתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו ומשמע שם דר"ל לאפוקי דלא נימא כיון שפגמו אביו ומת יפסיד היורש או ישבע שיודע בבירור שלא נפרע השאר קמ"ל דלא אבל מזה שאם פגמו בנו לא מיירי בירושלמי שם כלל ע"ש לכך נלפע"ד דגם הבעה"ת מיירי בהכי ולא הביא אלא ראיה שתקנה שהתקינו בבנו לא התקינו ולכך לא הביא דין זה בשער כ"א משום דכבר כתב כן בשם ש"ס דילן דפוגם שטרו ומת יורשיו נוטלין שלא בשבועה. וז"ל ירושלמי שם תני יורש שפגם אביו שטר חובו הבן גובה שלא בשבועה בזה יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה שלא בשבועה ואב אינו גובה אלא בשבוע' אמר ר"א ונשבע שבועת יורש שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא שלא מצינו שטר זה בין שטרות פרועים רבי הושיעא בעא מתניתא דב"ש דב"ש אומרין נוטלת כתובתה ולא שותת א"ר יוסי תמן טעמא דב"ש הביאו בעלי ואני שותה ברם הכא בדין הוא אפי' אביו לא ישבע תקנה תקנו בו שישבע בו התקינו בבנו לא התקינו כיון שמת העמדת על ד"ת ע"כ בירושלמי ונ"ל דה"פ דר' הושיעא בעא דהך מתני' דתני הבן גובה שלא בשבועה וכי ב"ש היא ולא ב"ה דגבי סוטה פליגי ב"ש וב"ה גבי מת בעלה עד שלא שתת דסברי ב"ש נוטלת ולא שותת דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא אע"ג דשמא זינתה גובה מספק דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולב"ה התם אינה נוטלת כתובתה וה"נ קאמר בש"ס דילן בשבועות ס"פ כל הנשבעים מת מלוה בחיי לוה הא מני ב"ש היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיינו מטעמא דפרישית וכמו שפירש רש"י שם להדי' ע"ש ומשני רבי יוסי התם טעמא דב"ש משום הביאו בעלי ואני שותה ושטר העומד לגבות כגבוי דמי ובהא פליגי ב"ה וסברי דכיון דחייבת מן התורה אינו גובה מספק ולא כגבוי דמי ברם הכא בדין הוא אפי' אביו לא ישבע ולכן אפי' ב"ה מודו דתקנה שהתקינו בו התקינו בבנו לא התקינו כן נלפע"ד פי' הירושלמי וא"כ כיון שבירושלמי לא הוזכר שום חילוק כשפגמו בנו שלא ישבע וגם לא נמצא בשום פוסק לחלק בכך וגם כתבתי דגם הבעה"ת לא עלה על דעתו לפסוק כן ע"כ נלפע"ד דאף כשפגמו בנו צריך לישבע בין כשטוען הלוה פרעתי לך הכל והוא אומר פרעת לי קצתו צריך לישבע כדין פוגם שטרו אע"פ דלא א"ל אשתבע לי ובין שטוען הלוה פרעתי לאביך הכל והוא טוען אבא אמר לי שפרעת לו קצתו צריך לישבע שלא פקדנו אבא אע"ג דאלו לא פגמו לא היה צריך לישבע שלא פקדנו אבא אא"כ בדא"ל הלו' אשתבע לי (וכדמוכח בש"ס פ' כל הנשבעין ופ' הכותב דאין היתומים צריכים לישבע שלא פקדנו אלא כשבאין לגבות מן היתומים אבל לא ילוה עצמו) עכשיו שפגם שטרו צריך לישבע שלא פקדנו אבא גם נגד הלוה עצמו אע"פ דלא א"ל אשתבע לי וכ"כ ר' ירוחם במישרים נכ"ו ח"ג וז"ל יתומים שבאו ליפרע מן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע' שלא פקדנו אבא ושלא אמר כו' ואם באו יתומים ליפרע מלוה עצמו ופגמו שטר ואמרו אמר לנו אבא שנפרע קצת או עד א' העיד אחר מיתת אביהם שהוא פרוע או שבאו ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבוע' בשום ענין ויתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע' בשום ענין עכ"ל וכן עיקר:

אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ פקפק בהאי דינא וק"ק על מור"ם למה לא כ' אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונה שחולק ע"ז עכ"ל סמ"ע ול"נ עיקר כדברי מור"ם ואדרב' איפכ' קשי' לי על הטור אנה מצא כן בשם רבינו האי ואדרב' המעיין בבה"ת שער כ"א ובה' המגיד פי"ד מה' מלוה ומביאו ב"י לעיל סי' ע"ח יראה דמשמע דר' האי לא פליג רק בלקוחות אבל בפוגם שטרו וע"א מודה וע"ש:

אא"כ טען הלוה ישבע לי וכ"כ עוד המחבר לקמן סעיף ה' גבי עד אחד ולא נהירא לי דכיון דקי"ל דתוך זמנו גובה אפי' מיתמי א"כ כ"ש כאן ועוד דאי כשטוען הלוה ישבע לי צריך לישבע אמאי גובה מיתמי נטעון להו דלמא הוה אבוהן טעין ישבע לי דכל מאי דמצי אבוהן למטען טענינן ליתמי אלא ודאי תוך זמנו נפרע שלא בשבועה בין בפוגם בין בע"א מעידו שהוא פרוע אפי' אומר ישבע לי וגם בסמ"ע השיג על המחבר בזה:

כתוב בו פרעון ביני שיטי כו'. דין זה אף שהוא בטור מתשובת הרא"ש מ"מ חידוש הוא ולא נמצא בשום פוסק אחר ואלו הוה ס"ל להפוסקים הכי לא הוי שתקו מלחלק בהא. וגם נלפע"ד דאף הרא"ש והט"ו לא מיירי אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב הפרעון בין שיטי ומטעם שכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ז סי' י' [ס"ח סי' ט"ז] וז"ל דדוקא פרעון בע"פ דהורע כח בעל השטר דאמרינן כמו שהאמינו ופרע לו מקצת בע"פ והניח השטר אצלו ולא חש לכתוב הפרעון ביני שיטי גם אפשר שפרע לו הכל לכך הטילו חכמים שבועה על המלוה אבל אם נכתב פרעון ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כי איננו תובע אלא מ"ש בשטר וכי היכי שהלוה כתב פרעונו בשטר אנן סהדי אם פרע לו יותר היה כותבו וראיה מהא דאמרינן בפרק הכותב אבעי' להו פוגמת כתובתה בעדים מי אמרינן אם אית' דפרעי' בעדי' הוה פרע לה או דילמ' אתרמויי אתרמי לי' ועד כאן לא קמבעי' אלא פוגמת בעדים דאמרינן בפרעון הראשון נזדמנו לו עדים ובפרעון השני לא מצא עדים ופרע בלא עדים אבל לכתוב ביני שיטי זהו בידו לעשות ואף אם הלוה והמלוה אינם יודעים לכתוב בקל ימצאו מי שיכתוב הפרעון ביני שיטי ולא שייך הכא אתרמויי אתרמי הלכך דבר פשוט הוא דאמרינן אם אית' דפרעיה ביני שטי הוה כתב ליה הלכך לא מיקרי פוגם שטרו עכ"ל הרי דעיקר טעמיה דכיון דבקל יוכל לעשות לא שייך לומר אתרמויי אתרמי ליה והלכך אם אית' דפרע טפי נמי הוה כתב ליה וזה ל"ש אלא כשהלוה מודה שבידיעתו כתב הפרעון ביני שיטי ואז נראה דאין חילוק בין נכתב הפרעון ביני שיטי או מאחורי השטה או בקצתו אחר חיתום שטרו אע"ג דאי בעי מלוה גייז ליה מ"מ כיון דחשוב פרעון וכמ"ש לעיל סי' ס"ה סעיף כ' ס"ק ע"א שייך האי טעמא אם אית' דפרע לי' טפי הוה כתב לי' כמו שכתב זה דזהו דבר קל לעשות אבל כשהלוה טוען שהאמינו הכל ולא כתב שום פרעון על השטר רק שהמלוה מעצמו כתב קצת הפרעון ביני שיטי ה"ל שפיר פוגם ולא יפרע אלא בשבועה ועוד נראה לכאורה ראיה לזה מש"ס פ' ג"פ (דף קע"ב ע"א) ע"ש:

הרי מודה שהעדים כו'. ואינו נאמן במגו דהוי מגו להוצי' כך כתבו התוס' והרא"ש פרק הכותב וכ"כ הע"ש וע"ש ולדעת הרמב"ם והרשב"א ושאר אחרונים שהבאתי לעיל ס"ס פ"ג ס"ק ז' נאמן כאן המלוה (ולפי מ"ש שם בס"ק ט' דהוי ספיק' דדינ' ואי תפס לא מפקינן מיניה ה"ה כאן וע"ש) וכן הוא להדי' בחדושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים שם ודלא כבעל ג"ת דף פ"ט שר"ל לדעתם שכיון שאינו טוען שטר אחר היה לי גם הם מודים דאינו נאמן ולא דק ואישתמטתיה דברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש:

ונשבע הלוה היסת ונפטר אע"ג שיש בו נאמנות בשטר בכולו ובמקצתו אינו כלום שמאחר שהשטר חשיב כחרס הנאמנו' שבו לא מעלה ולא מוריד כך כתב הבה"ת שער כ"א סוף ח"ב וכך כתב המחבר לעיל ס"ס מ"ז.

עד אחד מעיד כו'. לא יפרע אלא בשבועה עיין בכ"מ פכ"ד מה' אישות מה שפי' בדברי הרמב"ם וכתב דהא דתנן ע"א מעידו שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה היינו דוקא שהבעל או הלוה טוען ברי ואין דבריו נראין לי דכיון דקי"ל בטוענו ספק ע"פ העד צריך שבועה דכמו ששנים מחייבים ממון אף בשמא ה"ה באחד לענין שבועה וכמ"ש הרי"ף והמחבר לעיל סוף סי' ע"ה א"כ ה"ה הכא וכן משמע להדי' בתשובת הרשב"א שהביא הב"י לעיל סימן ע"ב מחו' כ"ד דלהרי"ף ה"ה בעד א' מעידו שהוא פרוע אף בשמא צריך לישבע וע"ש וכן עיקר:

לא יפרע אלא בשבועה גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע (כלומר אף שלא אמר הלוה ישבע לי) ומיירי שאין כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוא נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש עכ"ל סמ"ע וכבר השגתי על הסמ"ע בזה לעיל ר"ס ע"א ס"ק ב' וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד אחד. ע"ש:

אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש עכ"ל סמ"ע וכבר כתבתי לעיל סק"ב דק"ל על דברי הטור אנה מצא כן בשם רב האי דאדרבה מדברי בעל התרומות והרב המגיד בשם רב האי משמע כהרמב"ם והמחבר וכן נראה עיקר:

אא"כ טען הלוה ישבע לי. כבר כתבתי לעיל ס"ק ג' דזה לא נהירא אלא אפי' טוען הלוה ישבע לי א"צ לישבע תוך זמנו:

אין יורשיו גובין אותו. הכל תפסו על המחבר בזה וגם על תשוב' הרא"ש עצמו ק' וכבר האריכו הע"ש והסמ"ע בזה והב"ח כתב דתשו' הרא"ש והמחבר מיירי דמת לוה בחיי מלוה ודבריו דחוקים ועוד קשה א"כ בלא עד ובלא פוגם שטרו נמי אין יורשים גובים מ"מ לענין דינ' נראה עיקר כמ"ש הב"ח ואין לבדות חלוקים שאינם נכונים לדינא ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושי' משנמצי' סברות זרות שאינן אליב' דהלכת' ואין כאן מקום להאריך בדין זה ועמ"ש לקמן סי' ק"ח סעיף י"ד כי שם ביתו:

הפוגם שטרו כו'. וכתב ב"י בשם בע"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנ' שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל ד"מ א':

אף ע"פ שלא טען הלוה. ל' הגמ' משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מש"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי:

לא יפרע את השאר אלא בשבוע'. וכ' ב"י מחס"ה בשם רשב"א סי' תתקע"ב הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלו' שטרו או משכנו עכ"ל וע' לעיל סי' נ"ט ובסי' ע"ב סעיף כ"ד ובסעיף י"ד שם בהג"ה:

אפי' היו עדים בשעת הפרעון. פי' בשעה שפרע מה שמוד' המלו' שנפרע לא אמרי' כיון שאנו רואין שלא רצה הלוה להאמין למלו' בלא עדים או שובר אם איתא דפרע טפי גם כן הוה פרע ליה דוקא בעדים או בשובר דשמא כשבא לפרוע לו שנית לא נזדמן לו ליקח עדים או לכתוב שובר (טור):

ואפי' דקדק לצרף כו' פי' המלו' דקדק לצרף את מה שמוד' שקיבל ואומר ביום פ' קבלתי כך וביום פ' כך והל"ל הא ליתא בהאי מלוה הטעם שאמרו צריך לישבע משום דהנפרע לא דייק דהרי ראינו דדייק כ"כ:

בין בכולו בין במקצתו. הטעם דסתם נאמנות הוא דמאמינו בכל ענין:

אבל אם הוא תוך זמנו כו'. המ"מ כתב על הרמב"ם שכתב כדברי המחבר דיש לפקפק בהאי דינא ולומר דאיתרע החזק' דאין אדם פורע בתוך זמנו לגבי האי דהרי מודה בעצמו דנפרע המקצת בתוך זמנו וק"ק על מור"ם למה לא כתב אדברי המחבר שיש חולקין שהרי הטור הביא דעת רבינו האי באחרונ' שחולק ע"ז וא"ל דס"ל למור"ם דרבינו האי לא פליג אזה אלא אמ"ש הרמב"ם דא"צ לישבע אלא בתבעו לאחר זמנו והוא ס"ל דצריך לישבע אפי' בתבעו ביום שנשלם זמנו דפי' זה כבר דחיתיו בפריש' ע"ש:

אלא א"כ טוען הלוה השבע לי. אין זה שם ברמב"ם פי"ד דמלו' ולא בטור בשמו וגם הוא תמוה דכבר נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפילו במלוה ע"פ בתוך זמן שקבע לו והלוה אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מיג"ש דא"צ לישבע משום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וכ' שם הב"י דכן משמע לו מדברי הרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו מיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ מאי איריא תוך זמנו אפי' לאחר זמנו נמי גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם. ואף שזה יש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי המלו' בעצמו פוגם שטרו ומודה שפרע לו קצת תוך זמנו וכנ"ל מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבסמוך ס"ה בעד אחד מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו והוא טוען השבע לי ג"כ כ' דצריך לישבע מנ"ל להמחבר זה וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני ליה אפי' בתוך זמנו לענין דאם אמר ליה השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה:

לא חשיב כפוגם שטרו לחייבו שבוע'. פי' עד שיטעון הלוה בעצמו שישבע לו וכדין שטר דעלמ' שלא נפגם והטעם דכל שכתוב הפרעון ביני שיטי ה"ל כאילו נכתב משעה ראשונ' השטר על סך כזה שנשאר חייב לו:

הדין עם המלו'. פי' דהוי ליה כנכתב ביני שיטי שלא ע"ג הגרר דא"א לומר שהמלו' זייף וכתב שהרי כתיבת יד הלוה הוא:

אמנה הית' בינינו כו'. דדוק' בעדים שאמרו אמנה היו דברינו אמרי' בס"ס מ"ו דאין נאמנים משום דאמנ' לא נתנה לכתוב שמא יטרוף בו מלקוחות ולא ה"ל לחתמו אבל כאן העדים לא ידעו מזה והמלו' נאמן במיגו ואין זה מיגו להוצי' כיון דשטר חוב בידו:

והעדים טעו כו'. כיון דמוד' דעדים טעו שטרא חספא בעלמ' הוא דה"ל כתובעו ע"פ:

לא יפרע אלא בשבוע' גם בזה אנן טענינן ליה שצריך לישבע ומיירי שאינו כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ הוה נאמן נגד עד אחד וכמ"ש בר"ס ע"א ע"ש. וכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאוריית' דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין הן ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות ועפ"ר:

אם הוא תוך זמנו כו'. גם בזה כתב הטור שרבינו האי חולק וס"ל דאפי' בתוך זמנו צריך לישבע ע"ש:

אין יורשיו גובין אותו כו' שם סיים בטעמו משום דאין אדם מוריש לבניו ממון שלא היה יכול לגבותו כי אם בשבוע' ומהתימ' הלא כתב הטור לקמן בסי' ק"ח סעיף כ"ט וגם המחבר כ' שם ז"ל דוק' גבי שבוע' שה"ל למלו' לישבע ליורשי הלוה אנו אומרים שאינו מוריש' לבניו אבל שאר שבוע' מוריש לבניו לפיכך הפוגם שטרו ומת אע"פ שהוא הי' צריך לישבע בניו נשבעין שלא אמר להם אביהן פרוע יותר ממה שאמר ונוטלין וכגון שהלו' קיים (פי' בחיי המלו') אבל אם מת לוה בחיי המלו' היינו יתומים מיתומים דאין אדם מוריש שבוע' לבניו וכן הוא בגמ' בהדיא בפ' כל הנשבעין (הבאתי בסמ"ע שם בסי' ק"ח) ומוכח שם דדוקא כשמת הלוה בחיי המלו' דאז הי' חל השבוע' על המלו' להוציא מיתמי הלוה בשבוע' כזו דוקא החמירו שאם אח"כ מת גם המלו' שאינו מוריש ממון כזה שאינו יכול לגבות כי אם בשבוע' לבניו אבל בפוגם שטרו ומת המלו' בחיי הלוה אע"ג דאח"כ מת גם הלוה ובאין יורשי המלו' לגבות מיורשי הלוה נשבעין ונוטלין כיון דשבוע' הראשונ' שנתחייב אביהן לא הי' כדי לגבות מיתומים כי אם מהלו' עצמו ול"ד לפוגם שטרו לחוד הנזכר בגמ' בהדי' אמרו כן אלא בכל אינך דאתני' שם בהדי' במשנ' דר"פ כל הנשבעין כתבו הפוסקים דינו כן כבפוגם שטרו וילפי' לה מדאמרו שם בגמ' הבו דלא להוסיף עלה דרב ושמואל דאמרו דינא דאין אדם מוריש שבוע' לבניו ביתומים מיתומים וכמ"ש כל זה בארוכ' בסמ"ע בסימן ק"ח סי"ד וגם כתבתי שם תמי' מזה לג' תשובת הרא"ש דמנגדין זה לזה א' מהן ההיא דעד א' הנ"ל ועוד ב' תשובות בכלל פ"ו ס"ד וי"ב ע"ש ועל הב"י והמחבר יש לתמוה יותר שכ' שהדין כן גם בפוגם שטרו והוא מפורש נגד הגמ' וכנ"ל וגם מ"ש הרי"ו נכ"ו ח"ג לחלק בין לא עמד המלו' בדין עם הלוקחים ונתחייב שבוע' דע"ז אמרו בגמ' דאדם מוריש שבוע' לבניו בכל הנך זולת אם מת הלוה בחיי מלוה ובין אם עמד בדין ונתחייב שבועה דאין אדם מוריש ולפ"ז י"ל דגם הב"י בכה"ג איירי דעמד בדין ונתחייב שבועה וכתבתי שם דמשמעות הגמ' וגם סתימת דברי הב"י לא משמע כן וגם בתשו' הרא"ש הנ"ל בהדי' אינו כן והארכתי בישובים וסתירות בסי' ק"ח ע"ש ודו"ק:

בש"ע ס"א הפוגם שטרו כ' ב"י בשם בע"ת אבל בפוגם בע"פ ודאי נשבע היסת ונפטר דהא ל"ל שטרא והמע"ה עכ"ל וכ' ב"י ופשוט הוא ובאמת ראוי לפרש מה צריך בעה"ת להשמיענו בזה ונלפענ"ד דקמ"ל דלא תימא שהלוה לא נפטר ליה בזה בהיסת אלא בשבועה כעין דאוריית' כדרך שחייב המלוה לישבע כשהוא נוטל קמ"ל דסגי בהיסת ומוחז"ל הוקשה לו קו' זאת וכ' דקמ"ל דוקא בשטר בעדים הוי דין פוגם שטר' ונשבע ונוטל אבל בכת"י שאין טורף ממשועבדים אין בזה פוגם שטרא לישבע וליטול המותר אלא לוה נשבע היסת ונפטר אפי' לרמ"ה דסי' ס"ט דס"ל בכת"י אין נאמן לומר פרעתי מ"מ לענין זה לא הוי כשטר ודברים תמוהים כ' דהא לבעה"ת בכל כ"י נאמן לומר פרעתי והוה כמלוה ע"פ אפי' בלא פוגם כמ"ש ב"י בשמו סי' ס"ט שס"ל כהרמב"ם ולא כהרמ"ה ותו דלהרמ"ה הוי כת"י לענין פרעתי ממש כשטר דהא לענין שלא יטרוף ממשעבדי נתן טעם כיון של"ל קלא ממילא נגד הלוה עצמו הוי כשטר גמור בכל מילי וכיון דלא יכול לומר פרעתי הוה כשטר גמור דלא כתוב בו נאמנות ונשבע המלוה ונוטל המותר וכן בכ"מ שאין יכול לומר פרעתי הוה כשטר גמור ביד המלוה ונשבע ונוטל ומטעם זה נ"ל בממרני? אפי' לא נכתב בפי' אין שייך פוגם שטרא וחייב לשלם לו ואח"כ יתבעני שפרעו ב"פ וישבע המלוה היסת ואם הוא במקום שאין לו נאמנות רק אם נכתב בפירוש אז ודאי ברור שיש לו דין פוגם שטרו ממש וכן בכל כת"י בלא נאמנות במקום שאין יכול לטעון לומר פרעתי שפסק רמ"א סי' ס"ט דהוה לפי ראות הדיין אם פוגם המלוה הכת"י נשבע ונוטל המותר כנלע"ד:

בטור ס"ג כ' רב האי כת' אפי' בזמנו לא יפרע אלא בשבועה ק"ל מאי דפריך בגמ' מה בין זה לפוגם שטרו כמו שהביא ב"י סי' פ"ב נימא שיש חילוק זה ביניהם דפוגם ישבע אפי' בזמנו וי"ל דפוגם שטרו ילפי' מפוגמת כתובת' בפ' הכותב דף סז במשנה דחשיב שם אותן הנשבעי' אע"פ שיש להם שטר ואס"ד דאין חילוק אלא בענין זמנו ה"ל לחשוב גם בלא פוגם שטרו דנשבע עכ"פ אחר זמנו כמו דחשיב שם הרבה דברים שהם שייכים אחר זמנו משא"כ לתירוץ דגמ' א"ש דשם לא חשיב רק מה שהב"ד משביעים משא"כ באינו פוגם שטרו:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה כ' בה"ת שער כ"א דראייתו וכו' עד ס"ה משביע היסת וכו') ואין זה ראי' כלל דהתם אילו העיד העד שקנה ממנו ואכלה ג"ש לא הי' היסת והתם אינו מעיד אלא שאכל ג"ש ואין זה מסייע ממש וק"ל:

(ע"ש כת' בת' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ד וכו' עד וכיון שמת אינו מוריש וכו') צ"ע בסי' ל"ו סכ"ט דאמרי' בשבועה אדם מוריש כו'. גם בסי' ע"א מחו' א' דבנאמנות א"צ המלוה לישבע נגד ע"א וע' בסמ"ע ע"כ:

בשבוע'. וכתב ב"י בשם בעה"ת שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דדין זה צ"ע כו' והאריך בזה ומסקנתו דאף כשפגמו בנו צריך לישבע ע"ש (ועמ"ש הט"ז בדין זה):

השבע. לשון הש"ס משום דהפורע רגיל לדקדק והנפרע אינו רגיל לדקדק מ"ה רמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלודי סמ"ע:

השאר. וכתב ב"י בשם הרשב"א הפוגם שטרו ואמר בפרעון ראשון ושני אני זוכר והשאר איני יודע הלוה פטור ויחזיר לו המלוה שטרו או משכונו עכ"ל וע"ל סימן נ"ט וסי' ע"ב סכ"ד וסי"ד שם בהג"ה. שם:

טען. כתב הסמ"ע דדין זה תמוה דהא נתבאר בסי' ע"ח בתבע המלו' ללוה עצמו אפי' במלו' ע"פ והוא תוך הזמן והלו' אומר שפרע לו דס"ל להרי"ף ור"י מגא"ש דא"צ המלו' לישבע משום דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכתב שם הב"י דכ"מ מהרמב"ם והביא דברי הרמב"ם הללו ומיירי שם אפי' בדא"ל השבע לי דאל"כ אפי' לאחר זמנו גובה המלו' בלא שבוע' בשטר שבידו דהא גם בשטר איירי שם ואף שיש ליישב ולומר כיון דאיתרע החזק' דאין אדם כו' שהרי המלו' עצמו מוד' שפרע לו קצת תוך הזמן מ"ה גם במותר אי טען השבע לי צריך לישבע מ"מ קשה דבס"ה בעד א' מעיד שהוא פרוע והוא בתוך זמנו וטוען השבע לי כתב ג"כ דצריך לישבע וצריכין לדחוק ולומר דס"ל דמ"מ כיון דפוגם שטרו או היכא דאיכ' ע"א מהני לי' אפי' תוך זמנו לענין דאם א"ל השבע לי דצריך שבוע' אלא דצ"ע מנ"ל להמחבר זה וגם הש"ך השיג בזה וכתב דאי כשטוען השבע לי צריך לישבע אמאי גובין מיתמי אם הוא תוך הזמן נטעון להו דלמא הוה אבוהן טעין ישבע לי דכל מה דמצי אבוהון למטען כו':

שיטי. הטעם דה"ל כאלו נכתב השטר מתחל' על סך הנשאר חייב לו כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דדין זה חידוש הוא ולא נמצא בשום פוסק רק בטור מתשו' הרא"ש ואלו הוי ס"ל להפוסקים הכי לא הוי שתקו מלחלק בכך וגם נ"ל דאף הרא"ש והט"ו לא מיירי אלא כשהלו' מודה שבידיעתו כתב הפרעון ביני שיטי אבל כשהלו' טוען שהמלו' מעצמו כתב קצת הפרעון ביני שיטי הוה לי' שפיר פוגם כו' ע"ש שמביא ראי' לזה ועיין בתשובת מהרי"ט ח"מ סי' קכ"ג:

נאמנות. דהמלו' נאמן במגו ואין זה מגו להוציא כיון דשט"ח בידו. סמ"ע:

מוד'. ואינו נאמן במגו דהוי מגו להוציא כ"כ התוס' והרא"ש ולדעת הרמב"ן והרשב"א ושאר אחרונים שהבאתי בס"ס פ"ג נאמן כאן המלו' ולפי מ"ש שם דהוי ספיקא דדינא ואי תפס לא מפקינן מיני' ה"ה כאן וע"ש. ש"ך:

בשבוע'. גם בזה אנן טענינן לי' שצריך לישבע ומיירי שאין כתוב בשטר נאמנות אפי' סתם דא"כ נאמן הוא נגד ע"א וכמ"ש בר"ס ע"א כ"כ הסמ"ע וכבר השבתי עליו שם וכתבתי דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד א' עכ"ל הש"ך [ועמ"ש שם ס"ק ג'] וכתב עוד הסמ"ע דכל הני שבועות דרבנן נינהו כעין דאורייתא דכל שבוע' שבתור' נשבעין ונפטרין ולא ליטול ועוד דהשטר ה"ל שעבוד קרקעות:

טען. עמ"ש לעיל ס"ק ד' ע"ש:

יורשיו. הכל תפסו על המחבר בזה וגם על תשובת הרא"ש עצמו קשה וכבר האריכו הע"ש והסמ"ע בזה והב"ח כתב דמיירי כאן דמת לוה בחיי מלוה ודבריו דחוקי' ועוד ק' דא"כ בלא עד ובלא פוגם נמי אין היורשים גובין מ"מ לענין דינא נראה עיקר כהב"ח ויותר נכון שישארו דברי הרא"ש והמחבר בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהלכתא ועמ"ש בסי' ק"ח סי"ד כי שם מקום ביתו של דין זה עכ"ל הש"ך:

כעין של תורה. כמו בכל שבועת המשנה וכמ"ש הרא"ש ר"פ כל הנשבעין:

או שכתב. כמ"ש ב"ב קע"ב א' ניחא ליה למלוה כו' אלמא אע"ג דכ' שובר פוגם שטרו:

ואם יש. מתני' שם ומפ' בגמ' על הפוגמת:

אע"פ שלא כו'. כמ"ש שם במשנה סתם נאמנות ומהני:

בד"א כו'. עבה"ג וחד טעמ' להו ולואי כו':

אא"כ. כס' ראשונה סי' ע"ח ס"ב בהג"ה:

כתוב בו כו'. כמ"ש שם בגמ' אם איתא דפרעיה כו' א"ד איתרמויי כו' ר"ל בפרעון הראשון נזדמן בשני לא נזדמן משא"כ בכה"ג דיכול לעשות בכל עת ועספ"ק דב"מ כ"ב לא מיבעי' כו' אלא אפי' כו' ר"ל דל"ל אתרמי כו':

אא"כ טען. כנ"ל:

ע"א מעיד כו' וה"ה. עש"ך וב"ח וע"ש: