הטוען שפרע תוך הזמן - שולחן ערוך חושן משפט סימן ע״ח

ותבעו תוך הזמן. היינו כשתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספקא ליה וגם משמע שם דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך על זה לחוד וז"ל ועוד חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אולי לא מהני ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכא דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש וגם בד"מ העתיק לשון המרדכי אפשר דלא אמרינן חזקה זו כשטוענים שמא כו' ע"ש וגם באמת נראה לפי עניות דעתי עיקר לדינא דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהביא הטור לעיל סי' ע"א סעיף כ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' וז"ל ואף על גב דהקובע זמן לחברו אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן כיון שיש עדים שפרע אין להכחיש העדים בשביל חזקה זו והעדים צריכים דרישה וחקירה כו' ע"ש:

אפי' קטנים כן היא הסכמת הפוסקי' ועיקר ודלא כמו שכתב מהר"ש כהן ס' ב' סי' קי"ג ובתשו' השייכי' לס"ב סי' כ"א דכיון דאיכ' פלוגתא דרבוות' לא מפקי' מיתומי' קטנום ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד לא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי אלא דקי"ל דנזקקים לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ע"ש וכ"פ הב"ח ועיין עוד בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ח שפסק דדוקא כשמתחל' נעשה הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלוה והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו מן החוב אין נפרעים מיתומים קטנים ע"ש ואין דבריו נראי' בזה אלא כיון שהי' בתוך הזמן בכל ענין נפרעים מהן:

אם היו כו' והעמיד כו'. משום יתומי' קטנים בעינ' הכי דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד וקטנים כשלא בפניו דמי אבל ביתומי' גדולים אפי' בעדות בעל פה מקבלים בפניהם וגובים מהם וכמו שנתבאר לקמן ר"ס ק"ח:

מלוה בשטר כו'. כתב הסמ"ע משמע דבשטר אין צריך קבלת עדים מחיים והיינו טעמא מדקיימינן השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואף להטור בשם הרא"ש לקמן סי' ק"י כו' וליתא אלא להרא"ש שם בעינ' כאן שנתקיים קודם שמת וכמו שכתבתי לקמן סי' קי"ח ס"ק י' [ק"י ס"ק י"ב] ע"ש:

ובלבד שיש עדים כו'. דין זה למדו התו' והרא"ש ופוסקי' מלקמן סעיף ד' ועמ"ש שם ותלמוד לכאן:

שאם אין עדים כו'. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך זמנו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתוב בסמ"ע סי' ע"ה ס"ק ל"א ע"ש:

הוחזק כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך זמני אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר זמני ומה"ט מספק' ליה לרבינו יקר במרדכי שם בזה ע"ש:

אבל אם היו מעות מופקדים כו'. לכאור' הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ו והטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלוה אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לה דין פקדון אינו נאמן דמאן פלג ליה ועוד יש לומר דדוקא כשאין לו הנאה מן המעות וכמו שכתבתי לקמן בשם מהרי"ו משא"כ התם דיש לו הנאה מן המעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלוה להשלים החסרון וע"ש:

ועוסק בהן לצורך אחרים ואין לו הנאה מן המעות כן הוא במהרי"ו שם עיין בתשובת מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ז סי צ"ד:

הוי כשאר פקדון כו'. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ד דבפרעון סחורה לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינא דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו משמע דוקא פקדון כיון שאסור ליגע בו וכן בעוסק במעות פקדון לצורך המפקיד דוקא ואין לו הנאה ממנו הוא דעביד דפרע תוך זמנו אבל היכא דאית ליה הנאה אין אדם פורע תוך זמנו ואם כן ה"ה פרעון סחורה:

ושכירות כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן עכ"ל סמ"ע ומתניתין היא ונתבאר בי"ד סי' ש"ה סי"ד:

כל קונטרס מיד זמנו הוא. לכאורה משמע דר"ל דאחר כל קונטרס נאמן לומר פרעתיך וכן משמע בעיר שושן שכ' וז"ל כל קונטרס זמנו מיד הוא ויכול לומר על כל קונטרס פרעתי עכ"ל אבל באמת נלפע"ד דאפילו על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחלה בעד כולם דהכי מוכח לפע"ד בש"ס רפ"ק דבתרא (דף ה' ע"ב) דפריך התם אריש לקיש דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ממתניתין דקתני בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא בחזקת שנתן אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני אלמא עביד אינש דפרע בתוך זימניה שאני הכא דכל שפא ושפא זימני' הוא ויש לדקדק למאי דמשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא הדרא קושיא לדוכתא פשיטא בחזקת שנתן כיון דזימניה הוא ודוחק לומר דמתני' אשמועינן דכל שפא ושפא זימניה הוא דכי אצטרך ליה לתנא לאשמועינן מנהגי הפרעון ועוד דהל"ל הא קמ"ל דכל שפא ושפא זימניה הוא ומדקאמר שאני הכא כו' משמע דזה פשוט בלאו הכי דכל שפא ושפא זימניה הוא וא"כ ק' פשיטא אלא ודאי ה"פ לפי דר"ל ואביי ורבא פליגי דר"ל ס"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואביי ורבא קאמרי התם דעביד אינש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמי ליה זוזי אמר איזול איפרעיה כי היכא דלא ליטרדן כלו' שלא יטרד אותי המלוה בהגעת הזמן ופריך ממתני' לר"ל ומשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא כלומר נהי דר"ל פליג אאביי ורבא היינו בהלואה כיון דא"צ לשלם לו אלא בסוף הזמן משום טרד' דיום א' לא עביד אינש דפרע קודם זמנו אבל הכא כל שפא ושפא זימניה הוא ויש לו טרדא בכל שפא ושפא וא"כ עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הכותל כי היכי דלא לטרדיה בכל שפא ושפא כן נלפע"ד ברור פירוש' דשמעתא וא"כ ה"ה בקונטרסים הואיל וכל קונטרס זמנו הוא עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הקונטרסים כי היכא דלא לטרדיה בכל קונטרס שהרי במרדכי לקוח דין זה דקונטרסים מהא דמשני בש"ס כל שפא ושפא זימניה הוא: מיהו בטור לקמן סי' קנ"ז סעיף כ"ד לא משמע כן שכתב וז"ל אפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בענין הכותל נאמן ואין כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דבכל שורה ושורה זמנו הוא ולאו דוקא בכל שורה ושורה אלא ה"ה קודם גמר השורה עכ"ל ומדאצטריך למימר ולאו דוקא כו' משמע דקשיא ליה דאף למאי דמשני דכל שפא ושפא זימניה הוא מ"מ הרי הוא לא השלים שורה אחרונה וא"כ בשורה האחרונה תוך זמנו הוא וניחא ליה דה"ה קודם גמר השורה וכ"פ הב"ח שם ואם איתא הא כיון דכל שפא ושפא זמנו הוא אע"פ שלא השלים השורה האחרונה או אפי' לא התחיל בה כלל או אפי' בשורות שקודם לה נאמן לומר פרעתיך בעד כולם כי היכא דלא ליטרדן וכדפי' ואפשר לדחוק ולפרש דברי הטור בענין אחר ומ"מ לענין דינא נראה לפי עניות דעתי ברור כמ"ש ודוק. ואף לדידן דקי"ל מספיקא לא מפקינן ממונא ובלא"ה נאמן אחר זמנו לומר פרעתיך תוך זמני במגו דפרעתי עתה מ"מ נ"מ היכא דלית ליה מגו כגון ביומו דמשלם זימניה לסברת התוס' וסייעת' דלקמן או שטען מיד בתחלת יומא דמשלם זימניה פרעתיך בתחלת הכתיבה בעד כל הקונטרסים להבא או כגון שיש עדים שלא פרע לו אחר הזמן כגון שלא זזה ידם מידו אפ"ה נאמן לומר פרעתיך קודם לכן בעד הכל משום דבהא גם ר"ל מודה וכדפרישית כנלפע"ד ברור:

אם מת כו'. ע"ל סי' קי"ד סעיף ד' דאף אם הלוה חי יש פלוגתא בזה ועמ"ש שם:

וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעיה הוה פקיד והיו טוענים היתומים כן בבית דין משא"כ בלקוחות דאיכא למימר דפקיד ואינן יודעים מצוואתו ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר עכ"ל סמ"ע ולפע"ד יפה כוון הע"ש דמשמע דלהי"א שצריך אפי' הלוה בפנינו ומודה שלא פרע וכ"כ בסמ"ע גופיה לקמן סימן קי"ד ס"ק י"ד וכ"ש כשידוע שלא צוה הלוה כלום ותו לפי מ"ש לקמן דאם הלוה חי ואומר שפרעו אין המלוה צריך לישבע קודם פרעון א"כ הא אפי' פקיד א"צ לישבע וא"כ אמאי בלקוחות ישבע אלא ודאי ה"ט דביתמי אמרי' אם איתא דפרעי' הוה פקיד והיה מברר דבריו לטובת היתומים אבל בלקוחות אינו חש לטובת הלקוחות לברר דבריו ודו"ק וע' במע"מ ריש ב"ב (ע' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך):

וי"א דאינו צריך כו'. נראה מדברי הרב דר"ל דאין צריך שבועה כלל אפי' לאחר פרעון וכן משמע בטור וכן מוכח להדיא בבעל התרומות שער ט"ז ח"ב דלסברא זו אין צריך שבועה כלל (ודלא כהב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת) ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונה צריך לישבע קודם פרעון וסברא זו לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר פרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פרעון וכ"כ הב"ח דדעת הרא"ש דצריך לישבע היסת לאחר הפרעון (ומ"ש במרדכי והגהת אשר"י בענין כיוצא בזה היסת ע"כ ט"ס הוא או שהמרדכי אזיל לטעמיה דכתב בפ' האיש מקדש דהיסת נתקנה בימי התנאים א"כ לשבועת המשנה נמי היסת קרי ליה ע"ש) ואף אם ימצא בשום פוסק דס"ל דצריך לישבע קודם פרעון מ"מ ה"ל להר"ב להביאו בד"מ אלא נראה כוונתו כדפי': אך קשה לפ"ז על הר"ב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ולקמן ר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון ודוחק לחלק בין שכירות להלואה ואדרבה בסמ"ע שם ס"ק ג' איתא דשכירות עדיף יותר לתובע ע"ש וכן משמע להדיא בתוס' ס"פ השואל ובתוס' ובנ"י רפ"ק דב"ב שכתבו דאפי' אביי ורבא דפליגי בהלוא' מודים בשכירות דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמני ע"ש ודוחק לומר דכאן איירי בשטר דוקא דכיון דקמסייע ליה שטרא א"צ לישבע לאחר פרעון ועוד דלענין אחר פרעון ודאי דאין חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ וצ"ע: ולענין דינא נראה עיקר כמו שפסק הב"י דקודם פרעון א"צ לישבע אפי' במלוה ע"פ רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלוה בשטר (וגם הע"ש השמיט האי וכן העיקר) דכיון דהתוס' ומרדכי והגהת אשר"י כתבו דא"צ לישבע (וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ומביאו הנ"י בסתם) א"כ י"ל דגם הרא"ש מודה להם דאין צריך לישבע קודם פרעון והם מודים להרא"ש דצריך לישבע אחר פרעון וכ"כ הב"ח וכ"כ בעה"ת שם דאיכא מ"ד דישבע היסת ומפטר ושכן דעת רבינו חננאל ע"ש וודאי דר"ל לאחר פרעון וכן משמע לשון ומפטר ונלפע"ד דהר"ב שהכריע כסברא האחרונה נמשך אחר הב"י (וכן נרשם בש"ע שס"ז ושאר דפוסים) שכתב שהרמב"ם סובר כמ"ד דאין צריך לישבע א"כ הכי נקטינן אלא לפע"ד אדרבה הרמב"ם סובר כהרא"ש שהרי כתב בפ"ז מה' שכירות דצריך לישבע לאחר פרעון (וכ"פ ר' ירוחם נתיב י"ב חלק ב' והטור והמחבר לקמן ר"ס שי"ז) א"כ כ"ש בהלואה ומה שהביא ב"י ראיה מדברי הרמב"ם שכתב דבע"א מעיד שהוא פרוע והוא תוך זמנו נוטל בלא שבועה אינה ראיה דלא מיירי התם אלא משבועת המשנה דקודם פרעון כדין עד אחד מעידו שהוא פרוע לאחר זמנו וכן משמע יותר ברמב"ם גופיה ע"ש ר"פ י"ד מהלכות מלוה אבל אה"נ דצריך לישבע היסת לאחר פרעון אם כן הא המחבר גופא כללא כייל בכמה דוכתי דהיכא דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן וכל שכן הכא דר"ח ושאר רבוותא הכי ס"ל וגם תשובת הרי"ף שהביא בבעה"ת שם לא מכרעא כ"כ די"ל דלא קאמר הרי"ף אלא דאין צריך לישבע על כתובתה קודם פרעון אבל לאחר פרעון צריך לישבע וטעם הדבר דהך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דשלש שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה ג' שנים חזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפ"ה צריך לישבע היסת וכדלקמן ר"ס ק"מ ועמ"ש שם אלמא דלא אלימא חזקה לאפוקי משבועת היסת וה"ה הכא וכן עיקר:

ה"מ כשתבעו בסוף היום כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכ' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כתב כן דאם כן קשה דידיה אדידיה דהא בריש סי' זה כתב דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כ"א בסוף היום דאז דוקא יש לו מגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (זה הוא ללא צורך) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה והוה ליה מגו דהעזה וכן כתבו התוס' ובעל התרומו' בהדיא ע"ש ודוק עכ"ל סמ"ע וכן כ' הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נלע"ד דאם איתא דטעמא דהטור ובעה"ת הוא דסבירא ליה דזה הוי מגו דהעזה אם כן אפי' בסוף היום נמי כי טען פרעתיך תוך זמני אינו נאמן דהוה ליה העזה לומר פרעתיך היום ושכח הפרעון של אותו היום ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה וכן מוכח להדיא בתוס' והגהת אשר"י דכל היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך היום ע"ש ודו"ק אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום וכמו שהבין המחבר מדבריהם וכן משמע פשט לשון הטור שכתב תבעו ביום שנשלם הזמן בסופו נאמן לומר פרעתיך היום דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה וא"כ כי אמר נמי בסוף היום פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והכי משמע נמי להדיא ממה שכתב הבעה"ת שער ט"ז ח"ב וז"ל הענין הרביעי שתבעו אחר זמנו או בסוף היום שנשלם בו זמנו וטוען שפרעו בזה היום כמו כן נשבע היסת ונפטר דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה ע"כ הרי דלענין פרעון ביומו כתב ג"כ סוף היום ומ"ש הסמ"ע דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס כתב תחילת היום כו' כבר הרגיש בב"י בזה וכתב דמ"ש תחילת היום הוא לאפוקי סוף היום ע"ש אלא נראה לפע"ד דהבעה"ת והטור חולקין על סברת התוס' וס"ל דאין חילוק בין פרעון ביומו ובין פרעון תוך הזמן דקודם סוף היום אפי' טוען פרעתיך היום אינו נאמן ובסוף היום אפי' טוען פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והיינו כסברת הרמב"ן בחידושיו ריש בבא בתרא שהשיג על הראב"ד (וע"ש בהרמב"ם משמע להדיא דלהראב"ד אין חילוק ואפי' בסוף היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמני במגו וכמ"ש לדעת התוס' והגהת אשר"י ע"ש ודו"ק) ומביאו הנמוקי יוסף ולא יכולתי לעמוד על סוף דעת הרב בבדק הבית שכ' שדעת התוספת והראב"ד בבעה"ת כו' דאדרבה נהפוך הוא ומ"מ נלפע"ד דאין דברי המחבר מוכרחי' מטעם אחר דהא לפי דבריו בע"כ צ"ל דמ"ש הטור ובעה"ת ברישא תחלת היום הוא לאו דוקא וא"כ טפי מסתבר לומר דמ"ש בסוף היום הוא לאו דוק' ולא באו אלא לאפוקי אם טוען מיד בתחלת היום פרעתיך דאז בע"כ שכוונתו שפרע תוך הזמן דהא עכשיו התחיל היום והכי משמע פשטא דש"ס בהשואל דעביד אינש דפרע ביומו דמשל' זימניה דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לחלק בין אמצע היום לסוף היום ומ"ש הב"ח דמדברי הרמב"ם פי"ד מה' מלוה משמע דמחלק בכך לפע"ד לא משמע מידי ע"ש גם מדברי הרב בב"ה משמע להדיא דאין הרמב"ם מחלק בכך ע"ש וכן נלע"ד עיקר לדינא: אך לענין מגו נראה לפע"ד דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וכמ"ש דלהתו' ואשר"י והראב"ד אינו נאמן ולהרמב"ן ובעה"ת וטור נאמן וכן דעת בעל העיטור דף ס"ד סוף ע"ב ואם כן המע"ה כן נראה לפי עניות דעתי:

אבל ליתמי דידיה לא טענינן. שפרע ביומו דמשלם זימני' אפי' במלוה ע"פ או בשכירות ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי דלמ"ד לקמן סי' ק"ח סעיף ד' דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא א"כ ה"ה הכא והיינו שכתב הנ"י דין זה בלשון כתב הראב"ד משום דהנ"י גופיה ס"ל בפרק המוכר את הבית דטענינן ליתמי נאנסו ונרא' שלכך כ' גם הר"ב דין זה בלשון וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מכ"מ נראה לפע"ד לדינא עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש לקמן ס"ס שס"א ודוק:

שפרעו בזמנו. אפי' תוך זמנו:

נשבע הלוה היסת ונפטר במגו. דאי בעי אמר פרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרי' מגו במקום חזקה ולא איפשטא ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלוה אפי' בעדים לא מפקינן מיני' אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשטא וכמ"ש בספרי תקפו כהן סימן ע"ה ע"ש עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואף במ"ש לעיל סעיף ב' ס"ק ט"ו דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בהא בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כדלעיל סי' ע"ב וכמה דוכתי משא"כ הכא כשטוען שפרעו תוך זמנו נלפע"ד דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון ודו"ק: כתב הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי הא דאמרינן התם (דף מ' ע"א בש"ס) גבי קנין אי כמעשה ב"ד דמי וז"ל פירוש משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכ' דמי וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול למימר פרעתי אפי' קבעי ליה בי דינא זמן דעביד אינש דפרע בגו זמניה דבית דין וכדאמרי' בפרק שנים אוחזין (ריש די"ז) בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמ' פרעי' עכ"ל משמע דס"ל דדוק' בקובע זמן לחבירו אמרי' אין אדם פורע תוך זמנו אבל לא בב"ד שקובעים זמן ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראיה היא כלל דהתם לא קבעי ליה בי דינא זמן אלא אמרו לו חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצ"ע:

הקובע זמן לחבירו כו'. דוקא בקבע לו זמן דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן משא"כ בסתם הלואה וכמ"ש המחבר והטור בס"ס זה:

ותבעו תוך הזמן כו'. היינו כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא. מרדכי ריש ב"ב ד"מ א':

ואפי' מיתמי כו' ולא חיישינן שאבוהון התפיס לב"ח צררי דכיון שהוא בתוך הזמן וא"א לנגשו אין מדרך האדם להתפיס צררי אשר"י:

אם הי' מלוה בשטר מדמסיק וכ' הטור והמחבר או אפי' בעל פה ונתקבל העדות בחיי אביהן משמע דבשטר אי"צ קבלת עדים מחיים והיינו מטעמא דקי"ל דמקיימין שטר שלא בפני בעל דין וה"ה בקטנים דכשלא בפניהן דמי וכל שנתקיים השטר הרי הוא כאלו נתקיימו חתימתן בב"ד מיד בשעת חתימתן בעוד שאביהן קיים וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק י"ב דמלוה וכ"פ המחבר בהדיא לקמן סי' ק"י ס"ו וגם שם לפני זה בס"ד ביורש גדול שנתן נכסי מוריש לקטן ואף שהטור בשם הרא"ש פסק שם בשניהם דאין מקיימין בקטנותו הא כתבתי שם בדרישה ובסמ"ע דהיינו דוקא במילי דצוואה או כשמטא זמן לגבות ע"ש ובסי' מ"ז מ"ש עוד מזה ודוקא בשטר שכבר נחתמו בו עדים הקילו בקיומו וכמ"ש קיום שטרות דרבנן אבל במלוה ע"פ אין מקבלין העדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי:

ואמר ליה פרעתיך כו'. פי' ופסקו עליו דאינו נאמן לומר פרעתיך אפי' לאחר זמן וע"ל סי' ע"ט:

מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך כו'. דע דבהגהת אשר"י חילק בין מלוה דלהוצאה נתנה לידו ובין פקדון שאסור לו ליגע ביה ומהרי"ק שורש פ"ט חילק בין מעות שנתנה להוצאה לטובתו דאינו נאמן ובין מעות שנתנה לידו להוציאן לטובת הנותן לו דנאמן לומר החזרתי לך ומור"ם ס"ל כאן זה לפשוט דבפקדון לא אמרינן החזקה דאין אדם מחזיר פקדון תוך זמנו דהא לא אמרו אלא אין אדם פורע תוך זמנו והיינו הלואה וכמ"ש ג"כ המחבר בר"ס זה ובא כאן ללמדינו דאף במעות דנתנה לידו להוציאן אם ההוצאה הוא לטובת הנותן אין שייך בו החזקה ודמיא לפקדון והא דקרי ליה פקדון משום דאין על המקבל אחריות דומיא דפקדון והיותר נראה להגיה בידו ואסור ליגע בהן או עוסק וכ"כ בד"מ:

ואינו נאמן לומר שפרע כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן:

כל קונטרס מיד כו'. נראה דדוקא קונטרס קאמר ולא כל דף ודף מפני שהדף הראשון מהקונטריס מדובק להאחרון נמצא כל המונח תוכו שם א' עליו:

מלאכה המתפרדת ע"ל בסי' קנ"ז בדברי הטור והמחבר בשוכר בנאים לבנות לו כותל:

אם מת בתוך הזמן כו'. גם בבא לטרוף בחיי המוכר בתוך הזמן כתב הטור פלוגתא זו בסי' קי"ד סי"א והטור והמחבר שכתבו כאן מת משום דבטור לא כתב כאן אלא דעת רבינו האי והרא"ש דפסקו דצריך שבועה וכתבו מת לרבותא דאף על גב דביורשים א"צ שבועה בלקוחות צריך שבועה והמחבר נמשך אחר ל' הטור וגם יש בו רבותא דבמת בתוך הזמן אף שלא בא לטרוף עד אחר כלות זמנו אפ"ה י"א שא"צ שבועה כיון דיתמי אינם אומרים ששלמו לו והלוה מת בתוך זמנו אבל לקמן בסי' קי"ד איירי בבא לגבות תוך הזמן דאי לאחר הזמן פשיטא דלכ"ע צריך לישבע כיון דהלוה עדיין חי שמא פרע ושם נקט דינו בחי לרבותא דדעת הרמב"ם שכ' בשמו דא"צ שבועה ללמדינו דאע"ג דאם בא ליפרע מלוה עצמו צריך שבועה אבל מלקוחות א"צ שבועה:

ובא לטרוף. פי' לגבות קרקעות מהלקוחות שקנו אחריו:

וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעי' הוה מצו' אביהן בשע' מיתה והיו היתומים או האפטרופסים שלהן טוענין לפני ב"ד שאביהן צוה לאמר שפרעו משא"כ בלקוחות דאיכא למימר שצוה בשעת מיתה והלוקחים אינן יודעין מצוואה דיטענו כן בב"ד ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר:

דצריך המלוה לישבע הטעם דכיון דהלוה טוען ברי שפרעו משא"כ ביתמי דאין כאן מי שטוען ברי שפרעו והב"ד אינן טוענין בעד היתומים טענה שאינה שכיחא דהיינו שפרעו בתוך זמנו:

שלא קבע לו זמן. לאו דוקא אלא ה"ה קבע לו זמן ועבר זמנו ובשניהן אם לא אמר הנתבע השבע לי שלא פרעתיך נוטל בלא שבועה ואם טען השבע לי נשבע ונוטל כמ"ש בר"ס פ"ב וק"ל:

הני מילי כשתובעו כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכתב הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כ"כ דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס זה כ' דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במיגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כי אם בסוף היום דאז דוקא יש לו מיגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (משא"כ בתבעו בתחלת היום ואמר שפרע קודם לכן שהיה אז תוך הזמן וכנ"ל) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה וה"ל מגו דהעזה וכ"כ התוס' ובע"ת בהדיא וכמ"ש לשונם בדרישה ע"ש ודוק:

תבעו אחר זמנו כו' צ"ע הא כבר כתבו בסי' שלפני זה ולמה חזר וכתבו המחבר וליכא למימר דחזר וכתבו והוסיף דצריך לישבע היסת דזה פשיטא דלעולם לא ימלט משבועת היסת בטענת ברי:

ה"ג נפטר המלוה תוך הזמן והוציאו יורשיו השט"ח והלוה הוציא כ' פרעון והוא תשובת הרא"ש והביאה הטור כן בסי' ע"א סט"ו והיא כתובה בחזה התנופה והביאה מהרי"ק בשורש ס"ו והב"י כתבו ג"כ כאן כמ"ש המחבר בטעות שהרי כתב שם וגם כאן בצדה המרא' מקום שכתוב' התשובה בחזה התנופה ושהביאה מהרי"ק שם:

נתבאר בסי' ע"א. ע"ש בסי"א בדברי המחבר ושם אינו מפורש דאיירי כשכתב באותו כ' שפרעו בתוך זמנו אבל בטור מפורש שם זה ביאור היטב בסט"ו:

היינו דוקא בקובע זמן כו'. הטעם כבר כתבתי בר"ס זה דכיון דביקש מתחלה זמן מהמלו' גילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן ועמ"ש בפרישה ובסמ"ע בסי' ס"ח עוד מזה:

(בש"ע סעיף ב') י"א דצריך המלו' לישבע שלא פרעו וגובה בו צ"ע דברי הג"ה זו אי איירי קודם הפרעון דצריך שבועה. כמשמעותן של הדברים שכ' וגובה בו קשה דאם כן צריך שבועה בנק"ח כדין שאר נשבע ונוטל והרא"ש בעל סברא זו כ' בהדיא שבועת היסת ואי מיירי כאן אחר הפרעון וכמ"ש הטור סימן שי"ז גבי שכיר שאמר ב"ה פרעתי תוך זמנו דפורע תחלה ואחר כך נשבע היסת לדעת י"א שמביא אחר כך דא"צ שבועה וכן עיקר היינו אפי' אחר הפרעון וכן מסיק בסה"ת בשער ט"ו דאין המלו' צריך שבוע' לפטור עצמו ואמאי פסק בסימן שי"ז דצריך שבועת היסת אחר הפרעון ואם כן ג"כ כאן צריך אחר כך היסת:

(סעיף ג' דינו כמלו' בשטר) ודינו מבואר בסימן פ"ב בטוען פרעתיך ויש שטר ביד המלו':

(ע"ש ס"ד) כשתבעו בסוף היום הסמ"ע כת' כאן בזה ג' שיעורים דמישלם הזמן דהיינו תחלה ואמצע וסוף תחלה הוה בתוך זמנו לגמרי ואמצע היום יכול לומר פרעתיך אבל לא תוך זמנו דליכא מגו וסוף היום יכול לטעון פרעתיך היום (ולא ידעתי איזה מקרי תחלה וסוף והי' להם לתת חוק וגבול לזה גם בס"ה שנתן לזה כלל הדינים והם ד' ולא זכר חלוקה זו דנאמן לומר פרעתיך היום ולא תוך זמני ומה שהביא סמ"ע ראיה מתוספות ריש ב"ב דף ה' המעיין שם יראה דלא חלקו כלל בין אמצע לסוף אלא דכתבו דביום ההוא ליכא מגו) והטור ושאר פוסקים ס"ל דאמרינן מגו ונלע"ד עוד דהתוספת לא כתבו זה אלא בתחלת הסוגיא דהוה מספקא לן אי אמרי' מגו במקום חזקה והיה קשה להו דיפשוט מזה דלא אמרי' מגו דפרעתיך היום והיו מוכרחים לומר דזה לא הוי מגו דהוה העזה אבל למסקנא דאמרי' מגו במקום חזקה מספיקא ממילא אמרי' נמי מגו זה ומפני הדחק כתבו התו' תחלה דזה לא הוי מגו כצ"ל ליישב דעת התוספות עם שאר הפוסקים ועל מ"ש הסמ"ע דדברי הטור קשים אהדדי לא הרגשתי בקושיא דכל זמן שיש אפשרות לפי ראות הדיין שא"א שפרעו היום מקרי תחלת היום ואחר זה מקרי סוף היום וניחא ליה לפ"ז מה שפרש"י פרק השואל סוף דף קי"ב ביומא דמשלם זמניה הוא אומר נתתי לך [בבקר] עכ"ל לפי מ"ש הוה גם כוונת הטור כן דהיינו בבקר שהי' אפשר או שפרע לפי ראות הדין:

זמן. דוקא בקבע לו זמן דגיל' הלו' דעתו דצריך להמעות עד שיכל' הזמן משא"כ בסתם הלוא' וכמ"ש הט"ו בס"ס זה. סמ"ע:

ותבעו. היינו כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספק' ליה וגם משמע דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך ע"ז לחוד וז"ל ועוד חזק' אין אדם פורע כו' אולי לא מהני אלא היכ' דאיכ' ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכ' דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש ונ"ל עיקר לדינ' דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזק' דאין אדם פורע כו' והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהבי' הטור בסי' ע"א סכ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' ע"ש. ש"ך:

קטנים. כן הוא הסכמת הפוסקים ועיקר ודלא כמ"ש מהרש"ך ס"ב סי' קי"ג דכיון דאיכ' פלוגת' דרבוות' לא מפקינן מיתומים קטנים ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצי יתומים קטנים לומר קים לי אלא קי"ל דנזקקין לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז וכ"פ הב"ח וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד אלא מ"ש עוד בסי' ר"ח דדוק' כשמתחל' נעש' הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלו' והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו החוב אין נפרעין מיתומים קטנים ע"ש אין דבריו נראין בזה דכיון שהוא בתוך הזמן בכל ענין נפרעין מהן. שם:

בשטר. כת' הסמ"ע משמע דבשטר א"צ קבלת עדים מחיים ואף שהטור בשם הרא"ש פסק בסי' ק"י דאפי' בשטר אין מקיימים בקטנותו ע"ש היינו דוק' במילי דצוואה או כשמט' זמן לגבות עמ"ש שם ובסי' (מ"ז) [מ"ו] והש"ך כת' דלית' אלא להרא"ש שם בעינן כאן שנתקיים קודם שמת וכמ"ש בסי' ק"י ס"ק י"ב ע"ש עכ"ל:

נאמן. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך הזמן ה"ל משואיל"מ וכ"כ בסמ"ע סי' ע"ה (כמ"ש שם בס"ק כ"ז ע"ש). ש"ך:

פרעתיך. פירוש ופסקו עליו דאינו נאמן לומר פרעתיך אפי' לאחר זמן וע"ל סי' ע"ט. סמ"ע:

כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך הזמן אלא מאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר הזמן. ש"ך:

מופקדין. לכאור' הרא"ש בתשוב' והט"ו בסי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלו' אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לו דין פקדון אינו נאמן דמאן פליג ליה ועוד י"ל דדוק' כאן דמיירי שאין לו הנא' מן המעות כמ"ש מהרי"ו בתשוב' שם משא"כ התם דיש לו הנא' מהמעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלו' להשלים החסרון וע"ש ובתשובת מהר"י ן' לב ס"א כלל י"ז סי' צ"ד. שם:

שקבע. כת' בתשובת מהר"א ששון סי' ע"ד דבפרעון סחור' לא אמרינן חזק' אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינ' דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו לא משמע הכי אלא דוק' בפקדון שאסור ליגע בו וכן בעוסק לצורך המפקיד ואין לו הנא' ממנו הוא דאמרינן דעביד ופרע תוך זמנו אבל כשיש לו הנא' לא וא"כ ה"ה פרעון סחור'. שם:

קונטרס. נרא' דדוק' קונטרס קאמר ולא כל דף ודף מפני שהדף הראשון מהקונטרס מדובק להאחרון נמצא כל המונח תוכו שם א' עליו עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך דמסופק אם אפי' על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחל' בעד כולם ע"ש מה שמחלק בזה:

שצריך. בע"ש כת' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מית' ע"כ וכת' הש"ך דיפה כוון דמשמע אפי' הלו' בפנינו ומוד' שלא פרע צריך שבוע' להי"א וכ"כ כסמ"ע בסי' קי"ד ס"ד ע"ש וכ"ש כשידוע שלא צוה הלו' כלום כו' וע' במע"מ ריש ב"ב ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך עכ"ל:

לישבע. הטעם כיון דהלו' טוען ברי שפרעו משא"כ ביתמי דאין כאן מי שטוען ברי והב"ד אינן טוענים עבורם משום דהוי מלתא דלא שכיחא לפרוע תוך הזמן. סמ"ע:

עיקר. כת' הש"ך דנרא' מדברי הרב דר"ל דא"צ שבוע' כלל אפי' לאחר הפרעון וכ"מ בטור וכן מוכח להדי' בבעה"ת ודלא כב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונ' צריך לישבע קודם הפרעון וזה לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר הפרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם הפרעון אך לפ"ז קשה על הרב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ובר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון (וכן הקש' בט"ז והניח בצ"ע ע"ש) ודוחק לחלק בין שכירות להלוא' ואדרב' משמע להדי' בתו' ובנ"י דשכירות עדיף יותר לתובע וא"ל דכאן איירי בשטר דוק' דהא לענין אחר הפרעון ודאי דאין חילוק בין מלו' בשטר למלו' ע"פ וצ"ע ולענין דינא נרא' עיקר כמו שפסק הב"ח דקודם פרעון אין צריך לישבע אפי' במלו' על פה רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלו' בשטר כו' ע"ש דמביא ראי' לזה:

קבע. לאו דוק' אלא ה"ה קבע לו זמן ועבר זמנו וע"ל ר"ס פ"ב. סמ"ע:

היום. דברי המחבר צ"ע דאף שכת' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כת' כן דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס זה כת' דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכת' עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דהיום פרעתיך ובזה אינו נאמן כי אם בסוף היום דוק' דאז יש לו מגו דאי בעי אמר בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות ושכחת שפרעתיך משא"כ כשעומד באמצע היום דכלות הזמן דניח' ליה טפי לומר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר וה"ל מגו דהעז' וכ"כ התו' ובעה"ת בהדיא עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נ"ל דא"כ דטעמא הוא משום מגו דהעזה אפי' בסוף היום נמי כשטוען פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן דה"ל העזה לומר פרעתיך היום ושכחת ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש) אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום כו' ומ"מ נלע"ד דאין דברי המחבר מוכרחים כו' אלא נ"ל עיקר לדינא דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום אך ענין מגו נרא' דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וא"כ המע"ה עכ"ל הש"ך וע"ש:

טענינן. שפרע ביומא דמשלם זמניה אפי' במלו' ע"פ או בשכירות ומ"מ נ"ל דלמאן דס"ל סי' ק"ח ס"ד דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיח' א"כ ה"ה הכא ונרא' שלכך כת' הרב דין זה בל' וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מ"מ נ"ל לדינ' עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש בס"ס שס"א. ש"ך:

ונפטר. במגו דפרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרינן מגו במקום חזק' ולא איפשט' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלו' אפי' בעדים לא מפקינן מיניה אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשט' עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם חזק' אין אדם פורע כו' ואף למ"ש בס"ב (כמ"ש בס"ק י"ג) דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כמ"ש בסי' ע"ב משא"כ הכא שטוען שפרעו תוך זמנו נ"ל דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון וכת' הרמב"ן ז"ל דקבעי ליה בי דינא זמן יכול לומר פרעתי דעביד אינש דפרע בגו זמניה דב"ד וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין בא מלו' לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דלמא פרעיה ע"כ משמע דס"ל דבקביעת זמן בב"ד לא אמרינן חזק' אין אדם כו' ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראי' היא כלל דהתם לא קבעי ליה ב"ד זמן אלא אמרו ליה חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצריך עיון עד כאן לשון הש"ך:

יורשיו. ובסמ"ע גורס נפטר המלו' תוך הזמן והוציאו יורשיו השט"ח והלו' הוציא כתב פרעון. ע"ש:

ע"א. ע"ש בסי"א בדברי המחבר ושם אינו מפורש דאיירי כשכתוב באותו כתב שפרעו בתוך זמנו אבל בטור שם סט"ו מפורש באר היטב. סמ"ע:

ותבעו כו'. עבה"ג:

וה"ה כו'. דטענת מחילה טענה גרוע ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי כמ"ש תוס' גבי סטראי וכמש"ל סי' ע"ה ס"ז ואפי' יש כו' עמש"ש דאל"כ ליהמניה כאן לומר פרעתי במגו דמחלתי ואיבעיא להו אי אמרי' מגו במקום חזקה תיפשט דלא אמרי':

אפי' קטנים. דאמרי' שם קע"ד דחיישי' לצררי וי"ל דאפי' בתוך הזמן אתפסה צררי כמ"ש גבי אלמנה אין אלמנה נפרעת כו' כמ"ש בגטין ל"ד ב' ושם רב לא כו' דחייש לצררי כו' וחיישי' אפי' בתוך זמנו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דוקא שם חיישי' משום דש"מ סמוך למיתתו אורחיה לאתפסה צררי דניחא ליה שלא תתבזה אלמנותו בב"ד כמ"ש בכתובות צ"ז ב' וראיה ממ"ש קנ"ח א' נפל הבית עליו כו' והקשה תוס' שם ד"ה ובה"א כו' קשיא לר"י למ"ד כו' תיפוק לי כו' אבל למש"ל ניחא כיון דבפתע פתאום ל"ל להכי וכ"כ תוס' שם בשם הר"ש וע' ברא"ש פ"א שם: (ליקוט) אפי' קטנים. ותוס' שם ד"ה אפי' והר' יונה חולקים ע"ז ע"ש (ע"כ): (ליקוט) אפי' קטנים. דלא כתוס' שם ד"ה אפי' והר' יונה ומ"ש בגמ' ואע"ג דאמר מר הבא כו' ול"ק רבותא יותר דלא גבי כלל משום דזה אינו כ"א לר"ה בריה דר"י ולא לר"פ ונקט אליבא דכ"ע ומה של"ק בסוף ב"ב א"ב בין ר"פ לר"ה בכה"ג משום דהם לא ס"ל דר"ל ועתוס' הנ"ל. ותו' והרא"ש תי' בע"א דקמ"ל דאפי' שבועה א"צ. ועוד דקדק הר"י דלה"ק בסוף ב"ב משום צררי ול"ק משום פרעון אלא לאשמעי' בכה"ג והרא"ש תי' דבפרעון ה"ל לאהדורי שטרא. ועוד הוכיחו תוס' מדלא תי' בערכין על הא דאר"י אין נזקקין בכה"ג. ואין זה מוכרח דלא ניחא להו לשנויי דלא כאביו ורבא ור"פ ור"ה. וריצב"א תי' הובא גמיי' רפי"ב מה' מלוה דאף אם ר"י ל"ל דר"ל מ"מ הלכה כר"ל והא דל"ק רבא הלכה כר"ל בד' משום דרבא ל"ל דר"ל ואף שהתוס' סתרו זה וכ' מ"מ גם לדידן מוכח כו' ר"ל מדנקט בכמה מקומות הא דרבא ואין זה מוכרח דוקא היכא דלא איתמר בהדיא ומכח זה נדחקו תוס' בע"ז ו' ב' ופ' דלא כר"ל שם אבל הרי"ף ורמב"ם פ' שם כר"ל וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ח ס"ב וטעמם דההיא תניא כוותיה נשנית לאחר רבא וכן כאן. והביא הג"מ שם ראיה דהא אמרי' מגו נגד קטנים כמש"ש ל"ג א' וא"כ ה"ה לחזקה דהא איבעיא שם אי חזקה עדיפא וער"ס ק"י (ע"כ):

אם היה. דמקיימין את השטר שלא בפני בעד כמ"ש בב"ק קי"ב ב':

או אפי' כו' ונתקבל. הלא"ה לא כמ"ש שם: (ליקוט) ונתקבל עדות. כו'. תוס' שם ד"ה הנ"ל מגמ' רפ"י דב"ק (ע"כ):

דבמלוה ע"פ כו'. אע"ג דגמ' מיירי בשטר ממ"ש אע"פ שאמרו היא ליפרע כו' מ"מ בע"פ נמי כיון שהטעם משום חזקה כו' ואף מיתומים שהטעם דלא גבי מינייהו מלוה ע"פ דטענינן להו דלמא צררי כו' וטוענין ליתומים כמ"ש בפ"ב שם וכלום טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למטען כמ"ש שם נ"ב א' וכ"כ הג"א בפ"ק שם ע"ש: (ליקוט) דבמלוה ע"פ כו'. מדפריך שם ממתני' דשם ומתני' דשבועות מנה כו' (ע"כ):

ובלבד כו'. כמ"ש שבועות מ"ה ב' ל"ש אלא ששכרו כו' אע"ג דאיכא תרי חזקה גבי בע"ה כמ"ש שם ואע"ג דע"כ צריך לחלק בין חזקה דכאן דהוא חזקה אלימתא מדאיבעיא להו תבעו לאחר כו' מ"מ כיון דלא איפשטא וקי"ל לקולא כמ"ש בס"ה ה"ה כאן:

אם תבעו כו'. דס"ל דחזקה הוא כמו עדים וכמ"ש בב"מ י"ז א' גבי עדים וצ"ע שהרי איבעיא להו לגמ' אי אמרי' מגו וקי"ל לקולא דאמרי' מגו אלמא לא הוה כעדים ועתוס' שם ד"ה מי ואור"י כו' ועש"ך:

י"א דלא כו'. דדוקא במלוה משום שהנאתו של לוה וכמ"ש ולואי שיפרע כו' אבל בשאינו נהנה ל"ש וז"ש ועוסק כו' ועש"ך סק"ט:

כשאר פקדון. דאסור ליגע בו ועהג"א ס"י השואל:

ושכירות כו'. כמ"ש בגמ' ס"פ השואל: (ליקוט) ושכירות כו'. ער"ס שי"ז וי"ד סי' ש"ה סי"ד (ע"כ):

ואינה משתלמת. שם ס"ה:

מיהו כו'. ב"ב שם שאני הכא דכל שפא כו': (ליקוט) מיהו כו'. מ' דוקא בסיום הקונט' אבל הטור בסי' קנ"ז פי' דל"ד דאפי' קודם גמר השפה וע"ש בש"ע ס"ח ועש"ך כאן שפי' סוגית הגמ' בע"א דה"ק שאני כו' ומודה בכה"ג ריש לקיש לאביי ורבא דמקדים לשלם בעד הכל דלא ליטרדן בכל שפה ושפה (ע"כ):

אם כו' להרמב"ם כו'. כמו ביתמי וכמ"ש ואע"ג דאמר מר כו': (ליקוט) להרמב"ם כו'. כמ"ש סי' קי"ד ס"ד (ע"כ):

וי"א שצריך. מדנקט יתמי ולא נקט רבותא יותר לקוחות דקי"ל מלוה ע"פ גובה מיתומים ואין גובה מלקוחות ועסמ"ע וש"ך: (ליקוט) וי"א כו'. כמו חייב מודה שגובה מיתומים ולא מלקוחות. והמ"מ דחה סברתם דשם משום קנוניא ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א שצריך. דבלקוחות חיישי' לצררי אף במקום דלא חיישי' מב"ח ועתוס' דכתובות ק"ב ב' בד"ה אימר כו' ותי' רבי כו' ובגטין נ"א א' ד"ה אימר כו' ואע"ג דלא חייש לצררי שם גבי יורשין דקתני מב"ח ר"ל מיתומים ולא מלקוחות אלמא חייש גבי לקוחות ולא ליתומים (ע"כ):

ואם הלוה כו' י"א כו'. כיון שטוען בריא אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק. הרא"ש שם וכמ"ש שם ל"ג א' בעובדא דרבה בר שרשום ועתוס' שם ד"ה מיגו כו' ור"ל היסת לאחר שפרעו וכמ"ש ש"ך וכמש"ל סי' ע"א גבי נאמנות: (ליקוט) י"א דצריך כו'. וכ"ד הרמב"ם וכמ"ש בר"ס שי"ז וגם מ"ש הטוש"ע בסי' פ"ד ס"א וס"ד אא"כ כו' היינו לאחר הפרעון שבועת היסת דאל"כ ק' הא טענינן ליתמי אבל בכה"ג שפיר כמ"ש תוס' ל"ג א' ד"ה מיגו. וי"ל כו'. וכ"פ ש"ך (ע"כ):

וי"א כו'. דס"ל דחזקה הוי כמו עדים שלא פרעו וכמש"ל בס"א גבי הוחזק כפרן וצ"ל לסברתם דדוקא לענין מגו איבעיא להו לגמ' אבל בשאר דברים לא וצ"ע:

וי"א דהא כו'. כגי' הספרים הקובע זמן לחבירו ובא בזמנו כו' ועתוס' שם ד"ה ובא בזמנו וא"ת מ"מ ניפשוט כו' ואור"י כו' ע"ש שחילקו דאע"ג שלאחר זמנו נאמן לומר אפי' פרעתי תוך זמנו מ"מ ביומא דמישלם זמניה אע"ג דנאמן לומר פרעתיך היום אבל בתוך זמנו לא דאין זה מיגו דלא חציף כו'. וכן חילקו שם ל"ג א' ד"ה לקוחה כה"ג וכן בשאר מקומות וע' בטוש"ע בכל המקומות שכ' כס' התוס' אבל בעה"ע ובעה"ת לא חילקו בכך דכל שנאמן לומר היום נאמן אף לומר בתוך זמן אלא דבשואל איירי בסוף היום ודב"ב מיירי בתחלת היום ואף פרעתיך היום אינו נאמן:

(ליקוט) בסוף היום. אבל ש"ך כ' דה"ה כל היום לאפוקי תחלת היום דאז ודאי בתוך זמנו קאמר ע"ש (ע"כ):

וכי אמר כו'. כנ"ל דלא כתוס':

וי"א דוקא. דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ועתוס' דב"ב ע"ב ד"ה מ"ד וא"ת כו' וי"ל כו' ובכתובות פ"ה ב' ד"ה חדא כו':

תבעו כו'. בעיא שם ולא איפשטא וכ' הרי"ף וכל כה"ג קולא לנתבע וכמ"ש בב"ק פ' הגוזל גבי מוגרמת ע"ש:

או בסוף. כנ"ל

הא דאמרי' כו'. דייקו ממ"ש הקובע זמן דוקא בקובע ועסה"ת שם: (ליקוט) הא כו'. ודעת הרמב"ן אינו כן כמ"ש בסי' ל"ט ס"ד וכן הרמב"ם כמ"ש בר"ס שי"ז (ע"כ):