דין האומר לא לויתי והחילוק שבין - שולחן ערוך חושן משפט סימן ע״ט

וכפר בב"ד. פי' לאפוקי חוץ לב"ד וכמ"ש בסמוך בס"ט וכ' הריב"ש סי' שכ"ג דאף שהעדים העידו בב"ד אחר נעשה הוחזק כפרן עכ"ל ד"מ ו':

יותר מק' עדים. בטור וגם ברמב"ם בפ"ו מטוען לא כתב האי לישנא דיותר מק' עדים אלא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתבתי שם דה"ט דאע"ג דתרי עדים שאומרים שפרעו ה"ל כק' אפ"ה אצ"ל שהוא נאמן בהודאתו יותר מק' עדים שהרי עיקר מה שנתחייב לשלם עליו הוא מכח שאמר לא לויתי וע"ז הוחזק כפרן שהרי עדים הכחישו אותו אלא שתאמר הרי גם הם אומרים שפרע ע"ז קאמר עדות העדים שאומרים שפרע מסלקי' אותו מעדותייהו כיון שמתוך דברי הלוה נשמע שמוד' שלא פרע והרי גם הודאתו כמאה עדים וסלק זה כנגד זה ונשאר הוחזק כפרן במ"ש שלא לוה וא"כ צ"ע על מור"ם שג"כ סיים בה"ט שכתבתי שהרי כת' וז"ל ומ"ש לא לוה הרי הוכחש בעדים וא"כ לא ה"ל לשנות דברי הרמב"ם והטור ולכתוב יותר מק' עדים ונרא' דכ"כ משום דסיים המחבר וכתב דאם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך ב"פ אין משביעין אותו היסת על טענה זו ושם משמע למור"ם דהוא מה"ט דהודאת פיו הוא יותר מק' עדים דאל"כ ק' הא כבר נתבאר בטור ובס"ס מ"ו דכל היכא דאמרינן סלק עד נגד עד כמי שאינו עדיין נשאר תביעת התובע וחייב לישבע עליה היסת כאלו תבעו בלא עד מ"ה כתב דשאני הכא דהודאתו שהודה שלא פרעו הוא עדיף מעדים שכנגדו ומגרעין תביעתו כצ"ל דעת מור"ם אבל בפרישה כתבתי דגם שם א"צ לה"ט אלא ה"ט דלא תקנו שבועת היסת אלא משום החזק' דאין אדם תובע למי שאין לו עליו כלום מה שאין כן זה שבא לתבעו על שפרעו ב"פ והוא כבר הודה בבית דין שלא פרעו מתחל' ועיין בע"ש שדבריו מגומגמין שכתב כאן בלשון מור"ם ובסמוך כתב טעם אחר ובלאה"נ דבריו מגומגמין שם וכמ"ש בסמוך:

שהרי הוחזק זה כפרן. ואינו דומה לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ב דשאני התם דלא נעשה נחשד בהאי ממונא אלא בענין אחר אבל זה הוחזק כפרן בהאי ממונא וכמ"ש בפרישה גם לעיל בסי' ע"ה ס"ד ע"ש:

אין משביעין אותו היסת כו'. כבר כתבתי בסמוך טעם על דבריו ובע"ש כ' ז"ל אין משביעין אותו היסת הואיל והוחזק כפרן לממון זה עכ"ל ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין אותו מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחלה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחלה וכ"כ הטור בהדיא וק"ל:

וכן אם הוציא עליו כת"י כו'. בדין הראשון אשמועי' רבותא טפי אף ע"פ שעדים מעידים לוה ופרע אפ"ה חייב לשלם משא"כ כאן דאין כאן עדות שפרע ומ"מ כתב ל' וכן כו' משום עיקר הדין ללמדינו דינו דאפי' בכת"י נעש' הוחזק כפרן וכלשון המחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מטוען ובסמוך בס"ז חזר וכ' המחבר האי דינא ושם כתבתי טעמו למה חזר וכתבו ע"ש:

ואיני חייב לך ומה שאומר אתה חייב לי כמו כן ר"ל כמו סך זה:

וכאומר לא פרעתי ונ"מ דאם באו אח"כ עדים שאמרו שלוה ופרע צריך לשלם שכבר הודה שלא פרע וכנ"ל בס"א:

אם יוכל לומר טעיתי כו'. אין להג"ה זו שייכות לדברי המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה ה"ל לקבעה:

אבל אם באו עדים תחלה. די"ל דהוא ודאי עדיין ח"ל בהודאתו הראשונה והעדים טועי' הן שראו הפרעון על ענין אחר וסוברים שפרע לו חוב זה ומשום דשמע הלוה מעדים שאמרו שפרע חוזר בו ואומר נזכרתי שפרעתי לו וק"ל ועיין לקמן סי' פ':

מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני כו' מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פלוני ופלוני דה"ל להשים אל לבו על מה שנעש' בפניהן ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנ' או בפרעון חובי אבל אם תבעו בבית דין סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"מ וזה מביא עדים שמנה לו בפניהן מנה שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלואה עכ"ל מור"ש ודברי טעם הן (הג"ה ובאו עדים שמנה לו בב"י מחס"ד בשם בעל תרומות דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן על ידו):

ושמעו שנתנם לו דרך הלואה כו'. דוקא כאן ששמעו שנתן לו מעות הוחזק כפרן מה שא"כ כששמעו שהודה לו שח"ל וכמ"ש הטור בסי' ל"ב ופ"א דשם שייך לומר דרך השטאה הודה לזה:

וחזר ואמר פרעתיך. פי' אף אם אמר אחר שהבאת עדים פרעתיך דאלו שאינו נאמן לומר שכבר פרעו כבר כתב זה וגדול מזה דאפי' אם באו עדים ואמרו שלוה ופרע אינו נאמן וק"ל ועפ"ר:

אבל לא לממון אחר. וכתב בתשובת רשב"א בסי' תתק"ה באחד שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן ופסק דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן עכ"ל ד"מ ו':

ונאמן עליו בשבועתו. דקדק לומר בשבועתו ללמדנו דעכ"פ צריך שבועה ואפי' יש ללוה זה שטר בנאמנות אינו נוטל בלא שבוע' כיון דגרע חזקת נאמנות דידיה וכמ"ש הטור והמחב' לעיל בסי' ע"א סעיף י"ג ועפ"ר:

וכן אם הוציא עליו כת"י. ה"ה אם טוענו מתחלה בע"פ וטען להד"ם והוציא עליו כתב ידו אם מקיימו הרי זה הוחזק כפרן דומה למ"ש לפני זה בהוציא עליו שט"ח בעדים וכן הוא משמעו' לשון הטור אלא שהמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם שכתב כהאי לישנא בפ"ז מטוען וכבר כתבו המחבר בר"ס זה בס"א ע"ש וחזר וכתבו כאן ללמדינו דאפי' בכתב ידו אינו נאמן לו' פרעתיך אחר שקיים חתימתו ולעיל לא איירי אלא באם חזר ובא לומר פרעתיך תחלה וק"ל:

ואינו נאמן לומר פרעתי כו'. קאי אמה דסמוך ליה לפני זה כמ"ש וגם אכל הוחזק כפרן הנ"ל קאי:

או יביא עדים שפרע. פי' שפרע בפניהם אחר הכפירה דהא כבר נתבאר ס"א דאף אם העידו עדים שלוה ופרע ל"מ:

מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו כו'. צ"ע מה חידש מור"ם בזה הלא כתבו המחבר לעיל בסמוך בס"ג:

נוטל בלא שבועה. כבר כתבתי לעיל בס"א דאינו דומה לחשוד שאין לו ריעותא בממון זה והמחבר חזר וכתבו כאן ללמדינו הכלל דכל מי שהוחזק כפרן באיזה ענין שיהיה דינו כן וגם לכתוב עליו דאפי' אם ירצה להטיל חרם עליו אינו בידו כ"א חרם סתם דקאי החרם אכ"ע:

ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל אם הכחישו עד אחד אליבא דכ"ע לא נעשה כפרן ויכול לומר חזרתי ופרעתי אח"כ ומ"מ מחולקים הרמב"ם והרשב"א בהכחישו ע"א דלהרמב"ם אף ע"ג דלא נעשה כפרן מ"מ כשטען תחלה להד"ם ובא ע"א ואמר שלוה אע"פ שאינו יודע אם נא פרע כשחזר זה וטען לויתי ופרעתי כבר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכ"כ הטור בסי' ע"ה בסי"ד וגם המחבר כ"כ שם בסי"ג ע"ש אבל הרשב"א ס"ל דלא אמרי' בכה"ג מחויב שבועה ואיל"מ כיון דבשנים לא נתחייב ממון אלא מתוך שנעשה כפרן דאמר לא לויתי והרי עדים מעידים דלוה וכיון שהוחזק כפרן שוב אינו נאמן לומר פרעתי אף שאינן יודעים העדים אם פרע משא"כ בע"א דלא נעשה כפרן על פיו וכיון שאינו יודע שלא פרע נאמן זה בשבועת היסת לחזור ולומר אין לויתי ופרעתי כאלו לא העיד העד כלל דיכול לחזור בו מטענת לא לויתי לטענת לויתי ופרעתי והטור כתב כאן בדין זה ג"כ כן דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליבא דרשב"א כ"כ כמ"ש בדרישה וכן משמע בד"מ והמחבר השמיט כאן ולא כתב זה שכתב הטור דאפי' הכחישו עד אחד משום דפסק כהרמב"ם וכמ"ש בסי' ע"ה סי"ג ע"ש:

וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי כו'. כ"כ הטור והמחב' ג"כ לעיל סי' ע"ה ס"ט ע"ש:

כיון ששתי הטענות באות לפוטרו כו'. הטעם משום דאמרינן מה לו לשקר אלו היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה:

משום שראה עדים שבאו כו'. כ"כ ג"כ הטור בשם ר"י מגא"ש והרמב"ם בס"ס פ' ומהתימא על הב"י וד"מ שכתבו דין זה בל' מצאתי כתוב בב"ת כו' כאלו חידוש הוא הא כתבו הטור בהדיא בסמוך סי' פ':

אם לא היתה הכפירה בב"ד כו'. דעביד אינש דלא מגלה טענתו אלא בב"ד וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ':

אבל אם אמר פרעתיך אח"כ כו' בזה נחלק דין אמר אתם עידי להוכחש בב"ד דבהוכחש בב"ד אפי' אם אמר פרעתיך אח"כ אינו נאמן כמ"ש בס"ה והטעם דשם הוחזק כפרן בב"ד בטענתו הראשונ' וכל שהוחזק כפרן שוב אינו נאמן באותו ממון וכנ"ל משא"כ זה שלא מיקרי הוחזק כפרן אלא שאינו יכול לחזור בו מטענתו הראשונ' לומר שכבר פרעו כיון שקיבל עליו בעדים שלא פרעו אז וק"ל:

אבל אם אמר ליה מעולם לא היה לך בידי. פי' שלא חזר ואמר נתתי לך אלא אמר להד"ם והעידו העדים שהודה לו פי' שאמר ליה הן כנ"ל בזה הוא הוחזק כפרן אבל אם לא חזר ואמר להד"ם אלא לאחר שאמר תחלה הן א"ל למחר אין לך בידי בזה יכול לתרץ דבריו ולומר אמת שהיה לך בידי ומ"ה אמרתי תחלה הן ואח"כ פרעתי לך ומ"ה אמרתי לך אח"כ אין לך בידי וק"ל:

הוחזק כפרן ועיין בב"י מחס"ו שהאריך בתשו' רשב"א בא' שהיה טוען שלח קבל כלום מחמת האשה מבעל דיניה ואח"כ נודע בעדים שקבל הוחזק כפרן ולא יכול לומר שנתן לה מה שקבל ע"ש מ"ש עוד מזה:

שיכול לתקן דבריו הראשונים. שלא בדקדוק כ' דבריו הראשונים אלא ר"ל דיכול לתקן עתה דבריו שדיבר לפני זה התיקון ועפ"ר:

דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי אמרו פי' אמרו לאותו דבר ובטור כתב אמר והיא היא ור"ל כל מילי דאין האדם מחויב לעשות וגם אין לו תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו אז ה"ל עשייתו בענין שעשאו מלתא דלא רמיא עליה לעשותו באותו ענין וכיון דלא רמיא עליה לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן עשאו מ"ה פעמים משנה מהענין ואומר בהיפך ממה שהיה:

נתבאר בסי' ע' ע"ש סעיף ב' וע"ש מ"ש בסמ"ע:

הודאה בב"ד כו' בד"א כשלא קבל כו'. כל זה נתבאר לעיל בר"ס ל"ט בפרישה ובסמ"ע ע"ש והאי בד"א כו' לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמוד' שלא פרעו וכ"כ הטור בשם התוס' בסי' ל"ט בס"ד והא דכ' המחבר בס"ס זה דאם יצא בסרבנו' ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דמשמע דוקא ביוצא בסרבנות ושמתוהו הוא דגובה ממשעבדי הכי פירוש' בכה"ג דיצא בסרבנו' ושמתוהו אפי' אומר פרעתי אינו נאמן וגובה אפי' ממשעבדי הא אם לא שמתוהו ואמר פרעתי אינו נאמן לגבות ממנו אפי' מבנ"ח וכן צריכין אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט הנ"ל כתב כדברי התוס' דכל הודאה בב"ד טורף ממשועבדים אפי' בלא סירוב ושמתא וכמ"ש שם וע"ש בדרישה דכתבתי לשון התו' והרמב"ם והוכחתי דג"כ ס"ל הכי בפשיטות כדמוכח מל' הרי"ף שם והמחבר כאן. ולעיל סי' ל"ט תפס ל' הרמב"ם דפ"ז מטוען ולא כתב כאן דין טירוף דלקוחות היכא דמודה דלא פרע דזהו פשיטא אלא כתב דינא היכא דכותבין ב"ד ושלא יהא אז נאמן לומר פרעתי וכתב דביתבי בי תלתא והוצרכו לשלוח אחריו זה מיקרי סירוב מדלא ציית דינא לבא מאיליו ואז כותבין עליו משא"כ אם לא הוצרכו לשלוח אחריו אלא בא והורה מעצמו ויצא ואמר פרעתי כו' ובזה ס"ל דדוקא ביוצא בלא סירוב הדין כן הא יצא בסירוב כותבין וכמ"ש בס"ס זה וכנ"ל בפרישה גם בסמ"ע כתבתי לעיל סי' ל"ט דדוקא היכא דלא כתבו עד שיצא הוא דאין כותבין לו לבדו כשחזר ובא דילמא כבר פרעו אבל כששניהם בב"ד כותבין הודאתו ונותנין ליד התובע דכיון דיודע המוד' דכתבו לכשנגדו הודאתו לא יפרע לו עד שיקחנו מידו אבל כשסירב תחלה והוצרכו לשלוח אחריו או שסירב לבסוף ולא קיבל דינו והוצרכו לשמתו אזי כותבין אפי' שלא מדעתו וע"ל ס"ס ע' דכתב המחבר עוד חידוש דאף אם לא סירב לא בתחלה ולא בסוף אלא שלא היה בידו לפרוע ואז צריכין לכתוב לו מעשה ב"ד כדי שלא ישתכח הדבר אז ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דהיה לו ליקח המעש' ב"ד בידו כשפרע וס"ל דוקא בפסק דין העומד לפרוע מיד הוא דנאמן לומר פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט והמחבר פסק שם דאפי' נגד פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש ודוק ובתשובה הארכתי והוכחתי מדברי ב"ת שער נ"ז דדוקא בכה"ג דכתב המחבר בס"ס ע' שלא היה לו לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד (והיינו שט"ח גמור) דאז ה"ל כאלו כתב הלוה למלוה שטר גמור (או שסירב בב"ד ולא רצה לקיים ציווי ב"ד כמ"ש כאן) מ"ה אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ הא אם החרימוהו הבית דין על שלא בא על היריד ופרע לחבירו לזמנו על כת"י שביד המלוה או שעשה הבית דין פשר' בין הלוה והמלוה לשלם למלו' לזמני' ועבר הזמן והחרימוהו על זה ואח"כ טוען פרעתי לו הכת"י שבידו עלי אין זה מיקרי מעשה ב"ד למחשב כשטר גמור דלא ליהוי נאמן לו' פרעתי כיון דלא סירב מתחל' כ"כ וטוען שמחמת שלא היה לו אז מ"ה לא פרע לו לזמנו ואח"כ היה לי לפרעו וכ"ש אם מת שאין מוציאין מיורשים ומלקוחות עי"ז:

בין שאמרו חייב אתה ליתן לו. פירוש אע"פ שאין ל' זה דין מוחלט שיתן לו כלשון צא תן לו אלא הוא כאלו הדיינים מסופקים בדינו ואמרו נרא' בעינינו שתתחייב אתה ליתן והל"ל דלא יהא נאמן לומר שפרע לו דכיון דלא החליטו עליו לא היה לו ליפרע לו אפ"ה אין התובע יכול להוציא ממנו ואמרי' דאין דרך בני אדם לדקדק כל כך בל' הדיינים ול' חייב אתה ליתן לו ג"כ משמע להו ל' פסק דין ובסעיף שאחר זה שהעדים מעידים עליו שלא פרעו מחלקינן בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו כדי להקל על הנתבע שלא יהא כפרן דבכל מקום שנוכל ללמוד זכות על הנתבע שלא יוציאו מידו או שלא יהיה כפרן עושין וכמו שאמרו דכל ספק הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע וק"ל:

כתבו לי הודאתו. עיין בפרישה שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבים לו אבל פסק דין כותבים לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כ' כאן דלא יכתבו לו פסק דין ובפרישה כתבתי דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פסק דין שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהיה הוחזק כפרן ע"י פסק דין זה וסברא זו כ' ב"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט ע"ש:

לפיכך אם חזר פעם אחרת. פי' לאחר שהכחישוהו עדים ואמרו לו הבית דין שיפרע לו כמו שציוו עליו:

בסרבנות ושמתוהו. דוקא שמתוהו קאמר וכמ"ש בפרישה ובסמ"ע בסימן ל"ט ע"ש:

וגובה אפי' ממשעבדי. דכל מעשה ב"ד יש לו קול:

אפי' בלא דעת הלוה. ולא חיישי' שמא יפרע לו ויחזור ויתבענו בו כנ"ל בס"ס י"ב:

(סעיף א' בש"ע יותר ממאה עדים) הא דנקט יותר כו' דאלו הוה בשוה עם העדים היה לנו לומר אוקי הודאתו ששקול כבי תרי נגד תרי סהדי ואוקי גברא אחזקת כשרות שלו ולא הוחזק כפרן משום הכי אמר דהודאה היא יותר מעדים וע"כ ההודאה עיקר ובתרה אזלינן וזה פשוט ובסמ"ע האריך בשביל קושיא זאת. זלפענ"ד הוא ללא צורך:

(סעיף ב' והרי כפר) א"צ מנ"ל לפרש הל' בענין שיהא כפרן דלמא ה"ק גם אתה חייב לי כסך הזה דא"כ לא הל"ל שאתה תובע ממני הל"ל כמו שאני חייב לך אלא ה"ק שאין כאן אלא תביעה בעלמא שאתה מעליל עלי ואדרב' אתה חייב לי וצ"ע רב בפסק זה דמשמע כאלו טוען להד"ם ואם יבואו עדים שלוה פעם א' הוחזק כפרן וכמ"ש הסמ"ע בזה ותימה דהא אין כאן אלא משמעות שאיני חייב לך דלמא ה"ק איני חייב לך מחמת שפרעתיך וכמו דאמרינן בסימן זה סעיף י' בהדיא והרוצה להוציא ממון ע"פ פסק זה עליו לברר ולתרץ תמיהא רבה זו והרצתי דברי לפני מוחז"ל והודה לדברי:

(סעיף ט' ובאו ב' עדים והכחישו) אבל עד א' לא נעשה כפרן ויכול לומר פרעתי אחר כך וק' דבסי' ע"ה סעיף י"ד בטור ובש"ע סעיף י"ג כ' דבעד אחד ה"ל מחשואיל"מ ותירץ בסמ"ע וכאן כתב כרשב"א שמביא ב"י דס"ל כן ולעיל כתב כרמב"ם ודבריו תמוהים דהא פסק בהדיא סי' ע"ה כרמב"ם והיאך מזכה שטרא לבי תרי ונלפע"ד דיש חילוק בעד אחד מכחישו לטענה קמייתא דאם הוא מודה תיכף לדבריו אלא שרוצה לפטור בטענה אחרת אז אנו חושבין העדות של עד אחד כאלו הוא שנים וממילא הוי משואיל"מ ומזה מיירי ההיא דסימן ע"ה שזכרתי אבל כאן מיירי שמתחלה טען להד"ם ועד אחד מעיד שלוה והוא מכחיש את העד אחד נמצא הוי כמאן דליתא וחייב שבועה כנגדו אלא שבשעת שבועה רוצה לתקן שבועתו ולישבע בענין שהוא פטור בעד אחד בזה הדין עמו דמ"מ נשבע להפטר מה לי שיהיה פטור מצד הכחשת העד מה לי שיהיה מצד אחר אדרבה אנו רואין צדקתו שמתקן שבועתו ע"צ היותר ברור ומש"ה כתב הטור כאן וכשבא לישבע חזר וטען וכו' להורו' על מ"ש ומ"ש הטור בסי' ע"ה בשם הרמב"ם בסי"ד ובא ע"א והכחישו כו' היינו בדרך שכתבתי תחל' דבשעת הכחש' הוד' לו הלוה אלא שטוען פרעתי ואמר שם כיון דבשעת הכחשה מודה לו הלוה אלא שטוען פרעתי' ע"ז אמרינן כיון שע"א מחייב שבועה בהכחישו והוא מודה לו ה"ל כשנים אלא דמ"ש איני יודע א"א ליישבו דהא כתב בסי' ע"ה ס' י"א דחייב מכח ברי עדיף ע"כ צ"ל דמ"ש הטור אפילו ע"א מכחישו לא קאי אלא על טענת פרעתי וכפי הדרך שזכרתי אבל באיני יודע אין שייך הכחשה אלא דקמ"ל דהוא בעצמו יכול לומר איני יודע בשעת השבועה ולא משוה עצמו לכפרן כנלע"ד ברור אחר העיון:

(שם פרעתיך אחר כך נאמן) הטור כתב ע"ז בשם הר"ר יונ' אפילו כפר חוץ לב"ד אינו נאמן אחר כך לומ' פרעתי ולכאורה הוא תמוה היאך נעשה כפרן חוץ לב"ד דהא לא מגלי אינש טענתו אלא בב"ד כמ"ש סימן פ' וי"ל דקאי על אם אומר אתם עידי דמהני אפי' חוץ לב"ד ולא כדיעה הא' אבל יותר נראה לי דהרר"י לטעמיה שכתב הטור סוף סימן קמ"ו משמו סעיף מ"ו. דהודאה אפילו חוץ לב"ד שבא לו חובה מכלל דבריו שנתכוין לזכות חשובה כמא' עדים ה"נ הוי כן אפילו בלא אמר אתם עדים דהא הוא נתכוין לזכותו במ"ש לא לויתי אלא שאנו לומדין חובתו מזה שלא פרעו וכיון ששם קי"ל כהרר"י שכ"כ שם בש"ע בשם יש מי שחולק וכו' ה"נ קי"ל כנלע"ד ברור ונכון אף שבש"ע לא הביאו מ"מ הלכה רווחת היא כנלע"ד:

(סעיף י') אין לך בידי סתם פי' לאחר שתבעו בדין אומר ב':

(סעיף י"ב בד"א כשלא קבל כו') כבר כתבתי סי' ל"ט הנלע"ד במקום שיכול לומר פרעתי לא טריף מלקוחות שיאמרו קנוניא עשית עלינו אלא דבמקום שברי לנו שלא נפרע מצי טריף אפי' מלקוחות מכח הודאה זו בב"ד והכא אמר באם יש ספק בפרעון אפילו הלוה יכול לומר פרעתי במקום שברור לנו שלא נפרע הן ע"פ עדים הן ע"פ הודאתו בשעה שהיו לו בני חורין מבלי חשש קנוניא יכול לטרוף מלקוחות דיש לזה קול ומ"ש הסמ"ע בענין שהחרימו הדייני' במי שלא בא על היריד לפרוע הכ"י שלו שביד המלו' או שעשו ב"ד פשר' לשלם לזמנים ועבר הזמן והחרימוהו ואחר כך טוען פרעתי לו הכת"י אין זה מקרי מעשה ב"ד דלא יהא נאמן לומר פרעתי כיון דלא סירב מתחל' כ"כ וטוען שמתחל' לא פרע לו מחמת שלא הי' לו וכל שכן אם מת שאין מוציאין מהיורשים ולקוחות עי"ז עכ"ל ונלע"ד כיון דמעש' בית דין יש לו קול ומסתמ' ידע שהחרימוהו ונתנו לשכנגדו כתוב וחתום אם איתא שפרע לו הו"ל ליקח הכתב ממנו וכבר כתב רמ"א בסי' ס"ט סעיף ב' פסק דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והכי נמי בכ"י הזה:

בב"ד. כת' הריב"ש סי' (שכ"ג) [שנ"ד] דאף דהעדים העידו בב"ד אחר נעשה הוחזק כפרן עכ"ל. סמ"ע:

חייב. בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ט"ז פסק דכשאומר להד"ם ועדים מעידים שלוה וחזר ואמר בב"ד פרעתי קודם נאמן אם הביא עדים והש"ך כתב דאינו נ"ל דמשמעות הפוסקים לא משמע הכי ע"ש שדח' כל ראיותיו:

יותר. עמ"ש הסמ"ע בזה לתת טעם למה שינה הרמ"א לכתוב ל' יותר וברמב"ם והטור ליתא ע"ש (והט"ז כתב דללא צורך האריך בזה דה"פ דאלו הוה בשוה עם העדים ה"ל לומר אוקי הודאתו ששקול כבי תרי נגד תרי סהדי ואוקי גברא אחזקת כשרות שלו ולא הוחזק כפרן מ"ה אמר דהודאתו הוא יותר מעדים וע"כ ההודא' עיקר ובתרה אזלינן וזה פשוט עכ"ל):

שבועה. ול"ד לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הט"ו בסי' צ"ב דשאני התם דלא נחשד בההוא ממונא אלא בענין אחר. אבל זה הוחזק כפרן בהאי ממונא סמ"ע:

היסת. בע"ש כתב הטעם הואיל והוחזק כפרן לממון זה ע"כ ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין אותו מטעם דכבר הוד' שלא פרעו מתחלה דכל האומר לא לויתי כו' וכ"כ הטור בהדיא כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דטפי ה"ל להשיג עליו דאי הטעם משום שהוחזק כפרן אמאי לא ישביעו היסת לאחר הפרעון וכ' הב"ח דה"ה אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממונו שלא כדין ג"כ מוחין בידו כו' ואין דבריו נראין וע"ל סי' פ"ב ס"ד עכ"ל:

יתכן. דכיון שאומר יתכן שאתה חייב לי כמו כן המעות ר"ל שאיני חייב לך מחמת שמגיע לי כנגדו כסך הזה א"כ ודאי לא פרעו דהיאך יפרענו כשחייב לו ג"כ כנגדו מ"ה אם באו עדים שאינו חייב לו אע"פ שמעידי' שפרעו חייב לשלם עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דצ"ע רב בפסק זה ותימא הוא דדלמא ה"ק איני חייב לך מחמת שפרעתיך וכמ"ש בס"י בהדיא והרוצה להוציא ממון על פי פסק זה עליו לברר ולתרץ תמיה רבה זו והרציתי דברי לפני מו"ח ז"ל והודה לדברי עכ"ל:

ועיין. אין להג"ה זו שייכות לדברי המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה הוה ליה לקבעה. סמ"ע:

מעולם. דאילו אומר לא לויתי ובאו עדים שלוה אפי' או' אח"כ נזכרתי שפרעתי ובאו עדים שפרעו אינו נאמן כ"כ הנ"י וכן משמע בריב"ש סי' שצ"ב וע"ל סימן פ"א ס"ך. ש"ך:

תחלה. ומדברי הה"מ הביאו הב"י ס"ס פ"ב מבואר להדיא דאפי' באו העדים תחלה נאמן. שם:

ופלוני. עמ"ש הסמ"ע בשם מהרש"ל וכ' עליו דדברי טעם הן והב"ח חולק וס"ל דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה מניתי לך כו' ע"ש וכן נ"ל וגם ברבי' ירוחם כ' מנה מניתי לך כו'. שם:

עדי'. בב"י כתב בשם בעה"ת דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן ע"י. סמ"ע:

שנתנם. משא"כ כששמעו שהוד' לו שח"ל דשם שייך לו' דרך השטא' הודה לזה כמ"ש הטור בסימן ל"ב וע"ל ר"ס פ"א. שם:

חששתי. ודוקא הכא כיון שהעדי' לא ראו ההלואה ממש רק שמעו שנתנם כו' ונמצא שאינו חייב אלא מכח פיו לכך י"ל לא חששתי להודו' כו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש א"י לטעון שום טענה וכמ"ש המחבר בסי' פ"א סי"ב דכל שראו ההלואה ואפי' בהכמנה מעידין עליה ומטעמא דכתב הריב"ש שם דל"ד הלואה להודאה דבהודא' י"ל להשטות הודיתי משא"כ בהלוא' שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי ומשמע דיכולים להעיד סתם שזה חייב לזה ע"פ סמך שראו ההלואה ולא חיישינן שיטען לא חששתי כו' כן נ"ל ברור. ש"ך:

פרעתיך. כלומר שאחר שנתחייב לשלם ויצא מב"ד חזר ואמר פרעתיך אחר שיצאו מב"ד. שם:

אחר. אפי' כפר בק' והוחזק כפרן בנ' ישבע על נ' האחרים כמ"ש סי' ע"ה ס"ד וסי' פ"ז ס"ה וע"ש וז"ל הסמ"ע כתב בתשובת הרשב"א באחד שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן ע"כ וכ"כ ב"י ס"ס ס"ו בשמו ובאמת דין זה צ"ע דלמה יהא מוחזק כפרן לכולן ואפשר משום דגנב מקצתן נעשה חשוד שגנב כולן וס"ל כסברא הראשונה בסימן צ"ב ס"ט דחשוד שמוציא שטר שכנגדו נשבע היסת ונפטר וכאן דמיירי בתשובה שם להדיא בראובן שמת ואלמנתו ביררה כו' האלמנה פטורה משבועה ולפ"ז לדידן דקי"ל כסברא האחרונה דסימן צ"ב לא הוחזק כפרן לשאר השטרות וגם בתשובה שם גופיה מסיים שיש להתיישב בדבר ובריב"ש סי' שנ"ד כתב אין ספק שראובן הוחזק כפרן וא"י לטעון עוד באותן חפצים כלום כו' ונאמן שמעון גם בשיווי החפצים כל שיעריך אותם בדבר שהוא אמוד בהם וא"צ שבועה כו' ומביאו ב"י וצ"ע אמאי יהא נאמן על שיווי החפצים בלא שבועה הלא על זה לא הוחזק כפרן וע"ל סי' ע"ה ופ"ז וצ' עכ"ל הש"ך:

אדם. דנהי דהוחזק כפרן מ"מ לא נעשה חשוד לממון אחר ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' ע"ז וע"ט ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רפ"א ורפ"ו ורצ"ז. שם:

בפניהם. פי' שפרע בפניהם אחר שכפר דהא כבר נתבאר בס"א דאף אם העידו עדים שלוה ופרע לא מהני. סמ"ע:

שהודה. בסמ"ע הקשה מה חידש הרב בזה הא כתבו המחבר בס"ג ותירץ הש"ך דכאן מיירי בהודה על השטר דסד"א דגרע טפי וכ"כ הה"מ להדיא לחלק כן קמ"ל הרמ"א דאין חילוק וכדעת הטור דס"ל כן:

שבועה. היינו קודם פרעון ומ"מ יכול להחרים סתם אבל לאחר פרעון יכול להשביעו היסת וע"ל סי' פ"ב ס"ד חוץ אם טען שפרעו קודם לכן א"י להשביעו היסת כלל לאחר פרעון כמ"ש בס"א דכיון דטען מתחלה לא לויתי הרי הודה שלא פרע קודם לכן והודאת בע"ד כק' עדים דמי משא"כ בשאר הוחזק כפרן. ש"ך:

שני. אבל ע"פ עד א' שהכחישו לא הוחזק כפרן לכ"ע אך מ"מ הוי משואיל"מ ע"פ עד א' להרמב"ם וכ"כ בסי' ע"ה סי"ד והרשב"א חולק והטור כתב כאן דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליב' דהרשב"א כ"כ עכ"ל סמ"ע והגאון אמ"ו ז"ל כתב ע"ז דלפי דבריו הוי הטור מזכה שטרא לבי תרי אבל לי נראה דשאני הכא שהעד בא לאחר שחזר וטען פרעתי דהוי מפטור לפטור ודו"ק ע"כ ונכון הוא וכ"כ הב"ח עוד נ"ל לתרץ דאפי' מיירי שהעד בא קודם טענ' שני' מ"מ הטור לא מיירי כאן מדין משואיל"מ אלא בא לומר דמ"מ לא הוחזק כפרן ע"פ עד א' ואם טען אח"כ פרעתי נאמן והוא מדברי בעה"ת ומ"ש נשבע היסת שפרע או שא"י כו' קאי בעלמא היכא דאינו מכחיש העד ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח הא בטוען א"י וע"א מעיד שלוה ה"ל משואיל"מ ולפי מ"ש לק"מ ודו"ק ואע"פ שלשון הטור מגומגם קצת מ"מ אין ספק שזאת כונתו והוא אמת עכ"ל הש"ך (ועיין בט"ז מ"ש בזה ליישב בענין אחר ע"ש):

לפוטרו. משמע דאם טוען איני יודע אם פרעתיך כיון דחייב כמ"ש סי' ע"ה ס"י שוב א"י לטעון פרעתי וקשה דהא כתב הרמ"א שם דאם חזר ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבוע' וצ"ל דס"ל ששאני התם שטוען שבאותו פעם שאמר א"י באמת לא ידע ועכשיו נזכר הלכך ישבע שכן הוא אבל הכא אומר שמתחל' טען שקר וע"ל סימן פ' וסי' קמ"ו ס"ד ובטור שם. ש"ך:

שראה. לשון הסמ"ע כ"כ גם כן הטור בס"ס פ' בשם ר"י מיגאש והרמב"ם ותימא על הב"י וד"מ שכתבו דין זה בשם מ"כ כאילו חידוש הוא עכ"ל ולק"מ כי בטור אינו מפורש די"ל אפי' באו עדים אחר טענה שני' והכחישוהו ע"ש ועוד מפורש במ"כ אפי' ראה עדים ממשמשים ובאים וגדולה מזו כתבתי בס"ס י"ד שהרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם חולקים על המ"כ ושדברי הרב צ"ע לדינא ע"ש. שם:

מפורסם. בד"מ לא חילק בין שהקול מפורסם או לא וגם לא מסתבר לחלק בכך כיון דאיהו מתחלה טען כן ול"ד לסי' ע"ב סי"ח דהתם כיון דאינו נאמן אלא במגו דהחזרתי שפיר שייך לומר כן דלא חשיב מגו כיון דיש קול מפורסם ירא לטעון כן וכה"ג כתבו הט"ו בסי' ק"נ ס"ה דהורע כח המגו כיון שיצא הקול וע"ש משא"כ הכא ואולי יש לקיים דברי הרב דכיון דהא דטוען וחוזר אפילו מפטור לפטור טענ' גרועה היא דלא מהימן אלא משום מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא ומפטר א"כ הכא אמרינן דלא בעי קאי בקמיית' משום שהקול מפורסם וליכא מגו ודמי לסי' ע"ב סי"ט ומ"מ צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון שמתחלה טען כן ואלו הי' עומד בטענתו הי' פטור דבשביל קול מפורסם לא מפקינן ממונא וא"כ מכל מקום הוי מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא שהרי כבר טען כן ולא חשש לקול וצ"ע. שם:

נאמן. ובזה חלוק דין אתם עדי להוכחש בב"ד דבב"ד הוחזק כפרן על ממון זה לעולם עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז הטור כתב ע"ז בשם הרר"י אפי' כפר חוץ לב"ד אינו נאמן אח"כ לומר פרעתיך ולכאורה הוא תמוה הא קי"ל בסי' פ' דלא מגלי אינש טענתי' אלא בב"ד ונ"ל דהרר"י לטעמי' שכ' הטור בס"ס קמ"ו בשמו דהודא' אפילו חוץ לב"ד שבא לו חובה מכלל דבריו שנתכוין לזכות חשוב' כק' עדים ה"נ כן אפילו לא אמר אתם עדי דהא נתכוין לזכותו במ"ש לא לויתי אלא שאנו למדין מזה חובתו שלא פרעו וכיון דשם קי"ל כהרר"י שכ"כ שם בש"ע בשם יש מי שחולק כו' ה"נ אף שבש"ע לא הביאו מכל מקום הלכה רווחת היא כן נ"ל עכ"ל):

שהודה. באתם עדי או בהודאה גמורה ע"ש מ"ש בסי' פ"א ע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס ס'. ש"ך:

דמי. עיין בב"י שהאריך בתשובת רשב"א בא' שטען שלא קבל כלום מחמת האשה מבע"ד שלה ואח"כ נודע בעדים שקבל הוחזק כפרן וא"י לומר שנתן לה מה שקבל ע"ש מ"ש עוד מזה. סמ"ע:

סתם. (פי' לאחר שתבעו בדין אומר כן. ט"ז):

ע'. ע"ש בס"ב ומ"ש שם:

סחורה. פי' שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיך באותה סחורה ובמעות דאל"כ פשיטא עכ"ל רבינו ירוחם ועי' בתשובת מבי"ט (ח"ב) [ח"א] סימן מ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' שמ"ט. ש"ך:

קבל. עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בדינים אלו ומסיק הש"ך ז"ל מיהו היינו דוקא כששאל המלוה לכתוב לו בפני הלוה ע"ש. (ועיין מה שכתב הט"ז בזה):

הודאתו. כ' הסמ"ע בשם מהרש"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבין לו אבל פס"ד כותבין לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כתב כאן דלא יכתבו לו פס"ד ונראה דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פס"ד שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון לא לויתי ויוחזק כפרן ע"י פס"ד זה וסברא זו כתב בעה"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט עכ"ל והש"ך כתב דאין דבריו נכונים אלא העיקר דהטור ס"ל דבכל ענין אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפס"ד ביד המלוה ובסי' ל"ט העליתי שכן עיקר לדינא ומה שהביא הסמ"ע מבעה"ת ל"ד כלל לכאן דשם איירי במי שחתם על עדות שבשטר וה"ט כיון דלא חתם מעולם לשם הלואה חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו דלא אסיק אדעתיה הזיוף ויטעון האמת לא לויתי מעולם וכשיקיים זה חתימתו יתחייב לשלם משא"כ הכא שלוה באמת היאך יטעון לא לויתי ואם יטעון כן איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל:

ממון. ושוב א"י לומר אח"כ פרעתי עד שיפרענו בעדים ועי' בתשובת מהרי"ט ס"ס קי"ב. ש"ך:

שבועה. ע"ל סי' פ"ז סכ"ז מזה:

ושמתוהו. כתב הסמ"ע דוקא קאמר שמתוהו כו' והב"ח כתב דלאו דוקא שמתוהו אלא אורחא דמלתא נקט ע"ש ונ"ל כדבריו ממ"ש הט"ו בסי' קנ"ז ס"ס ח' וסירב מלעשות ציווי ב"ד ולא הזכירו שמתא וכ"מ מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם וגם בבעה"ת משמע שהראב"ד כהרי"ף ס"ל והרי"ף בפ"ק דב"מ לא הזכיר שמתא אלא ודאי כיון דלא ציית דינא לחוד שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכ"מ ממ"ש הנ"י רפ"ק דב"ק ומביאו ב"י בסי' קי"ט ס"ד וכן עיקר עכ"ל הש"ך:

ממשעבדי. דכל מעש' ב"ד יש לו קול. סמ"ע:

מיגו. ע"ל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה:

(ליקוט) בב"ד. וכ"כ לקמן בס"ט וכן כו' וע"ל סי' פ' ס"א אבל כל כו' (ע"כ):

דכל האומר כו'. שם:

ונאמן על כו'. כריתות י"ב א':

ואין המלוה. זה פשוט שהרי מודה בעצמו:

שהרי. א"צ לזה כמ"ש בהג"ה כנ"ל דכל כו' וע' בהשגות וצריך לדחוק דאפי' יטעון אח"כ פרעתי וכ"כ ש"ך וז"ש לעיל וכפר בב"ד דבעדים אפי' אמר אתם עידי לא הוחזק כפרן כמ"ש בסס"ט אבל אם אמר כו' ודברי המ"מ כאן צ"ע:

ואם לאחר כו'. דהא הודה בעצמו שלא פרע. סה"ת:

וכן אם הוציא כו'. רי"ף בסוף ב"ב וכמ"ש בב"מ י"ז א' כי הא דשבתאי כו':

התובע כו'. עש"ך סק"ז וכמ"ש בפ"ב דכתובות שנים שהוציאו כו' שפיר כו': (ליקוט) התובע כו'. תה"א סי' ל"ט ע"ש וכ' שם דה"ה דהוחזק כפרן שאינו נאמן אפי' אח"כ (ע"כ):

מי שהודה כו'. אע"ג דבעובדא דלעיל שהובא בס"א נאמן על עצמו יותר מהעדים כאן שאומר שנזכר וטעה בהודאתו נאמן כעובדא דגינאי דספ"ק דגטין וכ' הרי"ף שם והוא דאייתי סהדי דטעותא הוא וכמש"ל סי' קכ"ו סי"ג ועבסה"ת שי"א:

ודוקא שטען כו'. שאל"כ אמאי אמרו בב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח על חבירו כו' נשבע וגובה מחצה ולמה לא יוכל לחזור ולומר נזכרתי שפרעתי כולו ועבמ"מ שם: (ליקוט) ודוקא. ממ"ש בב"מ ד' א' מה לפיו שאינו בהכחשה והקשו דשם משום דמתנה קיהיב ליה ותי' דמיירי בכה"ג נ"י שם ועוד הביא ראיה מב"ב קכ"ח ב' המוציא כו' והעדים כו' ופי' דמסתמא אחר שבאו העדים חזר בו ע"ש שהאריך (ע"כ):

ואם יטעון אח"כ כו'. שע"כ בהכי מיירי הגמ' ממ"ש הוחזק כפרן ובלא"ה א"צ לזה כנ"ל וערש"י מ"א ב' ד"ה הוחזק כפרן כו':

ואם הכמין לו. נראה דעובדא דגמ' בכה"ג לכן אמר ועדים רואין אותו מבחוץ ועבה"ג:

ואין המלוה כו'. עתוס' דב"מ ה' א' ד"ה שכנגדו וא"ת כו' וי"ל כו' וכ"כ בשבועות מ"ז א' ד"ה מתוך. דוקא בחשוד כו'. משא"כ כאן דאינו נטשה כפרן אלא לאותו ממון. ומה שפשוט לתוס' דבמשואיל"מ דא"צ לישבע התובע כן מ' בשבועות ל"ב ב' הכל מודים בשכנגדו כו' ולימא ליה מי יימר כו' אלא כגון כו' הכל מודים בע"א דר' אבא כו':

ודוקא לאותו. כמ"ש שם לאותו ממון לאותו אצטלא אבל לממון אחר הא אמרי' הכופר במלוה כשר לעדות כ"כ ר"ה גאון עכ"ל הג"מ פ"ו שם. ובגמ' שם ט"ז ב' לא כל מעשה ב"ד שוים כו' ומשום כו' ועתוס' שם ד"ה ומשום כו' והראב"ד פי' שהוחזק כפרן בעסק אחר דאי בעסק זה מאי אריא מעשה ב"ד אפי' בעדים גרידי וז"ש ומשום כו' דבעסק אחר אפי' בב"ד לא הוחזק כפרן סה"ת שי"ב ח"א. ושם ג' א' תני ר"ח מנה כו' וישבע על השאר כו': (ליקוט) ודוקא כו'. מהא דר' חייא מרדכי שם סי' רצ"ב (ע"כ):

ונאמן עליו בשבועתו. שאין נעשה חשוד כנ"ל דהכופר במלוה כשר כו' כמ"ש שם ה' ב' ושם ג' א' וישבע על השאר כנ"ל:

וכן אם. כנ"ל בס"א:

ואין. כנ"ל:

אפי'. דבנאמנות בלא"ה א"צ לישבע:

ואינו נאמן כו'. ר"ל אפי' פרעתי אח"כ וז"ש או יביא עדים וכמ"ש בסמ"ע:

ובאו שני עדים. עש"ך ס"ק י"ט עוד י"ל לתרץ כו:

אבל הטוען כו'. כמ"ש בירושלמי פ' הדיינין ומביאו בסה"ת סוף שמ"א הרי שבא בשטר בחזקה ר' אומר נדון בשטר רשבג"ח ידון בחזקה ר"ז בשם ר' ירמיה מעשה בא לפני ר' כרשב"ג ר"י בעי קומי ר"ז מחלפא שיטתיה דר' תמן אמר ידון בשטר והכא אמר ידון בחזקה נימר עד דלא חזר בו פי' הא דאמר ידון בשטר דוקא שעדיין טוען ואומר יש לי שטר ולא הביא או הביא ולא נתקיים אבל אם חזר בו ואמר אין לי שטר מודה רבי שנידון בחזקה אפי' תימא כו' ע"ש למעלה מזה שכ' משום דלא הוחזק כפרן ונאמן דטוען וחוזר וטוען עד שלא באו עדים כו' גרסי' בירו' כו' ע"ש: (ליקוט) אבל הטוען כו'. עסי' פ' מש"ש (ע"כ):

ואפי' במקום כו'. עב"ק ע"ה א' איתיביה רב לשמואל ראה כו' וכת"ק:

אם לא כו'. שהטעם שיכול לחזור ולטעון משום מיגו שאם רצה היה נשאר בטענה ראשונה כמ"ש בסה"ת בשם הר"י מיגש שלכן בהכחישוהו עדים אינו חוזר וטוען דל"ל מגו וה"ה כאן ועתוס' דב"ב ל"ג א' ד"ה לקוחה כו':

וכן אפי' הכחישוהו כו'. ב"ב ל"א א' והיכא דאשתעי כו' ופי' רשב"ם אפי' לסתור טענות הראשונות לגמרי ומיירי שם שהכחישוהו עדים כמ"ש שם והאי אייתי סהדי כו'. (ליקוט) וכן אפי' כו'. הרי"ף ורא"ש וה"מ דכפריה בב"ד וכ' ע"י שכ"ה גי' הרי"ף ורא"ש בגמ' שם וכ"מ ברי"ף וברא"ש שם שכ' וה"מ דכפריה בב"ד כי הא דשבתאי כו' (ע"כ):

אבל אם התובע. כ"כ רשב"ם שם ד"ה דלא מגלין כו' וכמ"ש בשבועות ל"ח ב' במתני' מנה לי בידך א"ל הן למחר כו' אין לך בידי חייב:

אתם עידי כו' ושתק כו'. סנה' כ"ט א' ב':

אם חזר ואמר כו'. ב"ב ו' א' לא מאי אין לך בידי כו' ועתוס' שם ד"ה כל כו' הקשה כו' ובסה"ת תי' דה"ק במתני' אין לך בידי אם קודם שאמר נתתיו לך אמר אין לך בידי חייב וע"ז הוצרך לומר דאמר מר כו' ובלא ב"ד מיירי דבב"ד בלא"ה שכבר הוחזק כפרן אלא שלא בב"ד שאינו הוחזק כפרן רק משום דכל האומר כו' ונ"מ שאם אמר פרעתי אח"כ נאמן כיון שלא הוחזק כפרן רק דכל כו':

שהודה לו. באתם עדי כנ"ל:

הוחזק כפרן. ל"ד אלא אין נאמן אא"כ כפר בב"ד וכאן א"צ לזה:

אם אמר ליה אין לך בידי סתם כו'. אע"ג דבמתני' דשבועות הנ"ל קתני אין לך בידי וכן בב"מ י"ז א' אר"י כו' ואמר אין לך בידי והעדים כו' וחזר כו' ל"ד שאמר סתם אלא שפירש דבריו וכמ"ש בב"ב ו' א' מאי אין לך בידי להד"מ כו' וכמ"ש שם ל"א א' הדר א"ל אין דאבהתך כו':

(ליקוט) שיכול כו'. עתוס' דב"ב ו' א' ד"ה כל. ואור"י כו'. מ' דוקא בכה"ג (ע"כ):

הודאה בב"ד או כו'. ב"מ יז א' א"ל צא תן לו כו' בא מלוה לכתוב כו' וכ' הרי"ף שם ואע"ג דהודאה או עדות בב"ד כמלוה בשטר דמי כמ"ש שם ט"ו בין לרבא כו' מלוה ע"פ הוא כו' הב"ע כו' ה"מ היכא דלא צאית דינא כו' ועבה"ג ס"ק ס' ופי' הרמב"ם דבריו דלא צאית דינא שלא קבל עליו עד ששלחו כו' וכמ"ש בסנה' כ"ט ב' הודה בפני שנים כו' בפני שלשה כו' עד דקבעי דוכתא כו' וס"ל דאין חילוק בין כנפינהו או לא כדקס"ד מעיקרא רק שיושבים מעצמם במקום כו' ומלשונו מ' דוקא שיושבים מעצמם ודלא כדקס"ד מעיקרא דכנפינהו עדיף דתחלה מיירי שאין יושבים במקום הקבוע ודייק לישנא דקבעי שהן קבעוה: (ליקוט) הודאה כו'. עמ"ש בסי' ל"ט דס"ל להרמב"ם הודאה בב"ד ונתחייב בב"ד שוין (ע"כ):

(ליקוט) כמלוה כו'. ר"ל אפי' לא נכתב (ע"כ):

(ליקוט) אם חזר. לאפוקי בתחלה לעולם כותבין ונ"י חולק בהודאה ועמ"ש בסי' ל"ט (ע"כ):

כגון כו' אבל כו'. ערא"ש שם ובפ"ק דב"ב על מתני' ה' א' ועתוס' שם ד"ה מארבע כו' וה"ה מסרהב כו' וע"כ רישא עד ד"א ג"כ בכה"ג מיירי דאל"כ אף בסיפא בחזקת שנתן ואפ"ה ברישא בחזקת שנתן:

לפיכך היו כו'. כמ"ש בשבועות ל"ח מנה לי כו' א"ל אל תתנהו כו':

בד"א דציית כו' כ"פ הראב"ד דברי רי"ף הנ"ל בסי"ב ועבסה"ת: (ליקוט) בד"א כו'. כתי' הרי"ף וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב ואף שבב"מ שם לא הזכיר רק תי' א' של הרי"ף לחלק בין משעבדי לטענת פרעתי ועסי' קנ"ז סס"ח: (ע"כ):

ושמתוהו. כמ"ש בב"ב קע"ד ב' דשמתוהו כו' והוי כמלוה בשטר שגובה מיתומים ואין נאמן לומר פרעתי ומשם יצא להרי"ף חילוק הנ"ל לפי' הראב"ד: (ליקוט) ושמתוהו. כ"כ הראב"ד אבל הרי"ף לא הזכירו וכן הרא"ש ועסי' קנ"ז שם (ע"כ):

וגובה אפי'. כמ"ש שם ט"ו א' כנ"ל:

(ליקוט) אפי' ממשעבדי. ר"ל אפי' לא נתברר דלא פרע דבלא"ה גבי ממשעבדי כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכמ"ש בסי' שע"ב וזהו דלא כמ"ש סמ"ע בסי' ל"ט ס"ק כ"ד וכבר השיגו שם הט"ז וש"ך (ע"כ):

לפיכך כותבים כו'. כנ"ל:

מי שקבל כו' במקום חזקה אלימתא כו'. ר"ל אע"ג דמגו במקום חזקה אמרי' כמש"ל סי' ע"ח ס"ה ע"ש במקום חזקה אלימתא לא ובזה מתורץ קו' תוס' דפ"ק דב"ב ה' ב' ד"ה מי. ומיהו קשה כו': (ליקוט) במקום חזקה. עתוס' דכתובות ט' ב' סד"ה לא. אע"ג כו' (ע"כ):