דין שנים שלוו מאחד ודין שותפין - שולחן ערוך חושן משפט סימן ע״ז

בין בשטר בין בע"פ. אכל הנ"ל קאי וכ"כ ב"י וד"מ:

שניהם ערבים זה לזה. כן הוא בירושלמי ויליף להו מקרא וכמ"ש בדרישה ומילת' דמסתבר ג"כ הוא דאמרי' דעל דעת נאמנות שניהן דוקא לוה או הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן ומסתמא היה דעתו דאם לא יהיה לזה יגבה מזה וק"ל:

לא יתבע הערב תחלה. ול"ד לשנים שערבו בעד אחד ואין להלוה לשלם דכ' המחבר בסמוך בס"ג דיכול לגבות כל החוב מאיזה ערב שירצה אע"פ דיש גם לערב השני לשלם כדי חלקו דשאני ערבים דהן לא נתחייבו לשלם מצד עצמן משום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל א' נתן או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין אלא כל א' נכנס בשיעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו כאחד י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל א' נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני' כ"כ מהרי"ק שורש קפ"ג והב"י ע"ש:

דין ערב בכל דבר דיני ערב יתבארו לקמן סי' קכ"ט והיינו שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהיה ידוע שאין להלוה ממה לפרוע ועיין ע"ש מדיני ערב כו':

שהן ערבים קבלנים. גם דין ערב קבלן מבואר בסי' קכ"ט ע"ש:

חוזר וגובה כו' קמ"ל בזה דאין לו דין הפורע חובו של חבירו דאין הלוה מחוייב לשלם לו. וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח דשאני הכא כיון דגם הוא נשתעבד ונעשה ערב בעד חבירו ה"ל כנתן לו רשות לשלם בעדו כ"כ הרא"ש בתשובה הביאה הב"י וד"מ ומסיק מור"ם וכתב ולכן שנים שלוו כו' ור"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפי' שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דדעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו (הג"ה חוזר וגובה כו' וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ב בשם הרשב"א דאם מתו הלווי' והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעין ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל:

ודוקא שהוא מודה כו'. ז"ל הטור בשם הרמב"ן כשהוא מודה אע"פ שלא נכנס בתחלה בקנין שהשותפין שלוחין זה לזה אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות אין הודאת שותף מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה:

וי"א דאם כו' א"צ לשלם כו'. י"א זה הוא כדעת הרא"ש שהביאו הטור וע"פ מה שפירשו הרב ר"י בי רב והביאו הב"י והד"מ כי אחר שכתב הטור דעת הרמב"ן שכתב כמ"ש המחבר בשמו בס"ב כ' עליו ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ בתשו' שהשיב שאין המלוה יכול להוציא דבר מהשותף כשלא היה בשעת ההלואה בשעבוד דנהי שהיו שותפים בממונ' נר"מ כל זמן שלא שיעבד גופו וממונו לא חל השיעבוד עליו שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו אמנם אם יש ממון בשותפות כו' וכ' ע"ז ר"י בי רב ז"ל אף אם נרא' שהרא"ש חולק על הרמב"ן יראה דהיינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו דאפשר שלא לקחו אלא לצורכו אף אם יודה זה שלצורכו ג"כ הלוה מ"מ כיון שבזמן הלואה היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה וראיה לדבריו שכשכתב הטור ל' הרמב"ם (בסעיף ב') לא כ' שחלק עליו הרא"ש כו' ע"ש (דאדרבה כ' שם אחר דברי הרמב"ם דכן הוא מסקנת א"א הרא"ש אלא שהב"י כ' די"ל דלא אכולה מילתא דהרמב"ם כ' דכן מסקנת א"א הרא"ש מ"ה דייק מדלא כתב דהרא"ש פליג עליה וק"ל) וע"פ דברי הר"י בי רב הללו כתב מור"ם בדרכי משה ס"ז דהלכה כהרב רבינו אשר מאחר דהרב רבינו אשר ס"ל כהרב רבינו משה בר מיימוני ועוד דהרב רבינו אשר הוה בתרא נגד הרב רבינו משה בר נחמן ע"ש וכן הוא דברי מור"ם כאן בהג"ה זו ביש אומרים זה ומ"ה סיים נמי וכתב עליו וכן נ"ל להורות כמ"ש בד"מ ואף שלא נזכר בדברי ר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע הי' הדבר מן הענין בתחלה שהיה לצורך השותפות ס"ל למור"ם דה"ה כשיתברר הדבר ע"פ עדים דזיל בתר טעמא דכמו שבידוע בתחילה מודה הרא"ש משום דאף אם רוצה לכפור ולומר דלא בא לשותפות לא היה נאמן כיון שידוע הוא שהיה בא לשותפות ונעשה זה כשלוחו ה"נ כשנתברר עתה ע"י עדים שבא לשותפות ושההלואה היה לצורך השותפות גם אם היה רוצה לכפור לא היה יכול וגם מאחר שעדים מעידים על זה הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואיגלאי ג"כ למפרע וה"ל כידוע לכל בשעת הלואה כן נ"ל ברור שהוא דעת מור"ם בהגה"ה זו ודלא כע"ש שכתב דהי"א זה הוא דעה שלישית ואינו כדעת הרא"ש דמה לי ידוע בעדים ומה לי מודה בפיו ובשניהן ס"ל להרא"ש דלא נשתעבד לי' במאמר של חבירו ומאד נפלאתי על בעל ע"ש איך לא שם לבו לדברי ר"י בי רב לחלק ביניהן דשאני כשהודה שהיתה ההלואה לשותפות דמ"מ בתחלת השיעבוד היה יכול לכפור אם רצה משא"כ אם הדבר ידוע מן הענין או שיש עדים וכמ"ש וזה נ"ל ברור ודו"ק:

שהשותף מודה א"צ לשלם. אין להקשות אזה ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג ססי"ג ז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע כו' הלא אפילו ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלוינו מיעקב יחד וק"ל:

אלא א"כ היה ממון בשותפות כו'. ל' אלא א"כ כו' הוא קצת דחוק דהא עכ"פ מחלקו של שמעון דאיירי מיניה אינו גובה כלום ובטור כתב אמנם אם כו' ונתישב זה אבל אכתי קשה פשיט' כיון דממון ראובן ב"ח הוא בנמצא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דאינו יכול לגבות משמעון אין להמלוה תקנה אלא א"כ ממונו של ראובן הוא בעין בשותפות כו' וקמ"ל דמחלק של לוה גובה כל מה שנתן לו וכמ"ש הטור אחר זה בסעיף ה' בשנים שלוו וא' כפר וק"ל:

יפרע מאיזה מהם שירצה פי' אפי' יש גם להשני לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלוה לגבות מכל א' החצי אלא יגבה כולו ממי שירצה וזה שפרע יחזור ויגבה החצי מהשני ולעיל בסמוך כתבתי הטעם מ"ש משנים שלוו ע"ש:

וא' שערב לשנים כו'. פי' בשביל שנים וכ"כ המחבר בהדיא לקמן בסי' קל"ב ס"ה והוא מדברי הרמב"ם ושם כתוב כשיפרע המלוה ושם פרשתיהו ע"ש:

ואיני חייב לך אלא השליש כו'. ז"ל הטור (בס"ד) אלא השליש שנתחייבתי לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו דכיון שהמלוה היה יכול לגבות החצי מיודא כמו מלוי וע"ד כן נכנסו שאם יעני ראובן שיפרענו כל א' וא' מחצה וכיון שפרע לוי הכל יגבה מיודא החצי שפרע בשבילו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי למה כתב שהיה יכול לגבות מכל א' החצי הלא כבר נתבאר דהי' יכול לגבות הכל מאיזה שרוצה ע"ש:

וצריך לפרוע החצי. נראה דה"ה אם ג' ערבו למלו' בשביל לוה והעני הלוה וגבה המלו' מא' מהג' כל החוב וא' מג' הערבים ג"כ העני או שהוא דר במקום מרחק שצריך לפרוע זה הערב השני ומחצה לזה שפרע כבר למלוה אבל אם שלשתן נמצאים ויש להן לפרוע אלא שעם הא' צריכין ליטפל ביותר להוציא מידו נראה דאין כח ביד זה שפרע להוציא המחצה מהשני לבדו אלא צריך לטפל עם השלישי בהשליש המגיע עליו אם לא שנעשו בפי' ע"ק זה לזה וק"ל:

והודה א' כו' את חבירו שבועה ואם כו'. כצ"ל וז"ל הטור (בס"ה) והודה השני שלוו שניהן ממנו בתורת שותפות הרי זה שהודה נתחייב בכל אבל אין מקבלים עדותו על חבירו לחייבו ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות עכ"ל פי' שע"י עדותו לא יפרע אלא החצי והשני החצי:

וטענו כולם ואמרו פרענו כו'. מעידים זה לזה הטעם שאין אחד נוגע בעדותו של חבירו כיון שעל כל אחד כ' סך בפ"ע והא דשינה הטור והמחבר וכתבו כאן דטענו שפרעו ולפני זה כ' דטענו שחייבין ה"ט משום דכאן דאיירי דלוו בשטר אם היו מעידין שחייבין א"צ לעדותן דגם זולתן נאמן בעל השטר לגבות ולהוציא בשטרו ולכתוב הדין בג' שלוו כל א' בפ"ע בלא שטר שמעידין השנים על השלישי שלוה זה ופשיטא דהא אין להן שייכות זה לזה כיון שמחולקין המה גם בהלוואה משא"כ כשלוו בשטר א' דיש להן שייכות אהדדי וקמ"ל דאפ"ה מעידין עליו אבל לעיל סי' ל"ז ס"ו כתב המחבר הדין בשנים המעידים חובות השלישי וע"ש מ"ש וק"ל:

לא מחל אלא חלקו כו' וי"ח כו'. הי"ח הן הרא"ש והרא"ש לטעמיה אזל דכתב הטור דס"ל דשנים שלוו יחד מא' בשטר סתם אע"פ שאינו מפורש בהשטר שנעשו ערב קבלן זה לזה אפ"ה דין ע"ק יש להן והמלוה מאיזה שירצה יפרע כולו אף שיש גם להשני ומה"ט נמי ס"ל דאם מחל המלוה לא' מכל תביע' שיש לו עליו באותו השטר והרי היה יכול לתבעו בעד כולו א"כ כולו מחול ואין המלו' יכול לומר להשני דוקא לזה הא' מחלתי שלא לגבות ממנו כלום אבל ממך אגבה כיון שהיו שותפין בהחוב ודין שותפין להיות שלוחין זה לזה וכשאחד מהן משתדל למחול לו דבר כגון מהמוכס המכס וכיוצא בו ריוח דהמחילה היא לאמצע כמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס קע"ח ע"ש ואף ששם נתבאר דהיינו דוקא כשמחל המוכסן לאחד ע"י פיוס שפייסו השותף למחול לו בזה אמרינן דנעשה שליח לכל השותפין להיות המחיל' לאמצע אבל כשמחל המוכסן לאחד מעצמו בלא פיוס המחילה היא לאותו שמחל לו לבדו שאני התם דלא אמר במחילתו לשון המורה שמחל הכל אבל כאן דהמלוה אמר להא' אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך מזה השטר וכיון שהי' עליו תביעות סך כל דמי השטר אמרי' מסתמא דמחל הכל וה"ל כאלו פרע לו כולו ואינו יכול לגבות כלום מהשני אפי' כשהמחילה היתה בלא פיוס ומ"ה סתם הטור ומור"ם בכאן ולא זכרו האי חילוק שאם המחיל' היתה ע"י פיוס או לא ואף דלא הביא מור"ם בסעיף א' דעת הרא"ש החולק בשנים שלוו לומר דמאיזה שירצה יפרע משום דלא קי"ל כוותיה מ"מ כתב כאן דין המחיל' ע"פ סברתן כדי ללמוד ממנו דהיכא שהן ע"ק זה עם זה דהדין הוא כן גם לדידן ומשום דהרא"ש חידש זה הדין דמחילה לא' הוה מחילה לכולם מ"ה כתבו מור"ם אדבריו וק"ל וממ"ש נלמד דהאי דינא הוא דוקא כשא"ל במחילתו אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך בזה השטר ומטעם שכתבתי הא לאו הכי אלא א"ל סתם אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך בזה השטר לא יפטר חבירו גם נלמד מזה דדוקא כשמחל לו המלו' בלא קבלת דמים אז אמרינן כיון דידע שהם שותפין בחוב והן כשלוחין זה לזה מחל לשניהן אבל כשלא מחל לו אלא משום דפרע לו הא' חלקו אף שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר מ"מ אנו רואים שלא בשליחותו עשה מה שעשה אלא הוצרך ליתן לו מעותיו ומסתמא לא מחל לו אלא מחמת שפרע חלקו ולא מחל לחבירו שעדיין לא פרע חלקו וכ"כ הב"י ושכ"כ הרא"ש ע"ש וגם כתב שם הרא"ש אגוף דין זה דהי' מחילה לכולן שתמהו שם עליו וא"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועוד נתבאר שם בתשובת הרא"ש דלא אמרינן דמחל כל החוב אלא כשאומר אני מוחל לך כל התביעות שיש לי עליך בזה השטר ואז אמרי' דהמחיל' היתה לכולן כיון דהמחילה היתה לדבר שהיו שותפים בו אבל כשלא אמר בזה השטר אלא מחל לו סתם כל תביעות שיש לו עליו אז אמרינן דבשביל אהבתו אותו מחל לו כל דבר שבעולם ולא היתה כוונתו על השותפים ויכול להוציא מהשני חלקו כל זה נלמד ומדויק מתשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' י' וי"א וי"ב וכמ"ש בדרישה ובהגד"מ והארכתי בזה משום דיש בו נ"מ לדינא גם לדידן היכא שכתוב בשטר שהן ע"ק זה עם זה וראיתי דיינים טועים בדין זה ואינם מעלים על לבם חילוקי דינים הללו ומור"ם קיצר בזה המקום שהיה לו להאריך ולבאר' ואתה דע לך ודוק:

שאז צריך לתבוע כל אחד מור"ם לטעמיה אזיל שהסכים בד"מ לפסקא דב"י והמחבר שפסק לעיל בס"א כן אבל כבר נתבאר דהרא"ש ס"ל דאפי' לא כ' ע"ק כנכתב דמי ועפ"ר בס"ס זה:

אפי' שניהם כתובים בשטר אחד ר"ל אע"פ דשניהן כתובים בשטר א' כל א' יכול לגבות כל החוב אפי' בלי הרשאה מהשני משום דהוו כשותפין כמ"ש מור"ם בסמוך בס"י אפ"ה אין לאחד כח למחול חלקו של חבירו:

י"א שיכול לגבות כל החוב כו'. ואע"פ שבשנים שערבו כבר נתבאר בסעיף ג' דקי"ל דיכול לגבות כל החוב מאיזה מהן שירצה אף שיש להשני לפרוע החצי כדין ע"ק מ"מ לא אמרי' דכשמחל לא' מחל גם להשני כדין שנים שלוו בע"ק דשאני בשנים שערבו שאף שמחל להערב עיקר החוב נשאר על הלוה לכך יכול נמי לגבות כל החוב מהערב השני וכ"כ בטור בהדיא ומ"ש המחבר י"א דיכול לגבות אף ע"פ דלא מצינו פלוגתא בהאי דינא דכ"ע ס"ל דבשני ערבים אין כל החוב מחול במחל לאחד מהן מ"מ כ"כ משום דכ' דיכול לגבות כל החוב מהערב השני ובזה יש פלוגתא דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בלא מחל לשום א' מהן אינו יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצ' אם יש להשני לפרוע המחצה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קל"ב ס"ג מ"ה כ' בל' י"א וק"ל:

אין שומעין לו עד שיבא חבירו מקור דין זה מהירושל' כתבתיהו בדרישה בר"ס זה ודוקא ליתן לו חלקו אינו יכול להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קכ"ב וגם בסי' קע"ו:

ושמע ולא בא משמע הא אם ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין ליתן לו לזה הבא עד שיודיעוהו:

צריך ליתן לזה כו'. דאמרינן ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותיה קעביד האי:

לפרוע החצי מכתובתה. לא בא הטור והמחבר ללמדינו בזה אלא שהחצי מוטל עליה ודינן כשנים שלוו וכדמסיק ומפרטי דינין איך גובה הב"ח לא כתב כאן ונראה דאם אין לאשה ממון בפני עצמה ולבעל יש כדי כל החוב דאין הב"ח צריך להמתין עד זמן גביות כתובתה אלא גובה כל החוב מהבעל ויורשיו מנכין חצי החוב מכתובת' ולא אמרי' דתמכר' הכתובה עתה בטובת הנאה ותשלם חצי החוב דהא אשה לגבה בעל' דרכה למחול חובה ואין מי שיקנה ממנה אם לא שהבעל עצמו יקנה אם יש מותר בכתובה דאורייתא וכמ"ש חילוקי דינים הללו בס"ס שמ"ו ושפ"ח ובסי' תכ"ד בדרישה ובסמ"ע:

חוזרים ונפרעים ממנה החצי ע' בע"ש שכתב דצ"ל דהיינו דוקא במקום שנושאין ונותנין הנשים בממון בפני עצמן אבל היכא שאין הנשים נושאין ונותנין בפני עצמן נהי דהמלוה דסמך דעתו עליה מצי לגבות ממנה החצי מ"מ מילתא דמסתברא הוא שאין הבעל ויורשיו נפרעין ממנה אלא נאמנת לומר שכל הממון לקח הבעל לידו והיא נכנסת בע"ק עם בעלה כדי שיוכל להחיות:

אלא במיגו דפרעתיך. ר"ל דלקמן סי' ק"ל ס"ג כ' הטור ז"ל ואין הערב גובה מהלוה עד שיביא עדים שפרע בשבילו ואפי' אם השט"ח ביד הערב יכול הלוה לומר לו כו' עד פרעתיך כי אין שט"ח שבידו ראיה לעשותו מלוה בשטר ואם כ' המלוה להערב קבלתי ממך דמי השטר מהני לו לגבות מהלוה כו' והכא נמי קאמר אם האיש כבר פרע ובא לגבות מהאשה החצי אינה יכולה לו' אתה לקחת את כל המעות אלא א"כ אין בידו דהבעל כתוב מהמלוה ל' התקבלתי דאז הוה נאמנת לומר לו פרעתיך אחר שפרעת להמלוה ולרבותא כ' הטור והמחבר דאם הבעל עדיין קיים כו' דאפי' נגדו אינה יכולה לטעון כן וכ"ש נגד יורשיו אם מת וק"ל:

לווין שלוו ביחד עיין בתשובתי שהארכתי בדין זה בביאור דברי מורי"ש מ"ש בתשובה בדין שנים שלוו והאחד אומר שנתן ליד חבירו לשלם למלוה והוא אומר לא כי אלא משלי שלמתי להמלוה הכל ואתה עדיין חייב לי החצי:

לבנו ולאשתו פי' אשתו של בנו:

שלא יגבה כל אחד המחצה פי' בלא דעת השני אבל לגבות כתובה אפי' הוא חי וגירשה גובתה ממנו כ"כ ריב"ש שם:

בש"ע סעיף א' ודאי פרעו בעד חבירו פי' ולא יוכל מלוה לומר חלי הפרעון יהיה על חוב אחר. יבטור כתב כאן על דברי הרמב"ם וז"ל אלמא אף על פי שלכל אחד יש כדי כל החוב כו' יש לתמוה אמאי לא דייק מרישא דרמב"ם דכתב בהדיא דיפרע מאיזה מהם שיפרע [שירצה] וי"ל דה"א דמיירי דאין לכל אחר כדי כל החוב רק לאחד יש והא קמ"ל רצה גובה מאותו שיש לו רצה ממתין לגבות החצי מן השני כשיהיה לו ודוגמא לזה מצינו בלשון הגמ' פרק כל הבשר דף ק"ד ונותן לכל כהן שירצה פי' התוספת שם שאין שם חבר והכי קאמר רצה נותן תיכף לע"ה רצה ממתין עד שיבא חבר ע"כ דייק הטור מסיפא דמשמע דאם היה לאחד כל החוב אינו צריך לתבוע לשני כלל אף אם יש לו גם כן:

(סעיף ב' וי"א דאם לא נתברר הדבר) זה דעת הרא"ש ע"פ פי' הר"י בר"ב בב"י. ולפענ"ד נראה דבהא פליגי בטור הרמב"ן עם הרא"ש דלהרמב"ן הוי השותף השני ממש בעל דין של המלוה כאילו לקח ממנו בעצמו ולהרא"ש יכול זה לומר שותף שלי לקח ממך ואני כבר סילקתי אותו שהחזיק בידו כנגד אותו הסך כדי לשלם לך כיון שהיא לקח ממך ואין זה ענין כלל למה שהביא הטור תחילה בשם רמב"ם וכתב עליו וכן כ' א"א הרא"ש דשם מיירי שלוה בפירוש ביחד שזה מודה שזה שלחו לשותפו להלוות מפלוני ועדיין המעות בשותפות שלא סילק את שותפו ולא קאי אלא שיגבה מאחד הכל ונראה פשוט לעניות דעתי דע"כ לא ס"ל להרמב"ן לחויב השותף השני אלא בשותפין סתם לכל דבר דכל שותף הוי שליח חבירו אבל בשנים שהניחו כל אחד איזה סך להתעסק בזה לחוד והלך אחד ולקח בהקפה שלא מדעת חבירו אין שייכות כאן לומר שהוא השליח אע"פ שהוא עושה לטובת השותפות כנלע"ד:

(סעיף י' כל אחד יכול לגבות) עמ"ש בסימן ע"א סעיף כ"ג דכאן מיירי שהלו' מודה שאין השטר פרוע רק שאומר לאו בעל דברים דידי את בזה פסק כאן דחייב לשלם כל החוב אבל אם טוען פרעתי לחבירך כיון שלא האמין למוציא הכתב הוה כשטר שאין בו נאמנות:

(ע"ש במגו דפרעתיך) כת' רש"ל בת' סימן צ"ג הא דצריך למגו זה יש בו נ"מ דהיכא שאין מגו זה כגון שידוע שלא הי' לה מעות וכיוצא בזה דאינה נאמנת אבל היכ' דיכול' לומר פרעתי מהימני' ולא מצי למימר לה שטרך בידי מאי בעי דהא כ' על שם שניהם ומש"ה פסק בשנים שלוו בשטר א' ופרע א' מהם ולקח השטר לידו וביקש מהב' שיפרע חלקו והוא טוען פרעתי חלק שלי נאמן כי מיד שנפרע השטר נמחל שעבודו ואפי' בא ב"ח ומעיד לו אינו אלא עד אחד ואפי' אם טוען זה שלמתי לך אחר שפדית השטר מהימן בשבוע' ע"כ ונלפע"ד אי כתב המלו' לאותו לאותו שפרע התקבלתי ממך דמי החוב ה"ל השטר לראיה אא"כ נגד הב' וכמ"ש סי' ק"ל לענין ערב עם הלו' כמו שאוכיח שם בע"ה ורש"ל לא איירי בזה ולפי זה לענין ממרנו"ת שבינינו שאין שייך לומר נמחל שעבודא כמ"ש סי' מ"ח סעיף א' ודאי הוי ממרנ"י ראיה נגד הב' וצריך לשלם לו חלקו אבל נראה דכיון שמוכח מתוך הממרנ"י שבשעת חתימתו לא נתחייב עצמו נגד החותם עמו אלא מי שיהי' הממרנ"י בידו לאותו דוקא האמין ולא לחבירו החתום עמו ע"כ צריך גם בזה התקבלתי משום אדם שהוציא זו הממרנ"י בב"ד כמו שמצינו בסי' נ' סעיף א' ואם נכתב שובר משום אדם וכו' כמ"ש שם כנ"ל: (בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ודע דבדינים הללו וכו' עד או אם לוו ע"פ וכו') וכך מוכח מש"ת הרא"ש כלל ע"ג סימן י"ג ע"ש אכן מש"ת הרשב"א סי' אלף וכ"ב מוכח להדיא דדוקא בשטר אמרי' כן מטעם דלא הי' להם להלוות בשטר א' ולא בע"פ ע"ש וכך משמע קצת ל' הטור והתוס' בסי' י"ז [סז] סעיף כ"ט ע"ש ב"י וצ"ע ע"כ:

פקדון. כתב הרב בתשובה וז"ל ב' שומרים שקבלו השמירה ביחד לא אמרינן דא' ערב בעד חבירו ואע"ג דכתב הה"מ בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שלוה משנים י"ל דהוא לא איירי בסתם פקדון אלא בהתנה בפי' וכמ"ש מתנה ש"ח להיות כשואל כו' ע"כ ולא נהירא לענ"ד דבדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן מוכח דאף בסתם פיקדון דינו כהלוה לשנים וכ"מ בדברי הה"מ שם והכי נמי מוכח להדיא מדברי הרמב"ן שבבעה"ת כו' עכ"ל הש"ך וע"ש:

פה. כ"כ הב"י והשיג עליו הש"ך וכתב דמה שהוציא כן מהירושלמי אינה הוכחה דמשמע שם דבשטר מיירי כו' ושוב מצאתי בס' גד"ת שהשיג על הב"י בזה ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות אלא דבשטר מסתמא ערבאין זה לזה כיון שלוו בשטר אחד ובע"פ צריך שיהא ניכר וכן צ"ל דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר עכ"ל:

תחלה. ול"ד לב' שערבו לאחד דיכול להפרע ממי שירצה שאני ערבים דהם לא נתחייבו לשלם מצד עצמן אלא ללוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כ"א נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל ב' שלוו י"ל שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני בעד חבירו וכיון שכן למה יניח הלוה עצמו ויפרע מהערב דהיינו חצי השני כ"כ הה"מ בשם הרשב"א ומהרי"ק. סמ"ע וש"ך:

ערב. ע"ל סי' קכ"ט שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהא ידוע שאין להלו' ממה לפרוע ועיין עוד שם מדיני ערב. סמ"ע:

וגובה. כתב הש"ך דדין זה צל"ע דאף שגם בעה"ת כתב כן וכן הרא"ש בתשובה וכ"מ בטור היינו משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל כהראב"ד דכשאומר לערב ערבני כמו שהרשהו לשלם דמי וא"כ לפי מ"ש המחבר בסימן ק"ל ס"ב סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד ולא הכריעו הוי ספיקא דדינא והמע"ה ואע"פ שהרשהו לערב אינו חייב עד שירשהו לשלם ה"נ אינו חוזר וגובה מחבירו חלקו ועוד נראה ברור דהרא"ש והטור לטעמייהו אזלי דס"ל ב' שלוו הוו כקבלנים ויכול לגבות מכל א' הכל ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודו כמ"ש בסימן ק"ל ס"ב וכ"מ להדיא מתשובת הרא"ש שהביא הב"י דדוקא מטעמא כיון שהמלו' יכול לגבות ממנו כל חובו אבל לדידן דקי"ל דאינן רק ערבים ולא קבלנים א"כ לא היה מוכרח לשלם הכל הוי כפורע חובו של חבירו דר"ס קכ"ח דהפסיד מעותיו וגם בתשובת רשב"א שהביא הב"י בסימן ס"ה משמע להדיא דה"ל בכה"ג פורע חובו שלא מדעתו ופטור ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קע"ו עכ"ל:

חלקו. כתב ב"י בסימן ס"ה בשם הרשב"א דאם מתו הלווים והיורשים של אחד מהן מצאו השטר אצלם ותובעים ליורשי השני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דיש חילוק בין לוה עצמו ליורשיו אבל כשתעיין בתשובה שם תראה שגם בלוה עצמו פסק כן ואינו מחלק שם בין לוה ליורשיו רק לענין דלגבי יורשים ה"ל מלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ הוא תוך זמנו ע"ש. ש"ך:

חבירו. כתב הש"ך דאף שכתבתי לעיל (כמ"ש בס"ק ה') דדינו של המחבר צל"ע מ"מ דין זה יכול להיות אמת ואינו תלוי בדין שלפניו גם מסיק מהרי"ק דיש להוכיח כן מתשו' מהר"מ דאפי' למאן דס"ל דאינן אלא ערבים זה לזה י"ל דמה שפרע גם בשביל חבירו הוא פורע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל דנ"ל פי' דברי הרמ"א דאם שילם א' חצי החוב אז אין המלוה יכול לתבוע אף מן השני רק רביעית החוב וא"י לומר חברך נתן חלקו ואתה נ"ח חלקך אלא אמרינן שפרע גם בעד חבירו וכעין זה איתא במהרי"ק ע"כ וקשה לי דליתא כן במהרי"ק ואדרבא שם משמע להדיא שפרע כל החוב וגם דינו צ"ע אמאי א"י לומר חברך פרע חלקו אבל באמת כונת הרב הוא דכשפרע א' מהן הכל ודאי פרע בעד חבירו ואין המלוה יכול לומר החצי פרע בשבילו וחצי האחר פרע לי מחמת חוב אחר שהי' חייב לי (וכ"כ הט"ז) וע"ל סי' נ"ח ס"ג בהג"ה עכ"ל:

מודה. כתב הסמ"ע דזהו כדעת הרא"ש שהביא הטור וע"פ שפי' הר"י בי רב וז"ל אף אם נראה שהרא"ש חולק על הרמב"ן היינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו ואף אם יודה זה שלצרכו ג"כ הלוה מ"מ כיון דבשעת הלוא' היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שידוע שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה כו' וע"פ דברים הללו כתב בד"מ דהלכה כהרא"ש ע"ש וכ"כ כאן בהג"ה וסיים נמי וכן נ"ל להורות ואף שלא נזכר בדברי הר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע כו' ס"ל להרמ"א דה"ה כשיתברר ע"י עדים דזיל בתר טעמא דאם היה רוצה לכפור לא היה נאמן וזה שייך בעדים ג"כ ועוד מאחר שעדים מעידים ע"ז הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואגלאי למפרע וה"ל כמו ידוע לכל בשעת הלואה כנ"ל ברור ודלא כע"ש שכ' די"א אלו הם דעה ג' ולא דעת הרא"ש דלדידי' אין חילוק בין ידוע בעדים למודה בפיו ונפלאתי עליו מאד כו' עכ"ל והש"ך הסכים להע"ש וכתב שדבריו נכונים לדינא ע"ש באורך (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה וכתב ז"ל ונראה פשוט דע"כ לא ס"ל להרמב"ן לחייב שותף הב' אלא בשותפים סתם לכל דבר דכל א' הוי שליח חבירו אבל ב' שהניחו איז' סך להתעסק בזה לחוד והלך אחד ולקח בהקפ' שלא מדעת חבירו אין שייך כאן לומר שהוא שליח אע"פ שעוש' לטובת השותפות עכ"ל):

לשלם. א"ל מ"ש הט"ו בסי' צ"ג ססי"ג וז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע הלא אפי' יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דלא נשתעבד דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנ' וראובן יודע שזה החוב הוא אותו מנה שלוינו יחד מיעקב כן כת' הסמ"ע והגאון אמ"ו כת' ז"ל לא ידעתי היאך מדמ' זה לזה כאן מיירי שפטור נגד המלו' אבל השותף מצי טען שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשו' וכן מיירי התם ע"כ ויפה כוון כו' עכ"ל הש"ך:

מחלק. קשה פשיטא כיון דממון ראובן ב"ח בנמצ' הוא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דא"י לגבות משמעון אין להמלו' תקנ' אלא אם כן ממון ראובן הוא בעין השותפות וקמ"ל דמחלק של לוה גוב' כל מה שנתן לו וכמ"ש בס"ה בשנים שלוו ואחד כפר כו'. סמ"ע:

שירצה. ואפי' יש גם להשני לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלו' לגבות מכל א' החצי אלא יגב' כולו ממי שירצ' וזה שפרע יחזור ויגב' החצי מהשני ובס"א כתבתי הטעם מ"ש משנים שלוו ע"ש. שם:

לשנים. פי' בשביל שנים וכ"כ המחבר בהדיא בסי' קל"ב ס"ה ע"ש. שם:

והודה. לשון הטור זה שהוד' נתחייב בכל כו' ונרא' דאפי' לדעת הרמב"ם והמחבר בס"א דא"י לגבות כל החוב מאחד מהן אא"כ אין לשני לשלם כאן דא"א לגבות מהשני שהרי כופר ה"ל כאין לו וגוב' הכל מזה שהוד'. ש"ך:

חבירו. ז"ל הטור אבל אין מקבלין עדותו על חבירו לחייבו ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות ע"כ ופי' הסמ"ע שע"י עדותו לא יפרע אלא החצי והשני החצי והב"ח הקש' דאם יש נכסים לזה שהוד' מאי נ"מ בעדותו יגב' הכל ממנו ותירץ דמיירי שאין לו נכסים ואפ"ה הוי נוגע בעדות שמא יתעשר וע"כ כת' דהדין שכת' המחבר בסי' ל"ז ס"י דאינו נוגע בעדות בשביל שמא יתעשר צ"ע ולענ"ד הדין דין אמת וכאן מיירי שיש להמוד' נכסים במקום אחר ולהשני יש נכסים כאן א"נ שיש לזה בינונית ולזה זיבורית וכה"ג. שם:

פרענו. כת' הב"ח ומה ששינ' דבריש' קאמר שכפר כו' וכאן קאמר פרענו כו' נרא' דכאן איכ' שטר בעדים א"צ לעדות השנים אבל בריש' צ"ל דכפר הא' דאלו טען פרעתי אין כאן ש"ד נגד העד ואין חייב לשלם נגד שנים אפי' אין נוגעים בעדות דהמלו' את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים ואפי' עד א' או שנים מעידים שלו' ולא פרע כגון שאומרים שלא זזה ידו כו' אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומין דשמא הי' אצלו כנגדו כסות או כלים דממיל' פרע לו כל חובו עכ"ל וזהו טעות דפשיט' דבכה"ג שאומרים לא זזה כו' שנים מחייבים ממון ובעד א' נמי ה"ל משואיל"מ וכמ"ש כל הפוסקים והט"ז בסי' ע"ה סי"ג. שם:

זה. והיכ' שג' הלוו מנה לאחד ואחד טוען וב' מעידים והוציאו ממנו המנ' ואחר כך מודים בדבר צריכים להחזיר לו המנ' ואין נאמנים במגו כ"פ מהרש"ל פרק שור שנגח ד' וה' סי' י"ח ע"ש ואין דבריו נ"ל ודו"ק. שם:

ואומרים. ע' בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בחלוקי דינים אלו וסיים הסמ"ע ז"ל והארכתי בזה משום דיש בו נ"מ לדינא גם לדידן היכא שכתוב בשטר שהן ע"ק זה בעד זה וראיתי דיינים טועין בדין זה ואינם מעלים על לבם חלוקי דינים הללו ומור"ם קיצר בזה המקום שהי' לו להאריך ולבארם ואתה דע לך עכ"ל:

שניהם. ר"ל דאז כל א' יכול לגבות כל החוב אף בלי הרשא' כמ"ש הרמ"א בס"י אפ"ה אין לאחד כח למחול חלק חבירו כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כת' דאין דין זה מוכרח דהרב למד כן מתשובת הרשב"א ושם משמע דדוק' אם אותו שמחל לא נכתב השטר על שמו הדין כן משום דלא שויא רק שליח אבל אם השטר יוצא על שניהם דהוי שותפים לא דהא מצינו שיש חילוק בין שליח לשותף דשליח שטע' קי"ל בסי' קפ"ב ס"ג דאפי' בכל שהו' המקח בטל שיאמר לו לתקוני שדרתיך כו' ובשותף לא שייך לומר כן כמ"ש סי' קע"ו וא"כ שפיר יש לחלק בינייהו ומדברי מהר"מ שבתשובת מיי' משמע לכאור' דשותף א"י למחול וכ"מ מתשובת הר"מ שבמרדכי בשותף שאנסו השר לפטור החוב דכת' דוק' אנסו אבל אם פטרו מדעתו חייב לשלם ומביאו הרמ"א בקצר' בסי' שפ"ח ס"ד מיהו י"ל דהתם מיירי שנסתלקו זה מזה אלא שמתחל' היו שותפים א"נ י"ל נהי דיש בידו למחול היינו דה"ל כאלו התנו כך שכל אחד יעשה מה שירצ' ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו דאל"כ אין לך מי שיהי' לו עסק עם שותף א' עד שיתרצ' חבירו וא"כ לגבי אחרים מהני כל מה ששותף א' עושה אבל לגבי שותף חבירו אם הוא פוטר או מוחל צריך לשלם לו חלקו וצ"ע עכ"ל:

י"א. הא דכת' בל' י"א היינו משום די"א דאפי' בלא מחיל' א"י לגבות רק חצי החוב מהאחר כמ"ש סי' קל"ב אבל חצי החוב גוב' מהאחר לכ"ע ול"ד לב' לווין קבלנין שבס"ו בהג"ה דשאני ערב דאף שמחל לו נשאר עיקר החוב על הלו' ולפ"ז כשאין להערב שמחל לשלם יכול לגבות כל החוב מערב השני דבכה"ג כ"ע מודו כמ"ש סי' קל"ב ס"ג וע"ש. ש"ך:

ליטול. כ' הסמ"ע דווק' ליתן חלקו א"י להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמ"ש הט"ו בס"ס קכ"ב עכ"ל ואין זה נ"ל דלאיז' צורך ידון עמו דהא אפי' יתחייב בדין אין צריך ליתן לו וגם איני יודע להכריחו להניחו אפי' ביד בית דין ואין ראי' מסי' קכ"ב דשם מיירי שידוע שהממון הוא של שניהם דאז צריך אפי' ליתן לו חלקו אלא דהחילוק הוא אם צריך לדון עמו על השאר או לא. שם:

ושמע. משמע הא אם ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין לו ליתן לזה הבא עד שיודיעוהו כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דזה פשוט וכך ה"ל לכתוב הא אם לא ידעינן דשמע כו' והיינו אפי' בסתמ' לא יתן לו עד שיתברר ששמע. עכ"ל:

הכל. דאמרינן ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותיה קעביד האי. סמ"ע:

בידו. והש"ך חולק ע"ז ע"ש:

בנים. ע"ל סי' קע"ה ס"א בהג"ה:

כולו. ואם טוען שפרע להשני ע"ל ס"ס ע"א וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ו. ש"ך:

מכתובת'. אם מת בעלה או שנתגרש' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' כ"ד ואם חייבת למכור כתובת' בחיי בעלה בטובת הנא' ע"ל סי' תכ"ד ס"י עכ"ל הש"ך וכת' הסמ"ע נרא' דאם אין לאשה ממון בפני עצמה ולבעל יש כדי כל החוב אין הבע"ח צריך להמתין עד זמן גביית כתובת' אלא גוב' כל החוב מהבעל ויורשיו מנכין חצי החוב מכתובת' וע' חילוקי דינים אלו בס"ס שמ"ו ושפ"ח:

במגו. ר"ל דבסי' ק"ל ס"ג כת' הט"ו דאין הערב גוב' מהלו' אפי' אם השט"ח בידו עד שיבי' עדים שפרע של חבירו כי אין שט"ח שבידו ראיה לעשותו מלו' בשטר ואם כת' המלו' להערב קבלתי ממך דמי השטר מהני ליה לגבות מהלו' כו' וה"נ אם האיש כבר פרע ובא לגבות מהאש' החצי א"י לומר אתה לקחת כל המעות אא"כ כשלא כתב המלו' להבעל קבלתי ממך כו' דאז נאמנת לומר פרעתיך אחר שפרעת להמלו' ולרבות' כת' הט"ו אם הבעל עדיין קיים כו' דאפי' נגדו א"י לטעון כן וכ"ש נגד יורשיו עכ"ל הסמ"ע (וע' בט"ז מ"ש בשם תשובת מהרש"ל בשנים שלוו בשטר אחד ופרע א' מהם ולקח השטר לידו והשני טוען פרעתי חלקי ופסק דנאמן כי מיד שנפרע השטר נמחל שעבודו ע"כ ונ"מ לענין ממרמו"ת שלנו אי שייך בהם נמחל שעבודו ע"ש):

ביחד. ע"פ האופנים שיתבארו בסי' ק"ל ס"ג וד' וע"ש ובתשו' מהרשד"ם סי' ר"ו ור"ח. ש"ך:

ולאשתו. פירוש אשת בנו. סמ"ע:

המחצה. פירוש בלא דעת השני אבל לגבות כתובת' אפי' הוא חי וגירשה גובת' ממנו כ"כ הריב"ש. שם:

שנים שלוו כו'. ירושלמי ר"פ שבועת הפקדון וכיחש בעמיתו לכשמצא וידויו בשבועה פרט למכחש לאחד מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר ופי' הרמב"ן שתבעו אחד מן שותפין וכפר בו שהוא כפירת דברים שבלא"ה אין רשאי ליתנו לו לבד בלא שותף השני. א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זל"ז אחראין וערבאין זל"ז. ר"ל כמו שנים שהפקידו אומר לא נתחייבתי אלא לשנים כן שנים שלוו או שהפקיד להם יכול לומר לכ"א הלותי והפקדתי. ולא עבדין כן. ר"ל שנהגו לכתוב בפירוש אחראין כו'. שנים שהפקידו כא' וביקש הא' ליטול את שלו אין שומעין יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב. ר"ל אין שומעין כו' בחירק תחת הא' וכמו אם. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם ש"פ לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה כו' תמן כו' שבועה חלה על ש"פ כו' ר"ל כיון שכ"א חייב בכל השבועה חל על שו"פ ואע"ג דגמ' דידן דחי לה כ' הרא"ש שם דשתי ברייתות דגמ' דידן תני פרט למודה ושם תני למכחש. וז"ש שנים שלוו:

או שלקחו. דגם מקח נכלל בהלואה בהאי קרא דוכחש בעמיתו כמ"ש בב"ק ק"ה ב' וכחש בה פרט כו' אתה מכרתו לי מאי כו' וע"כ על כולם אמר פרט דאל"כ האיך הוכיח הלואה מפקדון:

או שקבלו. דשם כתיב פקדון וכן בירושלמי הנ"ל התחיל וסיים בפקדון אחד שהפקיד לשנים כפר בו כו':

בין בשטר כו'. כמ"ש בירו' שם פרט למכחש בעדים ובשטר ש"מ שבע"פ איירי ואע"פ שבגמ' דשבועות ל"ז א' א"ל ר"ח לרבה תניא דמסייע לך וכחש בה פרט כו' א"ל אי משום הא כו' ומסקנא שם ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש כו'. בירושלמי מיירי כפשטיה דגמ' דחי לה ה"ד אילימא דאודי כו' אלא לאו כו' אבל בירושלמי שמפ' למכחש לא' כפשטיה שכופר לגמרי ה"ה בשטר שכופר לגמרי ושם בירושלמי אחר הנ"ל ר"י ור"ל תרווייהון אמרין לית כאן עדים כמי שיצא וידויו בשבועה למה משום שמצוין למות ושטר אינו מצוי לאבד הוי לית טעמא אלא משום שמצוין לשכח עדותן אלמא דשטר ועדים של הברייתא כפשטיה וגם לדחייה הגמ' מ' דקרא בכ"ע מיירי מדקאמר בברייתא פרט ללוה כו' ואי לא איירי אלא בשטר לא הל"ל פרט ללוה כו':

(ליקוט) בין בע"פ. דע"כ הירושלמי מיירי בע"פ דבשטר כ"א מהשותפין יכול לתבוע כמ"ש בסי' ע"ו ס"א בהגה ולקמן ס"י בהג"ה ועמש"ש. והיינו שידוע שלוו בשותפות דאל"כ ק' הא דסי' ס"ז סכ"ו (ע"כ):

אע"פ. כנ"ל בירושלמי:

ואם אין. כמו בערב וכמ"ש בב"ב קע"ג ע"ש וכמש"ו כי יש לו דין כו' ודלא כהרא"ש וקצת מפרשים שכ"א חייב בכולו כמו ערב קבלן. וראיה ממ"ש. בתוספתא שנים שלוו בשטר א' ופרע א' מהם את שלו יניח השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך והרא"ש שם דחק בזה ועוד אמרי' בב"מ רפ"ג ל"ד ב' שותפין ששאלי כו' וערש"י שם ד"ה ושילם א' כו'. ושם בפ' השואל נ"ו א' נותנין ששאלו כו':

(ליקוט) אבל כו' וגובה כו'. ממ"ש בב"מ צ"ו א' שותפין ששאלו כו' כולו שואל כו' ואם איתא הרי כולו שואל. נ"י שם וכן בר"פ המפקיד וערא"ש שם (ע"כ):

כי יש לו כו'. כמ"ש אחראין וערבאין כו' ויש שרצו לדייק ממ"ש אחראין דהוא לשון קבלן ועבסה"ת שד"מ ח"א ואינו דאחריות נכסים ג"כ מל' ערבות וכ"כ הרמב"ם בר"פ י"ח דמלוה ולוה המלוה את חבירו סתם הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה כו' ע"ש ואמרו בב"ב שם ההוא דיינא דאחתיה למלוה מקמי כו' קסבר נכסי דב"נ ערבין כו':

וגובה מכל כו'. וכמ"ש בתוספתא הנ"ל:

אא"כ פירשו. כמ"ש בתוספתא סוף ב"ב המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מא' מהם ואם אמר ע"מ שאפרע מאיזה מהם שארצה יפרע ממי שירצה וכמ"ש בערב בב"ב שם וקבלן אע"פ כו' ודלא כרשב"ג כמ"ש ר' יוחנן שם:

ואם פרע א' כו'. ר"ל אע"ג דפורע חובו של חבירו א"צ לשלם לו כמ"ש בכתובות ק"ח א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה הא מני בשם ירושלמי וה"ה בערב דשייך ג"כ טעמא דירושלמי מפייסנא ליה ומחיל ליה כו' ועסי' ק"ל ס"ב שיש מחלוקת בזה מ"מ בערב אם א"ל בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם חייב לד"ה כמש"ל סי' ק"ל ס"ב וראיה ממ"ש בב"ב שם ההוא ערבא דיתמי כו' מתבי ערב כו' וכאן כמי שהרשה. ודמי דע"מ כן נשתתפו בכך ועש"ך שחולק ע"ז:

ולכן שנים שלוו כו'. דשליחותיה קעביד כמ"ש בב"ב מ"ב ב' שותף כיורד ברשות דמי כו' לומר שנוטל בשבח כו' ופי' ר"ח ז"ל שתרי מילי נינהו רישא שמעי' שחולק עמו אפי' השביח בגופו ובכתפו אע"ג שהוא לא טרח כלום. ובשדה שאינה כו' מילתא אחריתי שאם נטע שדה כו' נוטל בהוצאה כו' דהויכאלו ירד ברשות לכל דבר ואמרי' בב"ק קי"ג ב' מאן דמשתכח בבי דרי כו' ואין משום גזל אם הגבאי ישראל שחבירו צריך לשלם לו וע' במרדכי שם: (ליקוט) ולכן שנים כו'. ר"ל דאין יכול לומר שהחצי חוב שילם בעד חוב אחר. ט"ז וש"ך (ע"כ):

שותפין שלוה כו'. כנ"ל דשליחותיה קעביד מהא ובשדה. שאינה עשויה ליטע כו':

ודוקא. שאינו נאמן לחייב לחבירו. כמ"ש בב"ב שם נוגעין בעדותן הן:

וי"א כו'. כיון דיכול להכחישו לא הכניס עצמו בשיעבוד וכמ"ש הר"י בי רב ודבריו צ"ע ועש"ך:

שנים שערבו. ממ"ש בב"ב ק"ו ב' וב"ק ט' א' האחים שחלקו ובא ב"ח כו' ואם איתא האיך יכול ליטול חלקו של א' מהם הא ניכסוהי דב"נ ערבין ליה כמ"ש בב"ב קע"ד א':

ובסי' קל"ב כו'. כמ"ש בתוספתא הנ"ל המלוה את חבירו ע"י שני ערבים כו' וס' ראשונה צ"ל דמוקמי לתוספתא בערבות קבלנים דהוי כמו שנים שלוו שהן בעצמן נשתעבדו ועבמ"מ שם אבל פשט דברי התוספתא משמע ערבים ממש וההיא דב"ב הנ"ל כבר תי' תוס' שם ובב"ק דמיירי שעשאו אפותיקי ע"ש וכ"כ לקמן סי' קז ס"ז וערא"ש דב"ק שם:

ואחד שערב כו'. כמ"ש בכתובות צ"א ב' הני קמאי כו' ולא אמרן כו' ועסי' פ"ג ס"ב:

ראובן שהוצרך כו'. ממ"ש האחים שחלקו כו' רב אמר כו' וכנ"ל מ' דמדין הנכסים להחזיר לו המחצה וכמ"ש רש"י ונכסים הן הערבים:

ראובן תבע כו'. כמ"ש בב"ב מ"ג ומעידין זל"ז אמאי כו' הב"ע כו':

ואין חוששין לגומלין. כמ"ש בפ"ב דכתובות כ"ג כ"ד ובזמן שהן מעידין כו' ת"ר אני כהן כו' למימרא כו' והיינו לשיטת רש"י אבל לשיטת ר"ח בתוס' ד"ה בשכלי כו' ס"ל לרבנן דחיישינן:

שנים שלוו כו'. כמ"ש בתוספתא שותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחלו לו:

ויש חולקים. כמ"ש שרא"ש בסוף ב"ק והמרדכי שפי' הר' שמחה ולקמן ר"ס קע"ח דרישא מיירי שבקש א' מהם למחול דהוי כשלוחם ובסיפא מעצמם בלא שום פיוס מחלו לו וכאן שמחל כל החוב אף בלא פיוס אמרי' שמחל לכל ועבתשו' הרא"ש כלל עג סי"ב ועסמ"ע וש"ך. ובכתובות צ"ג א' א"ה אימא סיפא כו' וערש"י שם ד"ה תימא לה כו' ואין לך לחלק כו' מ' כדברי הרא"ש ואע"ג דלא קיימא במסקנא משום דלא מחלה לגמרי כמ"ש שם משום דאמרה לה מדין ודברים נז' וערש"י שם. וס' ראשונה ס"ל דקו' הגמ' על מה שחולקת עמה בכל הקע"ה זהו' שכן פשטא דגמ':

א' שלוה כו'. כמו שם דבעלת מאתים לא מחלה אע"ג דלשתיהן נשתעבד ביחד שיעור כתובתם:

נתפשר כו'. כמ"ש בפ' בתרא דכתובות יכול לו' לאחיך כו' תנא אפי' הראשון ע"ה והשני ת"ח כו':

שנים שהן כו'. כמ"ש שם צ"ה תנא וכן בע"ח ושני כו' ונכסוהי דב"נ כו':

(ליקוט) שנים כו'. והרשב"א כ' דלעולם יכול לתבוע כולו ול"ד להא דכתובות דשם להתחייב בטענתו דאמר טעיננא טפי ואדרבה משם ראיה דוקא משום דטעין טפי וראיה ממ"ש בב"ק ע' דאי כ' למחצה כו' א"צ הרשאה וכן בס"פ השולח על בנכסי ולא אמרן כו' דה"ל כשותפין. תה"א סי' פ"ח ודבריו ברורים (ע"כ):

ואם טען כ '. כיון דל"ל הרשאה באע"ג דשליחתיה קעביד וכמו שליח שעשאו בעדים כמ"ש הרי"ף ורא"ש בב"ק ק"ד ה"מ מדעתיה אבל בע"כ לא דא"ל לאו בע"ד דידי את וכמ"ש שם ע"א כל אירכתא דלא כו' וכמ"ש בר"ס קכ"ב ס"א ואע"ג שאמרו שם ואי כתוב בה כו' כאן אין לו בחלק חבירו כלום וע"ל סי' קכ"ב ס"ה ויש מי שאומר כו' וכ"ש בכה"ג:

וכ"ז כו' אבל כו'. כמ"ש בב"ב ק"ו ב' אלא מעתה כו' ועברשב"ם ורא"ש שם וער"ס קע"ה ומ"מ אינו מוכרח דיש לחלק כה"ג כיון שהוא בפקדון ועש"ך ובב"מ ל"ט ב' הלכך פלגא יהבינן כו' תילתא יהבינן כו' ורבא ל"פ אלא מיגו כו': (ליקוט) וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ג דב"מ דשכיבא סבתא והיה ביד אפוטרופוס ואף דבסוף פ' בית כור כ' הרי"ף ורא"ש ורשב"ם דב' אחי או שותפי כו' והביאו ראיה מפ"ב דב"מ ומפ' איזהו נשך בהני כותאי יש לחלק שם לא היה מופקד ביד שום אדם כלל (ע"כ):

לוה משנים כו'. דאף אם לוה מאחד ונכתב ע"ש אחר אין יכול לגבות כמ"ש בב"ק ק"ב הלוקח שדה בשם חבירו כו' ע"ש וכ"ש בכה"ג שרצה שיתחייב לו לבד וז"ש אבל זה כו' אע"ג דשם ריש גלותא לא יוכל לתבוע משא"כ כאן כנ"ל שהאמינו והרשהו לתבוע הכל וכמ"ש הרשב"א סי' אלף קל"ז ע"ש:

וה"ה אם כו'. הביא שם ראיה ממ"ש בכתובות צ"ד הני תרי אחי כו' ובעל בנכסי אשתו בדאיכא פירי בארעא כמ"ש בפ' השולח וממ"ש בשבועות ל"ז א' דא"ל מינך יזפת כו' ואם איתא דאין יכול לתבוע בלא חבירו ה"ה כפירת ממון גמורה ונראה שהולך לשיטתו כמ"ש הר"ן שס"ל כפי' הראב"ד בירושלמי הנ"ל פרט למכחש באחד מן השותפין שהרי חבירו יכול לתבוע אותו בכל החוב דא אמרה כו' וע"ז סובב כל ראיותיו ואנן לא קי"ל כן כמש"ל בס"ט מ"מ בשטר א' דינו אמת וכמ"ש בב"מ ל"ז א' סיפא נעשה כמי כו' וכמש"ל סי' ע"ו ס"א אבל אם היה מלוה כו' דכיון כו' וזה הדין יצא מהרמב"ן אע"ג דפי' בירושלמי כנ"ל ס"א: (ליקוט) וה"ה אם כו'. הרשב"א שם הביא ראיה מבעל בנכסי אשתו בס"פ השולח ומב"ק ע"א ואי כתוב למחצה כו' ומכתובות צ"ד א' הני תרי כו' ולפ"ז בשנים שהפקידו כ"א יכול לתבוע כולו כדעת הראב"ד וכ"כ הר"ן בפ' שבועת הפקדון שדעת רשב"א כהראב"ד ובס"ט פ' כהרמב"ן וכן ק' מ"ש בסי' ע"ו ס"א בהג"ה דכיון שנעשו שותפים כו' והוא מדברי בעה"ת והוא כ' שם בפי' לדברי הראב"ד ע"ש אלא שכ' שאף להרמב"ן מ"מ כיון דהשותפין מאמינים זל"ז השטר שמונח ביד א' מהן לא ה"ל למידק (ע"כ):

איש ואשתו כו' וה"ה בטענות כו'. דכל שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית כאחר דמי וכמ"ש בב"ב נ"א ב' ת"ר אין כו' קבל מן האשה כו' ועתוס' שם ד"ה קבל כו' וע"ל סי' ס"א סי"ב וסי' ס"א בהג"ה לא היתה נושאת כו':

ראובן שכתב כו'. דל' יחיד כו' ואע"ג דיד בעה"ש על התחתונה בל' שמשמעות נוטה יותר. כך א"א יד בעה"ש על התחתונה כמ"ש בפ"ק דע"ז ההוא שטרא דהוה כתובבה שית שנין יתירתא כו' ובפ' בתרא דב"ב ההיא שטרא דהוה כתוב בה שית מאה וזוזי כו' דל פריטי כו' ושם קס"ה ב' מלמעלה מנה כו' הכל הולך אחר התחתון וע"ל סי' מ"ב ס"י בהג"ה:

ראובן היה כו'. ר"ל דאע"ג דאם חתמה לו הדין שראובן נוטל מלוי וכמ"ש בכתובות צ"ה א' מי שהיה נשוי כו' וה"ה כאן אבל כיון שלותה בעצמה לא גבה מנכסי ראובן כו' ודמיא למ"ש בב"ב קנ"ט א' בן שמכר כו' מכח אבוה דאבא כו' וכמש"ל בס"י איש ואשתו שלוו כו' וה"ה כו' כב' לוין כו' ועבסה"ת סוף שד"מ: