דין מלוה על פה ואם א״ל אל תפרעני - שולחן ערוך חושן משפט סימן ע׳

אסור להלוות בלא עדים כו'. כן הוא בגמ' דעובר אלפני עור לא תתן מכשול (פרש"י שיבא הלוה לכפור מדעתו) וגם המלו' גורם קללה לעצמו שהבריו' יאמרו שתובע לחבירו מה שלא חייב לו:

ואפי' לת"ח פי' אף דמסתמא הת"ח לא יכפרנו מדעתו ולית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול ואז ג"כ לא יבא לידי שיגרום קללה לעצמו מ"מ יש לחשוש שמחמת טרדת למודו ישכחנו וישבע שאינו חייב ויגרום לעצמו קללות כנ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

אלא אם כן הלוהו על המשכון. דאז לא שייך בו הני טעמי כ"כ המ"מ וה"ט דלית ביה משום כפירה דהמלוה יהא נאמן בשבועתו עד כדי דמי המשכון וגם אין קללה מהבריות כיון דהמשכון בידו יאמינו לו שודאי הלוהו:

משובח יותר. משום דבהלואתו על המשכון אכתי יש קללה קצת כשהן חלוקין כמה הלוה עליו משא"כ כשהלוה בשטר דהכל רואין הסך שכתוב בו ויודעין ברור שחייב לו והפרעון הוא טענה גרוע דא"כ שטרו בידו מאי בעי וק"ל:

נאמן בשבועת היסת לומר פרעתיך היינו דוקא לאח"ז שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ"ש המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ס ה' ע"ש:

דכל קנין לכתיבה עומד. פי' וה"ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין שטר קנין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ט ס"ג ולא היה לו לפרוע עד שיתן לו השטר או השובר וק"ל:

מחלת לי כו'. ע"ל סי' פ"ב סי"א:

שצריך לברר דבריו. הרמב"ם לא כתב בל' זה אלא ז"ל אומרים הביאם ותפטר מתו או הלכו למדינת הים ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכין להביאם אלא לברר דבריו להפטר אף משבוע' שהמלו' לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים עכ"ל. הרי שלא כתב סתם שצריך לברר דבריו אלא כתב בצדו כדי להפטר מהשבוע' ומה"נ דקדק הטור שהרמב"ם ס"ל דאפי' באו עדים והכחישוהו יפטר בשבועה וכמ"ש בפרישה אבל מאן דכ' דצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל למור"ם ז"ל לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך "לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן בשבועה אפי' באו והכחישוהו עפ"ר ובד"מ:

והכחישוהו ואמרו להד"ם כו'. הטעם כיון דלא היה מחוייב לפרעו בעדים אמרינן ביה מילתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתי' וסבור שפרעו לפני הני ולא פרעו אלא בפני אחרים או בינו לבינו:

דאין חילוק בין הזמינם כו'. עד"ר שם הוכחתי דדעת הרי"ף ור"ש ורשב"א ור"ן והרא"ש והטור הוא דאפי' לא מתו או הלכו למ"ה כל שיש טרחא להביא עדים אין צריך להביאם אלא נשבע ונפטר ואם באו והכחישוהו גם כן פטור מטעם הנזכר לעיל וכן הוא דעת הרמב"ם לפי' הטור אלא שלכתחלה ס"ל דאמרינן ליה הביאם כדי שאם יאמרו כדבריך לא תצטרך לישבע דבכל דבר אם אנו יכולין לעשות צדדין שאין צריך לישבע עושין ע"ש:

אמר ליה אל תפרעני כו'. מכאן ועד סוף הסי' מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במיגו דאמר לא התנה עמו כן עפ"ר:

בין שא"ל אחר שהלוהו כו'. וכתב הר"ן פרק שבועות הדיינין דלדעת הרמב"ם אף אם אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך אלא שלא בעדים אפ"ה צריך לפרוע בעדים והטעם דכל שהתנה מלוה להלוה כן אין מדרך הלוה לפרוע לו בלא עדים כדי להוציא נפשו מהחשד ומהמחלוקת ומ"ה כשיש עדים שהמלוה התנה עמו כן אנן סהדי מכח החזקה דלא פרעו ומש"ה נאמן המלוה בלא שבועה כיון דאנן סהדי וכ"כ המ"מ ר"פ ט"ו ממלוה ומסיים בטעמו דעבד לוה לאיש מלוה ועפ"ר:

אינו נאמן. ואין להאמינו במיגו דאי בעי אמר קיימתי תנאך ופרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו והיה פטור בטענה זו וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה דאין זה מיגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מכח החזקה דאנן סהדי שכתבתי ריע טענתיה דודאי לא פרעו בינו לבינו:

והעידו שפרעו וכו' והטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשי' שידע שהלכו למדינת הים או כבר מתו:

שעל חוב אחר קבלם ע"ל סי' נ"ח וסי' פ"ג מ"ש הטור והמחבר בדין זה:

עד שיבא פלוני ופלוני כו'. כדי שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קבלתים וכנ"ל:

אלא פורעו בב"ד כו'. דאז ג"כ אין יכול לומר כן ועפ"ר:

ודברים שאומר זה כו' כי אף שאמר זה שבשעה שקיבל המעות היה דעתו לכך ה"ל דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברי' כ"כ רש"י אבל אם אמר בשעה שקיבל המעות בהדי' שלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול"ד למ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ך דאפי' אם אמר המלוה בפירוש לא אקבלם בתורת פרעון והוא השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר ממנו הלוה בזה דשאני הכא דיכול המלוה לומר כל זמן שאין העדים לפנינו הרי הוא כאלו לא הגיע זמנם:

וכתבו לו מעשה ב"ד כו'. וזה עדיף מפסקו של דיינים שיש בו פלוגתא כמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף י' והטעם דפסק דין עומד לפרעו מיד מה שאין כן זה דידוע דלא הי' לו לפרעו ונתנו לו המעשה בית דין להיות בידו לראיה לאחר זמן ועיין מה שכתבתי בהגד"מ בזה ועמ"ש בסי' ע"ט סי"ב עוד מדין מעשה בית דין גם כתבתי שם ובסי' ל"ט ס"ט אימת אינו נאמן לומר פרעתי אחר שהודה בב"ד ואימת טורפין לקוחות אם הודה אף שאם היה טוען פרעתי היה נאמן:

ואינו טורף ממשעבדי בכח כו'. בפרישה כתבתי דר"ל אם בא ב"ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שנמכר לזה אבל ודאי אין זה המוכר יכול להוציא השדה מיד הלוקח זה שלקחו ממנו באונס עד שיחזיר לו מעותיו שהרי מיירי שהוא ידוע שנתן לו דמים בעד השדה רק שקנאו באונס וק"ל ועפ"ר:

שלא ניתן לכתוב. ע"ש ברשב"א דקאי אשטר מכירה שנעשה ע"ת ויש במעות שנתן משום איסור ריבית (וכמ"ש לקמן סי' ר"ז ובי"ד סי' קס"א) דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר:

(בש"ע ס"א) ואפי' לת"ח בגמ' ס"פ איזהו נשך אמרי' דרבינא לא רצה להלות לרב אשי ר' זוז בלא שטר ועדים וא"ל רב אשי אפי' אנא שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו משמע דת"ק הוא כ"ש והט"ז כתבה אפי' ת"ח נ"ל דלמ"ד בגמ' גורם קללה לעצמו הוי הת"ח כ"ש משאר אנשי' אבל למ"ד עובר משום לפני עור לא תתן מכשול הייתי אומר בת"ח אין שייך זה ע"כ כ' הטור אפי' ת"ח והטור רוצה לפסוק כמ"ד משום לפני עור דיש נפקותא בין הנך טעמי דלטעמא משום קללה אי אמר לא איכפת לי בקללה אין מוחה בידו אבל לטעם משום לפני עור יש איסור וע"כ כתב אסור להללות ומאי דאיתא בגמ' וכ"ש ת"ח דזה שייך שהוא שוכח יותר ממילא אין שייך ביה עונש של לפני עור לת"מ אבל מ"מ אף לת"ח אסור ולכן כתבו הט"ו לשון אפי' דשייך לענין איסור והיינו כמ"ד לפני עור וכו':

(סעיף ב') הביאם והפטר בטור הביא דברים אלו בשם הרמב"ם דגם הוא ס"ל אם הכחישוהו עדים שאין בכך כלום עכ"ל שס"ל דמאי דקאמר בגמ' צריך לברר היינו בכל מקום שיש אפשרות לברר שלא יצטרך שבועה אין אנו נותנין שבועה בחנם באם אי אפשר לברר או שאומרים העדים לא היו דברים מעולם אז נותנים לו שבועה וא"ל למה כתב הרמב"ם אם מתו או הלכו למ"ה ולא כתב רבותא דאם באו והכחישהו דקמ"ל רבותא אפי' בהלכו למ"ה ואפשר להתברר כשישובו וה"א דאין נותנין גם בזה שבועה קמ"ל דלא ומש"ה ניחא מה שהקשה סמ"ע על רמ"א שהגיה צריך לברר דבריו בדברי הרמב"ם דגם הרמב"ם ס"ל צריך לברר דאין נותנין לו שבועה:

(סעיף ד) (") שהרי אמר שקיים תנאו נראה פשוט אפי' אומר פרעתיך ביחידו' נאמן כיון שלא הי' אפשר לקיים תנאו שהרי מתו ונראה דלרבותא נקט כן דל"ת אם איתא דפרעיה בפניהם היה לו ליקח כתוב וחתום מהם. ע"ש אלא פורעו בפני ב"ד ק"ל אמאי לא סגי בפני עדים הא אמר בסמוך דאר העידו עדים שפרעו הרי זה פטור ואפשר לתרץ שצריך ליקח כתוב וחתום מהם ובעדים הוי מפי כתבם ולא התירו זה אלא לחתום בשטר כמ"ש הטור סי' כ"א וע' מה שכ' ס"ס:

(סעיף ה') והנה לא בתורת פקדון ורש"י כתב אע"פ שזה אומר שבשע' שקיבל והמעות היה דעתו לכך דברים שבלב חזינן דברים ונ"ל דלא בא רש"י למעט דאלו אמר בפי' שאין מקבל רק דרך פקדון שאז הוי פקדון וחייב הלוה באונס זה אינו דבתר הלוה אזלינן כיון שהוא אומר שנותן לשם פרעון אף שהמלוה אינו רוצה בכך הא קי"ל בסי' ק"כ דבפרעון בע"כ הוי פרעון אלא לא בא רש"י למעט רק שאם לא הוזכר שום דבר מההלואה ואז אם המלוה אומר בפי' לא לשם פרעון אני מקבל אז ודאי לא היי דברים שבלב והוי פקדון אבל אי הוה דברים שבלב דברים הוה כאומר בפי' דוקא לפקדון אני מקבל ואף שהלוה אומר שנתנו לשם פרעון מ"מ כל שאין אנו רואין שהלוה רוצה לעשות בע"כ של מלוה אמרי' מסתמא גם הוא מסכים עם המלוה שאינו מרוצה כ"א בפקדון בסמ"ע כתב דכאן לא אמרינן פרעון בע"כ הוי פרעון כיון שאין העדים לפנינו שצריך ליתן בפניהם הוי כלא הגיע זמנו עכ"ל ודבריו תמוהים מאד לענ"ד דאין כאן שייכות קיום התנאי כלל דהא כתב ב"י בשם התוס' דדרך בדיחות' אמר כן רב נחמן בגמר' הא אנא וכו' וכיון דפרעי' פרעי' דהיינו משום דאמרינן שלא היה מתכוין בתנאי זה רק להיות חובו בטוח ולא יוכל לו' פרעתי וכיון דפרעיה בע"כ הרי בטוח ואין לו הפסד גם מה שתלה זה בסמ"ע כאלו הוא תוך זמנו אומר אני דאין חילוק בפרעון בע"כ תוך זמנו או לאחר זמנו דגם תוך זמנו הוי כפרעון רק לענין הנזכר בסי' ע"ד שיש חילוק היינו חילוף המטבע אבל לא זולת זה כההיא דכאן כנלע"ד דכיון שכל מי שהודה המלוה הפרעון הוי כאלו פרעו בפני הני שהתנ' לפרעו בפניהם לכל מילי ממילא אם הוא רוצה להאמינו ולפרעו בינו לבינו צריך לקבלו אפילו בע"כ כמו אם היה שם אותן עדים שהתנה ולרווחא דמלתא אביא עוד ראיית מפרק מי שאחזו דף ע"ד דאיתא שם בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שיהא זה הבית חלוט לו התקין הלל שיהא שובר הדלת וזורק לו מעותיו וכו' ואם איתא דכי אתני אל תפרעני אלא בפני פו"פ יכול הוא אחר כך לומר איני מקבל המעות אלא בפניהם מה הואיל תקנת הלל הלא המלוה יתנ' עמו שלא יפרענו אלא בפני אלו דוקא וכ"ת דמדינא יכול לעשות כן אלא דהלל התקין לבטל הדין זה אינו דהא התם יליף מדאצטריך הלל לתקוני שמע מינה בעלמא לא הוי פרעון בע"כ פרעון הכי איתא בגמרא ללישנא קמא ואמאי לא נימא דגם בעלמא הוי פרעון אלא דאצטריך תקנת הילל אפילו אם הוא התנה אל תפרעני אלא בפני אלו אלא פשוט שגם זהו בכלל פרעון בעל כרחו הוא ולא הוצרך הלל לתקן דבלא"ה אפי' מתנה עמו חייב לקבלו וכן למאי דקי"ל לדידן פרעון בעל כרחו הוי פרעון שוב ראיתי שגם מו"ח ז"ל כתב כמ"ש סמ"ע. דכאן לא אמרינן פרעון בע"כ הוי פרעון מפני שיש כאן תנאי ואמינא אנא אלו דקדקו רבנן בהאי מלתא לא היו כותבין כן (אמר המגי' נ"ל להשיב בעד הרבנים הגדולים ז"ל דודאי תקנת הלל לא היתה משום לתא דתנאי דאם כן הוא יהא מתנה ע"מ שלא יהא חולש מעותיו ללישנה או תנאים אחרים כיוצא באלו ודבר זה אין לו תקנה ובודאי בתנאי אין כאן מקום לתקנה ולא הוצרך הילל לתקן דבל"ה אין הבית חלוט ולא עוד אלא השנה שדר בהו איסורא קעביד שכך הדין בכל התנאים שבעולם אם אין הלה מקיים התנאי המעשה בטל מעיקרא ונמצא מכר אין כאן ומה שדר בה הלוקח ע"ע איסורא קאכיל כדאמרינן בפ' הרבית ושאני ביה בבתי ערי חומה בסתם מכר דהתורה התירתה לאפוקי בתנאי ולא נתקיים אין כאן מכר (וע' בסמ"ע וב"ח סימן קי"א בענין המוכר ע"מ שלא ישתעבד לב"ח) ונמצא בדירתו שכר מעותיו הוא נוטל וזה ברור וד"ק ומהתימ' על הרב בט"ז ז"ל שהביא ראיה זו אמנם לענין דינא נלע"ד דבריו נכונים ונמוקו עמו מסבר' דנפשיה הכתובה למעלה עכ"ה):

להלוות. כן הוא בגמרא דעובר על לפני עור לא תתן מכשול שיבא הלוה לכפור מדעתו וגם המלוה גורם קללה לעצמו שיאמרו הבריות שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו. סמ"ע:

המשכון. דאז יאמינו לו שודאי הלוהו כיון שהמשכון בידו. שם:

יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כ"כ הסמ"ע ולפ"ז משמע דה"ה כת"י אבל בתשובת מהרשד"ם סי' כ"ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב ידו וע"ש. ש"ך:

פרעתיך. היינו דדוקא לאחר זמן שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ס ה' ע"ש. סמ"ע:

עומד. וה"ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה כמ"ש הט"ו בסי' ל"ט ס"ג ולא ה"ל לפרוע עד שיתן לו השטר או שובר. שם:

חולקין. כתב הש"ך דהעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכן משמע בכמה דוכתי כו' ע"ש וע"ל סי' פ"ב סי"א:

לברר. עיין בסמ"ע שהקשה על הרב דמאן דכתב שצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל להרב לכתוב אדברי המחבר שהן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר דמהימן בשבועה ע"כ ולענ"ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח"כ דנאמן אפי' בהכחשוהו וכ"כ התוס' בשבועות ריש דף מ"ב ע"ש וכן הוא בשאר פוסקים עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז ע"ש):

אלא. מכאן ועד סוף הסימן מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן. סמ"ע:

צריך. כתב הש"ך דאם מיחה הלוה ואמר דאין רצונו לפרוע בעדים דוקא נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ודלא כהר"ן מיהו היכא דהתרה בו בפני ב"ד שאל יפרע לו אלא בעדים מבואר בהרא"ש והטור ור' ירוחם דאפי' מיחה הלוה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני הב"ד וגם ע"ז יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בע"כ וצ"ע עכ"ל וע"ש:

שבועה. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח בסי' ע"א ס"ה דכ"ש הוא מהתם ע"ש עכ"ל הש"ך וכ' הסמ"ע והא דלא מהימן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למד"ה או מתו דהיה פטור בטענה זו וכמ"ש הט"ו לקמן י"ל דאין זה מגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מדהתנו עמו אנן סהדי דחזקה שלא פרעו שלא בעדים וא"כ ריע טענתו דודאי לא פרעו בינו לבינו עכ"ל והש"ך השיג ע"ז ע"ש וגם מ"ש בסי' קל"ג ס"ב:

פטור. הטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למד"ה או כבר מתו. סמ"ע:

שקיים. (כתב הט"ז דלרבותא נקט כן דל"ת אם איתא דפרעיה בפניהם היה לו ליקח כתוב וחתום מהם אבל באמת נרא' פשוט אפילו אומר פרעתיך ביחידות נאמן כיון שלא היא אפשר לקיים תנאו):

בפניהם. כדי שלא יוכל המלו' לומר על חוב אחר קבלתים אלא פורעו בבית דין דאז ג"כ אין יכול לומר כן עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדוחק הוא דא"כ ל"ל בית דין יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה דמהני אפילו בנאמנות כבי תרי כמ"ש סי' ע"א ס"ג כ"ש כאן ואפי' מאן דפליג התם מוד' כאן אלא נראה דחושש שמא אלו האחרים ימותו או ילכו למד"ה וכשיודע אח"כ שפרעו לפניהם ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו ואינן יכולים ליתן לו כתוב וחתום שלא ברשות המלו' דמפיהם כו' אבל הב"ד כותבים בע"כ ומילתא פסיקתא נקט עכ"ל (וגם הט"ז כתב כן ע"ש):

ודברים. דה"ל דברים שבלב אבל אם בשעת קבלת המעות אמר בהדיא דלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול"ד למ"ש הט"ו בסי' ק"ך דאפי' אמר המלוה בפירוש שלא אקבלם בתורת פרעון והלוה השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר בזה הלוה. שאני הכא דיכול המלו' לומר כ"ז שאין העדים לפנינו הוי כאילו לא הגיע הזמן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו דהא קי"ל דפרעון בע"כ הוי פרעון אפילו תוך זמנו ואין חילוק בזה רק לענין חילוף המטבע כמ"ש בסי' ע"ד ס"ב אלא דלא בא כאן למעט רק אם לא הזכיר שום דבר מההלואה אז אי הוי דברים שבלב דברים ה"ל כאילו אמר המלו' בפי' שמקבלם לשם פקדון אף שהלוה אמר שנתן לפרעון מ"מ כל שאין אנו רואין שרצה לעשות בע"כ של מלוה אמרינן מסתמא גם הוא הסכים עם המלוה בשעת הנתינה והביא ראיה מהא דאיתא בש"ס בראשונ' היה נטמן יום י"ב חדש כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומ"מ הסכים עמו לדינא וכתב שדבריו נכונים ונימוקו עמו ע"ש):

מעש'. כתב הסמ"ע דזה עדיף מפס"ד שיש בו פלוגתא בסי' ל"ט ס"י והטעם דפס"ד עומד לפרעו מיד משא"כ זה דידוע דלא היה לו לפרוע ונתנו לו המעשה ב"ד להיות בידו לראיה לאחר זמן וע"ל בסי' ע"ט סי"ב (ועיין מ"ש בסי' ל"ט ס"ק י"ז וי"ח בשם הש"ך דהשיג על הסמ"ע בזה ע"ש):

בכח. ר"ל אם בא בע"ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שמכר לזה אבל ודאי אין מוכר הזה יכול להוציא השד' מהלוקח שלקחו באונס עד שיחזיר לו מעותיו דהא מיירי שידוע שנתן לו דמים בעד השדה. סמ"ע:

פרעתי. כ"כ התו' והרשב"א בתשוב' אבל בעה"ת והריב"ש מדמי האי דינא לשטר מוקדם א"כ הא רוב הפוסקים והמחבר גופיה בסי' מ"ג ס"ז פסקו דבשטר מוקדם גובה מבני חרי וע"כ צ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:

שטר. ע"ש ברשב"א דקאי אשטר מכיר' שנעשה ע"ת ויש בו משום איסור רבית דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר וע"ל סי' ר"ז ובי"ד סי' קס"א עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רמ"ט:

ואפי'. שם:

בשבועת היסת. שם מ"ב:

אבל. כתובות כ"א וכפי' רב האי שם ומעיד שיכול להעיד כו' ואי"ל פרעתי:

דכל. ב"ב מ"א:

ויש חולקין. כס' הרמב"ן שחולק עליו ועל סברתו וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ג ויש חולקין ועמ"ש שם וע' כתובות ק"ב ב' וגטין נ"א א' בנות כיון כו' ושם דגובה ממשועבדים ובכמה מקומות וכל שיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשועבדים דחיישי' לקנוניא כמ"ש בב"ב קכ"ח ב'. וצ"ע מדברי הרי"ף בפ"ק דב"מ יז א' ועס"ט ולס' הרמב"ן צ"ל דשאכי התם שבתוך זמנו וכמ"ש בסי' לט שם:

וכ"מ כו' אע"ג. ב"ב ה' ב' והלכתא כר"ל כו' ורוצין קצת מפ' להוכיח דאין נאמן לומר מחלתי דא"כ יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמחלתי ותי' דמחלתי טענה גרועה. ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכמ"ש הרא"ש בשבועות בטענת סטראי וז"ש אע"פ שמחילה כו':

אמר פרעתיך. ב"ב קע"א:

שצריך. שם וכגי' הגאונים הל' כר' כו':

לא באו. ר"ל אפי' ישנן להעדים ואין מביאן וכמ"ש ברמב"ם לא באו או שמתו או הלכו כו' מ' דברישא אפי' ישנן לעדים כאן וכמ"ש הרמב"ם שם שאין אנו מצריכין אותן להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה כו' ע"ש וס"ל כתי' תוס' שם ובשבועות וסנה' וכמ"ש בירושלמי לא אמר רבי אלא לברר על אמיתת הדברים כו' ופי' כנ"ל וז"ש שם אנא נמי ?לברר קאמינא אבל אם לא באו אף לכתחלה נאמן בשבועת היסת והר"ן ומ"מ כ' דסוגיא דב"ב דחויה מההיא דסנה' כ"ג ב' ע"כ ל"ק רבי כו' אבל בשאר מקומות ס"ל כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש בב"ב שם שאם לא בירר או שהכחישוהו פסול וא"א לומר כן דא"כ ע"כ צריך לגרוס בסנה' שם וחכ"א צריך לברר וכפירש"י בלשון אחרון וא"כ לרבנן אין חילוק בין מחמת חזקה או לא וע"כ צ"ל דלא ס"ל כהגאונים שם:

ואפי' באו. שבועות מ"א ב' וכשיטתו כנ"ל:

ואם. הרז"ה שחילק בין ההיא דב"ב ובין סוגיא דשבועות ששם מיירי בכה"ג:

וי"א דאין. הרמ"ה שפי' דשבועות שאמר בל' ולאו כו' שאין דבר ברור אצלו והוא מילי דכדי אבל בכה"ג שאמר בש"ע פרעתיך חייב: (ליקוט) ו"א כו'. דבריו סתומין שלא חילק בין אמר בל' ניחותא או לא וגם דעת ש"ע צ"ע שסותר למ"ש בסי' ק"מ (ע"כ):

אלא שאין כו' ואם. ר"ל דבכה"ג א"צ לברר וכשיטת הגאונים ועסי' ק"מ ס"ד וס"ה:

בין. מתני' שם ל"ח ב' א"ל הן א"ל תנהו כו':

ואם אמר. שם מ"א ב': (ליקוט) ואם אמר כו'. ואפי' בפקדון כ"כ כל הפוסקים דלא כרא"ש בפ"ג דב"ב סמ"ו שכ' שנאמן בשבוע' התורה במגו דנאנסו כמו בשטר והרא"ש אזיל לשיטתו שכ' בפ' הדיינין סי"ג ואי תיקשי לך כו' וי"ל כו' משא"כ במגו דנאנסו ומ"ש שם אינו נאמן היינו להפטר משבועה וכמש"ש מ"ה ב' בתוס' ד"ה בשטר כו' ותי' כו' אבל המ"מ כ' על קו' הרא"ש הנ"ל שאין כאן דין מגו שה"ה מודה שלא קיים התנאי ואיהו חייב בעצמו בזה כו' וב"י ת' בע"א משום דהוי כמגו במקום עדים וכ"כ הר"ן דאנן סהדי כו' ועבה"ג סק"י (ע"כ):

או מתו. רמב"ם דלא כרמ"ה:

וכן אם. שם ההוא דא"ל כו' דתני הלכתא וכמ"ש בס"ד:

(ליקוט) א"ל כו'. ושיטה אחרת להרי"ף שגורס שם ור"פ משמיה דרבא כו' והלכו למ"ה אינו נאמן ובההוא עובדא פרעין לי באפי ראובן ושמעון מפרש כפרש"י שהעדים הן לפנינו והוא מכחישן והוא מוכרח לפי שיטתו דאי ליתנהו הא בלא"ה אי"ל כן ועוד הוכיח ממש"ש ההוא כו' דתנו הלכתא וגריס אזיל פרעיה באפי סהדי כו' א"ל כיון דקא מודית כו' דוקא משום דמודה אבל גי' שלנו בין דיליה לדיליה ועתוס' שם ד"ה אזל כו' וי"ל כו' כדלקמן ר"ל שם מ"ב א' מהימנת לי כו' ומיהו כו' וערא"ש ור"ן וערמב"ם שחקר והסכים לגי' שלנו (ע"כ): (ע"כ):

אם באו. רמב"ם ותוס' שם אזיל כו' וכמ"ש שם דלא לדחייה אבל בכה"ג מה דיחוי שייך:

מיהו. כפרש"י והרי"ף שם שאפי' באו אין נאמן אבל לא כסברתם רק בכה"ג:

ואם מתו. גמ' שם כרבא וכפירושם כנ"ל:

ואם אמר. כן מ' בגמ' שם כי היכי דלא לדחייה וז"ש שהרי אמר כו':

ואם מודה. כמ"ש התוס' שם הא אנא כו':

מי שנמחק. ב"מ יז א' הטוען אחר כו' ופי' הראב"ד שמיירי בכה"ג וכמ"ש בב"ב קס"ח א':

ויש. ג"כ מהנ"ל:

וגם נאמן. תוס' שם ומוכח מהגמ' ע"ש:

וה"ה לכל. גמ' שם: