דין הוציא עליו כתב ידו מקוים או - שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״ט

גובה מנכסים בני חורין. דכל שאין עדים חתומים עליו לית ליה קלא ולא ידעי לקוחות לאזדהורי הילכך אין המלוה טורף ממשעבדי אע"ג דקי"ל שעבודא הוי דאורייתא אפי' במלוה ע"פ וק"ל:

דשמא חתם שמו בראש המגיל'. משמע דאף דלא טען הוא כן אנן טענינן ליה הכי והטעם משום דפעמים מזקיקין אותו לכך כגון שחתם הוא ואחר על שטר ואין אותו אחר לפנינו שיעיד על חתימתו וגם אין כאן מי שמכיר חתימתו אלא זה העד ועוד אחר אזי מזקיקין לזה שיכתוב חתימתו אריש המגילה לפני עדים ומשליכו בב"ד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן מ"ו סעיף י"ג ע"ש ובע"ש כתב ז"ל דשמא חתם הוא שמו בכדי בריש המגילה כו' ול"נ כמ"ש וק"ל:

ואינו נאמן לומר להד"ם. פי' כשהכתב ניכר שהוא כתב ידו אינו נאמן לומר לא לויתי מעולם אלא להשטות או שלא להשביע כוונתי בכתיבתי זאת דאין אדם נאמן בטענות הללו כ"א בהודעת ע"פ ולא ע"פ כתיבת ידו וכמ"ש הטור והמחבר סי' פ"א סי"ז ע"ש:

תעיד עלי כמאה עדים כו'. פי' ואינו גוב' בו ממשעבדי וגם נאמן לומר פרעתי כשאין בו נאמנות דכל שלא חתימי עליה עדים לית ליה קלא ואדם פורע ואינו חושש להניח שטר כזה ביד המלוה וכמ"ש בסעיף שאחר זה:

ולא מן הלקוחות. פי' אפי' אם הלוה מודה שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"א:

ואם מודה לו מקנ' כו'. והיינו דוקא בכת"י. אבל אשטר בעדים אין נשבעין שבועה דאוריית' וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס פ"ח סעיף כ"ט וע"ש בטור סל"ח בפריש' ודרישה וסמ"ע מ"ש שם לדעת התוס' והרא"ש והט"ו דס"ל דאפי' במלוה ע"פ אין נשבעין ש"ד כ"ש בכתיבת יד אליבייהו היכן מצינו שבועה דמודה מקצת ודעד אחד מ"ש:

או שעדים מעידים כו'. אבל לא אמרי' דיחזי חתימתו בב"ד ומדמין לה כיון דמצי לערומי בודאי יערים וישנה כתיבתו בחתימתו כ"כ ב"ת דאיכא מ"ד כן ד"מ י"ב:

דא"י לו' פרעתי כו'. וכן פסק מור"ם ז"ל ועיין בהגד"מ:

אלא שכחתי. פי' ולא שמתי על לבי שיבא תקלה ע"י זה:

ואפשר שמצאה זה. עפ"ר שם כתבתי דהאי ל' ואפשר קאי אמ"ש שמצאה זה דהוא א"י לטעון ברי שזה מצאו דיכול להיות דאחר מצאה ונתנה לזה אבל צריך לטעון ברי לי שלא חתמתי לשום חוב מעולם וכמ"ש מור"ם בהג"ה דאל"כ ה"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין הספק מוציא מידי ודאי וק"ל:

ה"ג ולא מהני טענה זו אלא בטוען טענת ודאי אבל בטוען כו' וקאי אמ"ש המחבר מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה ור"ל טענה זו צריך שיטעון ברי וק"ל:

או שטוען אמנה היתה כו'. כתב ב"י מס"ה בשם הרשב"א וז"ל ראובן שטוען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכרת סחורתי ובכמה קניתי והוא יותר ממה שהודה ושמעון אמר לא כתבתיו אלא להתעסק ולא להיות לך לראייה וגם לא כתבתי שמי בו ולא בא מידי לידך ונגנב או נאבד או נפל ממני ומצאתן והשיב שאין בטענת שמעון כלום דמה שטוען ממני נפל ומצאתן לנפילה לא חיישינן כדאיתא ס"פ גט פשוט וכן נמי לגניבה לא חיישינן גם מה שטוען להתעסק כתבתיו אין ממש דאין אדם מתעסק וכותב להפסיד לעצמו עכ"ל:

ואם כתב בו נאמנות כו'. עיין בהגד"מ שם כתבתי דנ"ל דאף אם לא כתב בו שיהא נאמן בלא שבועה אפ"ה דינו שנוטל בלא שבועה כדין נאמנות במלוה ע"פ בעדים וכמ"ש המחבר לקמן בר"ס ע"א ע"ש מה שכתבתי מלתא בטעמא עוד כתבתי בהגד"מ דאם לא כתב בו שיהא נאמן המלוה אבל כתב בו שלא יהא נאמן הלוה לומר פרעתי ואחר כך טוען שפרעו אזי המלוה נשבע שלא נפרע ונוטל ולדעת הי"א שכתב מור"ם לפני זה דס"ל דכל כתב ידו אף שלא כתב בו שום דבר אפ"ה אין הלוה נאמן לומר פרעתי נראה דמהני זה להמלוה כשכתב בו שלא יהא הלוה נאמן דיטלנו המלוה בלא שבועה וכן הדין לכ"ע כשכתב כן בשטר בעדים וכמ"ש לקמן סי' ע"א ע"ש ודו"ק:

נאמן בשבועת היסת. דאף שכ' בשטר שהמלוה יהא נאמן י"ל שפרע והניח השטר ביד המלוה משום דסמך נפשו אזה דא"י לקיימו זולתו ויהא נאמן לומר פרעתי במיגו דמזוייף הוא השטר עם הנאמנות שבו וכ"כ הטור ע"ש:

אינו נאמן לו' פרעתי ואע"ג דאינו כתוב בל' שטר אלא בל' מודה אני ח"מ כו' דכל שיש עדים על הענין אינו מניח שטר כזה ביד המלוה אחר שפרעו:

פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר כו'. ע"ש באמצ' תשו' הארוכ' (בד' קצ"ב ע"א) שכ' ז"ל דאם איתא דפרעו לא היה לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כשטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו עד א' עמהם לראייה ולברר על עסקיהן ועדיף משטר כי השטר הוא כלל שנעשה על עיקר תחלת העסק והפנקם הוא פרטו לברר על ענין העסק דבר יום ביומו כו' ולא כמ"ש בע"ש הטעם דאינו נאמן לומר פרעתי משום דהעד הוא כמו שליש ביניהן וה"ל כאלו השטר יוצא מיד השליש עכ"ל כי טעם זה ליתא שם אלא כמ"ש ודו"ק:

ואנו טוענים להם שהוא פרוע ואפי' כתב בשטר נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי יורשים אם לא שנכתב בשטר בפי' שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ וגם בסי' ע"א כ"כ הטור והמחבר אלא דשם נשבע המלוה אשט"ח שלא נפרע ונוטל וכאן בכת"י נפטר היורש:

ופטורים אף משבועת היורשי'. וסתם שבועת יורשים היא בנק"ח שתקנו בעלמא שישבעו שלא פקדנו אבא וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ע"ש אבל מדמסיק המחבר וכתב אבל מחרימין סתם משמע דס"ל דאפי' היסת ואפי' חרם לנוכח אין מטילים על היתומים והיינו כדעת הרא"ש והטור שכתבו דלא תקנו על היורשים שבועה אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהן על אחד ואין בו נאמנות והלוה טוען פרעתי ולא כשהאחד מוציא מה על היורשין ושע"ז חולק הבעה"ת וסייעתו וס"ל דצריך לישבע היסת והן היש חולקין דכתב מור"ם בהג"ה ועפ"ר:

אבל מחרימין סתם כו'. ל' הטור בשם הרא"ש אלא מחרימין סתם במעמד היורשים שכל מי שיודע בממון זה אם פרוע הוא שיודה ואם אינו פרוע היא שיעידו וגם היורשין יאמרו אם יודעין שאינו פרוע עכ"ל ובפריש' כתבתי מלתא בטעמא דאגב שמטילין חרם מטילין חרם גם על המלוה שאם הוא פרוע שיודה ויחזיר השטר ליד היורשים ומפני שהמלוה עמו לפני הב"ד מטילין עליו החרם לנוכח שיודה הוא עצמו מה שא"כ ביורשין שאינם הם הלווים עצמן אין מטילין עליהם אפי' לנוכח חרם שיודו אלא מטילין חרם אכ"ע מי שיודע יבא ויעיד אלא שגם היורשין בכלל והמחבר קיצר בהעתק בענין החרם וק"ל:

הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהן כו'. עד אע"פ שהוא בתוך הזמן כו' לכאורה נראה דדקדק וכתב אע"פ שהוא בתוך הזמן דס"ל דדוקא בכה"ג דאיכא למימר דהשטר הוא זיוף וממילא אין לחוש להזמן שבו שממנו נראה שהוא תוך הזמן דהא הוא זיוף מעיקרא הוא דפטורין משא"כ כשצוה בחליו שחייב לו או שנידוהו ע"ז אבל בטור כתב דגם בהני הן פטורים וגם מדהתחיל המחבר בשלשתן וכתב ובעינן עוד שיהיה ידוע שהוא כתב ידן או שהיורשים מודים משמע דאם אינו ידוע ואינן מודים בשלשתן פטורים ועפ"ר שכתבתי טעם לשלשתן והוא דאם מת בתוך זמנו פטור מטעם הנ"ל דאימר הכל זיוף הוא ואם ציוה בחליו י"ל דשלא להשביע את בניו ציוה כל זמן שלא א"ל תנו לו ואע"פ שלא אמרי' שלא להשביע את כו' כשכתוב החוב בשטר או בכת"י אימר כ"י זה זיוף ואף שצווה ואמר שח"ל בכתב אימר שזה אמר שלא להשביע. ובמת בנידויו דליכא למימר הכי מ"מ אכתי איכא למימר כיון דאיכא ריעותא לפנינו דאין הכתב מקוים וגם היורשים טוענין שאין מכירין את הכתב וגם הב"ד דלא ראוהו בחייו (דא"כ היו מקיימין אותו כשראוהו שעומד בנידויו ואינו טוען שהוא מזוייף) איכא למיחש שנידוהו אכתב יד אחר מקוים ואותו אינו מראה עתה ורוצה לגבות עתה בזה הזיוף ואח"כ יחזיר ויגבה בכתב יד המקוים ולא אמרו דגובין אפי' מלוה ע"פ מיורשים כשמת בנידוי (וכמ"ש בסי' ק"ח) אלא היכא דליכא ריעותא לפנינו אבל במקום ריעותא חיישינן ולא מזקיקינן להיורשים במקום ריעותא ליטול שובר ולשומרו מהעכברים וק"ל ומקצת כעין זה כתב ג"כ בשארית יוסף וגם מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו ועפ"ר מ"ש עוד מזה. ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי ומור"ם דמסיק וכתב מיהו אם נידוהו כו' הוא דע' שלישית וס"ל דבתוך הזמן ובציוה מתוך חליו הוא דפטור משום הני טעמים שכתבתי אבל בנידוהו ומת בנידוי ס"ל הטעם שכתבתי לדחו' ומ"מ לא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב "מיהו "אם "נידוהו כו' כאלו הוא בא לבאר דברי המחבר וז"א אלא המחבר ס"ל כמ"ש ובע"ש נמשך אחר תמיהת הב"י ומ"ה כתב דבין בנידוהו ובין בצוואה בחליו ליתן לו בכל ענין חייבים היורשים לשלם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

פטורים אף בלא שבועה. עפ"ר שם הוכחתי דאפי' אם ידוע שלא נשבע אביהן אפ"ה הם פטורין כיון דלא הי' חייב אביהן ממון ודאי ואיכא למימר אם היה חי היה נשבע דלא עדיף חיוב שבועה זו דבפסק דין מכל כת"י דאביהן דנפק עליהן דאף דאביהן עכ"פ היה חייב לישבע היסת שפרע אפ"ה היורשים פטורים בלא שבועה וכנ"ל: הג"ה עיין בטור שסיים וכתב בס"ס זה ז"ל כתב לו בכתב ידו ונתנו לו בפני עדים זהו שט"ח גמור וגובה ממשעבדי משעת מסירה דקי"ל עידי מסירה כרתי כו' ונראה דר"ל שכתב לו בל' חתימת מטה שחייב לו ומסרו לו בפני עדים דמכת"י כזה איירי כל הסי' והמחב' ומור"ם קצרו ולא כתבוהו כאן דסמכו אמ"ש בס"ס מ' ובס"ס נ"א ע"ש ואף דאין ענינם ענין א' ממש ס"ל דאין לחלק אלא לעולם עדים מפקי קלא וגם יש סברא דכ"ש הוא הואיל והוא כת"י ובס"ס מ' כתב הטור והמחבר דיש גאונים מצריכים שיאמר לעדים שמסרו בפניהן חתמו והעידו שנמסר בפניכן ועמ"ש שם:

(בש"ע ס"א) ואינו נאמן לומר להד"ם פי' לא קבלתי ביום פ' כלום דכל שאינו נותן אמתלא למה כתב כן חייב לשלם ועמ"ש אח"ז:

(ס"ב שנחתי וחתמתי) ה"ה שאר אמתלאות כגון למזכרת או שלא להשביע כתבתי והחזקתי בביתי ונאבד ומצא זה אי לטופס בעלמ' כתבתיו בלא מתכוין על הכל נאמן במגו דפרעתי וכל זה נכלל במ"ש ב"י בשם סה"ת וכיוצ' בהן הואיל ולא כפר בעיקר החוב ולא כפר כתב ידו מגו דיכול לומר כו' עכ"ל ואין חילוק בין כתב שם חתימתו או בלא חתימתו כמ"ש בספרי' אחרים והנה הב"י הקשה כאן בשם הרב המזרחי הרבה קושיות בטור על דין זה ונלע"ד דלא ק"מ והעיקר הוא דכל זמן שיש לו מגו דפרעתי אז יכול לומר שכחתי ונאמן במגו ולא במקום שאין לו מגו דפרעתי ומש"ה בההיא דלא לחתום איניש אסוף המגיל' דלמא משכח וכו' ל"ק הא יכול לומר שכחתי וחתמתי כו' דחיישי' שמא יטעון אותו מתחלה בע"פ והוא לא ידע שיש שטר כתוב עליו ויטעון להד"ם על עיקר ההלואה ואחר כך יוציא זה הכת"י ואז לא יוכל לומר פרעתי דהא כבר הוד' שלא לוה ממילא לא פרעו וכ"ש גם טענת שכחתי וכו' לא יוכל לטעון כי היא טענ' רעועה ותין לו מקום רק ע"י מגו דפרעתי דוקא דהיינו שהיה יכול לומר באותו פעם שהוא אומר שכחתי משא"כ בזה שקודם אמירת שכחתי הודה שלא נפרע מצד תביעה אחרת על ממון זה ותמהני על הרב הגדול הנ"ל מה השיב בקושיא זאת דהא תי' זה הוא עצמו כ' בשם הרא"ש והמרדכי על קושיא אחרת אלא דעל הטור הוקשה לו דאע"ג דאינו יוכל לטעון פרעתי יוכל לומר שכחתי כו' והא ליתא דזה תלוי בזה כמ"ש וזה עצמו טעם הדין שכתב הטור דסמוך שהוחזק כפרן על פי כת"י ודברי הטור כאן היינו במקום שאומר מיד להד"ם ושכחתי בעוד שיש לו מגו דפרעתי ולא אחר כך דאי טען תחלה להד"מ לא מהני תו מגו למפרע אם ירא' כתב יד דלא אמרינן מגו כמו שהבאתי בסימן נ"ה ובזה נסתלק מה שהקשה עוד המזרחי דלדברי הטור ה"נ נימא דמודה בפני עדים שחייב לחבירו מנה יכול אחר כך לומר דרך אמנה הודיתי שהאמנתי לו שילוה לי אחר כך ולא תלו' לי במגו דפרעתי וזה ודאי אינו דהא כתב בסימן ע"ט מנה לי בידך אמר הן למחר אמר להד"ם הוחזק כפרן אמאי לא יוכל לומר דרך אמנה הודיתי ותמהתי דודאי נאמן בזה במגו דפרעתי כי היכא דמצינו ר"ס מ"ו בשטר דאינו מקיים דמצי אמר שטר אמנה הוא זה במגו דמזוייף וה"נ כן הוא בהוד' ע"פ עדים ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב אלא בטענת להד"מ הוא אינו נאמן לפי שבזה אין לו שום תירוץ על דבריו הראשונים וגם כאן הדין כן אבל בטענה אמנה יש לו תי' אלא שהוא תי' אינו נכון כ"כ ובזה מהני מגו דפרעתי ושזה מתורץ גם מה שהקש' עוד מסי' ע"ט למה הוחזק כפרן אין כאן קושיא דבטענת להד"ם הוא על כל פני' מוכחש והוא מגו במקום עדים עוד הקש' המזרחי מכח ק"ו דמה טענת שלא להשביע שהוא טענה טובה אפ"ה לא מצי טעון אותו כל שהוד' בפני המלוה ק"ו לטענת אמנ' אומר אני ק"ו פריכא הוא דשאני טענת שלא להשביע שהיא בפני המלוה והיה מגו במקום עדים משא"כ בטענת אמנה שאפשרות הוא ודאי נאמן כ"ז שיש לו מגו והעיד ב"י שחזר המזרחי סוף ימיו מזה ואפשר שהוא מטעם שזכרנו כנלע"ד ברור:

(שם) ואין לדידן בזה אלא מה שעיניו רואות נ"ל דלפ"ז אין להאמין איתו בטענת שכחתי כו' דהא אין לו מיגו דפרעתי דהוא ירא שמא הדיין ירא' לו לפי ראיית עיניו דאינו נאמן בטענת פרעתי:

(שם) אם נתקיימה חתימתו דעת רב שרירא גאון דלא מהני כאן לקיים מב' שדות כדלעיל סי' מ"ו סכ"ו דהא אמרי' בגמרא דגם בזה יש חשש שמא חזי ומזייף אלא דבעדים לא חששו דמצי לכוין כ"כ כמ"ש שם והיינו דוקא בעדים החתומים על השטר דמן התורה א"צ קיום כלל אלא מדרבנן ומש"ה סגי בהכי אבל בח"י דצריך לקיים מן התור' לא מהני דרך זה והטור לא מחלק בין קיום בח"י לשאר קיום וכן הוא פי' דברי הטור ולא כתי' ב"י ובי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ח משמע דאפילו במידי דאורייתא מהני מה שמכיר החתימ' דהא מהני שם לענין נתינת רשות כמ"ש שם מתשובת רמב"ן (שם הביא הרב ז"ל ס"ק מ"ו עכ"ה):

ע"ש ואם לא נתקיימה חתימתו נאמן בשבועת היסת הטעם שאף שיש נאמנות יש לו' שפרע ולא איכפת ליה בשטר מגו שיכול לומר מזוייף הוא ולא היה דברים מעולם נשאלתי במי שנתן עיסקא לחבירו והתנה עמו בינו לבינו כל מה שלא יברר ההפסד בעדים ישלם מכיסו ועכשיו טוען לוה שהיה לו הפסד ורוצה שיאמינו לו מכח מיגו דלהד"מ כמו כאן ומלו' אומר שלא היה לו הפסד נ"ל דאין זה דומה לכאן דעיקר טעם מגו שיאמינו לו טענתו שטוען עכשיו וכאן אין הכחשה אלא רוצה לקיים התנאי שהתנ' ואמאי גרע תנאי זה מכל התנאים שהותנ' בין אדם לחבירו בלי הכחשה דעכ"פ צריך לקיים התנאי אבל מ"מ נראה דיש כאן מיגו דלהד"ם כיון שלפי דעתו יש באמ' הפסד בעיסקא יכול לומר מעיקרא שהבטחתיך לברר בעדים לא גמרתי באמת בדעתי זה כי סמכתי עצמי שאוכל לומר להד"ם וראייה לזה ממ"ש הרא"ש פרק הנשבעין בשם ר"י הלוי זצ"ל האי מאן דתבעי' לחבריה ואמר שותפי היית ופלגינא עמך ואתנאי עמך קודם החלוק' דתשתבע לי על שמא ומודה לי' חבריה דהיה שותפו אך שלא גזלו מעולם כלום אע"ג דליכא סהדי שהי' שותפו ויש לו מגו לא אפטר מההוא שבועה דלא אמרינן מגו לאפטורא משבועה עכ"ל וע"כ צ"ל שזה מודה שהיה תנאי מה שהיה חייב שבועה דאל"כ אין עליו שבועה כיון שהוא אחר החלוק' וגם כן א"צ שבועה שלא היה שום תנאי דאין משביעין אלא בטענה שאם יודה בה יתחייב ממון ולא שבועה כמ"ש בסי' צ"ג ס"ט אלא ע"כ שמודה בתנאי ואפילו הכי מהני המגו כיון שהוא יודע באמת שלא גזלו כלום ומעיקרא שהיה מתנה עמו לישבע בסוף לא חשב לקיים כי סמך עצמו שיכול לומר להד"מ דהא לא היה עדות שהיה שותפו כלל כ"ש שאין עדים על התנאי ע"כ פטור משבועה אי לאו שאין אומרים מגו לאפטורי משבועה והכי נמי בנ"ד מהני המגו לפטור מן התנאי וא"צ לברר בעדים שהיה לו הפסד רק ישבע על זה כנלע"ד (אמר המגיה יש לי להשיב על ראיית הרב ז"ל דהתם הכי פי' שהתנה עמו בשעת חלוקה שישבע לו כפי החיוב המוטל עליו מצד הדין שהשותף נשבע בטענת שמא אלא כי היכי דלא להוי מחילה בחלוקה דקי"לן חלקו השותפין אין להם זע"ז שבועה מטעם מחילה וכיון שזה הודיעו שאינו מיחל שבועתו אינה נמחלת אף שחלקו ואין התנאי לחדש ענין ולא לחייבו בשום דבר אלא גילוי דעת שאינו רוצה למחול שבועתו שהוא חייב לו מאז ומקדם אמטו להכי סד"א דליהני מגו דה"ל כזה אומר עדיין השותפו' קיימת וזה אומר אמת שעדיין קיימת הוא אבל לא גזלתיך ואין עדים בדבר דהו' נאמן אי לאו דאין אומרים מגו להפטר משבועה לאפוקי בנדון הרב בט"ז ז"ל דהתנאי היה שישלם כל הפסד שלא יברר בעדים דודאי בלי תנאי לא היה חייב לשלם לו ההפסד בין שיכול לברר בעדים או לא והתנאי מחייבו לשלם על כיוצא בזה נאמר כל התנאי שבממון קיים ומה לנו ולמיגו שלו כיון שהוא מודה בתנאי וזאת היא כוונת הרב המגיד שהביא בש"ג ס"ז ס"ק י"א והניח בצ"ע וכוונתו באמת כמ"ש וצ"ע לדינא ודוק עכ"ה):

(סעיף ד' והחתימו עד אחד עמהם) פשוט הוא שם בת' הרא"ש דהאי עד אחד לרווחא דמילת' הוא והמחבר העתיק דברים כהוייתן ובאמת אפילו בלא עד אחד נאמן בפנקס וכן כתב הסמ"ע לענין דינא.

(סעיף ה') אנו טוענים להם בסה"ת שער י"ג כ' בזה כיון דאביהם מצי למטען פרעתי טענינן להו משמע דבמקום שאין אביהם יכול לטעון פרעתי כגון שיש נאמנות למלו' חייבין היורשים לפרוע אחר שישבע המלו' ועוד נ"ל הוכח' דהא נתבאר לעיל סעיף ב' דכת"י שיש בו נאמנות עדיף משטר שאין בו נאמנות בענין שא"צ בעל הכת"י שבועה נגד הלוה ובשטר ודאי גובה מהיורשי' בשבוע'. והא דכתב אחר כך בסה"ת בענין נאמנו' דצריך עליו ועל היורשים היינו לגבות מיתמי בלא שבועה כמ"ש שם בהדי' גם מדכתב ב"י על דברי הטור כאן זה פשוט בכמה מקומות דטענינן ליתמי כל מה דמצי אביהן למטען ש"מ בלא נאמנות מיירי אבל בנאמנות הוי כשטר גמור אלא דבת' מיימון לס' משפטים סי' ל"ח כתוב שם דאי היה כתוב עליו נאמנות לחוד ולא על יורשיו ומת היורשים א"צ לשלם דהא לא המנוהו עליהם ואפשר שפרע אביהם ולאו אדעתיה דכת' ליה נאמנות דנשקול מני' כת"י ומביא ראיה ממי שכתב למלוה בשטר שלו נקי נדר נקי שבועה דאפ"ה צריך שבוע' נגד היורשים דאמרי' שמא פרע ושכח השטר ק"ו בזה דמה התם אפי' ישכח דהמני' ה"ל לאפוקי שטרא מניה דהא שטר גמור הוא אפ"ה אמרי' בשביל תקנת יתומים דלמא פרע ושכח כ"ש הכא בכ"י זה דשכח לנאמנות ולא חש לאפוקי מני' דסמיך דמצי למטען כל שעה פרעתי דטענינן להו דלמ' פרעו' ובד"מ הביא זה. ופסק דיתומים פטורי' כ"ז שאין נאמנות עליו ועל יורשיו. ואלמלא שאין אני כדאי להכריע הייתי אומר שאין ראיה מההיא דנקי נדר דלא מצינו יפוי כח בתקנת יתומי' אלא לענין שבועה מי שרוצה להוציא מהם אבל זה לא מצינו שיהיו פטורי' לגמרי ממון שהי' אביהם חייב לתת בלא שבוע' אדרבא מצינו כמה פעמים דיתומים חייבין לשלם במקום שהאב היה יכול ליפטר כגון בשטר עסקא על היתומי' בסי' ק"ח דלא טענינן להו נאנסו אע"ג דאביהון ה"מ לטעון כן:

(ע"ש) ואם הוא תוך הזמן כו' קשה ל"ל כתב ידו מקוים הא קי"ל מלוה ע"פ גובה מהיורשים כמ"ש סי' ק"ח והנה בתוך זמנו פשיט' דלק"מ דשמא הכל זיוף אבל בהודה החייב קשה ל"ל כת"י מקוי' ותירץ הסמ"ע דשמא שלא להשביע וק"ל א"כ במלוה על פה אם הוד' ניחוש שמא פרע את ההלואה וההודא' היא שלא להשביע אלא ע"כ דמיירי בהוד' הודאה גמור' כגון שאמר תנו לו וזהו מדוקדק בל' הט"ו שכתבו שהודה החייב וצוה בחליו האריך בלשונו לכוונה זאת. ונ"ל דכאן איירי שהחול' לא עשה צוואה בבירור שחייב לו אלא כמסתפק אם ירא' לכם פלוני כת"י תנו לו ע"ז כ' הטור שחייב לו כך וכך בכת"י מש"ה צריך להיות הכתב יד אמת דלמא זייפו אחר כך וראי' לפ"ז דבאמת בסי' ק"ח לא כתב האי לישנא שחייב לו בכת"י ובמת בנידוי כ' הסמ"ע שמא על כת"י אחר נדוהו ב"ד ולא ידעתי מה ריעות' יש כאן מבשטר שנאבד דקי"ל ר"ס נ"ב (נ"ד) שכותבין שובר ומוחז"ל בס' ב"ח נתן טעם למת בנדויו דהיתומים טוענים שמא לא נדוהו רק בשביל שפסקו עליו שבועה שאינו חייב כלום ולא רצה לישבע והוא תמוה ביותר דהא כתב הטור נדוהו כדי שיתן ותו דא"כ כת"י מאי מהני דלמא כבר פרעו והנדוי היה בשביל דבר אחר ונ"ל דמיירי כאן שאין אנו יודעים בבירור כמה הוא החוב שנידוהו ליתן אלא סתם ומסתמא אומרים שעל חוב שהו' ברור שודאי חייב לו ע"ז נדוהו ומ"ה במלוה ע"פ בעדי' שהחוב ברור לא צריך זו ולא מידי משא"כ כאן שנעלם סך החוב ואכת"י אנו סומכים מש"ה צריך שיהא מקוים אבל אם ברור לנו על איזה סך נדוהו ודאי א"צ כת"י כלל ובזה נ"ל כוונת רמ"א שכתב בסמוך מיהו אם נדוהו כו' דלכאורה קשה היאך פסק נגד דעת הטור ולמ"ש ניחא דרמ"א מיירי ביודעי' על איוה סך נדוהו ע"כ א"צ כת"י כלל כנלע"ד ברור ונכון:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה מי שלוה מחבירו כז') עד אלא שנתנו בפני עדי' ולא נתנו בפני כו' כצ"ל וכן הוא בנ"י להדיא בשם ריטב"א ע"כ:

חורין. דכל שאין עדים חתומים עליו לית ליה קלא דלא ידעי לקוחות להזהר הלכך אין המלו' טורף ממשעבדי אע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא אפילו במלו' ע"פ עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך עמ"ש בר"ס ל"ט דאפשר דשעבודא לאו דאורייתא ע' שם עכ"ל:

למט'. אבל כשכתוב בראש שטה אני לויתי מפלוני מנה והוא חתום בסוף שטה אינו כלום כן הוא בהגהת אשר"י בשם ריב"ם אבל מדברי התו' ושאר הרב' פוסקים מוכח דלא ס"ל כן. ש"ך:

חתם. או שמא חתם עצמו על שום דבר והניח למט' חלק ובא אחד וחתך מקום החתימ' עם החלק וכתב עליו מה דבעי כ"כ הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל וע"ש:

חייב. ומיהו כשטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כתב הריטב"א בשם רבותיו דנאמן אך דשותפים שאני כיון שנהגו בכך ע"ש ומביאו ב"י. ש"ך:

מעולם. פי' אלא להשטות או שלא להשביע כוונתי בכתיבתי זאת דאין אדם נאמן בטענות הללו כ"א בהודא' בע"פ ולא ע"פ כת"י וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"א סי"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב הטעם דכל שאינו נותן אמתלא למה כתב כן חייב לשלם וע"ש):

אפילו. הג"ה זו שייכא לס"ב אחר דין מלו' ע"פ כו' וע' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ב. ש"ך:

הלקוחות. פי' הסמ"ע אפי' הלו' מוד' שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא כמ"ש הט"ו בסי' ע"א והש"ך כתב דטעם זה דקנוניא אינו מדוקדק דאם ניחוש לזה א"כ גם במלו' בשטר ניחוש להכי והרי משמע בכל הפוסקים דבעלמא לא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע כמ"ש בסי' ס"ה ושאר דוכתי וכן בסי' ע"א סי"ז דבשבוע' מיהא גבי ע"ש אלא הכא עיקר טעמא הוא משום דלית ליה קלא עכ"ל:

נתקיים. כתב רב שרירא גאון בתשוב' שאין מקיימין אותו מב' שטרות או מב' כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאיתמר איתמר כו' ונרא' שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומי עכ"ל הבעה"ת והטור וכתב הב"י דיש לתמוה על דברי ר"ש דאדרבא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום יש להקל בו ע"כ ולא קשה מידי דהכי קאמר ר"ש כיון דמדאוריי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומטעמא דקיום שטרות דרבנן הקילו לקיים מב' שטרות כו' היכא דאיתמר כגון בשטר איתמר אבל בכת"י דמדאו' בעי קיום שהרי הלו' מחייב את עצמו ולא שייך לומר כמי שנחקר' כו' לא איתמר וכן פי' הב"ח ומדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג נרא' דדין קיום כת"י כקיום שטר לכל דיניו מיהו נרא' דבכל הנך דמקיימינן מכח קולא דקיום שטרות דרבנן כגון שלא בפני בע"ד או בנאמן להעיד בגודלו כו' וכל כה"ג לא מקילינן בכת"י ומ"ש הבעה"ת והטור דאין לחלק היינו לענין ב' שטרות כו' דלא איתמר בהדיא בש"ס דטעמא הוא משום קיום שטרות דרבנן אבל היכא דאיתמר בהדיא טעמא משום כן לא ודלא כתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ו ע"ש ואפי' תימא דפליגי גם בזה מ"מ נרא' עיקר כר"ש גאון דכבר נודע דאין לחלוק על הגאון כ"א בראי' ברור' וכ"ש כאן שדבריו מסתברים עכ"ד הש"ך:

כפרן. כתב הש"ך דמשמע אפי' אינו אומר לא לויתי אלא שאינו כת"י ה"ל כאלו אמר לא לויתי והוחזק כפרן ולפ"ז יש לתמוה על הרמ"א דכאן סתם כדברי הט"ו ובר"ס פ"ב הביא ב' דעות ולא הכריע ואפשר דמפרש מ"ש הט"ו ואם כפר ואמר שאינו כת"י כו' ה"פ דכפר בהלוא' ואמר לא לויתי וזה אינו כת"י ולפ"ז אם לא טען כ"א שאינו כת"י ולא הוחזק כפרן לסברת הי"ח ר"ס פ"ב שם מיהו אם אמר לא לויתי לחוד אע"פ שלא אמר אין זה כת"י פשיטא דכשנתקיים אח"כ הוחזק כפרן וכ"כ הב"י בסי' זה בשם הרשב"ץ וע"ל סי' ע"ט ס"ז עכ"ל * ויש לתמוה על הש"ך היאך נוכל לפרש דמיירי שכפר בהלוא' וגם בכת"י הא סיים בעצמו דבאומר לא לויתי לחוד הוחזק כפרן וצ"ע וכתב עוד בשם תשו' מהרשד"ם סי' ו' דיורש שאמר שאין זה כת"י מורישו פטור דשמא לא הכיר החתימ' וע"ש:

פרעתי. הש"ך האריך בזה והביא הרב' פוסקים וראשונים ואחרונים ממש רובם ככולם דס"ל דנאמן לומר פרעתי בכת"י ומסיק דכן ראוי להורות ואפילו קים לי לא מצי התובע לומר אם תפס בעדים אף דמהני בעלמא בשאר פלוגתא דרבוותא וכל שכן האידנא דנתפשט המנהג דדנין דנאמן לומר פרעתי אפי' תימא דבתחל' לא נהגו כן מכל מקום עכשיו אין אחר המנהג כלום ומש"ה אין לחייבו ג"כ ממה דלא תבע ממנו כת"י דיש לומר שסמך על הדין שנהגו וכל זה בסתם אבל כשהדיין רוא' איז' אומדנא שלא הי' מניח הכת"י בידו אם הי' פורע הכל לפי ראית עיני הדיין כמ"ש הרב (וכתב הט"ז דלפ"ז אין להאמינו בטענת שכחתי כו' במגו דפרעתי דאין זה מגו משום דירא שמא ירא' להדיין שלא להאמינו בטענת פרעתי עכ"ל) ומה שצריך לישבע היסת ולא אמרינן דיחזי חתימתו בב"ד לדמות לה דכיון דמצי לאערומי בודאי יערים וישנ' כתיבתו כ"כ בעה"ת והביאוהו האחרונים וכתב עוד הש"ך דבכת"י בנאמנות אינו נשבע ש"ד במוד' מקצת אף על גב דאינו שעבוד קרקעות מ"מ כיון דא"י לכפור ה"ל הילך וע"ל סי' פ"ח סכ"ט עכ"ל וע"ש (* ועיין בספרי מנורת זכריה בסי' צ"ו שם הארכתי בדינים אלו):

ואפשר. פירש הסמ"ע דהאי ואפשר קאי אמ"ש ומצאה זה דהוא א"י לטעון ברי שזה מצאו דשמא אחר מצאו ונתנו לזה אבל עכ"פ צריך לטעון ברי שלא חתם שמו מעולם על שום חוב דאל"כ ה"ל החתימ' ודאי וההלוא' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכת' הש"ך ז"ל בע"ש סי' מ"ח כתב דמי שהוציא על חבירו חתימ' חלק בלי שום משמעות אינו כלום ויכול החתום לטעון ממני נפל ומצאתו או פרעתי במגו דלא לויתי כו' והאריך בזה ע"ש והסמ"ע שם חלק עליו דהא קי"ל דלנפיל' לא חיישינן ע"ש שהאריך ג"כ והב"ח שם גם בסי' זה כתב כדברי הע"ש וכן נ"ל עיקר דבמה יתבע אותו הלא אין כתוב בו דבר ומשום מגו דכתב עליו מה דבעי אין לחייב החתום דהוי מגו להוציא וגם הגאון אמ"ו ז"ל כתב שם ראי' לדברי הע"ש מש"ס דכתובות דלמא משכח כו' וכתב עליה מה דבעי כו' ואי הי' חייב אף בחתימ' חלק לא הוה צ"ל דיכתוב עליו אלא בלא כתב יתבענו כו' ע"ש מיהו היינו מדינא אבל מצד המנהג כתב הב"ח שכבר נהגו בארצות אלו לגבות בו ע"פ תקון המדינות ע"ש והיכא דאין מנהג ידוע נרא' עיקר כמ"ש ועיין עוד מדיני ממרמ"י בסי' מ"ח עכ"ל:

אמנ'. וה"ה בשאר טענות עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ע"ג ומה שהעתיק הסמ"ע דברי הרשב"א דא"י לטעון לא כתבתיו אלא להתעסק כו' צ"ע דנרא' דהרשב"א לטעמיה אזיל דסבירא ליה דא"י לטעון פרעתי או אמנ' בכתב יד אבל המחבר ולדידן דיכול לטעון פרעתי או אמנה יכול גם כן לומר להתעסק כתבתיו או אינך טענות במגו דפרעתי וא"כ מ"ש הסמ"ע כאן דברי הרשב"א להלכ' צל"ע עכ"ל הש"ך * ומה שלא הגיה הרמ"א כאן כלום דהא ס"ל דא"י לטעון פרעתי ודוחק לומר דמיירי כאן בלא קיום דא"כ הי' נאמן במגו דמזויף ואפשר שסמך עצמו על מ"ש לעיל (ועיין בט"ז במה ששאלו לו באחד שנתן עיסקא לחבירו והתנ' עמו שכל מה שלא יברר ההפסד בעדים ישלם מכיסו ועתה טוען שהי' לו הפסד אם יהא נאמן מכח מגו דלהד"ם ופסק דמהני המגו לפטור מהתנאי וא"צ לברר בעדים רק ישבע ע"ז והביא ראי' ממ"ש הרא"ש פ' הנשבעין בשם ר"י הלוי במאן דתבע לחבריה ואמר שותפי היית כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומסיק דצ"ע לדינא ע"ש באורך):

נאמנות. כתב הסמ"ע דנ"ל אף אם לא כתב שיהא נאמן בלא שבוע' מ"מ דינו שנוטל בלא שבוע' כדין נאמנות במלו' על פה בעדים כמש"ל ר"ס ע"א גם אם לא כתב שיהא המלו' נאמן רק שכתב שלא יהא הלו' נאמן לומר פרעתי ואח"כ טוען שפרע אזי המלו' נשבע שלא נפרע ונוטל וכתב הש"ך ע"ז דהיינו אע"ג דאין הלו' אומר אשתבע לי משא"כ בשטר בר"ס פ"ב וכתב עוד הסמ"ע דלדעת הרמ"א דבכל כת"י אף שלא כתוב בו שום נאמנות אפ"ה א"י לטעון פרעתי נרא' דמהני זה שכתוב בו שלא יהא הלו' נאמן דיטלנו המלו' בלא שבוע' וכן הדין לכ"ע כשכתב כן בשטר בעדים כמש"ל סי' ע"א ע"ש וז"ל הש"ך וא"צ קנין על הנאמנות כ"כ בעה"ת והטור ומשמע דאפי' האמינו שלא בשעת הלוא' ודוקא בסתם נאמנות אבל בנאמנות כבי תרי צריך קנין שלא בשעת הלוא' כמ"ש בסי' ע"א ס"ב וכ"כ הב"ח עכ"ל:

הענין. ואע"ג דאינו כתוב בלשון שטר אלא בלשון מודה אני ח"מ כו' דכל שיש עדים על הענין אינו מניח שטר כזה ביד המלו' אחר שפרעו כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגוב' ממשעבדי כן משמע להדיא בב"י ובהרמב"ם והמחבר לעיל סי' מ' ס"ב וע"ש עכ"ל:

חבירו. שם בתשו' הרא"ש כתב ז"ל דאם איתא דפרעו לא הי' לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כמו שטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו ע"א עמהם לברר על עסקיהן ועדיף משטר ולא כמ"ש הע"ש הטעם דהעד ה"ל כמו שליש וכאילו השטר יוצא מתח"י השליש ע"כ דטעם זה ליתיה שם (גם הט"ז הסכים לדעת הסמ"ע וכתב שגם הרא"ש לא כ"כ דהחתימו ע"א אלא לרווחא דמלתא) והש"ך כתב דדין זה צ"ע דלפי מש"ל בס"ב דכל שאינו שטר גמור אינו חושש להניחו בידו א"כ ה"ה כאן כו' ע"ש שמסיק דנרא' דהכל תלוי בראות עיני הדיינים ע"פ הדריש' וחקיר' היטב ואם א"א לעמוד על הדבר אין כח להוציא ממון והב"ח כתב טעם אחר להרמב"ם דס"ל ע"א בשטר ה"ל מחויב שבוע' ואיל"מ וסיים אלא שהרא"ש לא כתב טעם זה ע"כ ונ"ל דיפה כוון הרא"ש דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בסי' נ"א ואף הרמב"ם גופיה לא קאמר אלא בע"א בשטר ממש שא"ל כתוב וחתום משא"כ בפנקס שלא א"ל לכתוב ולחתום כדין שטר וכתוב מפיהם כו' עכ"ל:

פרוע. ואפי' כתוב בשטר נאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים אם לא שנכתב בפירוש שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ ובסי' ע"א כ"כ הט"ו אלא דשם נשבע המלו' אשט"ח ונוטל וכאן בכ"י נפטר היורש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז מפקפק בזה ע"ש):

סתם. אבל חרם לנוכח אין מטילין על היתומים דלא תקנו על היורשים שבוע' אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהם על אחד ואין בו נאמנות והלה טוען פרעתי ולא כשאחר מוציא עליהן. סמ"ע:

ומודים. כ' הש"ך דדין זה צל"ע אף שהטור ובעה"ת כ"כ כי מה בכך שהם מודים מ"מ אילו הי' אביהן קיים והי' מוד' שהוא כת"י אע"פ שהי' בתוך הזמן הי' נאמן לטעון פרעתי במגו דאינו כת"י א"כ נטעון ליתמי דלמא פרע אבוהון דאע"ג דלא הי' אביהן נאמן אלא משום מגו טענינן ליתמי מיהו בהוד' בחליו או מת בנידוי לק"מ דאביהן גופיה אילו הוה קיים לא הי' נאמן לומר פרעתי שהרי כבר הודה או נתנדה על שלא פרע ולא הי' יכול לטעון אלא פרעתי אחר שהודיתי או נתנדה וזה לא שייך בצווה בחליו או מת בנידוי אבל בכת"י שהוא תוך זמנו ומעולם לא הודה שלא פרע קשיא ונראה דהטור לטעמי' אזיל דס"ל בסי' ק"ח ס"ז דלא טענינן ליתמי נאנסו אע"ג דאביהן הוה מצי למיטען משום דה"ל מלתא דלא שכיחא וא"כ קשה על המחבר דשם הביא ב' דעות וכאן סתם לגמרי ואפשר דס"ל דאפי' מאן דפליג התם מודה דלא טענינן ליתמי דלמא פרע אביהן כיון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אבל באמת זה אינו דמאן דפליג התם פליג הכא כו' וכן נ"ל עיקר עכ"ל * ומ"מ קשה לי לדעת הרמ"א דפסק לעיל דבכת"י א"י לטעון פרעתי א"כ לדידן דקי"ל דאין טוענין ליורש יותר ממה דמצי אבוהון לטעון לפ"ז למה צריך דוקא תוך זמנו או מת בנידוי וצ"ע וע"ל סי' ע"א סי"ז כתבתי ישוב לזה עיין שם:

הזמן. כתב הסמ"ע דהמחבר אחד משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי דג"כ פטורים ע"ש שהאריך בטעמים והש"ך חולק עליו ודחה כל דבריו ע"ש באורך:

פטורים. ואפי' אם ידוע שלא נשבע אביהן אפ"ה פטורים כיון דלא היה אביהן חייב ממון ודאי ואיכא למימר אם היה חי היה נשבע ועיין בס"ס מ' דאם כתב ומסר כת"י בפני עדים זהו שט"ח גמור וגובה ממשעבדי משעת מסירה דקי"ל עידי מסירה כרתי עכ"ל הסמ"ע ועי' בתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"ד ובתשו' מהרי"ט וסי' ע"ב וס' קי"ב:

בין כו' בין. כתובות כ"א א':

וה"ה אם. ב"ב קע"ג ב' ההוא שטרא כו':

שכשחתם למטה. שם קסז א' לא ליחתום כו':

אבל כשחתם. שם ההוא כוזבנא כו':

אבל כשהכל. כנ"ל מההוא שטרא כו'

אפי' לא כו'. גטין פ"ו א' ג' גטין כו' ירושלמי ג' גטין הללו גובין מב"ח. ושם אפי' אינו חתום עליו כלל כמ"ש שם א"ר כתב ידו שנינו ופי' בדלא חתם כלל כמ"ש שם אלא אסיפא כו' מי דמי כו' וע"ש רש"י ד"ה ודוקא וד"ה ורב כו' ושם ל"ו א' שיהו מפרשין כו' בראשונה כו':

ואינו נאמן. כמ"ש בס"ב:

אפי' כתב. דטעם דאינו גובה אלא מב"ח משום דל"ל קלא כמ"ש שם קע"ה וקע"ו דעדים מפקי לקלא ואין יכול לחוב ללקוחות וע"ש מ"ב א':

לא מן. כמ"ש בס"ה:

אבל אם. דלא אמרי' בפ' הדיינין אלא מאן דאפיק שטרא ולא כת"י דא"א לומר דבכת"י מיירי דא"כ מאי פריך שם וכי מה בין זה כו' דהא פוגם ע"כ בשטר גמור מדאמרי' פ' הכותב ועוד אין נשבעין כו':

ואם מודה. כמ"ש בסי' פ"ח סך"ט וע"ש:

ואם כפר. ב"מ י"ז א' כי הא דשבתאי כו':

(ליקוט) ואמר שאינו כת"י. עסי' ע"ט ס"א וס"ז וכן אם הוציא כו' להד"ם וזה כו' מ' דוקא שאמר ג"כ להד"ם וכ"ה ל' הרי"ף וש"פ וע"ס פ"ב ס"א בהג"ה. ש"ך (ע"כ):

וי"א. מדאמרי' לא ליחתום כו' וסברא הראשונה תי' דלמא יטעון להד"ם ולפי דעת י"א מתורץ קו' תוס' בשבועות שם ד"ה וכי די"ל דמתני' מיירי בכת"י: (ליקוט) וי"א דאי"ל כו'. שמקשים על טעם הרמב"ן וש"פ כיון דאינו שטר גמור לגבות ממשעבדי לא חייש ליטלו ממנו והא שטר פקדון אי"ל פרעתי רק במגו בנאנסו כמ"ש בב"ב ע' ואע"ג דאינו גובה ממשועבדים ובב"מ י"ג ורי"א מחלוקת כו' אבל בשאין כו' ועש"ך (ע"כ): (ליקוט) וי"א דאי"ל כו'. מדקאמר בפ"ב דכתובות ודוקא אחספא כו' וערא"ש שם וכן תי' הרא"ה ועוד תי' דשמא יכתוב כת"י עם נאמנות או בתוך זמנו ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. טעם ס' הראשונה כיון שאין בו שעבוד נכסים ל"ל שטרך בידי מאי בעי כיון דאינו גובה ממשעבדי וה"ה כמלוה בעדים שא"צ לפרעו בעדים דלא חשש לפרעו בעדים אבל ממ"ש בב"ב ע' שטרך בידי כו' ואע"ג דבפקדון ליכא שיעבוד נכסים ודוקא משום מיגו מהימן שם ובפ"ק דב"מ מצא שט"ח כו' במאי עסקינן ואי בשאין חייב כו' מב"ח מגבי גבי. תה"א סי' ס"ג (ע"כ):

ואם טוען. והא דלא ליחתום. שמא לא יטעון כן כנ"ל: (ליקוט) ואם טוען כו'. וא"ל א"כ אמאי אמרו לא ליחתום כו'. י"ל שמא ישכח וז"ש בהג"ה ולא מהני כו' וכמ"ש סה"ת שאין ספק מוציא מידי ודאי (ע"כ):

ולא מהני כו'. עש"ך וכ"כ בסה"ת:

או שטוען. כתובות י"ט א' לעולם דקא' לוה כו' אלמא נאמן אמנה במגו דמזוייף וה"ה במגו דפרעתי:

אינו נאמן. דאפי' במלוה ע"פ אינו נאמן כמ"ש בסי' ע"א ס"א:

ואם לא. מהנ"ל לעולם דקא' לוה כו' אע"ג דבשטר מקויים טענת אמנה כמו פרעתי בנאמנות כמ"ש בסי' פ"ב ס"י:

כת"י שהחתים. גטין שם בכת"י ואין כו'. הא יש עדים כשר ושם רא"א אע"פ כו' מ' דכ"ש אם יש עליו עדים. וע"ש רש"י ע"ב ד"ה ודוקא כו':

פנקס כו'. עט"ז דחתימת ע"א ל"ד: (ליקוט) פנקס כו'. עש"ך שחוכך בזה (ע"כ):

הוציא. כמו מלוה ע"פ בריש סי' ?ק"ה:

אנו. ב"ב כ"ג א':

ופטורים. כ"פ בב"ב ע"ב דמחצה הנשאר פטורין בלא שבועה דלא אמרו יורשין נשבעין רק לגבות: (ליקוט) ופטורים כו'. הרא"ש ספ"ד דב"ב סי"ד (ע"כ):

כיש חולקין. רשב"ם שם כמו מנה לי בידך והלה כו' כמש"ל בסי' ע"ה ס"ט וס' הראשונה ס"ל דל"ד לשם דשם ה"ל למידע וראיה דאמרי' בב"מ ד' א' אא"ב מדאורייתא כו' וביורשין במודה מקצת כה"ג פטור כמ"ש בשבועות מ"ב: (ליקוט) דלא כו'. הוא דעת רשב"ם שם ע"ב ד"ה מאי לאו כו' ע"א א' ד"ה אמר רבא כו' והג"א שם ד"ה ובא"ז כו' (ע"כ):

ואם. ע"ל סי' ק"ח שם: (ליקוט) ואם כו'. ב"ב ה' ב' (ע"כ):

(ליקוט) או כו' או כו'. שם קע"ד ב' והא דלא אמרו שם תוך הזמן ג"כ משום דר"פ ור"ה לא ס"ל כמש"ש ה' ב' (ע"כ):

הואיל ומודים. ע"ל סי' ע"ח ס"א ובלבד כו' וצ"ע: (ליקוט) הואיל ומודים כו'. אע"ג דאביהם בכה"ג נאמן לומר כיון שלא נתקיים כמ"ש בס"ב ואפי' תוך זמנו כמ"ש בסי' ע"ח דמגו במקום חזקה אמרי' מ"מ כיון שהוא נגד חזקה לא טענינן ליתמי כמ"ש תוס' בב"ב ע' ובכתובות פ"ה ואף שבסי' ק"ח ס"ד כ' פלוגתא בזה מ"מ סתם בהרבה מקומות כדעת תוס' (ע"כ):

ואם אין. עסמ"א וש"ך וט"ז: (ליקוט) ואם אין כו'. דטענינן להו מזוייף כמ"ש תוס' בגטין ב' א' ובב"מ י"ג ב' וש"מ מהא דב"ב קע"ה א' ול"ק הא דמקוים כו' (ע"כ):

(ליקוט) אע"פ שהוא תוך הזמן. סה"ת והטור כ' או שיש א' מאלו הדרכים אין גובין אותו דשמא מזוייף הוא ותמה ב"י עליהם באלו הדרכים ל"ל לכת"י להתקיים הלא אף מלוה ע"פ גובה בו כמש"ש וכמ"ש בר"ס ק"ח ולכן השמיטו כאן ובד"מ כ' ול"נ דל"ק דאפשר שלא להשביע הודה כמ"ש בסי' פ"א סי"ד משא"כ בכתב מקויים כו' ומ"מ אם מת בנידויו בהא ודאי אין לחלק אם מקויים או לא וז"ש בהג"ה מיהו כו' וחולק על הש"ע וכדרכו. אבל א"צ לכ"ז דמיירי שהודה שחייב לו ממון בכת"י ועכשיו טוענין להם שמא הכת"י אינו על סך זה וזה הכת"י הוא מזוייף וכן בנדוהו בכה"ג. ש"ך וט"ז (ע"כ):

אם ראובן הוציא. עסמ"ע וש"ך: (ליקוט) אם ראובן כו'. אף בידוע שלא נשבע ועסי' פ"ז סל"ב (ע"כ):