לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל - שולחן ערוך חושן משפט סימן ע״א

הרי זה נוטל בלא שבועה. אפי' בנאמנות סתם מיירי שלא כתב לו שיהא נאמן בלא שבועה וכמ"ש בפריש' ובמלוה בשטר טעמו פשוט דאם צריך שבועה למאי הימני' דהא בלא נאמנות נמי נשבע על שטרו ונוטל כמ"ש הטור והמחבר בר"ס פ"ב אבל במלוה ע"פ ק"ק למה יטול בלא שבועה דהא אם לא הימנוהו ה"ל הלוה נשבע היסת ונפטר ונאמר דלא הימניה למלוה אלא כדי שיטול בשבועה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסכ"א במלו' שהאמין ללוה כו' דאינו נפטר אלא בשבועה ועיין דרישה שם כתבתי דשאני הכא דהמלוה עשה טובה עם הלוה להלוות לו מעות ולא רצה להאמינו בלא נאמנות אנן סהדי דכוונתו היה שיהא נאמן אפי' בלא שבועה דלמה לו לצרה הזאת ליתן מעותיו לידו ולהכניס נפשו בשבועה ואף אם יהיה העסק לטובת המלוה לא חלקו בין נאמנות לנאמנות ואמרי' דמאן דמקבל עליו נאמנות סתם אדעתא דנאמנות דהלואה קבלוהו משא"כ כשהאמין המלוה ללוה דשם אפי' כתוב בו נאמנות בשטר אמרינן כיון דהוא נגד הסברא דיאמין המלוה ללוה יד בעל השטר על התחתונה ועמ"ש עוד מזה:

וע"ל סי' ס"ט ס"ב ובס"ק י"ג ועיין בפריש' שכתבתי בסי' זה דאפי' בה"ע דפליג בטור בסי' ס"ט ובר"ס מ"ו מודה הכא בהאמינו ע"פ כי דוקא ביש עליו שטר או כתיבת יד שיש בו נאמנות אלא שאינו מקוים קאמר בעל העיטור דאינו נאמן לומר פרוע דא"כ לא היה להניח שטר כזה בידו דלמא ימצא עדים לקיימו משא"כ בע"פ ע"ש:

אבל אם הבי' עדים שפרעו כו'. כ"כ ג"כ הטור ומשמע מזה דוקא שני עדי' אבל ע"א שאומר שפרעו לא מהני נגד נאמנות סתם וכדעת הרא"ש ולא כהראב"ד עד"ר ועיין בתשובתי לח"מ סי' ח' שם כתבתי דל"ת דברי הרא"ש שכ' בפסקיו ובפ' הכותב ד' קל"ט ע"ג ובדף קמ"א סע"ב דנאמנות סתם מהני נגד עד א' כנ"ל ובתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ז מסיק וכתב השטר שהיה בו נאמנות סתם דהמלוה צריך לישבע נגד עד א' ובלה"נ קשה מ"ש שם בתשובה דאין אדם מוריש שבועה דעד א' לבניו ובפסקיו ובטור לא פסקו כן והארכתי בזה ל' בסי' ק"ח גם בס"ס פ"ד ע"ש:

אע"פ שהביא עדים שפרעו כו'. עד"ר שם כתבתי דגם מזה יש להוכיח קצת דבסתם נאמנות הוא נאמן נגד ע"א שמעיד שפרעו ומ"ה כשאומר שיהא נאמן כשני עדים ע"כ ר"ל טפי משני עדי' דאם נאמר דסתם נאמנות אינו מועיל אלא נגד הלוה ולא נגד ע"א א"כ גם כשפירש דבריו ואמר שיהא נאמן כשני עדים נאמר שכוונתו לא היה אלא שיהיו דברי המלוה חשובין יותר מע"א רק שיהיו כשנים אבל לא יותר משני' ובאיכא שני עדים שפרעו ה"ל אוקי תרי להדי תרי ונוקמה הממון בחזקת מריה (הלוה) וא"ל משום דהשטר מסייע להמלוה דהא גם בנאמנות דהלואה ע"פ איירי ועד"ר מ"ש עוד מזה:

לא מהימנינן ליה במיגו והא דכתב מור"ם בהג"ה שלפני זה דנאמן במיגו לכאורה הי' נראה לחלק דשאני התם דהיה המיגו בענין הנאמנות בעצמו דאי בעי הוה אמר לא האמנתיהו אבל הכא מיירי בדיש עדי' שהאמינוהו אלא דאי בעי לשקר יכול לפטור עצמו בטענה אחרת. אבל שוב ראיתי בגוף תשובת רשב"א הביאו ב"י במסכ"ו וד"מ ג"כ סכ"ו ז"ל אין ראובן נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסתי דכיון שהאמינו (המלו' ללוה) כב' עדים ואלו באו שנים והעידו דלא החזיר אינו נאמן לומר שהחזיר במיגו דנאנסתי דה"ל מיגו במקום עדים וה"ה זה שהאמינו לומר שלא החזירו לו עכ"ל ולפ"ז לק"מ דמשמע מלשונו דדוקא כשהאמינו כשני עדים כ"כ הא סתם נאמנות לא מהני במקום מיגו ומה"נ כתבו מור"ם כאן דאיירי דהאמינו נגד שנים מה שאין כן כשהאמינו סתם והטעם דאם טען הלוה נאנסתי היה נאמן מדאו' בשבועה כאלו העידו שני עדים שראו שנאנס וממילא נאמן לומר שהחזירו כאלו שני עדים העידו שהחזירם לו והוא לא האמינו אלא נגדו ולא נגד שני עדים אבל הוא קצת דוחק דלפ"ז לא יהנה נאמנות סתם דמאמין הלוה להמלוה דהא לעולם יש לו מיגו דנאנסתי ולמה לא נאמר נמי כיון שהאמינו נגדו הוי ליה נאמן נגדו כשני עדים כשיאמר שלא החזירם לו ה"ל כמיגו במקום עדים כמו שאמרו היכא דהמיגו הוא נגד חזקה וצ"ל דשאני חזקה דאנן סהדי והרי הוא כאלו עדים לפנינו משא"כ נאמנות סתם דאם עדים עמדו לפנינו לא היה נאמן וק"ל:

אבל לאחר הלואה כו' ועפ"ר כאן ובסי' כ"ב מה שכתב בזה לדעת הרא"ש שהביאו הטור בסי' כ"ב ס"ד:

שלא פסלם אלא לפרעון כו'. אבל אם גילה דעתו בדברי נאמנות שהאמינוהו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא דבר שהוא בודאי בל' התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרי' המע"ה:

דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו וכן כתב רשב"א סי' אלף נ"ו על שטר פקדון שכתוב בו שהאמינו בעיקר המעות הנזכרים נאמנות שלימה כשני עדים דאז אמרי' כיון שנקט בל' בעיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היה דברינו או ריבית אבל פרעתי יכול לטעון ע"ש. וכן כתב רשב"א סי' תתקצ"א באם כתב בשטר שתהא נאמן בכל עניני השטר דגם כן הדין כנ"ל ד"מ כ"ו:

והאמין לנותן עליו ועל יורשיו. בשאלת הרא"ש וגם בתשובה כתב שם שלא האמינו על זה סתם אלא באם לא יהיה המקבל יוכל לישבע שבועת השותפין צ"ל דסבירא ליה למור"ם דהמעשה כך היה ושה"ה אם האמינו סתם שלא אירע הפסד:

והניח ממון ביד אחר כו'. שם בתשובת הרא"ש ובטור כתב דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ"א על שטר חוב ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל שט"ח יקח ג"כ חלק ממנו ע"ש

מכתב ידו של מלוה כו' ואז אפילו הימנוהו יותר ממאה עדים שמעידים שפרעו דגם שובר בעדים לא מהני אבל כ"י מהני ודוקא דכתוב בשובר שהוא על שטר שסכומו כך וכך כמ"ש בסמוך סעיף ט' ס"ק נ"א עיין שם:

ולפיכך אם כתב כו' עד וגלגול לעולם עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאף אם לא כתב תיבת "לעולם נמי הוי דינא הכי דמדהימנוהו כשני עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבועה קלה וחמורה וגלגול ובודאי כוונתו היה במה שחזר וכתבו דאפילו לאחר פרעון יהיה פטור מכל וכל ומה"נ לא הזכיר הטור תיבת "לעולם בסוף דבריו וע"ש מ"ש עוד מזה:

ואם הביא עדים שפרעו מהני. והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי. אבל מה שכתב לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכתב ידו במקו' אחר וק"ל:

שלא להחרים חרם סתם כיון דאינו מחרים ומקלל לנוכח לא מצי המלו' לעכב מלהחרים:

אפי' אם פירשו. פי' וכתב שיהא נאמן בלא חרם דמ"מ הימניה שיגזול אותו ואם לא גזל לא עליו קאי הקללה וכ"כ בטור וכתב עוד שם דגם נאמנות מפורש אינו מועיל להדרת ראש ובפרישה כתבתי פירושו לדעת הטור דהיינו דוקא כגון שיאמר לא יהיה ראשו של הגזלן ברי' ע"ש וגם כתבתי שם למה השמיטו בעל הש"ע:

נדר בכלל וה"ה איפכא אם פטרו מהנדר השבועה בכלל וכדמסיק דאין חילוק בין שבועה לנדר וכ"כ שם ובד"מ:

לא לימא כל מאן דגזליה. הטעם דלא אגזלן לחוד קאי הקללה אלא גם אמי שנתנו לו הגזילה והיא בעינא בידו דלא קנאה כי אם ביאוש עם שינוי רשות שאחריו וגם אמר "ולא "מהדר דאל"כ לא ישיב הגזלן הגזיל' שיאמר שליח ליה תיקון בחזרה דהא מ"מ גזלה מתחלה וע' מ"ש עוד מזה בפריש':

אין כותבין פתקא כו'. ז"ל הטור בשם רב האי גאון אין אנו רגילין ליתן רשות לכל מי שיבא ויאמר כתבו לי פתקא דלטותא ותנו לי רשות להחרים בצבור אלא כך אנו אומרים לו אם אתה קובע אדם ידוע הרי דין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך דין על גוזלך וקלל אותו כרצונך עכ"ל. ול' זה משמע לי דמן הספק אינו יכול להביא לב"ד רבים הנחשדים ולהטיל חרם סתם עליהם כ"א כשיש לו תביעה ודאית על חבירו אבל מדברי הב"י נראה דהיה לפניו גירסא אחרת ועל פיהם כתב דאם חושד קצת בני אדם שאחד גזלן יכול להביא כולם לבית דין ולהטיל חרם סתם וכן כתב בע"ש ועפ"ר:

ואפי' שיצא כו'. כן הוא גם לשון הטור ולשון ואפי' בוי"ו יתפרש בלשון דאפי' בדל"ת ובטור מסיק וכתב ע"ז שכל חרם דבית דין גוזרין אותו אין לבעל דין לענות אמן ואף אם יהיה במצולות ים החרם חל עליו עכ"ל. והא דכתב הטור והמחבר בסי' פ"ז סכ"ב דיענה המשביעו אמן היינו כשהוא שם והוא משביעו בב"ד ועמש"ש עוד מזה:

דנותנין לכל אדם חרם. גם הטור והמחבר כתבו כן שם וכדי שלא יסתרו דבריהן זה אל זה דכאן כתבו הטור והמחבר דדוקא ליתומים כותבים פתקא דלטותא צ"ל דמ"ש בסימן י"ו הוא דוקא כשטוען ואומר יש לי עדים בודאי ואינו יודע ביד מי הן וכמ"ש שם בהדיא וכאן איירי בדלא טוענין ודאי וכיון שכן לא ה"ל למור"ם לכתוב זה בל' י"א כיון דל"מ חולקין ע"ז וע"ל סי' כ"ח ס"ב:

הדין עם הלוה דטענת סטראי נינהו לא מהני להמלוה כשקיבל ממנו המעות בפני עדים וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס נ"ח והרי כתב יד כעדים דמי ושם בתשובה ובטור כתב אא"כ האמינו בשני עדים והא דכתב הטור והמחבר בס"ד דהמדקדקין עושין שובר מכת"י ומהני אפי' כשהאמינוהו כשנים וכמ"ש שם התם איירי דכתב בשובר בהדי' דעל שטר חוב שבידי על הלוה על סך פלוני ועדיו פלוני ופלוני קבל כך וכך משא"כ הכא דלא נכתב בכתב יד שעל חוב פלוני קבלו עפ"ר ודו"ק:

ויוצא מתחת יד אחר כו' נראה שהוא מטעם שכ' הטור והמחבר לעיל סי' מ"א בשם הרמב"ם בדין הדומה לזה ז"ל וכן הורו רבותי שאפי' השטר יוצא מיד אחר והלוה טען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך הזמן נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין כאן חזקה עכ"ל:

כתב פרעון בעדים כו'. דין זה נלמד מתשובת הרא"ש כתבו הטור בסימן זה סכ"א בארוכה ע"ש:

כפרן בדבר אחד כו' ז"ל הטור אם נמצא כפרן ע"י דבר אחר וע"י עדים אע"ג דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לדבר אחר אפ"ה בהא בטל לנאמנות ולא שקיל ליה אלא בשבועה והטעם כתבתי בפרישה בשם בע"ת משום דמסתמ' לא הימנוה מעיקרא אלא משום שהיה בחזקת נאמנות בעיניו והשתא דהוחזק כפרן במקום אחר אתרע נאמנותו כו' ובזה הוכחתי דגרסי' בטור ובדברי המחבר כפרן בדבר אחר ור"ל דאפי' לא הוחזק כפרן בזה השטר בשום דבר כ"א בדבר אחר אפילו הכי אינו נוטל בשבועה וכן מוכח לקמן בסי' ע"ט ע"ש בטור ובדברי המחבר בס"ה:

אם העדים עצמן הן כאן כו' לשון הטור אם אין העדים כאן אין הלוה נאמן כיון שכתוב בו וקנינ' מיניה על כל מה דכתיב לעיל אינו יכול לבטלו:

אע"ג דכתיב ביה וקנינ' כו'. לשון הטור ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכ' למימר אשאר מילי דשטר' חתימי וכדאית' בירושלמי נאמנים העדי' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו עד כאן לשונו ועיין לעיל סי' כ"ט:

כיון שאינו מנהג פשוט כו'. דאם היה מנהג פשוט בודאי לא לשופר' לחוד נתפשט המנהג לכתוב כן אלא משום דבאמת מאמינים זא"ז וכבר נתבאר לעיל סי' ס"א בטור ובדברי המחבר שם ס"ה דכל המקבל קנין סתם אדעת' דמנהג מקבל קנין וכותבין כל דבר שנהגו לכתוב אפי' שלא קבלו עליו הלוה בפי' משא"כ כשאינו מנהג פשוט אף שהרבה היו כותבין כן ועד"ר ופרישה מ"ש עוד בזה:

ובענין הנאמנות מפורש מדלא כתב בקיצור ואם כ' בו בפירוש שקנו מידו גם על הנאמנות נראה דר"ל שכתב בהשטר בלשון זה וקנינ' על כל מה דכתיב לעיל ובענין הנאמנות מפורש ופירושו הוא מ"ש לעיל בשטר נאמנות לא מעצמינו כתבנו אלא מפורש היה בין המלוה והלוה לפנינו בשעה שבאו לפנינו (והשתא א"ש דל"ת למה הצריכו שיכתוב שהקנין היה מפורש גם אהנאמנות כיון שהנאמנות א"צ קנין כמ"ש בסעיף שאחר זה) ומכ"ש כשכותבין שהקנין היה מפורש מהלוה למלוה גם אהנאמנות ועפ"ר וק"ל:

כשמצוה הלוה כו'. נראה דאינו ר"ל דצריך להיות ידוע לבית דין שציוה כן להעדי' אלא ה"ה כשבא באותו מקום לפניהן שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמ' ציוום לכתוב ולחתום כן דאל"כ לא היה הסופר כתבו ולא העדים חותמין אותו כיון שהוא מקום שאין נוהגין לכתוב כן בלא ציווי דהלוה ומשום דכאן לא בא אלא ללמדינו דהנאמנות מהני בלא קנין ושאין רגילין לכתוב קנין מפורש בנאמנות אלא משום שלא יאמרו העדים לא כתבנו בציווי הלוה אלא ע"פ המנהג מ"ה כתב דבמקום שאין רגילין לכתוב ואז ליכא חשש' זו אזי כשיש בו נאמנות על פי ציווי הלוה מהני הנאמנות בלא קנין וק"ל ועפ"ר ומה שכתב מור"ם על זה ז"ל נראה דאמר כן בשעת הלואה כו' לא אתי אלא לאפוקי היכא דידוע דלא אמר כן בשעת הלואה דלא מהני וק"ל:

אע"פ שעבר הזמן. בפרישה כתבתי דר"ל אפי' יש זמן רב שעבר הזמן ומטעם דא"כ שטרך בידי מאי בעי דאל"כ פשיט' דהא לא כתב בו סתם נאמנות אלא (דא"כ לא) בדי שלא יאמר פרעתיך בכלות הזמן דאלו בתוך הזמן חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ודוחק לומר דמשום יום אחד דמשלם בו הזמן לחוד בא הנאמנות ע"ש ודו"ק:

ובא לגבות מיורשיו לא מהני. והטעם דאע"ג דאביהן ל"מ למטען פרעתי מ"מ אנן טענינן להיורשים שאביהן פרע ואם הי' הלוה חי לא היה המלוה מעיז פניו נגדו לומר שלא נפרע ומשום הכי הימנוהו הלוה נגדו ולא הימנוהו נגד יורשיו מפני שירא שיעיז נגדו לכפור הפרעון שפרעוהו הלוה:

אלא אם כן פירש שפטרו ממנו ומיורשיו. נראה דאף אם כתב לו כן לא מהני אלא שאין המלוה צריך לישבע אם יורשים טוענים שמא אבינו פרע לך אבל אם טוענין היורשים אנו פרענו לך אין הנאמנות מהני לענין זה ואפילו אם פירש כן בהדי' בנאמנו' שיהא המלוה נאמן אפי' אם יורשי הלוה יטענו אנו פרענו לך יש להסתפק אם מהני קבלת החוב עליו לענין זה דלכאורה נראה דלא מהני כיון שהם אמרו שפרעו החוב אין כח ביד אביהן לגרוע כחן ולהפקיע ממונם וכן אם האמין את המלוה ויורשיו עליו אינו מועיל אלא שאין יורשי המלוה צריכין לישבע שלא אמר להם אביהם שהוא פרוע או שלא מצאו שום שטר או כת' שחוב זה פרוע אבל אם טוען הלוה או יורשיו פרענו לכם צריכים הם לישבע וכן משמע בא"ע סי' צ"ח שכתב שם בכל הסי' דין הנאמנות דכתובה (ומשם נלמד דין נאמנות דב"ח) ולא כתב אלא דהאשה נאמנות נגד יורשי הבעל ואינה צריכ' שבועה שאין בידה ממה שהי' תחת ידה בחיי בעלה או שאביהם התפיס לה צררי וכן בנאמנות של יורשים אינן צריכין לישבע שלא אמרה להם האם שנפרע' מכתובתה כו' אבל לא כתב שם שהנאמנות יועיל אם יורשי הבעל יטענו אנו פרענו לך או ליורשים ודו"ק:

שאז גובה בלא שבועה כצ"ל גובה בה"א ועמ"ש בדריש' דיש חולקים בזה:

שיש בו נאמנות סתם ע"כ צ"ל דהאי סתם נאמנות לאו דוקא הוא דאם כן לא הימיניהו הלוה אלא אנפשי' ולא הוי מצי המלו' לגבות מהיורשים אלא בשבועה וכמ"ש בסעיף שלפני זה ופשוט הוא בגמרא ובדברי הטור כאן וגם לקמן סי' ק"ח בסעיף י"ג וגם בדברי המחבר שם ואין אדם מוריש לבניו ממון כזה דלא הוה יכול לגבותו אלא בשבועה וע"כ צ"ל דנאמנות התם דכתב כאן ר"ל דהימני' הלוה למלוה עליו ועל יורשיו וקראו "סתם כיון דלא האמין גם ליורשי המלו' עליו ועל בניו ובאי כחו דזה מקרי נאמנות מפורש וכמו שכתב המחבר מיד אחר זה ודוחק:

הכי גרסי' ואם כתוב בשטר נאמנות מפורש שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו גובים בלא שום שבועה:

אפי' התנה בפי' שיגבה כו'. והטעם דחיישינן לקנוניא:

והוא הדין למלוה מוקדם כו'. פי' צריך לישבע למלוה שהלו' אחריו ג"כ ללוה זה ומשועבדים לו גם כן נכסי הלו' ומבואר בפרק מי שהי' נשוי דיכול המלוה האחרון להשביע למלוה המוקדם לו ובא לטרוף שיעבודו שעדיין חייב לו ושלא בקנוניא בא עליו עם הלוה:

אבל שלא בפניו לא. הטעם כמו שכתב לפני זה בסעיף י"ז ס"ק כ"ו די"ל דלא האמינו אלא מפני שידע בו שלא יעיז כנגדו בפניו מה שאין כן שלא בפניו ועוד שמא יש שובר או ראי' להלו' שפרעו:

נאמן לומר שהוא פרוע. ואין יכולין לומר שטרך ביד אבינו מאי בעי דיכול לומר להו אהימנותא דכתב בו קסמכתי:

אבל צריך לישבע כו'. הטעם כתבתי בר"ס זה והוא דאיכא למימר דלא הימניה המלוה אלא כנגד שטרו דלא יהא המלו' נשבע אשטרו ונוטל אלא. ליהוי כתביע' על פה דנשבע הלוה היסת ונפטר וכן כתב הטור כאן:

ואמר פרעתיו מקצתו והמלוה כו' כן צ"ל ונמחק הני שני תיבות "או "כולו וגם ברמב"ם ליתנהו:

משלם המקצת וכו' ונשבע היסת דהנאמנות פטרו משבועה דאורייתא אבל לא מטעם דאין נשבעין אשטרות כמו שכתוב לעיל ס"ס ס"ו ולקמן סי' פ"ח וצ"ה דאין זה מיקרי שטר כיון דיש ללוה נאמנות ואין המלו' יכול לגבות בו ועפ"ר:

ומיהו בחרם סתם כו' המחבר לטעמי' אזיל דפסק כן בסי' ס"ט ס"ה דהיורשים אינן צריכים לישבע היסת וליפטר נפשם אלא בחרם סתם סגי והוא דעת הרא"ש והטור שכ"כ שם והטור שכתב כאן דנשבעין היסת העתיק לשון ב"ת שס"ל הכי וכמ"ש הטור בשמו שם בסי' ס"ט ועפ"ר:

שחייבים לפרוע ז"ל הטור (על סברת ב"ת) אבל א"א הרא"ש ז"ל כ' מת הלו' ואמרו היתומים אבינו אמר לנו שהוא פרוע אין בדבריהם כלום שיאמר המלו' לאביכם האמנתי כשיאמר שפרע ולכם לא האמנתי ואני אומר שלא אמר לכם אביכם מעולם כלום אבל אם הביאו עדי' וכו' עכ"ל נתבאר מזה דהרא"ש ס"ל דאפילו מת אביהן לאחר שהגיע זמן הפרעון ואמרו שאביהן פרע לאחר שהגיע הזמן או שאומרים שהן ראו שאביהן פרעו אינן נאמנים וכן הוא כוונת המחבר במ"ש וי"א שחייבים כו' ולא קאמר הרא"ש דנאמני' היורשים לפטור נפשם אפי' בלא שבוע' וכנ"ל אלא דוקא במוציא המלוה עליהן כתיבת יד הלוה אביהן מקויים דע"ז כתב הרא"ש דינו כמ"ש הטור בס"ס ס"ט וכ"ש במלו' ע"פ אבל במוציא עליהן שט"ח אביהן בעדים מקויים ואין בו לא להלו' ולא להמלו' נאמנות נשבע המלוה ונוטל אף מהיורשים וכמ"ש הטור לקמן סי' ק"ח ס"ה וגם המחבר שם אלא דכאן דיש להלו' נאמנות ס"ל להב"ת דמהני הנאמנות גם ליורשיו והרא"ש דס"ל דלא מהני הנאמנות ליורשיו ה"ל כאלו לא נכתב נאמנות לשום א' והדרא לדינא הנ"ל דהמלוה נשבע אשטרו בעדים וגוב' אפי' מיורשי הלו':

אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר לפניה' שהוא פרוע כ"כ ג"כ הטור בשם הרא"ש וא"ת גם אם יביאו עדים למה יהנה יאמר המלו' לכך נתתי לו נאמנות מפני שידעתי שלא יעיז לפני משא"כ בפניכם דהעיז וכמ"ש לפני זה בס"ק ל"ב בנאמנות דלוה למלוה ובס"ק ל"ח בנפרע שלא בפניו. י"ל באמירת אב לבניו לא אמרינן הכי דאין מדרכו לשקר לפניהן ועוד דלעיל דוקא אלהוציא קאי אמרינן הכי אבל כאן דאיירי מלהפטר לא אמרינן כן:

ואם היו שותפין בהחוב כו' ב"ד יורדים לנכסיו כו' בפריש' כתבתי דדוקא כשהן שותפין בהחוב דאז מה שנתן הלוה לאחד משניהן הוי קצת ברשות כיון שהחוב הוא של שניהן מ"ה פוטרים הלו' ויורדין לנכסי המקבל ופורעין לחבירו חלקו משא"כ כשלא היו שותפין דאז גובין מהלו' חלקו והלוה חוזר וגובה מזה שנתן לו עודף ונ"מ אם נכסיו דהלוה בינונית ושל המקבל זיבורית או שזה רך וזה קשה להוציא מידו וק"ל:

(סעיף א' בש"ע) ה"ז נוטל בלא שבועה טעם הסמ"ע בזה נ"ל דאינו מספיק ונלע"ד הטעם דהמלוה יש לו על הלוה ב' תביעות האחת בשטר וצריך לשלם לו והב' בעל פה ויתחייב לו שבועה ויכול המלוה לומר בטלתי נגדך התביעה א' ונשאר הב' מה שא"כ בנאמנות לוה למלוה דאין שייך כו' שיהיה ע"פ שבועה דשבועה מאן דכר סחיה והוי כאלו אומר לו נתתי לך נאמנות ע"מ שתעשה לי דבר פ' שלח נזכר מעולם דודאי אין יכול לו' כן וכ"ת ה"נ יש ב' דינין ללוה על המלוה הא' שישבע הלוה ויפטר כיון שהוא בע"פ והשנית להפוך על המלוה ויטול ויכול הלוה לו' בטלתי הא' דהיינו ההיפוך ונשאר הב' זה אינו דהא מאמין לו בין שיטעון הלוה פרעתי כולו בין שאומר פרעתי מקצתו וכשם שפרעתי מקצתו אין ללוה על המלוה רק דין א' דהא במודה במקצת חייב שבועה דאוריית' ואין שם היפוך ה"נ פרעתי כלו דהא בחד ענינא האמינו בהנך תרי גוונא (א"ה אין להקשות דאכתי נימא איפכא שפטרו מדין היפוך אבל ישבע הלוה כיון שכבר הקישו למודה מקצת והתם אין לפרשו על שבועת הלוה ה"נ דכוותיה ועוד דעיקר הנאמנות הוא שיהא המלוה נאמן בשבוע' אי בלא שבועה וזה פשוט אבל עיקר טעמו של הרב אינו ברור בעיני ודברי הש"ך דחוקים יותר שכתב דאנן סהדי שלא פרעו דהאיך יפרענו ויאמינו למלוה ותלמוד ערוך בר"פ המפקיד דאורחי' דלוה להימניה למלוה דמקיים ביה קרא דכתיב תומת ישרים תנחם והנראה בעיני הוא דסתם נאמנות בלא שבועה משמע אם לא במקום שיש הוכחה ובמלוה המאמין ללוה בשטר אי ס"ד דלגמרי הימניה ל"ל למיכתב שטר כלל ילונו בינו לבין עצמו וא"ל דלטובת הלוה לחוד נכתב השטר דהלוה מתיירא שלא ישביענו ולכך לא רצה ללות עד שיאמינהו דהא בלא הלואה כלל נמי אפשר לי' לאשבועי' בעלול' ועוד דשטרא גבי לוה ה"ל לאישתכוחי דיכתוב ליה מלוה ללוה וא"ל דהשתא נמי ילונו בעדים דהמלוה בשטר ה"ז משובח אפילו לענין שבועה בעלמא ודוק עכ"ה):

(ע"ש) אבל אם הביא עדים שפרעו משמע אבל נגד עד אחד מהני הנאמנות סתם כ' בסמ"ע שהקשה לו מת' הרא"ש כלל ס"ח סעיף י"ז בשטר שיש בו נאמנות סתם דהמלוה צריך שבועה נגד עד א' ואני אומר כבוד הרב במקומו מוכח וכאן לא הקשה כלום דעדיפא מזה ה"ל לאקשויי דשם בתשובה מבואר אפילו בנאמנות מפורש צריך שבועה דהא כתב שם נאמנות גמורה ובאמת ל"ק מידי דהעד אחד העיד שם ששמע בבית הקצבים שהודה מלוה ללוה ששטרו פרוע וע"ז לא מהני אפי' נאמנות מפורש דהודאה מלתא אחריתא הוא ואין זה בכלל נאמנות כמ"ש המחבר בסי"ג ע"כ פסק הרא"ש דצריך ושבועה כנלע"ד פשוט:

(ע"ש) אפי' היה ללוה מגו א"ל ממה שאמר בסמוך ודוקא דאיכא עדים בו המגו מבטל נאמנות דשאני הכא שיש נאמנות מפור' כשני עדים אמרי' דהוי כב' עדים דלא להני מגו כמו בכל מגו במקום עדים:

(ס"ב) הא דמהני נאמנות נ"ל פשוט דאין חילוק בין נאמנות סתם לנאמנות מפורש כשני עדים דבכהאי גוונא בין משתעבד אחר ההלואה וכן משמע מבואר למעיין בסה"ת שער י"ג ושער כ"ו דאשעת הלואה קאי וכן משמע שם בב"י:

(סעיף ה') קלה וחמורה וגלגול לעולם כתב הסמ"ע דתיבת לעולם א"צ דמדהמני כב' עדים ידעינן שפטור בלא שבועה חלה וממורה וגלגול ומדחזר וכתבו ש"מ דאפילו אחר הפרעון יהיה פטור ומש"ה לא הזכיר הטור תיבת לעולם וקשה לי דאם כן אף תיבת קלה וחמורה אין בו צורך דמאחר שכבר כתוב בו נאמנות אפילו התם נפטר מגלגול שבועה וכמ"ש ר"ס זה אפילו במלוה ע"פ אלא נלע"ד דהאי תיבת לעולם הוא העיקר דייתור דשלא בשבועה קלה וחמורה אין ממנו הוכחה דאף שהוא ממילא א"א שכתבו משום ב"ד טועין וכההיא דהמוכר את הבית דף ס"ט דכתבי' דקנין כו' ואע"ג דכי לא כתב ליה נמי קנה אפ"ה שופרא דשטרא הוא וברמב"ם כתב משום ב"ד טועין ובתשו' רשב"ם סי' א' ב' יליף מההיא גמרא דלא מהני יתור לשון בשטר שאפשר שכתבו משום יפוי שטר ע"כ אין כאן הוכחה משום יתור לשון רק מחמת לשון לעולם וכמ"ש בסה"ת שער כ"ו ושער י"ד סי' ב' וכמ"ש המחבר גם בסוף תיבת לעולם וראיתי בטור א' שהגיה רב המובהק גם בסוף תיבת לעולם וכנלע"ד.

(סעיף ט') הדין עם הלוה דלא מהני סטראי נגד עדים ה"נ נגד כת"י והטור בשם הרא"ש סיים אא"כ האמינו עליו כב' עדים ולא נתכוין בזה דאלו האמינו כב' עדים דאין מועיל כת"י דודאי מועיל כמשמעות סי' זה סעיף ד'. אלא דהרא"ש נתכוין בזה להוכיח שלא נאמר דאין כח בהודאה לסתור הנאמנות ע"כ כתב דאינו מועיל נגד עדים אלא א"כ פי' כבי תרי ובהודא' אפי' מסתמ' נקרא עדים ואין כח בשום נאמנות לסתור ההודאה וכ"כ מוחז"ל ודלא כסמ"ע שכתב מכח זה לחלק בין כת"י זה לכת"י דסעיף ד' בחילוק דחוק:

(סעיף י"ד) כי אם מפני שהיו רואין הב"י הקשה מסי' ס"א בשם הרא"ש דמה שמנהג לכתוב הוה כאלו נכתב בפי' ותי' דהכא אין מנהג פשוט לכתוב בכל העיר כן וק"ל שהרי כתב הטור כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות ונלפע"ד דכאן מיירי שלענין נאמנות היו צריכין להתנות בפ' דוקא אלא שאר דברים היו כותבין מעצמן לשופרי דשטרי אלא דהעדים טעו וסברו שגם זו הוא כשאר שופרי וא"צ דעת הלוה

סעיף ט"ו) ונ"ל דוקא שאומר ע' מ"ש לעיל סי' זה סעיף ג':

(סעיף י"ז) אא"כ פי' שפטרו ממנו ומיורשיו הסמ"ע כתב דאין זו מהני אלא אם טוענים יורשי הלוה שמא אבינו פרע לך אבל אם טוענין אנו פרענו לך לא מהני אפי' פי' כן בהדיא שיהא גם על זה נאמן אפשר דאין לו כח לגרוע כח בניו בזה וכן אם האמין לוה למלוה וליורשיו עליו ולא מהני רק לפטור יורשי המלוה משבועה דלא פקדנו אבא שהחוב פרוע אבל אם יאמר לוה פרעתי לכם לא מועיל הנאמנות לפטור משבועה ע"כ ודבריו ותמוהין מאד בעיני דמ"ש בסוף בנאמנות לוה ליורשי המלוה דלא מהני אם אמר פרעתי לכם דבסי' ק"ח סעיף י"ז מביא ב"י דברי סה"ת שער י"ד אם האמין לוה למלוה וליורשיו על עצמו דאיכ' מ"ד דלא מהני אלא שלא יטעון ליתמי פרעתי לכם אבל אם יטעון פרעתי לאביכם לא מהני והוא חולק עליהם וטעמ' דאותו מ"ד נ"ל דלא נתן לוה למלוה ויורשיו נאמנות אלא במידי שלא יכול להעיז נגד פני הפורע ובוודאי לא יכפור לו היורש אם מקבל ממנו המעות משא"כ אם יאמר פרעתי לאביכם דודאי מעיז היורש לומר לא פרעתי בזה לא נתן לו נאמנות ובעה"ת עצמו ס"ל דהלוה האמינו ליורש בכל גווני הרי לפניך דעכ"פ יותר פשוט דמהני הנאמנות בטוען פרעתי ליורש של מלוה מטענת פרעתי למלוה שלא כדעת הסמ"ע ולפי מסקנת סה"ת מהני הנאמנות בכל גווני ה"ה נמי הכא מהני הנאמנות שנתן לוה למלוה וליורשיו על הלוה ויורשיו בכל ענין ולפי זה נ"ל דלא הזכיר הטור בא"ע סי' צ"ח מטענה יורשי הבעל שהוא במקום הלוה של האשה אם אומרים אנו פרענו דזה פשיט' דאינו מהני מק"ו כיון שטענת אבינו פרע לא מהני במ"ש. אך קשה דבא"ע סי' צ"ח מסיק הטור דאין פטור מועיל גבי יורשים רק בקנין והיינו כאבא שאול פ' הכותב והכא פסק כסתם מתנה דהתם דפליגי על אבא שאול ורמ"א פסק שם שנ"ל להורות שאין הטור בפי' מועיל לגבי יורשים ועליו ג"כ תימ' דלא כ' כאן כלום על דברי הש"ע:

(סעיף י"ח) שיש בו נאמנות סתם פי' על הלוה ועל יורשיו דקראו סתם כיון דלא האמין נמי יורשי המלוה עליו דאם לא כן לא היו יכולים היורשים לגבות אפי' בשבוע' דאין אדם מורי' שבוע' לבניו כמ"ש סי' ק"ח וכן כ' הסמ"ע:

(סכ"א) מלוה שהאמין ללוה קשה דלמא לא האמין לו אלא בפניו שלא יעיז נגדו כמ"ש בסעיף כ' וי"ל דא"כ היה מקלקל יותר ללוה ממה שמועיל בנאמנות שנתן לו כי הלוה יפרע לו ולא יקח השטר שיסמוך על הנאמנות ואחר מיתת המלוה יצטרך לפרוע שנית ליורש המלוה וזה היורש א"א להנצל ממנו דעכ"פ ימות המלוה משא"כ בסימן כ' בנאמנות המלוה שאין חשש בזה ויש עכ"פ תועלת [דנהי] שלא מהני שלא בפניו מ"מ מהני כשיתבענו ללוה עצמו:

(ע"ש משלם המקצת שהודה בו) וכ' המגיד משנה שאין כאן ש"ד שהרי האמינו והך היסת חייב בין בכופר הכל בין במודה במקצת ותמי' לרבים ע"ז למה תהא האמנה זו עדיפא מתביע' בע"פ דהא הנאמנות אינו עושה רק שיהא השטר בטל אבל לא האמינו לפטרו משבועה דאוריית' במודה מקצת ובספר ב"ח תירץ דטעמא דש"ד במודה מקצת משום דאין אדם מעיז פניו בבע"ח כדאית' ריש בבא מציע' והכא שהאמינו מעיז ומעיז והלכך אפי' מודה מקצת נאמן בהיסת במגו בעי כפר כו' והוא תמוה דא"כ היסת נמי לא ליבעי כדאי' בפ' הדיינים דף מ"ב אבל בבנו מעיז ומעיז הילכך משיב אבידה הוא ומשיב אבידה פטור אפילו מהיסת:(א"ה אין הנדון דומה לראי' דשאני במוצא מציא' ממש מפני תיקון העולם וכן בבנו משום דמעיז אם אתה מצריכו שבועה לא יודה לו אף במקצת וה"ל כמשיב אבידה לרש"י או משום מגו לדברי התוס' ז"ל ולעולם לא מיפטר אלא משבועה המתחדשת לו מחמת הודאתו במקצת אבל שיפטר מכח הודאתו במקצת מן אותה השבועה שהיה חייב בכופר בכל זה לא עלה על הדעת דבהדיא אמרי' רפ"ק דב"מ אי ס"ד בשתים חייב בג' היכי פטר ליה ר"ע האי איערומי קא מערים וכו' אימא ג' כי היכי דאיהוי כמשיב אבידה ומיפטר עכ"ה) ולפע"ד נראה כיון דבכלל הנאמנות של הלוה הוא בין שיאמר פרעתי כולו יבין פרעתו מקצתו דסתם נאמנות הוא כן כמ"ש סי' פ"ד ס"ה וכי האי דבטוען כרעתי כולו דעתי שישבע היסת ה"נ במקצת דהא בחדא מחתא מחתינהו ושוה הנאמנות בתרווייהו ואף על גב שכתב הטור והוה כתביע' בע"פ מ"מ לאו לגמרי אלא לענין שאין הנאמנות פוטר משבועה (א"ה לעד"נ טעם נכון משניהם דאם אתה מחייבו ש"ד ממילא אינו יכול להפכ' על שכנגדו אם לא ירצה לישבע וע"כ ישלם בלא שבועת המלוה ונמצא הנאמנות מגרע כחו לענין זה דאלו אין לו נאמנות אין המלוה נוטל בלא שבועה ועכשיו שיש לו נאמנות יצטרך לשלם בלא שבועת המלוה ולומר דתהא הבריר' ביד הלוה אם לישבע ש"ד ולהיפטר או להשביע את המלוה אם רוצה לשלם ודאי לא מילתא היא דהא בהא תליא ודו"ק עכ"ה):

(סעיף כ"ב) אא"כ הביא עדים הקשה הסמ"ע כי איכא עדים מחי הוה לימא לא האמנתיך רק בפני שלא תעיז נגדי ותי' בדיחוקא ובאמת לא קשה מידי דע"כ האמין מלוה ללוה אפי' נגד יורשי המלוה דאל"כ הי' מקלקל לו כמו שכתבתי סעיף כ"א:

(סעיף כ"ג) והאמין למוצי' השטר בטור סי' ע"ז בסופו הביא ב' בשם רשב"א ורמ"א באותו הסי' בהג"ה סעיף י' דשנים בשטר יכול כל אחד מהם לגבות כל החוב ולא הוצרך נאמנות שאני התם דהלוה מודה דאינו פרוע רק שאומר שאתה אינך בעל דברים דידי רק על החצי בזה פסק שם שחייב לשלם כולו אבל אם טען שם פרעתי ה"נ דצריך נאמנות כמו כאן:

(ע"ש) ואם היו שותפים בחוב הקשה הסמ"ע מאי שנא דנקיט שותפין ותי' דאם היו שותפים מקרי פרעון הלוה לא' מהן ברשות ועל כן פטור הלוה ויורדים לנכסי המקבל אבל באינם שותפים צריך הלוה לשלם והוא יבקש מהמקבל מה שנתן לזה ונ"מ אם נכסי הלוה עידית ונכסי המקבל זבורית ותמוהין דבריו למה יהא כל כמיניה דזה המודה לגרום היזק לחבירו המלוה שיקבל פרעון זיבורית מה לי הפסד גדול מה לי קטן ונלע"ד דודאי אין לו כח להזיקו כלל אפי' בזה והא דנקט שותפין אין כאן קושיא לגמרי דנקט הפוכא דרישא דברישא לא מחייב אלא לא' מהם ועל כן לא איכפת לן במה שאמר שפרע לחבירו משא"כ בסיפא דשותפין הן ונתחייב לכל א' החצי הוי הדין באופן אחר דהודאת הא' פוטרת את הלוה מן החצי וחייב לפרוע החצי ואין שותף המוציא יכול לומר תן לי הכל ואני אדון בזה עם שותפי ובחנם טרח בסמ"ע בזה והוציא דין חדש מתוך תי' שלו ונלע"ד אינו נכון:

(מדברי הטור) בא"ע סי' ע"ה בסופו שכ' שאל' לא"א הרא"ש ז"ל כי ראובן שטוען קודם הנשואין כו' נלמד דין אחד דאם התנה לוה עם המלוה שלא יהיה לו נאמנות ואח"כ בשעת הקנין הקנה לו סתמא והוא במקום שמסתמא כותבין נאמנים שהדין עם הלוה ואין למלוה נאמנות:

(בשם מהרש"ק בטור) עא"ע נאמנים העדים לומר ע"ז חתמנו וכו' ואפי' כ"י יוצא ממקום אחר וכמ"ש הטור סימן מ"ג ס"ח ודלא כמו שכתב שם בשם רמב"ן והטור בשם ר"י והרא"ש ואם כן צ"ע למה כתב כאן בשם בעה"ת בסתם כאלו אין חולק בזה ויש ליישב:

(בב"י ד"ה) ומ"ש שאם העדים בפנינו ומעידים וכו' עד לכתוב כן בכל השטרות וכו' ולא דק דהא הטור כתב במה שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות כו':

(בא"ה) עד כשאין כאן עדים שיעידו כו' ולא דק דהרי הרא"ש כתב כל מי שמקנ' בסודר דעתו שיכתבו כמנהג המדינה כו' נראה דעל הסתם סומכין ועיין בשו"ת רבי בצלאל סימן כ"ה בזה:

(ע"ש לפיכך אפי' מת לוה וכו' עד וכן המלוה כשבא וכו') ולא ידעתי הרי רבינו בשם ר"ח והרא"ש כתבו דמעשים בכל יום דגובין בנאמנות מהיורשים בלא שבועה וכך יש להקשות על הטור א"ה דמסיק שם בשם ר"ח והרא"ש דקי"ל כאבא שאול דלא מהני נאמנות לגבי יורשים וצ"ע גם לקמן סי' ק"ח פסק דלא כר"ח אלא כרי"ף ורמב"ם ע"ש דלא כמ"ש בטא"ה וע' בתשובת הריטב"א בטא"ה ס"ס צ"ח ויתיישב לך קצת ודו"ק ע"ש בגי' הטור שם מה שכתבתי:

שבועה. ואפי' בנאמנות סתם שלא פי' שיהא נאמן בלא שבועה. ובמלוה בשטר הטעם פשוט דהא בלא נאמנות נמי נשבע על שטרו ונוטל ולמאי הימניה אבל במלו' ע"פ קשה דהרי אם לא הימניה היה הלוה נשבע היסת ונפטר א"כ נאמר דלזה הימניה להמלו' שיטול בשבועה וכמ"ש בסכ"א במלו' שהאמין ללוה כו' וצ"ל דשאני הכא דהמלו' עשה טוב' להלוה שהלוה לו מעות אנן סהדי דכונתו היה להיות נאמן אפילו בלא שבוע' דמה לו ליתן מעותיו ולהכניס נפשו לשבוע' ואף אם יהא העסק לטובת המלו' לא חלקו בין נאמנות לנאמנות משא"כ כשהאמין המלו' ללוה אפילו כתב הנאמנות בשטר אמרינן כיון דהוא נגד הסברא יד בעהש"ט על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע (ועיין בט"ז והגאון ח"צ בהגהותיו שם שכתבו טעמים אחרים בזה ע"ש) וכתב הש"ך מיהו שבועת היסת לאחר הפרעון צריך כמש"ל בס"ה:

לעיל. כתב הסמ"ע דאפילו מאן דפליג התם מוד' הכא דדוקא ביש בידו שטר או כת"י שיש בו נאמנות אלא שאינו מקויים הוא דס"ל דאינו נאמן לומר פרוע משום דלא ה"ל להניח שטר כזה בידו דלמא ימצ' עדים לקיימו משא"כ בע"פ:

עדים. משמע דוקא ב' עדים אבל ע"א שאומר שפרעו לא מהני נגד נאמנות סתם כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דמשום הא לא איריא דבשני עדים אינו נוטל כלום ובע"א נוטל ומיהו בשבוע' וכן משמע בבעה"ת דנאמנות סתם לא מהני נגד ע"א גם בתשו' מהר"מ אלשיך סי' כ"ח משמע להדיא כן רק כשכתוב בשטר שיהא נאמן נגדו כע"א נוטל בלא שבוע' כשע"א מכחישו כמו בכתב לו שיהא נאמן כב' עדים שנוטל בלא שבוע' אם ב' עדים מכחישין אותו עכ"ל וע"ש:

גוב'. כ' הש"ך דנאמנות נגד ב' עדים לא מהני אלא כשהמלו' טוען סטראי נינהו ואז אפי' מעידים שקבלם בפי' על חוב זה נאמן להכחיש העדים אבל כשטוען להד"ם אינו נאמן דהא מ"מ יוכל לתובעו אח"כ כו' ע"ש:

מיגו. כתב הסמ"ע והא דהרמ"א בהג"ה שלפני זה כתב דנאמן במגו לכאור' היה נראה לחלק דשאני התם דהמיגו הוי בענין הנאמנות בעצמו דאי בעי אמר לא האמנתיהו אבל הכא מיירי שיש עדים שהאמינוהו אלא דאי בעי לשקר יכול לפטור עצמו בטענ' אחרת. אבל בגוף תשובת הרשב"א לא משמע כן שכתב וז"ל אין ראובן נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסתי דכיון שהאמינו כו' ולפי זה לק"מ דמשמע מלשונו דדוקא כשהאמינו כב' עדים כ"כ הא סתם נאמנות לא מהני במקום מגו ומש"ה כתבו מור"ם כאן דמיירי דהאמינו נגד ב' משא"כ כשהאמינו סתם כו' ע"ש הטעם דיש לחלק בזה אבל הש"ך השיג עליו וכתב דהרשב"א קאי להדיא אפקדון אבל בהלוא' היאך שייך לומר נאנסתי ע"ש שסתר דברי הסמ"ע ומסיק וכתב דאין חילוק בין נאמנות סתם לנאמנות בעדים והסכים לתירוץ הראשון של הסמ"ע דיש חילוק אם המגו הוא בנאמנות עצמו וכ"כ בתשובת מהרי"ט סי' (ע"א) [ס'] וכל זה ברור עכ"ל:

פרוע. כתב הש"ך מדכתבו הט"ו והפוסקים סתם ולא חילקו משמע דמיירי בין במלוה בשטר בין במלו' על פה וכ"מ יותר ברמב"ם וסמ"ג ע"ש אבל מדברי רב האי גאון ז"ל לא משמע כן לכן נ"ל שיש להחמיץ הדין בזה והדבר צ"ע ואם א"ל תהא נאמן עלי כב"ד פשיטא דאפי' הודאה או פרעון בב"ד לא מהני כל שתבעו בפני ב"ד אחר מיהו שובר בכת"י מהני גם בזה עכ"ל:

לאחר. הש"ך מאריך בדין זה ומסיק דדוקא בנאמנות כבי תרי צריך קנין לאחר הלוא' ובנאמנות סתם א"צ קנין בכל ענין ע"ש (ואין כן דעת הט"ז אלא דבכל גווני אינו משתעבד אחר הלואה ע"ש):

לפרעון. אבל אם גילה דעתו שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא שהוא בודאי בלשון התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרינן המע"ה עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' ס"א ס"ה בהג"ה והש"ך הביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר וס"ל דאין לחלק בין הודא' לפרעון כ"כ הרשב"א בתשו' שאפי' באו עדי' ואמרו שהוד' בפניהם נאמן שכן האמינו עליו כב' עדים וכן הסכימו רבותינו וכן מקובל הוא בידי וכן אנו נוהגין עכ"ל וע"ש בש"ך באורך:

והניח. שם בתשובת הרא"ש ובטור כ' דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ"א על שט"ח ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל השט"ח יקח ג"כ חלק ממנו ע"ש. סמ"ע:

מהני. וכתב הרשב"א בתשובה דאם כתב בשטר שיהא נאמן בכל עניני השטר אין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר מנה זו נתתי לך וזה אומר לא קבלתי או שטען שטר אמנה היה וכל כיוצא בזה אבל לא שיהא נאמן לומר לא נפרעתי שאין זה מעניני השטר אא"כ כתב לו מפורש ע"כ וכ"כ הריב"ש ס"ס תצ"א וכ"כ בתשובת מהראנ"ח סי' ס"א וע"ש באריכות ובתשובת מהריב"ל ס"א כלל י"ט סי' כ"ה נסתפק אם כתוב בשטר בכל חזוקי סופר ובכל תוקף שראוי הי' לומר שהוא כולל כל מיני טענות אמנה ורבית פרעון ומחיל' וכיוצא בו דאל"כ מה תוקף דבר נמצא בו כו' וע"ש עכ"ל הש"ך:

למידי. ואפי' הימנוהו יותר ממאה עדים שמעידים שפרעו דגם שובר בעדים לא מהני מ"מ בכת"י המלו' מהני ודוקא שכתוב בו שהוא על שטר שסכומו כך וכך. סמ"ע:

בעדים. היינו כשטוען המלוה סטראי נינהו אבל אם טוען להד"ם צריך לשלם לו וכמ"ש בס"א (ס"ק ד'). ש"ך:

לעולם. כתב הסמ"ע דאף אם לא כתב תיבת לעולם נמי דינא הכי דמדהימנוהו כב' עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבוע' קו"ח וגלגול ומה שחזר וכתבו כוונתו דאפי' לאחר הפרעון יהי' פטור מכל וכל והש"ך השיג עליו וכתב דלא ראה דברי בעה"ת ששם מבואר בהדיא דצריך דוקא לכתוב תיבת לעולם ע"ש (וכ"כ הט"ז דתיבת לעולם הוא העיקר ע"ש):

מהני. והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי אבל מ"ש לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר כו' איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכת"י במקום אחר. סמ"ע:

לעיל. דברי הרב צל"ע דמשמע דדינו שוה לסי' ע' ולפ"ז יכול לטעון סטראי ג"כ וכמ"ש הרב שם. וברשב"ץ שממנו מקור דין זה לא משמע כן דלא קאמר אלא בדין הראשון אם לא יכתוב תברא אלא ע"ג השטר כו' ולא בדין זה וצ"ל דגם הרב ה"ק מהני ופטור הלו' דה"ל כאילו אמר כו' וגרע מיניה וצ"ע וכבר כתבתי בסי' ע' שם דגם בא"ל אל תפרעני כו' צ"ע דברי הרמ"א ואפשר דאינו נאמן לומר סטראי כלל לגי' הרמב"ם והמחבר והרב ע"ש עכ"ל הש"ך:

סתם. וכתב הטור דגם נאמנות מפורש אינו מועיל להדרת ראש וע' פי' בסמ"ע:

בכלל. וה"ה איפכא אם פטרו מהנדר השבוע' בכלל כ"כ הסמ"ע וע' בא"ע סי' צ"ו סי"ט ובסי' צ"ח:

דגזליה. דלא אגזלן לחוד קאי הקלל' אלא על כל מי שנתנו לו הגזיל' והיא בעין בידו דלא קנאה כ"א ביאוש עם שינוי רשות שאחריו וגם אין כוונתינו להחרים על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו. סמ"ע וש"ך:

חל. בטור מסיק וכתב שכל חרם דב"ד גוזרין אותו א"צ לבע"ד לענות אמן ואף אם יהי' במצולות ים החרם חל עליו ע"כ (וכ"כ הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח סל"ג) והא דכת' הט"ו בסי' פ"ז סכ"ב דיענה המשביעו אמן היינו כשהוא שם והוא משביעו בב"ד עכ"ל הסמ"ע:

אדם. גם הט"ו כ"כ שם וכדי שלא יסתרו דבריהן זא"ז צ"ל דשם טוען דיש לו עדים בודאי ואינו יודע מי הן וכאן איירי בדלא טוענין ודאי לכך אין כותבין פתקא רק ליתומים ולפ"ז לא ה"ל להרמ"א לכתוב בל' וי"א כיון דלא מצינו חולק ע"ז וע"ל סי' כ"ח ס"ב עכ"ל הסמ"ע והש"ך תירץ דשם מיירי ליתן חרם אחר עדות דזה מוטל על הב"ד לחקור כדי להוציא הדין לאמתו משא"כ הכא ליתן חרם על מי שחייב לו וז"ש הרמ"א וע"ל כו' אחר "עדות" דייקא ועב"ח דה"ה בגניב' וכה"ג היו נותנין טרם וכ"מ להדיא בסמ"ע סי' רס"ז ס"ק ד' ע"ש:

הלו'. דטענת סטראי נינהו לא מהני כשקיבל המעות בפני עדים וכמ"ש הט"ו בר"ס נ"ח והרי כת"י כעדים דמי כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דצ"ע להי"א בסי' נ"ח ס"ב דלא קרעינן לשטרא ואי תפס מלו' לא מפקינן מיניה אם גם בכאן נימא הכי או דלמא כת"י עדיף טפי עכ"ל:

מועיל. כת' הסמ"ע נרא' שהוא מטעם שכת' הט"ו בסי' מ"א באם הלו' טען ממני נפל והשטר יוצא מתח"י אחר שכיון שאין השטר ביד המלו' אין כאן חזקה וז"ל הש"ך ואותו אחר אינו יודע אם הלו' חייב או לא כן הוא בתשובת הרא"ש שם אבל אם הוא שליש ויודע מה טיבו דנאמן כמ"ש בסי' נ"ו א"כ יכול להחזיר השטר למלו' ופשיטא דמועיל לו הנאמנות עכ"ל:

כפרן. ז"ל הטור אע"ג דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק לדבר אחר אפ"ה בהא בטל לנאמנות ולא שקיל ליה אלא בשבועה וכת' הש"ך בשם ס' ג"ת דאם נעש' כפרן בב"ד קודם הנאמנות כל מילי דב"ד קלא אית להו וסבר וקבל:

כאן. ל' הטור אם אין העדים כאן אין הלו' נאמן כיון שכתוב בו וקנינא מיניה על כל כו' א"י לבטלו אבל אם העדים כאן אין בזה משום חוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתומי וע"ל סי' כ"ט עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דשאר פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דבשכת"י העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר דלא חתמי על הנאמנות ע"ש:

פשוט. דאם הי' מנהג פשוט בודאי לא לשופרא דשטרא לחוד נתפשט המנהג לכתוב כן אלא משום דבאמת מאמינים זא"ז וכבר נתבאר בט"ו לעיל סי' ס"א ס"ה דכל המקבל קנין סתם אדעתא דמנהג מקבל וכותבין כל דבר שנהגו לכתוב אפי' לא קבלו עליו הלו' בפי' משא"כ כשאינו פשוט אף שהרב' היו כותבין כן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקש' דהא כת' הטור כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות וצ"ל דכאן מיירי שלענין נאמנות היו צריכין להתנות בפירוש דוקא אלא שאר דברים היו כותבין מעצמן לשופרי דשטרי והעדים טעו וסברו שגם זה הוא כשאר שופרא וא"צ דעת הלו' עכ"ל) וע' מ"ש הש"ך בזה ע"ש:

מפורש. כתב הסמ"ע דר"ל שבלשון זה כתוב בשטר וקנינא כו' ובענין הנאמנות מפורש ופי' הוא מ"ש לעיל בשטר נאמנות לא מעצמנו כתבנו אלא מפורש הי' בין המלו' והלו' לפנינו ומכ"ש אם כתבו שהקנין הי' מפורש גם אנאמנות עכ"ל:

כשמצוה. כת' הסמ"ע דאינו ר"ל שצריך להיות ידוע לב"ד שצוה כן להעדים אלא ה"ה כשבא במקום ההוא לפניהם שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמא צוה כן לכתוב ולחתום כיון שאין כותבין אותו בלא ציווי הלו' כו':

בשעת. וכשכתוב בו נאמנות מסתמא אמרינן שאמר כן בשעת הלוא' או שקנו ממנו על הנאמנות לאפוקי אם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלוא' ולא קנו מניה אז אין מועיל הנאמנות. סמ"ע וש"ך:

שעבר. כת' הסמ"ע דאפי' זמן רב שעבר הזמן ומטעם דא"כ שטרך בידי מאי בעי דאל"כ פשיטא דהא לא כת' בו סתם נאמנות אלא כדי שלא יאמר פרעתיך ככלות הזמן דאילו בתוך הזמן חזק' שאין אדם פורע ודוחק לומר דמשום יום אחד דמשלם בו הזמן לחוד בא הנאמנות ע"כ וק"ק דלפ"ז בנאמנות כבי תרי לא יועיל אלא תוך הזמן אבל יותר נ"ל דמסתמא כ"ז שהשטר בידו משמע וכ"כ הגאון אמ"ו ז"ל עכ"ל הש"ך:

מיורשיו. הטעם אע"ג דאביהם לא מצי למטען פרעתי מ"מ אנן טענינן להיורשים שאביהם פרע ואם הי' חי לא הי' המלו' מעיז כנגדו לומר שלא נפרע ומש"ה הימנוהו הלו' נגדו ולא נגד יורשיו שירא שיעיז נגדם לכפור הפרעון עכ"ל הסמ"ע * ובזה נ"ל ליישב קצת מה שהנחתי בצ"ע בסי' ס"ט ס"ה למה צריך אצל היתומים דוק' תוך זמנו לדעת הרמ"א שא"י לומר פרעתי על כת"י וא"כ אף אם אביהם הי' קיים לא הי' יכול לטעון פרעתי ולפי סברא זו אתי שפיר דאע"פ שאביהם לא הי' יכול לטעון פרעתי אנן טענינן להו מטעמא דהעזה כנ"ל:

פירש. כת' הסמ"ע נרא' דאם טוענין היורשים אנו פרענו לך אין הנאמנות מהני לענין זה ואפי' אם פירש כן בהדי' שיהא המלו' נאמן אפי' אם יורשי הלו' יאמרו שהם פרעו יש להסתפק אם מהני קבלת החוב עליו בענין זה דלכאור' נרא' דלא מהני שאין כח ביד אביהן להפקיע ממונן כו' ע"ש ובש"ך השיג עליו וכת' דאין ספק שלא ראה דברי בעה"ת ובעל העיטור שכתבו היפך דבריו ואי הוי חזי להו הוה הדר ביה ע"ש (וכן בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש) וכת' עוד הש"ך דבא"ע סי' צ"ח פסק הרב בהג"ה גבי כתוב' דאפי' פטרה בפירוש מהיורשים לא מהני והיינו כדעת החולקים על הרי"ף והרמב"ם וקשה על הרב שסתם כאן כדברי המחבר וצ"ל דגבי אשה חיישינן טפי לצררי מיהו בנ"י כת' בשם ר"ח וכל חכמי נרבונא דשום נאמנות אפי' מפורש לא מהני גבי יורשים בין בכתוב' בין במלו' בשטר כשבא לגבות מבני לוה וצ"ע לדינא מיהו כשקנו מיניה מהני הנאמנות לכ"ע אפי' בכתוב' כמ"ש הטור בא"ע שם והרב בהג"ה שם לא ביאר זה והי' לו לבאר עכ"ל:

בכלל. ואם כת' הבאים ברשותי הוא מחלוקת הרמ"ה והטור והב"ח פסק כהרמ"ה דאין היורשים בכלל הבאים ברשותי וכן נוטה דעת הריב"ש סי' תצ"ד ע"ש:

סתם. כלומר דלא האמין גם ליורשי מלו' עליו כמו בסיפא דאז היו גובין בלא שבוע' אבל פשיטא דמיירי שהאמינו על יורשיו דאל"כ לא היו יכולים יורשי המלו' לגבות אף בשבוע' דכיון דהמלו' הי' חייב שבוע' אינו מוריש שבוע' לבניו כמ"ש סי' ק"ח סי"ג וכן פירש הסמ"ע והב"ח והוא פשוט. שם:

לקוחות. כת' הש"ך צ"ע בדין זה כי הרא"ש לא פסק כן בפשיטות רק שכתב כיון דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר"ח ור"ל חומרא לתובע שהוא המוציא מהלקוחות שלא יוציא עד שישבע וא"כ כיון דהראב"ד ושאר פוסקים חולקים דהיכא דקדם הנאמנות בשטר ללקוחות מהני וכדבריהם נרא' עיקר בתוספתא א"כ מאן לימא לן דאי תפוס מלו' מלקוחות ואינו רוצ' לישבע דל"מ למימר קים לי כהני פוסקים וגם הרא"ש אפשר דמוד' היכ' דתפס מלו' דה"ל חומר' ללקוחות שהם התובעים מיהו היינו דוקא בנאמנות מפורש שהאמינו גם נגד הלקוחות אבל סתם נאמנות פשיטא דלכ"ע לא מהני נגד הלקוחות עכ"ל:

מוקדם. ע"ל סי' פ"ב סעיף ד':

לישבע. דיד בעל השטר על התחתונ' כן כתב הטור והקש' בס' לט"מ דהא הטעם הוא משום שהנתבע הוא מוחזק כמו שכתבתי לעיל בסי' מ"ב ס"ח וא"כ הכא נמי הרי הלו' מוחזק ע"ש שהאריך בזה והניח בקושיא ול"נ דלק"מ דהכא כיון שהנאמנות כתוב בשטר והמלו' הוא מוצי' השטר מסתמא לא הימניה אלא לבטולי שטרא ולא לענין תביעת בע"פ עכ"ל הש"ך (והט"ז הקש' דלמ' לא האמין לו אלא בפניו שלא יעיז נגדו כמ"ש בס"כ וי"ל דא"כ הי' יותר קלקול ללו' ממה שמועיל בנאמנות כי יסמוך ע"ז ויפרע בלא לקיחת השטר ואחר מיתת המלו' יצטרך לפרוע שנית להיורש משא"כ בס"כ בנאמנות המלו' שאין חשש בזה עכ"ל):

אפילו. כן הוא ל' הטור ומשמע דכ"ש הוא דכשמת המלו' צריך לישבע ולע"ד אינו מוכרח וי"ל דהרי"ף והרא"ש לא מיירי אלא כשהמלו' חי שהוא טוענו ברי משא"כ כשמת שאין היורשים טוענים רק שמא שאין נשבעין עליה ואולי גם כונת הטור במ"ש אפי' בחיי כו' דמשמע כ"ש כשמת היינו כשהיורשים טוענים ברי וצל"ע ש"ך:

היורשים. מל' זה משמע דאף שאין היורשים טוענים כלום אנן טענינן להו שפרע ובסכ"ב כת' המחבר דיש מי שאומר שחייבים לפרוע אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר כו' והוא דעת החולק ע"ז וצ"ל שסמך עצמו על מ"ש לקמן. שם:

לקנוני'. א"ל מכאן למ"ש בסי' ק"ו דאפשר דבשטר שאינו מקויים טורף ממשעבדי אע"פ שאינו חשוב שטר אלא ע"פ הלו' דשאני הכא כיון דנתן נאמנות ללו' איתרע ליה וה"ל כאילו נפל א"נ התם דמדאוריית' לא בעי קיום אוקמוה אדאוריית' וע' בתשובת רשד"ם סי' רכ"ח. שם:

היסת. דהנאמנות פטרו משבוע' דאוריית' כ"כ הסמ"ע ובב"ח ובס' ג"ת ביארו יותר דהא טעמ' דמוד' מקצת חייב ש"ד משום דבכולי בעי דליכפר' כו' דאין אדם מעיז כמ"ש בסי' ע"ה והכא כיון דאיכ' נאמנות מעיז וכת' הסמ"ע אבל לא מטעם דאין נשבעין אשטרות כמש"ל סי' ס"ו לקמן סי' פ"ח וצ"ה דאין זה מיקרי שטר כיון דיש ללו' נאמנות ע"כ ולא ידעתי מה ענין אין נשבעין על שטרות לכאן דהתם תובע ממנו השטרות ואין גופן ממון משא"כ הכא ואולי ט"ס הוא עכ"ל הש"ך (והט"ז כ' טעם אחר שפטור מש"ד גם הגאון ח"צ בהגהותיו שם נתן טעם נכון בזה ע"ש):

שחייבים. כתב הסמ"ע דבל' הרא"ש שהוא דעת היש מי שאומר מבואר דאפי' מת אביהן לאחר שהגיע ז"פ ואמרו שאביהן פרע לאחר הזמן או שאומרים שהן ראו שפרע אינן נאמנים וכת' הש"ך דבתשובת הרשד"ם סי' נ"ג תמה על סברא זו שהוא נגד יסוד מוסד דטענינן ליתמי ע"כ ולק"מ דהא דטענינן להו היינו היכא שהי' אביהן נאמן בלא נאמנות דיליה משא"כ הכא שלא הי' נאמן אלא מפני שהאמינו שהרי טעם סברא זו שיאמר המלו' לאביכם האמנתי ולא לכם ואינו אומר שלא אמר אביכם מעולם שפרע וכ"מ להדי' בתשו' מהראנ"ח סי' כ"א והוא פשוט עכ"ל:

עדים. וא"ת גם אם יביאו עדים יאמר המלו' לכך נתתי לו נאמנות מפני שידעתי שלא יעיז נגדי משא"כ בפניכם דמעיז כמש"ל בנאמנות לוה למלו' ובנפרע שלא בפניו י"ל באמירת אב לבניו אין דרכו לשקר לפניהם ועוד דשם דוקא אלהוצי' קאי אמרי' הכי אבל כאן דלהפטר לא אמרינן כן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דבלא"ה לק"מ דע"כ האמין מלו' ללו' אפי' נגד יורשי המלו' דאל"כ הי' מקלקל לו) ועמ"ש בשמו לעיל ס"ק ל"ו ע"ש:

כמיניה. כת' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א דמשמע שאם ברור לנו שפרע לחבירו נפטר בכך שאין הכוונ' מ"ש בשטר שכל מי שיוציא כו' שאם פרע לחבירו שלא יועיל אלא שלא יוכל הלו' לומר אפרע לך חלקך ולחברך חלקו אבל כל שפרע חלקו שפיר דמי ע"כ ואינו מוכרח די"ל דה"ק כיון שהאמין למוצי' השטר הרי שעבד נפשיה להמוצי' ולאו כל כמיניה לו' שפרע לחבירו דלא חשיב פרעון כיון שהשטר ביד זה עכ"ל הש"ך:

שותפים. כת' הסמ"ע דוקא כשהן שותפין דאז מה שנתן הלו' לאחד מהן הוי קצת ברשות משא"כ כשאינם שותפים דאז גוב' מהלו' חלקו והלו' חוזר וגוב' מזה שנתן לו עודף ונ"מ אם נכסי הלו' בינונית ושל המקבל זבורית או שזה רך וזה קשה להוציא מידו. והש"ך כת' דדוחק לחלק בין הם שותפין או לא דכיון אפי' הם שותפין בחוב אם אין נכסים להמוד' אינו נאמן להפסיד לחבירו ואפ"ה כשיש לו נכסים ב"ד יורדים לנכסיו א"כ כשאינם שותפין נמי אם איתא דדינא הוא דיורדים לנכסי המוד' תחל' הל"ל דנפרעים מהמוד' תחל' אע"פ שאינו שותף בהחוב אלא נרא' דלא באו הט"ו לומר אלא דאם הם שותפין אז אם אין נכסים למודה מגבים לאחר רק חלקו אבל אם לא היו שותפים בחוב מגבים לו הכל עכ"ל (וגם הט"ז כתב כעין זה ע' שם) וע"ל סי' צ"ג סעיף י"ד:

התנה. כתובות. מתני' פ"ו ב' ובשבועות מ"ב א' ומ' שם דאפי' בסתם כמו נאמן עלי כו' סנה' כ"ד א':

(ליקוט) אפי' כו'. כמו בא"ל אל תפרעני אלא בעדים דמהני אפי' בע"פ כמו שמוכח הסוגיא שם וכן במתני' מנה לי ביד כו' פטור כו' אל תתנהו כו' וכ"ש בנאמנות דמהני אף נגד עדים משא"כ שם כמ"ש בסי' ע' ס"ד (ע"כ):

ודוקא. כמ"ש בסי' ס"ט ס"ב מהא דכתובות י"ט א' לעולם דקא' מלוה כו':

(ליקוט) אבל אם כו'. ואם הביא ע"א מחלוקת בין הפוסקים וע' ברא"ש פ' הכותב ס"ו ור"ח פירש כו' ושם סי"ח כ' הראב"ד כו' ול"נ כו' ושם סכ"ח ולא כמ"ש הראב"ד כו' ועמ"ש בס"כ (ע"כ):

ואפי' היה. כמ"ש הסמ"ע בתי' ראשון וש"ך כיון דאין לו מגו בענין גוף הנאמנות וכן מ' בגמ' שם דאם השטר מקויים א"י לומר אמנה במגו דפרעתי אע"ג דאם לא היה מקוים היה נאמן במגו דמזויף כנ"ל: (ליקוט) ואפי' היה כו' ממש"ל סי' ע' ס"ג א"ל טען כו' ואינו נאמן באמר שפרעו שלא בעדים במגו בפני פ' ועתה"א סי' רנ"א (ע"כ):

הא דמהני. לשיטת הרי"ף בסנה' שם שכ' אע"ג דקבליה בתרי אין נאמן בקנו מיניה נאמן והוכיח מנאמנות הנ"ל. אבל בשעת הלואה א"צ קנין כמו ערב בסוף ב"ב וכמ"ש בב"מ צ"ד א' אפ"ת בשלא קנו כו'. וכ"ז מיירי בנאמנות כבי תרי כמש"ל מהא דסנה' דבחד א"צ קנין שם ועש"ך: (ליקוט) הא דמהני כו'. כ' ש"ך דמוכח מהרי"ף פז"ב דוקא בנאמנות כבי תרי. וליתא דשם לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין קי"ל כרבנן דיכול לחזור בו אפי' בחד וה"ה כאן דיכול לחזור בו ומ"מ כל שלא חזר בו עד שאמר המלוה שלא נפרע דין של ש"ך שפיר כי זהו גמר דין כמ"ש בסי' כ"ב ס"א בהג"ה ולענין עדות כו' וה"ה כאן (ע"כ):

(ליקוט) דוקא כו'. וכ"כ רש"י שם ד"ה ההוא כו' ושם אפי' בנאמנות סתם (ע"כ):

הא דמהני כו'. כמש"ש בכתובות בגמ' שבועה כו' ואף למ"ד אף על הפוגמת משום דלא מסקא אדעתה: (ליקוט) הא כו' וכן כו' דאין כו'. כתובות שם שבועה מאי עבידתיה כו' ואף למ"ד אף על הפוגמת משום דלא מסקא אדעתיה כמש"ש ועש"ך שי"ח ע"ז (ע"כ):

דכל. ב"מ שם:

המדקדקים. שבועות מ"א ב' כיון דקא מודית כו' וכמ"ש תוס' ד"ה הא כו':

(ליקוט) הרי כו'. כמש"ש פ"ח א' אי פיקח כו' אלמא אע"ג דבתחלה א"י להשביעה מחמת השטר יכול להשביעה לאחר הפרעון וה"ה כאן (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' פרעו כו'. דפסל העדים לענין חוב זה דאל"כ הנאמנות לגבי תרי מאי אהני ליה ול"ד להא דכתובות שם דשם לא פסל העדים וכאן אם האמינו אף לאחר הפרעון לא יוכל להשביעו כמש"ו ולפיכך אלא דבסתם דנין שלא האמינו אלא בתחלה שלא יוכל להשביעו שבועה חמורה משא"כ בעדים דע"כ האמינו אף לבסוף דאל"כ מאי אהני ליה כנ"ל (ע"כ):

ולפיכך אם. דבלא"ה יכול להשביעו בגלגול שבועה קלה וחמורה וכמ"ש שם מ"ח ב' חלקו כו' איבעיא להו כו' ודלא כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב סי"ח בשם הר"ש מנרבונא ואבע"א סי' צ"ח ס"ד ועש"ך: (ליקוט) ולפיכך כו'. דבלא"ה יוכל להשביעו בסוף שבועה קלה וע"י גלגול אף בתחלה קלה וחמורה ובסוף קלה וחמורה וז"ש קו"ח וגלגול לעולם ור"ל לעולם שאין עליו אף לאח"כ ע"י גלגול קו"ח והא דאמר קלה וחמורה במתני' שם נדר ושבועה כו' (ע"כ):

שטר. עמ"ש בסי' נ"ד ס"ג: (ליקוט) שטר שכ' כו'. מהא דב"ב ז' ב' (ע"כ):

אא"כ. כנ"ל ס"ג: (ליקוט) אא"כ פירש כו'. דהוי כא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' דסי' ע' ס"ד כמ"ש בגמ' דלהכי א"ל כו' דלא לידחייה וז"ש ואם הביא כו' ע"כ:

אין. עסמ"ע ס"ק י"ד ט"ו: (ליקוט) אין כו'. דעיקר תקנת הגאונים בחרם סתם היתה במקום דלא יוכל לישבע כגון בטענת ספק וכה"ג וכיוצא וא"י לפוטרו נגד התקנה כמ"ש בכתובות שם בין דלא כו' אבל מה אעשה כו' ועסמ"ע (ע"כ):

פטרו מן כו'. כמ"ש בפ"א נדר גדול נדר כו' במוהי הרי כו'. ורא"ש שם וברפ"ב הנודר בתורה כו': (ליקוט) פטרו כו' דאין כו'. כמ"ש בנדרים פ"ב ואב"א שבועות כו' וכ"ה ברא"ש ובר"ן בנדרים בהרבה מקומות (ע"כ):

דאין חילוק. שם בכתובות נדר ושבועה ודוקא באשה משום דחילקו בה בגטין ל"ד ל"ה:

(ליקוט) המחרים כו'. צ"ע מ"ש משבועת ארור והחוזר במי שפרע ואפשר דהתקנה כך היתה דליפרוש (ע"כ):

(ליקוט) אין כו'. כנ"ל ס"ו דלא היתה התקנה אלא בטענת ספק שא"י להשביעו וז"ש בהג"ה די"א כו' והכלל בכ"ד שאינו יודע ועש"ך (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' שיצא כו'. כמ"ש ביהונתן וכן מטעם זה לא גילה יוסף לאביו (ע"כ):

(ליקוט) שטר כו'. עס"י ע' ס"ד בהג"ה מיהו כו' משא"כ בכה"ג (ע"כ):

הדין עם. דכת"י מהני בנאמנות כמו עדים כמ"ש בס"ד ובעדים א"י לטעון כמ"ש בשבועות שם וכתובות פ"ה א':

שטר שיש. עבסי' ע"ב סי"ח והא דאדם יוכל כו' וכמ"ש שליש בזמן כו' אע"ג דהימניה כמ"ש תוס' בגטין ס"ד א':

כתב כו'. עס"י ס"א ס"ט: (ליקוט) כ'. כמ"ש ברפ"ג דסנהדרין בדין מרומה (ע"כ):

אע"פ. ב"ב ז' ב':

(ליקוט) שטר כו' עסי' מ"ג ס"ח בהג"ה (ע"כ):

אם העדים. ירושלמי והביאו הר"ן בריש ר"ה נאמנים העדים כו':

כיון. דבלא"ה הולכין אחריו כמ"ש בסי' ס"א ס"ה וכ"ד שנהגו כו': (ליקוט) כיון שאין מנהג כו'. כ"כ ב"י לתרץ דל"ת למ"ש בסי' ס"א ס"ה וז"ש למעלה ומנהג כו' וא"צ לזה וכמ"ש ש"ך שאין משתעבד במנהג אא"כ יודע המנהג וכמ"ש הרמב"ם וכמש"ש וערי"ף ברפ"ז דיבמות אלא מיהו כו' אדעתא דמנהגא כו' (ע"כ):

ואם כתוב כו' או בטעות. ב"ב קסז קסח: (ליקוט) ואם כ' בפירוש כו'. ער"ס כ"ט (ע"כ):

(ליקוט) במקום כו'. עבה"ג. וע' במרדכי בפ' הכותב בשם ר"ח שכ' הא דמתני' כתב לה היינו אומר כמ"ש בר"פ אבל אם קנו מודה אבא שאול שפוטר אף היתומים וכ"כ בטוא"ע סי' צ"ח וש"פ (ע"כ):

(ליקוט) ונ"ל כו'. עסי' שד"מ ס"א בהג"ה (ע"כ):

אע"פ שעבר. כתובות שם ואין משביעין אותה על שעבר וכמ"ש שם בגמ' על הכתובה אע"ג דמיד אחר מותו עבר הזמן:

(ליקוט) אא"כ פירש כו'. עבא"ע ס"ס צ"ח בהג"ה וכאן לא כ' וסתמי כל הפוסקים דמהני. וע' במרדכי שם סי' ש"כ פר"ח קבלנו כו' והדברים קשין להולמו וביאור הענין כך דלא מיירי אלא בכתיבה ואף בכתובה דוקא באמירה ושני דברים הן אלא בכתובה שהיא באמירה ר"ל ודוקא באמירה ג"כ ועל הסיפא אמר אבל אם כו' ועל הרישא מביא ראיה מהירושלמי ומפ' בירושלמי הגע עצמך שפטר מן השבועה ר"ל לבע"ח ומשני זו תורה ר"ל בע"ח גובה מן התורה וזו אינה תורה ר"ל כתובה אינה מן התורה וזש"ש ש"מ שאם כו' ואפי' באמירה בעלמא ולכן סתמו הפוסקים ואף שלכאורה מ' מגמ' שם שאמר אבל מה אעשה כו' הבא כו אף בבע"ח י"ל דשיגרא דלישנא שבכ"מ נקט ולא שבקינן מה שמפורש בירושלמי מפני זה (ע"כ):

(ליקוט) ואם כ' תהא כו' יורשיו כו'. כמ"ש בב"ב קט"ו ב' ומה בת בנו כו' ושם קנ"ט א' מצי אמר מכח כו' אבל באין ברשותה אין יורשין בכלל דבאין ברשותה מ' בהקנאה שנתן רשות ולכן פרט במתני' יורשין ובאין ברשותה. ריב"ש סי' תצ"ד וכ"כ הטור בשם הרמ"ה אף שחולק עליו וכ"פ הב"ח (ע"כ):

ומקבלי מתנה. תוספתא שם והביאו הרא"ש שם. (ליקוט) ומקבלי כו'. כמ"ש בפ"ק דגטין משתעבדנא כו' ועסי' נ' בהג"ה וכמו באין ברשותה שאמר בתוספתא אלו כו' (ע"כ):

מת לוה כו'. ר"ל דבלא נאמנות לא היו גובין כלל כמ"ש בשבועות מ"ח א': (ליקוט) . מת לוה כו'. ר"ל שהאמינו גם על יורשיו רק שלא האמינו גם ליורשי מלוה וכמ"ש במתני' שם נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו' אבל יורשיו כו' ובכה"ג תי' המרדכי שם סי' ש"ך קו' תוס' דב"ב קנ"ח א' ד"ה ובה"א וכמו שפריך בגמ' דשבועות מ"ח א' וכאן ל"ל דנשבעה ומתה דלמה תשבע מחיים וכ"כ תוס' שם ומצינו כו' אף שדחו תוס' אבל לא מ' הכי אינו מוכרח דשם לא בא אלא להשמיענו אלא בחזקת מי ובאופן שא"צ לישבע וגם מצינו שייחד לה מטלטלין כמ"ש בר"פ אע"פ וכמ"ש המרדכי שם (ע"כ):

נאמנות סתם. עסמ"ע:

ואם כ'. מתני' בכתובות שם וכמ"ש בסי"ז יורשיו בכלל כו':

אין. מהא דכתובות י"ט א':) ליקוט) אין הנאמנות כו'. כבר תפסו הרז"ה והרא"ש וש"פ את הרי"ף והגאונים דל"ד להא דפ"ב דכתובות דדוקא אם קדם השיעבוד לנאמנות דמי להתם והביאו ראיה מהתוספתא הנ"ל אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה או נתנה להם וא"כ ה"ה הבאין ברשותו בכה"ג. אבל אין ראיה מהתוספתא דשם באין ברשותה לענין החוב וה"ה באין ברשותו בהחוב כגון אפוטרופוס שלו וכיוצא וז"ש בתוספתא דוקא על הבאין ברשותה וכ"כ במלחמות והא דפ"ב ס"ל להרי"ף והגאונים דלאו משום קנוניא דה"ל להאמינו במגו כמו שהקשו תוס' וש"פ אלא דאין נאמן כלל לחוב לאחרים אף במה שתחת ידו עכשיו וראיה שהרי אבא שאול ס"ל אף מהיורשים אינו יכול לפטור ואף לפי' הרי"ף דוקא בנקי נדר מ"מ סתם נקי נדר היינו פוטרים אי לאו משום שאמרו הבא כו' ודוקא יורשים וכ"ש למ"ש בס"ס צ"ח. בא"ע כנ"ל דאף לגבי יורשים לא מהני בכתובה ואמרי' בב"ב קע"ה ש"מ ש"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנים משא"כ בלקוחות וכן כיו"ב. ובזה א"צ למ"ש הרא"ש ובש"ע סי' מ"ז והוחזק כו' ועסי' צט ס"א (ע"כ):

י"א. דב"ד ג"כ הם באי כחו ודינם כמ"ש בסי"ז: (ליקוט) י"א כו'. ממש"ש על הפוגמת מ' מכל דחשיב שם במתני' רק זו בלבד ומזה דייק ג"כ הראב"ד דלע"א לא מהני נאמנות סתם וע"ש ברא"ש סי"ח שחולק ע"ז וכ' רישא דמתני' נקט וה"ה כולהו וראיה מדהפסיק קודם מחלוקת ר"ש בכל הנך שבועות הפוגמת כו' רק ביורשין מפ' בהדיא דלא מהני וה"ה ללקוחות ע"ש ולפ"ד הרי"ף דלא מהני בלקוחות כלל א"א לומר כן (ע"כ):

מלוה. כנ"ל ס"ג דכל כו'. הרי"ף ובב"מ צ"ד א' מתנה כו':

מועיל. כיון דעקרי' לשטרא ואע"ג שאמרו שם ק"ג אם איתא כו' שאני הכא דאהימנותיה סמיך: (ליקוט) מלוה כו'. דטעם שאינו נאמן משום דא"ל שטרך כו' כמ"ש בב"ב ע' ולכן כאן נאמן אף ליתומים (ע"כ):

אבל צריך. וצ"ע מ"ש מס"א במלוה ע"פ ועבה"ת שם. עסי' מ"ב ס"ח ועסמ"ע ס"ק כ"ג וט"ז תי' שם כיון דאין זכות ללוה רק מכח דיבור המלוה אמרי' בו ג"כ יד בעה"ש על התחתונה וכ' הרי"ף דאשכחן נאמנות בכה"ג בב"ב ע"א ע"ש: (ליקוט) אבל צריך כו'. וצ"ע מס"א דאף במלוה ע"פ גובה בלא שבועה וכ' בסה"ת דסתם נאמנות הוא בלא שבועה וכן הקשו האחרונים. וליתא דבשלמא כאן אמרי' דלא האמינו אלא נגד השטר דבטליה לשטריה ונשאר כשאר מלוה ע"פ אבל שם דליכא לפליגי הנאמנות דוק (ע"כ):

(ליקוט) אפי' בחיי כו'. ומ' דכ"ש לאחר מיתה ודוקא שהיורשים טוענים ברי ככל תביעת בע"פ. ש"ך (ע"כ):

ואין המלוה כו'. רמב"ם שם כמו במלוה ע"פ ועבה"ג:

(ליקוט) אפי' כו' ואם כו'. כמ"ש בב"ב קכ"ח ב' (ע"כ):

(ליקוט) ונשבע היסת. צ"ע ומ"ש ב"ח דשבועת מ"מ משום דאינו מעיז וכאן דהאמינו מעיז ואיני מבין שיחתו וערש"י דב"ק ק"ז א' ד"ה כדרבה כו' אבל כו' וכ"ש כאן דעשה לו טובה יותר שהאמינו ועסי' ל"א ס"ב וצ"ע (ע"כ):

(ליקוט) ואם כו'. כמ"ש בב"מ צ"ד א' כנ"ל (ע"כ):

כשהאמין כו'. דנאמנות הוי כמו עדים דהא מרעא לשטר כמו בעדים ובעדים אפי' בתוך זמנו כמ"ש בב"ב ה' ב' עד שיביא כו': (ליקוט) כשהאמין כו'. כמו שהאמינו נגד השטר וגדולה מזו דאף במקום עדים מהני כמ"ש בס"א ועסי' ע"ח ס"א ובלבד כו' אע"ג דמגו במקום עדים לא אמרי' אלא דנגד עדים צריך להאמינו בפירוש (ע"כ):

(ליקוט) ואם מת כו'. צ"ע דזה סותר למ"ש בסי' ס"ט ס"ה הואיל כו' ואפשר דמ"ש בלשון יש מי כו' והוא תליא בפלוגתא דסי' ק"ח ס"ד אבל דברי בה"ת והטור צ"ע (ע"כ):

ומיהו בחרם. עסמ"ע: (ליקוט) ומיהו בחרם כו'. כשיטתו בסי' ס"ט וכן סתם בהרבה מקומות (ע"כ):

ויש. ופליג ג"כ אמ"ש בסך"א וכמ"ש הרא"ש שם להדיא ואין המלוה כו' וכמ"ש בנאמנות המלוה כמ"ש בסי"ז:

(ליקוט) או לפלוני. צ"ל ולפלוני (ע"כ):

(ליקוט) והאמין כו'. וכן בלא נאמנות רק כאן א"צ שבועה ועסי' ע"ז ס"י (ע"כ):

(ליקוט) לאו כל כו'. שהרי שעבד נפשיה למוציא השטר ודמי למ"ש בסי' ע' ס"ד (ע"כ):

(ליקוט) ואם היו כו' ואם אין כו'. עסי' צ"ד סי"ד וסי' ק"ח ס"ח ומ"ש שם ושם ועש"ך ע"כ: