מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ז׳

וגר דן את חבירו בי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפייה מותר לדון חבירו ובלא כפייה מותר לדון אפי' ישראל וכ"כ בסמ"ע סק"ד וכ"כ הב"ח:

בשתי עיניו פסול כו' הב"ח פסק דבדיעבד כשר ע"ש:

ואפי' לא הביא ב' שערות כו' וכ"כ הב"ח:

אפי' כיוונו ראייתן בתורת עדות כו' ואע"פ דלקמן סי' ל"ו העליתי דבכונה לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה והר"ן מדמי לה להדדי ומביאו ב"י מ"מ י"ל כמ"ש התוספות והרא"ש פ' יש נוחלין בתחלה דוקא לענין נמצא א' מהן קרוב ופסול בטל העדות כשנצטרף בראי' משום גזירת הכתוב משא"כ לענין שלא יהי' דיין דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים אלו העדי' לפני יי' אלו הדייני' או משום שהדייני' לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למפסלי' ע' בס' א"א דף צ"ט ע"ג:

אם ראוהו ביום כו' ובב"ח כתב דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשי' דייני' אע"ג דאינו אסור לדון אלא מדרבנן וצ"ע לדינא.

ואם הזמינו להעיד כו' וכ"כ הב"ח:

מי שתובעין אותו לדון כו' ע"ל סי' כ"ח ס"ה:

ומעיינין בינייהו ע' בסמ"ע ס"ק י"ז מ"ש בפי' מעיינין בינייהו והב"ח פי' דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:

אסור לאדם לדון כו' עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו כמ"ש ר' ירוחם וליכא מאן דפליג עלי' ודלא כנרא' מב"י מחו' ו' וע' מ"ש לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ד:

מיהו אם דנו כו' ע"ל סי' ל"ג ס"ג בסמ"ע ס"ק י"ג וע' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ס"ג מ"ש בזה:

וי"א דבשונאו ממש דהיינו שלא דיבר כו' וכן פי' הב"ח וע' בסמ"ע ס"ק י"ט ובב"י מחו' ב' וס"ס ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ז:

יכול להיות דיין לתלמידו וה"ה דמותר לדון לאושפזיכני' שם שורש כ"א וכן פועלים ושכירי' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' צ"ז:

משום אהב' ושנא' כו' ע' בתשו' ר"י כהן סי' ל"ו בסמ"ע ס"ק כ"ב:

לסתור דברי חבירו כו' ע' מ"ש ב"ח בזה:

מחמת קורבה כו' כ' מהרש"ל פ"י דב"ק סי' ל"ד רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שהוא תובעו לפניו הרי הוא מכשירו כעובדא דרבינא דדן חמוה ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבני' מונעי' עצמם משום חסידות ובסבה זו נלק' הדין ע"כ כתבתי כו':

ולא לעדי' ע"ל סי' ל"ג סי"ז וסי' מ"ו סעיף כ"א ומ"ש שם ע' בתשובות מבי"ט א"ב סי' ר"פ:

יכולין קצת מן הקהל להסתלק כו' עמ"ש בסי' ל"ז בשם בעה"ת מדין הסלוק ע"ש ועיין בא"א דף ע"ד ע"ד:

פסול לדון כו' פירוש בדיני ממונות וילפינן לה מדכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך מכפל לשון דשום תשים דרשינן דכל שימה שאתה משים יהיה דוקא מאחיך ודאפוקי גר ואפילו זרע זרעם דגרים אסור בכל שימות. וכן כתב הרמב"ם בפרק קמא דהלכות מלכים עיין שם והיינו דוקא עליך אבל גר אגר חבירו לא מיעטו קרא:

אלא א"כ היתה אמו מישראל שגם זה מקרב אחיך מיקרי:

או אביו וכו' אביו הוא כ"ש וכן הוא שם בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי ועיין בפרישה:

וגר דן את חבירו עיין דרכי משה שכ' ע"ז ז"ל במרדכי פרק מצות חליצה משמע דהיינו דוקא בלא כפייה ומשמעות זה לא מצאתי שם במרדכי והרא"ש גם בי"ד סוף סימן רס"ט פסק שם בהדיא דאפילו בכפייה מותר לדון גר חבירו ובלא כפייה מותר לדון אפילו לישראל וכמו שכתוב בפרישה ע"ש ודו"ק:

ואפילו שלשתן ממזרים וכו' ובב"י ובדרכי משה כתבו דהוא הדין לשלשה גרים שאמן מישראל שכשרים לדון ישראלים:

כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר וכו' פירוש אפילו בתחלת דין. ובפרישה כתבתי הטעם בשם הרא"ש דכיון דכל העולם גומרים בלילה וסומא באחת מעיניו חזי טפי ביום משום הכי דן אפי' בתחלת דין:

בשתי עיניו פסול דכיון דלכולי עלמא בלילה אסור לדון ולזה ביממא לילה הוא ועיין פ"ר ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול מדאיתקש דיני' לנגעי' לא דק דהא בפרק א' דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד ע"ב) קאמר דההיא משנה יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ומאן דמפיק מהא היקשא ס"ל דאפי' סומא בא' מעיניו פסול ע"ש ועוד נדחק בע"ש בהכשרא דסומא באחד מעיניו ותלה תניא בדלא תניא וכתבתיהו בהשגות ע"ש:

מבן י"ח ומעלה דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא א' מהמדות שצריכין להיות בדיין כמ"ש הטור בסי' זה:

דמבן י"ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא ב' שערות ה"ט דאע"ג דלענין עדי' בעינן ב' שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש כמו שנאמר ועמדו שני האנשי' משא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו ומ"ה כתב הטור בי"א ז"ל אם הוא מפולפל ובקי בחדרי התורה ומ"מ פחות מבן י"ג דאין לו שם גדלות כלל פסול דלא מצינו שום מצוה וצווי בקטני' מן התורה ועפ"ר שכתבתי דלשני הי"א ל"ת הא אמרי' כל הפסול להעיד פסול לדון והפסול לדון פסול להעיד חוץ מאוהב ושונא דמ"מ בשניהם יש פסול קטנות כל חד לפי עניינו וק"ל:

אשה פסולה לדון ילפינן לה מעדות ועפ"ר ודלא כע"ש שכ' טעם זר:

דשתויי יין כו' עד דיני ממונות אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב ע"ש:

אין עד נעשה דיין משום דבעינן עדות שיכול להזימה ולא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדי' מותרין לדון על פי ראייתן וכדמסיק:

אם העיד א' מהדיינין פי' עם עוד אחד מהשוק:

בפני חבריו כצ"ל פי' בפני ג' דקבלת עדות מיקרי דין ובעי' ג' ובע"ש כ' חבירו וטעות הוא וכגון שלקחו חבריו אח' במקומו כשקם להעיד ואחר שהעיד רוצה לחזור ולישב ולדון עמהם וכן פרש"י ועפ"ר:

אם ראוהו ביום כו' דאז אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מן הראייה ודנין על ראייתן אפילו אחר כמה ימים כמו על שמיעתן משא"כ כשראו בלילה דאז לא מהני שמיעה לא מהני גם כן הראיה לדון עליה עד שיעידו לפניהן אחרי':

אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין וכ"כ הטור בסי' מ"ג [מ"ו] סי"ב והמחבר שם שעד הרואה (פי' בלילה) נעשה דיין בקיום שטרות שהן דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דיני' עוד מזה:

ומעיינין בינייהו פי' דנין ביניהם וה"ק כשדייני העיר הם שפלי' בעיני החכם לדון לפניה' מכנפי' חכמי העיר הגדולי' שבהן ובפניהן הוא דן אלא דל' מעיינין בינייהו לא משמע דין אלא פשרה דרואי' אם יכולי' לפשרם אם לא שתאמר שלשון הגאון דכ"כ הטור בשמו הוא כך שכתב מעיי"נין ביניי"הו במקו' דנין אותו וכל זה הוא דוקא אם יש לו חסרון בב"ד אבל אם אין לו חסרון בב"ד אלא דזילא להת"ח מילתא לירד לדין עם ע"ה בזה יתבאר לקמן סי' קכ"ד דשולחין הדייני' סופריהן להת"ח וכותבין טענותיו והן פוסקין עליהן:

שושבינו בז' ימי חופתו נקראי' המטפלי' עמו שושבינו ואז דוקא הוא דאסור לדונו וכן פירש"י:

וי"א דבשונאו ממש כו' פי' סברא הראשונה קאמרי אסור לדון לאוהבו אע"פ שאינו אוהבו או שונאו ממש ולשון אע"פ כו' משמע דגם באוהבו ושונאו ממש ס"ל דאין בו אלא איסור ע"ז קאמר די"א שבהן אין דיניהם דין ואח"כ אמר דיש חולקין אמ"ש לעיל דאף שאינו אוהבו ממש אסור וסבירא ליה דאין בו איסור אלא חסידות בעלמא וק"ל וע' דרישה:

כי כל א' בורר אוהבו פירוש דין זה בורר לו אחד הוא שכל א' יברר לו מי שהוא יבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעשה חבירו והשלישי שומע ומכריע ביניה' כמ"ש הרא"ש והביאו הטור סימן י"ג ומשום הכי אף שהוא אוהבו לא גרע כיון שכל בורר מצדד אחר זכותו למי שבירר אותו ומותר לעשות כן כיון שגם בורר השני יעשה כן והכל תלוי בשלישי וכ"כ שם במהרי"ק בהדיא ולא כמה שכתוב בעיר שושן דרך בני אדם הוא כן אף שאין לו לעשות כן מן הדין ע"ש אבל קרוב או פסול מן התורה פסול גם בזה בורר כן איתא שם במהרי"ק והוא מהמשנה ומשום הכי כ' מור"ם לכן מותר כו' ור"ל ולכן כיון שאינו אלא מכח חסידות לאפוקי אם הי' פסול מן התורה הי' פסול גם זה בורר כמו קרוב ומה שסיים מור"ם וכתב וכ"ש שהרב כו' אדלעיל קאי אמ"ש שהאוהב אינו אלא ממדת חסידות וכו' וק"ל:

להיות דיין לתלמידו וכ"ש לאב של תלמיד אף דנתן לו שכר הלימוד כן הוא שם:

משום אהבה ושנאה יכול להושיב כו' מהרי"ק בשורש כ"א דקדק וכתב ז"ל ואפילו המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשרי' לברר דייני' והביא ראיה על זה מהגמרא ע"ש ומהרא"י בפסקי סימן רנ"ח כתב המנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ומסיק וכ' שם על זה וזה לשונו ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה את מנהגם עכ"ל. ומשום הכי אף שכתב מור"ם בד"מ את דברי מהרא"י שאפי' ב"ד הפסול בוררין מ"מ לא כתבו כאן בשלחן ערוך אלא הפסול לדון משום אהבה ושנאה ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י בעצמו פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות וק"ל:

וצריך ראי' לרבריו לשון הטור צריך להביא ראיה שלא דיבר עמו תוך ג' ימים באיבה:

יכול לדונו אח"כ עיין בד"מ שמור"ם כתב דין זה מעצמו ולמד דין זה מעובדא דגמרא פרק עשרה יוחסין והניחו בצ"ע ושם בהג"ה כתבתי דאפשר לו' דהיינו דוק' כשכבר פטרו מהנידוי אז הוא כאיש אחר עמו ולא כשעדיין הוא בנידוי ע"ש:

ה"ג כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה כו' ועי' לקמן סי' ל"ג ול"ד פרטי' הפסולים לענין עדות ונמחק וה"ה לענין דיינות כי כבר נכלל במ"ש המחבר כל הפסולין להעיד כו' פסולין לדון וק"ל:

אין לו להצטרף עמו אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק ועי' מ"ש בפרישה וכן יתבאר בריש סימן ל"ד למנין עדות:

שנאת ממון ואהבת אמת כו' ברמב"ם ובטור מבוארים יותר ז"ל שנאת ממון שאפי' ממון שלהם אינם נבהלים עליו ולא רודפין לקבץ ממון ואהבת אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבין האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני עולה ואהבת הבריות להן שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתן שלהן באמונה ודבורן בנחת עם הבריות ובעלי שם טוב שיהיו גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא עליהן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ויהיה להם לב אמיץ להציל עני מיד גוזלו ע"כ ועפ"ר שם כתבתי לימודם מקרא:

אא"כ יש להם ס"ת אחרת. פי' ואז אפילו לדיינים בעצמם מות' לקרות מאותו ס"ת שדנין עליה דלא מחשב להן הנאה כיון דאם רצו היו קורין מהאחר והיינו דוקא כשהס"ת האחרת היא באותה ב"ה שהדיינין מתפללין וקורין בה הא אם היה בבה"כ אחרת צריכין סילוק שלא יקראו מהספר תורה כלל כ"א מהאחרת וכן הדין כשדנין על ב"ה ויש ב"ה אחרת בעיר אין דנין עליה אלא כשמסלקים נפשם מללכת בזו שהן דנין עליה וכ"כ רבינו ירוחם ועיין בדרישה ובד"מ שהביאו ולא כמו שכתב בע"ש שמדמה שני ב"ה בעיר לשני ס"ת בב"ה א' ע"ש.

(ס"ה בש"ע) שתויי יין כו' בתשו' הרשב"א סי' קמ"ז [רמ"ז] מוכיח דכל שנתן דעתו כבר על הפסק מותר להורות אפי' באיסור והיתר אפי' אחר ששתה בסעודה גדולה:

(אם ראוהו ביום כו') בטור לא הזכיר כאן ביום אלא בשעה שראויה לדון ומזה יליף מוחז"ל דה"ה אם ראיהו בשבת וי"ט ואע"ג דמדרבנן אסור נדון בהם מ"מ כל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוא תמוה דבסי' רנ"ג כ' רבינו עצמו שהראוהו ביום ותו מנ"ל להטור לחדש ליום והפוסקים לא הזכירו אלא ביום שהוא ראוי לדון מן התורה וה"ל להזכיר רבותא ותו דאם נאמר בנדון זה דרבנן תקנו כעין דאורייתא אמאי אמרי' דבדרבנן עד נעשה דיין כמ"ש רמ"א בס"ה. ותו מ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח [כ'] בשם מהרי"ק דקרוב או פסול מן התור' הוא שלא בדקדוק דודאי כל הפסולים אפי' בדרבנן פסולים לז"ב כדאיתא במשנה ריש פ' זה בורר אימתי בזמן שהן קרובים או פסולים ומהרי"ק לא בא שם רק להתיר ליקח אוהב לז"ב דלא תימא דהוא ג"כ בכלל פסולים:

(ס"ז המנדה חבירו כו') בסמ"ע ס"ק כ"א [כד] כ' דיליף מפ' יו"ד יוחסין נראה שרמז בההוא גברא שזלזל בדרבי יהודה ושמתי' וא"ל דעבד הוא ואכריז עליו דעבדא הוא ש"מ דאחר הנידוי היה דן עליו שהוא עבד ובאמת אין ראיה דשם היה דין מפורש כדאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל ונראה דהניח הדרכי משה בצ"ע מפני זה:

בטור וכ' הר"י אלברצלוני כו' יש לתמוה מאי מספקא ליה הא בכל מקומות אמרינן דנדחה תלמוד ירושלמי מפני תלמוד דידן תו יש להקשות לי"א קמא דפוסל עד י"ח וראיה מיאשיה דהא שמואל ס"ל סוף פרק במה בהמה דביאשיה נאמר לשבח וכמוהו לא היה מלך אשר שב לה' כו' שכל דין שהיה דן עד י"ח שנה החזיר ואי נימא דהדין הוא כך מה מעלת יאשיה עוד י"ל יתור לשון שאמר חומרא יתירה ולא אמר חומרא לחוד ע"כ נרא' דהי"א ס"ל ג"כ שיש שבח ביאשיה משאר אדם בזה אלא דס"ל דעיקר השבח היה במה שהחזיר אחר שכבר דן אבל לכתחילה אסור גם בשאר אדם אבל בירושלמי משמע שגם לכתחלה מותר בשאר אדם מיד אחר י"ג שנה ונמצא יאשיה שהחמיר חומרא יתירה נהג דנהג שני חומרו' דבשאר אדם מותר לכתחלה והוא החזיר אף דיעבד. וע"ז כ' הר"י ברצלוני צ"ע אי הלכה כשמואל כלומר מה שאמר שמואל בן י"ח אם הלכה כן וכן יש לפסוק בכל אדם וחומרת יאשיה לא היה אלא במה שהחזיר אף דיעב' או דהלכה כר' אבהו דאף לכתחלה שרי ויאשיה החמיר בשתי חומרות ועדיין צריכין אנו לפרש כמ"ש רבינו בדיעה הא' י"ח שנה וב' שערות מנליה הא דב' שערות ונ' דהוי ספק מאיזה טעם החזיר עד י"ח שנה אם שנים גורם אע"ג דלא ה"ל שתי שערות א"ד שאז נתהוו לו שתי שערות ושערו' עיקר ע"כ אזלינן לחומרא דצריך י"ח שנים וגם שערות אבל הר"י ברצלוני במאי דס"ל כשמואל ס"ל דלא איכפת לן כלל בשערות אלא בשנים י"ח לחוד דלא הזכיר שערות דק"ל:

בשם (מהר"ש זצלה"ה בטור) עד וגר פסול לדון את ישראל כו' אכן לפי מ"ש הרא"ש פ' מצות חליצה דגר יכול לדון ד"מ אפי' ישראל שקבלוהו עליהם או בלא כפי' ורדיה והוא מומחה יכול לדון כשהוא שלא ע"י שררת עכו"ם וכ"כ הטור בי"ד סי' רס"ט וא"כ קשה למה לא הזכירו כאן דהא להדיא מוקי מתני' דהכל כשרים לדון לאתויי גר ואפילו באין אמו מישראל ואפי' לישראל ודלא כהרי"ף והרמב"ם:

(תו בב"י ד"ה סומא) באחד מעיניו כו' עד ואמר ר' יוחנן לאתויי כו' והא דלא תי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דלאתוי גר כשאין אמו מישראל דמותר להעיד כדאי' בפ' החובל ואסור לדון משום דיכול לדון גר חבירו נקט מילתא דפסיקתא והרמב"ן ורשב"א תי' בע"א וכ"כ הריטב"א בקדושין דף י"ד ול"נ כמ"ש וק"ל:

(תו בב"י ד"ה) אין העד נעשה דיין כו' עד אבל אם לא העיד כו' ומשמע אפילו בנתכוונו או הוזמנו וזה דלא כמ"ש בכ"מ בפ"ג מהלכות סנה' דדעת הרמב"ם כרשב"א וליתא דא"כ דבריו סותרים זה את זה:

(בא"ד עד ולהכחיש) אפילו עד החתום בשטר כו'. בוודאי הרשב"א אינו חולק אבעל העיטור דבה"ע איירי דאין לו לדון בעניני גוף השטר משום דהוי כאלו חוזר ומגיד אחר חתימתו אבל הרשב"א איירי דעד החתום בשטר יכול להיות דיין בקיום השטר מטעם שכ' הרשב"א בש"ת סי' תתקס"ט וק"ל:

(בב"י ד"ה אין הדיין יכול לדון את אוהבו כו' עד מדלא קאמר פסול כו') ויש לתמוה דבהדיא פסק הרמב"ם פי"ג מה' עדות לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות ופסול לדיינות ופסול משמע דיעבד וכך משמע מדבריו בפי"ו מהלכות עדות דמדמי אוהב ושונא לגר שאין אמו מישראל וכמ"ש הכ"מ שם וזה פסול אפילו בדיעבד דומי' דסריס וממזר לכן נראה דברי הטור עיקר דגם הרמב"ם מחלק בין שונא לשונא כו' וע' בפ"ו מהל' רוצח כ' הרמב"ם דשונא הוא שלא דיבר ג' ימים כו'. (ובזה מיושבת תמי' הכ"מ סוף פ"ו מה' עדות ע"ש ע"כ):

אביו. אביו הוא כ"ש וכן הוא בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי. סמ"ע:

חבירו. ובי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפיי' מותר לדון את חבירו ובלא כפיי' מותר לדון אפי' לישראל סמ"ע:

שלשתן. וה"ה שלשה גרים שאמן מישראל כשרים לדון ישראלים. סמ"ע:

מעיניו. בסמ"ע כתב הטעם בשם הרא"ש כיון דכל העולם גומרין בליל' וסומא באחת מעיניו חזא טפי ביום מש"ה דן אפילו בתחלת דין והב"ח פסק דבדיעב' אפי' סומא בשתי עיניו כשר ע"ש:

י"ח. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמדות שצריכים להיות בדיין עכ"ל הסמ"ע:

ואפי'. ואע"ג דלענין עדות בעינן שתי שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר ועמדו שני האנשים מה שא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו. סמ"ע:

פסולה. דילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר כן כתב הסמ"ע:

ממונות. אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב עיין שם עכ"ל הסמ"ע:

נעשה. משום דבעינן עדות שיכול להזימה והוא לא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדים מותרים לדון ע"פ ראייתן כדמסיק. סמ"ע:

אחד. פי' עם עוד א' מן השוק. סמ"ע:

כוונו. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' ל"ו העליתי דבכוונ' לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין אם נמצא א' קרוב או פסול דוקא התם בטל העדות משום גזרת הכתוב משא"כ כאן דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים כו' או שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למיפסליה עכ"ל:

דרבנן. וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סי"ב שעד הרוא' בליל' נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דינים עוד מזה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הב"ח דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשים דיינים אע"ג דאין אסור לדון בהם אלא מדרבנן וצ"ע לדינא עכ"ל:

ומעיינין. פי' דנין ביניהם אלא דלשון מעיינין לא משמע דין אלא פשרה דרואים אם יכולים לפשרם כ"כ הסמ"ע והב"ח כתב דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:

אסור. עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו וע"ל סי' מ"ו. ש"ך:

בורר. והיינו שכל א' יברר לו מי שיבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעש' השני והשלישי שומע ומכריע ביניהם עכ"ל הסמ"ע ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ו ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס"ג:

לתלמידו. ומכ"ש לאב של תלמיד אפי' אם נותן לו שכר לימוד סמ"ע והש"ך כתב דה"ה דמותר לדון לאושפזיכניה וכן פועלים ושכירים ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' צ"ו:

להושיב. לשון מוהרי"ק ואפי' המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשר לברר דיינים ומהרא"י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם כו' מי ישנה מנהגם ולזה דקדק הרמ"א וכתב הפסול לדון משום אהב' ושנא' ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"י כהן סי' ל':

קורבה. כתב מהרש"ל רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שתובעו לפניו הרי הוא מכשירו ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבנים מונעים עצמם משום חסידות ובסיב' זו נלקה הדין ע"כ כתבתי כו'. ש"ך:

להצטרף. אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק וכן הוא לענין עדות בסי' ל"ד. סמ"ע:

אחרת. באותה בה"כ שהדיינים מתפללים וקורין לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק וה"ה כשדנין על בה"כ ויש אחרת באותה העיר אין דנין אא"כ מסלקין נפשם מללכת בזו שדנין עליה. סמ"ע:

אחד מהן. יבמות ק"א ב' א"ל תא סקו כו':

לישראל. שם ק"ב א':

אלא. שם:

או אביו. תוס' שם ד"ה לענין חליצה גמ' קדושין ע"ז א':

וגר. יבמות ק"ב א':

ממזר. סנה' ל"ג ב':

ואפי'. שם ל"ב א' ממשמעות הלשון הכל כדמשמע בקדושין ע"ו ב' למימרא כו' והוינן כו':

לכל. קדושין ע"ו ב' כפי' תוס' בסנה' ל"ו ב' ד"ה חדא:

וכן. סנה' ל"ד ב' נדה מ"ט א':

אבל. שם נ' דלא קא דחי ר"י אלא טעמא דסיפא דמתני' כו' ורי"ף ורא"ש שם דהא פסול להעיד כמ"ש בסי' ?ל"ה סי"ב: (ליקוט) אבל כו'. דרישא לא' אידחיא וכמ"ש בס"ט דלא כסמ"ע שכ' הטעם משום דהוי כלילה (ע"כ):

י"א. שבת נ"ו ב':

והביא ב' שערות. מתני' בס"פ האשה רבה:

וי"א. ירושלמי: (ליקוט) וי"א דמבן כו'. ירושלמי פ"ד הל' ט' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. דס"ל ביאשיהו כפרש"י בשבת שם (ע"כ):

אשה. נדה מ"ט ב' כל הכשר כו' ואשה פסולה להעיד כו' ר"פ שבועות העדות. ירושלמי פ"ג דסנה' ופ' הדיינים מעתה שאין האשה מעידה אין האשה דנה וע' תוס' בשבועות כ"ט ב' ד"ה שבועות כו': ירושלמי ר"פ שבועות העדות הרי למדנו שאין האש' דנה מעתה אין האשה מעידה כו' וגם בפ"ג דסנה' הל' ט' ע"ש ועתוס' בשבועות כ"ט ב' ובנדה נ"א בד"ה כל ובירושלמי כו' (ע"כ):

י"א. סנה' מ"ב א' תוס' שם ד"ה העוסקי': (ליקוט) י"ח כו'. במ"ר פ' נשא קע"ח ד' דיין ששתה רביעי' אל ידון וכן כו' (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. והר"י בס' היראה כ' בהדיא דאין חילוק בין הוראה לדיני ממונות ועמ"ש במ"א (ע"כ):

אין. ב"ב קי"ד א':

ודוקא. ר"ה כ"ה ב':

אבל. שם:

אפי'. שם:

אם שם:

אבל. שם וב"ב קי"ג ב':

אבל בעדות. ר"ה שם:

(ליקוט) ואם הוזמ' וי"א כו'. ס' הראשונה הוא ס' רשב"ם בב"ב שם ולמד ממ"ש בפ"ק דמכות היכי אמרי' להו כו' וקי"ל כר"ן דפ' כרבי וס"ל לרשב"ם דאף בלא הוזם אלא שכיוון ראייתו בתורת עדות א"י להעיד ועוד הביא ראיה ממ"ש בב"ב שם שנכנסו לבקר משמע דוקא לבקר אבל תוס' וש"פ חלקו עליו דלדבריו א"כ לר"י במכו' שם א"א לעולם לעד לעשות דיין וגמ' בר"ה הקשו בפשיטות לא תהא שמיעה כו' ועוד דרב יהוד' פ' במכות שם כר' יוסי ובב"ב שם אמר ג' שנכנסו לבקר כו' ועוד כ' תוס' דגם במכות שם לא תליא בראייתן לבד אלא שבאו ג"כ לב"ד להעיד ועתוס' במכות שם ד"ה שמואל כו' ועוד דטעמא דאין ענ"ד משום עדות שא"א יכול להזימה או משום ועמדו כו' כמ"ש רשב"ם שם וזה ל"ש כאן בהוזמנו ועתוס' בב"ב שם וסנה' ט' א' והר"ן הכריע בכיון ראייתו כתוס' ובהוזמנו כרשב"ם וע' ב"י וזהו ס' ראשונה וס' אחרונה הוא סברת תוס' (ע"כ):

וכל זה. כתובות צ"א ב':

מי. קדושין ע"א:

אסור. כתובות ק"ה ב' תוס' ד"ה לא:

שושבינו. סנה' כז ב' כט א':

ולא. סנה' שם:

אע"פ. כתובות שם:

אלא. סנה' ז' ב' לא תכירהו לא תנכרהו ח' א':

ואם. ספרי ושפטתם צדק כו':

ומיהו. הג"א ומ"ש לא לידון כו' מ' לכתחלה:

וי"א. סנה' כז ב' דחשיב בהדי פסולים במתני' ורבנן ל"פ אלא בעדים אבל בדיינים מודי כמש"ש ומפיק מקרא:

וי"א. תוס' סנה' ח' א' ד"ה פסילנא כו':

וכ"ש. שבועות ל"ב:

ואפי'. סנה' ח' א':

מי. סנה' כג א':

המנדה. קדושין ע"א:

שני. סנה' כ"ט א':

כל. נדה מ"ט ב':

שהדיינים. תוס' וירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש פ"ג דסנה' סל"ב:

דיין. שבועות ל"ב:

ב"ד של. מדרש ריש דברים צריכין הדיינין כו' ואלו הן כו' החשיב הרמב"ם חכמה ונבון באחד וחשיב ענוה שביעית שאמרו אתך כו' כמרע"ה ענו מכל כו':

אהבת הבריות. זהו וידועים:

בעלי שם טוב. אנשי חיל:

אא"כ. רשב"ם שם ד"ה דהכל אצל כו':

ואם הוא. שם וליסלקו כו'. אבל במס קבוע לא כמ"ש שם הב"ע דלא קיץ:

ואם עשו. שם ח' ב' ורשאין בני העיר כו' אפי' נגד הדין כמ"ש ב"ק קיז ב' ורשאין כו':

או. שם ואל ישנו ממנהג כו'. ב"מ פ"ג א' ב':