דין הוציא עליו כתב ידו מקוים או - טור חושן משפט סימן ס״ט

מי שלוה מחבירו וכו'. משנה שם בפרק בתרא דבתרא הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים ב"ח כלומר אבל אינו גובה ממשועבדים ופי' רבינו דכתב ידו תרתי משמע חדא אם כתב בכתב ידו וגם חתם עצמו למטה ואפ"ה אינו גובה ממשועבדים אידך אם כתב בכתב יד אחר והוא חתם למטה ואפ"ה גובה מבנ"ח:

ולפיכך אמרו חכמים וכו'. פירוש השתא ניחא הא דאמרו לא ליחתום וכו' אבל אם היינו מפרשים הוציא עליו כתב ידו דוקא בכתב בכתב ידו וגם חתם עצמו למטה אבל כתב בכתב יד אחר אע"פ שחתם למטה אינו גובה אפילו מבני חרי לא הוה ניחא ההיא דלא ליחתום וכו':

וכתב הרמב"ן דה"ה נמי לא חתם למטה וכו'. נראה דס"ל דהא נמי הוי בכלל הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים ב"ח אלא דמ"ש אפילו לא כתב שמו וכו' קשה אמאי גובה בו מב"ח כשזה טוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב בו. וכן כתב הריטב"א בשם רבו ובעל העיטור והביאו ב"י. ונראה דלא אמר הרמב"ן אלא דתו ליכא למיחש לזיופא כיון דהכל כתב ידו ואפילו לא כתב שמו כשר ולא מצי טען להד"ם פי' דלא מצי טען שכתב זה שכתבתי ונתתי לידו איני אלא כמשחק ולאו כלום הוא אלא כשר וגובה בו אבל אי טעין שלא כתבו אלא לטופס בעלמא ולא נתנו להתחייב בו מודה הרמב"ן דנאמן בטענתו בשבועת היסת דאפילו היכא דכתב אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה וגם חתם למטה אפ"ה כתב רבינו בסמוך דנאמן בטענת אמנה היתה הודאה זאת וכו' בשבועת היסת במגו דפרעתי כ"ש כשלא כתב שמו כלל דנאמן לומר שלא כתבו אלא לטופס בעלמא וכו' ובשבועת היסת במגו דפרעתי:

וכן מ"ש לפיכך הפיתקות וכו' אינו נאמן לומר להד"ם נמי הכי פירושו אינו נאמן לומר מעולם לא קבלתי ממנו כלום וכתב זה שנתתי בידו אין בו כח לחייבני שאינו אלא חרס בעלמא וכמשחק בו אלא כתב כשר הוא וגובה מב"ח אבל אי טעין דלא כתבו אלא לטופס בעלמא או אמנה היתה פשיטא דנאמן הוא בשבועת היסת במגו דפרעתי ומודה בו הרמב"ן כנ"ל אמת וישר ודלא כנראה מדברי הריטב"א (דלהרמב"ם) [דלהרמב"ן] אינו נאמן לטעון שלא כתבו אלא לטופס בעלמא וכו' דליתא ודו"ק: ומ"ש לפיכך הפיתקות וכו' ואינו נאמן לומר להד"ם. פי' אבל חזרתי ופרעתי נאמן וכדעת הרי"ף דבסמוך והרמב"ן הסכים עמו בספר המלחמות ס"פ גט פשוט. וה"ה דנאמן בטענת אמנה היתה או טענה זולתה במגו דפרעתי כדפי' בסמוך:

ואפי' נתקיים כתב ידו בב"ד דינו כמלוה ע"פ וכו' עד שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור. מצאתי בספר המלחמות להרמב"ן סוף בתרא שכתב דדוקא בכתב ידי עדים שיש לו קול וזיילי נכסי דלוה שהרי גובה בו מן המשועבדים מקפידין עליו שלא להניח ביד המלוה אע"פ שהוא פרוע אבל בכתב ידו שאין גובה בו מן המשועבדים ולא זיילי נכסיה אין מקפידין עליו וכו' אלא דקשיא דאפי' לא זיילי נכסיה מ"מ מקפידין עליו שמא יחזור ויגבה ממנו פעם שנייה וי"ל כיון דנאמן בשבועת היסת לומר פרעתי שוב אינו חושש להניח בידו ותו דכיון דאי בעי מזבין ביה לכולהו נכסי ולא הוה טריף מידי הילכך לא חשש להניחו בידו וכ"כ ה' המגיד בפי"ד ממלוה בדין הוציא עליו ש"ח בע"א וכו' ע"ש. ומ"מ אף לפי טעמם זה אם כתב בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי דכיון דהתנה על עצמו שכ"ז שכתב ידו זה יוצא קיים מתחת יד המלוה שלא יהא נאמן לומר פרוע הוא כל תנאי שבממון קיים ועיין במ"ש בסמוך סעיף יו"ד: ומ"ש אבל רב אלפס כתב כסברא הראשונה וכ"כ א"א הרא"ש כך היא דעת הרמב"ם ורוב פוסקים וכך הכריע המרדכי לשם דהואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא מספיקא לא מפקינן ממונא וכך נראה לי דלא כמהרש"ל דפסק דאינו נאמן לומר פרעתי מיהו לכתחלה ראוי לנהוג בכתב ידו לכתוב בו נאמנות לאפוקי נפשיה מפלוגתא ובתשובת הריב"ש סימן תכ"ב כתב דאין לך בדין זה אלא מה שעיניו של דיין רואות וכ"כ הרב בהגהותיו ע"ש: ומ"ש ואם מודה לו במקצת נשבע לו ש"ד וכו'. כ"כ רבינו בסוף סימן פ"ח והם דברי הרמב"ן כמ"ש ב"י לשם. מיהו לשם כתב רבינו ג"כ ע"ש התוס' והרא"ש דאפילו במלוה ע"פ ליכא ש"ד דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ולא אשכחן ש"ד אא"כ אין לו ללוה קרקע או שמחל לו המלוה השיעבוד ע"ש סעיף ל"ח ובמ"ש לשם בס"ד:

ואם הוא כופר ואומר שאינו כתב ידו וכו'. איכא למידק הא פשיטא הוא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ותו דמאי קאמר אם נתקיים בב"ד או שעדים מעידין וכו' הלא כשעדים מעידין שהוא כתב ידו הו"ל אחד מה' דרכים שמקיימים בו השטר כדלעיל בסימן מ"ו ונראה דלפי דבכתב ידו נאמן לומר פרעתי וא"כ הוה אמינא דנאמן לומר במה שטוען שאינו כתב ידו במגו דפרעתי והקיום ודאי נעשה בטעות קמ"ל דמגו במקום עדים הוא וכי היכי דכשעדים מעידים שהוא כתב ידו ליכא למימר דעדים טועין הם שהרי מעידין שבפניהם חתם כך ה"ה כשנתקיים בב"ד בא' מדרכי הקיום דאע"ג דאפשר לומר דהקיום היה בטעות אפ"ה לא תלינן בטעות מן הסתם ואמרינן דנתקיים בדין ואע"ג דאית ליה מגו אמרינן דאינו נאמן וחשבינן ליה מגו במקום עדים:

ואם טוען ואומר וכו' ואפשר שמצאה זה וכו'. פי' שטוען ברי לי דשכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה אלא דאפשר דמצאה זה וכתב עליה או אפשר דמצאה אחר אבל אם היה לו ספק אם חתם בסוף המגילה או שמא לוה ממנו כתב בעה"ת בשער י"ג סימן ד' ומביאו ב"י דהו"ל החתימה ודאי ואיני יודע אם לויתי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לשלם ע"ש: כתב ב"י ע"ש הר"א מזרחי בתשובה שהשיג על רבינו במ"ש דנאמן לומר שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה א"נ אמנה היתה כו' במגו דפרעתי כמבואר לשם באריכות ושרי ליה מאריה דהלא בסמ"ו מבואר דאפילו בשטר בעדים נאמן לטעון אמנה או פרוע במגו דמזוייף ואתי בע"פ ומרע לשטרא וכדאיתא בפ"ב דכתובות א"כ כ"ש דאכתב ידו נאמן לומר אמנה במגו דפרוע דבטענת פרוע הוא נאמן טפי מבטענת אמנה כדכתבו התוס' לשם להדיא וסברא זו הביא ב"י לעיל בתחילת סמ"ז ובספ"ב סעיף י"ו וה"ט דשטרא לגוביינא קאי ומגו דאורייתא הוא ולעיל בס"ג כתב נמי דנאמן לומר דמאחר לוה ונפל ממנו במגו דפרעתי ע"ש. ומ"ש עוד הר"א מזרחי דקשה דא"כ במלוה ע"פ נמי נהימניה לומר אמנה הוא במגו דפרעתי הא ודאי לאו קושיא היא דאין דרך כלל להודות שחייב לו אם לא הלוה לו אבל שטר דרך לכתוב כדי שיהא מזומן בידו שלא יעכב ההלואה בשביל שלא כתב השטר ולפעמים מוסרו ביד המלוה ומאמינו שלא יתבענו ולכך כל פלפולו ודקדוקו לסתור דברי רבינו אין להם רגלים. אלא דצל"ע דמה קשה להם להרא"ש והר"ן והמרדכי בהך דלא ליחתום אלא ארישא דמגילתא הלא אפילו חתם בסוף המגילה מצי לטעון פרעתי דלכאורה לאו קושיא היא משום דסוף סוף איכא למיחש שמא יכתוב למעלה שטר עם נאמנות דלא יוכל לטעון פרעתי אף להרי"ף ודעימיה ואפשר דס"ל דצריך שיקנה בקנין על הנאמנות ולהביא העדים שהקנה בפניהם אבל לדעת רבינו שהסכים דלא בעי קנין קשה היאך הוא מיישב דברי הרא"ש דמה קשה לו מהך דמגילתא ואפשר דחדא מתרי שינויי נקט הרא"ש ואכתי קשה למה ליה לרבינו לומר דנאמן לומר אמנה היתה או שכחתי וחתמתי בסוף המגילה במגו דפרעתי בלאו הך מגו נאמן לומר אמנה היא או מודעא היא דלא דמי לשטר בעדים דלא עביד אינש דכתב ומסר בלא הלואה כיון דזיילי נכסיה אבל בכתב ידו דלא זיילי נכסיה אין מקפידין עליו שלא להניחו ביד המלוה כדלעיל ואפשר דאמנה כיון דעולה היא לא שכיחא וכן מודעא יש לה קול ושכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה נמי לא שכיח שאזהרת חכמים היא דרך עצה טובה דלא ליחתום אינש שמיה אלא ארישא דמגילתא הילכך אינו נאמן בטענות אלו אלא במגו דפרעתי וכדכתב רבינו: כתב עוד הר"א מזרחי להקשות אמ"ש רבינו דנאמן לומר אמנה היתה הודאה זו או שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה דא"כ הא דכתב הרא"ש בפ"ב דכתובות ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו' ואע"פ שיכול לומר פרעתי מ"מ איכא למיחש שמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל הרא"ש וכ"כ הר"ן והמרדכי ואי ס"ד דמצי למיטען אמנה או כתבתי ללוות או שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה וכו' אפילו אם יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום מה בכך הא מצי למיטען הני טענות שאינן סותרות טענתו הראשונה שלא לוה ממנו כלום וכו' והאריך על זה הרא"ם וכל זה לא קשיא כל עיקר דכבר כתב בעה"ת בשער י"ג סימן ד' דיש גדולים דס"ל הכי דאינו נאמן לטעון שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ובשבועה אלא חייב לשלם ומביאים הך ראיה דכתב הרא"ש אבל החולקים דוחין ואומרין דחיישינן אולי ישכח הוא ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת וחתימה זו מאחר שלא באה על ההלואה הו"ל מילי דכדי ולא דכירי ליה וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יזכור העיקר ויטעון ויאמר הכי והכי הוה מעשה אמנה היתה הודאה זו או שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה אה"נ דמשתבע ומיפטר במגו דפרעתי והכי מסתברא וכוותייהו עבדינן עכ"ל ומביאו ב"י והר"מ ודאי לא נעלם ממנו דברי בעה"ת שהרי הביאו בסוף התשובה אלא שעשה סניגרון לדבריו ואומר וליכא למימר משכחת לה דגבי ביה כגון ששתק כשראה חתימת ידו משום דאע"ג דאיהו לא טעין טענינן ליה וכו' וקאמר דלא יטעה בו שום אחד מבעלי העיון וכו' ואין ספק דאין זה אמת דפשוט הוא דאנן לא טענינן ליה לא טענת שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה אלא דוקא בדטעין איהו ואפילו איהו גופיה אינו נאמן בטענות אלו אלא מטעם מגו דפרעתי כדפי' בסמוך וכיון דאנן לא טענינן ליה דילמא פרע כ"ש דלא טענינן אנן דילמא אמנה הוא כו' ואין ספק דמהאי טעמא חזר בו הרב גופיה מתשובה זו בסוף ימיו. הארכתי בכל זה לבאר דמ"ש רבינו ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה וכו' אינו אלא דוקא בדטעין איהו אבל אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה: וצ"ע במה שנהגו עכשיו שלא לכתוב כלל כתיבת יד אלא נותן חתימתו למטה בנייר לחבירו ומאמינו שיכתוב עליו שטר על סך כך וכך כפי התנאים שביניהם וביפויים כפי רצונו דהשתא ודאי אם כתב שטר למעלה מן החתימה לא מצי טעין לוה לא נתתי חתימתי אלא על תנאי כך וכך או שאר טענות דכיון דנתקיימה חתימתו בב"ד וכתוב בו נאמנות שוב אין לו טענה שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר אותו שהאמינו על עצמו כדכתב בתשובות להרמב"ן סע"ז ומביאו ב"י לעיל סמ"ה סעיף ב' במחודשים וכ"כ ב"י בסס"ח סעיף ב' במחודשים. אבל בזה צ"ע שלפעמים נותן ראובן חתימתו לשמעון וחוזר שמעון ונותנה ללוי בשביל שחייב ללוי אם יכול ראובן לומר ללוי לאו בעל דברים דידי את דלפי תשובת הרשב"א שהביא ב"י בסס"ו משמע דאפילו נכתב השטר מתחילה ע"ש הלוקח אפילו הכי לא נקנה אלא בכתיבה ומסירה א"כ לפ"ז ה"ה הכא אע"ג דיכול לכתוב למעלה החוב ע"ש המוציאו מ"מ כיון שחתימה זו לא נתנה אלא לשמעון לא זכה בו לוי הקונה מיד שמעון אלא בכתיבה ומסירה. מיהו יראה עיקר דבחותם הו"ל כאילו כתוב בו מתחילה כל המוציאו יש לו רשות לתבעו דנקנה במסירה בלא כתיבה כדפסק מהרא"י בת"ה סשל"א ול"ד להא דהרשב"א דמיירי דגוף השטר הוא של שמעון אלא שהיה נכתב על שם לוי שהיה מתעסק בממונו של שמעון ואח"כ קנאו לוי אשמעון התם ודאי לא קנה במסירה בלא כתיבה משא"כ בחתימות אלו דהו"ל כאילו התנה עם הלוה מתחילה שהלוקח יכתוב לו שטר על עצמו וכן הלוקח מן הלוקח דמודה הרשב"א בזה דלא בעי כתיבה ומסירה וכמבואר בב"י סס"ו סעיף א' מיהו אם שמעון תובע את ראובן בחתימתו וראובן טוען לא נתתי לך חתימתי לשום שיעבוד אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה או טוען לחבירך נשתעבדתי ובפקדון בא לידך ולאו בעל דברים דידי את וכיוצא בזה מן הטענות נראה דאע"פ שיכול לקיים חתימתו בב"ד וגם יכול לכתוב שטר למעלה בנאמנות ולא הוה מצי טעין פרעתי וכ"ש דלא מצי טעין אמנה היא או שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה מ"מ השתא דהוציא חתימה זו בב"ד ולא נכתב עליה כלל שטר אלא נייר חלק הוא וחתם הלוה למטה בלחוד טענת ראובן טענה מעלייתא היא ועליה דשמעון להביא ראיה שמסר חתימתו לידו לשם חוב כך ולא דמי לב' יב"ש דכל מי שיש לו שטר על אחד דמחזקינן ליה בשלו כדלעיל בסע"ט או לשטר שכתוב בו לויתי ממך דכל המוציאו גובה בו כדלעיל בסימן נ' דשאני התם דהשטר נכתב ועשוי כתיקונו משא"כ הכא דניירא בעלמא הוא ותו דהנותן חתימתו לחבירו הוי בכלל שטר העשוי להזדייף דשמא יערים לכתוב שטר למעלה וראובן החתום למטה יהא עד על מ"ש למעלה ואצ"ל אם הם שנים חתומים ויוציא אמון מלוי שלא כדין ומיהו אם השנים הם קרובים ליכא למיחש להא אי נמי כמו שרגילין לכתוב בצד האחר כנגד החתימה ממש בזה הלשון משמעות הש"ח על סך כך וכך לשלם לזמן פלוני נמי ליכא למיחש שיערים לחייב את לוי וכה"ג כתב הרמב"ם דקיום ב"ד יכול להיות מאחוריו כנגד הכתב עיין עליו בפרק כ"ז ממלוה מיהו ודאי כיון דלא הוציא בב"ד אלא חתימתו בלבד יכול לטעון שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ואפילו טעין פרוע או אמנה היא נאמן במגו דשכחתי וכו' ואע"ג דלא הוה טענתו שום טענה כשהוציא עליו כתב ידו כתוב בדרך שטר גמור ובנאמנות התם ודאי טענת שכחתי וחתמתי שטר בסוף המגילה טענה גרועה היא דלא עבדי אינשי הכי לחתום בסוף המגילה ואינו נאמן לטעון כך אלא במגו דפרעתי אבל הכא דחזינן דחתם בסוף המגילה שפיר מצי טעין דלא חתם לשום שיעבוד אלא שכח וחתם בסוף המגילה וזה מצאו וכתב חוב מאחוריו ונאמן בשבועת היסת. כל זה ודאי מדינא אבל אם עשו ז' טובי העיר תקנה שיהא לו דין כתב יד גמור בנאמנות ובכל יפויים בעולם גובין וכך נהגו במדינות אלו ע"פ תקנת מנהיגי כל המדינות והארצות: וכתב רב שרירא גאון מקיימין אותה ע"פ עדים שיעידו בב"ד שהוא כתב ידו וכו'. פי' שמעידין שבפניהם חתם א"נ מכירין את חתימתו בטביעת עין דאף ע"ה יש לו ט"ע כדכתבו התוס' בפרק אלו מציאות ולא אתא להורות דע"י דמיון חתימה לשתי שטרות או ב' כתובות לא הוי כלל קיום. והב"י תמה על מ"ש כיון דקיום שטרות דרבנן וכו' דאדרבא כיון דמדאורייתא לא הוה בעי קיום ורבנן הוא דאצרכוהו קיום יש להקל בו. אבל מה שהשיב על זה ב"י דס"ל לרב שרירא גאון כהרמב"ם דמדאורייתא אין לנו לסמוך אקיום שמקיימים לעדים שחתומים על השטר אלא דרבנן אמרו למיסמך עלייהו והיכא דאיתמר איתמר וכו' אינו אמת דא"כ הא דכתב רבי' ונראה שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומים משמע שמודה לדעת רב שרירא גאון שהיא כדעת הרמב"ם אלא שאין לחלק בין קיום לקיום והא ליתא דהא רבינו חולק הוא אדברי הרמב"ם בזה כמבואר לעיל בסוף סמ"ו אלא הדבר ברור דרבינו מפרש דברי ר"ש גאון ז"ל כדעת כל המפרשים דלא כדעת הרמב"ם אלא דה"ק כיון דקיום שטר לא תקנו חכמים אלא בשטר שעדים חתומים עליו דמן התורה לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי משום דלא חציף אינש לזייף ולהחתים עדים כדפי' רש"י בריש גיטין השתא ודאי כיון דלא בעי קיום בשטר שחתומים עליו עדים אלא מדרבנן אמרינן הם הצריכוהו קיום והם אמרו ג"כ דמקיימין ע"י דמיון מב' שטרות או מב' כתובות אבל בכתב ידו דאם אין חתימתו מקויימת בב"ד לאו כלום הוא לגבות בו כל עיקר מן התורה אלא עכשיו ע"י קיום זה נעשה שטר לחייבו לשלם ולגבות בו מבני חרי הילכך היכא דלא איתמר דמקיימין ע"י דמיון מב' שטרות או מב' כתובות לא איתמר ואין קיום זה מחייב אותו לשלם בכתב ידו כיון דקיום שטר של כתב ידו אינו מדרבנן אלא קיום זה מחייבו מן התורה משא"כ בשטר שחתומים עליו עדים. וכן נראה לי עיקר כדעת רב שרירא גאון ושרי להו מארייהו לבעל התרומות ולרבינו שהשיגו על הגאון בסברתם בלי ראיה ולא ירדו לסוף דעת הגאון:

ואם כתב בו נאמנות שהאמינו ועל יורשיו וכו'. הא דכתב ועל יורשיו נראה דאתא לאשמועינן דאפילו מת לוה גבי מלוה מיתמי בלא שבועה ולא טענינן להו דאביהן פרע שאילו פרע לא היה מניחו בידו וכו' וכך הוא להדיא בבעה"ת שער י"ג סימן ב'. ויש להקשות למה לי טעמא שאילו פרע לא היה מניחו בידו תיפוק ליה שהרי האמינו עליו ול"ק מידי דאע"ג דכך הוא לדעת בעל העיטור דבסמוך מ"מ לדעת בעל התרומות ורבינו דהסכים עמו איכא למימר דאע"ג דהאמינו לא היה חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור לגבות בו ממשועבדים ואי בעי מזבין ליה לכוליה נכסיה כדפי' לעיל בסעיף ז' ולפיכך צ"ל הך טעמא דכיון דכתיב ביה נאמנות לא היה מניחו דכיון דאינו נאמן לומר פרעתי דדבריו סותרים את כתבו שהאמינו שלא יהא נאמן לומר פרעתי וליכא הכא מגו דמזוייף כיון דמקויים ובשטר כזה ודאי חושש שלא להניח בידו אע"ג דאינו גובה ממשועבדים:

ומ"ש וי"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות. פי' ס"ל דאע"ג דהודאה א"צ קנין ה"מ כשמודה שיש לו אצלו כך וכך אבל נאמנות לא יחול על עצמו עד שיקנה לו שהאמינו ודעת בעה"ת דא"צ קנין ונראה דס"ל דאפילו האמינו שלא בשעת הלואה נמי א"צ קנין דאילו בשעת הלואה ליכא למ"ד דצריך קנין כיון דעל מנת כך נשתעבד מיהו דוקא בסתם נאמנות אבל בהאמינו כבר תרי צריך קנין שלא בשעת הלואה כיון שקבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו וכמ"ש הרמ"ה הביאו רבינו לעיל בסימן כ"ב ולקמן בסימן ע"א וע' במ"ש לשם בס"ד:

ואם יש בו נאמנות ואינו מקויים וטוען פרעתי כתב בעל העיטור כו'. ע"ל ריש סימן מ"ו דהכריע דמסתברא כבעה"ת ובריש סימן פ"ב כתב בסתם כבעה"ת וכתב מהרש"ל דכן עיקר. והכי נקטי' כבעה"ת ודלא כבעל העיטור:

מי שהוציא כתב יד הלוה על יורשיו וכו'. פי' ואין כתוב בו שהאמינו עליו ועל יורשיו: ומ"ש ואם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכולי אין גובין אותו דשמא מזוייף הוא. פי' ומיירי שהיתומים טוענין שאין זה כתב יד אביהם הילכך אין גובין בו והיתומים נשבעין היסת דאינן יודעים שזו היא חתימת יד אביהן ושלא אמר להן אביהם שחייב חוב זה ופטורים מלשלם וכך כתב בספר התרומות להדיא בשער י"ג תחילת סימן ב'. וז"ל ב"י ותמיהני על מ"ש בעה"ת שאם אין כתב ידם יוצא וכו' אף ע"פ שיש אחד מאלו הדרכים וכו' דכיון שהודה החייב או שנידוהו כדי שיתן ומת בנידויו ולא נתן מה לנו אם לא יתקיים כ"י הא אפילו היתה מלוה ע"פ גובה מהיורשים עכ"ל ועל פי קושיא זו כתב בש"ע ואם אין עדים מודים שהוא כתב יד אביהם אע"פ שהוא תוך הזמן פטורים עכ"ל משמע דרצונו לומר דוקא כשהוא תוך הזמן פטורים דכיון דאיכא למימר דהכתב יד זיוף הוא א"כ מה שכתוב בו שהוא תוך הזמן הוי נמי זיוף אבל בשהודה החייב או מת בנידויו חייבים היורשים לשלם. ובהגהות ש"ע וז"ל מיהו אם נידוהו ומת בנידויו אין לחלק ובכל ענין חייב לשלם עכ"ל נראה דס"ל דדוקא בנידוהו וכו' וכקושיית ב"י אבל בהודה החייב אפשר לומר מה נפשך דאי תבעוהו והודה שחייב לו בכ"י איכא למימר דכיון שיודע שהכתיבת יד הוא מזוייף לא הודה לו שחייב אלא ע"י כתיבת ידו שחתם באמת לא ע"י מה שהוא זיוף ואם הודה מעצמו איכא נמי למימר דכדי שלא להשביע את עצמו או את בניו אמר כך וכדלעיל בסימן ל"ב ולק' בסימן פ"א אבל במת בנידויו וכו' תופס קושיית ב"י דאין לחלק בין יכול לקיים כ"י ובין אין יכול לקיים ושרי להו מארייהו דעלה ע"ד כיון דלא אשכחן פירוקא לקושיא זו דחו את דברי בעה"ת מהלכה ולפעד"נ דבמת בנידויו נמי ל"ק דאיכא טענה ליתמי דאביהן צווח לפני ב"ד דאינו חייב כלום ואין זה חתימתו ולא היה יכול המלוה לקיים חתימתו וחייבוהו ב"ד שבועת היסת ולא רצה לישבע ונידוהו ומת בנידויו השתא ודאי משתבעי יתמי שאינן יודעין שזו היא חתימת יד אביהן ושלא א"ל אביהן שחייב חוב זה ופטורים מלשלם אע"פ שיש כאן אחד מג' דרכים כנ"ל. שוב ראיתי וגם שמעתי לרבים שרוצים ליישב דברי בעה"ת דאף ע"ג דבהודה החייב א"נ מת בנידויו חייבים היתומים לשלם מ"מ איכא למיחש שמא עכשיו הוא גובה בכ"י שהוא מזוייף ואח"כ בב"ד אחר יחזור ויגבה בכ"י הכשר שיוכל לקיימו ואין לכוף ליתומים ליקח שובר דדוקא לוה דעבד לוה לאיש מלוה צריך ליקח שובר אבל לא יורשים והא ודאי ליתא דכיון דאנן ידעינן שאביהם חייב לו דהודה א"נ מת בנידויו היאך אפשר שיפטרו היתומים ולעכב מעותיו על ספק דשמא כ"י זה מזוייף ויגבה אח"כ בכ"י כשר דאין ספק מוציא מידי ודאי ופשיטא דכייפינן ליתומים לשלם וליקח שובר וכיון דחייבים היורשים לשלם א"כ למה יהיו משלמים וגם נשבעים ותו דבספר התרומות כתב בהדיא דהיתומים פטורים מלשלם אלא האי פירושא דברים דחויים המה והעיקר הוא כדברי בעל התרומות דבכל אחד מהג' דרכים פטורים היתומים מלשלם דכיון דאין יכול לקיים הכ"י חיישינן דמזוייף הוא והכי נקטינן נ"ל:

ולא נהירא מ"ש ונשבעין היסת וכו' שלא מצינו שבועת יורשין אלא לגבות וכו'. נראה דלא אמר הרא"ש ורבינו אלא דוקא כשהיתומים טוענים שמא אביהם אינו חייב כלום א"נ שמא פרע אביהם התם הוא דאין היתומים צריכים שבועה אלא מחרימין חרם סתם אבל היכא שמודים שאביהם חייב א"נ דהשטר מחויים אלא שטוענין שלא ירשו מאביהם כלום והמלוה טוען שירשו התם פשיטא דצריכין לישבע שלא ירשו כדי ליפטר וע' במ"ש ב"י בסימן ק"ז סעיף ו' במחודשים דהבין ב"י דגם בזה אין יורשים נשבעים ליפטר ולא דק וכבר השבתי על דבריו לשם בס"ד גם ב"י גופיה כתב בריש סימן ק"ח ע"ש הר"ר ירוחם שאם טוען ברי שירשו קרקע והם מכחישים צריכים לישבע עכ"ל והיינו כדפרישית וכן עיקר וע"ל בסימן ע"ה סעיף ו' ובמ"ש לשם בס"ד ועיין עוד שם בסעיף י"ט מדין זה ולקמן סימן ק"ח סעיף ב' ג': כתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ז (דף קנ"ב ע"א) על חשבון בפנקס שחתמו עליו בעלי הדבר והחתימו ע"א עמהם לא מהימן לומר פרעתי כ"ז שהפנקס ביד חבירו ומביאו ב"י וע"ש הטעם דחשוב לפנקס זה כשטר ועדיף משטר ואפשר עוד לומר טעם אחר להרמב"ם לעיל בסימן נ"א דשטר שחתום בו ע"א אין נאמן פרעתי דכיון דמודה לדברי העד הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וה"ה בנדון זה דכיון דמודה לדברי העד שחתם עמו הוה ליה מחוייב שבועה וכולי ולהד"ם נמי אינו יכול לטעון כיון דחתם בו ויוכל לקיים חתימתו אלא שהרא"ש לא כתב טעם זה:

ע"ל סס"א אם יש תקנה בעיר לפסול כל שטר שאינו מכתב סופר אם בכלל זה כתב ידו:

וכ"פ והמרדכי ס"פ ג"פ דהואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא מספיקא לא מפקינן ממונא ובריב"ש סתנ"ב פי' דאין לך בדין זה אלא מה שעיניו של דיין רואות:

ע"ל סקכ"ו אם יוכל לומר על כתב ידו טעיתי במיגו דפרעתי:

ובריב"ש סתצ"ג דכותבין ג"כ הנפק בכתב ידו כמו בחתימת העדים:

וע"ל ס"ס ע"א:

ול"נ דלא קשה מידי דאע"פ שהודה שחייב לו ואפשר דכדי שלא להשביע את בניו אמר כן וכמ"ש לעיל סל"ב ויתבאר לקמן ספ"א אבל כשמקוים כתב ידו לא תלינן דרך השבעה אלא שחייב לו ועדיין לא פרע ולכן קאמר הואיל ומודים כו' אבל כשאינן מודים כו' לא מחייבים משום הודאתו ומ"מ אם מת בנידויו בהא אין לחלק בין אם מקיימין כתב ידו או לא כנ"ל:

מי שלוה מחבירו כו' היינו דתנן כו' בפג"פ (דף קע"ה): ונתנו בינו לבינו דקדק לומר כן דאילו נתנו לו בפני עדים הו"ל דין שטר גמור דקי"ל ע"מ כרתי וכמש"ר בס"ס זה:

לפיכך אמרו כו' עד ותנן הוציא כו' ק"ק למה חזר והביא מ"ש ותנן הוציא כו' הא ע"ז קאי וקאמר לפיכך וי"ל דמביא מזה ראיה דאף אם אין כולו כ"י נמי הוא בכלל הא דתנן כו' שהרי חכמים אמרו שלא ליחתום אינש אסוף מגילתא משום שמא משכח לה אינש דלא מעלי ויגבה בו מכח הא דתנן הוציא עליו כו' ש"מ דהוא בכלל כ"י דתני וכן יש לדקדק קצת מל' המשנה הנ"ל דקתני ז"ל המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח והרי סיפא דכתב ידו דומיא דרישא דשטר מה שטר אפילו גוף השטר אינו מכ"י העדים כן הוא נמי כ"י וגם בפ"ט דגיטין (דף פ"ח) מצינו דקתני כתב סופר ומפרשינן חתם סופר וק"ל: לא ליחתום אינש אלא על ריש מגילתא פי' אם צריך לכתוב שמו כדי שיכירו ב"ד חתימתו (ועל דרך שנתבאר בסמ"ו סי"ו ע"ש) לא יניח חלק למעלה מחתימתו מפני שאותו נייר משליכים אותו הב"ד ודילמא משכח כו':

וכתב הרמב"ן דה"ה נמי לא חתם כו' שם בגמ' פג"פ איתמר ההוא שטרא דהוה נפיק בבי דינא דר"ה דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה כו' וכתבו רבינו ר"ס נ' י"ל דשם הייתי אומר דל"ד קאמר אלא מיירי דהוה חתימתו למטה ולא בא ללמדנו שם אלא שא"צ שיהא שם המלוה מוזכר שם ומש"ה כתבו רבי' בשם רמב"ן:

אפי' לא כתב שמו כו' ג"ז דברי הרמב"ן הביא בעה"ת שי"ג וכתב דיליף לה מדתנן בהמגרש (דף פ"ו) ג' גיטין פסולים וא' מהן כתב בכ"י ואין עליו עדים ואמרי' בירושל' דאע"פ דפסולין גובין בהן מבנ"ח והתם כ"י דומיא דכתב סופר הנזכר שם דמיירי בכ' ולא חתם כו' ע"ש ועמ"ש לעיל בס"מ בשם ר"ת דמשמע דס"ל דאפילו בהודאה אינו חייב כשכתב סתם אני חייב לך מנה עד שיכתוב אני פ' כו' עד"ר שם:

ואינו נאמן לומר להד"ם פי' שיטעון לא לויתי ולא לקחתי ממך מעילם אלא משטה הייתי בך בחתימה זו או שלא להשביע נתכוונתי דאינו נאמן בטענות אלו בהודאה בכתב וכמש"ר בספ"א סכ"ג ע"ש או ר"ל אם תבעו בע"פ והוא טוען להד"ם ואח"כ הוציא זה כ"י זה הוחזק כפרן וק"ל ועמ"ש בהגד"מ מדברי מהרא"י בזה:

ואינו גובה בו מהיורשים פי' אם אין בו אחד מהדרכים שיתבארו בסמוך סי"ג דאז גם במלוה על פה גובה ע"ש: אלא ממנו אם הוא מודה אבל מהלקוחות לא מהני הודאתו לחוב לאחרים וכמ"ש לקמן סע"א: שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור עמ"ש בחידושים: שאין שטר זה שיעבוד קרקעות פי' דאם היה גובה בו ממשועבדים לא היה משתבע אהודאת מקצתו דכמו שאין נשבעין אקרקעות גופא כדלקמן סצ"ה כך אין נשבעין על שיעבודן בהודאה במקצת אבל כ"י כיון שאינו גובה אלא מב"ח נשבעין עליו ולקמן ס"ס פ"ח סל"ח יתבאר דלדעת התוס' והרא"ש דין זה דוקא במי שאין לו בנ"ח ויש לו משועבדים וכמ"ש בדרישה ורבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש לקמן ובלאה"נ צ"ל כן שהרי כתב רבינו שאין שטר זה שיעבוד קרקעות ודין שיעבוד קרקעות עדיין לא נזכר אלא סמך אמ"ש לק' במקומו וכאן למדנו דג' דברים איכא בין שטר גמור לכ"י. אחד שיכול לומר פרעתי. ושאפילו מקויים אינו גובה אלא ממנו ומב"ח. ושאינו נחשב שטר לענין שבועה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודוק:

אלא שכחתי וחתמתי כו' פירוש שכחתי ולא שמתי אנפשאי שיבא תקלה עי"ז וחתמתי אריש מגילתא וק"ל. ונראה דמיירי שטוען טענת ברי לי שלא לויתי אלא שחתמתי כו' ול' שאפשר דכתב לא קאי אלא אמצאה זה ר"ל שאפשר שהוא מצאה ואפשר שאחר מצאה ונתנה לזה אבל לטענת שכחתי וחתמתי כו' לא קאי דאם היה מסתפק בזה הו"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכ"כ בעה"ת בשי"ג וכ' עוד שם בעה"ת וא"ת הא דתנן לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא דילמא משכח אינש כו' מאי נ"מ הא יכול לטעון שכחתי וחתמתי שמי כו' וי"ל דאם יזכור ויטעון האמת אה"נ דמשתבע ומיפטר אבל חיישי' שמא ישכח ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם וכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי וכיון שקיים הלה ח"י יתחייב לפרעו עכ"ל ועד"ר: וכתב עליה מה שרצה או שטוען כו' כצ"ל וכן הוא בס"א: במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי כו' ואין זה מגו גרוע מכח דא"כ שטרו בידו מאי בעי ועד"ר: אבל אם קיימוהו מב' שטרות כו' כדלעיל סמ"ו סכ"ד: כיון דקיום שטרות דרבנן נלע"ד דה"ק כיון דדין קיום שטרות דרבנן א"כ יש בידינו לחלק ולומר דלא הקילו לקיים מתוך שטרות וכתובות אלא בש"ח גמור ולא בכה"ג והטעם די"ל דדוקא בשטר שחתומים עדים הקילו מהכלל שקיי"ל עדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ בכ"י אבל אילו היה דין קיום שטרות דאורייתא והיה בדין מדאורייתא דמקיימין מתוך כתובות א"כ לא היה בידינו לאפלוגי ולומר דבכה"ג לא איירי התורה וק"ל ועד"ר:

ואם כתוב בו שהאמינו עליו ועל יורשיו כו' אינו נאמן לומר פרעתי מדנקט ועל יורשיו משמע דאפילו נגד יורשיו מהני נאמנות וא"כ הא דסיים אינו נאמן ל"ד דה"ה דגם יורשיו אינם נאמנים וכן הוא בהדיא בבעה"ת שי"ג וז"ל ולא מהימן לוה בשבועה ואפילו מיתמי גבי בלא שבועה ורבינו טעמו של דבר נקט גבי לוה וה"ה ביורשיו:

וי"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות פי' צריך שיהא כתוב שקנה ממנו בקנין על הנאמנות ואע"פ שלא היה הקנין בפני עדים אלא בינו לבין עצמו נמי מקרי קנין דלא איברו סהדי אלא לשיקרא:

כתב בעל העיטור שאינו נאמן כיון שאין כאן מגו האי תיבת כיון הוא ט"ס וגם בדפוס ב"י אינו דהא יש כאן מגו אלא שאין אומרים בכזה מגו ולא שייך לומר בו תיבת כיון דמשמע בפסיקותא ועד"ר: ובעה"ת כתב שהוא נאמן ז"ל מור"ש וכן עיקר ועיין בספרי פ"ב דכתובות סכ"ד: לפי שהיה בטוח כו' ע"ל ר"ס מ"ו שכתב רבינו ג"כ פלוגתא ב"ה ובעה"ת בשטר בעדים ואינו מקוים וטוען פרעתי דס"ל לבעה"ת דנאמן וזה הטעם לא שייך שם כולי האי מיהו קצת שייך ועיין מ"ש שם:

ואם הוא תוך הזמן כו' ע"ל סע"ח ובסק"ח: ואם אין כ"י יוצא ממקום אחר כו' הול"ל ג"כ ואינם מודים שהוא כ"י אביהם אלא שסמך אמ"ש לבסוף נשבעים היסת שאינו כ"י אביהם כו': אין גובין דשמא מזויף הוא כלומר נהי דכיון שהוא בא' מאלו הדרכים ודאי חייב לו מ"מ שמא האי כתב מזויף הוא והכתב שאינו מזויף ומקוים שעליו החרימו או הודה מכביש ליה ויגבה עתה בכתיבת יד זה המזויף (בעודו בידו) [בעדי נידוי] או עדי הודאה ואחר זמן יחזור ויוציא הכ"י שאינו מזויף ויגבה שנית. וא"ת יקחו שובר ממנו י"ל דאין מזקיקין היתומים למילתא כזו שיצטרכו לשמור שוברם מהעכברים וכ"כ מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו וכ"כ בשארית יוסף ועד"ר ולפ"ז גם בשטר שאינו מקוים הוה דינא הכי ולא נקט כ"י אלא לרבותא דמציעתא דאפילו בכ"י המקוים אם יש א' מאלו הדרכים גובין מיתמי אבל הוא דוחק דכיון דציוה שהוא חייב לו או החרימו אותו עבור זה הלא הדין נותן דמוציאין בזה מיתמי אפילו בחוב דע"פ וכמש"ר לקמן ר"ס ק"ח ולמה כאן לא יפרע כלום מחשש שיש בידו עוד שטר אחר ודוחק לומר משום דכאן כיון שהן מכחישין לומר שאין זה כ"י אביהן או שאינו ניכר להן ולאחרים הכתב ניכר הרמאות והוא גרע מתביעת ע"פ והיותר נ"ל דשאני הכא דמיירי דלא נראה הכ"י בחיי אביהן בידו ועתה מראהו המלוה לפני הב"ד ומש"ה י"ל דזיוף הוא ומה שאביהן ציוה בחליו שהוא חייב לו בכת"י י"ל דשלא להשביע את בניו אמר כן ובסק"ח מיירי כשציוה לבניו ואמר תנו לבני מנה שאני ח"ל או שהודה בהודאה גמורה או אמר אתם עדים וכאן מיירי דלא ציוה באחד מהעניינים הללו וגם מה שהוא בתוך הזמן אין ראיה דאנן לא ידעינן הזמן אלא מתוך זה השטר הוא ניכר ושמא המלוה זייף השטר והזמן. וגם ממה שהחרימו אותו ומת בנידויו אין ראיה כ"כ די"ל דנידוהו על סירובו מלדין עמו או מאיזה טעם שלא רצה לטעון מזויף הוא ומש"ה החרימו אותו אע"פ שאין הכ"י מקוים דאנן לא טענינן ללוה מה שלא טען הוא עצמו משא"כ בעד יתומים דאנן טענינן להו שמא מזויף הוא ובזה שכתבתי מיושב נמי דל"ת אמש"ר ול"נ דלא מצינו שבועת יורשין כו' דילמא שאני הכא דיש בו אחד מן הדרכים שנפרעין בהן אפילו מהיתומים ומש"ה לכל הפחות ישבע עליהן דלפי מ"ש אין כאן טענה עליהן כ"כ ועוד י"ל שע"כ אין זה טעם דבעה"ת דמצריך להו שבועת היסת מדהצריך לישבע היסת בקמייתא אע"ג דשם לא שייך ה"ט מש"ה כתב ול"נ כו' גם אהאידך וק"ל:

שלא מצינו שבועת יורשים אלא לגבות שכר כו' ל' שאינו מדוקדק הוא ששבועת יורשים היא שבועת המשנה שלא פקדנו אבא שהיא שבועה חמורה ובעה"ת לא אמר שישבעו אלא שבועת היסת ול' הרא"ש שהביא בסמוך שלא נתקנה שבועת היסת כו' הוא יותר מדוקדק. וגם ל' רבינו אפשר לדחוק ולפרש כן וכלומר שלא מצינו אלא ש"י לגבות כו' ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה כן להפוך תיבת אלא קודם שבועת יורשים וק"ל. וא"ת הא כתב רבינו בסס"ו סט"ו ליהח שקנה מהמלוה שט"ח כו' עד ואם מת נשבע היורש שלא פקדנו אבא כו' וכ"כ לקמן בספ"ו י"ל דשאני התם דהיורש מודה שהלוקח נתן לאביו המלוה דמים בעד השטר ואותם דמים נשארו חוב עליו לחזור לשלם להלוקח כ"ז שלא נשבע משא"כ כאן דאין היורשים מודים למוציא השטר כלום וק"ל: אלא מחרימים סתם כולי אם פרוע הוא שיודה ואם אינו פרוע שיעידו ק"ק למה שינה הל' וכתב בתחלה שיודה ואח"כ שיעידו גם ברישא היל"ל שיעידו ושגם המלוה יאמר שהוא פרוע אם האמת כן הוא וכמ"ש אח"ז בסיפא ביתומים ור"ל דברישא אין שייך לומר שיעידו דמיירי דאין בב"ד אלא המלוה עם היורשים והחרם קאי על המלוה שיודה ואף אם היו בב"ד עוד אחרים מ"מ כתב ל' שיודה ללמדינו שעל המלוה שבא לגבות מטילין חרם לנוכח משא"כ בסיפא ביתומים לפטור דאין מטילין עליהן אפילו חרם לנוכח לכן צ"ל שיעידו דאז קאי אחרים אעלמא אמי שיודע מזה אלא שגם היורשים מחוייבים לומר מה שיודעים וק"ל: ואם אינו פרוע שיעידו בתשובה כתב שיעידו גם בס"י כ"כ: אבל גם ל' שיעידו א"ש וכמ"ש וכן הוא בספרי' המדוייקי':

היא בכלל תשובה זו כלומר הוא בכלל מה שהשבתי לך דהא גם בהוציא עליהן כ"י אביהן. אביהן היה חייב לכל הפחות לישבע להן שפרעו אמרינן דיורשיו אחריו פטורין מהשבועה ה"נ אף שבידם פסק דין שהיה אביהן מחוייב לישבע יורשיו פטורין. משא"כ אילו הוה הפס"ד שהיה מחויב לפרוע גם היורשיו היו צריכין לפרוע וק"ל: ואפילו אם לא היה כ"י כו' לשון זה מגומגם קצת דלא הול"ל בתחלה כתב לו בכת"י כיון דסיים וכתב דהדין כן אף אם לא כ"כ בכת"י חאא הול"ל אם מסר לו כתב בפני העדים בין אם הכתב הוא כת"י או כת"י אחר הו"ל שטר גמור כו' ובזה י"ל כיון דכל הסי' איירי מכת"י מש"ה התחיל וכתב ג"כ בכת"י אלא שיש לדקדק עוד מה שסיים וכתב אע"פ שפסק הרי"ף כו' דאין מקומו כאן כלל והו"ל לרבינו לכותבו לעיל ס"ס נ"א ולכאורה נראה דהצעת דברי רבינו הם כתב לו כ"י ונתנו לו בפני עדים כ"ע מודו דמחשב כשטר ואח"כ כתב ואפילו אם לא היה כ"י סובר אני כן ואע"פ שהרי"ף חולק ר"י ורא"ש פסקו כר"א וכו' והעיקר להודיע שבנתן לו כ"י בפני עדים גם הרי"ף והחולקים מודים דדין שטר גמור יש לו הואיל ואיכא תרתי למעליותא אבל לא מצאתי חילוק זה בפוסקים דלהרי"ף יהיה יותר שטר בעדי מסירה משום כ"י. לכן היותר נראה דכתבו כאן ללמדינו דלהרי"ף אפילו בכת"י לא מהני עדי מסירה וק"ל: