כמה דינים מענין שטרות - שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״א

אין בכלל זה מחילה. וה"ה הלואה בחתימת ידו וכ"כ בסמ"ע ס"ק ב' וכן משמע ממ"ש הטור והר"ב דודאי אין הכונה רק על השטר וכו' כולו ופשוט הוא:

וכן שטר שלא ניתן לכתוב אלא העדים כתבוהו מעצמן שלא מדעת הלוה דפסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם דאין דנין על פי אותו שטר כלל וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף ג' סק"ח באריכות וכן משמע מדברי הרא"ש פ' גט פשוט סימן ז' ע"ש וגם בדין טופס שטר שביד הסופר שכתב המחבר נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דאע"ג דבב"י וד"מ וב"ח כתבו דהרא"ש פליג אהריב"ש וכמ"ש הרב בהג"ה כאן מ"מ לפעד"נ דלא פליגי דהריב"ש מיירי שהלוה נתחייב בפני ב' עדים בשטר במנה ולא נתחייב עצמו כלל שיכתוב הסופר השטר רק שהם יכתבו שטר גמור א"כ טופס זה שכתבו בספר הסופר אין לו דין שטר כיון שלא כתבוהו ליתן ליד המלוה שהרי הניחוהו ביד הסופר. אבל הרא"ש מיירי שנתחייב עצמו שהעדים יכתבו עליו שהוא מחוייב לעשות שטר מהיום בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל על עצמו בקנין כן בפני עדים א"כ כל שאינו עושה כן כתיבת העדים עומד במקום כתיבת הסופר כיון שמסרו כתיבתה ליד המלוה ע"ש בריב"ש ובתשו' הרא"ש ותראה שדבריהם מכוונים כמו שכתבתי מיהו נראה דהרא"ש וריב"ש מיירי שהלוה צוה להם לכתוב שטר א"כ השטר ניתן ליכתוב אבל כל שכתבוהו שלא מדעת הלוה פסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם ואין דנין על פיו כלל והעדאת עדים נמי לא חשיב ודוק:

כתקנת הגאונים שתקנו ללוה אם יש לה מטלטלים כו'. משמע אפי' רוצה לשלם קרקע צריכה לישבע ע"פ תקנת הגאונים אם יש לה מטלטלים וכן משמע להדיא בטור ובתשו' הרא"ש כלל ל"ט סימן ה' ודלא כסמ"ע ס"ק ז'. גם דברי הב"ח לא נהירין מה שכתב כאן ומה שכתב הטור לקמן סימן ק"א היינו לדינא דש"ס וכמ"ש שם באריכות ע"ש:

דאשה שוה לאיש כו'. עמ"ש לקמן ס"ס צ"ו בזה:

שיוכל כו' כתב בסמ"ע דהיינו כשכתוב בשטר סתם שיגבה בו המוציאו אבל אם כתוב בו בפי' שיגבה בו בלא הרשאה פשיטא דלא שייך מנהג בזה ובכל המקומות גובים בו בלא הרשאה והב"ח השיג עליו דאם יש מקום שנהגו שאין כופין אף כשכתוב בו בפי' בלי הרשאה אזלי' בתרי' וכן נראה דעת המחבר וע"ל סימן ק"ג ס"ז:

שנהגו במדינה לכתוב כו'. עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סימן ק"ו:

בכל לישנא דזכוותא כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סימן ק"א:

קאי לכל כללי בתחלת ענינא כו'. כתב הסמ"ע נראה דר"ל דמה שקבל עליו לכתוב בכל זכוות' קאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו מתחלה עליהן כו' ונ"ל שלא כיון יפה אלא ה"פ קאי לכל כללי בתחלת ענינא היינו לכל כללי דאחריות שמזכיר בתחלת הענין וה"ה אם כתב ונאמנות שטרא דנן קבילת עלי ככל שטרי כו' קאי לכל כללי דנאמנות ולא לכללי דאחריות וכ"מ להדיא בבעל העיטור סוף מאמר ה' דף י"ב ע"ד וז"ל לרבינו האי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישנא דזכוותא אע"פ דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה אחריות שטרא דנן הכל כתוב למעלה עכ"ל ודוק:

אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה. פי' אע"פ שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות וכדאי' בהריטב"א לא מחשבינ' עד דמפרשי דדילמא לא הי' דעתו לכתוב נאמנות והיינו כשאין ידוע שהלוה ידע שנוהגים לכתוב נאמנות בכל השטרות אבל כשידע המנהג אז אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי דהא כתב הרא"ש והטור כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות כו' דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה כו' ודוחק לומר דהרא"ש והטור מיירי כשכתוב נאמנות בפי' בשטר דהא כיון דתלו טעמא דכל מי שמקנה סודר לכתוב דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה משמע דאפי' לא נכתב השטר עדיין יש לסופר לכתוב בו נאמנות משום דמסתמא היה דעתו גם על הנאמנות וא"כ האיך כ' הר"ב בכאן דלא מחשבינן לנאמנות עד שמפורש אלא ודאי הר"ב מיירי בענין שי"ל שלא ידע מהמנהג והכי מוכח נמי ממ"ש הפוסקים והטור לעיל ס"ס מ"ב לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב עכ"ל ובהכי ניחא מה שהקשה בס' גידולי תרומה שער כ"ו דף ק"ך דברי ריטב"א אהדדי דכתב לדברי רב האי דנאמנות אף ע"פ שנוהגים בכל השטרות לא מחשבינן עד דמפורש והרי רב האי ס"ל דדורשים ל' הדיוט (וכמ"ש הטור לעיל ס"ס מ"ב) וכמ"ש הנ"י ס"פ המקבל על שמו (וכ"כ ה"ה פ"ח מה' שכירות על שמו) והאריך בזה והניח בקושיא ולפמ"ש לק"מ דהא דדורשים ל' הדיוט היינו דוקא כשידוע שידע שהדיוטות נוהגין כן. כן נלפע"ד ודוק ועוד הוכחתי כן לעיל ס"ס מ"ב ע"ש:

על הכפל כו' כ' בסמ"ע סקי"ב דוקא בכה"ג שקבל עליו לשלם כולי האי הוי אסמכת' אבל בקבל עליו לשלם ההוצאה לא הוי אסמכת' כיון שנתחייב לשלם מה שהפסידו ובזה יישב מה שהקשה בד"מ מהך דהם אוביר ולה דגביד נאמן סימן ר"ז ומביאו הב"ח מיהו אם היה לו סחורה מזומנת לקנות וטוען שהיה לו ריוח בו אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמכסידו בטור וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א והטעם דמניעת הריוח לא קרי הפסד כדאיתא בירושלמי הביאוהו הפוסקים המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות וגרע מגרמא בנזקין דפטור ותו דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח דלמא אף היה מגיע הפסד כ"כ הב"ח וע"ל סי' רצ"ב ס"ו בהגה ומ"ש שם אך מה שנראה מדברי הב"ח דקושית הר"ב בד"מ מיתרצא בהכי ליתא דפשיטא דקושית הרב בד"מ עיקרה על תשובת הרא"ש שהוציא הוצאות והו"ל הפסד והיינו שכתב הר"ב בד"מ אבל כאן שמפסידו לא הוי אסמכתא כו' לכך צריכים אנו לדברי הסמ"ע דהרא"ש מיירי שרוצה הוצאות יותר מן הראוי ודוק:

אינו רשאי לעבור כו' כתב הסמ"ע דהיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אבל אי מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתרי' והכי דייק לשון תשובת הרא"ש בטור וכן פסק המחבר בסימן ק"ג ס"ז בהדיא כו' ודבריו ברורים והב"ח כתב וז"ל לכאורה משמע דלפי שנהגו בעיר שלא להוריד מעצמו אע"פ שכתוב כך בפי' בשטר כתב הרא"ש דאינו רשאי אבל אם אין המנהג בעיר יכול לירד מעצמו וקשה דהיאך יכול לעבור על ד"ת לכן נ"ל דס"ל להרא"ש דאפי' לא היה מנהג נמי אסיר כו' ודלא כמהר"ו כהן שכתב בהפך עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דגם למהרו"ך אפי' לא היה מנהג נמי אסור וכמבואר בדבריו להדיא רק דקאמר היכא שהמנהג לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אזלינן בתריה ובזה דבריו ברורים ומוכרחים וכמ"ש וזה ברור:

דאז יצא הקול והיה להם ללקוחות. חשוב שמא נתן לו כתיבת ידו מיד וע"ל סי' ס"ו סל"ה סקי"א [קט"ו]:

שטר לגבות ממשעבדי ונראה דה"ה דיכול לטעון פרעתי דכיון שאין טורף ממשעבדי' לא חשש להניח בידו וכמ"ש לקמן סימן ס"ט סק"ח וגדולה מזו נראה דאפי' העדאת עדים לא הוי דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם כיון שנכתב בלא צואת הלוה וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סק"ח ובס"ז סק"ג ומ"ש הרא"ש בסוף התשוב' ומביאה הטור ס"ס זה ולענין זה היה עדות מעליא לקיי' מה שהודה בפניהם התם מיירי להדיא שמודו בעיקר הדברים שהודה בפניהם דלענין זה הוי עדות שלא יוכל לטעון השטאה או השבעה ע"ש ודוק:

ולא הודה בפנינו סתם שהיה מורה לשון הודאה גמורה רק ביאור מה שהודה כו' שמורה על זכרון דברים בעלמא וע"ל סי' ל"ט סי"א:

שטר שלא נכתב בו שם המלוה אלא שיעבד עצמו הלוה כו' וע"ל ס"ד:

על לאו. אל תשכן באהלך עולה ונראה דמיירי אע"פ שהלוה שותק ואינו מבקש השטר או שרוצה המלוה ליתן לו השטר אלא שדחוהו מיום ליום קמ"ל דמנדין אותו שיתן מיד דאי מיירי שהלוה מבקש השטר והמלוה אינו רוצה ליתנו כלל ל"ל לטעמא שעובר על לאו של דברי קבלה תיפוק ליה שמחוייב להחזיר לו שטרו שלא יתבענו עוד פעם אחר דעל כרחך מיירי כשלא יתן לו שובר דאי נותן לו שובר ליכא איסורא דאל תשכן באהלך עולה וכמו שהוכחתי לעיל סימן נ"ז או אפשר דאפי' נותן שובר איכא איסורא דאל תשכן ואע"פ שהוכחתי בסי' נ"ז דליכא איסורא היינו כשכותב שובר על גב השטר עצמו או כשנשאר חייב לו מקצת דבעל כרחך צריך להשהות השטר אצלו אבל הכא דא"צ להשהות השטר כלל שם מיקרי עולה דדלמא יאבד שובר ולמה לו להשהות השטר אצלו בחנם:

דגופו של נייר שלו הוא. דהלוה נותן שכר הסופר כדלעיל ס"ס ל"ט וכתב הסמ"ע דאם המלו' נתן שכר הסופר מחשב הלואה גביה וצריך הלוה לחזור ולשלם לו אבל מ"מ אין לו למלוה לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר לעיל סימן נ"ז עכ"ל נראה מדבריו דאפי' שיכתוב על גבו שהוא פרוע או שיקרענו אינו יכול לעכבו. ובאמת כן נראה מדברי המחבר בסי' נ"ז אבל כבר השגתי שם עליו והוכחתי. דכשיכתיב עליו שהוא פרוע או יקרענו יכול לעכב הנייר עד שיפרע לו פשיטי דספרא וע"ש בסק"ד ה"א וא"ו באריכות:

אין שומעין לו. ואפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק וע"ל סי' מ"ה ס"ג עיד מזה:

אין כופין כו' שמקבל מתנה הנאה שלו והוא נותן שבר הסופר שם ברשב"א:

אלא אחר הכוונה ע' בספר ב"ש דף ק"ד ע"ג:

מכתיבת יד סופר העיר פי' כתיבתן וחתימתן דמשום חשש זיוף רגילים לתקן כן שלא יקחו סופרים ועדים מאן דהו והעיקר תלוי בחתימת העדים וק"ל:

אין בכלל זה מחילה וכו'. וה"ה הלואה בחתימת יד הלוה ג"כ אינו בכלל דזיל בתר טעמ' דאמרינן הודאה [פי' בחתימתו] כמאה עדים דמי אלא שמעש' כך היה שנשאל הרא"ש על שטר מחיל' מ"ה נקט' המחבר גם משום אורח' דמלת' נקט שרוב המלוים אינם מלוים כ"א בשטר שיש בו עדים שיוכל לטרוף ע"י מלקוחות וממקבלי מתנה משא"כ בחתימת ידן אבל במחיל' אין נ"מ בזה וק"ל:

וחתום עליה ראובן. פי' ואפי' אם הכתב של גוף המחיל' היא מכתב יד אחר שאינו מסופרי העיר ולא מכתיבת יד ראובן וכ"ב הטור:

רק על השטר החתום בעדים. והיינו שטרי הלואות ושל מקח וממכר שלוקחים עדים המפקיעים קול ויכול לטרוף על ידו מלקוחות וק"ל:

טופס השטר וכו'. ז"ל הטור שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני כך וכך זהובים שיתנם לו לזמן פלוני בנאמנות ואחריות ובכל יפוי כח שיפה הסופר וחותמים העדים למטה וזהו נקרא טופס של זכירה שרשמו לזכרון הדברים שנעשו לפניהם בשעת הקנין כדי לכתוב שטר גמור ע"י זה כשיהיו פנויין:

דהוי מפי כתבן פי' וכתיב ע"פ שני עדים ודרשינן ולא מפי כתבן אבל שטר הניתן להכתב ולהיות ביד הלוקח או ביד המלו' התירו חכמים משום תיקון העולם וכמ"ש הטור והמחבר בסי' כ"ח סי"ב ע"ש ומ"ש מור"ם ואיכא למימר שטעו ור"ל איכא למימר שטעו וכתבו ונתנו לו שטר שאינו עומד להכתב ולא אמרינן אף שמסתמ' לא ניתן להכתב דלמא אישתני דעת לוה זה וא"ל לכותבו:

אם יש לה מטלטלים בפריש' כתבתי דאינו ר"ל שרצונה לשלם בקרקע והמלוה אומר שיש בידה מטלטלין לפרוע מהן וקאמר שצריכה לישבע ע"ז שאין לה דז"א מתקנת הגאונים דלא תקנו שבועה אלא אמי שאו' אין לי במה לפרוע כלל וכמ"ש לקמן הטור ובדברי המחבר סי' צ"ט וק"א בס"ד אלא מפני שכל הטוען אין לי מסתמ' אם היה לו קרקעות היה זה ידוע משא"כ במטלטלים דיכול להיות שיש ממון בחדרו או מופקד ביד אחר בסוד מ"ה קאמר דישבע ע"ז כתקנת הגאונים שאין לו ואגב זה מגלגלין עליו ג"כ אם יש לו קרקע משום צד:

שיוכל כל המוציאו לגבות בו בלא הרשאה כו'. עיין בתשובת הרא"ש והביאו הטור שמשמע ומוכח משם דאם כתב בשטר בפירוש בלי הרשאה פשיטא דגובים בו בכל המקומות דכל תנאי שבממון קיים ודוקא אם לא כתב בשטר בפירוש "בלא הרשאה אלא כתב שיכול לגבות בו כל המוציאו בזה כתבו כמו שכתב המחבר כאן דבכל המקומות מסתמ' יכולין לגבות בו בלא הרשאה אם לא במקום שנהגו שלא לגבות בו אם לא כתב בשטר בפי' בלא הרשאה וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' של"א והביאו מור"ם בהגהותיו ר"ס ס"ו ע"ש וע"פ הדברים האלה היה נראה דגם דברי המחבר צריכין לפרש כן דאינו ר"ל שכתב בשטר בהדיא בלא הרשא' אלא ר"ל שטר שכתוב בו שכל המוציאו יכול לגבות בו כוונתו הוא אפי' בלא הרשאה וע"ז מסיק וכ' דאם אין מנהג כו' אלא דא"כ קשה דלא ה"ל לסתום אלא לפרש וצ"ע:

בין יהודי בין עכו"ם פי' ולא אמרינן מדלגבי עכו"ם לא חל התנאי דהא איסור יש בדבר לא יחול ג"כ גבי ישראל אחר המוציאו ועד"ר:

דלא כאסמכת' כו'. ע"ל סי' מ"ב סעיף י' דכ"כ כדי להיות יד בעל השטר על העליונ' ודורשין מחמתו ל' השטר ליפוי כח דבעל השטר ודלא כטופסי דשטרי ע"ל סי' קי"ג דפרשו הטור דר"ל דנכתב לגבות בו מיד ולא שטופס השטרות כך הוא:

קאי לכל כללי בתחלת ענינא. כל זה הביא הב"י תשובת רבינו האי בסי' זה סס"ג עיין שם ונרא' דר"ל דמה שקיבל עליו לכתוב בכל זכוותא קאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו עליהן שזולתן לא היה נגמר ענין השטר וז"ש בתחלת ענינא שכל המתחייב נפשו בשט"ח מסתמא דעתו בתחל' אאותו ענין הוה ובסי' ע"א סכ"ב שם חזר הב"י להביא זה וכ' בה דתחות ענינא והיא היא וגם שם לפני זה הביא ב"י לשון ריטב"א שכ' ג"כ עד"ז ע"ש:

על הכפל. בספרי הטור המדויקים כתוב עד הכפל והיה נראה דדוק' בכה"ג דקיבל עליו כולי האי מחשב אסמכתא וכמו אם לא אעביד אשלם אלפי זוזי אבל בחיוב סתם הוצאה אין זה אסמכתא אלא אמרינן ביה ג"כ כל תנאי שבממון קיים וכן משמע מתשו' הרא"ש גם הביאה הטור בסי' ע"א סכ"ב ומור"ם הביאו שם בש"ע בהג"ה בס"ס ג' ע"ש גם בד"מ כתוב דלא מקרי זה אסמכתא כיון שקיבל עליו לשלם הוצאות וה"ל בכלל אמרם כל תנאי שבממון קיים ותמה על הרא"ש שכ' דה"ל אסמכתא ולפי מ"ש ניחא דלא קרי ליה אסמכת' אלא בתנאי דקיבל עליו עד הכפל דאף אם אירע דהוציא עליו כ"כ מסברא י"ל דלא עלתה על דעתו שיוציא כ"כ וע"ד אסמכת' כ' לו כן וכמ"ש בהגד"מ ע"ש וגם עיין בס"ס י"ד דלא כתבו הטור והמחבר דא"צ לשלם לו הוצאה אם לא משעת סירובו ואילך אלא כשלא קיבל עליו בפירוש ודו"ק:

וע"ל סי' ר"ז כו'. פי' שם מפורש בטור ובדברי המחבר בסי"ח דל"מ כתיבת דלא כאסמכתא היכי דמפורש בשטר או דאנן חזינן דהוא אסמכתא ע"ש:

אינו רשאי לעבור על דברי תורה כו' והיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אז י"ל דאף דכותבין כן בשטרות לא היה דעתו אלא כשלא ימצא דיין וכדמסיק אבל אי מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתרי' כיון דקיבל כן עליה בשטרא והכי דייק ל' תשובת הרא"ש שכ' הטור כאן שמסיק בה וכ' ז"ל ויש לפרש מה שנהגו לכתיב בלי רשות כו' כגון שלא מצאו דיין כו' וכן שינה ושילש הרא"ש בדבריו דיש לפרש כו' ותלה דברים כאלו במנהג ע"ש וכן פסק המחבר בסי' ק"ג ס"ז בהדיא וכ' ז"ל מקום שנהגו לכתוב בשטרו' שיוכל לירד לנכסי הלוה בלא שומא כו' אם נהגו שלא לירד כו' אין לירד כו' מוכח מדבריו הא במקום שנהגו לירד דאין למחות בידם ע"ש והוא ג"כ מתשובת הרא"ש והטור הביאם שם ומכאן ראיה למ"ש בסימן כ"י בדרישה ובסמ"ע דאם כתב בפי' שידון עמו בדין עכו"ם מפני הזכות שיש לו בדיניהם יותר מבדין ישראל צריך לדון עמו בדיני עכו"ם אף במקום שיש דייני ישראל שיכולים לדונו ולהוציאו מידו והיינו דוקא במקום שיש איסור לדייני ישראל לדון בדיני עכו"ם כגון להוציא מידו ממון שעבר עליו השמיטה וכיוצא בו אבל במקום שאין איסור ידונו דייני ישראל באותו זכות שיש לו לפני דייני עכו"ם מאחר שקיבל עליו וחייב נפשו בזה וע"ד שכ' מור"ם בהגה לקמן ס"ס שס"ט ע"ש:

שנתחייב לו בכל סך כו'. בפרישה כתבתי דנראה דהמעשה כך היה שראובן ושמעון היו שותפין בכמה ענינים והתחייב שמעון עצמו נגד ראובן בשטר עד אלף זהובים והיה כתוב בשטר ששטר זה נתן לו באופן שכל מה שיודע ע"פ החשבון שנשאר לראובן בידו ויתן לו אותו כתוב וחתום בחתימת ידו יתחייב לו באותו סך בשטר זה שהוא בעדים לטרוף בו מהלקוחו וכתבו אלף זהובים משו' שיודע שיותר מזה ודאי אין לו בידו אלא פחות מזה מה שיהיה (ועפ"ר שכתבתי שם עוד פי' אחר) ונסתפק השואל מאיזה זמן יגבה אם מא' בניסן מזמן השטר או מזמן קיומו דכת' ידו שהית' באחד באייר דע"י נתברר כמה הי' חייבלו אבל מזמן כתיבת היד פשיטא דלא יטרוף דכתי' בלא קיום אין בו ממש והשיב דיטרוף מזמן השטר דמאז היה להם ללקוחו' למנוע מליקח מיד שמעון דהרי אז יצא הקול וכ"ש דמחשב מוקדם לב"ח שלוה אחר זמן ההוא לענין גביית בני תרי וכמ"ש בסי' ק"ד) ואין להם לו' כל זמן שלא נתברר ע"י כתיבת ידו כמה חייב לו אין כאן חוב ברור ומ"ה קנינינו מחשב מוקדם דמ"מ היה להם למנוע מלקנות שמא נתן לו כתיבת ידו מיד דהא אין לכתיבת יד קול דיאמרו סמכנו לקנות כל זמן שלא יצא הקול דכתיבת ידו וכ"כ בתשובה שם וגם לקיום ב"ד דכתיבת יד אין לו קול לסמוך עליו ומה"ט אין טורפים בשטר כתיבת ידו אע"פ שהוא מקוים בב"ד וכמ"ש בסי' ס"ט ועפ"ר:

לוי נתן לי משכון כו' ר"ל לוי בקש משמעון שיאמר לעדים שיכתבו שטר עליו איך שהוא חייב לראובן מאה זהוב' ואותו השטר ימסרו העדים ללוי ועשה לו כן מאיזה טעם ידוע אצלו בדבר זה וכדי שיהא שמעון בטוח שלא יגיע לו היזק מזה השטר נתן לוי ביד שמעון משכון שכל היזק שיגיענו יקחנו מהמשכון וק"ל (ועפ"ר שם כתבתי עוד פירוש אחר) .

שמעון נאמן בשבועה. לשון הטור במגו דהיה יכול שמעון לו' לראובן לך פרעתי והיה נאמן בשבועה מאחר שאין השט"ח יוצא מתחת יד ראובן גם עתה נאמן לו' לו אתה לא הלויתני מעולם ואינו סותר בדבריו האחרונים את הראשונים שאמר לפני העדים אלא מתרץ דיבורי' עכ"ל בקיצור:

מפני שלא הוציאו בחיי אביו פי' שטר שנכתב שנתחייב ראובן לשמעון מנה הוציא שמעון על בן ראובן לתובעו בו והבן רוצה לפסלו ואו' כיון שלא הוציאו בחיי אביו ודאי היינו משום שידע שמעון שראובן היה יכול לברר שהוא פסול או שהוא פרוע:

אין השטר נפסל בכך בתשובת הרא"ש כ' טעם דיכול להתנצל ולומר לא היה השטר בידי לתבוע את אביך וגם בשעת עניי לא היה בידי ועד"ר:

ולא הודה בפנינו כו' כ"כ הנוסח ג"כ בתשובת הרא"ש ובספרי טור של קלף ולפ"ז צ"ל דמ"ש בשטר ביאור מה שהודה בפנינו תוספות תיבת ביאור הוא מגרע כח לשון הודאה שכ' אח"כ שהודה בפנינו דל' ביאור מורה על חשבון בעלמא ולא שהיתה הודאה גמורה והוא קצת דוחק. ובכל ספרי הטור הנדפסים לא כתוב בהן תיבת ולא אלא תיבת אלא הודה בפנינו ועפ"ר שם כתבתי ביאורו ודו"ק:

על לאו דדברי קבלה. והוא אל תשכן באהלך עולה:

דגופו של נייר שלו. דהלוה נותן שכר הסופר וכמ"ש הטור לעיל סי' ל"ט סכ"בע"ש ואם נתן המלוה שכר הסופר מחשב הלואה גביה וצריך הלוה לחזור ולשלם לו אבל מ"מ אין לו למלוה לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר לעיל סי' נ"ז סעיף א' ועמ"ש בדרישה:

ולא הבין כו' אין שומעין לו דה"ל לומר כן מתחלה אינני מבינו תפרשוהו לי ואדע וכל שתיקה בעניינים אלו ה"ל כקבלה שקבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן וע"ל סי' מ"ה ס"ג:

וה"ה בשאר דקדוקים כו'. עד וכמו שנתבאר בסמוך ר"ל מיד אחר זה בסט"ו כתבו המחבר וא"ת א"כ למה כתבו מור"ם כאן י"ל משום שיש לטעות ולפרש דמ"ש בסמוך דיש לדקדק בלשון השטר ולא אמרינן כו' ר"ל דמדקדקין ולא חיישינן דהאי גברא לא גמיר אבל אם אירע דטעין כן ה"א דשומעין לו קמ"ל מור"ם כאן דכמו שמי שטוען על כתובת אשתו שלא הבינה אין שומעין לו כן הדין נמי בשאר דקדוקים וק"ל:

אין כופין אותו. שם מפרש הרשב"א הטעם משום דמקבל מתנה שנל הנאה שלו עליו מוטל ליתן שכר הסופר ודמי הנייר נמצא שהשטר שלו לצור ע"פ צלוחיתו משא"כ בשטר הלואה וכנ"ל בסעיף י"ב:

אלא אחר הכווו' וכן הדין בנדרים וכמ"ש בי"ד בסי' רי"ח ע"ש:

(בש"ע ס"ד כל המוציאו כו') בסמ"ע הקשה דהא אם כתב בפי' בלא הרשא' פשיטא דגובה בו בכל המקומות ולעד"נ הדברים כפשוטן דס"ל להמחבר כי היכא דס"ל להרא"ש בדינא דכל המוציאו וכו' אע"פ שמן הדין מועיל זה מ"מ במקום שנהגו שלא לגבות בטל הדין וה"ה בדין בלא הרשא' דאם יש מקום שנהגו שאפ"ה לא נגב' בלא הרשא' ודאי אזלי' בתרי':

(שם ודוקא שהמוצא הי' ילוד כו') מזה נ"ל בא' שנתן ממרנ"י על עצמו בענין שלא חייב מן הדין רק שהתחייב עצמו בממרנ"י זאת ואח"כ הוציאו מי שלא נולד בשעת כתיבת ממרנ"י אין יכול להוציא ממון עי"ז דלא אישתעבד מעיקרא לזה כי היכא דאמרי' הכא בשטר שכתוב בו כל המוציאו כו'

(סעיף ו' אבל אם לא מצא כו') הסמ"ע מביא כאן ראי' דמהני באם כתב בפי' שידון בדיני עכו"ם כבר כתבתי סי' כ"ו דדברים תמוהים מאוד כתב בזה ומכאן אין ראי' דודאי כל שאין כאן איסור אם נמשין מדעת שניהם כגון שלא תשמטנו בשביעית ע"ז חל הקנין כל ששניהם מסכימים ע"ז בפירוש משא"כ בלילך לפני הדיינים עכו"ם שיש איסור אפי' אם שניהם מסכימים על זה בפירוש ודאי הקנין בטל בזה אפי' יש תנאי בפי':

(סעיף ז') עד אלף זהו' נ"ל דוקא באופן זה שהוזכר עכ"פ סך היותר גדול דאם לא הוזכר סך כלל הוי דבר שאין לו קצבה ולא טריף לקוחות בשטר כזה דה"ל דבר שאין לו קצבה וכן כתב סמ"ע סי' ש"ך:

בטור סוף הסי' כתוב ולענין זה הוי עדות מעלי' כו' קשה דמשמע שיש עכ"פ חילוק ביניהם לענין חשבון במה שהוא רוצ' לעשות חשבון וא"כ יהא נאמן בזה במגו דאי בעי אמר משטה אני בך דהי' מועיל אם אומר כן כמ"ש לפני זה וי"ל דכיון שיש עדים שכבר עשו חשבון אנן סהדי שלא שיירו אז שום חשבון ממיל' הוי מגו במקום עדים ומ"ש הרא"ש שאינו מדריש בחשבון י"ל דלכאורה הא תפי מכחיש לא מהני מידי דהא יש עדים שעשו חשבון מה אית לי' למימר שמשט' בו הא כתב הטור דבר זה אח"כ וגם לא אמר משטה כו' ונראה דה"ק אלו הי' מכחיש היינו טוענים שלא להשביע כמ"ש סי' ל"ב ס"ז וכיון שאינו מכחיש אין אנו טוענים בשבילו וגם הוא עצמו אינו אומר כן:

(סעיף ח' לוי נתן לי משכון) פי' הסמ"ע נ"ל דחוק בזה וה"פ לוי נתן לי משכון שאמשכן אותו לצורכי וע"ז נתתי לו שטר אלא שבקש ממני שאכתוב לו השטר כאלו הוא שייך לראובן ועכשיו שהחזרתי לו משכונו החזיר השטר:

בכלל. וה"ה הלוא' בחתימת יד הלו' ג"כ אינו בכלל דזיל בתר טעמא כ"כ הסמ"ע וע"ש:

טופס. ז"ל הטור שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' כך וכך זהו' שיתנם לו לזמן פ' בנאמנות ואחריות ובכל יפוי כח שייפה הסופר וחותמים העדים למט' זהו נקרא טופס של זכיר' שרשמו לזכרון הדברים שנעש' בפניהם בשעת הקנין כדי לכתוב שטר גמור ע"י זה כשיהיו פנויין עכ"ל הסמ"ע:

ליכת'. אלא שהעדים כתבוהו מעצמן שלא מדעת הלו'. ש"ך:

כתבן. אבל שטר הניתן ליכתב התירו חכמים מפני תיקון העולם כמ"ש הט"ו בסי' כ"ח סי"ב ע"ש. סמ"ע:

חולקין. והש"ך כת' דנ"ל שאין כאן מחלוקת כלל דהמחבר שהוא דעת הריב"ש מיירי שהלו' נתחייב בפני ב' עדים בשטר במנה ולא נתחייב שיכתוב הסופר השטר רק שהם יכתבו שטר גמור א"כ טופס זה שכתבו בספר הסופר אין לו דין שטר כלל כיון שהניחוהו ביד הסופר ולא כתבוהו ליתן ליד המלו' והי"ח שכת' רמ"א הוא דעת הרא"ש מיירי שנתחייב שהעדים יכתבו עליו שמחויב לעשות שטר מהיום בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל בקנין כן בפני העדים א"כ כל שאינו עושה כן עומד כתיבת העדים במקום הסופר כיון שמסרו כתיבתם ליד המלו' ע"ש בריב"ש ובתשובת הרא"ש ותמצא דבריהם מכוונים כמ"ש מיהו לכ"ע צריך שיצו' הלו' לכתוב אבל שלא מדעת הלו' פסול ואין דנין על פיו כלל והעדאת עדים נמי לא חשיב עכ"ל:

מטלטלים. כת' הסמ"ע דאינו ר"ל שרוצ' לשלם בקרקע והמלו' אומר שיש בידה מטלטלים לפרוע מהן דזה אינו מתקנת גאונים דלא תקנו שבוע' אלא למי שאומר אין לי לפרוע כלל כמ"ש הט"ו בסי' צ"ט וק"א והש"ך חולק ע"ז וס"ל דגם אם רוצה לשלם בקרקע תקנו הגאונים שבוע' וכת' דכן משמע להדיא בטור ובתשו' הרא"ש ומ"ש הט"ו בסי' ק"א היינו לדינא דש"ס עכ"ל:

מנהג. כת' הסמ"ע דאם כתוב בשטר בפירוש בלי הרשא' פשיטא דגובין בו בכל המקומות והש"ך כת' דהב"ח השיג עליו דאם יש מקום שנהגו שאין כופין אף כשכתוב בו בפירוש בלי הרשא' אזלינן בתריה וכן נרא' דעת המחבר עכ"ל (וכ"כ הט"ז ע"ש):

ילוד. (כת' הט"ז ז"ל מזה נ"ל באחד שנתן ממרנ"י על עצמו בענין שאינו חייב מן הדין רק שהתחייב עצמו בממרנ"י זאת ואח"כ הוציא' מי שלא נולד בשעת כתיבת הממרנ"י א"י להוציא ממון עי"ז דלא אשתעבד מעיקרא לזה כמו דאמרינן הכא באם כת' כל המוציאו כו' עכ"ל):

כאסמכתא. ע"ל סי' מ"ב ס"י דכ"כ כדי להיות יד בעה"ש על העליונ' ודלא כטופסי דשטרי פירש הטור בסי' קי"ג דר"ל דנכתב לגבות בו מיד ולא שטופס השטרות כך הוא עכ"ל הסמ"ע:

כללי. כת' הסמ"ע נרא' דר"ל דקאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו עליהן שזולתן לא הי' נגמר ענין השטר והש"ך כת' עליו דלא כיון יפה אלא ה"פ דקאי לכל כללי דאחריות שמזכיר בתחלת הענין וה"ה אם כתוב ונאמנות שטרא דנן קבילת עלי ככל שטרי כו' קאי לכל כללי דנאמנות ולא לכללי דאחריות עכ"ל:

דמיפרשי. פירוש אע"פ שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות דדלמא לא הי' דעתו לכתוב נאמנות והיינו כשאין ידוע שהלו' ידע המנהג אבל כשידע המנהג אז אפי' לא נכתב כנכתב דמי וע"ל ס"ס מ"ב עכ"ל הש"ך וע"ש:

הכפל. כת' הסמ"ע נרא' דדוקא בכה"ג דקיבל עליו כולי האי הוי אסמכתא וכמו אם אוביר ולא אעביד כו' אבל בחיוב סתם הוצא' אין זה אסמכתא אלא אמרינן בזה כל תנאי שבממון קיים וע"ל ס"ס י"ד וכ' הש"ך ומיהו אם הי' לו סחור' מזומנת לקנות וטוען שהי' לו ריוח בו אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמפסידו פטור וכמ"ש הב"י בשם הרשב"א והטעם דמניעת הריוח לא קרי הפסד וע"ל סי' רצ"ב ס"ז בהג"ה עכ"ל:

ר"ז. בס"ח שם מפורש דלא מהני כתיבת דלא כאסמכתא היכא דמפורש בשטר או אנן חזינן דהוי אסמכתא ע"ש:

רשאי. והיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אבל מקום שיש מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתריה כיון דקיבל עליו כן בשטרא וכן משמע בהדיא בסי' ק"ג ס"ז ע"ש ובס"ס שס"ט עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

ממון. ז"ל הסמ"ע נרא' דהמעש' כך הי' שראובן ושמעון היו שותפין בכמה ענינים והתחייב שמעון נגד ראובן בשטר עד אלף זהובים והי' כתוב בו ששטר זה נתן לו באופן שכל מה שיודע ע"פ חשבון שנשאר לראובן בידו ויתן לו אותו כתוב וחתום בח"י יתחייב לו באותו סך בשטר זה שהוא בעדים לטרוף בו מהלקוחות וכתבו אלף זהובים משום שיודע שיותר מזה ודאי אין לו בידו אלא פחות מזה מה שיהי' ונסתפק השואל מאיז' זמן יגב' אם מאחד בניסן מזמן השטר או מזמן קיומו דכת"י שהי' באחד באייר דע"י נתברר כמה חייב לו והשיב דיטרוף מזמן השטר דאז יצא הקול וה"ל ללקוחות למנוע מליקח וכל שכן דמחשב מוקדם לבע"ח שלו' אחר זמן ההוא ואין להם לומר כל זמן שלא נתברר ע"י כת"י כמה חייב לו אין כאן חוב ברור דמ"מ הי' להם למנוע מלקנות שמא נתן לו כת"י מיד דהא אין לכת"י קול וגם לקיום ב"ד דכת"י אין לו קול לסמוך עליו ומה"ט אין טורפין בשטר כת"י אע"פ שהוא מקוים בב"ד כמ"ש בסי' ס"ט עכ"ל:

לוי. ר"ל לוי בקש משמעון שיאמר לעדים שיכתבו שטר עליו שחייב לראובן ק' זהובים והשטר ימסרו ללוי ועשה לו כן מאיז' טעם שהי' לו וכדי שיהא שמעון בטוח מהיזק נתן לוי בידו משכון שאם יגיענו היזק יקחנו מהמשכון. סמ"ע:

אביו. פי' שטר שנתחייב ראובן לשמעון מנה הוציאו שמעון ותבע לבן ראובן והבן רוצ' לפוסלו כיון שלא הוציאו בחיי אביו מסתמא ידע שראובן הי' יכול לברר שהוא פסול או פרוע. שם:

נפסל. הטעם כת' הרא"ש בתשוב' דיכול להתנצל ולומר לא היה השטר בידי בזמנים הללו. שם:

ממשעבדי. נרא' דה"ה דיכול לטעון פרעתי דכיון שאינו טורף בו לא חשש להניחו בידו כמ"ש בסי' ס"ט וגדול' מזו נרא' דאפי' העדאת עדים לא הוי דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם כיון שלא צוה הלו' לכתוב ע"ל סימן ל"ט. ש"ך:

ולא. כת' הסמ"ע לפ"ז נ"ל דתיבת ביאור שכתוב בשטר מגרע כח לשון הודא' שכ' אח"כ שהוד' בפנינו דלשון ביאור מור' על חשבון בעלמא ולא הודא' גמור' והוא קצת דוחק ובכל ספרי הטור לא כתוב בהן ולא הוד' רק אלא הוד' בפנינו כו' עכ"ל:

לנדותו. נרא' דמיירי שדוח' אותו המלו' מיום ליום אז מנדין אותו שיתן מיד אבל אם אינו רוצ' ליתנו כלל תיפוק ליה שמחויב להחזיר שטרו שלא יתבענו עוד הפעם וכ"כ הש"ך וע"ש:

שלו. דהלו' נותן שכר הסופר ואם נתן המלו' שכר הסופר מחשב הלוא' גביה וצריך הלו' לחזור ולשלם לו ומ"מ אין לו לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר סי' נ"ז ס"א עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ע"ז נרא' מדבריו דאפי' אם יכתוב ע"ג שהוא פרוע או שיקרענו א"י לעכבו ובאמת כן נרא' מהמחבר שם אבל כבר השגתי עליו והוכחתי דבענין זה יכול לעכב הנייר עד שיפרע לו פשיטי דספרא וע"ש באריכות עכ"ל:

אין. ואפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק וע"ל סי' מ"ה ס"ג. ש"ך:

אותו. הרשב"א מפרש הטעם שמקבל מתנ' כל הנא' שלו והוא נותן שכר הסופר משא"כ בשטר הלוא'. סמ"ע:

הכוונ'. כת' הסמ"ע דכן הדין בנדרים כמ"ש בי"ד סי' רי"ח ע"ש ובס' באר שבע דף ק"ד ע"ג:

קהל שתקנו. תקנת הקהל שמועיל ב"ב ח' ב' ורשאין בני העיר כו'. ואמרי' בירושלמי דמגילה ז' מבני העיר כבני העיר אי בשקבלו עלייהו אפי' א' אלא בסתם:

אין בכלל כו'. כמ"ש שם בת' דכתיבת ידו כולו של בע"ד לא היתה התקנה וא"כ ה"ה בחת"י כדמוכח בכתובות אבל אמגילתא לא כו' וב"ב קע"ה א' ועוד דהודאת בע"ד כמאה עדים וע"ל סי' ע"א ס"ד אע"פ שפסל עדים:

טופס השטר. דאל"כ לא היו רשאים להעתיק הטופס העדים כמ"ש בב"ב קע"א או עדים שעשו כו':

דכל שלא. יבמות ל"א ב' היכא לעביד כו' וע"ש ברי"ף ואע"ג שחלקו עליו וס"ל אע"פ שהוא ביד העדים אעפ"כ דין שטר יש לו יש לתרץ שם בתי' הרי"ף כיון דא"א למסרו לא לידה ולא לידו כמ"ש שם בגמ' אין לו דין שטר וז"ש דכל שלא כו' וע"ש בתוס' ד"ה דחזו. ועוד דהתם לא היה כו':

וכן שטר. כתובות כ"א ת"ר כותב כו' וע"ש בתוס' ד"ה ר"י. וי"ל דלא חשיב שטר אלא כו':

מיהו יש חולקין כו'. דס"ל כתי' ראשון שבתוס' שם וי"ל דבפ"ד אחין חיישי' כו' וכ"כ ביבמות שם ואר"י דה"נ אם היו כו':

שנתחייבה לישבע. דמשבעין ג"כ את האשה כמ"ש בסי' צ"ו כמו שהוכיחו מהא דכתובות תשבע בתחלה ובסוף ואפי' לא שמעו בו שמת שם ק"ז א' כ"ש לגבי אחרים:

כתקנת הגאונים. וסמכו אהא דמשביעין שאינו ברשותו כמ"ש במרדכי רפ"ג דב"מ ע"ש:

(ליקוט) אם יש כו'. מ' אפי' רוצה לשלם קרקע צריכה לישבע ע"פ תקנת הגאונים. ד"מ ר"ס צ"ט והסמ"ע דחה ואמר שר"ל שאין לו אף קרקע ע"ש ודבריו תמוהין שהרי ברא"ש שם כלל ל"ט ס"ה ובטור סיים דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כ"א יאמר איני רוצה ליתן מטלטלין או לישבע תגבו לבע"ח קרקע וכ"ד הרשב"א סי' אלף כ"ו כמ"ש ד"מ שם והביאו ב"י בסי' ק"א ס"ז ואף שדחה הסמ"ע ואמר דהתם משום דאמיד ליתא כבר דחאו ש"ך בסי' ק"א סק"ה ע"ש אבל בסה"ת ש"ד ח"א כ' דלא משבעינן ליה וכ"כ בעה"ע וכ"כ המרדכי ר"פ המפקיד לשיטתו דמדינא דש"ס משבעינן על טענת אין לו ממש"ש משביעין אותו שאינה ברשותו דמשביעין על טענת ספק כיון דמעיקרא היה ברשותו ונתחייב אל תפטרנו מספק ה"נ משא"כ בכה"ג כו' דשמא לא ה"ל מזומנים כשהגיע זמן הפרעון וראיה ממ"ש בפסחים ל"א א' אי פיקח כו' ואמאי יאמרו אנו רוצים דוקא מטלטלין אלא שטוען אין לו. ודבריו צ"ע דחכמים ילמדו לטעון שקר להפסיד יתומים ועוד מאי פריך בכתובות ק"י א' ועוד ליגבינהו כו' נימא דמתני' מיירי בידוע שי"ל מטלטלין וכי א"א לאוקמי מתני' אלא באינו אמיד וטוען שקר וקושיא הנ"ל כבר תי' תוס' שם צ"ב א' ד"ה אי כו' ועוד הביא המרדכי בפ' הכותב שם והג"מ סי' נ"ג ממש"ש פ"ו א' ההוא תולה כו' ולא השביעוהו וז"ש בסי' ק"א ס"א ואם אינו כו' ואפי' כו' וכ"פ שם בס"י ואינו מוכרח ועתוס' שם ד"ה ההוא כו' ובלא"ה אינו מוכרח שנמצא קודם השבועה שקרן לכן לא האמינוהו וכמש"ש ושם ובש"ע שם והיכא דאמר אין לי כו' ואף לדברי המרדכי והג"מ כ' הש"ך שם דהיינו לדידהו דס"ל מדינא דגמ' צריך לישבע אבל לתקנת הגאונים אין ראיה ע"ש ודברי ש"ע סותרים זא"ז (ע"כ):

דאשה שוה. ב"ק ט"ו א' ושאר מקומות:

(ליקוט) שטר כו'. עבה"ג ס"ק ז' וכ"כ בסמ"ע ודבריהם נכונים דודאי כל תנאי שבממון קיים ודלא כש"ך וראייתם ממ"ש בסי' ק"ג ס"ז תמוה דשם משום לעבור על ד"ת הוא ואף שם משום דנוכל לפרש כוונתם אם לא ימצא דיין וע"ל בסי' זה ס"ו ובסמ"ע שם ובסי' כ"ו ס"ק י"א אבל כו' דלא תליא כ"כ בפירוש בלא הרשאה או לא וכ"נ דעת הש"ע שכ' בהדיא בלא הרשאה וכמ"ש בש"ך דאף שכ' בסתם כל המוציאו כל תנאי שבממון קיים אלא שבתשובה שם לפי שרגילין לכתוב לחיזוק בעלמא וגם נאמנות רגילין לכתוב בלא צווי הלוה ועסי' ע"א סי"ד לכן כ' שנהגו שם שאין גובין בלא הרשאה אם לא שכ' מפורש אף בלא הרשאה והטעם דזה לא נהגו לכתוב מעצמם אבל ודאי לא תליא בזה כלום וז"ש בש"ע אם אין כו' והטעם דמנהג העיר הוא ע"כ משום דכותבין בלא צווי הלוה אבל בצוויו תנאי קיים אף נגד המנהג וכמ"ש תוס' בב"מ פ"ג א' ד"ה השוכר וכ"ה בגמ' שם ב' וכמש"ל ר"ס של"א ואף שבסי' ע"א כ' אם העדים כו' כאן א"צ לזה כיון שהמנהג כן (ע"כ):

תנאו קיים. ב"מ צד א' ושם קד א' שכ"כ לו אם כו':

ואפי'. ע"ל סי' נ"א ס"ו בהג"ה וכן כו' ועוד דיש לדונו בענין שלא יעבור על ד"ת כמש"ל ס"ו:

ודוקא שהמוציא. גטין יג ב':

כ"ד שנהגו. כ"כ תוס' בב"ב מ"ב ד"ה איכא:

והאי מאן. כ"כ הרמב"ן שם בשם י"א אע"ג דלא כ' בה כיון דכתב ביה כו':

(ליקוט) קאי לכל כללא כו'. ר"ל שזולתן לא נגמר ענין השטר כמו כתב' בשוקא וכיוצא וזה שסיים אבל תנאים כו'. סמ"ע דלא כש"ך (ע"כ):

אבל תנאים. מדאמרי' שם מ"ד ב' אי אקני ליה מטלטלי כו' והוא דכתב כו' אלמא אע"ג דכ' דלא כאסמכתא כו' מ"מ צריך למיכתב מטלטלי אג"ק:

שטר שכתוב בו. ב"מ ק"ד ב' ההוא גברא כו' ושם מ"ח ב' אם אני אחזור בי אכפול כו':

(ליקוט) על הכפל. דוקא כה"ג דגזים אבל סתם הוצאו' לא הוי אסמכתא כמ"ש בפ"ט דב"מ ק"ד ב' ועסמ"ע (ע"כ):

ואע"ג דכ' ביה. דלא מהני רק במטלטלי אג"ק דאינו אסמכתא גמורה דאל"כ ל"ל למיקנא אג"ק לקני ליה בסתמא ולכתוב דלא כו'. תהר"א:

וכ"ד. שם ק"ד א' וע"ש בתוס' היה כו': (ליקוט) וכ"ד שנהגו כו'. דוקא שידע הלוה מהמנהג וכמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' אישות על תקנת הגאונים בגביית מטלטלין ועש"ך כאן ובס"ס מ"ב ובסי' ע"א סי"ד ובזה א"צ למה שדחק שם בב"י ובש"ע אם העדים כו' כיון שאינו כו' ע"ש (ע"כ):

שטר. שם צ"ד א' כל המתנה כו' ואע"ג דאמרי' שם לר"י בדבר שבממון כו' היינו להתחייב מה שהיה פטור אבל תנאי לעבור על ד"ת לא וכמו ע"מ שאין בו אונאה וע' בתוס' דמכות ג' ב' ד"ה ע"מ פי' רשב"ם ובב"מ נ"א ב' ד"ה ע"מ ורבינו שמואל כו': (ליקוט) שטר כו'. עסמ"ע שכ' היכא דהמנהג כן אזלינן בתריה או אם כ' בפירוש כן. ונראין דבריו דוקא שלא לעבור על ד"ת אבל לעבור על ד"ת לא מהני תנאי כמ"ש כל המתנה עמ"ש בתורה כו' ודוקא להתחייב עצמו במה שפטרה תורה כמש"ו אבל אם לא מצא כו' וכ"ש מנהג דלא מהני כה"ג דדוקא לחייב מה שפטרה תורה או לפטור מה שחייבה תורה אמרינן מנהג מבטל הלכה אבל לעבור מה שאסרה תורה וכמ"ש בסי' רפ"א ס"ד בהג"ה ועמש"ש וכבר השיגו הט"ז בסי' כו ס"ב ע"ש בהשמטות (ע"כ):

אבל אם לא. שאז היה נפטר ממנו זהו להתחייב ממה שהיה פטור כמו ע"מ שאין לך עלי אונאה וע"מ כו' וכמו מתנה ש"ח כנ"ל צ"ד א':

שמעון. מדאמרי' בגטין נ"ב אין מוציאין לאכילת כו' מ"ט כו' הלא"ה גבי מזמן ראשון וכן בכתובות ק"ב ב' מתו בנותיהן כו' אע"ג דהמזונות נתחייב בכל יום ויום כמ"ש בתשו' הרשב"א ולא נתחייב אלא לאחר מיתה:

ראובן. במגו דפרעתי וע"ל סי' מ"א סעי' ד':

הרוצה. וכן. כדין מרומה וע"ל סי' ט"ו ס"ג:

(ליקוט) וכן כל שטר ישן כו' אבל אין לפוסלו כמ"ש בפ"ב דכתובות כותב אדם כו' ולא היא כו' אף יותר מס' שנה (ע"כ):

כדי להוציא. עתוס' פ"ק דשבת י"א ד"ה דין אמת כו':

שטר. מהא דכתובות ת"ר כותב וכפי' הרי"ף לזכרון דברים לכך אין חשוב שטר כנ"ל:

(ליקוט) לגבות כו'. וש"ך פ' דאף מב"ח אינו גובה ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) ולא הודה כו'. ר"ל אלא מה שהודה כו' (ע"כ):

שטר. כנ"ל סי' נ':

והוא. כנ"ל ס"ד:

דגופו של. כמ"ש בפ"ב דכתובות זמנין כו' אפשיטי דספרא וכמ"ש בפ"ד דב"ב ע"א שטרך בידי מאי בעי: (ליקוט) דגופו כו'. ב"מ י"ג וניהדריה ללוה כו' (ע"כ):

מי שטען. וה"ה בשאר. ב"ב קל"ח ב' וש"מ שאמר כו' כיון דלא צריך כו' ולא אמרי' האי גברא לא דקדק כ"כ: (ליקוט) מי שטען כו'. עסי' מ"ה ס"ג וס"ס ס"ח בהג"ה (ע"כ):

(ליקוט) וה"ה כו'. חידש כאן דאף שלא כ' בעצמו והוא ע"ה ולא הבין אפ"ה מדקדקין מטעם הנ"ל (ע"כ):

מי שיש. דגוף הנייר שלו הוא דהוא נותן השכר דהנאה שלו כמ"ש שם קסז וקסח ע"ש וע"ל סי' נ"ו ובמקום שאין כו':

יש מי. קדושין ס"ב תנא לא נתכוונה כו': (ליקוט) יש כו'. וכמ"ש בנדרים כ"ו ב' ס"ג ב' ובב"ק פ"א ועסי' מ"ג סכ"ח דדין לשון השטרות כדין לשון הנדרים ועמש"ש (ע"כ):