ש״ך על חושן משפט סימן ס״ב ארוך במיוחד (22 קטעים, 39,598 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ש״ך על חושן משפט סימן ס״ב במלואו
דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית - שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״ב
דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״ב - 1 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן ס״ב
סעיף א׳
דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. ובו סעיף אחד:אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות מקניית הקרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה והיא אומרת שלי הם (אפי' השטרות תחת ידה) עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד וא"צ שיעידו על אלו השטרות שהם שלה וה"ה אם נמצאו לה מטלטלים ברשותה עליה להביא ראיה: הגה ואפי' אלמנה ואפי' היו השטרות בידה (מרדכי ר"פ הספינה) לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית והיו שטרות כתובים על שמה הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות של שניהם (טור אבן העזר סוף סי' פ"ו) וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פ' חזקת הבתים והרשב"א שם) אשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידיה הוא של אחרים אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה נאמנת ואין הבעל יכול לומר שהוא שלו ב"י בטור אה"ע סי' פ"ו בשם הרשב"א יש מי שאומר שאם היו השטרות כתובים על שמה אע"פ שהיא אינה נאמנת מאחר שנושאת ונותנת תוך הבית מ"מ אם מתה טוענין ליורשיה שהיא שלה וכמו שיתבאר בסמוך לענין האחין (תשו' רשב"א סי' תתע"ט וריב"ש סי' קס"ט) וכן נ"ל ועיין עוד מדינין אלו באה"ע סי' פ"ו וכן א' מהאחים שנושא ונותן בתוך הבית ושטרות עשוים על שמו ואומר שלי הם שנפלו לי מבית אמי או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי עליו להביא ראיה בעדים ואם מת והניח יתומים אז צריכים האחים להביא ראיה בעדים: הגה ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין אבל בדבר ידוע שהיה של אחין על היתומים להביא ראיה (מרדכי ר"פ חזקת הבתים) ואם היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר על האחים להביא ראיה ואפי' בחייו משום דאימור מעיסתו קימץ ואפי' אומר מבית אבי אמי נפלו נאמן במגו: הגה ודוקא שהשטרות כתובין על שמו אבל כתוב על שם האחין או על שם אביהם לא יוכל לומר ששלו הוא ואפי' מת על היתומים להביא ראיה בעדים (ב"י בשם התרומות ורמב"ם פ"ט מה' נחלות והרא"ש כלל פ"ה) וכל זה באשה או אחין אבל בן בית שנושא ונותן בשל בעל הבית כל מה שהפקיד או שנמצא תחת ידו הוא בחזקה שהוא שלו זולתי אם נודע שהוא בעה"ב אפי' אינו אמוד וידוע שלא היה לו שום דבר חוץ משל בעה"ב ואם מת נותנין ליורשיו (רבי ירוחם נ"ל):
ש״ך · חושן משפט סימן ס״ב
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
סמ״ע · חושן משפט סימן ס״ב
א׳
אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כו'. כן הוא ל' הטור ומיירי בין טוענת כן עם הבעל בחייו בין אם טוענת כן עם היורשים לאחר מות בעל' וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות נחלות וכתבן שם בשני בבות מתחל' כתב אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כו' ואחר כך כ' וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת כו' וזהו גם כן כונת מור"ם שכ' בהג"ה ואפי' אלמנה כו' ומ"ש אלמנה בל' אפי' משום דבגמ' קאמר דה"א אלמנה א"צ ראיי' כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בבית דין להיות' אפטרופס על היתומים ודאי לא גנבה משלהם קמל"ן דאפ"ה צריכ' להביא ראי':
ב׳
עליה להביא ראיה בעדים פי' לאפוקי ממ"ד דסגי בזה שמתקיים השטר ואז אמרי' דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד קמל"ן דלא ועפ"ר:
ג׳
והוא הדין אם נמצאו לה מטלטלים כו'. פי' דל"ת דוקא בשטרות שאין גופן ממון והן מחוסרים גוביינא היא דצריך ראיה משא"כ במטלטלי קמ"ל והשתא דקמ"ל דאין לחלק בזה אמרי' נמי בסמוך דעדיפי כחייהו דמטלטלים דאפי' אם מתה האשה או אחד מהאחים דצריך היורש להביא ראיה וכמ"ש בסמוך סק"ח:
ד׳
ה"ג ואפי' אלמנה ואפי' היו השטרו' תחת ידה דאל"כ קשה דה"ל כפל דברים שהרי כבר כ' מור"ם ואפי' השטרות תחת ידה:
ה׳
לא היתה נושאת כו'. בא"ע ס"ס פ"ו כ' דאפי' אם נושאת ונותנת בתוך הבית מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כ' השטר על שמה הרי הוא שלה. ואם כתבו הבעל על שם שניהם הרי הוא של שניהם ומור"מ איירי כאן בכתבה האשה מעצמ' ע"ש עצמה או על שם שניהן דאז צריכים דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית וק"ל:
ו׳
וסתם אשה נושאת כו'. הטעם דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינ' ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה וכ"כ הטור בהדיא בא"ע ס"ס פ"ו ע"ש:
ז׳
אם ידוע שהי' לה ממון כו'. וע"ל ס"ס נ"ו דלא כ"כ אלא נאמן במגו וזה שייך לומר אף בדלא ידוע שהי' לה ממון כו' וצ"ל דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה ע"כ אין לה מיגו ודוק.
ח׳
אז צריכים האחים כו'. הטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוא ממונו אלא דבחייו אמרינן אי איתא דהוה שלו א"א דלא יוכל להביא ראיה שהי' לו ממון מיוחד משא"כ לאחר מותו דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה ומה"ט כ' רי"ו והביאו הב"י והד"מ דאם מתה והניח' מטלטלין דלא אמרינן בהו דעל האחים להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע לזה היורש להעמידו בחזקתו וכ"כ בד"מ סי' קל"ג בשם רשב"א סי' תתקס"א
ט׳
ואם היו חלוקין בעיסתן כו'. פי' שאכלו כל אחד בפני עצמו ולשון גמרא והרמב"ם נקט המחבר:
י׳
משום דאימור מעיסתו קמץ וכ' הטור דאפי' אם סך השטרו' גדול וא"א לומר שקימץ כ"כ מאכילתו או משאר דברים שנחלקו בו מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעש' ממנו טובא וכתב הטור דהיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים אבל קודם לכן לא ולא אמרינן שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלק עם אחיו וע"ש בפרישה:
י״א
או על שם אביהם כו' זהו אתיא אפי' למ"ד דנאמן לומר כ' לי המוכר שטר קני לך איהו וכל שיעבוד' וא"צ ראיה לזה מ"מ באחים מודה דאינו נאמן משום דדרך האחים להורות לנפשם היתר ומשמטי זה מזה ועפ"ר:
י״ב
אבל בן בית כו'. ע"ש במישרים ריש נ"ל דשם קאי אמטלטלים שהפקיד הבן בית ומביא ראיה מהירושלמי דס"פ הכונס ומוכח משם דל"מ דאין מוציאים מיד הבן בית או הנפקד בידו אלא אפי' הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזק' זו שכל מה שהי' נמצא תחת ידו היא שלו ע"ש. ומינה דאם היה שטר ממר"ם בידו חתום על הבעל בית על סך מה אין הבע"ה יכול לומר שט"ח זה היה ביד אחר שהייתי חייב לו ושלחתיך לפדותו אלא הבן בית יכול להוציא אותו הסך מהבעה"ב או מיורשים ומוכח מזה שמ"ש מור"ם כאן אבל בן בית כו' לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי אלא על כל הנ"ל בסי' קאי ונראה שה"ט שדוקא באשה ואחים שהן שולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין משא"כ בבן הבית דאין לו שייכות להממון אם לא מכח שמאמינו הבע"ה וכיון שההאמינו האמינו וק"ל:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
ט״ז · חושן משפט סימן ס״ב
א׳
סעיף א' (בש"ע) אם ידוע שהיה לה ממו הסמ"ע הק' מסי' נ"ו דמשמע אפי' אין ידוע ומוקי לה דמיירי במת' והוא תמוה מאד דלא הוזכר כאן מיתה ותו דמית' מאי עבדה הא בשעת כתיבה היה לה נאמנו' במגו וקושיא מעיקרא ליתא דאנן סהדי דכל מה שיש תחת יד אשה הוא של בעל' כפירו' רשב"ם פרק ח"ה דף נ"ב דאין להוציא ממון מחזקת האב וה"ה באשה ממון בעלה מש"ה לא מהני כאן מג' במקום עדים אבל בההיא דלעיל מיירי שהאשה אומרת זה הממון בא לידי מבעלי אלא שאני יודעת שבעלי היה בידו ממון מאחרים ואני רוצה לתת אותם למי ששייך ל' בזה מהני מגו ואף על גב דבא"ע סי' פ"ו כתב דאינה נאמנת לומר משל פלוני היינו כשאומרת פלוני נתן לי זה החפץ דבזה ודאי משקרת משא"כ אם היא מודה שבעלה נתן לידה אלא שהוא של אחריה מהני מגו כולע"ד ברור:
ב׳
(שם) אז צריכין האחים להביא ראיה מ"ש הסמ"ע בשם ר"י דבמטלטלים שהניחה האשה על היורש שלה להביא ראיה כיון שאין כאן שטר ק"ל מדברי המרדכי פרק ח"ה מייתי ת' מהר"מ על לאה אלמנת ראובן שניס' לשמעון והכניסה לו ספרים שהיו של ראובן בעלה הראשון ילא נשבעת על כתובתה ומתה ובא חנוך בן ראובן ותבע את שמעון ואומר שאמו לא נשבעת על כתובתה והספרים בחזקת ראובן אביו והשיב כיון שאלו היתה לאה קיימ' היתה נשבעת ומחזקת לעצמה ועכשיו שמעון בא מכחה מחזיק בלא שבועה ועל חנוך להביא ראיה ויליף לה מהא דאמר נן כאן ואם מת אותו שכתובין השטרות על שמו על האחין להביא ראיה רק במקרקע מוקמי' בחזקת מרא קמא שמע מינה דבמטלטלי דינם כשטר למהר"ם בזה וע"כ לומר דמהר"ם פליג אר"י א"כ אין להוציא ממון מן המוחזק דיכול לו' קים לי כמהר"ם ותו דהא מביא רמ"א בסמוך ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין כו' משמע דס"ל כמהר"ם דהא נתן כלל דבר שאין ידוע כנלע"ד:
ג׳
(בשם מהרש"ק בטור וכתב הרמב"ם דוקא באחין וכו' עיין בב"י ונראה שט"ס הוא בספרים וכצ"ל כמ"ש הב"י עי' שם ע"כ):
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat, Lemberg, 1898
באר היטב · חושן משפט סימן ס״ב
א׳
שמה. כתב הש"ך משמע אפי' השטרות והמטלטלים תחת ידה ואית לה מגו דלהד"מ או החזרתי אינה נאמנת ודלא כתשובת מהר"מ אלשיך ותשובת מהר"א ששון ע"ש:
ב׳
ראיה. ואם אינה מביאה ראיה צריכה להחזיר אפי' גוף השטרות כ"כ בעה"ת וכן משמע מכל הפוסקים וע"ל סי' ס"ו סי"א. ש"ך:
ג׳
בעדים. לאפוקי ממ"ד דסגי שמתקיים השטר ואז אמרי' דה"ל כנחקר' עדותן בב"ד קמ"ל דלא. סמ"ע:
ד׳
אלו. ואפי' אין הסך שמעידים עולה כשעור השטרות ההם כמ"ש הב"י בשם כמה פוסקים דמספק תלינן להעמיד הממון בידה כדאמרי' לקמן אימור מעיסתו קמץ. ש"ך:
ה׳
אלמנה. משום דבגמ' קאמר דה"א אלמנה א"צ ראיה כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בב"ד להיותה אפטרופא על היתומים ודאי לא גנבה משלהם קמ"ל דאפ"ה צריכה להביא ראיה עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך מאד בדין זה ומקור דינים אלו עיין בא"ע סי' פ"ה:
ו׳
ונותנת. כ' הסמ"ע דבא"ע ס"ס פ"ו כ' דאפי' נושאת ונותנת כו' מ"מ אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה ואם כתבו הבעל ע"ש שניהם הרי הוא של שניהם ומור"ם איירי כאן כשכתבה האשה עצמה על שמה או ע"ש שניהם דאז צריך דוקא שלא תהא נושאת ונותנת כו' הש"ך כ' דאין כן דעת הרב אלא דאזיל לטעמיה שכתב בד"מ בא"ע שם בשם הרשב"א דסתם אשה נושאת כו' וכל מה שיש לה בחזקת בעלה הוא כו' וכן נ"ל עיקר דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי כמ"ש בא"ע סי' פ"ה ופ"ז ונתבאר עוד שם דאם היא אומרת שלא היו המעות טמונים אינה נאמנת עכ"ל וע"ש:
ז׳
וסתם. הטעם דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה וכ"כ הטור בא"ע ס"ס פ"ו בהדיא ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה צ"ע דנראה דבעי' דוקא שהיא לבדה נושאת ונותנת גם בתשובת ר"ל ן' חביב כ' דסתם אשה אינה נושאת כו' ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' כ"ט עכ"ל וע"ש:
ח׳
ידוע. ע"ל ס"ס נ"ו דלא כ"כ אלא נאמן במגו וזה שייך אף בדלא ידוע שהיה לה ממון כו' וצ"ל דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה ע"כ אין לה מגו עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח השיג ע"ז ותירץ דשאני התם שהבעל מת והיורשים אינם טוענים ברי ובסי' הנ"ל השגתי על שניהם והוכחתי דכאן אפי' מגו לא מהני לה כיון דנושאת ונותנת כו' מסתמא הכל של בעלה אם לא שידוע שהיה לה ממון מיוחד ושם איירי מדיני שליש ע"ש שהארכתי עכ"ל (גם הט"ז מיישב כעין זה והשיג על הסמ"ע ע"ש):
ט׳
שלה. ואפי' אם יורשי הבעל טוענין ברי לא מהני. ש"ך:
י׳
מציאה. כתב הש"ך דמכאן משמע דאחין או שותפין שמצא א' מהן מציאה הוא לעצמו וכן עיקר ודלא כמי שפסק הלכה למעשה דחולקין ולפ"ז קשה על הרמ"א דפסק בסימן קע"ו סי"ב דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חבירו דהא בירושלמי מדמי לה להדדי עכ"ל:
י״א
ראיה. הטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוה ממונו אלא דבחייו אמרינן אם איתא דהוא שלו א"א דלא יוכל להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד משא"כ לאחר מותו דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה ומה"ט כתב הד"מ בשם הרשב"א דאם מתה והניחה מטלטלים דלא אמרי' בהו על האחין להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע להיורש להעמידו בחזקתו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקשה ע"ז ממ"ש בתשובת מהר"מ על אלמנה א' שניסת והכניסה ספרים כו' ע"ש דמסיק דאין להוציא ממון מן המוחזק דיכול לו' קים לי) וכתב הש"ך דלא מהני טענת ברי של האחין אפי' אם השטרות תחת ידם ע"ש:
י״ב
קמץ. וכתב הטור אפי' אם סך השטרות גדול וא"א לומר שקמץ כ"כ מאכילתו או משאר דברים מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעשה טובא והיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים אבל קודם לכן לא ולא אמרי' שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלוק עם אחיו עכ"ל הסמ"ע:
י״ג
שלו. כתב הסמ"ע דל"מ דאין מוציאין מיד הבן בית או הנפקד אלא אפי' הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזקה זו שכל מה שנמצא כו'. ומ"ש הרמ"א אבל בן בית כו' לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי אלא על כל הנזכר קאי ונראה דה"ט דדוקא באשה ואחין ששולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין אבל בן בית דאין לו שייכות בהממון אם לא מכח שהאמינו בעה"ב וכיון שהאמינו האמינו עכ"ל והש"ך כתב כאן בדרך קצרה כל הדינים העולים מסימן זה והרוצ' לעמוד עליהם יע"ש:
נחלת הכלל · Torat Emet 357
ביאור הגר״א · חושן משפט סימן ס״ב
א׳
מקניית הקרקעות ועבדים. שם אונות. והוא ל' קניית עבדים כמ"ש בגטין מ"ג ב' שלא כ' עליו אונו. וכ"ה לשון שטר מכר שדות כמ"ש בב"ב קנ"ד ב' את אונו כו':
ב׳
אפי'. דאין חילוק בין בידה או לא וע"ש נ"א ב' בתוס' ד"ה קבל כו': (ליקוט) ואפי' השטרות כו'. וכמ"ש בש"ע למטה וה"ה אם נמצאו לה כו' ואינה נאמנת במגו דלהד"ם וכיוצא. תוס' שם ועסי' צ"ט ס"א בהג"ה (ע"כ):
ג׳
שהיה לה כו' וא"צ. כמ"ש שם אימור מעיסתו כו':
ד׳
וה"ה אם. עבתוס' הנ"ל:
ה׳
ואפי' אלמנה. שם מ"ד אשה כיון כו':
ו׳
לא היתה. עתוס' הנ"ל:
ז׳
וסתם אשה. ר"ל בנשים שלנו דא"א שלא תתעסק שעה א' בממון בעלה ובשעה א' נקראת נושאת כמ"ש בכתובות פ"ו ב' לר"א שאין לך אשה כו':
ח׳
אשה שכתבה. עבתוס' הנ"ל: (ליקוט) אשה שכתבה כו'. ר"ל בנו"נ בתוך הבית וכמ"ש בתוס' הנ"ל וע' בא"ע סי' פ"ו ס"א ומ"ש בס"ס נ"ו אשה כו' שם מיירי בהאמינה על נכסיו וכדין שליש ולכן שם אף שא"ל מיגו נאמנת כמש"ש וכאן בלא ידוע כו' אף במגו אינה נאמנת כו'. ש"ך (ע"כ):
ט׳
יש מי שאומר. דהא בגמ' מדמי אשה ואחין להדדי:
י׳
או מציאה. דל"ד שנפלו כמ"ש שם אומר מעיסתו כו':
י״א
ודוקא בדבר. ע' תוס' שם ד"ה ומודה. אלא נראה כו':
י״ב
ודוקא. שם קעג א' א' מן האחין כו':
י״ג
ואפי' מת. כנ"ל ודוקא בדבר כו':
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן ס״ב, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל
