דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ודין - שולחן ערוך חושן משפט סימן ס׳

הרי זה טורף מקרקעות כו'. ואפי' לא כתב לו אחריות דאחריות ט"ס הוא כמ"ש לעיל ריש סי' ל"ט וע"ל סי' קי"ב דכ' מור"ם די"א דגם באחריות דדאקני אמרי' שהוא ט"ס מיהו כתבתי שם דהיינו דוקא בדלא כ' בהשטר שום אחריות אבל אם כתב בו אחריות ולא כתב בו דאקני אמרינן מאי דלא כ' לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני:

דקנינא ודעתיד אנא למקני בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) מסקנת הגמ' דאפי' רבנן דפליגי אר"מ ואמרי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לשעבד דבר שלב"ל ופי' רשב"ם והנ"י הטעם דאלמוהו רבנן לשיעבוד יותר מקנין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וע"ש מ"ש עוד וגם התוס' כתבו דיש לחלק בין קנין לשיעבוד ע"ש וכתבו מור"ם בד"מ סי' ק"ד ובסי' קי"ב ובסי' ר"ט ובכל ג' מקומות הללו כתב דיש פלוגתא בזה והיינו דודאי אי שיעבד לו ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם כ"ע מודים דשוב אינו יכול לחזור בו וקנוהו למפרע משעת השיעבוד אף שלא הי' אז בעולם אף דבקנין גמור בכה"ג קי"ל כרבנן דאמרי דיכול לחזור אף לאחר שבא לעולם (אם לא שכבר שכבר שמטו ותפס בו דקאמר רב נחמן בפרק איזהו נשך בשמעתתא דמוכר פירות דקל דמודו בה רבנן דאין מוציאין מידו) בהא השיעבוד עדיף מקנין דאינו יכול לחזור בו וכמסקנת הגמ' הנ"ל דפ' מי שמת אבל אם בא לחזור משיעבודו קודם שבא לעולם בזה יש פלוגתא דהרמב"ם [דהרמב"ן] ס"ל (הביאו הנ"י בפ' ח"ה בשמעתתא דמוכר פרה וטלית) דאינו יכול לחזור בו והרשב"א כתב (הביאו הנ"י ג"כ שם) דיכול לחזור בו וכת' מילתא בטעמא והוא דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ דס"ל דאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם ומפרשו רב הונא דהיינו לאחר שבא לעולם ובש"ע ר"ס קי"ב ובסי' ר"ט כת' מור"ם בהג"ה ג"כ פלוגתתם בקיצור וע"ש בסקי"ב בסמ"ע מ"ש עוד מזה:

אבל המטלטלים אין עליהם אחריות ל' אחריות נאמר לענין טירפא וכדמסיק שאם מכרם או נתנם לאחר אינו טורף אותם ול' זה מצינו בכמה מקומות ומקור ל' זה הוא משנה במס' קדושין (ריש דף כ"ו) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' וז"ל הערוך בערך אחריות אחריות פי' נכסי קרקע כמ"ש ואחריתך תאכל אש ותרגומא ושפיר ארעך תתוקד בנורא אין אנו אחראין לרמאין ע"ש נראה דפי' בו ב' פירושים פי' הראשון דאחריות הוא מל' אחריו או אחרית ור"ל שבטוח בנכסי קרקע שישאר אחריו ולא יוכל לשומטם מלהפרע מהם משא"כ במטלטלים ובפי' השני פי' אחריות מלשון אחראין שהוא מלשון ערבות שבטוח בנכסי' דקרקע שהן ערבין לו וכדאמרי' בעלמא נכסוהי דאינש אינהו ערבין ליה:

ומ"ש או נתנם לשעתי כן הוא שם ברמב"ם בפי"ח ממלוה וכן הוא ל' הרמב"ם בכמה מקומות וכאן ר"ל בעת שהי' חייב לו עדיין א"נ ר"ל בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה:

דלא כאסמכתא כו'. כן צריך למכתב בהקנאתו לו מטלטלים אג"ק וטעמיה מפורש בטור לקמן סי' קי"ג ס"ר ע"ש גם שם בסמ"ע ס"א כתבתי מילתא בטעמא ע"ש:

נהגו שאין טורף. ומ"מ כותבים כן משום הני תרי ענינים דמסיק המחבר וכתב דהיינו אם כתב כל נכסיו לאחר ולא שייר לנפשו כלום או אם מכר שט"ח וגם איכא נ"מ בזה לענין ב"ח מאוחר וכמ"ש אחר זה בשם ב"י:

שמכר או נתן או משכן כו'. דוקא להני איכא תקנת השוק (דא"כ לא יקנה שום אדם מטלטלים כמ"ש הטור) אבל אם היו ללוה זה ב' בעלי חובין שלוו זא"ז ושיעבד לכל א' אג"ק וקדם המאוחר וגבה מטלטלים המוקד' לו מוציאו מידו וכ"כ הב"י בפשיטות וכת' דכל דיין דלא דאין הכי אינו דיין וראוי לסלקו מהדיינות וכ"כ המחבר לקמן ס"ס קי"ג (ע"ש דשם כתבתי הישוב למה כ' שם הדין בדכתב לשניהן דאקני) ומה"נ נוהגין לכתוב בשטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ולא כר"ש מודינה ז"ל בתשובותיו סי' ק"ח בחלק ג' שחלק אדין זה וס"ל דגם בשני לווין שקדם המאוחר וגבה מטלטלים אין מוציאין מידו ועד"ר שם כתבתי דנלע"ד להסכים עם דברי הב"י:

וע"ל סי' צ"ט סעיף ו'. ר"ל דשם כת' מור"ם בהג"ה דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה אלא למתנה גמורה קנה המקבל אע"פ שנתנו לו להפקיע חובו ע"ש:

או לכסותו ה' שנים. דאף דהשנים קצובין הכסות והלבוש אינו קצוב שמא יתייקרו ועד"ר:

או שלא נתן קצבה לשנים להרמב"ם כ"ש הוא ולא כתבו מור"ם אלא בשביל החולקים עליו ללמדינו דאפי' לא נתן קצבה לשנים ס"ל דקנה א"נ ה"ק או שהקנה לו דבר הקצוב בענין שאין לחוש שיתייקר אלא שלא נתן קבצה בהשנים אבל הרשב"א כ' והביאו בד"מ דזה מיקרי דבר קצוב אפי' לדעת הרמב"ם ע"ש:

לתת לו פירות כו' פי' מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה להתפרנס אלא בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דדוקא בהתנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו צריך לאכול עמו וכן מוכח בריטב"א ע"ש:

הדין עם המקבל המתנה. הטעם דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם:

לפי ברכת הבית. פי' ברכת הבית הוא במרובים שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאלו אכלו כל אחד בפני עצמו ונותנין לזה לפי ערך מה שהי' מגיע להוצאתו אם הי' אוכל עמהן וכ"כ הטור והמחבר לקמן סי' קע"ז ס"ד באחד מהאחין או השותפין שרצה לילך ללמוד כו' ע"ש:

ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו. ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בשותפין ל' ס"ס קע"ו וקע"ז בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה קצבה ובין חולי דבא לו באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב (והביאו רבינו בא"ה בס"ס קי"ד) שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד ללא נתפרנס בתנאי ב"ד ע"ש:

כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע. מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך (ודוחק לומר דכ"כ משום דנסתפק בו אי משמעותו כל ימי חייו או כל זמן שהוא צריך) אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו הי' כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו הי' אכל ימי חייו וצ"ע:

וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו. ע"ש בתשו' הרא"ש דנשאל על מעשה שהי' כן וכתב שם טעם בצדו משום דהמע"ה וכ' שמה"ט קהל שפטרו ליחיד ממס סתם וחזרו בהן בטענה שלא קבעו לו זמן לפטור דהדין עמהם דמאחר שהוא הי' חייב ליתן מס עמהן רק שבא בטענה שפטרוהו יכולין לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה (וכתבו מור"ם לקמן בס"ס קס"ג דיכולין הקהל לומר שלא פטרוהו אלא משנה ע"ש) והביא הרא"ש שם ראי' לדבריו וא' מהראיות הוא דאפי' לגבי גבוה אמרינן כן כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכים אחר נדבה הקטנ' שאדם מביא מאותו המין ע"ש ונלמד ממ"ש דבל' פלוגתא כ' מור"ם השני י"א זאח"ז דהי"א הראשון דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והי"א השני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש הנ"ל וכן מוכח ממ"ש הב"י והד"מ כאן ובא"ע סי' קי"ד ע"ש ולא כע"ש דכ' דל"פ דל"ק הי"א השני דבשנה אח' סגי אלא משום דאמר בסוף דבריו או יתן ק' זהובים לשנה דמדהזכיר לשנה לא מחשב קיבל עליו לזון סתם דז"א דהא בפטרוהו ממס ובקיבל עליו נדב' הנ"ל הי' הפטור והקבל' סתם ואפ"ה כ' דסתם כזה הוה על המעט ומשוה שם שלשתן יחד וכנ"ל. וגם בשאלות הרא"ש שם מייתי פלוגתא דרבא ורב אשי דרבא אמר סתם הוה לעולם ורב אשי אמר אפי' ליום א' ושיש פוסקים כרבא ויש כרב אשי ע"ש. והא דכתב בהג"ה מרדכי וכתבו מור"ם בהג"ה לקמן בסי' רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפילו שעה א' במשמע נרא' דהיא ג"כ מה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא הי' אלא לשעה א' והמע"ה. והא דפסק כאן דנפטר בשנה א' ומשמע דשנה א' עכ"פ צריך לזונו הוא מטעם דגילה דעתו דשנה א' רוצה לזונו מדאמר או יתן מאה זהוב לשנה. ונלמד מזה דפליג אהי"א קמייתא פלוגת' רחוקה דהוא ס"ל דצריך לזונו בסתם כל ימי חייו והרא"ש ס"ל דבסתם אפי' בשעה א' סגי דומיא דדירה ובפטרוהו ממס סתם דכתב מור"ם בס"ס קס"ג דנפטר בשנה א' האי כל שנה אחד נפטר נרא' דלא בכל ענין איירי דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא כיון דאותו דין למדו מתשובת הרא"ש הנ"ל וכמ"ש בד"מ שם. ובתשובת הרא"ש סתם וכתב דהדין עם הקהל ושיכולים לומר שלא פטרוהו כ"א זמן מה וא"ל דס"ל דסתם זמן אינו פחות משנה דא"כ בדירה נמי ולמה כתב מור"ם והוא מהגמ' דנפטר בשעה א' וכנ"ל. אלא נרא' דמור"ם דכתב דנפטר ממס שנה אחד איירי ממס פרטי דומיא דמס דאיירי שם בתשובת הרא"ש דקאי שם אמי שפטרוהו ממס דגלגול' דהוא אינו נגבה כ"א פעם אחת בשנה אי נמי במקום שגובים מס דכל השנה בפעם אחת כן נרא' ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב ומוכרח הוא ע"פ מ"ש הרא"ש בתשוב' הנ"ל דלמד מינייהו מור"ם דין המקבל עליו לזון או לפטור ממס וכנ"ל. וא"כ קשה דלא ה"ל למור"ם לסתום בג' המקומות הנ"ל אלא לפרשו לפחות במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני ודו"ק:

חייבים היורשים כו'. דלא כתב על שלחנו אלא לאפוקי שיתחייב לזונו בפ"ע במקום שהוא שם:

ה"מ כשהקנה לו בל' מכר או בלשון מתנה. עיין דרישה שדקדקתי מדכתב בלשון כו' משמע שהכל תלוי בלשון ומש"ה אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך כו' אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו מ"מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם והבאתי עוד ראיה לזה ע"ש ואפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש מור"ם בשמו לקמן סי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה הכל מודים דקנה וכן משמע מהגהת מור"ם שכ' בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו' ז"ל אבל לא שיעבד עצמו להתחייב עכ"ל דמשמע הא שעבד עצמו להתחייב היה חייב אפי' בל' נתתי אף שלמ"ד זה נתתי הוה כמו אתן וק"ל ועד"ר ודו"ק:

ואפי' נתן לו משכון אינו כלום כו'. הטעם מפורש בהטור דכל דהקנין אינו חל זולת המשכון גם המשכון אינו מועיל לו כלום ועל כיוצא בזה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן אם לא שא"ל קנה לך מגוף המשכון כך וכך וכ"כ לק' בסי' ר"ז ובא"ע ס"ס נ' ע"ש:

על התובע להביא ראיה. וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש. והמחבר כתב שם פלוגת' בזה בס"ס ר"ן סתם המחבר וכתב דעל היורשים להבי' ראיה שלא הי' לו בשעת מיתה והיינו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב. גם מור"ם לא כתב שם כלום רק כ' ז"ל וע"ל סי' ס' סעיף ו' עכ"ל ורימז לזה שכתבתי דכאן כתב היפך מ"ש שם. ונ"ל לישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא היה לו המטבע בשעת הקנאה מ"ה אמרינן דעל המוצי' להביא ראיה משא"כ בס"ס ר"ן דשם כ' דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחם וכמ"ש שם מ"ה אזלינן בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואף דבסי' קי"ב איירי גם כן ביורשים וסתם יורשים אין טענתם במילי דאבוה בברי וגם סתימתו כפירושו דמי דאיירי גם בשמא דומיא דבבא דלפני זה דאיירי גם בטוען הלוקח שמא וכמ"ש בטור בהדי' י"ל דשאני התם בסימן קי"ב דאיירי בקרקעות ובקרקעות לא שייך למימר כאן נמצא וכאן היה דהקרקע במקומה עומדת ואף שיצאה מרשות לרשות מקומה לא תזוז. ודוק' במטלטלים הנמצאי' בבית בעליהן בהן כ' שם בסי' ר"ן כאן נמצאו בביתו כאן היו גם בשעת המתנה וכאן אף דאיירי במטלטלים מ"מ כיון דטוען הנתבע ברי המע"ה וכנ"ל ודו"ק:

ואחר זמן כ' לו שטר כו'. פי' אע"ג דקי"ל דבהלואה אפי' לא הוציאה עדיין כיון דמלוה להוצאה נתנה ה"ל כאלו כבר הוציאה ואין כאן דמים לקנות בו גוף הקרקע וכמ"ש הטור לקמן בסימן ר"ד בשם הרא"ש מ"מ כאן קנה במשכונא אפי' כבר הוציא המעות כיון שלא בא לקנות גוף הקרקע אלא לאכול ממנה הפירות עד שיתן לו דמיו ה"ל כמלוה ע"פ ונותן לו משכון עליה דאינו יכול להוציא מידו המשכון עד שיתן לו דמיו טור ע"ש:

שטר בקנין כו'. עד"ר שם כתבתי דנראה דמיירי דלא עשה לו קנין בפני עצמו אלא ר"ל שכ' לו שטר קנין ולאפוקי שטר ראיה ובשטר לחוד אינו קונה עד שיתן ג"כ דמי הקנין אם לא במוכר שדה מפני רעתה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ץ וקצ"א ע"ש ומ"ה הוצרך לכתוב דאפ"ה זכה בזה במשכונא דאלו עשה לו קנין סודר בפ"ע פשיטא דקנה ואפי' גוף השדה קנה ומ"ה דקדק הטור וכ' בשטר ובקנין ולא כתב קנין ושטר שהרי קנין גמור הוא קודם לשטר וק"ל:

ואם בא לוי למחול כו'. פי' דאע"פ דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחילתו מחילה וכמ"ש לקמן בסי' ס"ו שאני הכא דמעות שט"ח מעולם לא היה שלו ועיין בטור:

ה"ג שיכתבו העדים השטר בשם שמעון אך שיתנו השטר כו':

אין כופין אותו ל' הטור דא"ל לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא דידך בעינא עכ"ל ור"ל שיש לו זילותא בזה דנרא' כאלו צריך למכור משטרותיו:

ואפי' הודה לו שמעון כו'. ל' הטור דהרי לא נעשה מעשה שיתקיים התנאי ע"י משא"כ כשהתנה כן עם הלוה דהלוא' נעשה על תנאי זה וה"ל דומה לנאמנות ולאל תפרעני אלא בעדים דמהני כשהתנ' בשעת הלואה וכמ"ש בסי' ע' וע"א ור"ז:

ואפי' לא פירש דבריו אלא אמר לעדים כו'. כל' זה כתב ג"כ הטור ושם כתבתי דה"ה אם אמר כן ללוה אע"פ שלא פי' דבריו אלא אורחא דמלת' נקט דכל שאמר כן בפני עדים מסתמ' אינו מפרשו כדי שלא להשביע את עצמו דאל"כ מתחל' מאי סבר לכתבו ע"ש שמעון משא"כ כשמדבר עם הלוה דהלוה הי' יודע האמת שהמעות של הלואה הן שלו ואז מסתמ' מפרש ואו' שטר אחר תכתוב על שמי:

שטר שהי' כתוב ע"ש ראובן כו'. המחבר קיצר כאן בשאלות ותשובות דין זה במקום שהי' לו להאריך כי ז"ל השואל קהל שהי' מנהגם לחכור חכירת הכנסתם וכשכותבים השטר כותבים אותו בשם אחד מהקהל ובסוף השטר קודם חתימת העדים כותבין דזה הממון הוא מהחכירות כך וכך של הקהל ועכשיו ראובן הוציא שטר כזה וטוען כו' והקהל מיחו בהחוכר שלא ליתן לראובן אע"פ שכתוב ע"ש כיון שכן מנהגם תשו' כיון שמנהג הקהל כך הוא לאו כל כמיני' דראובן ועליו להבי' ראיה שהמעות הן שלו ואינו יכול לטעון שהקהל נתנו לו שטר זה בחובו דא"כ היה בידו שטר דכתיבה ומסיר' עכ"ל בקיצור הרי לפנינו דלא כ"כ אלא במקום שמנהג הקהל' לכתוב שטרי הכנסתם ע"ש היחיד (כדי שלא יהא עסקם כקדירה דבי שותפי או מטעם אחר הידוע להם למה כותבים כן) הא לא"ה נאמן זה לו' שמעות אלו שלו היה וכדי שלא להשביע את עצמו כתב בסוף שהמעות הן של הקהל גם בס"ס ס"ה יתבאר דאם כ' בגוף השטר חוב שהוא של פלוני אין לאותו פלוני טענה עליו דיכול לו' שלא להשביע כו' כתבתיהו. ולא כמ"ש בע"ש טעם לדין זה מסברא דנפשיה והוא דאין היחיד דרכו לתלות מעותיו בהקהל משום כדי שלא להשביע עכ"ל הרי מתשוב' הנ"ל דכפל ושלש לתלותו במנהגן משמע דדוק' בכה"ג קאמר וכנ"ל ודו"ק:

ה"ג וכתב בסופו קודם חתימת העדים ואלו כו':

ועכשיו טוען שמעון כו'. גם כאן קיצר המחבר בהעתקה כי ז"ל שם ואחר כך כתב לוי לראובן שטר הרשאה לתבוע משמעון אותן כ' זהובים ובא ראובן ותבע לשמעון וטוען שמעון כו' והשיב אף על פי שכתב ראובן השטר בשם לוי לא הקנה המעות ללוי וכו' משמע דדוק' באופן זה דמיירי שלא בא השטר ליד לוי הא בא השטר ליד לוי איכא למימר שזיכה הממון ללוי ע"י כתיבתו על שמו ואפי' מחל בפי' אינו יכול למחול אחר ששינה הלוה השטר לכתבו בשם הלוקח או הזוכה כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג וזה ברור וכ"כ בע"ש ע"ש: (הג"ה עיין בטור בס"ס זה מ"ש בשם הרמב"ם שאם אמר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו כו' ע"ש והמחבר השמיט ולא כתבו כאן בש"ע דסמך עמ"ש בס"ס י"ו גם משום דס"ל מ"ש הטור כאן בשם הרמב"ם הוא סותר למ"ש הטור בס"ס י"ו בשם הרא"ש (וכמ"ש הב"י בהדיא כאן גם מור"ם כ"כ בד"מ ע"ש) ועיין בסמ"ע מ"ש שם ובפרישה ודרישה כאן דל"פ אהדדי ודו"ק עכ"ה):

אין בדבריו כלום וכ' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' על אחד שקנה קרקע והלוה מעות על שם בניו הקטנים והשטרות נכתבו על שמן והפקיד השטרות ביד נאמן ואמר שאם ימות יהא לבניו אחריו ואח"כ נשא אשה ומת ופסק דזכו בניו הקטנים בקרקע בשטרות שנכתבו על שמן עכ"ל וע' בריב"ש סי' ר"נ שהאריך בדין זה באם מכר הקרקע אח"כ לאחר ונתחייב לכוף את בנו כשיגדל לכתוב השטר על שמו וכשגדל הבן לא נתרצה לכתוב השטר ועיין שם:

הדין עם האשה היינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית וכמ"ש בסי' ס"ב ס"א שם חזר וכתבו מור"ם ע"ש:

(בש"ע ס"ג או כ"ז שצריך משמע) צ"ע מ"ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמר' פ' הנושא דאע"פ שיש נה מזינות אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות (א"ה לע"ד אין כאן קו' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא מיירי במחייב עצמו סתם כמבואר וכבר היה אפשר לחלק בענין אחר דשאני הנושא את אשה וכו' דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא אלא ג"כ בדעת האשה והיא דעתה אפי' אם לא תצטרך הבת למזונו' משא"כ הכא דהכל תלוי בדעת הנותן אבל אין צורך לזה כי העיקר כמ"ש לחלק בין קוצב למתחייב סתם והיא גופ' אצטריך לאשמועי' דאע"פ שנתחייב סתם א"א לו להפטר בשנה א' וכיו"ב אלא מחויב לזונו כ"ז שיצטרך למזונותיו אבל בקוצב כ"כ שנים לית דין ולית דיין וז"ב ע"כ):

(שם כפי מה שהיה נוהג וכו') כ' הרא"ש בפ' הנושא דמי שקיבל עליו לפרנס אדם א' צריך ליתן לו כדרך שנותן לאנשי ביתו:

(שם ראובן שקבל עליו לזון שמעון ואשתו כו') ומבואר שם אפי' אותו סך שהגיע בחיי אשתו פטור דהוה כמלוה של אשתו כיון שלא הספיקה לגבות' ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:ומעשה אירע במקומינו בא' שכתב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנשואין ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור בזה דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כ"ז שהיתה כלתו וראייה מנדונית חתנים באה"ע סי' נ"ב כשמתה בתו דקי"ל מספר אין מוציאין ממון נגד ר"ת שכתבו התוס' בשמו פ' נערה שנתפתתה דאנן סהדי שלא כתב לה אלא כדי שתתנה בתו מזה ה"נ כאן ולעד"נ דאין זה דומה לזה כלל והדין שלכנינו הוא מפורש במשנ' ר"פ הנושא דשנוי שם הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה אף שאשתו נתגרשה ממנו אפי' לאחר מיתתו חייבים היורשים לזונה ולא אמרי' שלא קיבל עליו אלא כ"ז שתהיה בת אשתו ולא עוד אלא אפי' כ' בשטר בהדיא בל' שאני חייב לזון בת אשתו אין לו אח"כ טענה מדכתב בת אשתו ש"מ כ"ז שאת אשתי דוקא דאל"כ אמאי אמרי' בסיפא שם הפקחים היו כותבין כ"ז שאת עמי כו' ש"מ שאין מועיל פטור בזה אלא כתובת ל' זה דוקא אבל לא מהני מה שנזכר בת אשתו וה"נ בדין זה אע"פ שכ' בשטר שיתן להזוג אין לו' כ"ז שהזוג קיים דלא עדיף ל' זה מל' בת אשתי שזכרנו ותו דאין יפוי כח בל' זה טפי מאומר פו"פ בעלמא כמ"ש רשב"א סי' תתק"ע והוא אותו הדין שזכר רמ"א כאן ובא"ע סי' קי"ז בא' שקיבל עליו לזון שמעון ואשתו כו' דקאמר התם בא' שנתן לראובן מזונות אם ישא פלונית כו' ומתה האשה ורוצה הבעל לתבוע גם חלקה ופסק שם דהך קבלה שקיבל עליו לזון שמעון ואשתו ה"ל כשנים דעלמא וממילא היה לכל אחד חוב על הנותן ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכו' וזה טעם הדין שהביא רמ"א כאן למדנו בבירור מזה דעכ"פ חייב לתת לו חלקו ולא מהני כאן אומדנא דהא לא קיבל עליו לזונו אלא אם ישא פלונית דוקא וא"ל מ"ט באמת לא הוה כאן כמו בנדוניית חתנים דלעיל דאין זה דומה לזה כלל דכאן נתברר החיוב שלו על כל אחד מהם בפני עצמו בשעה שכתב שיתן מזונות לשניהם וכן קיבל עליו לזון את בת אשתו וכיון שנעשה מעשה הנשואין נעשה החיוב חוב גמור משא"כ בנדוניית חתנים דהוה החיוב מדידה לדידיה שכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה (אמר המגיה קשה לי מההיא דכתבו התוספת פרק נערה שנתפתתה דר"ת מוקי לברייתא דת"כ ששנו בה ותם לריק כחכם זה הפוסק לבתו ממון הרבה ומתה בתוך שבעת ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו דמיירי שהחתן מוחזק בה ואם כדברי הרב ז"ל טפי הוה ליה למימר דמיירי שלא כתב ל' זה שיבואו עמה מבית אביה אלא פסק סתם וכבר היה אפשר לדחוק ולומר דלישנא דבריית' משמע להו שכתב ל' זה מדתני' הפוסק לבתו אלא שראיתי להרב מהרא"י בס"ס שכ"א דעדיפא מיניה דייק מהכא שאפי' אם זקף הנדוניא במלוה ולא הוזכר בשטר כלל שהוא ממון הנדוניא לא זכה בה הבעל דאזלינן בתר טעמא דאומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ומוכח לה מדמשני התוספת לההיא ברייתא דת"כ דמיירי כשהחתן מוחזק ולא מוקמי לה בזקפן עליו במלוה דהוי ניחא טפי דסתם פסיקא משמע שעדיין לא גבה ואי ס"ד דלישנא דהפוסק לבתו לא משמע אלא בכותב שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ע"כ לא מוכח מידי א"ו דגם זקיפא במלוה על שם החתן דהיינו נדון מהרא"י מיקרי ג"כ פסיקא לבתו א"כ כ"ש כשכ' סתם שנותן נדוניא להזוג דזה ג"כ בכלל פסיקא לבתו וא"ל דהתם מיירי בשכתב בשעת פסיקא שיבואו עמה מבית אביה אף שאח"כ בשעת כניסה לחופה זקפן עליו במלוה לא מהני דבתר עיקר שעת פסיק' אזלינן שאף דשטרא אשתני גופיה לא אשתני דינא דהא לא הוזכר בדבריו ז"ל שום משמעות היאך היה כתיב בשטר תנאים הראשונים גם מדכתב וז"ל אבל בנ"ד דבטעם תליא מילתא לפי' ר"ת דלא זכה הבעל מכח אומדנא דדעתא דכל זמן שלא גבה אמרינן שלא זכה לו האב אלא על מנת שתהנה בתו משמע בבירור אע"פ שכתובים בכל ל' לא זכה בהן הבעל וא"כ טעמו של הרב בט"ז צ"ע וכן הרב רמ"א כתב באה"ע סי' כ"ב הפוסק מעות לבתו או לחתנו ועל זה מייתי פלוגתייהו דרש"י ור"ת משמע דאפילו בפוסק לחתנו נמי ס"ל לר"ת דלא זכה והיינו מטעם אומדנא כאמור ולא מטעם דקדוק הל' ואפשר הי' לקיים דברי הר"ב ז"ל מצד הענין לא מצד הלשון דדוקא בנדוניא הוא דאמרי' לא זכה הבעל בדברים הללו שאין עיקרן מתנ' לבעל אלא להבת והוא מקבל עליו אחריות מש"ה לא זכה בה כ"ז שלא הגיעו לידו לאפוקי מזונות וכיוצא שעיקרן מתנה ומיד שכונס זכה אלא שמדברי הרב מוהר"א מזרחי בראשונות סי' מ"ז נ' קצת דאין לחלק בזה שהרי כמה יגיעות יגע להחזיק החתן במתנות שכבר באו לידו ומטעם מוחזק ואפשר דלרווחא דמילתא נקיט התם מוחזק כדי לסתום פי החולקים כנרא' מתשובתו וגם הוא ז"ל גילה דעתו באותו התשו' לחלק בין מתנות לנדוניא מטעם האמור. אמנם לפי מה שכתב הרב רמ"א שם דאף באב הפוסק לבנו נמי אמדינן דעתיה שלא כתב אלא על מנת שיהנה בנו אם כן אין לחלק בהכי שהרי האב הכותב לבנו מתנה גמור' היא וזוכה בה מיד בכל מכל וכבר תפס עליו הרב בעל חלקת מחוקק שם ובספר בית שמואל לא תיקן כלום כי מה שכתב דהרמ"א מסברא דנפשיה קאמר היא גופיה קשיא דלא דמי להדדי כי עוכלא לדנא והנלע"ד דמקום הגה' זו אח"ז בענין דתקנת ר"ת והקהלות ואיך שיהיה נלע"ד דינו של הרב בט"ז ז"ל אמת מתרי טעמי חדא דהפרש גדול יש בין נדוניא למזונות דבנדוניא יש שינוי בין שעת הכתיבה לשעת מיתת הבת דבשעת כתיבה לא זכה בגוף הנכסים שהרי הוא חייב באחריותן וגם אינו יכול למכרם משום שבח ב"א ובשעת מיתה הוא בא לירש את הכל בזה שייך למימר כיון שבשעה שהוא בא לזכות בנכסיה אינן ברשותו לא יזכה דאדעתי' דהכי לא כתבן האב לאפוקי במזונות ומתנות וכיוצא בהן שכבר משעת הכתיב' זכה בכל מכל מה"ת להפקיע ממנו בשעת מיתת האש' ממון שכבר זכה בו זכייה גמורה ואף שבנדונית האב לבנו לא שייך האי טעמא דלעיל מ"מ סברא גדולה ונכונה הוא לע"ד ועוד דמתני' ר"פ הנושא את האשה הויא סיעתן ועוד כיון דדינא דר"ת חידוש הוא אף בנדוניא גופא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ודוקא בנדוניא אמרו דלכל יש נדוניא דאמדינן דעת כל אדם שוה לאפוקי זה יצא מן הכלל להוסיף אמרי' בעין יפה נתן וגם הוא הפסד מרובה משא"כ במזונות ומתנות ובקל יש לחלק בדיני אומדנא כמ"ש התו' בכמה דוכתי הנה כי כן תבנא לדינא והדין דין אמת כמ"ש הרב בט"ז זלה"ה ע"כ הגהה) וכן ל' הברייתא שם בפרק נערה שנתפתת' כתב לה האב כסות וכלים שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה בזה דוקא אמרי' אומדנא הוא דוקא שתהנה היא מזה כיון שעיקר הנתינ' תתיחס על שמה ובשביל זה מקבל הבעל נצ"ב שלה מה שא"כ בחיוב מזונות ודיר' שהאב נותן במתנה לזוג או כדי שישא פלונית כיון שנשא חל החיוב. שוב כשזכיתי ללמוד השמעת' דנדוניית חתנים עיינתי בסוגיא אליבא דר"ת שהעיקר לרבנן דר' נתן דס"ל דלא זכה החתן בנדוניא היינו מטעם שכתב האב פסיקתו שיבאו הנכסים עם בתו מבית אביה לבית בעלה מש"ה אף ע"פ שכנס' כל זמן שמחוסר מעשה דהיינו ההבאה מבית אביה לבית בעל' לא זכה וע"כ אזלי' בתר אומדנא דרבנן מדמי מחוסר זה המעש' לההיא מחוסר מעשה דר"א בן עזרי' התם שמחוסר כניסה לחופ' ורבי נתן מחלק בין מעש' דההבאה למעשה דכניס' נמצא לפי ההלכ' דקי"ל כרבנן דר' נתן דלא זכה החתן דוקא כשמחוסר דבר אחד ממה שהתנ' דהיינו הבאת הנכסים לרשות הבעל וע"כ לענין מזונות בת אשתו דשם לא מחוסר מידי אף דנתגרשה האם אח"כ מחוייב לזונה וזה ברור ואמת גמור וע"כ נר' שצריך לשלם חלק כלתו במזונות ודיר' לפי הדין:

(סעיף ו' ועל התובע להביא ראיה) ע' בסי' ר"ן ורפ"א דהוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע"ש להלכ':

(שם דודאי נתן באופן המועיל) ולפ"ז א"צ לחלק בין מקום שנושאין ונותנין בנכסים דאפילו במקום שנושאין כו' אמרי' דזיכה לו ע"י אחר זה מהני אפילו במטבע וזה כוונת הראב"ד בדברי רבינו הטור:

(סעיף ח' אם אינו חב לאחרים) משמע אם יש עליו חובות לאחרים ואינו בידו לשלם אינו נאמן לו' דעיקר החוב הוא של ראובן כיון שחב לב"ח ותמוה לי מאד דאף אם יאמר דעיקר החוב של לוי מ"מ לא ישתלמו בעלי חובות של לוי מזה השטר דהא השטר ביד ראובן ונהי דאין לו כח לגבות בלא כתיב' ומסירה מ"מ גם לוי לא יוכל לגבות כל שאין השטר בידי דאין שמעון חייב לשלם ללוי אף אם יתן לו לוי שובר כיון שהשטר ביד אחר כמ"ש בב"י סימן ס"ו מחוד"י ולפי גרסת הטור כאן ניחא שכתב שם הואיל ואינו חב לאחרים משמע שדבר ברור הוא שאינו חב לאחרים דאין בעלי חובות יכולים לגבות מזה כמ"ש וכ"ה הלשון בתשו' הרא"ש כמו בטור והמחבר לא דק כאן בהעתקות לשון זה שכתב אם אינו חב וכו' כאלו הוא מועיל אם הי' חייב וזה אינו ובסי' ס"ה סעיף י"ח תמצא פי' לזה בדברונו בס"ד:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה מצאתי בסה"ת שער ע"ד וכו' עד לגבי דידי' מהני כו' ויש דוחים ראייה זו דודאי גם הרמב"ם מוד' דהיכא דהוא חוב כבר עליו כגון כאן שקיבל המוכר עליו אחריות פירות ושבח משא"כ היכא דמחייב' עצמו עוד בדבר שאינו קצוב בזה ס"ל להר"ב דאינו מהני ובזה יתיישב במה קושיות הראשונות שעליו):

(ע"ש ומש"ר וא"א כתב בר"פ אע"פ וכו' עד ולי נרא' דאינם וכו') ול"נ דמטעם הי"מ שכתב הרא"ש דיש ענין זו לזו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אפילו אין לו והוא השגה על הרי"ף יותר מהשגת הראב"ד ודוק ע"כ:

עתיד. ע"ל סי' קי"ב כת' הרמ"א די"א דגם באחריות דאקני אמרינן שהוא טעות סופר מיהו היינו דוקא בדלא כתוב בשטר שום אחריות אבל אם כתוב בו אחריות ולא דאקני אמרי' מה דלא כתב לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ"ש דצריך לכתוב לו דאקני עכ"ל הסמ"ע:

מהם. כתב הסמ"ע דמסקנת הש"ס בפ' מי שמת אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל יכול לשעבדו דאלמוהו רבנן לשעבוד כדי שלא תנעול דלת כו' וגם התוס' כתבו דיש לחלק בין קנין לשעבוד וכתבו מור"ם בד"מ בסי' ק"ד וקי"ב ורי"ט ובג' מקומות הללו כת' דיש פלוגתא בזה והיינו דודאי אי שיעבד לו ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם כ"ע מודים דא"י לחזור בו וקנהו למפרע משעת השיעבוד אבל אם בא לחזור בו קודם שבא לעולם בזה יש פלוגתא כו' וע"ש בסי' קי"ב מ"ש עוד מזה עכ"ל והש"ך כת' דהעלה שם דא"י לחזור בו וע"ש:

לשעתו. פי' הסמ"ע דר"ל בעת שהי' חייב לו עדיין א"נ בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה והש"ך כת' דזה דוחק הוא לפרש כן ופי' הוא דה"ק אפי' מכרן לשעתו ולא ממכר עולם אינו טורף מהן לאפוקי ממה שמחלק בסי' קי"א סי"ט וע"ש:

השוק. כת' הסמ"ע דוקא להני איכא תה"ש דא"כ לא יקנה שום אדם מטלטלין אבל אם היו ללוה זה ב' בע"ח שלוה מהם זא"ז ושיעבד לכל א' אג"ק וקדם המאוחר וגבה מטלטלין המוקדם לו מוציאן מידו כ"כ הב"י בפשיטות וכת' דכל דיין דלא דאין הכי ראוי לסלקו מהדיינות וכ"כ המחבר בס"ס קי"ג ומש"ה נמי נוהגין לכתוב בשטרות שמשעבד לו מטלטלי אג"ק ודלא כהרשד"ם בתשוב' ח"ג סי' ק"ח שחלק בדין זה עכ"ל והש"ך כת' דבכל פוסקים ראשונים ואחרונים לא נזכר מנהג זה אדרב' הרשב"א והריב"ש ושאר אחרונים כתבו כמה פעמים הלכ' למעש' לטרוף ממטלטלים רק הרא"ש בתשוב' כת' שבארץ ההיא נהגו כך כו' אבל מוכח מדבריו דוקא היכא שנהגו לכתוב בכל השטרות שעבוד אג"ק הוא דאין נוהגים לטרוף מטלטלי משום דמלתא דשכיחא הוא ואין לך אדם שקונה חפץ מחבירו אבל בשאר מקומות שאין ידוע המנהג בבירור גם במקום שאין כותבין כן בכל השטרות רק כששיעבד לו בפירוש וצוה לכתוב כן פשיטא דטורפים ממטלטלים א"כ לא שייך תה"ש וא"צ לחקור כלל על המנהג דודאי לא נהגו בהיפך מדין תור' ובתשובת מהרשד"ם כת' באשה שלות' ונשאת גוב' מבעל' ממה שהכניס' לו ולא שייך בזה תה"ש ע"ש עכ"ל וע' עוד שם מה שהשיג על הב"י בענין בע"ח מאוחר וס"ל דגם בזה עשו תה"ש ומה שגבה גבה וסיים דכך ראוי להורות ע"ש באריכות:

בשטרות. כתב הש"ך דכאן מוכח דשטרות משתעבדי באגב ותימא שלא הביא בב"י מחלוקת בזה שהרי הרשב"א בתשובה חולק וס"ל דשטרות אינם משתעבדי באגב כלל א"כ לפי דעתו אין הבע"ח יכול לגבות מהשט"ח שמכר אפי' לדינא דש"ס ומיהו אף להרשב"א נ"מ בזה דבשטרות לא שייך תה"ש לענין אם מכר תחל' השט"ח באג"ק או שאר קנין המועיל כמ"ש בסימן ס"ז וחזר ומכרו לאחר. הלוקח ראשון מוציא מהלוקח שני בחנם דלא שייך בשטרות תה"ש כיון דלא שכיח עכ"ל:

חמש. הש"ך הביא כמה פוסקים דס"ל דזה נקרא דבר קצוב הואיל והשנים קצובים ע"כ כתב דצ"ע לדינא וכת' עוד דמ"ש הרמ"א או שלא נתן קצבה לשנים צ"ע מנ"ל דהרי הרשב"א בתשובה כתב בהדיא איפכא דמי שנתחייב לחבירו בקנין לתת לו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע"פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב וכן הוא ברבינו ירוחם עכ"ל ועיין שם:

נקטינן. כתב הש"ך דבתשובת ן' לב כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם וכ"כ הרשד"ם ומהרש"ך ואין דבריהם נראין לי דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו כו' ע"ש שדחה כל הראיות מה שמביאים לדברי הרמב"ם וכתב דמיהו כל זה לענין בני חורין אבל לטרוף ממשועבדים צ"ע:

פירות. ר"ל מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה בזה רק להתפרנס בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דוקא במתנה עמו בפירוש כו'. סמ"ע:

הבית. פי' הסמ"ע שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ"כ כאילו אכלו כל א' בפ"ע ונותנין לזה לפי ערך שהיה מגיע להוצאתו אם היה אוכל עמהן וע"ל סי' קע"ז ס"ד:

מיהו. ע' בא"ע סי' קי"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' כ"ח:

בריא. ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בס"ס קע"ו וקע"ז גבי שותפין בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה ובין חולי הבא באונס או בפשיעה ע"ש בסי' קע"ז והרא"ש כתב שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב"ד או לאו עכ"ל הסמ"ע:

שצריך. כתב הסמ"ע מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה על כל ימי חייו וצ"ע עכ"ל (והט"ז הקשה על דין זה דמ"ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרי' אע"פ שיש לה מזונות אח"כ צריך לתת לה דמי מזונות ע"כ והגאון ח"צ בהגהותיו שם כ' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא דמחייב עצמו סתם כו' ע"ש):

אחת. בס"ס קס"ג גבי קהל שפטרו א' ממס כתב הרמ"א ג"כ דיכולין לומר שלא פטרוהו רק משנה א' והנה ב' הי"א שכתב רמ"א כאן פליגי אהדדי י"א הראשון דהמקבל עליו כו' כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב"א. והשני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא"ש וכן מוכח מהב"י וד"מ כאן ובא"ע סי' קי"ד ודלא כע"ש שכתב דל"פ והא דכתב הרמ"א בסימן רי"ב ס"א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפי' שעה א' במשמע נראה דה"ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא היה רק לשעה א' והמע"ה ומה דפסק כאן דעכ"פ שנה א' צריך לזונו והתם בשעה א' סגי הכא שאני דגילה דעתו לשנה א' מדאמר או יתן ק' זהו' לשנה אבל בסתם ס"ל לדעת הרא"ש דאפי' בשעה א' סגי וא"ל לפ"ז למה פסק בס"ס קס"ג גבי מס דנפטר בשנה א' עכ"פ צ"ל דשם מיירי במס פרטי דומיא דמס גולגלת דאינו נגבה כי אם פעם א' בשנה א"נ במקום שגובין מס דכל השנה בפעם א' כן נראה ביאור דברי מור"ם מ"ש כאן ובס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב רק שקשה על שסתם הרמ"א בג' מקומות הללו ולא פי' אפי' במקום א' וע"ל בסי' רי"ב מ"ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

קצב. כתב הש"ך דלכאורה משמע מדברי הרב דבקצב סך נמי פטור לגמרי מחלקה וא"א לומר כן דבתשובת הרשב"א שמשם מקור דין זה מבואר להדיא דאין הדין כן וכ"כ הרמ"א בא"ע ס"ס קי"ד ע"ש וע"כ צריך לפרש גם דברי הרב כאן כן דבמזונות סתם לזמן פטור לגמרי אפי' מיורשיה ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשים אלא שפטור מבעלה זה נ"ל ברור עכ"ל (* ועיין בט"ז במעשה שאירע לפניו בא' שכ' לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנישואין ותובעת כלתה חלקה כו' עיין שם באורך ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ק"נ שפסק במי שקיבל עליו לזון בנו וכלתו שמחויב ליתן לה בימי לידתה מאכלים יקרים וקלים כדרכן של בנות ישראל והשיג על הב"ח שלא פסק כן עיין שם).

אחריות. כתב הש"ך אע"ג דהב"י כתב בשם הרמב"ן דאם קבל עליו אחריות חייב להעמידה בידו צ"ל דהוא מיירי שחייב עצמו בכך הלכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ חל החיוב על גופו עכ"ל:

משכון. ובמרדכי כתב דהרבה גאונים חולקין וס"ל דלא יתן המשכון עד שיתן לו המתנה עכ"ל ד"מ ותמיה לי על שסתם הרב ולא הגיה כלום וע"ל סי' ר"ז סי"א וסי' של"ג ס"א. ש"ך:

חייב. מיהו היינו דוקא לגבות מבני חרי אבל ממשועבדים אפי' כתב לו שטר ע"ז לא מהני אף בדבר קצוב כגון בית זה או סך זה שאירש מאבא כו' דכיון שלא היה בעולם בשעת כתיבה אין הקול יוצא כן מתבאר מדברי רש"י ותוס' אכן להרמב"ם וסייעתו משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב בשטר אף שלא היה בעולם ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' כ"ג. שם:

שקנו. כתב הש"ך דזהו דוקא למאן דס"ל דא"א לאדם להתחייב בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עידי וא"כ קשה על המחבר דבר"ס מ' פסק כהרמב"ם דאם אומר אתם עידי חייב וכאן כתב והוא שקנו מידו ואפשר דס"ל דבדבר שאינו בעולם או אינו ברשותו לא מהני הוו עלי עדים לכ"ע אבל לא נ"ל לחלק בכך וצ"ע עכ"ל וכ' הסמ"ע דאפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש הרמ"א בסי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה קנה לכ"ע:

התובע. וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש והמחבר כת' שם פלוגתא בזה ובס"ס ר"ן סתם המחבר דעל היורשים להביא ראי' שלא הי' לו בשעת מית' וזהו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב ונ"ל ליישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא הי' לו המטבע בשעת הקנא' מש"ה אמרי' המע"ה משא"כ בס"ס ר"ן דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחום לכך אזלי' בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצא כו' ואף דבסי' קי"ב איירי ג"כ ביורשים וסתמא אין טענתם במילי דאבוה בברי י"ל דשאני התם דאיירי בקרקעות ובהן לא שייך לומר כאן נמצא כו' דקרקע במקומה עומדת ואף שיוצא' מרשות לרשות מקומה לא תזוז ודוקא במטלטלים הנמצאים בבית בעליהן שם אמרינן כאן נמצאו בביתו וכאן היו בשעת מתנ' ואע"ג דכאן איירי ג"כ במטלטלין מ"מ כיון דהנתבע טוען ברי המע"ה עכ"ל הסמ"ע ובש"ך תירץ דבסי' ר"ן כיון דהמטלטלים הם בעין אמרי' כיון שעתה כאן נמצאו כאן היו אבל הכא המטבע אינה בעין ומה שהקש' מסי' קי"ב נ"ל עיקר לדינא מאחר דשם הוא דברי הגאונים ואנן קי"ל שם דלא כהגאונים ה"ה דלא קי"ל כהך דס"ס ר"ן וכ"כ הב"ח דהפוסקים סותרים זא"ז ולעולם על המקבל להביא ראי' וכן עיקר עכ"ל (וז"ל הט"ז ע' בסי' ר"ן ורפ"א שם הוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע"ש להלכ' עכ"ל) וע' בתשו' מהרש"ך ס"ב סי' ט' ובמהרשד"ם סי' ש"ט ובתשובת הרמ"א סי' צ"ב ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ח:

בקנין. כת' הסמ"ע נרא' דלאו דעש' לו קנין בפ"ע דא"כ פשיטא דקנ' ואפי' גוף השד' קנה אלא ר"ל שכת' לו שטר קנין ולאפוקי שטר ראי' לחוד דאינו קונ' עד שיתן דמי הקני' וכמ"ש הט"ו בסי' ק"ץ וקצ"א ע"ש מש"ה קאמר דאפ"ה זכה זה במשכונא עכ"ל ועי' בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' מ"ט:

כופין. והש"ך כת' דדין זה צ"ע דאע"פ שלוי שלוחו של ראובן הי' מ"מ כיון דמעות להוצא' ניתנו נעש' שמעון לוה של לוי ולוי לוה של ראובן וההוא שטרא דלוי הוא ולא מהני הודאתו עד שיקנהו לו בכתיב' ומסיר' וצל"ע וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ד וקצ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"ב עכ"ל. (וע' בט"ז מ"ש בדין זה ע"ש):

למחול. פי' אע"פ דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כמ"ש בסי' ס"ו שאני הכא דמעות שט"ח מעולם לא היו שלו. סמ"ע:

אין. ומהרש"ל כת' שצריך ליתן טעם לדבריו דאל"כ כופין אותו על מדת סדום וע"ל סי' קפ"ד ס"ב ובתשובת מהרש"ך ח"ב סי' קע"ד. ש"ך:

לעדים. כתב הסמ"ע דה"ה אם אמר כן ללו' אע"פ שלא פירש דבריו אלא אורחא דמלתא נקט דבפני העדים מסתמא אינו מפרש כדי שלא להשביע דאל"כ למה כתבו מתחל' על שם שמעון משא"כ בפני הלו' דהוא יודע האמת שהמעות הן שלו ואז מסתמא מפרש שיכתוב שטר אחר על שמו עכ"ל:

הקהל. המחבר קיצר במקום שהי' לו להאריך דבתשובת הרא"ש מבואר דדוקא בנדון דידיה שמנהג הקהל' הי' לכתוב שטרי הכנסתם ע"ש היחיד כדי שלא יהא עסקם כקדיר' דבי שותפי או מטעם אחר הידוע להם למה עשו כן הא בלא"ה נאמן זה לומר שהמעות הן שלו ובשביל שלא להשביע את עצמו כת' בסוף שהן של הקהל ודלא כע"ש שנתן טעם לדין זה מסברא דנפשיה דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בהקהל משום שלא להשביע עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך הסכים לדברי הע"ש וכת' דמ"ש הרא"ש שמנהג הקהל הי' כך לרווחא דמלתא כ"כ וע"ש:

שמעון. כת' הסמ"ע דגם כאן קיצר המחבר בהעתק' כי ז"ל שם ואח"כ כת' לוי לראובן שטר הרשא' לתבוע משמעון אותן כ' זהובים ובא ראובן ותבעו וטען כו' והשיב אע"פ שכת' ראובן השטר ע"ש לוי לא הקנ' המעות ללוי כו' משמע דוקא באופן זה שלא בא השטר ליד לוי הא בא לידו י"ל שזיכ' הממון ללוי ע"י כתיבתו על שמו ואפי' מחל בפי' אינו מחול כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג וזה ברור עכ"ל והש"ך כת' דאפי' בא השטר ליד לוי אם הוא בענין שלא הקנ' לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי ועיין בתשובת רשד"ם סי' צ':

כלום. כי נמצא שהי' אפוטרופוס של בנו בשעת הלוא' לכן גם עתה צריך לפרוע לו ועוד שביד האב למנות אפוטרופוס לבנו כ"ש שמינ' את עצמו כו' כ"כ הרא"ש שם וע' עוד שם כלל צ"ו סי' ג' עכ"ל הש"ך:

האש'. כת' הסמ"ע דהיינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית כמ"ש בסי' ס"ב ס"א דשם חזר וכ' הרמ"א דין זה והש"ך כ' דבמקור הדין בתשובת הרא"ש משמע אפי' בנושאת ונותנת כו' כשהבעל עצמו כת' השטרות וכ"כ הסמ"ע גופיה בסי' ס"ב לדעת הטור בא"ע סי' פ"ו מיהו לענין דינא כתבתי שם שהעיקר כהרשב"א שחולק על זה עכ"ל:

הבא לגבות חובו בשטר כו' ה"ז טורף. ב"ב מתני' קע"ה א' המלוה כו':

ולא הספיק. גטין מתני' מ"ח ב' אין נפרעין כו'.

אבל קרקעות כו'. ב"ב מ"ד ב' וליחוש דלמא דאקני א"ל מ' דבסתמא לא:

ואם כ' בשטר. כן הוא המסקנא שם קנז ב' את"ל משתעבד כו':

אבל המטלטלים כו' אפי'. שם מ"ד ב' ומטלטלי לב"ח כו':

(ליקוט) לשעתו ר"ל אפי' שלא נתנם אלא לשעתו והכריחו ממ"ש בב"ב שם עשה עבדו אפותיקי כו' וע"כ לשעתו דאל"כ אינו מכור כלל כמ"ש בסי' קיז ס"א להרמב"ם וא"כ שורו אפותיקי כו' אף בכה"ג (ע"כ):

ואם כתוב כו' ואם כ' כו'. שם:

ועכשיו כו'. ואפי' למנהג כו'. תשו' הרא"ש וכמ"ש בב"מ פ"ג א' ב' ועמ"ש הרא"ש בשם הירו'. וענין תקנת השוק. ב"ק קטו א' ע"ש ומ"ש במכרו שט"ח כו' דלא שכיח. שם זבינא כו' שוי מאה במאתן רש"א לא עשו בו תקנת השוק והטעם משום דלא שכיח ואע"ג דאיפסיק הלכתא שם דלא כוותיה היינו משום דס"ל דג"ז שכיח וכמ"ש בב"מ ק"ח א' זבן במאתן כו' ע"ש: (ליקוט) ועכשיו כו'. עש"ך שחולק ע"ז (ע"כ):

וכן אם נתן. שם מהא דכתובות ע"ט א' אם יבא שטר מברחת כו' וע"ש ברא"ש שם ס"ג כ' ר"ש כו' ול"נ כו' ע"ש:

המחייב עצמו כו'. למד זה מהירו' הביאו תוס' והרא"ש בר"פ הנושא במה הוא מתחייב לזון את בת אשתו לא כן כו' וכדי שלא יחלוק הירו' על הגמ' שלנו שאמרו דר"י ור"ל פליגי בזה מוקי הרמב"ם את הירו' במתחייב דבר שאינו קצוב דומיא דמתני' ובזה מודה ר' יוחנן ותירצו בירו' שם בשטרי פסיקתא וכ"כ הרמב"ם שם בה' מכירה פי"א הי"ז ומפני מה הפוסק עם אשתו כו':

חמש שנים. מתני' שם והקשו כנ"ל והטעם דמזונות עצמו דבר שאינו קצוב כמ"ש בפ' אע"פ נ"ט א' מידי דקייץ כו' דלא כרש"י ותוס' בפ' הניזקין כ"א א'. רמב"ן ועבסה"ת:

(ליקוט) או שלא כו'. ר"ל כמ"ש הטור ובה"ת בשם הרמב"ן והביאו ב"י ג"כ שאומר אתן לך כו"כ חטים בכל שנה דשמא יתייקרו החטים ועד"מ סק"ג אבל בלא"ה הוי קצוב וכמ"ש ב"י במחודשים א' בשם הרשב"א להדיא. ונ"מ בזה לענין גבייה ממשועבדים כמ"ש בר"פ הנזקין לפי שאינו קצובין ועבא"ע סי' קי"ד ס"ד (ע"כ):

אע"פ שקנו מידו דאוקמי' בגמ' בכתובות שם ובגטין שם מתני' דהנושא בשקנו מידו ואפי"ה אוקמוהו בירו' בשטרי פסיקתא:

וחלקו עליו מסוגיא דשם לפי שאין קצובין אלמא מב"ח משתעבד וכן בגמ' דפ' הנושא פריך לר"ל ממתני' דשם תנן הנושא כו' לא בשטרא פסיקתא מ' דלר' יוחנן א"צ לאוקימתא דשטרי פסיקתא:

המחייב לזון כו'. ירו' שם פסק לזון כלתו כו' הדין עמה וכן מוכח ממתני' לא יאמר הראשון כו' וכן לא יאמרו שניהם כו' נשאת כו':

ואם התנה עמו כו'. שם ק"ג א' אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין כו' מסייע לר"ה וליתבו לה כו' ה"נ וכ"ז משום שכ' לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא כו' שם נ"ג א': (ליקוט) המחייב כו' ואם כו'. עהג"א פי"ב דכתובות ס"ו ד"ה ופריך בגמ' כו' וברא"ש שם ס"א ומסתבר דנותנין לה כו' ול"ד לאלמנה כו' (ע"כ):

מיהו אם אין. שם ואם היתה טוענת כו':

ואם חלה. ירו' שם חלתה כמי שנשאת ר"ל דהבעל חייב ברפואתה והוא אין נותן לה אלא דמי מזונות וע"ש ברא"ש:

וי"א דהמקבל. גטין ע"ה ב' ומי בעינן כו' רבא אמר ל"ק כו' וערש"י שם ד"ה כמה כו' ופ' הרא"ש ורמב"ם כרבא. וכן המקבל לזון כו' ואפי' לרב אשי י"ל דוקא בגט כמ"ש שם בתי' דרב חסדא מתני' רשב"ג וברייתא רבנן וע"ש תוס' ד"ה מתני' כו' וכיון דציערה כו' כיון דלא להרוחה קא מכוון ולכן אמר רב אשי כו' סתם כו' כיון דקיי"ל כרבנן אבל בשאר דלהרוחה הא מכוין כמ"ש שם ע"ד ב' ורבה א"ל אנא כו' אפי' רב אשי מודה ר"ן. ועד ראיה מנדרים כ"ח א' כיון דאמר יאסרו אתסרו כו' באומר היום כו' וע"ש בר"ן: (ליקוט) י"א כו'. נדרים ט"י א' (ע"כ):

וי"א דאם. דיד בעה"ש על התחתונה וראיה ממנחות ק"ד ב' מנחו' או מיני מנחות מביא שתים וכן כל ההיא דג"פ ובשאר מקומות יד בעה"ש כו' ול"ד להא דרבא בגטין כנ"ל דהתם משום דלצעורא קא מכוין דנין לשונו להחמיר וכמש"ש מתני' רבנן כו' וע"ש ע"ד ב' ע"כ כו': (ליקוט) וי"א דאם כו'. וכן סתם הרב בס"ס קס"ג ובר"ס רי"ב ובס"ס קס"ג כ' שנה א' במקום שגובין כל השנה בפ"א וכן כאן שקבע לשנים משא"כ בר"ש רי"ב. וסברא הראשונה נראה עיקר כמ"ש מההיא דגטין ונדרים וההיא דס"ס קס"ג הוא התשו' הרא"ש שכ' כאן וכן ההיא דר"ס רי"ב היינו לפי פי' דלכך ידור לא אמר כלום דלמא שעה א' קאמר אבל רש"י וש"פ מפ' משום כו' ורמב"ם פ' משום שאין בו ממש וכמש"ש בש"ע (ע"כ):

המקבל עליו לזון. כתובות קג א' ת"ר משתמשת במדור כדרך שמשתמשת כו' והטעם משום דעולה עמו ואף לאחר מיתתו משום שכ' לה ואת כו' כמ"ש שם שכך כתב לה כו' מ' כמו כבודו מקדם בחייו מ"ח א' מי שהלך למ"ה כו' לפי כבודו כו' הקמ"ל דעולה כו' ושם:

ואין מלבושים כו'. שם ס"ח א' לא אידי ואידי כו' הא כו':

ראובן שקבל. ירו' דכתובות שם מתה כבר מתה:

ואפי' קצב. משום דאין בעל יורש במלוה כמ"ש בב"ב קכ"ה ב' אר"פ הלכתא אין הבעל כו' ואין הבכור כו' וע"ש בתוס' ד"ה אר"פ. וה"ה נמי דלא כו' והוכיח תוס' שם מב"ק מ"ב ב' ע"ש: (ליקוט) ואפי' קצב כו'. אבל ליורשיה חייב (ע"כ):

המתחייב לזון. מתני' דפ' הנושא מתו בנותיהן כו':

או לזונו על כו'. שם נ"ב ב' בנן נוקבן דיהוי ליכי כו' ואף בלא מדרש ראב"ע ניזונית לאח"מ ולא חידש אלא מחיים לא:

שנים שנתחייבו. ירוש' דפ' שבועת הפקדון והביאו הרי"ף שם:

המחייב כו' בדבר כו' או כו' אע"ג כו'. יבמות צ"ג א' ב' דארנב"י רב הונא כרב כו' האומר לחבירו שדה זו כו' והוא שאין מצוי. המוכר פירות דקל כו' והוא שלב"ל:

ה"מ בל' מכר כנ"ל. או בל' מתנה. שם לכשאקחך הרי עצמך כו' ובב"ב ש"מ שאמר ידור כו':

ואפי' כתב לו כו' ואפי'. כמ"ש בקדושין ח' ב' זבון ההוא אמתא בפריטי כו' וכ"ש שיעבוד שהוא גרוע ממשכון כמש"ל בסי' ס"ז ס"ב וסי"ב וסי"ג: (ליקוט) ואפי' נתן כו'. עסי' ר"ז סי"ז (ע"כ):

אבל בל' חיוב. כנ"ל בס"א ואם כ' כו' ודאנא עתיד למקני אע"ג דבמכר כה"ג לא קנה כמש"ל שדה זו לכשאקחנה כו':

כגון שאומר הוו. לא מיבעיא באומר נתחייבתי לפ' כו' דא"צ לזה דהודאת בע"ד כו' כמש"ל הרמ"א:

והוא שקנו מידו. כמו ערב לאחר מתן מעות דצריך קנין כיון שמשתעבד בלא מעות:

אין מטבע. ב"מ ט"ו א':

ואם אין. שם ב': ואם. דהמע"ה:

(ליקוט) על התובע כו'. עס"ס ר"ג שפ' בהיפך והוא דעות חלוקות כמ"ש בסי' קיב ס"ג וכ"כ הרב ס"ס ר"נ וע"ל כו' וכ"כ ב"ח וט"ז וש"ך (ע"כ):

ונאמן לומר. א"ל שטרך בידי כו'. ב"ב ע"ב:

אבל רבים. מהא דאודיתא. ב"ב קמט א' אע"ג דידעי' שלא חייב לו ועבתוס' כתובות נ"ד ב' ובב"ב מ"ד ב' ד"ה דלא כו':

ראובן כו' זכה במשכונה. ב"מ ס"ה ב' הלוהו על שדהו כו' ופי' הגאונים דאחר הלואה משכן לו השדה וכן שם בגמ' ס"ו א' ור"ן אמר אפי' לאחר כו' ואע"ג דהדר ביה משום דאסמכתא כו' הא אם אמר מעכשיו קנה:

שטר בקנין. אבל בלא"ה מחמת מלוה לא נשתעבד כמ"ש בקדושין מ"ז א' ותיסברא אימא סיפא ושוין כו' ושיעבוד הוא שכירות ואמרי' בב"ק עט ובב"מ צ"ט כשם שקרקע כו' אבל בשטרא אמרי' דלזוזי כו' כמ"ש בב"מ נ"א א':

ראובן הוציא כו'. מהא דאודיתא שנתחייב רבא לרב מרי וכ"ש כאן שאפשר שהאמת אתו:

אם אינו. דבחב אינו נאמן כמש"ל בסי' מז ס"א:

ואם בא לוי כו'. דטעמא דאודיתא משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כנ"ל:

ראובן הלוה כו'. ב"ק ק"ב ב' א"ר ששת ה"ק כו' מכלל דאקנה כו' ואין הלכה כבני מערבא וקניא ללוקח בכל ענין וה"ה כאן למלוה:

ואם תבע. שם א"ר ששת כו' אין כופין כו':

ואפי' הודה כו'. שם אלא אימא סיפא ע"מ כו' ופי' הראב"ד שאמר הלוקח לריש גלותא ע"מ והודה לו ואע"פכ פריך ולימא ליה כו' ועבה"ג דלפרש"י ק' מאי ס"ד דליכוף לריש גלותא:

אבל אם כו' אפי' כו'. שם קג א':

שטר שהיה כו'. ב"ב קעג א' דתניא א' מן האחין כו' ואפי' לרבא שם ה"נ כיון שהיה מונח בידו:

(ליקוט) קודם חתימת העדים. כ"ה שם דגוף השטר נכתב על שמם ועדים חתומים עליה לא מיבעיא לדעת הרב בסי' פ"א סט"ו בהג"ה אלא אפי' לדעת ש"ע שם דוקא באמר אתם עידי ושתק אבל באמר הן לא וכ"ש כה"ג אבל לאחר חתימת העדים אפי' בכת"י אינו כלום כמש"ש סי"ח סי"ז בהג"ה וסי' ס"ה סכ"ב ועש"ך (ע"כ):

שמעון. כנ"ל מהא דב"ק מכלל דמקנא כו' והוא של ראובן וכמ"ש בס"ט ועמ"ש בסי' ס"ו סכ"ג בהג"ה ואפי' לא: (ליקוט) שמעון כו'. ר"ל כמ"ש בס"ט שיכתוב ע"ש לוי אבל לא הקנה ללוי אבל אם כ' בשבילו אין יכול למחול וכנ"ל ס"ח ועסי' ס"ו סכ"ג בהג"ה ולעיל סי' ס' ס"ח כו':

המלוה. דמ"מ אפוטרופוס שלו הוא כמו יתומים שסמכו כו' גטין נ"ב א' ושם או שמינה כו' וכיון שיכול למנות כ"ש שהוא עצמו ואמרי' שם לזכות אמאי לא:

אשה שטוענת כו'. ב"ב נ"ב ב' וכן אשה שהיא נושאת. דוקא נו"נ הלא"ה נאמנת: