שצריך לכתוב זמן בשטר וכל דיני - שולחן ערוך חושן משפט סימן מ״ג

אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות כו'. בפרישה כתבתי שנראה שאפי' מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה שני שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני שאין זמן בשטר:

טורף מהן. הטע' משום דמשע' כתיב' העדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו הוא דאפסידו אנפשייהו אלא שבלא ראוהו העדים יכולי' הלקוחות לומר קנינינו קוד' להלואתו וזה ברור בעיני ולא כע"ש שכתב ז"ל שהם מפקין ליה לקלא כו' ע"ש דמשמע מלשונו שעידי הראיה מפקי לקלא וז"א דלא מצינו דמפקי לקלא אלא עדים המיוחדי' על הקנין או על החתימה וק"ל:

שובר שאין בו זמן כשר. וע"ל בסעיף כ"ד מ"ש המחבר עוד מזה ולקמן סי' נ"ד ס"ג יתבאר דתחיל' תיקון השובר היה כך שבאם אין העדי' יודעים הזמן הנכתב בשטר שלא יכתבו שום זמן בשובר שמא אחרו עידי השטר הזמן ע"ש:

ולא כתב לבריאות עולם. קמ"ל דלא מצו הלקוחות למימר אין המנין דזמן השטר מתחיל לבריאות עולם אלא איזה שנים אחר בריאות עולם ונמצא קנינינו קודם להלואתו:

וגם לא כתב כו'. פי' אפי' השמיט שניהן כשר:

אם כתב אלפים והשמיט כו' הטעם דאין לומר דאלפי' ר"ל שני אלפי' דמיעוט רוב שנים דא"כ אלפיי' בשני יודין הל"ל כ"כ במרדכי שם:

ברביעי עשרים יום לחודש כו'. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו:

היה ביום שנים ועשרים כו'. טעות סופר הוא האי שנים וצ"ל ארבע וכ"כ במרדכי שם ריש ר"ה נשאל לראבי"ה על שטר שכ' בו בד' בשבת בכ"ב בתשרי ונמצא שאינו מכוון בימים לפי שר"ה של אותו שנה היה ביום שני ורביעי בשבת הרביעי (פי' של שבוע הרביעי) לא היה כ"ב בחודש אלא כ"ד ועוד שכ"ב בחדש הוא יום שמיני עצרת שאין כותבין בו והשיב נ"ל דאינו נפסל בכך דתניא שטר שזמנו כתוב בשבת שטר מאוחר הוא וכשר (וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד) ואי משום שרביעי בשבת לאו היינו כ"ב בחדש י"ל דהסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבורו של חדש (פי' וסבר שעברו לאלול והיה ר"ה ביום ג' ועמ"ש בסי' ל' דל"ת הא בתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחי דהיינו דוקא כשמעיד ע"פ משא"כ כשכתוב בשטר דהטעות מוכח ממה שכתוב בצדו עמ"ש שם עוד מזה) ואי משום שיש טעות שני ימי' איכא למימר כי בשני עיבורי' טעה א"נ מפני ששני ימים של ר"ה קדושה א' הן וכיומא אריכתא דמי וסבר ה"נ למנין החדש ה"ל כחד יומא נמצא שביום ה' שלאחריו חשבו שהוא שני לחדש ויום רביעי דשבוע הרביעי שאחריו יהיה כ"ב לחדש עכ"ל בקצת תוספ' ביאור ע"ש:

כתב ידו כו' א"צ וכו'. והטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות ועמ"ש בהגד"מ מזה:

אלא מבני חורין. בדרישה כתבתי דאפי' אם יקנו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדי' משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון ועד"ר:

דפסול לגמרי. עפ"ר ובהגד"מ שם כתבתי בשם מור"ם דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן ע"ש:

כשלא הקדימו העדי' זמנו בכונה כו' וז"ל נ"י פ' א"נ דף ק"א ע"א דמשכחת לה שהם כשרי' להעיד כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטר אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל עכ"ל ותלמידי רשב"א כתבו שם דמשכחת ג"כ כגון שבשעה שחתמו חשבו שכבר נעשית המלוה ואחר זמן ראו שהי' מלוה לו מעות דמי אותו שטר והעידו כן עכ"ל ד"מ ח':

דהעדים נאמנים כו' שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלוא' לפיכך נאמנים לומר לא נתכוונו לחתמו אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהוא מוקדם אבל לדעת ר"י אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אא"כ מעידים עליהן שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך (דאז נאמנים במיגו דאי בעי הוה אמרו אין זה חתימת ידינו) וכ"כ הטור ושהרא"ש גם כן הסכים לזה ע"ש (הג"ה ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכתב על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילין לטעות בהכי עכ"ל ד"מ ח'):

אין כל זה מציל מלפסול השטר ול"ד למ"ש המחבר בסעיף ה' דאם כותב ברביעי בשבת כ"ב לתשרי כו' דכשר דשאני התם דהטעות ניכר מתוכו דכיון דכתוב בו ברביעי בשבת ואותו רביעי היה כ"ד יום לחדש איצטרכי' למיתלי דטעו בעיבורא דירחא כו' וכמ"ש שם מה שא"כ טעות זה דאינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא היה חתנו וגם אין בודקין אחר זה ועוד דשם ליכא אלא במה שלא דקדקו לראות אחר הזמן משא"כ כאן דאיכא למיקנסיה דהא יכול לטרוף מזמן הראשון וכמ"ש בס"ז ע"ש ודו"ק:

יכולים לחתום שטר אחר ולא שייך בזה למימר דכבר עבדי שליחותייהו דכיון שבטעות כתבוהו ה"ל כאלו לא נכתב מעולם וכמ"ש בסמ"ט ס"ז:

שוב אין נאמנים כו' שם בתשובת הרשב"א כתב ע"ז (והביאו בד"מ ס"ז ע"ש) בקיצור. אבל עדים אחרים שראו ג"כ הדבר יכולים לכתוב לו שטר אחר שלא יהיה מוקדם דעידי המתנה אין צריך שיהיו מזומנים לעדים כו' א"נ יעידו לפני ב"ד והב"ד יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אלו עכ"ל והטעם דבמתנה א"צ שיהיו מזומנים דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שעדים שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו ואיך יתנו אלו שאינן מזומנים לו שטר לגבות בו שנית משא"כ במתנה מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב"פ וק"ל:

מיגו דאי בעי אמר כו'. וסיים שם ברשב"א ואפילו יש עדים שאמרו שבפניהן כתב השטר אחר זמן זה שנכתב בהשטר מ"מ אפשר לומר שהקנין היה בזמן השטר וסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל:

דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי כו' דליכא למיחש שמא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיראה ריוח כשיעור שני שיטות בין השטר לחתימת העדים וגם יראה המחיקה וע"ל סי' מ"ה:

כותבין בשטר יום שנמסר בו הבעה"ת מסיים בטעמו ז"ל דשטרי לא קניא אלא או משע' דמטי לידו דמלוה או משעת קנין בשטרא דאקנייתא עכ"ל. ולפ"ז מאי דפסקו התו' והרא"ש והטור דקיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו למפרע ה"נ אפי' נכתב זמן בשטר ביום א' שא"ל הלוה לכתוב ולחתום ולא מסרוהו ביד המלוה אלא אחר כמה ימים טורף מזמן הכתיבה וכמ"ש בס"ס ל"ט ע"ש:

אבל אם לא כ' בו דאקני פסולים כו' ז"ל הטור וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע ואחרו העדי' זמן שטר הלואה וכתבוהו מסיון ואח"כ מכר הקרקע ונמצא אלו כתבו הזמן מניסן לא היה טורף להקרקע שקנה באייר כיון דלא כ' לו דאקני ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכת' בשטר עכ"ל: ומקור דין כתיבת דאקני יתבאר לקמן בסימן ק"ד וקי"ב ע"ש בדברי הטור והמחבר ושם נתבאר דקי"ל דגם אחריות דדאקני אמרו ביה שהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי אם לא שכתב בהשטר אחריות ולא כ' בו אחריות דדאקני ע"ש ובפרישה בסי' זה:

אא"כ מפורש וכתוב בו ואחרנוהו פי' ואז ליכא למיחש להא דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנ' ומכר דהמע"ה שהיה בידו בשעת הלותה דמזמן השטר אין ראיה שהרי כתבו בו שהזמן הוא מאוחר ובעיר שושן כתב בזה ז"ל דכשכתב בו ואררנוהו ידעו שלא יגבוהו בו ממשועבדי' מזמן הכתוב בו דשמא קנה אחר ההלואה ומכרה קודם שנכתב עכ"ל ולא ידעתי למה כתב ומכרה קודם שנכתב דגם אם מכרה אחר שנכתב שטר ההלואה אינו גובה ממנו כיון דבשעת הלואה עדיין לא קנאה דהא קי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אינו טורף מיד הלוקח וכמ"ש לקמן סי' ק"ד ע"ש. ועוד אי מכרה קודם שנכתב שטר ההלואה היאך ס"ד לטורפה מיד הלוקח כיון ששטר המכירה הוא קודם זמן ההלואה וצ"ע:

אפי' מאוחרים הטעם מפורש לקמן בסימן רנ"ט בטור ובדברי המחבר סס"א ז"ל דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה להמוכר ומוציא אח"כ זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה ויאמר הדרי וזבינתיה ממך עכ"ל ע"ש:

ואין חוששין שמא מוקדם כו' הטעם דכל שטר שנכת' ונחתם מוקמ' ליה אחזקה וכאלו נחקרה עדותן בב"ד דמי גמ' ועפ"ר:

ובאחד בשבת כו' בטור כתב שמא בשני בשבת נכתב והמחבר ל' רמב"ם נקט ועפ"ר שם כתבתי דאין נ"מ לדינא בינייהו אלא דהטור אורחא דמלתא נקט ע"ש:

דאי אמר אשתבע לי כו' אבל אי לא אמר הב"ד לא טוענין עבורו שישבע ע"ז וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע לו שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע ולא כשטוען הלוה מזוייף הוא או שטר אמנה הוא או שטר שיש בו ריבית וכמ"ש הטור והמחבר בסימן פ"ב ס"י ע"ש מ"מ משביעין ליה אטענה שטוען שהוא מוקדם דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עפ"ר:

אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו כו' כל' הזה כתב ג"כ הטור ע"ש. ולהפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו למפרע וכותייהו פסק המחבר בסי' ל"ט סעיף י"ג איתא ל' זה ודין זה שפיר כפשוטו אבל לדעת התו' והרא"ש והטור דפוסקין דעדים בחתומיו זכין לו צריך ל' זה והדין זה ביאור וכתבתיהו בפרישה ע"ש:

עד שיביא ראיה שבח לידו וכו' והא דמהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו ולא חיישי' שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד בשטר שנאבד דשאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו משא"כ כאן דהמלוה בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סקל"ט מ"ש מזה:

אם אין בו קנין כבר נתבאר זה כמה פעמים דכשקנו מידו אפילו לא נכתב ונמסר השטר עד זמן מרובה טורף מזמן הקנין וגם איכא כמה דעות דבשטר אקניית' אפילו למאן דמצריך כתיבה לא בעינן שיבא לידו כלל:

אבל נכתב ביום ונחתם בלילה כו' ז"ל ד"מ ר"ס י"ט אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה דמשעת גמר דין נשתעבד ולא מיקרי מוקדם עכ"ל:

אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר ע"ל ר"ס ל"ט דכתב המחבר ז"ל ואם יש עדים שקנו מיניה אפילו אי לא נכתב גובה ממשעבדי עכ"ל והוא מדברי ב"ת שכ"כ בשער נ"ו בשם תשובות הרי"ף וב"י וד"מ הביאו שם ומטעם שהקנין יש לו קול וטורף בו אפילו בלא כתיבת השטר וכ"כ הרמב"ם והראב"ד והמרדכי ע"ש ולפי זה צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה אינו ר"ל דצריכין לכתוב ולחתום אלא איירי באם המלוה חפץ שיכתבו שמא ישתכח העדות או שירחקו העדים נדוד שאז יכתבו זמן הקנין וכמ"ש והוא קצת דוחק ובדריש' כאן ובהגד"מ בסי' ל"ט ס"ה כתבתי דרך אחר בישוב דברי הטור והרא"ש גם כתבתיהו בקצרה לעיל בסמ"ע ר"ס ל"ט והוא דיש חילוק בין שאם הם עידי הקנין לפנינו ושומעין מהם שזוכרין זמן הקנין אז אמרינן כיון דזיכה לו המוכר בעין יפה בקנין מסתמא אפקי קלא משעה ראשונה ומ"ה אף אם לא נכתב השטר כלל טורף משעה ראשונ' משא"כ כשאין העדים לפנינו דיש לחוש דהעדי' עצמן לא שמו לבם לזמן הקנין ושכחוהו ולא מפקי קלא דבכזה אינו טורף אא"כ יש שטר לפנינו כתוב בו זמן הקנין דאז ע"י השטר אנו רואין דלא נשכח מהעדי' זמן הקנין ואף שנכתב אחר הקנין זמן מרובה מ"מ הרי ראינו שלא שכחוהו מ"ה טורף מזמן הקנין וע"ש שכתבתי שבזה מיושב כמה ענינים ובו נתיישב ג"כ דל"ת דברי המחבר אהדדי ע"ש ודו"ק:

דוקא בשטרי הלואה כו' הטעם דבהלואה המעות משועבדים מאותו זמן שנתנם כיון שעסוקין באותו ענין:

אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין כו' שם סיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום ואע"ג דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד עכ"ל. ונלע"ד דחיובו בקנין דומיא דחיובא בשטר קאמר וכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתבו לו השטר עד הלילה כן חיובו בקנין מיירי דאינו קונה לו בקנין עד הלילה וביום מתעסק בהסכמתו ובחיובו בדברי' וגומר החיוב בלילה בשטר או בקנין אבל אי קנו ליה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה בקנינו מאותו שעה לרעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו הנ"ל אפילו בלא שטר כלל ולהרא"ש אם יכתוב אחר כך בלילה משועבד למפרע מזמן הקנין וכמ"ש בדרישה בארוכה ומ"ש אע"ג דאיכא קלא ר"ל כיון דעסוקין באותו ענין המה אפקי לקלא ודו"ק:

סומכין זמן הכתיבה כו' כן הוא הגירסא ג"כ בספרי הטור שבידינו ברישא ובסיפא סומכים הכתיבה וצריכין לפרש דבל' סומכין דקאמר ר"ל סמך בעלמא כדרך הטפל הנסמך להעיקר אבל קשה על מ"ש בסיפא שסומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין ומשמע בכל ענין אף שהכתיב' והחתימה היו ביום א' ולמה קאמר שם שהכתיבה היה סמך וטפל בעלמא ולא עיקר כמו החתימה כיון דהיה ביום א' גם במה הוא ניכר שהוא טפל כיון דקאמר שכותבין שקנינו מפלוני וכתבנו ביום פ' וצריכין להגיה ולכתוב או סומכין הקנין וכיון דצריכים להגיה יותר נראה להגיה ברישא סומכים הקנין לאותו יום כו' וכמ"ש בפרישה ולגירסא זו יהיה פי' סמיכה כפשוטו וכ"כ במ"מ ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעשה באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבים יום שעומדים אז סומכין הכתיבה אצל אותו יום ולא הקנין ע"ש ודו"ק:

ואי לא מיחזי כשיקרא ר"ל וצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ ט"ו וע"ש שהביא הרבה דעות בזה שחולקים וס"ל דהשטר פסול:

מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני כו' ברי"ו סיים שם וכתב ז"ל לא מחזי כשיקרא אפילו נמסר במקום אחר דמסתמא אכתיבה לחוד משמע עכ"ל והג"ה זו נדפסת כאן שלא במקומה דהא כאן לא איירי מדין מקום אלא מזמן ועיקר מקומה היא בסמוך בסוף סעיף כ' אמ"ש שם ז"ל כשכותבין מקום הכתיבה כותבין כך אמר לנו (ור"ל אמר לנו בל' הודאה או התחייב נפשו בקנין וכמ"ש בבבא שאחר זו) פלוני וכתבנו במקום פ' כו' ע"ז קאי ההג"ה ללמדינו דאפי' לא כ"כ בפי' אלא כ' במקום פ' קנינו מפלוני והקנין לא היה באותו מקום פלוני אפ"ה לא מיחזי כשיקר' אלא מפרשינ' דמ"ש קנינו מפלוני כאלו כ' וקנינו בוי"ן ור"ל במקו' פלוני כתבנוהו וגם קנינו מפלוני קודם לכן ואינו מבקש לו' שבאותו מקו' קנו ממנו וז"ש רי"ו ואפי' נמסר במקום אחר ר"ל נמסר העדות בל' הודאה או בקנין דמסתמא אכתיבה לחוד משמע ר"ל מ"ש סתמא במקום פלוני לא קאי אלא אכתיבה לחוד ולא אהמסירה ומור"ם כתבו כאן משום דמדין מקום נלמד לדין זמן כגון אם כתבו ביום פלוני ודו"ק. ואף שבד"מ ג"כ כתוב דברי הרי"ו אהאי דינא דכותבין יום הכתיבה ולא יום הקנין כו' ע"ש מ"מ נראה כמ"ש:

לא מחזי כשיקרא וז"ל הר"ן פרק הזורק דאם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא היה באותו זמן באותו העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשיקרא לא חיישינן ד"מ י"ז:

ולפיכך נכתב מתחלת חשוון ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא כמ"ש מור"ם לעיל בסמוך ס"ס י"ב ע"ש דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר שם בסי"ב וק"ל:

בשליש הראשון כו' וליכא למיחש דיגבה בו מתחלת השליש דהמע"ה וק"ל:

אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין מלשון זה משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד ועפ"ר שם כתבתי דהרבה גאוני' ס"ל דבזה כותבין שני מקומות ע"ש:

ואין כתוב בשטר היוצא במקו' פלוני בטור כתב ואין כתוב בשטר המטבע היוצא כו' וא"צ להגיה תיבת המטבע דאיירי נמי כשבשני המקומות מטבע א' כגון דרייא"ר טאל"ר אלא שבמקו' א' אותו מטבע שוה יותר מחמת משקל':

שמטבע אותו מקום נשתעבד בסי' מ"ב סי"א כ"כ ע"ש:

שטר שאין כתוב בו מקום כו' עמ"ש מזה בסי' מ"ט בפרישה ובסמ"ע. (הג"ה כתב הר"ן פרק אין צדין דאפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב' ד"מ י"ו):

ה"ג בשל ראובן כתוב בכ"ח בניסן אבל בטור כתוב בה' בניסן וכתבתי בפריש' ג"כ דנ"ל דצ"ל כ"ח בניסן ולרבותא כתב כן דאף ע"פ כן נותנין לו ולא לשמעון דאיכא למימר דהלואתו של שמעון היתה בכ"ט בניסן וזהו שסיימו וכתבו דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן ע"ש:

אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו כו' דאז בא עליו הא' בכחו ובכח של שני ויגבה ממנו ממ"נ:

כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים כו' לא צריכי' להיות שוים בכל ענין דהא כתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"א ס"ט ז"ל שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלו' שקבל ממנו סכום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני והמלו' טוען שאותו כתב ידו הוא מעסק אחר הדין עם הלוה עכ"ל ומ"ש המחבר כאן ומ"ש שם שניהם מתשובת הרא"ש ולא בא למעט כאן אלא לאפוקי אם היה כתוב בשובר שהוא על שטר שביד המלוה עליו על סך כך וכך ונמצא שאין אותו סך בזה השטר שמוציא המלוה עליו דאז ודאי לא קאי עליו השובר והיו רגילין לכתוב בשובר שהוא על השטר שסכומו כך וכך לטובת המלוה כדי שלא יוציא עליו השובר אשאר עסקים כ"א אענין שנתנו לו עליו וז"ש הטור והמחבר לקמן בסי' נ"ד ס"ב ז"ל כשאין זוכרין זמן הנכתב בשטר יכתב ויחתם על השטר שסכומו כך וכך וכו' ששם מקום דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם גם בסוף סי' נ"ג כתב המחבר ז"ל שמא פרע לו אותו של מאה וכתב לו שובר כו' שם איירי גם כן בסגנון שרגילין לכתוב בשובר ולא שצריך לכתוב כן וכמ"ש בסי' ע"א כנ"ל ודו"ק:

יש כח במחילה זו כו' דהמע"ה:

שזמנו ביום כך פי' זמן ההלואה:

כתוב באותו יום בעצמו כו' הטעם דאף ע"ג דאמרי' חזקה אין אדם פורע ביומו מ"מ זימנין דפרע ביומו והרי שובר שנכתב אותו היום לפנינו וה"ל כראינו שפרעו דהמע"ה וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' נ"ד ס"ז ע"ש:

דבל' העולם עד ולא עד בכלל צ"ע דבד"מ דחה דין תשובה זו וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכה ומור"ם לא השיג עליו ועיין בהגד"מ שם כתבתי ישוב אשני תשובות הרא"ש שכ' מור"ם שם דסתרן אהדדי ונרא' שכן הי' דעת המחבר דלא סתרי אהדדי ומשום הכי הביא הב"י שניהן וגם כאן בש"ע שפסקו להלכה ודוק:

ואם בשניה' כתוב אדר סתם כו' עפ"ר שם כתבתי דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון דה"ל כאלו נכתב בשניהן אדר ראשון:

כמו בנדרי' ודין נדרים נתבאר בי"ד סי' ר"ך בדברי הטור והמחבר ע"ש:

עד שיעברו כו' דה"ל כאלו אמר אחר שבת דק"ל דעד יום ג' מקרי אחר שבת ומיום ד' ואילך מקרי קמי שבת וה"נ לענין אם אמר עד אחר פסח ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני ימים מספק נשאר מ"א יום ומ"ש עד שיעברו רוב הימים נראה דל"ד עד שיעברו קאמר אלא מיד שעובר המחצה חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבת ולאחר שבת הנ"ל וכ"כ שם בר"ן בהדיא מחצי' וכך כתב בהגד"מ בסי' מ"ב סעיף ט"ו ע"ש נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצה וק"ל וע"ש עוד אחר זה. (הג"ה וכן אם כתוב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים שם):

עד כאן יום כ"א פשוט הוא דאין זה ענין למ"ש לפני זה אלא שהמחבר חלק כל הד' טורים מהש"ע על ל' חלקים וכוונתו היה שילמדו ויחזרו חלק א' בכל יום באופן שבכל יום ילמד ויחזור ויהיה בקי בכל הד' טורים וכמ"ש בהקדמתו לש"ע וזהו שכתב כאן ע"כ יום כ"א ובדפוס קדמון דויניצא' ראיתי שנדפסו בו המקומות כלות כל חלקי שלשים יום ובכאן כלה החלק הכ"א ומדלא נדפסו כלות דשאר החלקי' בספרים שבידינו וכלות חלק זה נדפס נראה שכוונת המדפיס היה שהוא מצורף למ"ש לפני זה ור"ל דרוב הימים שבין פסח לעצרת היינו סוף כ"א יום ולפ"ז תיבת כאן הוא ט"ס וצ"ל עד יום כ"ח ושיבוש הוא בעיני דא"כ מנינא ל"ל:

(סעיף ז' וי"א דפסול לגמרי) מ"ש הסמ"ע בשם מור"ש דלא לגמרי פסול והמעיין בתו' פ' א"נ דף ע"ב יראה דלגמרי פוסל ר"י ואפשר דהוכחת מור"ש ממ"ש הטור בשם הר"ר יונה סי' מה סעיף ז' דאפי' במוקדמים נראה לו לדון כן ולעד"נ דהר"ר יונה שם הוא דעה שלישית דמחלק בין טענת להד"מ לטענת פרעתי ולא הביאו הטור שם אלא לענין הרחקת שני שיטין דיש טעם לדבר משום דאפשר להכשירו במילוי א"ה נלענ"ד דברי מור"ש עיקר מדאכפל הטור למצוא אופן שיהי' השטר מוקדם ולא כתב בפשיטות דמיירי כגון שהמלוה מודה שהוא מוקדם ואף שאינו נאמן לפסול העדים נאמן הוא על עצמו אלא ודאי דהכא מיירי שאין העדים פסולים בעיקר ההלוא' אלא שאין לו דין שטר וממילא אם טוען להד"מ הוחזק כפרן אבל אם הי' המלו' מודה שהעדים הקדימוהו בכונה אפי' אם אמר להד"מ הי' נאמן וכן משמע מדברי התו' פ' המניח דף ל' ע"ב דלא הפסיד השטר אלא מתורת שטר אבל עדות העדים קיימת ואיני נאמן לומר להד"ם כיון שהעדים כשרים ומפיהם ולא מפי כתבם לא שייך הכא תדע דאי לאו משום שמא יגבה מזמן ראשון הי' גובה מזמן שני וגם אין נרא' לו' דמ"ש הטור ובמה יודע היינו לסברת רי"ף דמשמע אף לס' הרא"ש קאמר ולענין דינא ודו"ק ע"כ:

(ס"ט יכולים לחתום על שטר אחר) מ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז בשם רשב"א דעידי מתנה אינם צריכים להיות מזומנים ע"כ לא מיירי ביש בה אחריות נכסים דאל"כ הוה כהלואה כמ"ש סי' מ"א ס"א מכאן נ"ל דקי"ל כרשב"א לעיל סי' מ"א ס"ג הבאתיו לעיל דשטר צוואה לא קאי לגוביינא דהא בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה מוכח דאין עידי הלוואה צריכין להיות מזומנים כמו שהביא זה ב"י כאן בשם רשב"א ואי אמרת דשטר צוואה קאי לגוביינא הא נפיק מיניה חורבא דיגב' הרבה פעמים ע"י הרבה עדות אלא ע"כ דלא קאי לגוביינא:

(בטור ס"י עד שיביא ראי' שבא לידו בזמן שכתוב בו) קשה דהא הרא"ש פסק כמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ אף אם לא הגיע לידו בזמן שכתוב בו זכה משעת חתימה ושמעתי אומרים לתרץ דכאן חיישינן שמא אמר לוה לעדים כתבו ותנו לידי דאז לא מהני עדיו בחתומיו כו' ואין זה ממש דא"כ מאי דוחקא דתלמודא פ"ק דב"מ דף י"ג דאוקי מילתא דשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון דוקא באין חייב מודה הא אפי' אם מודה לא יחזיר משום טעם הנזכר ואימור ציוה שיתנו לידו דוקא אלא ע"כ דלא חיישינן בזה והטעם דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוי זה כמו שטר שיש בו קנין לרב אסי יבכל גווני נשתעבד מיום החתימה ונ"ל דהרא"ש עצמו אף שכתב בפ"ק דב"מ שיש לפסוק כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מכל מקום לענין הלכה בטלה דעתו בשאר מקומות וס"ל דלא כאביי וכן דושמע הלשון בגיטין שכתב כדדייקינן בשנים אוחזין כו' ואיכא דמשני שם עדים כו' משמע מלשון זה דאינו הלכה ברורה ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרבה חקומות דמוכח דלא קי"ל עידיו בחתומיו זכין לו:

(סעיף ט"ו עד שיביא ראיה) הסמ"ע הקשה דאף דיביא ראיה לא ליהני דניחוש לפרעון וקנוניא כמ"ש בסי' ח"א ותי' דכאן אין ריעותא דנפילה כיון שהוא עצמו מצאו ואני תמה עליו בזה דנהי דמצינו סברא זו בתשו' הרשב"א סי' אלף ל"ה שכ' במי שנפל לו שטר בחצר ומצאו קודם שבא ליד חבירו דלא איתרע כלל מ"מ הכא לא מיירי מזה דא"כ מהיכי תיתי שלא בא לידו בזמן הכתוב בו דהא לא חיישינן לזה אלא היכא דאיתרע בנפילה וקושיא מעיקרא ליתא והדבר זה כתבו התוס' והאשר"י ריש פ"ב דגיטין ועיקר כוונתם שם לאפוקי מפירש"י דכתב דכי אתיא אשה בגט למיטרף לקוחות אמרי' לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך וממילא ה"ה בשאר ש"ח על זה כתב דאינו כן אלא מסתמא לא חיישינן לקדימה אלא היכא דאיתרע בנפיל' ואין בו חשש פרעון אלא שיש קנוניא כגון במקום שהלקוחות יודעי' שלא נפרע או בשטר מכר שיש אחריות נכסים שאין שייך שם פרעון אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראיה בזה שאין מוקדם אבל בעלמא לא חיישי' וזהו עיקר:

(סעיף ט"ז) דאפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה) משמע דעכ"פ צריכין לחתום ובריש סימן ל"ט כתב דבעידי קנין לחוד טריף ממשעבדי אף אם לא נחתם כלל ולפי מ"ש לעיל דמיירי התם דוקא בתוך הזמן לק"מ דהכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח בסמ"ע ס"ק כ"ט בזה:

(סעיף י"ג דוקא בפטרי הלוואה) ברמב"ם לא משמע חילוק זה כמ"ש הר"ן עצמו ותו ק"ל דבפ"ב דגיטין דף י"ח נמאן דלא ס"ל כשמואל אלא אף בשאר שטרות בעינן עסוקים באותו ענין משמע שם דשאר שטרות דומיא דכתוב' וכתוב' לא אשתעביד במידי ביום שנכתב אלא הקנין שעושה בלילה הוא שעוש' השיעבוד דהא אין על הכתובה שם הלואה אלא מחייב עצמו בדבר שלא נתחייב מעולם ואפי' בכתוב' גדול' כמ"ש רבינו סי' ס' ושייר שטרות נמי דכותי' ותו ק"ל מ"ש מגט דמהני עסוקים באותו ענין בנכתב ביום ונחתם בלילה כמ"ש באבן עזר סימן קכ"ז לדעת הרא"ש והב"י בשם הרשב"א דלהרמב"ם לא מהני מטעה אחר כמ"ש ב"י שם ואני מטעם דאין שעבוד ביום ליכא למ"ד ונמצא ל' הר"ן בחילוק זה יחיד לגבי הרמב"ם והרשב"ם:

(סי"ח מיחזי כשיקרא) נראה דיש חילוק בזה דברישא דאם כותב שקר קנינו מפלוני וכתבני ומסרנו לפלוני כו' ביום פלוני אין פוסל רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא דאי כותב שקר קנינו ביום הכתיב' וא"כ יכתוב וכתבנו ומסרנו יש כאן פיסול דהא אותן הנכסים שקנה יום שלפני הכתיבה לא נשתעבד למלו' לטרוף לקוחות כל שלא כתבו לי דאיקנו וכשיסמוך יום הקנין ליום הכתיבה יוכל לטרוף אותם כל שלא נראה מתוך השטר שהקנין היה קודם הכתיבה דאז לא הי' יכול לטרוף עד שיברר שקנה הלוה קודם בקנין וע' מ"ש בסימן רצ"ט מזה:

(תו שם מיהו אם כתבו כו') סידר הסמ"ע הג"ה זו לסעיף כ' אלא מ"ש הסמ"ע וז"ל ומ"ש קנינו כו' חסר וי"ו פירושו כאלו כתב בוי"ו וקנינו הוא פי' תמוה ונ"ל ד"א בפי' הג"ה זו ודאי דקאי על מ"ש בסעיף כ' נמצאו משקרים ופסול וה"ק מיהו סגי אם כתב סתם במקום פלוני קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני דלא מחזי כשיקרא דהמקים שזכר תחל' קאי על הכתיב' דבתרי' דודאי אם היה כותב קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו כו' אז היה מוכח מוי"ו של וכתבנו שהיא מפסקת בין הזכרת המקום לכתיבה משא"כ עכשיו שכתב תחכ' שפיר י"ל דה"ק במקום פלוני נעשה זו דכבר קניני מפלוני ועכשיו כתבנו ונתננו ביום פלוני וזה מבואר בדברי רבינו ירוחם אלא דק"ל איך שיהי' פי' דברי ר"י לא היה לרמ"א להביאם להלכה דדברי המחבר סעיף זה חולק ע"ז כמ"ש נמצאו משקרים ופסול דמשמע דאין לכתוב קנינו מפלוני ביום פ' וכתבנו וחתמנו במקום פ' וכן מבואר בסה"ת בהדיא שער כ"ו וז"ל אבל אם כתב יום הקנין כותב אותו זמן במקום שהיה הקנין דמיחזי כשיקרא אם יכתוב בחדש שעבר ויכתוב שנכתב במקום שהוא עומד עכשיו עכ"ל ש"מ דגם זה מחזי כשיקרא כיון דאיכא למיטעי שהמקום קאי גם על הקנין וכ"ש בדברי ר"י דלעיל דאיכא למיטעי שהקנין במקום הנזכר סמוך לו לפניו ונראה דמש"ה הביא הב"י בל' מחלוקת דברי ר"י על דברי הרשב"א שהם הדברים של סעיף כ' וצ"ע על רמ"א שמשמע מדבריו כאלו אין כאן מחלוקת:

(סעיף כ"ג בשל ראובן כ' בה' בניסן) כך היה מעש' בגמרא והטור והמחבר נמשכים אחר לשון הגמרא ובחנם הגיה בסמ"ע בזה:

(בטור ואין נ' לחלק כו') דברי רבינו תמוהים בזה דהא בפ' א"נ דף ע"ב פרכינן אלא הא דאמר ר"י טעם במוקדם פסול משום גזירה שמא יגב' מזמן הראשון מ"ט לא אמר משום לא ניתן להכתב הא ע"כ צ"ל הטעם כמ"ש ר"י דאי מטעם לא ניתן להכתב היה ראוי להכשיר בנכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דהיה טורף מתשרי ואילך ע"כ הוצרך לטעם גזיר' לפסול אף בזה בשלמא להרמ"ה דבאמת מוקדם כזה כשר ולא נכלל במ"ש במתניתין ש"ח המוקדמים פסולים ל"ק דבזה לא גזרו חכמים כלל שמא יגבה מזמן הראשון ע"כ לק"מ אלא לרבינו דע"כ נכלל זה במתני' דאל"כ לימא מתני' רבותא דאפילו מוקדם כזה דניתן להכתב פסול אלא על כרחך דאה"נ דנכלל זה. במ"ש מוקדמים פסולים מכח בזירה א"כ מוכרח ר"י לומר הטעם משום גזיר' וזו תימא רבתי על הטור וכבר הקשתי קושיא זו לרבנים ותיקום ואין פותר אותו ליישב דברי הטור כהוגן בזה (א"כ נלע"ד לתרץ לפי סברת הטור דהכי פריך כיון דכל עיקר טעמו של ר' יוחנן אינו אלא לאוקמי מתני' כרבנן ל"ל למימ' הטעם משום שמא יגבה מזמן הראשון דבהכי אין לחלק בין כתב ללות בניסן וכו' ובין הקדימוהו ממש דלימא טעמא משום דלא ניתן ליכתב ובאמת אם כ' ללות כו' יהא כשר ומנ"ל לר"י כלל לומר דלרבנן אית להו גזיר' ומשני ע"כ טעמא משום גזירה דאי ס"ד משום לא ניתן ליכת' הא ניתן ליכת' מזמן שני ויגבה בו מזמן שני אע"כ משום גזירה וכיון דהטעם משום גזיר' ע"כ אין לחלק ודוק בזה ע"כ):

(שם סי"ה שמא שקרו ואמרו בזמנו כתבנוהו וכו') קשה טובא אם כן אמאי פסלינן להאי שטרא נימא דמאוחר הוא והא דאמר בזמנו וכו' שיקרא הוא אלא השתא הם אומרים כן ולא נפסיד לשטרא דאינשי מספק וצ"ל דודאי מיירי שחוקרים העדים כן קודם שידעו שיש זוממים דאל"כ משוו אינהו נפשייהו רשעים באומרים בזמנו וכו' וקי"ל אין אדם משים עצמו רשע אלא ודאי דאומרים כן בלאו הכי נמצא ע"י זה נמשך להם פסול ע"י עדים וע"כ אין שייך לו' בזה שמא שקרו במ"ש שלא אחרוהו אבל ודאי במ"ש בזמנו כתבנוהו אין להאמין להם כיון שבאותו שעה הם נעשו פסולים ודיבור' אינו מועיל כלל משא"כ בדבור ולא אחרנוהו אין שייך לו' כן שלא נעשו פסולים אלא מחמתו וע"כ אינם פסולים אלא משע' שהוחזק בב"ד:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ואם הקדים זמן השטר וכו' עד אבל רבינו כ' וכו') ומ"כ דרבינו מצא מבואר בש"ת הרא"ש הובא בטא"ה סי' קנ"ז שאם נתגרש' בגט מוקדם ולא נודע פיסולו עד שקידשה דלא תפסו בה קידושין ע"כ וא' ס"ל דכשר לגבות בו מבנ"ח אמאי לא תפסו בה קידושין כלל אלא מוכח דס"ל דפסולין לגמרי וכ"כ מהרא"י בכתביו סי' י"ג דזה טעמ' ונמוקו של הרא"ש הגם שהריב"ש סימן קכ"ה כ' דגם המכשיר בבנ"ח מוד' בגט אשה שהוא פסול היינו לענין שלא תינשא בגט זה אבל ודאי אם נשאת לא תנא למאן דמכשיר לגבות מבנ"ח דומיא במ"ש למעלה בגט שאין בו זמן דפסול ואפ"ה אם נשאת לא תצא ודוק:

(תו שם במה יודע וכו' עד כשאין כ"י יוצא ממקום אחר כו') וצ"ע אם כן מאי מקשה מר"ל דהא ר"ל דאמר עדים החתומים כו' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר הוא כדמוכח בכתובות דף י"ח ע"ב ע"ש ובסי' מ"ו סל"ד ע"ש וצ"ע וכך הקשה מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי"ו ע"ה ע"ש:

(תו שם אבל המאוחרים כשרים כו') עד ובפרק כ"ג לא כ"כ וכו' ואני מצאתי תי' נכון דהרמב"ם מפ' הא דפריך בגמרא ואי ס"ד דאקני כו' מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא ר"ל כל השטר המאוחר הוי כאלו הקנה בפי' שמשעבד לו גם הנכסים שיקנה אח"כ ולכך איחר זמנו משא"כ כשכתב הזמן של עכשיו לא שיעבד לו אלא הנכסים שיש לו עתה והיא סברא אלימתא א"כ לדידיה כל שטר מאוחר הו' דאקני בפי' ונשתעבד דכך מוכיח הל' אמאי כשרים דאקני הוא ש"מ דכל מאוחר הוי דאקני ולכן א"ש הא דנקט מתני' סתם מאוחרים כשרים והל"ל פסולים וכגון דלא כתב דאקני דהוי אמרינן דכ"ש מוקדם ממש דפסול ולדידי' כל מאוחרים שבעולם כשרים דהוי דאיקני ממש ודוק כי מאוד הוא נכון דברי הרמב"ם:

(ע"ש אבל המאוחרים כשרים כו' עד ס"ה עד דמטיא זימנא וכו') וזה מבואר להדיא בגמרא דע"ז שהעתיק הב"י בריש הסימן סבור רבנן כו' די"ב ?[י] בל' ולא טריף עד דמטא זימנא כו' וק"ל:

(ע"ש ואם נכתב בלילה וכו' עד ולא חלק בפרק הנזכר וכו') ויש תימה שהרי באר היטב בהלכות מלוה כר"ח וז"ל עדים שקנו מיד הלוה וכו' אם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין ואם לא ידעו כו' ע"ש.

(בטור עד ואין נראה לחלק וכו') ואף שרבינו בסי' ל"ט פסק כאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו לסברת הרמ"ה שפסק דלא כאביי כ"כ אבל לסברתו כשר לגמרי וצ"ע דהוא דוחק ע"כ ממהרש"ק:

לטרוף. ואפילו מבני חרי יש נ"מ אם הי' על הלו' ב' שטרות ואין לו קרקע אלא כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש זמן בשטרו די"ל הלואתו הי' מקודם להלואת האחר עכ"ל הסמ"ע וע"ל סכ"ד:

מהם. כתב הש"ך שכן נ"ל עיקר וכן מוכח מפ"ק דב"מ גבי גט אשה וגט שחרור שנפל כו' ע"ש:

שובר. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא בסכ"ד ובסי' נ"ד ס"ג עכ"ל הש"ך וע"ל סי' שמ"ב ס"ח:

הקטן. ובב"י מסתפק אם השמיט גם העשיריות ולא כתב רק האחדים אי כשר או לא וכתב שדעתו נוטה להכשיר. ש"ך:

פסול. והש"ך השיג על דין זה ע"ש באורך:

ודלג. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו. סמ"ע:

כשר. כתב הסמ"ע וא"ל הא אמרינן דבתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא היינו דוקא כשמעיד ע"פ אבל כשכתוב בשטר הטעות מוכח ממ"ש בצדו ואי משום שיש טעות ב' ימים י"ל דבשני עיבורים טעה. וז"ל הש"ך ומה שסתם הרמ"א כאן כדעת המחבר ובא"ע סי' קכ"ו סכ"א כתב דיש חולקין אולי דוקא בגיטין נ"ל להרב להחמיר או דשאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דע"כ השטר מאוחר ומ"מ ר"ת חולק בהדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י וצ"ע לדינא וע' בתשובת מהראנ"ח סי' ק"י עכ"ל:

זמן. הטעם כתב הסמ"ע כיון דאין טורפין בו מלקוחות וכתב הש"ך וכן אם יש על הלו' עוד שטרות אין לזה דין קדימ' דאל"כ הי' צריך לכתוב בו זמן אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלו' יקדים הזמן עכ"ל:

חורין. ואפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן הראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שלא יטרוף בו כי אם מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס כיון דמתחלתו הי' ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמסתבר כדבריו דכיון שנרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנ' ולפ"ז אם המלו' בעצמו כתב עליו קודם שנרא' בב"ד שלא ניתן לטרוף מזמן ראשון נרא' דכשר עכ"ל:

לגמרי. מדברי הטור מוכח דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם הוחזק כפרן מכח שטר זה רק דאם טוען פרעתי נאמן כ"כ הסמ"ע בשם מור"ש והש"ך כתב דלא מוכח מידי כו' אלא דהוי כמו חספא בעלמא ופסול לגמרי ואע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל ג"ת אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלו' עצמו כשהוא מודה או שיש עדים בזה וכ"כ בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קנ"ח ובתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ה והוא פשוט עכ"ל (ועיין מ"ש הגאון ח"צ בהגהת ט"ז שתופס דברי מור"ש לעיקר שאינו פסול לגמרי ע"ש):

בכוונה. ז"ל הנ"י כגון שכתבו שטר ללו' בלא מלו' והוא לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל ע"כ ותלמידי רשב"א כתבו דמשכחת גם כן דבשע' שחתמו חשבו שכבר נעשית ההלוא' ואח"כ ראו שהי' מלו' לו דמי אותו השטר והעידו כן עכ"ל הסמ"ע:

מצויים. כתב הסמ"ע דהריב"ש סי' שפ"ב האריך וכתב על עדים שהי' להם לכתוב בשטר ל"ד שנים וכתבו ד' שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי עכ"ל ד"מ והש"ך כתב דדבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה ע"ש:

חולקים. כתב הש"ך משמע דלהי"ח אפילו בדבר שהעדים מצויין לטעות אין נאמנים לומר שטעו והא ליתא דבזה כ"ע מודים כו' וכ"כ המחבר בסי' כ"ט ס"א וז"ל וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד ולא הזכיר שום חולק וגם הרמ"א לא כתב שם כלום ואם כן דברי הרב כאן צל"ע וצריך לדחוק דמ"ש וי"ח לא קאי רק אריש דבריו וק"ל עכ"ל:

מציל. דטעות זה אינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא הי' חתנו וגם אין בודקין אחר זה. סמ"ע:

ואין. היינו כי"ח שהביא הרמ"א בסמוך דבכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר שהוא מוקדם והא דלא הגיה כאן כלום שסמך על מ"ש בס"ח ובע"ש כתב דאם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין להם לחתום שטר אחר וכן נרא' שהבין הסמ"ע ולא נהירא לחלק לענין כתיבת שטר אחר בין כת"י יוצא או לא ונרא' דאף שיוצא ממ"א יכולים לכתוב שטר אחר מזמן השני ועיין בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג וק"י עכ"ל הש"ך:

יכולים. טעמו של דבר עיין בש"ך באריכות ס"ק כ"ב ע"ש (ועיין מ"ש הט"ז בזה):

כשר. דליכ' למיחש שלא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיהי' ריוח כשיעור ב' שיטין בין השטר לחתימת העדים וגם ירא' המחיק' וע"ל סי' מ"ה. סמ"ע:

שנמסר. ולהפוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' צ"ט עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דאף הרא"ש שכתב לפסוק כאביי מ"מ לענין הלכ' בטל דעתו בשאר מקומות ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרב' מקומות דמוכח דלא קי"ל עדיו בחתומיו כו' עכ"ל):

דאקני. ז"ל הסמ"ע מקור דין כתיבת דאקנה יתבאר לקמן סי' ק"ד וקי"ב ע"ש דנתבאר דאנן קי"ל גם בדאקנה שהוא ט"ס אם לא שכתוב שאר האחריות ולא כתוב אחריות דאקנה ע"ש עכ"ל:

ואיחרנוהו. דאז ליכא למיחש דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנה ומכר דהמע"ה ומזמן השטר אינו ראי' שהרי כתוב בו שהזמן מאוחר. סמ"ע:

מקח. נ"ל ה"ה שטר מתנ' דזיל בתר טעמא. ש"ך:

פסולים. כתב הש"ך נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשר ולפ"ז מסתמא כשר עד שיתברר שלא הודיעו עכ"ל:

לכתחל'. אם לא שא"א בענין אחר כמ"ש בסי"ט וס"כ ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד. ש"ך:

אמר. אבל הב"ד אין טוענין עבורו שישבע וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע אבל בטענת מזוייף או אמנה או שיש בו רבית לא כמ"ש בסי' פ"ב ס"י מ"מ בטענת מוקדם משביעינן ליה דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאם כתבתי ללוות ולא לויתי או אמנה. וא"ל ממ"נ אי טוען שישבע לו שלא פרעו הא בלא"ה צריך לישבע לו כן ואי לא פרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצ' שישבע על כך שחושד אותו שיורה לעצמו שום היתר על שבוע' זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם א"נ מיירי שאומר לא לויתי דבשטר כשר לא משבעינן ליה כנ"ל לכך טען דמוקדם הוא וע"ז צריך לישבע כיון דאיכ' ריעות' אלא שקש' על המחבר דהא פסק לעיל ס"ז דגוב' מבני חרי אם כן למה ישבע ודוחק לומר דמפרשו לענין לקוחות אם כן ל"ל דטען אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות ונרא' דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר עכ"ל:

בזמן. כ"כ הטור ג"כ וזה אתי שפיר להפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג אבל לדעת התוספות והרא"ש והטור דפסקו דעדיו בחתומיו זכין לו צריך דין זה ביאור עכ"ל הסמ"ע. והש"ך תירץ דיש חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש:

ראיה. והא דמהני ראי' ולא חיישינן שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד שאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו אבל כאן המלו' בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמיירי בשטר מכר שיש בו אחריות נכסים דלא שייך שם פרעון או שהלקוחות יודעים שלא נפרע אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראי' אבל בעלמא לא חיישינן וזה עיקר עכ"ל):

קנין. דאם קנו מידו טורף מזמן הקנין גם איכא כמה דיעות דבשטרי אקנייתא לא בעינן שיבא לידו כלל. סמ"ע:

פסול. כתב הסמ"ע בשם ד"מ וז"ל אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בליל' דמשעת גמ"ד נשתעבד ולא מיקדי מוקדם עכ"ל וז"ל הש"ך וכתוב' איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעש' ב"ד דמיא וכו' והרשב"א בחדושיו פסק דכמעש' ב"ד דמיא יע"ש עכ"ל:

מרובה. ז"ל הסמ"ע בר"ס ל"ט כתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו אפי' אם לא נכתב גובה ממשעבדי ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרוב' אינו ר"ל דצריכים לכתוב ולחתום אלא אם המלו' חפץ בזה שחושש שמא ישתכח העדות אז יכתבו זמן הקנין ועוד יש לחלק בין אם עידי הקנין לפנינו או לא ע"ש והש"ך כתב דלא נהירא לחלק בכך ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש והטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים עכ"ל (והט"ז מחלק דהתם מיירי דוקא תוך הזמן והכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח הסמ"ע בזה עכ"ל:

שאומר. ומהרמב"ם ושאר פוסקים לא משמע כן שלא חילקו בכך ש"ך. (וכ"כ בט"ז ע"ש):

חיוב. שם מסיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום כו' ונלע"ד דכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתב לו השטר עד הליל' כן חיובו בקנין מיירי דלא קנה עד הליל' וביום התעסק בהסכמתו וחיובו בדברים וגומר החיוב בליל' בשטר או בקנין אבל אי קנה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה מאותו שעה עכ"ל הסמ"ע:

הכתיב'. כתב הסמ"ע דצריך להגיה סומכין הקנין לאותו יום כו' ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעש' באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבין יום שעומדים אז סומכין הכתיב' אצל אותו יום ולא הקנין עכ"ל וגם הש"ך כתב שכן עיקר וע' בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג:

כשיקרא. ר"ל דצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ וע"ש שהביא הרב' דעות שחולקים בזה וס"ל דהשטר פסול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דיש לחלק דברישא אין פיסול רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא יש כאן פיסול ע"ש):

מיהו. כתבו הסמ"ע והש"ך דהג"ה זו עיקר מקומה בס"כ דהא לא איירי כאן מדין מקום אלא מזמן כו' ע"ש (וכ"כ בט"ז וע"ש):

לא. ז"ל הר"ן אם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא הי' באותו זמן באות' העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשקרא לא חיישינן. סמ"ע:

ולפיכך. . ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר בסי"ב עכ"ל הסמ"ע. והש"ך השיג על דין זה ומסיק וכתב ונ"ל היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעים בכמה בחדש מותרים לכתוב מתחלת מרחשון מיהו בחידושי רשב"א לא משמע כן עכ"ל וע"ש:

הראשון. וליכא למיחש דיגב' בו מתחלת השליש דהמע"ה. סמ"ע:

אז. משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד אבל הרב' גאונים ס"ל דבזה כותבין ב' המקומות עכ"ל הסמ"ע:

ופסול. ז"ל הש"ך ול"נ עיקר שאין השטר נפסל בכך בדיעבד כדעת רש"י ותוספות ושאר פוסקים וכן מוכח מדעת המחבר עצמו בסכ"א דאי ס"ד דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע ואם כן קשה על המחבר דדבריו סותרים זא"ז ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן כו' ע"ש:

מקום. כתב הר"ן ואפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב'. סמ"ע:

שוים. כתב הסמ"ע וא"צ להיות שוים בכל ענין כמ"ש בסי' ע"א ס"ט בשטר שיש בו נאמנות כו' ע"ש ולא בא כאן אלא לאפוקי אם הסך שכתוב בשובר לא נמצא בזה השטר שביד המלו' אז ודאי לא קאי השובר עליו וע"ל סי' נ"ד ס"ג ששם מקור דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם עכ"ל:

דבלשון. צ"ע דבד"מ דחה דין זה וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכ' ומור"ם לא השיג עליו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהרב' פוסקים אחרונים נתעוררו בשתי תשובות הרא"ש דסתרי אהדדי בדין זה אבל באמת נרא' דלק"מ דהרי הרא"ש גופו כתב בתשוב' האחרונ' דאם כתב עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשוב' הראשונ' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לעד עכשיו כמו ע"כ לא יאכלו כו' עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה וכו' וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשוב' אחרונ' שכתוב שמחל לו כל התביעות שלו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור"ל עד התחלת ה' בניסן כנ"ל ברור עכ"ל:

סתם. כתב הסמ"ע דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון ה"נ כאילו נכתב בשניהם אדר ראשון וז"ל הש"ך ובי"ד סי' ר"כ ס"ק פ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש וע"ל סי' שי"ב סט"ו עכ"ל:

שיעברו. ז"ל הסמ"ע ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין ב' ימים מספק נשאר מ"א יום. ומ"ש רוב הימים הוא ל"ד אלא מיד שעובר המחצ' חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבתא ולאחר שבתא וכ"כ הר"ן בהדיא מחצית. נמצא דלבני ארץ ישראל החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצ' וכן אם כתב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים עכ"ל והש"ך השיג ע"ז וכתב דרחוק מן השכל ליתן לו זמן רב כזה לכך נרא' פירוש ר"ח ז"ל דאחר הרגל הוא ט"ו יום אחר הרגל ואין חילוק בין רגל לרגל וכבר נודע שכל דברי ר"ח הם דברי קבל' מחכמי הש"ס שהי' גאון קדמון וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בכמ' מקומות ועוד שנ"ל מקור לדבריו מפ"ק דתענית כו' ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר רוב הימים הוא דוקא ודלא כהסמ"ע גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' לא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי עכ"ל:

כותבין. גטין כ"ו א' ר"ה ב' ב"ב קס"ד ב' והרבה מקומו': (ליקוט) כותבין בשטר כו'. מתני' פ"ג דגטין ומקום הזמן כו' ובתוספתא פ' בתרא דב"ב גופו של שטר ביום פ' בשבת פ' בחדש פ' בשנה פלונית במלכות פ' לא כ' בו היום ידו על התחתונה כל אותה שבת לא כ' שם שבת ידו על התחתונה כל אותה חדש לא כ' בו שם חדש ידו על התחתונה כל אותה שנה לא היה כ' בו שנה ידו על התחתונה כל אותה מלכות (ע"כ):

ואם לא כו' אבל כו'. ב"מ ז' ב':

ויש מי. ב"ב קע"ו הוחזק כו' שאני כו' הלא"ה גובה מיום שהוחזק: (ליקוט) ויש מי כו'. ירו' פ"ג דיבמות תני ג' גטין הללו גובה מבני חורין א"ר ירמיה בד"א בשלא הוחזק השטר ביד המלוה אבל אם הוחזק השטר ביד המלוה גובה ממשועבדין (ע"כ):

שובר שאין. שם קע"א ב':

וגם לא. מדקאמר שם דלמא שבקיה כו':

אם כ'. אם כו'. כנ"ל ב"ב קע"א א' ת"ר כו': (ליקוט) סי' ג' ד' ה' אם כו' כיון שהוא טעות דמוכח כמו שטר שנכתב בשבת בי' בתשרי (ע"כ):

כתב ידי. גטין פ"ו א'. כ' בכת"י כו' מדנקט ביש עדים אין בו זמן ולא נקט אצל כת"י אין בו זמן: (ליקוט) כת"י כו'. עתוס' דיבמות ל"ב ד"ה כתב כו' אר"י דכתב בכת"י כו'. וכ"כ הרא"ש שם וזהו הטעם שאמרו בירו' ג' גטין הללו גובין מב"ח והכל משום זמן (ע"כ):

ולפיכך כו' ואם יטעון כו'. שם גזירה כו' מ' ממשעבדי דוקא ועוד שם ע"ב אלא הא כו' ומאי קו' הא משום זה גובה מב"ח וכשר: (ליקוט) ולא יגבה כו'. ממ"ש נהי לא גבי כו' ול"ק מב"ח מיהא כו' ועוד ממ"ש שם ב' אלא כו' (ע"כ):

וי"א. דפסולין מ' לגמרי וראית ס' הראשונה דחו שם תוס' ד"ה שטר וע"ש: (ליקוט) וי"א כו'. מדנקט פסולין ועוד מדמדמי ר"ל שם לשטר שיש בו רבית ובתוספת' מ' דשטר שיש בו ריבית פסול לגמרי דתני המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו וע"ל סי' נ"ב ס"א (ע"כ):

(ליקוט) בד"א כו'. תוס' פ"ג דב"ק ופ"ה דב"מ וש"מ וע"ש (ע"כ): (ליקוט) בד"א כו'. דהא מדמי גמ' שטר מוקדם לרבית לר"מ דקנסינן אלמא דדמי לריבית ושם העדים פסולין (ע"כ):

וי"א דהעדים. ירושלמי: (ליקוט) וי"א דהעדים כו'. ירושלמי פ' בתרא דשביעית שט"ח המוקדמין פסולין מפני שמייפה כחן והמאוחרין כשרין מפני שהוא מורע כחן מי מודיע שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן ארשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. רז"ה ספ"ק דר"ה. והרמב"ן חולק ומוקי להירושלמי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמן במגו כמ"ש בפ"ב דכתובות ודבריו צ"ע דא"כ מאי כרי' שם והארשב"ל עשו כו' כיון שאין כת"י יוצא ממ"א כמ"ש בכתובות י"ח ב' כל כמיניה כו' והארשב"ל כו' אבל ברישא נאמנים והכי הל"ל והא לא משוו נפשייהו רשיעי כמ"ש בגמ' שם וע"ל ר"ס כ"ט (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. מל' הרב כאן מ' דקאי אעדים שלא יהיו פסולים והשטר ידוע שהוא מוקדם כ"ה בסמ"ע אבל בטור מ' דקאי שנאמנים להעידו שהוא מוקדם לפסול אותו וכ"מ בירושלמי שהביאו הרז"ה מי מודיעו וכן ל' הטור ובמה יודע שהוא מוקדם י"א כו' אלא ממש"ש אבל לדעת ר"י כו' והוא דברי תוס' בב"מ סד"ה שטר ועב"י אבל קשה ההיא דשט"ח כו' וי"ל כגון כו' מ' דקאי אעדים שלא יפסלו וצ"ל דמ"ש בטור שם לפיכך נאמנין לומר כו' קאי אעדים שלא יפסלו ולמד כמו שנאמנים לפסול השטר מטעם שע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ה"ה לגבי עצמם וע"ז כ' אבל לדעת ר"י כו' וכ"ה דברי הרב ואמת הוא שה"ה לפסול השטר דפליג הרז"ה והרמב"ן (ע"כ):

אע"פ. כפי' הרז"ה:

וה"ה. ב"ב קס"ח א':

ויש חולקים. הרמב"ן שפי' הירושלמי בשאין כת"י כו' אבל בכל טעות כו' לא פליג:

(ליקוט) שטר שהיה כו'. כיון שאין מוכיח מתוכו כמו שבת ויוה"כ שאין הכל יודעים אם היה חתנו או לא אז (ע"כ): (ליקוט) שטר כו' אין כ"ז כו' ר"ל מה שמוכיח מתוכו אין מציל דאין זה טעות מוכח לכל דאין הכל יודעים אם היה חתנו ול"ד למ"ש בסגד"ה ועדיין שייך הגזירה שמא יגבה מזמן ראשון וגם מה שחתום גברא רבא אינו מציל אלא שמסתמ' לא חתמו בכוונה אבל מ"מ שטר מוקדם הוא וכמ"ש בס"ח בד"א כו' והרשב"א ס"ל כדעת תוס' דלגמרי פסולים אפי' מב"ח ואף שלא הקדימוה בכוונה כנ"ל וכמש"ל מ"מ המקבל מתנה כו' וכמש"ל דאינו גובה ממשעבדי דשטר פסול הוא וז"ש בסי' קמ"ו סכ"ה הביא כו' וישבע היסת דאם נחשב כשטר גמור א"צ לישבע כלל וזש"ש בתשו' והביאו ב"י שם ואם יש עדים אחרים כשרים שראו כשקנו מידו בשנת נ"ח יכולים לכתוב ושטר מתנה משנת נ"ח דעדי מתנה א"צ שיהו מזומנין לעדות כדמוכח פ' י"נ כו' והא ודאי ע"כ בלא אחריות איירי דאל"כ בעדים הרבה שראו יכול לכתוב כמה פעמים ואין כותבין בכה"ג כמ"ש קע"א א' ועסמ"ע ס"ק ט"ז וכמש"ל סי' ל"ט ס"ה ע"ש וע"כ צ"ל דשטר הראשון פסול אפי' מבני חרי ואף בשאין כת"י יוצא ממקום אחר מדקאמר ומ"מ אם כו' יכולים לחתום כו' אבל שטר הראשון פסול מ"מ (ע"כ):

(ליקוט) ומ"מ אם העדים כו'. עסמ"ע וש"ך (ע"כ): (ליקוט) ומ"מ כו'. דס"ל כרמב"ן בהג"ה בס"ח וכפי' הרב שם לענין עצמם שלא יפסלו כנ"ל וז"ש ואם כתב כו' אין נאמנין דפסולים הן ומ"ש יכולים כו' עבה"ג ול"ש כו' וכמ"ש בסי' מ"ט ס"ו בש"ע והוצרך לזה אף במתנה שיש בה אחריות ולכתוב בה אחריות דבזה אין כותבין שני שטרות ויכו' לכתוב מזמן שני כיון דקנו מידו בשנת נ"ח כמש"ש בתשו' שראו שקנו' מידו בשנת נ"ח ושם ואע"פ שהעדים אומרים עכשיו שלא קנו כו' ודלא מש"ש דעדים אחרים יכולים לכתוב כו' היינו בלא אחריות כנ"ל וז"ש אח"כ א"נ יעידו לפני ב"ד כו' ר"ל כדי לגבות ממשעבדי (ע"כ):

(ליקוט) מ"מ המקבל כו'. ר"ל לגבות מב"ח דממשעבדי ודאי לא גבי בשטר פסול וכשיטתו כנ"ל דאף מב"ח אינו גובה (ע"כ):

(ליקוט) מיגו כו'. ובהחזיק בה שני חזקה וכמ"ש בב"ב ל"ב ב' והלכת' כו' ועתוס' שם ד"ה והלכת' כו' אבל בלא"ה קי"ל דמגו להוצי' לא אמרי' בשטר פסול וכמש"ש בזוזי (ע"כ):

שטר. ב"ב קע"א ב' שטרא דנא אחרנוה וכתבנוה כו' וה"ה למוקדם. בה"ת: (ליקוט) שטר מוקדם כו'. כמו במאוחר בסי"ב (ע"כ):

אפי' ראו. ב"מ י"ב ב' י"ט א': (ליקוט) אפי' ראו כו'. כמ"ש אייתי ראיה אימתי מטא כו' וכנ"ל סי' ל"ט סי"ג (ע"כ):

ואע"פ. כ"מ שם: (ליקוט) ואע"פ שלא כו'. שם קע"א ב' והאידנ' דלא כתבי' הכי כו' ועבה"ג (ע"כ):

בד"א. שם קנ"ו ב' וכס' הראשונה בסי' קי"ב ס"א: (ליקוט) בד"א כו'. כשיטתו דאינו גובה אא"כ כתוב בהדיא מסוגי' דשם מ"ד ב' והא דפריך שם משט"ח המאוחרין הכי פריך בשלמ' אי אמרי' גובה י"ל דכתוב בו דאקנה. מ"מ ע"ש (ע"כ):

אא"כ כנ"ל:

ואין לאחר. שם קע"ב א' א ידעיתו כו' וכמש"ל סי"ט (ע"כ):

אא"כ כתב. שם גבי שט"ח: (ליקוט) אא"כ כו'. כמ"ש בשט"ח שם בגמ' (ע"כ):

וי"א כו'. דקי"ל יד בעה"ש על התחתונה רק דאחזוקי סהדי בפסולין לא מחזקינן לכן דוקא במקוים אבל לא מקוים לא אפי' ליכא מערער. בה"ת: (ליקוט) ויש מי כו'. כיון שיש בי ריעות' וכמ"ש בפ' הכותב מרעינן שטר' אפומיה ופי' הגאונים דלא גבי אלא בשבועה (ע"כ):

(ליקוט) ודוקא כו'. דבכה"ג אפי' אמנה יכול לטעון כמ"ש בר"ס מ"ו אע"ג דאין העדים נאמנים ע"ז אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר כמ"ש בכתובות י"ט א' כ"ש כה"ג דהעדים נאמנים ע"ז לד"ה כמ"ש בס"ח ועבה"ג וכ"כ בע"ה וכ' דלהכי מכשרי' דלא לפסול העדים ומעמידים אותן על חזקתן משא"כ בכה"ג (ע"כ):

(ליקוט) כל שטר כו'. תוס' בב"מ י"ט א' ד"ה אימת כו' וכמ"ש י"ג א' י"ב ב' כל שטרי לא ריעי כו' כיון דנפל כו' (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' לא כו'. וה"ה לא חתמו כלל כמ"ש בסי' ל"ט ש"ך דלא כסמ"ע (ע"כ):

(ליקוט) שהוא מתחייב בקנין. ולא קנו עד הלילה. סמ"ע וש"ך ודלא כבה"ג (ע"כ):

(ליקוט) וס"כ כשכותבין כו' מי שנמסרה כו' ודוקא כו'. הכל נלמד מהא דא"ר בר שילא כו' דמיחזי כשיקרא וכמ"ש בסי"ט (ע"כ):

מיהו. צ"ל סוף ס"ך: (ליקוט) מיהו אם כו'. די"ל קנינו כמו וקנינו מפ' והוי ענין בפ"ע (ע"כ):

יש מי. גטין יז ב' אהני לשבוע כו': (ליקוט) יש כו'. כמ"ש בפ' מי שהיה נשוי בניסן סתמא ותוספת' וכנ"ל בס"א (ע"כ):

(ליקוט) משקרים ופסול. ר"ל אע"ג דלמחזי כשיקרא כשר בדיעבד כמ"ש בסי"ב בהג"ה ואין כו' וכמש"ש אבל כאן שקר גמור ופסול וכמ"ש בגיטין פ"א אבל דעת תוס' שם ורש"י בסנה' ל"ב א' דבשטרות כשר מהא דסנה' שם והפוסלים מפ' כפי' תוס' בסנה' שם ועתוס' דכתובות כ"א ב' ד"ה האמר ור"י כו' (ע"כ):

(ליקוט הא כו' שמטבע כו' כמ"ש בכתובות ק"י ב' דמסתמא הלוה לו מאותו המטבע וכמ"ש בסי' מ"ב סי"ד וכ"ש בשטר שמתחייב א"ע שממטבע אותו המקום נשתעבד כמש"ש נשא אשה ובגמ' מקולי כתובה כו' משא"כ בכתובה (ע"כ):

(ליקוט) ראובן כו'. עבה"ג ורש"י פי' בשטרי מכר (ע"כ):

אע"פ שאין. שם קע"א ב' וערשב"ם שם:

מי. כנ"ל בסך"ג ומגמ' הנ"ל נלמד: (ליקוט) מי כו'. כנ"ל סכ"ג וכאן להיפך דיד בעל השובר על העליונה (ע"כ):

ראובן שהוציא. ב"מ י"ז א' א"ל ר"ז לר"א כו' וכ"ש לדידן דקי"ל כרב כהנא שם:

ראובן הוציא. דשטרות הולך אחר לשון נדרים כמ"ש בנדרים ס"ג א' וכמ"ש בסך"ח:

(ליקוט) שני שטרות כו'. כר"י והרמב"ם פ' כר"מ ועבי"ד סי' ר"כ ס"ח שם כ"ב הס' (ע"כ):

(ליקוט) וע' בא"ח כו'. ששם כ' לכתוב שניהם בפירוש ומ"מ בדיעבד כ' שם בא"ה כר' יהודה (ע"כ):

אם כתוב. גטין ע"ז א' יתיב ר"ז כו' וה"ה כאן מחצה ול"ק רוב אלא לבני א"י שלהם מ"ג ימים ויד בעה"ש על התחתונה: