שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין - שולחן ערוך חושן משפט סימן מ״ב

אפי' לגבות בו לאלתר. פי' אף דבלאלתר ליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים וילפינן מקרא דכתיב בספר ירמיה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים:

אבל שטר אקנייתא כו'. פי' שטר שקונה בו שדה או בית שכותב על נייר שדה פלוני מכורה לך או נתונה לך וכמ"ש לקמן סימן קצ"א שאינו עומד לראייה כלל אלא אחר שקנוהו בשטר כותב שטר אחר לראיי' וכשטר דירמיה הנביא הנ"ל אף על גב דגם שם קאי אספר המקנה שקנה שדה מחנמאל מכל מקום אותו כתב גופו הי' עומד לראייה כמו שמפורש שם בקרא:

ואל ידחוק במקום אחד כו'. פי' אפי' אינו מדוחק יותר מדאי ומותר לכתוב באותו דוחק כל השטרות אלא שלא ישנה לכתוב מקצת השטר באותו הדוחק ומקצת מרויח יותר דא"כ יש לחוש שיוסיף איזה אותיות באותו ריוח ולא יהי' ניכר שהרי יהי' שוה לתיבות המדוחקים שבשטר וק"ל:

שנוכל לתלות במחק תלינן. פי' והשטר פסול:

לא טענינן ליה. הטור כ' ע"ז ז"ל ונראה דחייב הדיין לטעון אפי' לא יטעון הנתבע כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ועמ"ש בפרישה שכ"כ הטור לעיל ס"ס י"ז בשם הרא"ש אכיוצא בזה ואין נראה לחלק בין ההיא לנדון דידי:

שלא יכתוב בסוף שטה. כתב הרשב"א בתשובה שיכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרי' דאז צריך להוסיף וי"ו שיהיה אחד ועשרים ויהיה ניכר עכ"ל:

שמא יעשה מעשר עשרים כו'. וכתב נ"י פר' ג"פ (דף רל"ו) ואי אשכחן תלתין וחמשין בסוף שטה כשר ולא חיישינן שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדים שעשו כהוגן ד"מ ז':

מחזיר הדבר פעמים הרבה. פי' כשגם בפעם השני יזדמן בסוף השטה יחזור הדבר בפעם שלישי וכן משלישי לרביעי ובפרישה כתבתי דה"ט משום דאין כותבין שלשה או עשרה שהוא ל' זכר אמספר אמות או אצבעות שהוא לשון נקיבה דאל"כ קשה למה צריך לחזור עד שיבא באמצע השטה הא יש תיקון להוסיף בסוף השטה ה' על תיבת שלש או עשר וק"ל:

כגון ב' או ד'. וה"ה לשאר אותיות שאפשר לזייף כגון ו' לעשות ממנו ז' ומה' ח' או ק' וכ"כ ב"י אל' הטור ועיין בע"ש כתב ז"ל אבל אי כ' גימטריאות או ראשי תיבות כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב בו ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין עכ"ל ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך היה לו לכתוב שליכא למיחש שהיה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד וכ' י"ג דהעדים לא היו חותמין כשהיה שם ריוח כ"כ כדי לזייף להוסיף י' ואי נראה שהיו"ד נכתב בדוחק כבר נתבאר דאין גובין בשטר כזה וק"ל:

ואפשר לקיימן מקיימין כו'. בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור:

הולכין אחר התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן שני דברים ודאי חזרה היא ועמ"ש בס"ק י"ב:

שלא יהיה בשטה אחרונה. בסי' מ"ד נתבאר טעמו דאין למדין משטה אחרונה משום דאין מדרך העדים לצמצם כ"כ לחתום נפשם סמוך לשטה ממש וחיישינן שמא העדים הניחו ריוח בין חתימתן לכתיבת השטר כשיעור שיכולין להוסיף בו שיטה והמלוה זייף וכתב באותו שטה זכותו ומה"ט כשנמצא באותו שטה חובתו למדין ממנה וז"ש מור"ם ע"ז בהג"ה ז"ל מיהו לאפקועי כו' וק"ל:

ואין כתוב בשטר שריר וקיים. גם זה יתבאר בסוף סי' מ"ד דכשכתוב בו שריר וקיים ליכא למיחש לזיוף ע"ש:

שאם למעלה היה פורט והולך. ובטור ביאר וכתב כגון אנו שכותבין בכתובה שהכניסה שימושי דירה בכך וכך ושימוש' דערסא בכך וכך כו' ולבסוף כותבין ועלה מנין כל מה שהביאה לכך וכך עכ"ל ה"ה כל כיוצא בזה וק"ל:

מאה שהם מאתים כו'. וטעמו דכיון דהוא דבור אחד וא"א לחלק ביניהן לומר שהיא חזרה מ"ה הולכין אחר הפחות וזהו ג"כ הטעם מ"ש הטור בסמוך דאם כתוב בו שחייב לו ק' זוזי דאינון ל' סלעים דאין הולכין אחר התחתון וכ"כ בד"מ י"ב בשם ב"ת שער ס"ח ע"ש:

דיד בעל השטר על התחתונה. בפסקי מהרא"י סי' נ"ו כ' על שטר א' שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא היה כתוב ביה במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה עכ"ל ד"מ י"ב:

אם נמחק מהתחתון אות א' כו' כלל דינים הללו הוא שאות אחד הוא דרך הסופר לקצר או להתמחק מעצמו לפעמים שלא בכונה ולכן למדין מהעליון משא"כ בשתי אותיות לכן אם נחסרו שתי אותיות שלא נכתבו מעולם אמרינן ודאי הלוה שם בפי הסופר לכתוב כן מפני שלא לוה לבסוף מחנני כ"א מחן וינתן לחן אבל כשנכתבו מתחל' ואח"כ נמחקו ב' אותיות ודאי בכונה נמחקו ולא ידענו אם מחקם מפני חזרה שלוה מחן או מחקם כדי לפסול השטר מ"ה אין גובין בו שום אחד מהן והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו (הג"ה וה"ה אם איש אחר הוציא ש"ח וכתב בו מלמעלה שם הלוה חנני ומלמטה חנן שיגבה מחנני ולא מחנן ואם כתב למטה חן יגבה מחן ולא מחנן דאיכא למימר שחזר מן העליון והלוה להתחתון) אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ ע"ש ועמ"ש מזה עוד בפרישה:

ילמד תחתון מעליון. וכתב המ"מ סוף ה' מלוה בירושלמי ר' יצחק שאל מלמעלה כתב חנן ולמטה כתב חנני מהו שילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון ולא איפשטא עכ"ל וכתב ב"י ס"ט ונראה דלא יגבה בשטר זה משום אחד מהן והמע"ה ואם הוא שטר מתנה לא נתן לשום א' מהן דהמע"ה עכ"ל וע' בתשוב' הרא"ש כלל ס"א סי' ל"ט עכ"ל ד"מ ט':

וידוע שנמחק השטר. בטור כתב ידוע שנמחק אח"כ ור"ל אחר שכבר כתב הסופר חנני אח"ז נמחק מ"ה פסול משא"כ כשמעונ' נח כתב אלא חן דהיינו דין חסרון שכתב המחבר אח"ז דדנין אותו בחזרה וינתן לחן ועיין בע"ש מ"ש בזה טעם אחר לפסולי דנמחק והנראה בעיני עיקר כתבתי כאן ובפרישה:

מלמעלה ספל כו'. ספל הוא נוטריקון סאה ופלגא וקפל קב ופלגא וזהו שסיים וכ' שקפל פחות מספל ויש פירושים אחרי' כתבתים בפרישה ע"ש:

שהקפל פחות מהספל. בתו' ובפי' רשב"ם משמע שהטעם הוא משום דדרך הזבוב לקצר האות ולעשות מקו"ף סמ"ך ולא להאריך לעשות מסמ"ך קו"ף ומ"ה אף אם היה קפל הכתוב למטה טפי מספל הכתוב למעלה הולכין אחר התחתון ממ"נ דאי ספל הי' כתוב למעלה מתחלה נמצא חזר מספל לקפל והולכין אחר התחתון וכנ"ל בכתב למעלה מאה ולמטה מאתים ואי מתחלה היה גם מ"ש למעלה קפל ומכח זבוב נעשה ספל מכ"ש דנותנין לו קפל וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דע"י הזבוב יכול להשתנות ג"כ להאריך האות ע"י טשטוש ולעשות מסמך קו"ף מ"ה צריך לטעם דקפל הוא הפחות וק"ל:

אי תפס מטלטלי כו'. פי' אפי' תפס בעדי' ועפ"ר:

וכ"ש שאומרי' בשובר יד בעל השטר יש מגיהין יד בעל השובר על העליונה ואינו צריך דגם בעל השובר בעל השטר מיקרי והא דכתב דכ"ש הוא ר"ל מאחר דבתפס שלא ברשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאין מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהיא ביד המלוה ויש לו בשטר שיעבוד קרקעות וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף ורבינו שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף ורבינו לקמן בסי' ע"א סל"ד בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונה ואמרי' דלא הימניה אלא לבטל השטר דמלו' ולעשות כמלוה ע"פ והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' וכמ"ש שם בדרישה ומזה קשה גם על ב"י שכתב בס"ס י' גבי ספל וקפל ז"ל ונראה שאם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב דהמע"ה עכ"ל ודו"ק:

אבל בדבר שהשטר בטל לא. וכ"כ המ"מ פ"ג ממלוה וריב"ש סי' תי"ג ד"מ י"ד דכל היכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטלה שטר לא מפרשינן כן וכ"כ נ"י פ' איזהו נשך דלא אמרי' כן במקום שצריך להוסיף על התנאי ד"מ י"ב:

אלא לפסח שאחר כמה שנים. פי' ומה"ט ג"כ אינו יכול לו' אפרענו לפסח הבא אחר שנה זו ומילתא בטעמא קאמר דאם לא היה כונתו לפסח הבא ראשון א"כ לא נתפרש מתוך השטר לאיזה פסח יתנו לו והי' יכול לדחותו לפסח דלאחר כמה שנים וזה ודאי אינו דא"כ יתבטל השטר לגמרי ומדהא ליתא הא נמי ליתא ואמרי' דבודאי לא נתכוין אלא לפסח הבא ראשון וכ"כ בתשובת הרא"ש ועפ"ר וק"ל:

שאפשר שטעה בו הנותן כו'. נרא' דמיירי בלשונות שמקנה לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו (וכמ"ש בר"ס רמ"ה) ומשום דכה"ג לא שייך למימר אין כוונת אדם על דבר שעל ידו יתבטל השטר דאמרי' הוא לאנתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל:

כולל יותר ליפוי כו'. כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א מי שהשכין בית לחבירו ועליו עליות ע"ג עליות וכ' בשטר שראובן השכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אומר שכונתו הית' על כל העליות כו' הדין עם המלוה עכ"ל ד"מ י"ב:

לפי דעת השומעין. וכ"כ בריב"ש סי' רי"ו דאזלינן בשטרות אחר ל' בני אדם ד"מ שם:

דאינון כך וכך וכו' ונמחק אותו הסכום פי' דלאחר תיבה דאינון יש מחק ולא נכתב משם והלאה מה הוא הסך של דאינון אמרי' דמיעוט שנים:

אין לו אלא שנים. נראה דאם המלוה אומר חמש היה הסך והלוה אומר שנים היה דצריך לישבע היסת ופטור משבועה דאורייתא כמו בכתוב בו סלעים הנזכר בסעיף שאחר זה:

נותן לו שתים הטעם דסתם סלעים הכתוב בשטר אינו פחותה משנים ואין זה כמודה מקצת בעל פה דחייב לישבע שבועה דאורייתא דכשם שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות דהיינו על דבר הכתוב בשטר כך אין הודאה דשיעבוד קרקעות מביאו לידי שבועה דאורייתא ועיין לקמן סי' פ"ח דשם פסק הטור והמחבר כמ"ד דה"ה אם המלוה אומר ה' והלוה אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על המותר משום דה"ל בהא שמודה יותר ממשמעות השטר כמשיב אבידה והטור והמחבר דכתבו כאן דלוה אומר ב' משום דלא כתבו כאן אלא דבר הנלמד מל' השטר ושהוא מוסכם אליבא דכ"ע משא"כ בלוה אומר ג' דפליגי ביה תנאי ועפ"ר:

ואי תפס מפקינן מיני' היינו בתפס בעדים דאל"כ נאמן במיגו ול"ד למ"ש בסעיף ח' דבכל הני דאמרינן יד בעל השטר עלהתחתונה דאי תפיס אפי' בעדים לא מפקינן מיניה דשאני הכא דל' השטר מסייע להלוה דסתם סלעים אינם משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה דהיינו נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיסה. וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי דדייק מדלא כתב הטור דין זה דמהני תפיסה בתר כל הני דינין ש"מ דלא מהני תפיסה בכתוב בו סלעים ומה"ט איכא למידק דלא מהני ג"כ בדין שכתב בו דאינון וצ"ע:

פחות שבמשקלות. דסתם הלואת כסף אם לא נכתב בצדו דלוה לו מטבע ודאי כסף במשקל הלוה לו שמשקל הוא ג"כ דבר שידוע ומסומן להשיב לו בו כפי מה שהלוה:

הקטן שיוצא שם: פי' באותו המקום המפורש בשטר ואם לא נזכר בו מקום הולכין אחר המקום שמוציא בו שטר על הלוה לתבעו בו וכמ"ש בסמוך סי"ד:

ואם כתוב בו דנרי כסף כו'. כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דנרי זהב וסתם דינרין נא' בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעל השטר על התחתונה אינו נותן לו אלא של כסף והני מילי בסתם אבל אם כתב בצדו דינרי כסף או כסף דינרי או דינרין זהוב או זהוב דינרין הולכין אחר דבר המפורש בצדו והיינו דוקא אם כתב בו דינרי בלא בית אבל אם כתב בו כסף בדינרי הבי"ת הוא עושה הבדל ומפרשין אותו שח"ל כסף שוה ב' דינרי זהוב וה"ה כ' בו זהוב בדינרין מפרשים אותו שח"ל זהוב שוה ב' דינרין כסף ועפ"ז כתבתי בפרישה דגרסינן בטור ובדברי המחבר ברישא כתב בו דינרי כסף או כסף דינרי בשניהם בלא נו"ן ובסיפא גרסינן כתוב בו זהוב דינרין או דינרין זהוב שניהן בנו"ן כו' דנקט כל אחד ואחד רבותא ללמדינו דאם כתב בצדו זהב או כסף אז אין מקפידין על ל' דינרי או דינרין וכמ"ש וק"ל:

נותן לו כסף ששוה שני דינרי זהוב בזה נמי אם ירצה נותן לו שברי כסף שוה שני דינרי זהוב ויד בעל השטר על התחתונה ולא הוצרך לפרשו אלא בסמוך היכא דכ' כסף בדינרין דה"א דכונתו ליתן לו כסף בעד ב' דינרי זהוב דאל"כ הל"ל דינרין סתם קמ"ל דלא אלא כונתו ליתן לו שבר. כסף שוה שני דינרין של כסף:

ולא מתפרש איזה מטבע. נראה שמור"ם פי' דברי המחבר דר"ל אף שכתב בשטר שח"ל מאה סלעי' מ"מ לא איתפרש בהשטר באיזה מטבע ישלם לו הסלעים אם במטבע החריפים בהוצאה או לא וקאמר דבבבל מגביהו המאה סלעים ממטבע שרגילין לישא וליתן בהן בבבל כו' ופי' זה דחיתי בפרישה ע"ש וכתבתי שכוונת המחבר הוא כמ"ש המ"מ בס"פ י"ז דמלוה והוא דאף שכתב בשטר מפורש המטבע דהיינו שהלוה לו מאה דינרים או סלעים מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה לסלע או דינר של א"י וה"ה לשאר ארצות דבמדינה זו היא כבידה יותר מבמדינה אחרת וכן פירש"י בהדיא במשנה בפ' בתרא דכתובות (דף ק"י ע"ב) ע"ש וע"ז קאמר שלא אתפרש דינר של איזה מקום הלוהו דמגביהו מסלע או דינר של אותו מקום שמפורש בשטר שכתבו וחתמו ואמרי' דמסתמא שם נעשה ההלואה וממטבע של אותו העיר ואם אין מפורש בשטר שום מקום מגביהו מהמטבע של מקום שמוציא בו השטר לתובעו ואמרי' מסתמא ג"כ כאן נעשה ההלואה ומדינרי של זו העיר ובסוף הסעיף כתב אם היה כתוב בו מאה כסף כו' ושם איירי במפורש בו שנעשה ההלואה במקום פלוני אלא שאין מפורש בו באיזה מטבע הלוהו וקאמר שמגביהו מה שירצה ונראה דהיינו דוקא ממטבע הקטן של אותו מקום שמפורש בשטר או של אותו מקום שמוציא בו השטר לתובעו בו ולא מטבע הקטן של שאר מקומות ועד"ר ואף דכבר כתבו המחבר בריש סי"ג ז"ל כתב בו מטבע של כסף אם פרוטות יוצאות באותו מקום כו' שם קאי אמטבע א' וכאן קמל"ן הדין במאה מטבעות:

כההוא שטרא כו' וכתב נ"י (דף רל"ו) שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרים גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. ד"מ ך':

איסתרא וזוזא כו'. איסתרא הוא סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוז צורי דהוא דינר וזהו שמסיק וכתב שיתן לו איסתרא שהוא הפחות וק"ל:

שאין עושין סכום חשבון מפרוטות פי' אלא מצטרפין אותו לזוזי או איסתרי וכותבין חשבון הזוזים או האיסתרי:

או אמי וכתב עוד שם ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו:

(בש"ע סעיף ג' שיש לתלות במחק) פי' שיש לתלות שהי' שם איזה דבר כתוב לחובתו וכ"כ הגהות אשר"י בפרק גט פשוט דהכל לפי מה שיראה הדיין:

(שם ולא טעין נתבע בההוא ריעותא כו') נ"ל דא"צ שיטעון הריעותא ממש אלא כל שטוען איזה טענה והריעותא שייך לאותו דבר טענינן ליה. ואע"ג דהטור מסיים בזה וז"ל ונ"ל שאפי' לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כו' ש"מ לדיעה קמייתא לא אמרי' כן ונ"ל דהטור חולק וס"ל אע"ג דלא מתרמי האי ריעותא כלל לטענה דידיה אבל אי מתרמי גם דיעה קמייתא מודה דטענינן ליה וז"ל רש"ל על הטור תימה הלא לא יכול לטעון דעד א' אינו נאמן כמ"ש סימן י"ז ואולי יש לחלק בין זיוף דלית ביה ממש לעד א' דמחייבו שבועה עכ"ל ולפמ"ש לעיל דלא נתכוין הטור לפסוק הדין כן רק שהדיין צריך להוכיחו לבע"ד על פניו בזה הרי העיד עליך לק"מ:

(סעיף ד' כגון ב' או ד') הקשה הסמ"ע על העיר שושן דא"א לזייף מאות ג' לעשות ממנו אות אחר ולק"מ דאפשר לעשות מן ג' נו"ן:

(סעיף ה' דיד בעל השטר על התחתונה) בסמ"ע הביא כאן דברי מהרא"י סימן ר"ו בשטר שהיה כתוב בו וכל הא קיבל עליו בקנין ולא נכתב במנא דכשר וכו' דפסול שמא קנה בקנין אחר וכו' ודבר זו אינו הלכה דהא כתבו התוס' פ' א"כ דף ס"ו ד"ה ומניומי וכו' וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וראיית מהרא"י מתוס' פ' אע"פ דף נ"ה בשם ריצב"א אינו ראיה למעיין שם ועוד ראיה דלא כמהרא"י ממ"ש ריב"ש סימן רי"ב ס"א שטר שכתוב וקנו ממניו על זה יש לפרש באופן המועיל ועוד הארכתי בראיות ברורות ומשכתי ידי מלהעתיקן מאחר שראיתי הב"י כ' בספר בדק הבית סימן קצ"ה על דברי מהרא"י הללו וז"ל אין דבריו נ"ל דמסתמא אמרינן דקנו במנא דכשר והא דנוהגים לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמלתא עכ"ל ע"כ אין לסמוך כלל על דברי מהרא"י בזה אף שהביאו הסמ"ע (אמר המגיה אחר המחילה מעצמות הקדושים של הגאונים נ"ע נראה לפענ"ד שלא עמדו על עיקר דברי מהרא"י ז"ל שהם ז"ל הבינו שמהרא"י ז"ל פוסל השטר משום שלא הי' כתוב בו וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני הא אם היה כתוב בו בדל"ב הי' כשר וחלילה שיעלה על דעת מהרא"י כזה פשיטא ופשיטא דסתם קנין חליפין היינו קנין סודר במנא דכשר למקני ביה ולא חיישינן שמא קנה בדבר הפחות משוה פרוטה או במוריקה או בדבר שאינו כלי אלא המציאות של מהרא"י ע"כ היה בשטר אחר שלא היה מועיל בו קנין חליפין כגון מטבע יוצא והיה צריך להקנותו אגב קרקע או דבר הדומה לזה. והנה השואל למהרא"י הביא ראיה מתוספת דפרק אע"פ דסתם קנין הוא חליפין וא"כ השטר בטל דלא היה מועיל קנין חליפין באותו הנידון והשיב מהרא"י דריצב"א חילק דקנו מיניה משמע שפיר קנין חזקה ר"ל שאף על פי שאינו קנין סודר מיקרי שפיר קנו מיניה סתמא וה"ה דקנין אגב קרקע או דקל לפירותיו הכל איכא למשמע מקנו מיניה וכ"ש כי האי לישנא שכתב קנין גמור ר"ל קנין המועיל דאף שאין קנין חליפין מועיל יש לנו לומר שהקנה אגב קרקע או במשיכה או בחוקה או כיוצא בה כדי שיהא השטר קיים. והכי מוכח מדכתב קנין גמור ולא כתב במנא דכשר למיקני ביה שהוא לשון שגור בפי הכל שאם כתב בדל"ב פשיטא שהיה השטר פסול דבאותו הדבר לא מועיל קנין סודר אלא מדשבקיה ללשון השגור ונקט לשון אחר דהיינו קנין גמור ש"מ דבאגב קרקע או משיכה או חזקה היה דהיינו קנין המועיל באותו הדבר וא"כ היה מן הראוי לקיים השטר ומ"מ חזר בו מהרא"י מטעם דיד ב"ה על התחתונה ואמרינן מסתמא כוון לסתם קנין שהוא קנין חליפין וממילא השטר בטל כמו שהוכיח מתשובת ר"ש ור"ב זצ"ל וכיוצא בזה כתב הרי"ף בתשובה הביאו הטור סי' ה' סי"ב ראובן שהוציא שטר על שמעון כו' אם הזהוב שנתן בקנין הוא מטבע כו' אין מטבע נקנה בחליפין כו' ואף הראב"ד החולק שם היינו מטעם דנתתי הודאה משמע ולא דייקינן בתריה אבל בנדון מהרא"י אפשר דמודה ולו יהא חולק אף בזה מ"מ אנן כוותיה דהרי"ף קיי"ל כמ"ש הב"י בש"ע ואף שברמ"א הגיה עליו לא יהא אלא ספק דהמע"ה וא"כ דברי מהרא"י שרירין וקיימין ובזה אזדא לוה תמוהת הרב בעל ש"ך ס"ק י"א ודוק היטב בדברי מהרא"י סי' ר"ז בפסקים וכתביה ותשכח כדברי ע"כ):

(סעיף ז' שהקפל הוא פחות וכו') כתב הסמ"ע מדתלי רמב"ם טעם בפחות ש"מ דס"ל דתלינן בזבוב גה לענין שמארכת באות דלא כרשב"ם ותוס' ולותא לע"ד דהא אמרינן בגמרא פשיטא למעלה ספל ולמטה קפל דהולכין אחר התחתון אלא מיבעיא ליה למענה קפל ולמטה ספל מי חיישינן לזבוב או לא משמע דבמעלה אין לו ספק כלל אי תלינן בזבוב אלא הולכין אחר התחתון בבירור ממ"נ הן אם נמחק לעיל מכח זבוב הן אם חזר בו ממ"ש למענה. ועוד ראי' ממה דאיתא בסוטה דף כ' דא"ר ישמעאל לההיא סופר בני הזהר במלאכתיך שמלאכת השמים היא והשיב הסופר אפילו למיחש שמא יבא זבוב וימחוק תגא דדל"ת ויעשה ר' לא חיישינן כי יש לי קנקנתום שאני מטיל לתוך הדיו ופרש"י שלא יהא נמחק לגמרי ואם אי' שהזבוב יכול להוסיף אות מאי שבחא דהאי סופר בהטלת קנקנתום הא איכא חשש שישנ' באות שדרכ' לקלקל ולמשוך הדיו קצת ולכאורה זה כתב רמ"א באבן עזר סי' קכ"ה סט ו דאם בא זבוב ומשך הדין לא ימחוק כו' ומ"ש שהקפל פחות וכו' לא נתכוין לו' מטעם בעל השטר על התחתונה אלא בא להורות פירושו דהאי קפל וספל שיש חילוק ביניהם והולכין אחר התחתון בין לקולא בין לחומרא ומ"ש הטור ש"ד בעל השטר על התחתונה לאו האי טעם על מה שאנו תולין בזבוב שהוא סברא רחוקה אלא אמרינן חזרה היא אבל אם למטה קפל בלאו זבוב אין לי אלא הפחות ולאו חזרה הוא ואין להקשות אמאי לא אמרינן כאן כמו דאמרינן בשאר לשונות הסופרים זא"ז בסי' רי"ת ובסי' שי"ב דכבר כתב כ"י פרק השואל דוקא כשהם סמוכים כגון אסתרי מאה מעי וכו':

(סעיף ח' בשובר יד בעל השטר על העליונה) הקשה הסמ"ע מסי' ע"א במלוה דהימני' ללוה דאמרינן דוקא בשבוע' הימניה והטעם כיון דהחוב ברור וה"נ נימא כך ונ"ל דשם אין זכות ללוה רק מכח דבור המלוה שאמר שהאמינו ואין הלוה יכול לטעון ברי לי שהאמנתני אפילו בלא שבועה דאין זה יודע מה בלב חבירו ומש"ה כל מה שיכול המלוה לו' לזה נתכוונתי הדין עמו ומטעם זה איתא בסי' ס"ה סעיף כ"ג בהג"ה שטר א' מחול לך כו' משא"כ בשובר שהוא מקלקל השטר ועיקרו עשוי לזה אלא שיש בו ל' מסופק והלוה טוען ברי ודאי הוה כמו שיש מחק בשטר ואין הנמתק ידוע דנתקלקל השטר אלא אי קשיא לי הא קשיא לי ממ"ש המחבר סי' מ"ט והוא דעת הרמ"ה דאי משולש בשטר ואינו משולש בשובר דיד בעל השובר על התחתונה וזה סותר למ"ש כאן ובאמת חולק שם רבינו הטור וס"ל דהדין עם בעל השובר ונ"ל דס"ל כמו דעה זו כאן שהוא נ"י והרמ"ה שם ס"ל כיש חולקין כאן ולפ"ז היה לו להרב רמ"א בסי' מ"ט לקבוע הלכה שלא כדברי המחבר שם שהם כהרמ"ה ולבד זה נ"ל לפסולן שם כדעת הטור דהא קימ"ל המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש כאן כן עיקר וכנלע"ד ברור:

(סעיף י"א ונמחק אותו סכום) נ"ל אם בא שטר לפני ב"ד וכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים והאמין לוה למלוה שיכתוב שם איזה סך שירצה אפילו שנים אינו גובה בשטר זה כיון שיכול להזדייף ולכתוב יותר ממה שהלוה לו וכמ"ש בריש הסי' אע"ג דהיה יכול לתקנו קודם שבא לב"ד מטעם דכיון דהעדים חתמו על זה תחלה בפיסול שוב אין לו תקנה וכמ"ש בסי' מ"ה סעיף ט"ז כנלע"ד ברור ונכון:

(סעיף י"ב ואי תפיס מפקינן) פירוש בעדים דליכא מגו מה שהשאיר בסמ"ע בצ"ע היאך הוה הדין בהך שבסעיף שלפני זה דכתב דאינון ונמחק וכו' לענין אי תפיס בעדים ונלע"ד דכיון שיש מחק בשטר ה"ל כליתא לשטרת וה"ל כתביע' בע"פ ופשיטא דלא מהני תפיסה בעדים משא"כ בספק פי' של ל' השטר אם לזכות אם לחוב ומשום שהוא בא להוציא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה מש"ה אי תפיס אפילו בעדים אמרי' ידו על העליונה ומש"ה כתב ב"י שכתב הטור דין דתפיסה מהני קודם דין שטר שכתוב בו דינרים סתם ולא כתב שכתבו קודם דאינון ונמחק דשם פשיטא דלא מהני כנלע"ד ועיין סוף סי' כ"ד סעיף ה' שיש ג"כ חילוק בין דינרי סתם לנמחק (א"ה הרב ז"ל לא ביאר הדברים כל הצורך ונראה דהטעם היא שאם תיעיל תפיסה במחק לא שבקת חיי דכל מאן דאלים ויש לו שטר מסך קטן ימחוק הסכום ויתפוס משל חבירו הרבה ונמצאת מדת הדין לוקה לאפוקי בנדרים סתם המחייב עצמו באותו השטר איהו דאפסיד אנפשיה וכן ראיתי במ"מ שהביא הב"י סי' נ"ד וכן ראיתי שוב בש"ך ע"כ):

(בשם מהרש"ק בב"י דבר המתחיל אין כותבין שטר חוב כו' עד ור"י אמר אפי' בשטרות וכו') והכריע הרא"ש דלר"י גם בשטרות אינו כשר אלא לאלתר כיון שיש בו הרבה תנאים עיין שם וזו היא דעת ר"ח אבל בחדושי רשב"א לא כ"כ עיין שם:

(עיין שם היה כתוב לשון שמשתמע כך וכו' עד אם תפס יותר בעדים וכו') עיין לעיל סוף סי' שמ"א בהא דפרדיסי בתוספת והרא"ש דרפיק בי כל פרדיסי דאית ליה הטעם משום שהוא מוחזק נ"ל דשם הוי כמוחזק שלא בעדים ודו"ק נ"ל:

(ע"ש כתב א"א הרא"ש ז"ל כן כתב וכו' עד בשם רבינו סעדיה וכו') איבר' דהטור לקמן סי' קי"ג סעיף ד' לא פירש כן וכ"כ ב"י שם בשם בעה"ת והרמב"ן וכן כתב רי"ו עצמו בנ"ד ח"א ז"ל וטופסי דשטרי דאם לא כן חיישינן שמא הסופר כתבו בעצמו בלא צווי המשעבד עכ"ל וכ"כ הרמב"ם פי"ח מה"מ ומ"מ שם א"כ אין ראיה דמהני כשלא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וק"ל ע"כ:

לאלתר. פירוש אף דליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב לענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ורבינו ירוחם נרא' דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א נרא' דהוי ספיקא דדינא וצ"ע גם בלאחר זמן כו' ע"ש באריכות:

לקמן. כתב הש"ך דהרב לא כיון יפה בכאן דבהא ליכא מאן דפליג דפסול ולא דמי כלל לסי' מ"ד ע"ש מילתא בטעמא:

לא. והטור כתב דאף אם לא טען הנתבע חייב הדיין לטעון כו' וכתב הש"ך דמר אמר חדא כו' דהמחבר מיירי כשלא טען הנתבע בהאי ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין שנעש' זיוף זה אנן טענינן ליה וכן נרא' עיקר לדינא ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ג עכ"ל:

שטה. ויכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרים דאז צריך להוסיף וי"ו שיהי' אחד ועשרים ויהא ניכר. סמ"ע בשם הרשב"א:

שלשה. וצ"ל דמ"ש המחבר משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנ' ליכא חשש זיוף מיהו בהרמב"ן איתא להדיא דאפילו ל' זכר שלשה שמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה"א וכתב בס' ת"ח שדבריו נכונים עכ"ל הש"ך:

נזדמן. כתב הב"ח דאף אם כתב למעל' באמצע השט' שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודוק. ש"ך:

כגון. כתב הע"ש אבל אם כתב ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא הי' כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד דחזק' על העדים שעשו כהוגן ואם הי' כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין זו השג' דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב אשורית ע' בתשובת מהר"מ איסרלש סי' ע"ד ובמבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה עכ"ל (וכ"כ הט"ז):

לקיימם. כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ"ד עכ"ל וליתא כן רק שכתב בד"מ בשם תשובת מי' דהיכא דאפשר לקיימם אפילו היכא דב' הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותן וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור כו' ור"ל שהם מרוחקים ויש דברים אחרים שמפסיקים ביניהם אבל כשא"א ליישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו עכ"ל הש"ך:

התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן ב' דברים ודאי חזרה הוא. סמ"ע:

התחתונ'. כתב בפסקי מהרא"י על שטר א' שהי' כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא הי' כתוב במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנ' בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעה"ש על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע והקש' בש"ך דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ ואם כן השטר בטל לגמרי וכל היכא דהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונ' כדלקמן ס"ט וצ"ל דמיירי שהסופר טעה והי' סבור שאוחו קנין האחר הי' מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל כענין שכתוב בס"ט בהג"ה עכ"ל:

אבל. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו וה"ה אם איש א' הוציא שט"ח וכתוב בו מלמעל' שם הלו' חנני ולמט' חנן שיגב' מחנני ולא מחנן כו' אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גוב' בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ והש"ך כתב וז"ל באמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד חן י"ל הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איז' טעם שיאמר לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לחן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהי' חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני עכ"ל:

מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש סי' שי"ב סט"ו וסי' שי"ז ס"ג. ש"ך:

בשובר. כ' הסמ"ע קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלו' ויש לו בשטר שעבוד קרקעות וכ"מ לקמן בסי' ע"א סל"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דלעולם יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר כיון דדרך לכתוב שובר לבטל השטר וממיל' יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביעת בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעה"ש על התחתונ' לענין דצריך לישבע גם מלקמן סי' ע"א מוכח דלא כהסמ"ע כו' ע"ש (ובט"ז מיישב בענין אחר ע"ש):

חולקין. הוא דעת מהרי"ק דס"ל אפילו הוא מוחזק כשבא להפקיע מה שמחויב בדין ידו על התחתונ' וכתב הש"ך דהכל תמהו עליו בדין זה איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה ונ"ל דלק"מ דנדון של מהרי"ק הי' במי שהי' חייב בלא השטר לפרוע לצדק' לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים רק שוה בשוה מחמת דבהוצאת צדק' נזכר כן בשטר ע"ז כתב דאין פ"ש בכלל צדק' ומאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תור' לכך ידו על התחתונ' אע"פ שהוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום אבל כאן שאפי' בלא שובר אומר הלו' שאינו חייב לו אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק ובזה גם מהרי"ק מוד' עכ"ל:

שטעה. נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ"ש בסי' רמ"ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דיותר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא"ש סובר דמהני י"ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה"ג יד בעה"ש על התחתונ' וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה וס"ו עכ"ל:

השומעים. וכ"כ הריב"ש דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם וכתב ב"י בשם הרשב"א מי שהשכין לחבירו בית ועליו עליות ע"ג עליות וכתב בשטר שהשכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טוען שלא השכין רק עלייה א' שע"ג הבית והסופר אומר שכוונתו הית' על כל העליות הדין עם המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב ובתשו' מהרש"ך סי' ק"ן וסי' קצ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו:

היסת. בסי' פ"ח סל"ב פסק המחבר דה"ה כשהמלו' אומר ה' והלו' אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על השאר משום דבמאי שמוד' יותר ממשמעות השטר ה"ל כמשיב אביד' עכ"ל הסמ"ע (כתב הט"ז וז"ל נ"ל אם בא לב"ד שטר שכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים אינו גוב' בשטר זה כלום כו' ע"ש מילתא בטעמא):

תפיס. היינו בתפיס בעדים דאל"כ נאמן במגו ול"ד למ"ש בס"ח דבכל הני דאמרי' יד בעה"ש על התחתונ' אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה שאני הכא דל' השטר מסייע להלו' דסתם סלעים לא משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה אם נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיס' וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרב' וימחוק הסכום וכתב עוד דהא דתפיס שלא בעדים דנאמן במגו היינו שטוען המלו' ברי שהלו' לו יותר אבל אם הוא שטר חיוב שנתחייב לו אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דלא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי עכ"ל:

מפקינן. בס' ג"ת הקש' הא אמרי' בהמקבל (ונתבאר בסי' שי"ז ס"ג) דבשטר שכתוב בו שנין סתמא לא מפקינן מיד המלו' כשקדם ואכל והניח בקושיא ולק"מ למ"ש הנ"י שם משום דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטר' וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דב"מ ע"ש וא"ל ממ"ש המחבר ס"ס נ"ד דשובר שכתוב בו דינרי מבטל כל שטר שיש עליו צריך לחלק כמ"ש הבעה"ת דבשטרי הלוא' אמרי' כיון דידעי עדים דיד בעה"ש על התחתונ' אילו הי' יותר מב' היו כותבים בפירוש אבל בשובר אמרינן איפכ' דילמ' לא ידעי סכום הממון שבשטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק עליה איתרע ליה עכ"ל הש"ך:

חתיכה. דכל שלא כתוב בשטר מטבע ודאי כסף במשקל הלו' לו שהוא ג"כ דבר ידוע ומסומן להשיב לו כמה שהלו'. סמ"ע:

דינרי. כתב הסמ"ע כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דינרי זהב וסתם דינרין נאמר בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעה"ש על התחתונ' אינו נותן לו אלא של כסף והנ"מ בסתם אבל אם פירש דינרי כסף או כסף דינרי ודינרין או דינרין זהב או זהב דינרין הולכין אחר המפורש והיינו אם כתוב בלא בי"ת אבל אם כתוב בו כסף בדינרי הוי הבדל ומפרשין אותו כסף שוה ב' דינרי זהב וה"ה אם כתוב בו זהב בדינרין מפרשין זהב שוה ב' דינרי כסף ולפ"ז גרסינן בדברי המחבר ברישא דינרי כסף או כסף דינרי שניהן בלא נו"ן ובסיפא גרסינן זהב דינרין או דינרין זהב שניהן בנו"ן עכ"ל והש"ך כתב דאין לשנות הגירסא ע"ש:

מתפרש. פירוש דאף שכתוב מפורש המטבע שהלו' לו ק' דינרים או סלעים מ"מ הסלע והדינר של מדינ' זו כבדים יותר משל מדינ' אחרת עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בס' בדק הבית:

מיהו. והר"ן חולק ע"ז ע"ש. ש"ך:

שטרא. כתב הנ"י שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרין גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. סמ"ע:

דנין. היינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו כן ההדיוטות אין דנין אותו כאילו נכתב. ש"ך:

ראוי. ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו. סמ"ע:

(ליקוט) אין כותבין כו'. דסוגיא דגמ' שם י"א א' י"ט ב' כוותיה דפריך והא בעינן כתב כו' וכן ממש"ש ובשבת ע"ט ב' דפתרא כדי כו' ול"ק כדי לכתוב שטר וע' רא"ש בכתובות כ"א ודוקא אחספא כו' (ע"כ)

(ליקוט) ואם כתבו כו'. ממש"ש ואר"א לא הכשיר ר"א כו' מ' דרבנן אף בכה"ג פוסלין ואף ר"י ל"פ אלא אליב' דר"א (ע"כ):

ודוקא שט"ח. כתובות ך"א א' ודוקא אחספא:

אבל. תוס' דגטין שם מהא דקדושין ך"ו א' ט' א' ועתוס' שם:

כל שטר. מהא דהרחיק ב' שטין בסי' מ"ה ס"ו וע"ש וכ"כ תוס' ב"ב קס"ב א' מהא דגטין י"א א' והא בעינן כו': (ליקוט) כל שטר כו'. נלמד מהרחיק ב' שטין וי"ח דשם שאני שיכול להזדייף ועס"ד (ע"כ):

ולכן אם. פי' ועדיו מתוכו דאמרי' שם קס"ה באתר' דנהיגי כו' ופי' נ"י אמקושר שכ' עדיו מתוכו דקפיד' ובקדושין ל"ג וא"ל מ' דאפי' לא א"ל קפידא ועתוס' שם אבל בזה"ז דלא מסיק אדעתיה על מקושר ל"ל דקפיד' וראוי להיות כשר:

(ליקוט) שטר מקושר. פי' פשוט שעשאו כעין מקושר כ"כ בנ"י שם וע' בהגהת ש"ך (ע"כ):

ויש חולקין. דאין ראיה משם דוקא בדבר שיוכל לבא לידי זיוף:

(ליקוט) ובלבד כו'. כמ"ש בס"ג וכל כיוצא כו' (ע"כ):

(ליקוט) ואל ידחוק כו'. כאן אפי' אינו יותר מדאי ועסמ"ע (ע"כ):

(ליקוט) ואם רואה כו' ואם צריך כו'. ע' בנ"י שכ' שאין נפסל בכך מדאמר כפתיה ואודי אבל לא פסלו. ונראה דוקא כל השטר אבל השינוי ודאי לא יגבה בו אם ניכר שינוי כמ"ש בש"ע (ע"כ):

וכל דבר. ירושלמי: (ליקוט) וכ"ד כו'. ירושלמי ר"פ ג"פ ר' אבהו בשם ר' יצחק בן חקולא כל מה דאת יכול לתלות במחק תלה כו' (ע"כ):

ויש מי שאומר. ירושלמי דסנה' ר"ה הוה מקיל כו' וגמ' ב"ב מ"א א' וסנה' ך"ט א':

דק"ל. שם ודף ך"ג א':

(ליקוט) טענת דשייכא כו'. אבל אם טען טענינן אע"ג שאין יודע השינוי ובזה צדקו דברי הרמ"ה שלא כדברי הטור ועט"ז וש"ך (ע"כ):

ואם לא. כנ"ל בס"א:

אבל אי. מהא דספל וקפל לפיר"ת:

ואפשר. משם דאיבעיא להו אי חיישי' לזבוב:

(ליקוט) ואין ב' בשטר כו'. משמע דלא מיירי האידנ' דפסול בלא שריר וקיים ואפ"ה אם כ' בשטר ש"ו למדין משטה אחרונה וכ"כ בסי' מ"ד ס"ד היכא כו' ועש"ך שם. ס"ק י"ב שנתקשה בזה כקו' תוס' שם דדילמ' לא היה כ' ש"ו והוא זייף וכ' ש"ו דמ"ש בב"מ דכת' ש"ו היינו דוקא במקושר דבלא"ה פסול הוא וכן האידנ' ועש"ך סי' מ"ה ס"ק כ' אלא נלפע"ד דהרא"ש והט"ו כו' ודבריו תמוהין דא"כ האיך כ' ומיהו כו' ק' דא"כ ברישא בלא"ה פסול כיון דאין כ' ש"ו אע"כ משמע בימיהם ואפ"ה אם כ' ש"ו אין חוששין לזיוף ולענין קו' הנ"ל של תוס' נ"ל דה"ק היכא דכ' ש"ו ר"ל דבתחלה כ' בשטר ש"ו וידוע זה בעדים או שהלוה מודה ובזה צדקו ג"כ דברי הרמב"ם שכ' הא דסמ"ד ס"ח אם היה המחק כו' והקשו עליו קו' הנ"ל דלמה יפסל הא אין למדין משטה אחרונה אף היכא דכ' ש"ו כנ"ל וכן ק' על הש"ע דהא כל הסע' הללו דסי' מ"ד עד ס"ט מיירי לדינא דגמ' מדכ' שם בס"ט האידנ' כו' ועש"ך שם ס"ק י"ז ובמ"ש מתורץ הכל (ע"כ):

(ליקוט) ואם נמחק סכום כו'. ירושלמי הנ"ל ואמר שם מהו כל מה שאת יכול לתלות במחק תלה ר"י קוצירה חתניה דר"י בשם ר"י סמפון כתיב מלעיל וסמפון מחיק מלרע כו' ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) ויש מי כו'. עס"י בהג"ה וכל כו' (ע"כ): (ליקוט) ויש מי כו'. כנ"ל ממ"ש לתלות בזבוב (ע"כ):

בד"א. כפי' הר"י מיגש:

וכיון שאין. ואם היה. תוס' שם לפי הגי' וע"ש ובהג"א:

(ליקוט) שהקפל כו'. והרי"מ כ' שממ"נ הולך אחר התחתון בין חזרה או הסרת הזבוב אבל הרמב"ם מפרש שג"כ יש לחוש להארכת הזבוב מס' לקוף לכך צריך לזה (ע"כ): (ליקוט) שהקפל פחות מספל. הן דברי הרמב"ם וחייש להארכת זבוב ג"כ אבל רשב"ם לא פי' כן וכן כל המפרשים דלהארכה לא חיישי' ונ"מ בזה דלהרמב"ם אי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש בס"ח ואף דכאן ס"ס הוא וע' סי' ש"צ ועוד נ"מ בשובר כמ"ש בס"ח בהג"ה ועוד נ"מ במ"ש בס"ה ואפשר לקיימם כו' לדבריו דוקא לענין ידו על התחתונה (ע"כ):

בכל הני. ב"מ ק"ב ב':

(ליקוט) אי תפס מטלטלים. דוקא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש בפ"ח ובפ"ט דב"מ (ע"כ):

וכ"ש שאומרין. שם קע"ב א' נמצא לא' וע"ש בגמ' במשולשין בשטר כו':

לא אמרי'. שם קע"א ת"ר שטר כו' וסנה' ל"ב א': (ליקוט) לא אמרי' כו'. ממ"ש בפג"פ ת"ר שטר שזמנו כתו' בשבת כו' וברפ"ד דסנה' ורמינהו שטר כו' שמא אחרוהו וכתבוהו ועתוס' דריש ר"ה ב' א' ד"ה לשטרות כו' (ע"כ):

כגון שכתוב כו' הבא ראשון. ירו' פי"ב דכתובות בפוסק ה' שנים ה' שנים ראשונות:

ואין יכול. ת"כ פ' מצורע פ"ה ריבב"א שתי מדות כו': (ליקוט) וא"י כו'. ע' בתוס' דר"ה ד' ב' ובסוכה ה' ב' ד"ה תפשת כו' (ע"כ):

וי"א. כמ"ש בכתובות ק"ה והא מר כו' דבהא אפי' כו':

דלא כאסמכת'. אין ענין לכאן רק משום מטלטלין דנכסוהי דב"נ כו' ב"ב קע"ד ושם קע"ג ב' ערב דמשתעבד מחלוקת כו' אלא אמר ר"א וכן בקרקעות משא"כ במטלטלין וע' רש"י ב"מ ס"ז ב' אין בע"ח כו' דלא סמיך עלייהו. ודלא כטופסי. כותבין מטעם הנכתב כאן ולא הצריכוהו בגמ' שם מ"ד ב' לזה אלא משום דנוסח שטרם כך היה וכאן א"צ לדלא כאסמכת' ג"כ:

וכל לשון. ע"ז י"א ספרא דוקניה כו' וב"ב ל"א קנ"ט ב' כיון דא"ל דבי בר כו' ואפי' להוציא מטעם דיד בעה"ש משום כמש"ל: (ליקוט) וכל לשון שהוא כולל יותר כו'. אפי' במחק מדאמרי' בפ' גט פשוט במתני' סלעים דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ולא אמרי' דילמ' היה כתוב דאינון שבע דינרין. חידושי הרמב"ן ע"ש (ע"כ):

ואי תפס. ב"מ שם דקא מסייע ליה שטרא: (ליקוט) ואי תפס כו'. ול"ד להא דסי' שי"ז ס"ג דשם כיון שהניחו לאכול הפירות איתרע סהדות' דשטר'. נ"י שם ועש"ך וכ' ש"ך וה"ה להא דסי"ד דלא מהני תפיסה כיון דנמחק ועס"ס נ"ד אבל אם היה כו' (ע"כ):

(ליקוט) ונ"ל דנותן הפחות. עתוס' שם דגם דינרין מ' של זהב אלא משום דמ' ג"כ של כסף נותן הפחות וכמ"ש במטבע כנ"ל (ע"כ):

(ליקוט) ולא מתפרש כו'. ר"ל שלא נתפרש אם של א"י או בבל דלא כסמ"ע (ע"כ):

בא לגבות. מיהו. דלאו מקום הוצאה גורם רק שתלינן דשם דר מעיקר': (ליקוט) בא לגבות כו'. כמ"ש בסי' פ"ב שכ"ד שאין מבטל השטר יכול להשביע את המלוה כמש"ש סי"א ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) דאמרי' שיתן כו'. רמב"ם וטור וכן פירשב"ם בשם ר"ח אבל רשב"ם ור"י מיג"ש לא פי' כן אלא זוזא הוא הפחות וכ"מ הלשון שם מאי אמרת כו' וכן פרש"י בסוכה כ"ב ב' וכמש"ש ר"ס תרל"א. וכ"פ הרמב"ם שם ועבפי' שם ובחיבורו דלא כמ"ש כאן וגם צ"ע דלמה לא מסכי שית מאה אסתרי לזוזי או הזוזי ה"ל לפרש ג"כ לאסתרי (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' לא נכתב כו'. דעת הרמב"ם דוקא שידוע המנהג לכל וכן בתקנת הקהל כמ"ש בה' אישות ועש"ך (ע"כ):

וה"ה תקנות. ירושלמי דמגילה:

או. ב"מ פ"ג:

מי שמגדל. סנה' י"ט ב':