דין מי שנמחק או אבד שטר חובו - שולחן ערוך חושן משפט סימן מ״א

מעמיד עליו עדים כו'. בין אותם עדים החתומי' על השטר ובין עדים אחרים ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ג בשם ר' ירוחם ומ"ש עליו:

ועדות זו שמעידים כו'. דברי הרב תמוהים לי דהיאך יעלה על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד לחייב אותו שלא בפניו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר בפני הב"ד והעדים מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפני בע"ד וכדקי"ל לקמן סי' מ"ו סעיף ה' דמקיימי' את השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימה שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ואם יאמרו העדים שהיה כתוב בו סך רב נחייבו על פיהם ומדברי תשוב' רשב"א שהביא ב"י ס"ס זה מוכח אדרב' להיפך שלא פסק אלא גבי שטר מקח דיכולים להעיד שלא בפני בע"ד כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששי' מן הסתם למערער כו' והיינו כדלקמן סימן ק"י סעיף ה' או דלפטור מקבלין אף שלא בפני בע"ד וכדלעיל סי' כ"ד [כ"ח] סעיף י"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן זה שעושין שטר גמור להוציא מידו לא. ומ"ש בתשוב' רשב"א וההיא דמי שאבד שטר ובו מוכחא כל הסוגיא דלא בעינן בפני בע"ד כו' לאו למימר דבשט"ח לא בעינא בפני בע"ד אלא דקאי התם אשטר מקח וקאמר דבסוגיא דמי. שאבד שטר חובו מוכח דבשטר מקח לא בעינן בפני בע"ד. ומ"ש התוס' פרק גט פשוט סוף (בבא בתרא דף ק"ע) וז"ל אבל בנמחק כותבין שלא בפני הלוה וכיון שמזיק לו נראה דאין לעדים לעשותו שנא מדעתו עכ"ל ר"ל שהעידו בפני הלוה רק שכותבין שלא בפני הלוה וכן מ"ש התוס' במתני' דצריך לכתוב מי הם העדים שהעידו שנמחק שאם ירצה הלוה יוכל לפוסלו וכ"כ מהרי"ק שורש קי"ו דאפי' הלוה עומד וצווח ומוחה אין משגיחים בו ומביאו הר"ב ס"ס זה דמשמע שכותבין אף שלא בפניו היינו כשהעידו מתחלה בפניו מה היה כתוב בשטר ואז כותבין אף שלא בפניו או אפילו עומד וצווח שלא לכתוב או אפשר דהתוס' מיירי שלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר בב"ד ואינם מעידים רק על החתימות משא"כ כשנמחק לגמרי ומעידים על גוף השטר. והכי מוכח נמי ממ"ש ב"י לקמן ריש סי' מ"ו תשוב' הרשב"א דטעמא דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הן מעידים אלא על חתימות העדים עכ"ל ע"כ הכא שמעידי' על מנה שבשטר אין מקבלין שלא בפני בע"ד וא"כ דברי הר"ב צל"ע:

אבל עידי השטר עצמ' כו' וכ"ש עדים אחרים. ולשון הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפי' מזמן שנמחק עכ"ל ור"ל בלא דעת הלוה וכמ"ש לקמן ס"ק ד' בשם הנ"י דמדע' הלוה יכולין לכתוב מזמן שני וכן משמע בטור לקמן ר"ס נ"ד ועמ"ש שם ס"ק א' (ועמ"ש לקמן סי' שפ"ו סעי' ב' סקט"ז) ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצוה אין כותבין אפי' ברשות הלוה מזמן שנמחק ודו"ק: וכ' נ"י פ' גט פשוט וז"ל ושטר חוב או שטר מכר באחריות שנחת' בו א' מן העדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולי' לחזור ולכתוב ולחתום בו שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעשה שטר אף הראשון לא עשה שליחותו וכ"כ הרב ר' יצחק הלוי בספר תורת הבית שלו עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' מ"ט בקצר':

(אין כותבין לו שטר אחר) . וכ' הסמ"ע ומה"ט כתבו הרא"ש והט"ו בסי' מ"ט ס"ו שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר נמצא שלא עשו שליחותן חוזרים וכותבין וחותמים העדים עצמן שנית עכ"ל וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשו' סי' תתקנ"א דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעים אותו שטר וכותבין אחר בנאמנות דה"ל לא עשו שליחותן עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' ע"א מחו' כ"ה וכיוצא בזה כתב הרב בתשובה סי' מ"ט ע"ש שכבר עשאו שליחותן כי הוא מתחלה לא עשאן שלוחים אלא אהראשון שטר אחד כו' ולפיכך אפי' הוא מצוה עתה לכתוב להם שטר אחר מן הנשאר (ע"ש דקאי אמי שפרע מקצת חובו) מזמן הראשון אין להם לעשות דשליחותן הראשון כבר נפקע והוא אינו יכול עתה לעשות שליחות על שעבוד דלמפרע שאין בידו ואין צ"ל כי בלא דעתו אינם יכולים לעשות שטר אחר ואפי' מזמן שני כ"כ הנ"י שם ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ס"ו שהאריך מזה:

כותבים שטר אחר ואומרים כו'. וגובה בזה השטר ממונו מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י פרק ג"פ והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ סוף דף ק"ע ב"ד מקרנעין השטר וכותבים לו שטר אחר מזמן ראשון כו' וקאמר התם בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותן היאך חוזרי' ועושים שליחותן וע"ש בתו':

שצריך לכתוב שקרעו כו' דאל"כ פסול הוא כו'. כ' הסמ"ע הא דצריך לכתוב בשטר שקרעו אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועים מ"מ לשכחה חיישינן שיחשבו לקרעו וישכחו בידו משא"כ עתה דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהא נקרע עכ"ל ובתשו' מהר"ש די מודינא סי' נ"ב כ' דאפשר דמ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו שהוא יפסול אלא מיהדר אקריעה שאם לא קרעו פסול שויא כו' דהיינו דהיכא [דידעינן] דלא קרעו פסול ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא כפי האמת לא חיישינן לב"ד טועים וע"ש וע' לקמן סקי"ב:

אבל שטר מתנה כו'. כותבים לו אפי' עדים עצמם וכ"כ ב"י מחו' ח' בשם הרשב"א דא"צ להעיד בפני ב"ד אלא הם בעצמם כותבים לו שטר אחר מזמן הראשון וכ"כ עוד ב"י בשמו לקמן סי' רל"ט ס"א ע"ש וכן מוכח בש"ס פ' ג"פ דקע"א ריש ע"א להדיא דהעדים עצמם כותבים שטר מתנה ומקח בלא אחריות מזמן ראשון אפי' בנאבד ע"ש גבי הא דפריך התם ועדים לא והא אמר רב יודא אמר רב עדים כותבים אפי' י' שטרות על שדה א' ומשני רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות וע"ש בתוס':

מזמן הראשון ולא מזמן השני דחיישינן דלמא אח"כ חזר הלוקח או המקבל מתנ' ומכרה למוכר או לנותן ויאמר חזר ומכרה או נתנה לי פעם שנית כדלקמן סי' רל"ט וע"ש ולפי זה אם המוכר או הנותן בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפי' מזמן שני:

אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח כו' כלומר דבשטרי מתנה בעינן דוקא שיהא מפורש בה אחריות דסתם מתנה אין האחריות עלהנותן וכן בשטרי מקחו ממכר אף בסתם אחריות טעות סופר כדלקמן סי' רכ"ה:

צריך לקרוע כו'. דאל"כ יש לחוש שיעשו הלוקח או המקבל מתנה קנוניא ויטרוף שלא כדין כיצד יבוא מי שהיתה שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות לו שהיתה של אבותיו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מן הלקוחות שלקחו אחריו ויקרעו שטר המכר שבידו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשדה שנטרפה ממנו ויבא זה שטרפה בעצמו ויטרוף אותה פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר המכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם פ' כ"ג מה' מלוה:

ואפי' נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצאנו. ורשב"ם פי' בפ' בתרא דב"ב גבי מי שאבד שטר חובו ועדים אין לו הא אם יש לו עדים שאבד היו כותבים לו ולא חיישינן שימצאנו ויגבה בו שני פעמים באלו השטרות וקשה לי על פי' רשב"ם מההיא דפ' שני דכתובות (דף ט"ז ע"ב) דאמרי' התם דאפי' אבדה בעדים לא גביא בעדי הינומא אא"כ נשרפה דחיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שנית ורשב"ם דקדק מל' הברייתא דקתני מי שבא ואמר אבד שטר חובי ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור עכ"ל הרא"ש בתשו' כלל צ"ד סי' ה' ולי נראה כפי' רשב"ם ול"ק מידי עפ"ב דכתובות דסוגיא דהתם אזלא להדיא למ"ד אין כותבים שובר ואנן קי"ל כותבים שובר וכן רשב"ם מיירי להדיא למאי דכותבים שובר ע"ש בסוגיא דב"ב ובש"ס דכתובות גופא שם משמע להדיא דלמ"ד כותבים שובר לא חיישינן אף בנאבד. וא"כ גם מ"ש ב"י וז"ל ובשטר הלואה אין לכתוב טופס כו' דאף דכותבים שובר חיישינן שימצא שטר הראשון ויתבע בו תחלה ולא יכריחוהו ב"ד לכתוב שובר כיון שנותן לו שטרו ואח"כ בב"ד אחר יוציא טופס השטר ויגבה בו עכ"ל ליתא דא"כ תיקשי הא אמרינ ן בכתובות התם וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בי דינא וגביא וחזרה מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא וגביא בה אמר ר' אבהו זאת אומרת כותבים שובר ע"כ (פרש"י כשיפרע לה כתובתה תכתוב לו שקבלה כתובתה ויהיה בידו לזכות) ואכתי ניחוש דלמא תוציא הכתובה תחלה אלא ודאי כשיוציא הבעל אח"כ גוף הכתובה שוב לא תוכל לגבות בעדי הינומא שהרי כבר פרע לה וא"כ ה"ה הכא כשיוציא הלוה אח"כ גוף השטר שוב לא יוכל לגבות בטופס שהרי כבר פרע לו שגוף השטר ביד הלוה (ומיירי שהלוה יודע שנתנו לו טופס הלכך יזהר בשטרו שלא אבדנו אחר שישלם לו ודוק) . וכן משמע ממ"ש הרמב"ם פ' כ"ג מה' מלוה ובעה"ת שער פ"ב וסמ"ג דף קע"ט ע"א כרשב"ם שכתבו מי שבא ואמר אבד או נשרף שטר חובו אין כותבים לו אחר שמא פרעו או מחלו כו' משמע הא ידוע בעדים שאבד ולא פרעו כותבים לו שטר אחר וכן משמע מדברי ר"א בן נתן פ' ג"פ ע"ש: ובספר גדולי תרומה ריש שער כ"ב דף קי"ב ע"ב הקשה דאפי' נאבד בעדים איך יצאנו מחשש שמא פרעו דאפי' הראב"ד דלקמן סקי"ט לא פליג רק בתוך זמנו עכ"ל ולא דק דמיירי שנאבד בעדים וידוע לעדים שנאבד באונס כגון שהיו עדים כמו בעיר שכבשוה כרכום וכה"ג. גם מה שהקשה בס' ג"ת שם דניחוש שמא חזר ומצאו וכמ"ש רשב"ם גופיה שם לא דק דכיון דחייב לו בודאי כשיפרע לו יכתוב לו שובר ומה בכך שיחזור וימצאנו וכמ"ש ולא כתב רשב"ם שם אלא כשהוא טוען אבד ממני דאז שמא ימצאנו ויצטרך לפרוע לו בחנם אי נמי כשאבדו מעצמו חיישינן דלמא לא אבדו ממש אבל כשהעדים מעידים שאבדו ממש לא חיישנין להכי גם מה שהבין בס' ג"ת סוף שער נ"ז דמ"ש הרא"ש ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור דהיינו שהרא"ש מפרש דברי רשב"ם כן ועל כן הקשה שם דהא לא אפשר לפרש דברי רשב"ם כן שהרי כ' רשב"ם א"נ דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף ואי אבד באור היאך אפשר שיחזור וימצאנו לא דק דהרא"ש לא בא אלא לפרש הברייתא ולומר שאפי' הדקדוק של רשב"ם הוא אמת מ"מ לא מוכח אלא דאבד באור בעדים כותבים ובזה נדחה נמי מ"ש הב"ח דיש לפרש דברי רשב"ם שנאבד בדרך שלא ימצאנו לעולם דומיא דנמחק ואע"פ שהרא"ש הבין פירשב"ם כפשוטו מ"מ דרך ישר הוא להשוות דעתו עם דעת הרא"ש עכ"ל וליתא דמדכתב רשב"ם א"נ דלמא חזר ומצאו כו' אלמא מיירי שנאבד כפשוטו וכמ"ש בס' ג"ת וכמו שהבין הרא"ש וכן משמע במהרי"ק שורש (ס') י"ו דבנאבד בודאי כותבים שטר אחר ע"ש. ונראה דגם הרא"ש וב"י לא מיירי אלא לכתוב שטר אחר שלא בידיעת הלוה דבכה"ג איכא למיחש שמא ימצאנו ויתבענו תחלה בגוף השטר והלוה לא יזהר בו ואח"כ יתבענו בשטר האחר ובזה ניחא מה שהניח בס' גדולי תרומה סוף שער נ"ז בקושיא הא דכ' הרא"ש בסוף כלל ס"ח דבידוע לעדים שאבד כותבים דהתם מיירי שמודיעים ללוה שכותבים שטר אחר [מיהו בלא"ה נמי לק"מ דהתם מיירי שנאבד לגמרי דומיא דנשרף וע"ש] והשתא ניחא דל"ק על הרא"ש וב"י מפרק ב' דכתובות ומ"מ גם על פרשב"ם לק"מ וכמ"ש ורשב"ם מיירי דכשנאבד בעדים כותבים אחר ומודיעים ללוה והשתא לא פליגי הפוסקים לענין דינא אהדרי דהרא"ש וב"י מיירי כשאין מודיעים ללוה אבל רשב"ם ורמב"ם ופוסקים הנ"ל מיירי כשמודיעים ללוה אז כותבים שטר אחר בנאבד בעדים וזהו דרך ישר ודוק וכן עיקר:

אא"כ עדים מעידים שנשרף. ויש לדקדק דהא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כתי עדים ויגבה ויחזור ויגבה וי"ל דכיון דק"ל כותבים שובר כדלקמן סי' נ"ה א"כ ליכא למיחש וכה"ג כתב הב"ח [אך שאין לשונו נכון במ"ש דכל כה"ג שאי אפשר כותבין שובר כו' דהא לעולם כותבי' שובר] ולפי זה צ"ל דכותבים השט"ח מזמן שני דאי מזמן ראשון הא אכתי איכא למיחש שיעשה הלוה קנוניא עם המלוה לטריף בכמה שט"ח ויכבוש הלוה גופיה את השובר והשתא אתי שפיר הא דכתבו הרמ"ה והט"ו לעיל סעיף א' דצריך לקרוע שטר הראשון כו' ואמאי הא כותבים שובר אלא היינו טעמא כיון שכותבים הב"ד את השטר מזמן ראשון ולא מיתקנא מילתא בשובר דשמא יכבוש הלוה השובר ויעשה קנוניא על הלקוחות ומ"ש הב"ח דהתם היינו טעמא משום דכל היכא דאפשר לתקן לא סמכינן על השובר לכתחלה דשמא יפסיד זה שוברו ויבא הלה לידי הפסד עכ"ל ולא נהירא דהא קאמר התם דהשטר פסול אפי' בדיעבד ואם איתא אמאי פסול יכתוב שובר אלא ודאי כמ"ש כנ"ל ברור. אכן בבעה"ת סוף שער נ"ז כתב בשם הראב"ד גבי הך דהגוזל דף נ"ז דהשורף שטרו שיעידו בב"ד והם יכתבו לו מזמן ראשון וצ"ל דמיירי שהעדים מעידים שלא היה בשעה שנשרף עדים אחרים כי אם הם וכמ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתים ור' ירוחם והט"ו לקמן סי' קט"ז סוף סעיף א' כה"ג בשם ה"ר יונה ע"ש ולפי זה גם דברי הרא"ש והט"ו כאן יש לפרש כן אבל גבי נמחק שטרו ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק ודוק (גם במ"ש הב"ח דהרא"ש חולק על התוס' דפ"ב דכתובות אין דבריו נכונים אלא בע"כ התוס' מודים להרא"ש לדינא לפי האמת ע"ש ודוק):

מעידים שנשרף כו'. כ' ר' ירוחם נ"ב ח"ב עדים שמעידים על שטר שנשרף ואינם עדים מן השטר וראו השטר והכירו חתימת העדים די כי אין זה מפיהם ולא מפי כתבם (כלו' דהוי כאלו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"כ התוס' פ"ב דכתובות דף ך'. וע"ש בתוס') ואם הם עדים מן השטר צריכים לזכור מענין השטר משום מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל ומביאו דרכי משה וב"י לעיל ס"ס כ"ח ונראה דהיינו לדעת הרמב"ם שהביא ירוחם בנ"ב ח"ה והביאו המחבר לקמן סימן מ"ו סעיף י' דעדי השטר כל שאין זוכרים ענין השטר הרי הם כחרשים אבל להיש חולקים שם היינו דוקא כשאין עדי השטר מכירים כלא' חתימת חברו ואין כאן עוד עד אחר שיצטרף עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם אבל אם יש חד מהנך יכולים הם ג"כ להעיד אפי' אין זוכרי' ענין השטר וע"ש בסי' מ"ו בסעיף י':

מאחר שנאבד. כלו' מאחר שאומר שנאבד אפי' אין ידוע בעדים שנאבד דהא ליכא למיחש למידי וכמה שכתבתי לעיל ס"ק ו' ע"ש:

אבל אין מטפיסים שום שטר ללא צורך. אבל אם יש בו צורך קצת כותבים שטר אחר כשאין בזה היזק ללוה או למוכר ולא חיישינן לזילי נכסי בהכי כשיש בזה צורך למלוה ולוקח וכה"ג וכמו שהאריך מהרי"ק שורש קי"ו ע"ש:

וידוע זה בעדי' אבל אין ידוע בעדים אין נותנין לו גוף השטר רק העתק אחר דאם יתנו לו גוף השטר חיישינן שמא יתבע תחלה בגוף השטר והלוה לא ישים לב ליקח שובר שלא ידע שיש עוד העתק ומה"ט מניח גוף השטר ביד ב"ד ולא בהפך שאם יאבד גוף השטר שלא בעדי' לא יתנו לו עוד שוב העתק מן ההעתק מטעם חשש' זו וכ"מ בסמ"ע והשתא מיושב מ"ש בב"ח ויש לדקדק דממ"ש וידוע זה בעדי' כו' שמעינן דאם אינו ידוע בעדי' אין נותנים לו א"כ הטפס' זו למה יקח שטרו עמו אם יאבד יביא העדים שראו שנאבד ממנו ויכתוב לו שטר אחר ע"כ ולפי מ"ש לק"מ דכשיקח שטרו עמו חיישינן שמא יאבדנו שלא בעדים ושוב לא יתנו לו העתק וק"ל ועיין עוד בב"ח מ"ש בשם תשובת ן' לב:

וכל שטר שמטפיסי' כו'. עיין בסמ"ע:

אלא אפי' ב' עדים כו'. כ' הסמ"ע וז"ל שם בריב"ש כ' עוד ז"ל ואפי' ב' החתומים על השטר ההטפסה קרובים זה לזה כשר' וה"ט כיון דלא מגבינן ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינן אלא גילוי מלתא בעלמא וזה שהוספתי בפנים אפילו הן קרובי' כו' ע"ש עכ"ל ולא דק דהמעיין בריב"ש שם בשאלה ובתשובות ובהקדמה הראשונה וכן בסוף התשו' ומביאו ב"י לקמן סי' מ"ו מחו' כ"ו יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומי' ג' בהטפסה וב' מהחתומים קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומי' רק ב' והם קרובים זה לזה דאז אין לו רק דין הטפסה בעד אחד ע"ש בריב"ש דמדמי לה להדיא לשטר גמור שכ' הרמב"ם פ"ו מה"ע והמחבר לקמן סי' מ"ה סי"ב ולא כמ"ש בסמ"ע דהטפסה שאני כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא דזה ליתא בריב"ש כלל ע"ש ונראה שלשון הדרכי משה שכ' ואפי' בב' החתומי' כו' אטעייה להסמ"ע וט"ס הוא בד"מ וחסר מ' וצ"ל ואפי' ב' מהחתומים כו' וכן הוא בב"י ע"ש:

מי שהיה לו חוב כו'. אלו הם דברי הרמב"ם בספי"ד ופ' כ"ג מה' מלוה. והראב"ד בפ' כ"ג השיג עליו וכ' שזהו תימא מאחר שהוא תוך זמן למה לא יגבה ויכתוב שובר גם בפי"ד כ' הראב"ד אין דין זה מחוור ומלובן ובשבועה מיהו יטול (ובמקצת ספרי' איתא בהשגת הראב"ד זו דאם איתא דאפי' בנאבד כו' והוא טעות המעתיק והוא מדברי הר' המגיד ולשון ההשגה אינו רק כמו שהעתקתי וכן הוא בהר"ה משבדפוס שעם הכ"מ לשון ההשגה וכן הביא בבעל התרומות שער כ"ב לשון ההשגה והוא פשוט רק מפני שמהר"מ פדאוו' במיימונית שנדפסו שנת ש"י כ' גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב"ד הם דברי רבי' והביאו הכ"מ שם. כתבתי זה וטעות הוא בידיהם) והרב המגיד האריך שם לתמוה על הראב"ד שהרי כולה סוגיא דפ"ק דמציעא ושמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמן אין מחזירי' שטר שנפל לא למלוה ולא ללוה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והמפרשים ז"ל כ"ש כאן שהלוה טוען פרעתי וכ"ש שאבד השטר לגמרי שאין המלוה נאמן והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה הרמב"ם דין זה בהוראות רבותיו ואין להתעקש ולו' דדין נפיל' אינו בתוך זמן שראיות מוכיחות יש בש"ס דאפילו בתוך זמן היה וכמה שכתבו המפרשים הנ"ל עכ"ד ומתוך כך הוצרך הכ"מ פי"ד לומר שדברי הרמב"ם בהוראות רבותיו הם כשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה תולה בהוראו' רבותיו ולא היה משיגו הראב"ד עכ"ל וכ"כ הב"ח ס"ס זה וזה ודאי ליתא דמה לי נפל ומה לי יוצא מתחת ידי אחר הא בכולה סוגיא דפ"ק דמציעא משמע דאין חילוק בזה ועוד שהרי הרמב"ם כתב שם כן הוראת רבותיו גבי אבד השטר ואינו לפנינו כלל דגרע אפילו מנפל וגם אזה השיג הראב"ד שם להדיא וכתב אין דין זה מחוור ומלובן וגם מה שכתב בספר ג"ת שער כ"ב דהוראת רבותיו היה בתוך הזמן דלא משמע בש"ס מידי די"ל דדוקא בנפל לאחר זמנו אין מחזירין השטר אין זה אלא פתלתול ועקוש דודאי דברי ה"ה נכוני' בזה דכולה סוגיא דפ"ק דמציעא מוכח דאפילו תוך זמנו אין מחזירי' למלו' בנפל דמדאמרינן התם בכולה סוגיא דעלה דמתניתין דמצא שטרי חוב כו' סתמא דלא יחזיר ולא מפלגינן בין תוך זמנו או אחר זמנו וגם מדאמרינן התם דף ט"ז ע"ב אמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כו' ותו איתיביה ר' ירמיה לרבי תבהו מכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר כו' ולא משני דהתם מיירי שלא הגיע הזמן ותו מוכח כן בריש פ"ק דמציעא בסוגיא דשני' אדוקין בשטר דף ז' ע"ב דפריך התם אמאי דקתני גבי שטר שנפל ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאש' אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזהר' יוסי או' עודה תחת בעלה יחזיר לאשה כו' משמע דלרבנן דחיישי לפרעון ניחא דחיישינן אפי' בכתוב' שלא הגיע זמנה מחיים וכל שכן בשטר חוב שלא הגיע ז"פ (ואע"ג דקתני התם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו בגוונא דליכא למיחש לקנוניא כגון שאין בה אחריות נכסים כמ"ש הריטב"א והנ"י שם להדיא אבל משמע מיהת דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו כשנפל) וע"כ לא פליגי אלא בכתוב' שלא ניתנה כלל לגבות מחיים אבל בשטר תוך זמנו לא פליגי וכן כתב הריטב"א שם וז"ל ושטר כתובה כו' ר"י היא פי' ואע"ג דבשטר בעלמא חייש ר"י לפרעון ואפילו בגו זמניה דסתמא קאמר נפל ליד דיין לא יוציא עולמות ולא פליג בין תוך זמנו בין לאחר זמנו כי היכא דפליג בכתוב' וה"ט משום דשטר דעלמא לפרעון קיימת ואע"ג דלא עביד אינש דפרע גו זמני' אפשר דפרע וכיון דנפל חיישינן משא"כ בכתובה כו' עכ"ל וכ"כ הנ"י ריש פ"ק דמציעא שם וז"ל וטעמא דמלתא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומ"ה לא אתרע משום נפילה אבל בשט"ח אמרינן לקמן דאפי' תוך זמנו דלא עביד אינש דפרע איתרע משום נפילה ולא יחזיר למלוה דחיישינן לפרעון משום דנתן לגבות בודאי זמנין דמקדים לוה ופרע בגו זמניה הלכך חיישי' עכ"ל וזה ברור אבל לפעד"נ שה"ה וכל האחרוני' לא ירדו לסוף דע' הראב"ד והרמב"ם דודאי גם הראב"ד מודה דשטר שנפל חיתרע אפי' גו' זמני' דחיישי' לפרעון ואפי' הלוה מודה חיישינן לקנוניא וכמו שמוכיחים כל הסוגיות דלעיל וכמ"ש כל הפוסקים הנ"ל והיינו דבסוף ה' גזלה ואבדה כ' הרמב"ם מצא כתובה אפי' שניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו ורוצה לעשות קנוניא ולא השיגו הראב"ד כלל וכ"ש בשטר תוך זמנו רק הראב"ד משיג על מ"ש הרמב"ם בפי"ד והרי העדים קיימי' כו' וכ"כ עוד הרמב"ם בפ' כ"ג אע"פ שעידיו קיימי' כו' ואפי' היה החוב לזמן ואינו גובה בעדי' אלו כלום אלא אם הלוה אומר להד"מ הוחזק כפרן עכ"ל ועל זה משיג הראב"ד דכיון שהעדי' קיימים לפניו ואומרי' שהוא תוך זמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה חברו בעדים שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן וכדאית' בש"ס וכל הפוסקים לקמן סי' ע"ח וכל הסוגיות שבפ"ק דמציעא לא מיירי אלא לענין דאיתרע שטרא דהיינו לטרוף מלקוחות בשטר או אפי' לגבי דידיה כשאינן כאן העדים לפנינו שמעידי' על ההלואה ועל הזמן וזה לא בא לזכות אלא מכח השטר אבל כאן שהעדים קיימים ואומרים שהלוה לו לזמן פלוני למה לא יגבה מאחר שהוא תוך זמן. ובזה אתי נמי שפיר דלא קשה מה שתמה הרב המגיד על שכ' הרמב"ם דין זה בשם הוראת רבותיו ולא כמו שדחקו עצמן הכ"מ והב"ח וספר ג"ת אלא כמ"ש דבא בשם רבותיו לומר דאפי' העדי' קיימים ואומרים לפנינו שהלוה לו לזמן אינו גובה בעדותם כלום וחידוש גדול הוא. ונראה שגם הטור אפשר דס"ל כהראב"ד (ודלא כנראה מב"י וב"ח) שהרי כשהביא דברי הרמב"ם לא הביא דבריו שכ' והרי העדים קיימים כו' ולכאורה נראה השגת הראב"ד נכונה בזה. ומ"ש מגדול עוז שם שדברי הרמב"ם הם ש"ס פ"ק דמציעא ופרק ג"פ כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט. גם מ"ש בבעה"ת שער כ"ב שיש שתמהין על הראב"ד על מ"ש ובשבועה מיהא יטול שבועה זו למה אם נדון אותו שקובע זמן לחבירו יטול בל"ש ואם אין הזמן מועיל לו אפילו בשבועה לא יטול ע"כ לפע"ד אין זה תימא משום דבקובע זמן גופיה יש פוסקים לקמן סי' ע"ח דהיינו בשבועה להכי קאמר הראב"ד ובשבועה מיהא יטול כלומר דאפי' תימא בקובע זמן צריך שבועה מ"מ הכא בשבועה מיהא יטול אבל מה שתי' בס' ג"ת שם בזה בסוף שער כ"ב אינו נכון ע"ש ודוק. ומ"מ לענין דינא נראה דעת בעה"ת שם כהרמב"ם וגם הסמ"ג בה' מלוה דף קע"ז ע"א כתב דבריו בסתם וכן ר"י סוף נ"ג וצ"ל לסברתם דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע לה ההלואה גופה והלכך אפי' העדים קיימים נאמן לומר פרעתי. וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' אלף ע"ג הובאה בב"י לעיל סי' ל"ט מחו' י"ג שאפי' העדים מעידים שהוא תוך זמנו נאמן לומר פרעתי משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר ופסקו המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ה וזה דעת המחבר (אן. אבל אין דין זה מוכרח בש"ע ושאר פוסקים וצ"ע לדינא די"ל דמצי למימר המוחזק קים לי כהראב"ד ודו"ק:

ואפילו היה השטר כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"ב:

אבל אם הפקידו כו'. ע"ל סי' נ"ו סק"ה:

אין הלוה נאמן לומר פרעתי כו'. כתב הסמ"ע ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו כו' ואין לשונו מדוקדק דהא אפי' אם המלוה לחוד מסר לידו הוי שליש כמ"ש הבעה"ת והרב לקמן סי' נ"ו סס"ב וע"ש:

מעמיד עליו עדים. פי' בין אותם עדים החתומי' על השטר בין עדי' אחרי' וכמו שיתבאר:

ובא לב"ד כו'. היינו כשכבר נמחק וז"ש המחבר אח"כ הוציא פלוני ב"פ שטר נמחק לפנינו דאל"כ למה לי עדי' הא הב"ד יכולין לראות השטר כשעדיין לא נמחק:

וי"א אפי' נמחק לגמרי עפ"ר שם כתבתי דמוכח מדברי הרא"ש והטור דגם ר"י מודה בזה אלא דאורחא דמילתא נקט שהולך למחק דבנמחק לגמרי אינו שכיח שימצא עדים שידעו מה הי' כתוב בו ומה"נ י"ל דסתם המחבר וכתב בסמוך בס"ב ז"ל מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו עדי' כו' אלא משום דאיכא למימר דהמחבר נקט שם ל' הגמרא והטור ור"י כתב אלשון הגמרא שנמחק ל"ד קאמר אלא ברישומו עדיין ניכר איירי וכמ"ש הטור מ"ה כ' מור"ם די"א אפילו נמחק לגמרי ועמ"ש עוד בר"ס ב':

אבל עידי השטר עצמם כו' ר"ל אפילו כשעידי השטר עצמן לפנינו ומכירין חתימתן והשטר שנמחק אפ"ה לא יכתבו הן אלא באין לפני ב"ד ומ"ה חזר וכתב באין לפני ב"ד משום דברישא איירי מעדי' אחרים וק"ל:

אין כותבין לו הטעם מפני שכבר עשו שליחותם ומה"ט כתב הרא"ש והטור המחבר הביאו בסי' מ"ט ס"ו שאם טעו בכתיבתן ראשונה ונתבטל השטר נמצא שלא עשו שליחותן חוזרין וכותבין וחותמין העדים עצמן שנית:

אבל באים לב"ד כו' דהפקר ב"ד הפקר:

ומ"ש ופלוני ופלוני עדיו פיר' עדי' החתומי' בשטר ובטור כתב דבעינן להזכיר בקיום ג"כ עדי' שהעידו לפניה' מה הי' כתוב בהשטר הנמחק והטעם כדי שיוכל הלוה לעמוד עליה' ולפוסל' באם הוא שהעידו שקר וכ"כ התוס' והרמב"ם והמחבר לא כתבו אלא מה שצורך לכתוב בהקיום עכ"פ והיינו עידי השטר משא"כ עידי המחיקה בשעידי השטר עצמן באים לפני הב"ד דאז הן עידי השטר ועידי המחיקה אבל במרדכי פ' ג"פ דף נ"ח פסק דא"צ לכתוב מי הן עידי המחיקה ועד"מ ר"ס זה ועפ"ר:

והוזקקנו לעדותן של עדים כו' פי' בין שהעידו עידי השטר עצמן על חתימתן בין שהעידו אחרי' עליהן כנ"ל כל חד לפי ענינו וק"ל:

צריך להביא ראייה כו' מ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא עליהם ראייה גובה אפי' ממשעבדי ואינו יכול לומר פרעתי מה שא"כ אם לא הי' לו אלא ראייה האחרונה דהיינו שנעשה הלואה או מקח לפני עדי' ושכתבו וחתמו לו שטר דיכול לומר אח"כ פרעתי כיון שאין בידו שטר וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ד וכ"ש דאינו גובה ממשעבדי וק"ל:

על העדי' הראשוני' עד שתתקיים עדות' כל' הזה כתוב ג"כ ברמב"ם שם פ' כ"ג ממלוה דין י"ב ודו"ק בלשונם שלא כתבו עד שתתקיים חתימתן אלא עד שתתקיי' עדותן ור"ל שתתקיי' כל דברי העדות הכתוב בשטר כי אף שהעדי' הראשוני' באו ואמרו שחתמו ע"ז השטר והי' כתוב בו כך וכך ובשטר דעלמא דסגי באמרם זהו חתימתינו וכמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו והרי הוא כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' וא' בפני עצמו ולהוודע אם דבריהן הן מכווני' וכמ"ש הטור בסי' כ"ח מסי"א והלאה ומ"ה כתב המחבר כל שלא נכתב בהקיום שחקרו ועמדו על דבריהן הרי הקיום כאלו אינו עד שיביא ראיה על העדי' הראשוני' (ר"ל על מ"ש בקיום בשם עדי' הראשוני') ויתקיים עדותן שכן הי' המעשה כדבריהן ואז מועיל הקיום לענין לגבות בו ממשעבדי ושלא יכול לומר פרעתי וכמ"ש וכ"ש אם הקיום נעשה ע"פ עדי' אחרי' שאף שאמרו שמכירין החתימו' הראשוני' וגם ראו הכתוב בהשטר מ"מ צריכי' דרישה וחקירה על כל מה שהי' כתוב בו כיון שאין השטר לפנינו שכבר נמחק (ואינו דומה לקיום שטר אחר שסגי באומרם שמכירין חתימות העדי' דכיון שהשטר כתוב לפנינו וחתימות העדי' מקויימי' אמרינן ביה כל שטר שבא לב"ד כאלו נחקרה עדותן דמי) וכ"כ בטור בהדיא דאם לא כתוב בהקיו' שעמדו על דברי העדי' שצריכין ראיה על מ"ש בשטר וזהו ג"כ פי' דברי בע"ת שכתב ז"ל דאם לא כתבו דנזקקו לעדותן כו' דצריך המלוה להביא ראיה על העדי' הראשוני' שהעדותן אמת והם חתמוהו עכ"ל ר"ל בעינן ראיה על החתימה וגם על העדות ואזי יש לו דין שטר גמור וק"ל:

דחיישינן שמא ילך כו' פי' שיעמיד שני כיתי עדים על השטר שידעו מה הי' כתוב בו וילך עם כל כת אל ב"ד בפני עצמו ויכתבו לו ב' שט"ח משא"כ עתה שצריך לקרוע השטר הראשון דאז לא יכתבו לו קיום אחר כשלא יראו בידו השטר הראשון והא דצריך לכתוב בשטר שקרעו אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ לשכחה חיישי' שיחשבו לקרעו וישכחו בידו משא"כ עתה דודאי לא יכתבו שקרעוהו עד שכבר יהי' נקרע וק"ל:

אבל שטר מתנה כו' דלא שייך ביה חשש שיגבה בו שני פעמי' כיון שהמתנה היא בשדה מיוחדת אם לא שכתב בו אחריות וכדמסיק:

מזמן הראשון כו' הטעם דחיישינן דילמא אחר המתנה חזר המקבל ומכרה או נתנה להנותן בקנין גמור ואח"כ יוציא שטר קיום זה ויאמר חזר ונתנה לי במתנה אח"כ וק"ל. וכ"כ הטור והמחבר בהדיא ה"ט לקמן בסי' רל"ט ע"ש גם כאן בדריש' הארכתי בזה בסייעתא דשמיא ע"ש ודו"ק:

במתנה אחריות וכן בשטרי מקח כו' עד"ר שם כתבתי לשון הגמרא דחיישינן שמא שדה זו גזולה היא ביד המוכר או הנותן ויעשה זה המקבל המתנה או הלוקח קנוניא עם הנגזל לטרוף או לגבות ב"פ כיצד מתחלה יבא הנגזל עם עידי אבות שהוא שלו ויוציא מיד זה הלוקח והלוקח יטרוף עם שטר הלקיחה שבידו מהלקוחות שקנו מהמוכר אחריו או יגבה מבני חרי שביד המוכר ואח"כ יאמר הלוקח להנגזל הניחני לישב בשדה זו זמן מה ותחזור ותוציאנו מידי בעידי אבהתיך ויחזור הלוקח לטרוף שנית מהלקוחות או מהמוכר בשטר קיום שבידו:

שטר זה לא נכתב לטרוף בו כו' אבל בשטר הלואה לא שייך למכתב לו כן דהא לא כתבינן לה אלא לגבות בו משא"כ בשטרות הללו שנכתבין כדי להעמיד שדה זו בידו וק"ל:

ולא מבני חורין צריכין לכתוב ג"כ זה כדי שלא יגבה בהאי קיום מבני חרי דהמוכר ואח"כ יחזור ויגבה בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא עפ"ר:

מי שנמחק שט"ח לעיל בריש הסימן העתיק המחבר לשון הרמב"ם וכאן התחיל לכתוב ל' הטור ואגב גררא כתב ג"כ מי שנמחק שט"ח כו' אע"ג דהוא כפל דהא כבר כתבו וכלומר הא דאמרי' לעיל דבנמחק והעמיד עליו עדי' דכותבין לו קיום דוקא שיש עדים וכו' וק"ל ועמ"ש עוד בר"ם זה ס"ק ג':

אבל מחקו מלוה מדעת וכו' פי' כל שאין לו עדים ע"ז שנמחק שלא מדעת הוי דינו כאלו נמחק מדעת דהי' לו לשמור שטרו ומדלא שמרו אמרינן כבר נפרע:

אין כותבי' לו דשמא לא אבדו ויגבה תחלה בשטר חוב ויחזרו לו ואח"כ יחזור לגבות ממנו או מלקוחות בהקיום וכבר כתבתי דלא שייך לומר בזה דיכתבו לו ויכתבו בו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו:

ומעידים שכתבו ונתנו לו פי' דאז ליכא למיחש ביה שכתבו ללות ולא לוה והא דלא כתב כאן רבותא דאפי' אמרו עדים שאבדו כו' דכאן אכתי לא איירי מחשש זו דיחזיר וימצא מה שנאבד עד אחר זה וכ"כ בטור בשם שני תשובת הרא"ש זא"ז ע"ש ועפ"ר:

אם לא יראו כו' כי ההיא דנמחק כו' פי' וה"ה אם יש לו עדי' שאבדו וכדמסיק ואזיל ואז כותבין בהטופס שמ"ה כתבוהו לו וזהו שמסיק וכ' שאם טעו ב"ד או מאן דהוא וכ' לו טופס ולא כתבו בו שמשום צורך כתבוהו דלא יגבה לו בו עד שיוציא גוף השטר דחיישינן שהוא עדיין בידו ויחזור לגבות ג"כ בו:

ה"ג אבל שטר מתנה ומקח בלא אחריות כו' דגבי מקח הוצרך לו' בלא אחריות ופי' דהתנה כן דאל"כ אחריות ט"ס משא"כ במתנה:

דהא לאו לגוביינא קאי כו' וכ"כ בתשובת רמב"ן סי' פ"ג והביא כמה ראיות לזה וכתבתי לשונו לקמן בסימן רנ"ג בסמ"ע כי שם חזר וכתב מור"ם האי דינא ע"ש וגם כתבתי לתרץ דל"ת מדבריהן אמ"ש הטור בשם תשו' הרא"ש בסי' רנ"ה דשטר צואה מחשב שטרא מעליא לטרוף בו אפי' ממשועבדי' כל זמן שהשטר צוואה בידו ואין לחלק בין העתקת שטר צואה לגוף שטר צואה שהרמב"ן והראב"ד ג"כ מגוף השטר איירי ע"ש וגם אין לחלק ולו' דלא כתב מור"ם כאן דלא לגוביינא קאי אלא כשהב"ד כותבין זכותו משא"כ כשהעדי' בעצמן כותבין לו זכותו דהא הרשב"א והרמב"ן כתבו האי דינא ג"כ אכשהעדים כותבין לו זכותו בין בגוף הצואה בין אח"כ בהעתקה ע"ש וכתבתי דצ"ל דהרא"ש והטור בסי' רנ"ה איירי בשטר הודאה שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו ודאי מחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ לא ה"ל להרא"ש והטור לסתום אלא לפ' וצ"ע ע"ש שהארכתי:

דליכא למיחש שמא ימצאנו דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהיה בהם בשעת אבידה שייך למיחש שיחזור וימצאנו אחר החיפוש:

וידוע זה בעדי' הולך כו' אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק וילך ויגבה בראשונה בגוף השטר ואח"כ יגבה שנית בהעתקה אבל מ"מ נותנין לו העתק שני משטר הראשון דהא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשתי ההעתקות דכל מי שבא לגבות בהעתק אינו גובה אא"כ יתן להלוה שובר וכשיש בידו שובר תו לא מצי לגבות בו עוד. ומה"ט מניח השט"ח ביד ב"ד שבאם לא יהיה לו עידי אבידה יכול לחזור וליקח העתק שני משא"כ כשהיה הולך עם השט"ח והיה נאבד ממנו בלא עדים וק"ל ועפ"ר שכתבתי שם עוד נ"מ בזה שמניחו ביד הב"ד:

ויעידו לפניהן שנאבד ויחזירו כו' הטעם דבהא לא חששו שמא ימצא העתקה ויגבה ראשונה בהשטר ואח"כ שנית בהעתק דכל שאבדו בדרך מסתמא תו לא חפש אחריו:

וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין כו' דברים הללו א"א להולמן אם לא שתגיהם דהתחיל וכת' וכל שטר שמטפיסין ומעתיקין ולא סיים וכת' מה דינו. ויש מגיהין ומוחקין וי"ו דומעתיקן ופרשוהו דבא ללמדינו שכל שטר שמטפיסין יטפסוהו בענין זה שיעתיקוהו אות באות כו' וקשה לדבריהן כיון דצריך לעשות כן לכל שטר שמטפיסין א"כ למה סיים וכתב דא"צ ב"ד כו' דזה סותר למ"ש המחבר לפני זה דהב"ד יטפיסוהו דומיא דנמחק שטרו ומדברי ע"ש נראה שהגיה ומחק וי"ו דואין צריכי' ב"ד כו' וה"ק וכל שאר שהטפיסוהו בענין זה שהעתיקוהו אות באות כו' אז א"צ ב"ד כו' וגם הג"ה זו אינה נכונה בעיני דא"כ ה"ל לסיים ולכתוב א"צ ב"ד להעתקתו אלא כו' ולא הל"ל להעתקת שטר דהא אהעתקת שטר קאי לכן נלע"ד להגיה ולמחוק השי"ן של שמטפיסין וה"פ וכל שטר ר"ל אפי' שטר מכר ומתנה שיש בה אחריות דמבואר לפני זה דאין מטפיסין אותו מחשש שמא יגבה ויחזור ויגבה היינו דוקא כשמטפיסין בל' שטר גמור ואין נראה ממנו שהראשון עדיין קיים דאז יש לחוש שיגבה בו ויחזור ויגבה אבל כשמעתיקין אותו אות באות וכותבין בו שהוא העתק מגוף השטר אז נראה מתוכו שגוף השטר עדיין קיים ולא יגבהו שום ב"ד עד שיוציא גוף השטר וליכא החששה שיגבה בו ויחזור ויגבה ואח"כ כתב עוד חידוש דלהעתקה כזו א"צ ב"ד וראיה לפרושו זה דהא דברי מור"ם בהג"ה זו המה מתשובת ריב"ש סי' שי"ג ושם מפורש בהשאלה והתשוב' כמ"ש וז"ל התשובה שם ואם יטעון אדם הרי במתנה זו יש בה אחריות ולא נתנה לכתוב באחריות תשובתי זו היא כשעושין שטר ממש כמו השטר הראשון אבל בהטפס' כיון שאומרי' בפי' שהטפיסהו מאחר כותבין אותו אות באות והדבר מוכיח מתוכו וליכא למיחש דטריף והדר טריף שהב"ד לא יטריפהו עם ההטפסה אחריות עכ"ל וכן הוא שם ג"כ בטענת השואל ע"ש והביאו ג"כ בד"מ ומסיים וכ' עליו ז"ל והא דאמרינן דבשטר מכר שיש בו אחריות אין עושין לו שטר אחר היינו שטר גמור אבל הטפס' שכתוב בו שהוא טופס בעלמא מותר אם הוא לצורך דבר מה כו' עכ"ל מוכח מל' דאפי' לכתחלה מותר להטפיס אפי' כשיש בו אחריות ואע"ג דכ' שם בד"מ אם הוא לצורך דבר מה ולא הזכירוהו מור"ם כאן בהג"ה יש לומר דכאן בהג"ה נמשך אחר ריב"ש הנ"ל דגם כן לא כתבוהו שם בל' כנ"ל ובד"מ שכתבו היינו משום שמביא שם תשובת רשב"א שכתב בל' לצורך דבר מה כתבוהו ג"כ אדברי ריב"ש וס"ל דדעת ריב"ש ג"כ כן וסתמא כפרושו דמסתמא אין אדם טורח ומוציא ממון על הטפסת השטר אם לא ביש לו לצורך מה ודוק:

וא"צ ב"ד כו' שם בריב"ש כתב עוד ז"ל ואפי' שנים החתומי' על שטר הטפסה קרובים לזה לזה כשרה וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא (וזה שהוספתי בפנים אפי' כו') ע"ש:

ולפיכך קרע השטר וכתב ב"י ס"ג בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרי' כן משא"כ בשטר מתנה שכ' לו ליתן לאחר זמן ונקרע תוך הזמן יעידו העדים שנקרע השטר ויעשה לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעון ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל ד"מ י"ב:

אין הלוה נאמן כו' ואע"ג דאין זה שליש ממש דהא המלוה לחוד הפקידו מ"מ נאמן במיגו דהיה מחזירו לו בינו לבינו ועפ"ר שם כתבתי דל"ת מזה אמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' מ"ח סי"ד:

מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר. פירוש אפי' באחריות והיינו שידוע שהיה שם שטרותיו ואף הרשב"א (הביאו הב"י) מודה בזה ומ"ש הרשב"א שהעדים כותבין בלא אחריות היינו כשאין ידוע שהיו שם שטרותיו כ"כ בד"מ ס"ס זה ע"ש:

(סעיף א' בש"ע והוזקקנו לעדותן של עדים). לאו נתקררה דעתי בפי' דבר זה כפי מה שראיתי מפרשים דבר זה דהסמ"ע פי' דקאי אעדים שיעידו על קיום חתימתן דהא הטור כתב בשם ר"י שעידי המחק הכירו החתימות ודבר זה כתבו כבר הב"ד ול"ל תו קיום. ועוד דהטור כתב ועמדו על דברי המעידים שהוא נמחר. וי"מ דרבינו ס"ל כפי' הראב"ד שמביא ב"י שהחתימות עדיין ניכרות וכו' וזה ג"כ אינו דהא בדברי הטור כתב שרא. ביד פלוני שטר המתחיל להמחק והכירו החתימות וכו' לשון עבר שכבר הכירו וכן פירשב"ם הביאו ב"י ריש סי' וזי"ל ופלוני ופלוני היו עדים שהיו חתומים בו כו' משמע שעכשיו אין שום חתימה לפני ב"ד. והנראה לע"ד בין לר"י בין לרשב"ם מיירי שבא לפני ב"ד נמחק לגמרי אלא דלפי' ר"י הוה הדין דבשעה שמעמיד עליו עדים צריך שלא יהא נמחק לגמרי ולרשב"ם אפילו אם גם אז נמחק לגמרי ש"ד וע"ז כתב הטור ע"פ ברייתא דאם עמדו על דברי עידי המחק דהיינו ששאלו את העדים עצמן שהם חתומים על השטר ואמרו שכן היו חתומים בשטר אז אין צריך ראייה יותר והא דצריך לחקור את עידי השטר משום דבעידי מחק לחוד לא סגי דאין שייך לעשות שטר ולטרוף בו ממשעבדי רק ע"פ עידי ההלואה בשלמא בשאר דוכתי דאיכא שטר שאינו מקוים מיד כשנתקיים הוי כאילו עידי השטר לפנינו משא"כ כהן שכבר נמחק הכל ובעידי השטר לחוד לא סגי דשמא פרוע הוא ע"כ אם לא נכתב בו והוזקקנו צריך ראייה דכל מה שהיה כתוב בשטר היה אמת והוויין אותן עדים שיעידו ע"ז במקום עידי השטר וע"כ כתב הטור ואי כתבו ב"ד שעמדו כו' אבל הרמב"ם סבירא ליה דהוזקקנו לעדותן של עדים קאי על עידי המחק וזה הוי במקום קיום בשאר שטרות וזהו שסיים רמ"א כאן דאם לא כתבו כן הוה כשטר שאינו מקויים דקשה פשיטא אלא דקמל"ן דזהו עיקר הטעם שהוצרכו לכתוב והוזקקנו כו' שהוא במקום קיום:

(ס"ג בש"ע אין כותבין לו אפי' אם הביא עדים וכו') בטור כתב הטעם שמא פרעו אבל רשב"ם בפרק גט פשוט דף קס"א כתב הטעם דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף ונ"ל דהטור נקט הטעם שמא פרעו שהוא קיצר מן הטעם שכתב הרשב"ם דלא נקיט בקיצור משום דס"ל דמיירי אפילו מצאו תוך זמנו דליכא למיחש שמא פרעו ומ"מ חיישינן שמא יטרוף לקוחות שלא כדין אבל הטו' סבירא ליה דאפי' תוך זמנו חיישי לנפילה כמ"ש לקמן ע"כ נקט בקיצור שמא פרעו:

ס"ג (בהגהה שטר צוואה) הקשה בסמ"ע מההיא דסי' רנ"ה דשטר צוואה מועיל לטרוף בו אפי' ממשעבדי ונלפע"ד ליישב דעת רמ"א דיש חילוק בין כותב צוואה דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"ן סעיף כ"א אבל לענין הלכה אין להוציא ממון נגד דעת הרשב"א ס"ס רנ"ג בזה ואין יפוי כח של שטר לצוואה וכמ"ש בהוכחה סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו:

(שם וידוע זה בעדים) נ"ל דמ"מ יש תועלת בהטפסה באם יאבדנו בלא עדים יש לו תקנה שיתבע את הלוה בע"פ אם יטעון פרעתי הרי גוף השטר קיים ויקח כתוב וחתום טענת הלוה מב"ד שבעירו וכ"ש אם יטעון הלוה להד"מ וא"ל יקח גוף השטר ויניח כאן הטופס דיש לחוש שמא יאבד הגוף השטר בדרך בלא עדים ואז יוכל לומר פרעתיך ונתת לי גוף השטר ובטופס נא יוכל לתבוע אח"כ:

(שם כלי שטר שמטפיסים מעתיקים כו') כנ"ל לגרוס וה"ק כל שטר שאמרנו שמטפיסים דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקשה הסמ"ע דהא צריך בית דין להעתיק שטר כמו בנמחק שטרות התם לאו משום העתק הוא דצריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו':

(שם אפילו שני עדים יכולים להעתיקו) בעל הסמ"ע הוסיף כאן בנוסח הש"ע אפילו הם קרובים. זה לזה ואני אומר כבוד הרב הגדול במקומו מונח אבל כאן יצאה שגגה מתחת ידו דמ"ש בב"י בשם ריב"ש אפי' שני עדים החתומים הם קרובים ר"ל שהיה שם שלשה ושנים מהם הם קרובים זה לזה והכוונ' דאנן חשבינן השני קרובים כא' ונשארו שני כשרים וזה פשוט למעיין שם בריב"ש סימן תי"ג אבל בשני חתומים לחוד ליכא למ"ד שיהיה כשר בקרובים זה לזה דכל מידי דצריך עדים צריכין להיות כשרים וראוי למחוק דבר זה מהגהות הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה:

(בשם מהורר"י זצ"ל בטור סעיף י"ב כתב בעה"ת יש מהמורים כו') א"ל ל"ל אמרינן איפכ' שיניח ההעתקה ביד ב"ד שאם יאבד גוף השטר יגבה בהעתקו די"ל עצה טובה קמל"ן דאם יוליך גוף השטר עמו שמא יאבדנו בלא עדים ולא יוכל לגבות כי יטעון הלוה פרעתיך ולא יהא למלוה ראיה לסתור דבריו אבל אם גוף השטר ביד ב"ד אין הלוה יכול לטעון פרעתיך ע"כ:

(בשם מהרש"ק זצלה"ה) בב"י ד"ה מי שנמחק שטר תובו וכו' עד וק"ל שאם אינה יודעים וכו' ושגגה היא ביד מורינו ז"ל דודאי גם לר"י צריך לידע מה כתוב בשטר אלא לאוסופי בא אף שיודעים מה כתוב בו איכא למיחש שמא הכל זיוף הוא ומצריך ג"כ שיכירו החתימות ושמא תאמר דהוי עד מפי עד דבמכיר' הוי כמעידים שראו העדים שהעידו שפלוני חייב לזה מנה ואם כן ליבעי דוקא העדים שחתמו עצמן שיעידו כן ולא החרים המכירים לזה כתב הריטב"א שהביא נ"י דסגי בעדים אחרים שמכירים דלא הוי כעד מפי עד כי על עיקר הכתב הם מעידים ולא על המנה וזה עדות גמור וקיום גמור וה"ז כאלו העדות נתברר לפנינו שהיה לפלוני שטר מכר או מתנה כו' ומ"ש הברייתא והוזקקנו לעדותם פי' לעדות המעידים שמכירין החתימות ונקרא בשטר ובחתימות וכך פי' רי"ו להדיא וכך יש לפרש דעת הרמב"ם ודלא כמ"מ ודעת רמב"ם ור"י שווין כנ"ל ברור ודו"ק:

(בא"ה עד ולא אמרינן עשו עדים שליחותן וכו') וצ"ע ליישב דהא בגמרא אמרינן להדיא בשלמא ב"ד אלימא וכו' אלא עדים שעשו שליחותן כו' ומסיק דאינן חוזרין לעשות שליחותן ומזה הוציאו כל הפוסקים דאין עדים חוזרים לעשות שליחותן ע"ש על מתני' דמי שפרע מקצת חובו ושמא סביר' ליה לרא"ש דמזמן שני כותבין אף העדים ועי' לעיל סימן נ"ד סעיף א' בב"י כמ"ש בשם הרא"ש ודו"ק עי' שם:

(בטור עא"ע וכן בשטרי מקח וממכר וכו') צריך לקרוע הראשון או לכתוב בפירוש בשני קאי אמכר דאלו במתנה אין צריך לכתוב זה הלשון אלא שטר מתנה בסתם דבמכר אמרינן אחריות טעות סופר ולא במתנה אלא אגב מכר נקט מתנה וכן משמע בסמ"ע סעיף קטן כ"א ק"ל ע"כ ממהרש"ק):

שלא. כתב הש"ך דברי הרב תמוהים דהאיך יעל' על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד נחייבו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר דאז אינם מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפניו כמ"ש סי' מ"ו ס"ה דמקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימ' שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ומדברי תשו' הרשב"א מוכח להיפך דלא פסק כן אלא גבי שטר מקח כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששים כו' או דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד כמ"ש בסי' כ"ח סי"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן לעשות שטר גמור להוציא מידו לא ודברי הרב צל"ע עכ"ל:

עצמם. הטעם מפני שכבר עשו שליחותן ומה"ט כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו דאם טעו בכתיבתן הראשונ' ונתבטל השטר חוזרין העדים עצמן וכותבין וחותמין שנית דעדיין לא עשו שליחוחן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגדול' מזו כתב הרשב"א בתשוב' דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעין השטר וכותבין אחר עם נאמנות דה"ל לא עשו שליחותן וכתב הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק ע"כ ור"ל בלא דעת הלו' דמדעתו יכולים לכתוב מזמן שני ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצו' אין כותבין אפילו ברשות הלו' מזמן שנמחק וכתב הנ"י וז"ל ושט"ח או שטר מכר באחריות שנחתם בו א' מהעדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולים לחזור ולכתוב ולחתום שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעש' שטר אף הראשון לא עשה שליחוחו עכ"ל:

עושים. דהפקר ב"ד הפקר. סמ"ע:

אחר. וגובה בזה השטר מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ דף ק"ע ב"ד מקרעין השטר כו' ועיין בתו' שם. ש"ך:

ראי'. ומ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא ראי' גוב' אפילו ממשעבדי וא"י לומר פרעתי משא"כ אם לא היה לו אלא ראי' אחרונ' דהיינו שנעש' הלוא' או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר די"ל אחר כך פרעתי כיון שאין בידו שטר ומ"ש עד שתתקיים עדותן ולא כתב חתימתן ר"ל שתתקיים כל העדות הכתוב בשטר דאף שהעדים הראשונים אמרו שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך ובשטר בעלמא סגי באמרם זהו חתימתינו כמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו הוי כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' בפ"ע ולהוודע אם דבריהם מכוונים עכ"ל הסמ"ע:

ילך. פי' שיעמיד ב' כיתי עדים שידעו מה הי' כתוב בשטר וילך עם כל כת לב"ד בפ"ע וכתבו לו ב' שט"ח אבל עתה שצריך לקרוע שטר הראשון ליכא למיחש להכי והא דצריך לכתוב שקרעו אע"פ דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ יש לחוש לשכח' משא"כ כשכותבין שקרעוהו דודאי לא יכתבו עד שכבר יהי' נקרע כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הביא תשובת רשד"ם שכתב דאפשר מ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו דהוא פסול אלא אקריע' מהדר שאם לא קרעו פסול שויא ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא לא חיישינן לב"ד טועין עכ"ל:

כותבים. פירוש העדים עצמן בלי שום ב"ד כ"כ הרשב"א וכן מוכח מש"ס. ש"ך:

הראשון. הטעם כתב הסמ"ע דחיישינן דלמא אח"כ חזר המקבל ומכר' או נתנה להנותן בק"ג וזה יוציא שטר הקיום ויאמר שנתנ' לי פעם ב' כדלקמן סי' רל"ט וע"ש וכתב הש"ך ולפ"ז אם הנותן הוא בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני:

לקרוע. דאל"כ יש לחוש לקנוניא כיצד יבוא מי שהית' שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות שלו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מהלקוחות שלקחו אחריו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשד' שנטרפ' ממנו ויבוא זה שטרפ' בעצמו ויטרוף פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר מכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם:

חרי. כדי שלא יגבה בקיום זה מבני חרי ואח"כ יחזור ויגב' בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. סמ"ע:

אין. דשמא לא אבדו ויגב' תחל' בשט"ח ויחזירנו לו ואח"כ יחזור ויגב' בהקיום ולא שייך בזה דיכתבו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו. עכ"ל הסמ"ע:

ונתנו. דאז ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה אפ"ה אין כותבין. סמ"ע:

בעדים. דשמא ימצאנו ורשב"ם פירש דאם יש עדים שנאבד כותבים לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגב' ב' פעמים וכ"מ מהרמב"ם ובעה"ת וראב"ן כו' ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינא נ"ל דלא פליגי דהמחבר מיירי כשאין מודיעים ללו' והרשב"ם וסייעתו מיירי כשמודיעים ללו' או כותבין שטר אחר אם נאבד בעדים וזה דרך ישר וכן עיקר עכ"ל:

שנשרף. וא"ל הא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגב' ויחזור ויגבה י"ל דכיון דקי"ל כותבין שובר א"כ ליכא למיחש להכי ולפ"ז צ"ל דכותבין מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש שיעש' הלוה קנוניא עם המלו' לטרוף בכמ' שט"ח ויכבוש הלו' את השובר ובזה ניחא הא דכתב המחבר בס"א דצריך לקרוע שטר הראשון ואמאי הא כותבין שובר אלא ה"ט כיון דשם כותבין מזמן הראשון לא מיתקנא מילת' בשובר כדכתיבנ' אי נמי י"ל דכאן מיירי שהעדים מעידים שלא היה בשע' שנשרף שום אדם כי אם הם אבל גבי שטר שנמחק ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק עכ"ל הש"ך:

אחריות. גבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ור"ל דהתנ' כך דאל"כ ט"ס הוא משא"כ במתנ'. סמ"ע:

שנאבד. כלו' שאומר שנאבד אפילו אין ידוע בעדים שנאבד דגבי שטרי מקח ומתנ' ליכא למיחש למידי. ש"ך:

לאו. בס"ס רנ"ג חזר מור"ם וכתב האי דינא וקשה הא כתבו הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו דאין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר צווא' יוצא מת"י כו' ע"ש וצ"ל דשם מיירי שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו מיחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ ה"ל להט"ו לפרש וצ"ע ע"ש שהארכתי עכ"ל הסמ"ע (ובט"ז כתב וז"ל נ"ל ליישב דיש חילוק בין כותב צווא' דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"נ סכ"א אבל לענין הלכ' אין להוציא ממון ואין יפוי כח של שטר לצווא' וכמ"ש בהוכח' סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו עכ"ל):

למיחש. דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהי' בהם בשעת אביד' שייך למיחש שימצאנו אחר החיפוש. סמ"ע:

בעדים. אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק ויגב' תחל' בגוף השטר ואח"כ בההעתק ומ"מ הא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשני העתקות דכל שבא לגבות בהעתק אינו גוב' אא"כ יתן שובר ותו לא מצי לגבות עוד וגם להא לא חששו שמא ימצא ההעתק ויגב' ראשונ' בהשטר ואח"כ שנית בההעתק דכל שאבדו בדרך תו לא מחפש אחריו עכ"ל הסמ"ע:

שמטפיסין. בסמ"ע האריך לפרש הג"ה זו ודעתו להגי' ולגרוס וכל שטר מטפיסין ע"ש (ז"ל הט"ז נ"ל לגרוס כל שטר שמטפיסין מעתיקין כו' והכי קאמר כל שטר שאמרנו שמטפיסין דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקש' הסמ"ע דהא צריך ב"ד להעתיק שטר כמו בנמחק שטרו התם לאו משום העתק צריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו' עכ"ל:

ב"ד. בריב"ש כתב דאפילו ב' החתומים על השטר הטפס' קרובים זה לזה כשר וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גילוי מלתא בעלמ' וזה שהוספתי אפילו כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהמעיין בריב"ש שם יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומים ג' בהטפס' וב' מהם קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומים רק ב' קרובים לחוד דאז אין לו רק דין הטפס' בעד א' וע"ל סי' מ"ה סי"ב (וכן השיג עליו הט"ז וסיים וכתב ז"ל וראוי למחוק דבר זה מהגהת הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה עכ"ל):

זמנו. זהו הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ופי' הש"ך דע"ז משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ"ש כל הפוסקי' בסי' ע"ח. וצ"ל דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ה ע"ש אבל אין זה מוכרח בש"ס ופוסקי' וצ"ע לדינא די"ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב"ד עכ"ל הש"ך:

שרפו. כת' הב"י בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא"כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעו ע"ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל הסמ"ע:

אחר. פירש הסמ"ע אפילו באחריות:

(ליקוט) מי שבלה כו'. ל' הרמב"ם וכ"כ הרא"ש וטור בשם ר"י. ורשב"ם פי' שנמחק לגמרי וכמ"ש בהג"ה ואין נ"מ לדינא שלשני הפי' בהביאו לב"ד כבר נמחק אלא במעמידו לפני עדים ע"כ צ"ל רישומו ניכר שידעו מה"כ בה ולרשב"ם מעמיד עדים שכבר קראוהו מקודם וז"ש מאחר כו' (ע"כ):

ועדות זו. ב"ק קי"ב ב': (ליקוט) ועדות זו כו'. ממ"ש מקיימין השטר ומ' אף בעדים עצמן וכרבנן דעל מנה שבשטר מעידין וכ"ש כאן שאין מעידין אלא על הכתב דעל המנה הוי עד מפי עד וכן במתני' וגמ' שם אמרו עושין לו קיום דמ' דאינו רק קיום ככל קיום (ע"כ): (ליקוט) ועדות זו שמעידין כו'. דלא אמרו אין מקבלין כו' אלא בכה"ג דר' ירמיה שבא להוציא אבל כה"ג שהלוקח מוחזק במקחו ואין כאן מערער אין חוששין מן הסתם למערער וההיא דאבד שט"ח לא נזכר בו קבלת עדות בפני בע"ד ואדרבה משמע משם דא"צ ממש"ש ק"ע א' א"ר ספרא לפי שאין כו' דלמא כו' ואם אית' הרי המוכר היה שם ואינו טוען ואיך נחוש אנחנו וכן כל הסוגי' שם. תה"א סי' שס"ב (ע"כ):

אבל. ב"ב קע"א א' ועתוס' קס"ח ד"ה ובא כו':

וזמנו. מתני' וגמ' שם ביום פ':

(ליקוט) ופלוני ופלוני עדיו. עבה"ג כ"כ הרא"ש ובתוס' נסתפקו בזה אבל המרדכי כ' דא"צ (ע"כ):

(ליקוט) ואם כ' והוזקקנו כו'. ר"ל לעדותן של מעידי המחק ועל כל עדותן א"צ להפרש שנזקקו אלא על עדותן שמעידין על עידי השטר וז"ש עדותן של עדות (ע"כ):

(ליקוט) ואם לא כו'. ר"ל שתתקיים עידי השטר דהיינו שיביא עדים שראו חתימתן על השטר והכירו חתימתן אז או שהם יעידו על תתימתן בעצמן וא"צ להעיד מחדש על כל השטר דלא כסמ"ע וז"ש המ"מ והרב ואם אינן כו' דקמ"ל דא"צ רק קיום החתימות וכ"כ בעה"ת בשם הר"י מ"ש להדי' ודלא כפירשב"ם. דברי הטור נוטין לפי' הראב"ד שפי' והוזקקנו כו' על עדותן של עידי המחק על כל השטר והראב"ד שהוצרך לפרש כן כפי' שעידי החתימה עדיין קיימין בפני ב"ד (ע"כ):

ואם אינן. זהו פי' על וא"ל צריך כו':

ויש מי. בה"ת שם קס"ט א' כל טירפ' כו':

אבל שטר. קע"א א':

וכותבין. תוס' קס"ח ב' גמ' קע"א ב': (ליקוט) וכותבין השטר כו'. עסמ"ע וכמ"ש בגמ' שם קע"א ב' וכמש"ל סי' מ"ג סי"ב ועסי' רל"ט ס"א וס"ב (ע"כ):

אבל אם. וכן. שם ושם:

צריך לקרוע. שם וכיון דקרעניה כו':

ודוקא כו' אבל. וכ"כ בה"ת אצל נקרע דשם נראה שהוא מדעת אבל כאן מיירי באונס:

מי שהיה. גמ' שם:

ע"כ אין. בה"ת מטעם הנ"ל: (ליקוט) ע"כ אין לב"ד כו'. ר"ל אע"ג דשם קע"א אמרי' ולא והאמר כו' מ' אבל ב"ד רשאין היינו בכה"ג דנמחק כו' וכיוצא שיש צורך ועתוס' שם ד"ה כותבין כו' (ע"כ):

ואם כתבו. כנ"ל כל טירפא כו':

(ליקוט) ואם לא כתבו כו'. ואע"ג דלב"ד טועין לא חיישי' בכה"ג לשכחה חיישי' כמש"ש קס"ט כל טירפ' כו' (ע"כ):

ואפי' נאבד. שם וכ"מ בכתובות ט"ז ב' סוף סוף כו' באור וע"כ בעדים ש"מ דנאבד אפי' בעדים לא וכ"כ רש"י שם: (ליקוט) רשב"ם ואפי' נאבד בעדים כו'. תשו' הרא"ש והשיג על רשב"ם שם ד"ה אבד כו' וכ' אף דלישנ' דבא כו' מ' דוקא בלא עדים י"ל אבד באור כמ"ש בכתובות רפ"ב וערשב"ם שם ד"ה בשטרי כו' א"נ כו' דמ' לכאורה שרשב"ם עצמו חזר בו וע' רש"א שפי' דוקא בלא עדים ע"ש (ע"כ):

אא"כ. כתובות שם וב"ק צ"ח ב':

ודוקא. כנ"ל:

אבל אין. כ"כ רשב"ם קע"א א' ד"ה והאמר והטעם דלא ליפשו שטרא כדאמרי' חוזר בשטר כו':

שטר. כנ"ל:

דהרי כו' והיתומים. ב"ב קיג ב' שנים כותבין ערשב"ם שם אע"ג דלא אמר אתם עידי ולא כתובו ואדרבה כתובו מגרע כמש"ש קל"ה ב' וע' בה"ג סי' רנ"ה ס"ק פ' ושם קע"ה א' ש"מ שהודה כו' משום דשם הודאה דכתיבה משוי ליה שטר משא"כ בצואה יכול לומר פרעתי:

(ליקוט) ואם נאבד כו'. ומ"מ נ"מ שטופס אחר נותנין אפי' אם אינו בעדים משא"כ אם היה מוליך השטר ועסמ"ע (ע"כ):

וכל שטר. וכותבין. מטעם הנ"ל וכמש"ש שטרא דנא כו':

וא"צ ב"ד. כנ"ל בשלמא ב"ד אלימי כו' אבל כאן לאו שטרא הוא:

ואפי' הן. צ"ל מהן וכמש"ל סי' מ"ה סי"ב ואם לאו תתקיים כו':

מי שהיה. ב"ב קס"ח מי שבא. ופי' הגאונים והטור משום דנאמן פרעתי ובב"מ ט"ז ב' משום דהוחזק ועתוס' ד"ה משום וה"ה לקנו ותוך זמן:

אע"פ שקנו. ואפי' כו'. כנ"ל בסי' ל"ט ס"ה:

ואפי' היה. ב"מ י"ג א' ב':

אע"פ שהוא. כנ"ל שם:

אבל אם. סנה' ל"א א':

מי שהיו. גטין כ"ח ב' ועל ספינה כו':

ואפי'. כנ"ל עושין לו קיום. ובב"ב קי"ב ב' מקיימין ואפי' כו':