דין המחייב עצמו לחבירו - שולחן ערוך חושן משפט סימן מ׳

המחייב עצמו כו' היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל מי שמודה לחברו בחזקת שחייב לו ואח"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו הרי זה הודאה בטעות ואינה כלום אפי' מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים בו כמ"ש הטור והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר:

כיצד האומר לעדים כו'. כ' בסמ"ע שרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני כשבא להתחייב עתה כ"א כשכתב לו כן בשטר או באומר אני חייב לך מנה בשטר כו' ולא דק דה"ל לכתוב דחולקין וס"ל דאף באומר אני חייב לך מנה בשטר לא מהני רק כשכתב לו כן בשטר כמ"ש ה"ה פי"א מה' מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים להדיא ע"ש וכ' עוד ה' המגיד שם וז"ל ולפי שטה זו אין שום צד שיהיה. חייב אלא כשכתב לו שטר ונמצא שהם חולקין על המחבר אשני חלוקין משלשה שכ' עכ"ל וכן משמע בר"ן ריש פ' הנושא לפי שטה זו שכ' דבדברים בעלמא אי אפשר שיתחייב אלא בקבלת כסף או בקנין או בשטר כו' ע"ש ולרש"י בכל גווני לא מהני כשמתחייב עכשיו וכמ"ש ב"י לדעת רש"י וכ"פ בשלטי גבורים ר"פ הנושא בשם ריא"ז ז"ל וז"ל הבא להתחייב בדבר שאינו מחויב בו במקום שאינו חובת ממון כגון שאמר הריני מחויב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עדי ואע"פ שכ' לו שטר חתום ומסרו לו ה"ז אינו מתחייב אא"כ קנו מידו כב"ה עכ"ל ועיין בריטב"א ר"פ הנושא וע"ל ס"ק ה':

האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה כו'. בזה וכן בחילוק הג' שא"ל בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אינו גובה אלא מבני חורין אבל בחילוק האמצעי כשכתב לו בשטר אני חייב לך מנה ומסר השטר בפני עדים גובה ממשעבדי למאן דאמר עידי מסירה כרתי אפי' אינו כת' ידו וכשלא מסר לו בפני עדים גובה מבני חורין אם הוא כת' ידו וכמ"ש לקמן ס"ק ה' ובחילוק האמצעי מודים הרמב"ן והרשב"א וכן דעת הר"ן וה"ה וכן דעת התוס' בשם ר"ת והרא"ש וטור ושאר פוסקים וכן כ' הריטב"א ר"פ הנושא ששטת ר"ת נכונה היא וכן עיקר ודלא כשלטי הגבורים שהבאתי בסמוך ס"ק ב' וה"ה כשכתבו עדים שטר וכתבו בו שהתחייב עצמו וצוה לכתוב שטר מהני אף להרמב"ן ורשב"א ופוסקים הנ"ל וכן מוכח בהר"ן ר"פ הנושא ע"ש גם מ"ש ולר"ל אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני כו' ע"ש ודו"ק:

הוו עלי עדים כו'. ה"ה כ' שהרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים חולקי' והביאו ראיות שאין אדם מתחייב בדברים אפי' באתם עדי בלא קנין ובלא שטר כו' ואולי הם ראיות שהביא הר"ן ר"פ הנושא וז"ל דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"א) נמי אמרינן גבי שומר קרקעות בשקנו מידן וכן בפ' השואל גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה כו' וכ' שם הר"ן בסוף דבריו דלדעת הרי"ף והרמב"ם י"ל דכי איצטריך לאוקמא בשקנו מידו לאו דוקא דהוא הדין באומר אתם עדי מהני דהא על כרחך ה"ה דמצי לאוקמא בשחייב עצמו בשטר כיון דקיימא לן כר' יוחנן אלא דנקט קנו מידו לפי שהיא ההקנאה היותר רגילה ובערב היינו טעמא דלא מהני ביה אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא זה [ולי] נראה לדעת הרי"ף והרמב"ם דדוקא הכא מהני כשחייב עצמו בשטר או באתם עדי כיון שמתחייב עצמו מיד בלי תנא' מה שא"כ בשומר קרקעות ושואל כיון שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי לערב שכ' הר"ן גופיה דדמי לאסמכתא ולא מהני רק בקנין וכן מדוקדק למעיין בלשון הרמב"ם שהתחיל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל כו' חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים כו' (והביאו ר' ירוחם נתיב ט"ו ח"ג ע"ש) דלאיזה צורך כ' בלא תנאי כלל כו' ואינו אסמכתא כו' אלא כוונתו כמ"ש כנ"ל ברור:

או שכ' לו בשטר כו'. כ' הבית חדש דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כת' בכתב ידו ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני העדים אפילו מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והכי משמע במרדכי להדיא ואיתא נמי בהגה אשר"י עכ"ל ותמיה לי' דכיון דעדי מסירה כרתי מה בכך שאינו כתב ידו וכיון שמסרו לו בפני עדים ועדי מסירה מפקי לקלא גובה אפי' ממשעבדי אע"פ שאינו כת' ידו ולא שייך משטה אני בך בכה"ג ואפי' לגירסת הסמ"ע בהמחבר לקמן סעיף ב' והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף כו' היינו משום דיכול לזייף וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ו' הא לאו הכי גובה אפי' ממשעבדי אע"פ שאינו כת"י הלוה וכ"כ הטור ס"ס ס"ט בהדיא בפשיטות דאפי' אינו כתב ידו עדי מסירה כרתי וא"כ ה"ה הכא דלא מסתבר לחלק כלל בין חייב לו כבר בין מתחייב עתה לענין זה וכן משמע להדיא בב"י שכ' בס"ס זה וז"ל ונראה שגם הרמב"ם יודה בדין זהשכ' הטור בשם ר"ת שאם כ' בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה ומסר לו השטר בפני עדים חשיב מלוה בשטר דמשום דהוי כתב ידו לא גרע ואע"ג דלא הוי כלשון שטר כיון שכתוב בו ההודאה ומוסרו בפני עדים סגי עכ"ל משמע להדיא דבכל ענין הוי מלוה בשטר משום עדי מסירה (ואפשר משמע ליה להב"ח כן מדהקשו המרדכי והגה' אשר"י שם אפי' רש"י שלא חתם תחתיו לימא משטה אני בך ומאי מקשי' הא התם מסר לו בפני עדים אלא ודאי סבירא להו דאף בהודאה יכול לומר משטה אני בך אף שמסר לו בפני עדים וא"כ כ"ש במתחייב עצמו אין זה מוכרח די"ל דס"ל דמסתמא הסוגי' לפירוש רש"י מיירי אף למ"ד אין עידי מסירה כרתי דאי למ"ד עדי מסירה כרתי מ"ט דר"ל דפטר אבל לפי' ר"ת ניחא דכיון דעכשיו הוא דמתחייב פטר ר"ל ועוד דכבר סתרתי לקמן סי' פ"א סעיף י"ט ס"ק מ"ט דברי המרדכי והגהת אשר"י מכח דברי רש"י ותוס' ושאר פוסקים ע"ש): ומ"ש הב"ח והכי משמע במרדכי להדיא ואיתא נמי בהגהת אשר"י ליתא דהמעיין במרדכי והגה' אשר"י שם יראה להדיא דלא הזכירו כלל שם שיש עדי מסירה אלא כתבו בשם ר"ת שמתחייב עצמו בכתיבת השטר שכותב לו בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה וחתם תחתיו והיינו לענין לגבות מבני חורין וכמ"ש בטור לר"ת. וכן נראה נמי לפרש דברי ר"ת שבתוס' והרא"ש ר"פ הנושא ובזה מיושב לפע"ד מה שכתבו התוס' שם (דף ק"ב סוף ע"א) וז"ל קשה לפי' ר"ת הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסר לו בפני עדים מההיא טעמא שמתחייב שום דבר יתחייב לו שעבוד נכסים נמי ע"י מסירה כמו אם לוה ממנו דעדי מסירה מפקי לקל' עכ"ל ולפמ"ש לק"מ דהך דערבות לא מיירי שמסר לו בפני עדים אלא שכ' לו בכת"י ואני ערב ושוב מצאתי בחכמת שלמה ובחדושי מהר"ש אידלש שהרגישו בזה: וכן מ"ש הטור וז"ל ור"ת פי' דלא מיירי בהודאה שמודה בדבר שחייב בו אלא מתחייב לו עתה מנה וכותב בכתב ידו אני פלוני חייב לך ומוסר לו השטר ובמסירת זה השטר מתחייב לו עתה במנה אם מוסרו לו בפני עדים גובה ממשעבדי ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי עכ"ל לא כמו שהבין הב"ח דלענין עדי מסירה בעינן כתב ידו אלא משום דלעיל מיניה כ' הטור פירש"י דמיירי שאינו כתב ידו דאי הוה כתב ידו בלאו הכי היה חייב בהודאתו אפי' לא מסר לו השטר בעדים ולא הוו פליגי ר"ל ור' יוחנן דהא מתני' היא הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חורין כתב שר"ת פי' דלא צריך לדחוקי בהכי אלא אפי' מיירי שהוא כתב ידו מ"מ פליגי שפיר כיון שאינו מודה שחייב לו כבר ומתחייב לו השתא בכתב זה פליגי אפילו לענין משעבדי כשמוסרו לו בפני עדים או לענין בני חרי כשמוסרו לו בינו לבינו וגם משום דכ' הטור ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי הוצרך לכתוב שהוא כתב ידו אבל אה"נ דאם מוסרו לו בפני עדים לא בעינן שיהא כ' ידו אלא בכל ענין שנכת' שלא יוכל להזדייף גובה ממשעבדי למאן דאמר עדי מסירה כרתי: וראי' ברורה לדברי ממ"ש ה' המגיד פי"א מה' מכירה וז"ל וממילא ראם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים בשטר הרי זה קנה וזה שכ' המחבר או שכ' לו שטר כו' ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עידי מסירה קונים אי נמי כגון שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו לגבות מנכסים בני חורין אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ ואע"ג דכ' שם כן להרמב"ם וכ' שם שהרמב"ן והרשב"א חולקין על הרמב"ם פשיטא דאין חולקין אלא בשני חלוקים דס"ל להרמב"ם דאף בלא שטר כגון באתם עידי או שאמר הריני חייב לך בשטר אבל בחילוק הזה שכתב לו שטר כתב ה' המגיד שם להדיא דמודה ליה וא"כ גם ר"ת ס"ל הכי. ומזה שכתבתי נלמד דאם כתב לו בכתב ידו ומסרו בינו לבינו גובה מבני חרי אף להרמב"ן והרשב"א וכדמוכח מדברי ה' המגיד להדיא וכן מוכח בטור שכת' כן לשטת ר"ת והרי ר"ת ס"ל להדי' בתו' פרק הנושא כהרמב"ן והרשב"א דאינו יכול להתחייב באתם עידי עיין שם גבי מה שכ' התוספת בשם ר"ת כמו שהודה בפני עדים ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דאמר אתם עידי כו' אלא ודאי ס"ל דמה לי שמחייב עצמו בשטר בעדים לגבות ממשעבדי או שמחייב עצמו בכתב ידו לענין בני חרי כיון שכותב כן בכתב ידו: ובזה ניחא הא דכ' הטור לקמן סי' ס' ס"ט המחייב עצמו כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים עכ"ל שהוצרכו הב"י והב"ח ובעל גי' תרומה שער ס"ד חלק א' דף שמ"ו ע"ד ושאר אחרונים לדחוק שאין זה מלשון הרמב"ן אלא מלשון הטור עצמו שהרי ה' המגיד כ' פי"א מה' מכירה שלדעת הרמב"ן א"א להתחייב שלא בשטר בדבר שאינו חייב בו ע"כ דבריהם ולפי ע"ד בחנם דחקו דלא בא ה' המגיד בשם הרמב"ן אלא לאפוקי אתם עידי או כשאמר לשון זה אני חייב לך מנה בשטר אבל כשכ' לו כתב ידו להתחייב משמע להדיא מדברי ה' המגיד שם דאף להרמב"ן גובה מבני חרי ע"ש א"כ הטור לקמן סי' ס' מיירי כשחייב עצמו בכתב ידו וכן עיקר:

שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב. נראה דכונת הרמב"ם בזה להוכיח דסוגיא דר"פ הנושא מיירי במחייב עצמו בדבר שלא הי' חייב מדפריך התם מערב וכמ"ש בהרי"ף ראיה זו ע"ש:

כמו שישתעבד הערב כו'. כתב הסמ"ע פירוש כשקודם שחתמו העדים כ' בשטר פלוני לוה מפ' ופ' ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אף כשלא קנו מידו כיון דכתב ליה בשטר כו' ולא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונת הרמב"ם והט"ו כאן לומר שהרי חייב עצמו אע"פ שאינו חייב כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב וק"ל:

והעיד בו עדים. כלו' שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימה הלכך הרי זה שטר כדלקמן סי' ס"ט ס"ג:

ונתנו למלוה בפני עדים כו'. כשר היינו למ"ד עדי מסירה כרתי אבל יש חולקין וכמ"ש לקמן ס"ס נ"א וע"ש:

והוא שיהיה כתב ידו כו'. ברמב"ם וטור ור' ירוחם נתיב ו' ריש ח"ו שהביאוהו ליתא תיבת ידו ונראה דגם המחבר לא בא אלא לפרש דברי הרמב"ם דבעינן כתב ידו או כתב "ידוע שאינו יכול להזדייף דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו איכא למיחש שיזייף ויכתיב עוד אבל אם עדים חתומים בו ליכא למיחש דתו לא מצי למכתב מידי בתר חתימת העדים ולא כמו שדחק בסמ"ע ס"ק ו' משום דבשטר שיש בו עדים מירתת לזייף אלא כמ"ש ולכך בעינן כתב ידו שאינו יכול להזדייף ולכתוב עוד שום דבר יותר. ודו"ק וע"ל ר"ס מ"ב:

שצריך לומר כו'. כתב הרב המגיד הטעם כדי שיהיה לזה קול שאם לא אמר להם כן לא היו כותבין ולא היה לו קול ומביאו ב"י בס"ס נ"א:

חתמו והעידו כו'. וא"צ שיחתמו כן על שטר זה אלא ה"ה בכתב אחר ועיין בב"י ובב"ח:

האומר לעדים הוו עלי עדים כו'. ועד"ר שם כתבתי מאין יצא להרמב"ם דין זה ושרבים חולקים עליו בזה וס"ל דלא מהני לזה שאומר בע"פ כ"א בהודאה שכבר חייב לו אבל בזה שבא להתחייב לו עתה בדיבור זה לא מהני כ"א כשכתב לו כן בשטר או באמרו אני חייב לך מנה בשטר וכדס"ל להרמב"ם ג"כ וגם הטור שהעתיק ל' הרמב"ם השמיט דין זה שכ' הרמב"ם שם בריש דבריו משום דלא ס"ל כותיה בהאי וא"כ מן התימה מהמחבר וממור"ם ז"ל שכתבוהו סתם בלי חולק וע"ל ר"ס ל"ט מ"ש בסמ"ע בשם הג"א:

כמו שישתעבד הערב. פי' כשקודם שחתמו העדים כ' בשטר פלוני לוה מפלוני ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אף כשלא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קכ"ט וה"נ דכותיה גבי לוה שיכול להתחייב נפשו אף שאינו חייב ועפ"ר:

וכל שכן כשכותב לא' כו'. דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן סי' ע"ה סעיף י"א וכמ"ש בהגד"מ ע"ש וע"ל סימן פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוה מחילה:

והעיד בו עדים. היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו. ונתנו למלוה שלא בפני עדים ומ"ש וכן אם כתב שטר כו' מיירי שאין חתומין בו עדים אלא שנתנו בפני עדים וה"ה אם כתב בלשון חתימת מטה ומסרו בפני עדים דג"כ הוה מלוה בשטר דעידי מסירה כרתי:

הרי זה שטר כשר. ר"ל לגבות בו ממשעבדי וכן מ"ש אחר זה ה"ז מלוה בשטר היינו לגבות בו ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב לחוד ודו"ק:

והוא שיהיה כ"י שאינו יכול להזדייף שם ברמב"ם ובטור שהביאו ליתא תיבת ידו וידוע דכתב ידו אינו נוח לזייפו ככתיבת יד סופרים אחרים כמ"ש המחבר בסי' מ"ד ס"ב ובס"ס מ"ה. ועוד דהל"ל והוא שיהיה על דבר שאינו יכול להזדייף וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס מ"ב לכן נראה דהמחב' ה"ק והוא שיהי' אותו שטר כתוב בכתיב' ידי הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים אלא שנמסר בעדים דיהיה כתב דאינו יכול להזדייף דאלו בשטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וק"ל וע"ל ר"ס מ"ב בדברי הטור והמחבר:

חתמו והעידו כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם וכתב הב"י נראה דאינו ר"ל שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר שיכתוב בו השטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתום ע"ז וה"ק חתמו על עדות כן שנמסר לפניהם שטר זה עכ"ל ב"י ועפ"ר מה שכתב עוד פירוש אחר:

בב"י ד"ה האומר לחבירו חייב אני לך וכו' עד ואינו כתב ידו כלומר וכו') יש לפרש הל' כפשוטו דהא לקמן סימן ס"ט ס"ה פסק בשם הרמב"ן דכתיבת ידו מהני אפילו בלא חתם והעתיק ב"י בסעיף א' שם ל' בעה"ת בשם הרמב"ן שכן פרש"י ג"כ ע"ש א"כ כוונתו כאן אעפ"י שאינו כ"י דאלו הוי כ"י הוי כחתם ומה שפרש"י בהנושא דאלו חתם בו כו' ר"ל כ"י דהוה כחתם ודוק:

(בא"ד עד כמ"ד עידי מסירה קונים וכו') וא"כ הברייתא דכתב לקמן ע"כ לר"י איירי בכה"ג בעידי מסירה או בכ"י המתחייב כו' וא"כ קשה מאי פריך לר"ל מיניה דהא בעידי מסירה בשטר או בכ"י המתחייב ליכא למימר משטה וגם לר"ל אין צריך לומר אתם עידי וצל"ע בבעה"ת:

(ע"ש ומש"כ לעיל אבל המוכר לחבירו כו' עד ונמצא שהיה מטעה אינו חייב וכו' ולא משמע כן ברי"ף ורא"ש וא"כ למה כתבו דהירושלמי חולק אהש"ס שלנו הא הירישלמי באר היטב איירי שטעה הלכך פוטר ר"י ואינו ענין פלוגתא שלהם דש"ס שלנו אלא מוכח דס"ל דאין חילוק וכן מוכח בתו' לדעת ר"פ ע"ש אכן בעל העיטור השיג על הרי"ף בזה ס"ל כדעת בעה"ת ע"ש באות ה' ודו"ק ע"כ ממהרש"ק):

כלום. היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל אם מחייב עצמו מחמת שסבור שהוא חייב לו ואח"כ נודע שטעה אפילו מסר לו שטר בעדים אינו כלום והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי"ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר. ש"ך:

האומר. כתב הסמ"ע דרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני מה שאומר בע"פ כ"א בהודא' שכבר חייב לו אבל אם בא להתחייב לו עתה בדיבור לא מהני כ"א כשכתב לו בשטר כן או באמר אני חייב לך מנה בשטר ומן התימא על המחבר והרמ"א שכתבו סתם בלי חולק עכ"ל וע"ל סי' ל"ט מ"ש שם בס"ק ג':

שכתב. כתב הב"ח דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כתב בכת"י ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני עדים אפי' מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והש"ך השיג ע"ז וכתב דכיון דעידי מסיר' כרתי מה בכך שאינו כתב ידו כיון שמסרו לו בפני עדים הם מפקי לקלא וגובה אפילו ממשעבדי ולא שייך משטה אני בך בכה"ג כו' ע"ש באריכות:

הערב. פירוש כשקודם שחתמו העדים כתב בשטר פ' לוה מפ' ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אפילו לא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר כמ"ש בסי' קכ"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונתם כאן לומר כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב גם הלו' יכול להשתעבד כן עכ"ד (* א"ה לדעתי החלוש' אין זו השג' כ"כ דאף שבדברי הרמב"ם אין לפרש כך דהוא סובר דצריך קנין אפילו קודם חיתום שטרות מ"מ להט"ו יש לפרש כן דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קכ"ט דקודם חיתום שטרות אם כתב ופלוני ערב א"צ קנין וגם המחבר כתב שם בס"ד דיש פלוגת' אפילו בלאחר חיתום שטרות י"א דא"צ קנין ואחר כך כתב ולהרמב"ם אפילו קודם חיתום צריך קנין וע"ש בס"ז בסמ"ע וט"ז וק"ל):

כשכותב. ע"ל סי' פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוי מחילה עכ"ל הסמ"ע (ובש"ך שם ס"ק ע"ב כתב דבמוחל ותפיס שטרא הוי ספיקא דדינא ע"ש):

והעיד. היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו כ"כ הסמ"ע. והש"ך פירש שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימ':

כשר. לגבות בו ממשעבדי וכן מ"ש אח"ז ה"ז מלוה בשטר היינו לגבות ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב בלבד. סמ"ע:

ונתנו. היינו כמ"ד עידי מסיר' כרתי אבל יש חולקין כמ"ש ס"ס נ"א וע"ש. ש"ך:

ידו. כתב הסמ"ע דבהרמב"ם והטור ליתא תיבת ידו ונרא' דהמחבר ה"ק והוא שיהי' כתוב בכ"י הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים שיהי' כתב שא"י להזדייף דאילו שטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וע"ל ר"ס מ"ב והש"ך כתב דא"צ לדוחק זה אלא דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו יש לחוש שיזייף ויכתוב עוד אבל ביש בו עדים תו לא מצי למיכתב מידי בתר החתימ' ולכן בעינן כתב שא"י להזדייף שלא יכתוב עוד שום דבר יותר עכ"ל:

(ליקוט) המחייב כו'. כפי' הרי"ף ור"ת כמו שהוכיח הרי"ף שם מדפריך מהנושא ומפדיון הבן אע"ג שאינו פדוי ומערב אלמא בכה"ג איירי וז"ש כמו שישתעבד הערב (ע"כ): (ליקוט) המחייב כו'. כפי' הרי"ף דלא כרש"י שמפ' בשטר הודאה והוכיח הרי"ף ממש"ש תנן הנושא כו' כ' לכהן כו' כתנאי ערב כו' ובכ"ז אין חייב כלום ועבה"ג וכפי' תוס' שם וז"ש הרמב"ם וש"ע כמו שישתעבד הערב (ע"כ):

(ליקוט) כיצד כו'. שם אי דאמר כו' (ע"כ): (ליקוט) כיצד האומר כו' כפי' הרי"ף דא"ל חייב כו' שא"ל כן בע"פ וכ"ש באומר הוו עלי כו' דאף ר"ל מודה כמש"ש ומ"ש או שכתב כו' שם ת"ש כתב לכהן כו'. אבל הרמב"ן ורשב"א פי' כפי' ר"ת דוקא בכתב לו בשטר אבל באומר חייב כו' או אתם עדי לאו כלום דאין מתחיי' בדברים וכמ"ש בב"ב קע"ג ב' בההוא הנאה כו' משא"כ כאן ולכן לאחר מתן מעות לא קנה בדברים אלא בקנין וכן כאן דוקא בקנין או בשטר וכן בב"מ צ"ד א' אפ"ת כו' בההוא כו' ומ"ש בכתובו' שם ה"ד אי כו' ס"ד. כפירש"י בהודאה וזה דקא' מ"ט דר"ל דלפי' הרי"ף האיך פשיט' להו כ"כ אבל הרמב"ם נזהר מזה דאין ראיה מערב דלה"ק שם בההיא משום דאסמכת' היא כמ"ש בגמ' שם וכן בש"ש בב"מ שם ג"כ אסמכת' היא כמש"ש ס"ו ב' כל דאי כו' וז"ש בלא תנאי וכ' ברמב"ם שם ואינה אסמכת' כו' (ע"כ):

או שכ'. או שאמר. כ"ז ל' הרמב"ם וכל' א' כ' ר"ת וכל' ב' כ' רי"ף:

(ליקוט) אע"פ ששניהם כו' מהא דאודית' קמ"ט א' וכפי' תוס' שם ד"ה ש"מ ונראה לר"י כו' וכמ"ש תוס' שם מ"ד ב' בד"ה דלא כו' ונראה לר"ת כו' (ע"כ):

שהרי חייב. ערי"ף שם:

וכ"ש. נדרים ס"ג ב': (ליקוט) וכ"ש כשכותב כו'. דבזה אף רש"י מודה (ע"כ):

לוה. גיטין פ"י א' כתב בכת"י כו' הא יש עליו עדים כשר לכתחלה ושם רא"א אע"פ שאין כו' מ' כ"ש אם יש עליו עדים שגובה ממשועבדים לד"ה:

(ליקוט) והעיד בו. ר"ל על גוף הענין כמ"ש בסי' ס"ט ס"ג (ע"כ):

(ליקוט) וכן אם כו'. כר"א דאמר אף בשטרות מהא דסנה' ד"ח ב' ה' כר"א וגטין י"א א' וכתובות צ"א ב' דר"נ ס"ל דשודא דדייני והוא כר"א כמ"ש שם. רא"ש פ"ב דגטין (ע"כ):

והוא. ויקראו. גטין י"ט ב':

(ליקוט) כת"י. ל"ד וע"ש (ע"כ):

ויש. כגי' בב"ב קע"ו א' שאני התם דאיכ' כתיבה וכגי' הגאונים ופי':

(ליקוט) חתמו והעידו כו'. וא"צ שיחתמו על השטר עצמו דוקא. ב"י (ע"כ):