כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל איזה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ט

או שהודה בפני עדים כו'. וכתב בהג"א פרק ז"ב הא דמהני קנין בהודא' היינו שקנו מידו שיתן חובו עד זמן פלוני אבל אם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך לא ידעתי על מה יחול הקנין הואיל ולא מקנה לו עתה שום דבר וע"ל ר"ס מ':

ואינו גובה מהמשועבדים. משועבדי' נקראי' נכסים שמכר הלוה או נתן במתנה לאחרי' אחר שלוה מהמלו' וה"ט דאינו גובה מהם משום דאינהו לא ידעו בהלוואה דעדי' בלא שטר לית ליה קלא דכיון דמסתמא לא ניחא ליה ללוה דליפוק עלי' קלא דהוא חייב והעדי' אינם מוציאין הקול ויפסיד הלוקח וה"ה המקבל מתנה דבעניינים הללו נתנו למקבל מתנה דין לוקח דאלולי שקיבל הנאה ממנו לא היה נותן לו אבל כשקנה בק"ס לפני עדים אמרי' כיון דהקנה לו בעין יפה כ"כ ודאי אין מקפיד בקלא ואמרינן דמסתמא הוציאו העדי' הקול ומ"ה מסיק המחבר וכ' דבקנין לחוד אפי' לא נכתב השטר גובה ממשועבדי' (לאפוקי נ"י פרק ג"פ ורשב"ם ד"מ ה') ועיין בהגד"מ שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוק' כשהעדי' לפנינו וזוכרין זמן הקנין דאל"כ אע"פ שהלוה מודה לו שקנה מידו מזמן זה וגם יש עדים אחרי' שראו הקנין מ"מ הן לא מפקי הקלא אלא עידי הקנין עצמן ויש לחוש שמא העדי' עצמן שכחוהו ואינו גובה ממשועבדי' מזמן הקנין אא"כ יש שטר ביד המלוה ונזכר בו זמן הקנין דאז גובה מאותו זמן ע"ש ודו"ק:

ה"ג והמלוה את חבירו בשטר גובה מן המשועבדי' אפי' כו' כ"כ הטור:

אחריות ט"ס. משום דחזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה דגם בשאר טעות אמרי' ט"ס:

וע"ל ר"ס רכ"ה כצ"ל דשם כ' מקור דין אחריות ט"ס שהוא בין במקרקעי בין במטלטלי וחילק שם בין יוצא מידו באונס או לא ומיהו אותן החילוקי' אינם שייכים כאן במלוה דאף דאירע לו אונס הלא כל לוה שנעשה לו טובה בהלואה חייב באונסי' ולהחזיר להמלוה מעותיו שהלוה לו ואם אין לו טורף ממשעבדי ודוקא בלוקח שלא הלוה מעות להמוכר אלא שקנה ממנו קרקע והרי מוכר עשה את שלו שמכר לידו הקרקע תו אינו חייב במה שיצא מידו באונס וק"ל:

וכותבין זמן הקנין עיין בע"ש דכ' הטעם דאם יכתבוהו מהיום ויפסידו להלוה דשמא פרע להמלו' ויקח מידו שובר ויחזור ממנו בשט"ח ויאמר שט"ח זה מחוב אחר הוא שהרי זמן השטר הוא אחר זמן השובר עכ"ל ולא דק דהא נתבאר בתוספות דב"ב והביאו הטור לקמן סי' נ"ד דאין כותבין זמן בשובר מה"ט דשמא אחרוהו השט"ח ואי אירע דכתב זמן בשובר איהו דאפסיד אנפשיה כו' ע"ש אלא הטעם הוא כמ"ש הטור בסי' מ"ג ואעתיק לשונו בסמוך:

או יכתבו שטרא דנא איחרנוהו כו'. הטור בסי' מ"ג ס"ט מפורש הטעם דחיישינן שלוה בניסן וקנה קרקע באייר ואיחרו וכתבו זמן ההלואה מסיון ואח"כ מכר הקרקע שקנה באייר ואז המלוה טורף מהלוקח שלא כדין דאלו היה נכתב הזמן מניסן הי' ניכר שקנה אחר זמן ההלואה ולא הי' יכול לטרוף מהלוקח דקי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אין המלו' טורף מהלוקח והשתא דכתב זמנו מסיון אינו ניכר שקדמה ההלוא' להקנין ואתי למטרף שלא כדין וכתב שם הטור והמחבר דמה"ט אם כ' לו דאקני א"צ לכתוב בהשטר דאחרוהו וכתבוהו ואפילו למ"ד דאקני ט"ס הוא כמ"ש לקמן בסי' קי"ב א"כ אף בדלא כתב דאקני א"צ לכתוב איחרנוהו י"ל דמיירי שכ' בו מקצת אחריות דאז לא אמרינן דאקני ט"ס וכמ"ש מור"ם לקמן בסי' קי"ב ע"ש:

ואפילו מת הלוה כו'. וכן אם מת המלוה כו' עפ"ר כתבתי דה"ה אם מתו שניהן המלוה והלוה וגם צד כ"ש הוא במתו שניהן וכמ"ש שם ע"ש:

דאי משך מילתא טפי מל' יום כו'. הטעם משום דסתם הלוא' אינו אלא עד ל' יום וכמ"ש הטור והמחב' לקמן ריש סי' ע"ג וממילא אי קבעו לו זמן שלא לתבוע ממנו הלואתו עד שנה מצי לכתוב לו כל השנה דלא חיישי' דפרע לו בתוך זמנו. וזהו שמסיק המחבר וכ' ואם קבעו לו זמן לפרעון אין כותבין לו אחר אותו זמן הא קודם לכן כותבין אע"פ שמשך הזמן טובא ולסבר' הראשונ' אפי' אחר אותו זמן כותבין וק"ל:

אינו אלא כפנקס כו'. עמ"ש בד"מ בזה:

דנין ע"פ. היינו להוציא אבל לא לגבות ממשעבדי ועד"מ ד' ובסי' מ"ו ס"י ע"ש:

וע"ל סי' פ"א. כצ"ל כי כן כתב בטור שם ובדברי המחבר סכ"ט ע"ש:

אם הלוה מוחה שלא יכתבו כו' וע"ל בסי' רמ"ג ס"ז אם כתבו השטר ומוחה מלתנו לו ועיין ע"ש מדין שנים שקבלו קנין לישא זא"ז:

כותבים לו על כרחו. ע"ש ברשב"א דדוקא בלוה ומוכר כ"כ אבל בנותן מתנה ס"ל דיכול למחות:

אלא כשקנו ממנו בפני המלוה. עפ"ר ודריש' שהוכחתי שם שגם הטור ס"ל הכי ושרמזו בסי' זה בב' מקומות בסי"ח ובסכ"א ע"ש ועמ"ש בסמוך בסמ"ע ס"ק סל"ה וסל"ו:

ויש חולקים בזה וע"ע שם בנ"י דכתב אע"ג דסתם קנין לכתיב' עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפויין והא דאמרי' אחריות ט"ס הוא היינו כשהתנ' עכ"ל אבל בנ"י בב"מ לא כ"כ ע"כ צ"ל דמ"ש כן בפ' ג"פ קאי אערב ודוקא בערב הדין כן דאין לו הנאה מהלוא' משא"כ בלו' ומוכר דקבלו הנאה אמרי' בהו דקבלו בכל ענין וע' בהגד"מ וע"ל סי' ס"א ס"ה:

אין יכולין לכתוב לו שטר כשהזמין אחרים כו'. ז"ל הרשב"א שם והדין נותן כן דאל"כ אם היו שם הרבה ב"א כל שנים יכתבו לו שטר וגובה וחוזר וגובה כו' ע"ש:

לא היו קבועים ולא שלחו כ"כ הרמב"ם פ"ז מטוען ור"ל שלא היו קבועים או לא שלחו לו כו' ע"ש דכן מוכח לפרש כן:

שמא יתן לו ונמצא כו'. והיינו דוקא בכה"ג מפני שאינו מעלה על דעתו שאלו השלש' כתבו וחתמו הודאתו ונתנו ביד זה שהודה לו אבל כשתבעו ושלחו אחריו היא יודע שיתנו לו הודאתו כתוב וחתום ותו לא יפרע לו אא"כ ידרוש אחר שטר הודאה אם כתבו ויקחנו מידו ומ"ה אינו נאמן לו' אח"כ שפרעו ועמ"ש מזה עוד בסמוך בס"ח ודו"ק:

אפי' לא אמר אתם עדים לרבותא כ"כ דאפי' אתם עדים לא קאמר וכ"ש שא"צ שיאמר אתם דייני' ולפני זה כתב לרבותא דאפי' אמר הוו על דייני' לא מהני וק"ל:

והוא שיהיו ב"ד מכירין את שניהן כו'. עפ"ר שם כתבתי דאפי' להתוס' והרא"ש דסוברי' דעדי' בחתומיו זכין לו וליכא למיחש שמא המלו' בעצמו אינו לפנינו ולא יגיע השטר לידו עד לאחר זמן אפ"ה צריכים שיכירו גם המלוה כי שמא המלוה חייב לאיש אחר ומשנה שמו כדי לאפוקי חוב זה מיד מי שנתחייב לו ועוד כי לא ניחא ליה לאיש שיצא עליו קול שפלוני חייב לו כשאינו חייב לו והיינו דוקא כשבאו שנים לפני ב"ד או להעדים ואו' הא' אני מודה שאני חייב לפלוני שאז כותבי' ההודאה בלשון נוכח איך שהודה זה לזה בפניו משא"כ כשהלוה לבדו בא ואו' כתבו עלי שאני חייב לפלו' שאז ליכא למיחש שלוה ישנה שם המלו' כדי לאפוקי חובו דאין אדם חוטא ולא לו וגם אז אין כותבין בל' נוכח אלא איך שהלוה הודה ומוסרי' כתב ההודאה ליד הלוה ובהודאה כזו אינו יוצא הקול שיש לפלוני המלוה ממון כך וכך כיון שההודאה לא נעשה בפניו דלמא שלא להשביע הודה ואמר מ"ה כותבין לו ההודאה זו אעפ"י שאין מכירין המלוה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ג ועפ"ר אבל להלוה עכ"פ צריכין להכירו דיש לחוש לקנוניא ולו' שלא לוה זה מזה כלום וכדי לחייב לאיש אחר מעלה שמו בשם אחר ואומר שח"ל כדי שיבא זה שהודה לו להוציא דמי הודאתו מיד אותו האחר וק"ל ועוד כתבתי טעם לשבח למה צריכי' שיכירו גם המלוה לקמן בסי' מ"ט ע"ש. ובע"ש האריך בטעמי' ובקושיות ובפרוקי' בענין זה ונדחק בהן מאוד ולפי מ"ש כאן ובפרישה ובדרישה א"צ לכל דבריו וא"ש הכל ע"ש ודו"ק:

אפי' הם בעין. פי' ל"מ בהודה לו במעות דלהוצאה ניתנו או במטלטלי' דנשאלו לו ונאבד מידו והודה שחייב לשלמן לו דלא ניחא ליה דנכתב עליו שטרא דבלא שטרא יכול להשמט ולומר אינו ח"ל עד שיהיו לו מעות אלא אפילו הן עדיין בעין ואח"כ כתב דל"מ במטלטלים דשאל' דאף שהן בעין כל זמן שצריך להן בתשמישן לא ניחא ליה דיכתבו עליו שטר כדי שיוכל להשמט עד שלא יצטרך אליהן עוד אלא אפילו מטלטלי' דפקדון והן בעין דלא שייך ה"ט דאשתמוטי כלל אפילו הכי לא יכתבו שטר על הודאתו דשמא יחזור לו המטלטלין ובעל השטר יחזור ויתבע אותן מידו בהשטר משא"כ בהודה בקרקע וכדמסיק המחבר ועפ"ר:

בד"א שכשהודה בב"ד הוא כמלוה בשטר . ע"ש ברמב"ם בדין ה' דכ' לפני זה בג' שישבו ושלחו אחריו לבא ובא והודה לפניהם דה"ל כמלוה בשטר ועליו כתוב שם האי בד"א כו' ע"ש:

אבל שנים שבאו לדין כו'. ר"ל אע"ג דגם זה שהודה בב"ד מחשב כמלוה בשטר לענין למטרף לקוחות משום דמעשה ב"ד יש לו קול ומיהו ה"מ כשידוע שלא פרע לו או שהלוה מודה לו שלא פרעו אבל כשטוען פרעתי נאמן בין שא"ל הדייני' חייב אתה ליתן לו כו' (כ"כ בטור בסעיף י' בשם התוס') ומ"ש הטור שם ז"ל הא דהודאה בב"ד מחשב כמלו' בשטר כו' לא קאי אמ"ש לפני זה דאיירי בשלחו אחריו והודה אלא קאי אמ"ש התוס' שם במקומו דאיירי בכל הודאה בב"ד ועמ"ש בסמ"ע לקמן סי' ע"ט בסי"ב וכן כוונת הרמב"ם והמחבר בזה ג"כ:

בין שאמרו הדייני' חייב אתה ליתן לו כו' פי' אף דל' זה אינו מורה שפשוט הי' לדייני' שחייב לו אלא כאלו אמרו נראה לנו שתתחייב ליתן לו ושיעיינו תחלה עוד בדיני' וה"א שלא יהא נאמן לומר שפרעו וכמ"ש לעיל סי' כ"ב ולקמן סי' פ"ט [ע"ט] ע"ש ועפ"ר:

ואמר פרעתי נאמן. עד"ר דהוכחתי מדברי הרמב"ם דס"ל דאפי' אם בא לכתוב לו בעת שעדיין ודאי לא פרע לו אפ"ה לא יכתבו לו משום דנאמן לומר פרעתי כל שהודה בלי שליחות הב"ד אחריו וכשיהי' כתב הודאה מב"ד בידו לא יהי' נאמן אבל מדברי מור"ם נראה בהג"ה דמשוה כתב הודאה לפסק דין והארכתי מזה בפרישה ע"ש ובע"ש כתב זה לשונו ציית דינא ונתברר דלא פרע כו' ולא דק ועפ"ר:

שמא כבר פרעו. וכ"כ בד"מ מ"ש וכתב טעמו משום דמחזי כשקרא ע"ש ולפיה"ט כשבא לפני ב"ד כשעדיין ודאי לא פרע לו משמע דס"ל דכותבין לו פסק דין ובפריש' הוכחתי דאפ"ה לא כותבין לו שמא יפרע לו ולאחר זמן יתבע אותו וזה יטעון להד"ם והוא יוציא הפס"ד ויהיה מוחזק כפרן וכמ"ש סברא זו בס"ס ע"ט וגם כתבתי דאף למ"ד נאמן לומר פרעתי אין כותבין אותו לכתחלה מטעם הנ"ל והא ראייה שבס"ס ע"ט כתב הטור גם אפסק דין דאין כותבין אותו לו לכתחל' אף שפסק שם דנאמן לומר עליו פרעתי ע"ש:

דבכל ענין נאמן כו' הטעם דפס"ד לא נכתב לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדייני' לפיכך י"ל לכשפרע לא חשש ליטלו מידו מרדכי ועפ"ר שהבאתי לשונו ומ"ש עליו בביאורו:

שטר הודאה שיצא כו'. לשון הטור שטר הודאה שחתמו בו שנים כו' עד בד"א שהיה כתוב בנ' שמוכח שלא היו ב"ד כגון זכרון עדות כו' אבל אם כתוב בל' ב"ד כו' ומפורש שם דה"ט דכיון דידוע דלאו ב"ד נינהו לא היו כותבין. ההודאה א"ל שא"ל כתבו כו' והמחבר תפס ל' הגמרא והרמב"ם ונראה דג"כ כוונתו לזה שכתב הטור ומ"ש כאן בסעי' י"א שטר הודאה כו' מיירי ג"כ דלא חתמו בו אלא שנים ובסעיף י"ב שאחר זה שם כתב דאם היה כתוב בל' ב"ד ולא היו חתומין עליו אלא שנים כיון דאיכא ריעותא לפנינו חיישינן דטעו וסברי בשנים יש לו דין ב"ד כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין ואין הלכה כמותו אלא כר' אבהו וכמבואר לעיל סי' ג' ומ"ה אף אם שלחו אחריו לבא והודה לפניהם אין להם דין ב"ד לכתוב הודאתו אם לא שצוה להן לכתוב מ"ה אין דנין בו דין שטר וכלל הדברים הוא דכל שטר הודאה הבא לפני ב"ד מוקמי' ליה מדינא אחזקתו אם לא במקו' דאיכא ריעותא בשטר ודו"ק:

שהסופרים שבזמן הזה כו' ה"ט משום דלא בקיאין סופרים שלנו בדינים ועפ"ר:

לענין טריפת לקוחות. אבל למגבי מיניה דהמודה עצמו גבינן דלא חשדינן להו דמשקרי בעיקר הענין כו':

הודה בפנינו בית דין כו'. וכתב ריב"ש סימן תי"ג דבדבר שא"צ רק ב' עדים אף שכתב ב"ד כשר:

שמשמע מתוכן שהיו שלשה כגון שכתבו וחד ליתוהי או שכתב בו ואמר לנו פלוני דמשמע שהיה עמהן גם אותו פלוני או שכתב בו שנעשה בפני מומחה שאותו מומחה לא היה טועה לומר שב"ד בשנים טור ועפ"ר:

כותבין שטר ללוה כו'. כבר כתבתי טעם הדבר לעיל בסמוך בסמ"ע ס"ק כ' דכותבין בכה"ג כשמכירין הלוה לחוד אע"פ שאין מכירין למלוה כיון שאינן כותבין בלשון נוכח ואין אדם חוטא ולא לו ע"ש:

אין כותבין בעל כרחו. דלא ניחא ליה להשביע נפשו בפרט בדבר שאינו שלו:

ואפי' אומר המלוה לעדי' כתבו כו'. עיין פרישה שם כתבתי רבותא דאפי' בא הלוה לפני עדים בלא המלוה וקנו מידו שחייב לפלוני כך וכך אפ"ה אין שומעין להמלוה שבא אחרי כן ואומר לעדים כתבו לי שטר על פלוני הלוה שקנה לפניכם והודה שחייב לי כך וכך כיון שהקנין היה שלא בפני המלוה דקנין כזה לא ניתן מסתמא להכתב ע"ש והיינו דעת הטור והרמב"ם [והרמב"ן] הנ"ל בסמ"ע ס"ק כ"ח [ט"ו]:

כתבו השטר וחתמוהו בכתיבה לחוד אין קפידא כל זמן שלא חתמוהו וכן מוכח בב"י ע"ש:

ואם יבא הלוה להקנות כו'. פי' אם יבא היום דאל"כ יהיה מוקדם וק"ל:

בד"א בשטר שיש בו קנין. אמ"ש בריש הסעיף קאי וללמד דאפי' ללוה אין כותבים שטר אח"כ קנו מידו כו' וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם אבל התוס' והרא"ש והטור חולקין וס"ל דעדיו בחתומיו זכין להמלוה משעת החתימה אפי' לא בא השטר לידו עד לאחר זמן ובטור כתב כן בשם ר"י ורי"ו בני"ד כתב דעת שלישי שחילק בין דבר שאינו בידו כגון שטר הלואה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו עד דמטא לידיה ובין דבר שהוא תחת ידו דזכה משעת החתימה וע"ל סימן ס"ה סי"ג ומהתימא על מור"ם שהשמיט דעתם לגמרי ולא זכר' כלל ואפשר שטעמו משום שכתב נ"י בפ"ק דב"מ ובפ' ג"פ דהרבה גדולים שפסקו כהרי"ף וע"ל סי' מ"ג סט"ו וסי' מ"ט ס"ז וס"ה סי"ג מ"ש עוד מזה ועיין בד"מ כ"ג שהביא לדברי ריב"ש סימן קס"א ועוד הרבה דעות דס"ל דבשטר אקנייתא א"צ להגיע לידו כלל ודלא כהרי"ף ע"ש וע"ל סימן ס"ה סי"ו שם מייתי הד"מ דברי הרי"ף ור"ח דס"ל הכי:

אבל שטר שאין בו קנין כו' אין כותבין כו' וכתב נ"י פ"ק דב"מ דאפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם היינו דוקא כשיתנו השטר ללוה או שיהא זמן מה תחת יד עדים אבל אם יתנוהו מיד למלוה או העדים יזכו בו מיד להמלוה הוי כאילו זכה ביה המלוה והוא ברשותו דזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל ד"מ כ"ג:

ויתן השטר ביד המלוה בפנינו כ"כ הרמב"ם אבל התוס' כתבו דאליבא דכ"ע אם המלוה עמו לפני העדים תו לא חיישינן דודאי ימסרנו לידו מיד עפ"ר:

שמא יכתוב כו'. ר"ל כשלא מסר המעו' ללו' בפנינו חיישי' שמא יכתוב כו' ואכשמסר המעות כתב הטעם או לא ימסור כו':

ה"ג ולא ילוה ממנו עד תשרי או ילוה אבל לא ימסור כו':

וכתבו לו כו'. גם מזה דקדקתי בפרישה דס"ל כהרמב"ן דקנין שקנה הלוה שלא בפני המלוה לא ניתן מסתמא להכתב ומ"ה כתב הטור דבעינן שיאמר להעדים וכתבו ע"ש:

כותבין ונותנין לו. וכתב הרשב"א בסי' אלף קנ"ד שאין קפידא לכתוב בשטר כתבנו ונתננו השטר בידו אע"פ שנתנוהו ליד שלוחו דידו היינו רשותו ד"מ סי' מ"ב סי"ב:

לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו כו'. ז"ל הטור ראוב' שהתנדב להלות לשמעון מנה וא"ל לך לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו שאתה חייב לי מנה ומסור לי השטר ואלוך והלך והביא לו השטר כאותו ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואח"כ חזר ראובן וכו' כתב הרמב"ן שחייב להלות לו כו' והטורמסיק וכתב ז"ל ואינו נראה שבכתיבת השטר לא נתחייב המלוה להלות לו ע"כ ובע"ש כתב ז"ל ונראה שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי ע"ש ודברי טעם הן:

אפי' הוא שטר עיסקא. פי' ל"מ בשטר הלואה שכל הנאה הוא של הלוה אלא אפי' שטר עסקא שהחצי הריוח יתן ליד המלוה אפ"ה המקבל צריך ליתן כל שכר הכתיבה גמרא עפ"ר:

(בש"ע ס"ג טפי מל' יום וכו') ולפ"ז צריכין לומר דמ"ש בס"א אם יש עדים שקנו היינו תוך זמן הקבוע לו לפרעין דאלו אח"כ הי' יכול לטעון פרעתי וכן מוכח בסמוך:

(סעיף ה') כשלא הוציא שטר. לכאור' משמע אפילו באו גם עידי הקנין לפנינו הוה ריע טענתי' כיון שאין בידו שטר וכהיש חולקין שכתב רמ"א סימן ע' ס"א אבל א"א לומר כן דהרשב"א כתב בפי' בתשו' בלשון זה ואע"פ שקנו ממנו עדים ולא עוד אלא שהעידו שהוא תוך זמנו נאמן לומר פרעתי משום דריע טענותיו וכו' ש"מ דבעידי ראיה דוקא כ' כן והטעם נ"ל כיון דעדי קנין יכולים לכתוב השטר אפי' מוחה בהם שכן הוא דעת הרשב"א סי' אלף ל"ד א"כ הוה ליה כאלו הוא כבר כתבוהו ואין כאן ריע טענותיו ובהא מתורץ מ"ש המחבר סעיף א' אם יש עדים שקנו ממנו אפי' כו' דמשמע דבעידי קנין בלא שטר אינו יכול לטעון פרעתי דהא גבי ביה ממשעבדי אלא ע"כ דהתם איירי בעידי קנין ומ"מ בעבר הזמן כתב בס"ג דיש חולקין דחיישינן שמא פרע והיש חולקין שכתב רמ"א ריש סימן ע' מיירי בעבר זמנו ומ"מ נרא' דאפי' בעבר זמנו לא הפסיד כלום אם תבעו לכתוב ונתעכב מצד הסופר והעדים והוא מוכח ממ"ש הב"י בשם הר"ן לענין שכתב אי משך מלתא דלא מבעיא וכו':

(סעיף ז' אם לא היו קבועים כו') ולא שלחו וכו' סמ"ע פי' דהוה כמו או לא שלחו ובחנם דחק לפרש כן דהודאה צריכה להיות בפני ב"ד שיהי' עליהם שם ב"ד מתרי צדדין מצד א' נקרא מצד עצמו דהיינו שיושבין מעצמן במקום הקבוע להם ומצד השני מצד בע"ד דהיינו שהוא תש לגזירה שלהם ובא כששולחין אחריו ומש"ה כ' הרמב"ם תחלה אם לא היו קבועים וגם לא שלחו ממילא הוה תרתי לריעותא פשיטא דאין עליהם שם ב"ד כלל אלא אפי' אם קיבץ אותם וכו' ומחזיק אותם בתורת ב"ד. אלא דמצד עצמן אינו ב"ד נכון שהקיבוץ הוא נעשה מצד בע"ד לא מעצמם אין כותבין והחלוקה השנייה דהיינו שיושבין קבועים אלא שבא מעצמו בלי שליחות אחריו דינו מבואר בס"ד (סכ"ט):

(שם אפי' לא אמר אתם עידי) ולפי פי' הסמ"ע ס"ק י"ט לא נתיישב לי דהא גרע טפי אם אמר אתם עידי שאין עושה ב"ד אותם ואיהו כ' דזה דרך כ"ש ונ"ל דלא נתכוין הטור בזה אלא לאפוקי אם הודה בפני עדים צ"ל אתם עידי דלא לימא משטה אני בך כמ"ש סי' ל"ב אבל הכא בפני ב"ד א"צ לתקון זה דבפני ב"ד לא שייך משטה

(שם מכירין את שניהם) לפי' הראשון של הסמ"ע דחשש שמא המלוה חייב לאיש אחר ומשנה שמו ע"כ צריך שיכירוהו למלוה קשה דכי בא לוה לבדו ג"כ ניחוש לזה דשמא המלוה עושה עמו קנוניא ולעד"נ לכאורה דשמא יקח הלוה א' מן השוק ויאמר זה יוסף בן שמעון וממנו אני לוה מעות ויתן אח"כ זה השטר למלוה שלו ששמו באמת יוסף בן שמעון ואא"כ יבא אותו שמן השוק לאותן העדים ויאמר נפרעתי ואבדתי שטרי תני לו שובר ויתני לו שלפי דעתם זה מלוה שלו וע"כ כותבין שטר ללוה בלא מלוה דאז אין חשש זה דודאי לא יכתבו שובר משום אדם אבל אחר העיון בסי' רל"ח גבי מכירה דבעינן ג"כ הכרת שניהם נ"ל דדא ודא אחת היא דחשש הוא שמא יביא הלוה א' מן השוק ויאמר זה שמו יוסף בן שמעון ולזה יוסף מודה אני שאני חייב לו ואח"כ יקח כ' הודאה ממנו ויתנו למי ששמו באמת יוסף בן שמעון וילוה ממנו מעות על אותו השטר הודא' וכשיבא יוסף בן שמעון לגבות חובו מהלוה בשטר זה ילך לאותו ב"ד ויברר בפניהם שמה שהודה הי' לאותו איש שקרא שמו יוסף בן שמעון בפניהם ונמצא שאותו יוסף בן שמעון באמת הוא נלקה שלא הודה לו מעולם וזה שייך אם בא עם א' שאין מכירין אותו אבל אה בא הלוה לבדו לב"ד אין כאן חשש זה ובזה אמרו כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן לענין מוכר ולוקח יעשה כן ויהי' הפסד למי שהוא לוקח באמת ע"כ צריך שיכירו את המלוה מה שמו אם הוא לפנינו ואז אין חשש דשמא יהי' עוד אחר ששמו כך דלזה לא חיישינן:

(סעיף ט' ולפיכך כותבין ונותנין כו') הטור ס"י כתב בשם התוס' דאף במקום שנאמן לומר פרעתי טורף מן לקוחות וכ"כ ב"י בסי' ע"ט בשם הראב"ד דמשעת העמדה בדין יש לו קול ואי חייב מודה מצי טריף לקוחות. וק"ל היאך יטרוף לקוחות יאמרו הם שמא פרע הלוה וקנוניא אתם עושים עלינו ואומר שלא פרע כמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסי' ע"ט סעיף ל"ה בשטר שהאמינו מלוה ללוה לומר שנפרע ובאמת מצינו עוד ראיה בדברי התוס' פ' א"נ דף ע"ב ד"ה אמר אביי כו' דאע"ג דלא הוי שטר רק ע"פ הלוה טורף לקוחות ודוחק לומר דפליגי על הרמב"ם ותו דכלל בידינו דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ונלע"ד דמיירי שהודה בשעה שהי' לו בני חורין לשלם ואותה שעה אמר לי' המלוה אל תפרעני אלא בעדים ע"כ לא שייך קנוני' בזה ככלע"ד:

(ע"ש אפי' למ"ד שנאמן לומר פרעתי כו') נ"ל טעמא דאף שנאמן לומר פרעתי היינו אחר שנתנו לו הפסק אבל ודאי אין לכתוב דשמא כבר פרעו והב"ד שכותבין משמע עכ"פ שבאותו שעה לא פרע עדיין דאל"כ הוה שלא כדין לכתוב דבר בטל:

(בטור ס"ג לפיכך אע"פ כו') יש לדקדק דמשמע לא מבעיא כי לא ראו ההלואה מהי תיתי לכתוב אם לא ראוהו ותו מאי דמסיי' שאולי אינו רוצה כו' למה מסתפק בדבר דזה ודאי דאין אדם חפץ ברעתו ונראה דה"ק לא מבעיא אם לא הי' אצל ההלואה שהודה הלוה שהלוה כבר מהמלוה פשיטא לא יכתבו שטר דדלמא הוי תנאי מפורש ביניהם בשעת ההלואה שלא יקח שטר ממנו אלא אפי' הי' אצל ההלואה ושמעו שלא הי' שם תנאי דסד"א ודאי לא הלוה לו אלא בדרך שיעשה לו שטר דאם לא יתן לו השטר יכפהו להחזיר לו מעותיו קמ"ל כיון שיש חילוק גדול כ"כ בין שטר למלוה על פה אולי חפץ הוא טפי להחזיר המעות ממאי שיעשה לו שטר והשתא ניחא לשון לפיכך וגם לשון אולי שהוא לשון מסופק כאילו יש לו סברא להפך והוא לפי פשוטיו של דבריהם נגד הסברא

(עוד כ' הטור ס"ח) שהודה לו במטלטלין רש"י פי' הטעם דמטלטלי להוצאה נתנו וחוב בעצמא הוא ומלוה על פה ריע ממלוה על השטר ולא ניחא ליה לאלומיה אבל בקרקע גלוי מלתא בעלמא היא והרמב"ם נתן טעם דבמטלטלין איכא חשש שמא יגבה ויחזור ויגבה משא"כ בקרקע ולשני פירושים אלו לא יתיישב מ"ש הטור אחר כך אם המודה חייב באחריות וכו' דמה תיקון יש באחריות זו אבל בלאו הכי צ"ע על רבינו בזה דהא איתא בגמ' שם מטלטלין ואיתנהו בעינייהו מאי דמשמע דהא דאמר התם תחלה מטלטלין לא כתבינן היינו דליתנהו בעינייהו והיינו הלואה וכל הלואה היא באחריות ואפ"ה לא כתבינן ונ"ל דכוונת רבינו בהך אחריות כלומר באחריות נכסים לטרוף מהלקוחות שהתנה כן בפי' שעל מנת כן לקח המטלטלין שיהיו באחריות נכסים עליו א"כ ודאי כוונתו שיכתבו שטר עליו דאל"כ במה יטרוף הלקוחות ובזה ניחא מ"ש הטור משעה שהודה רצונו לומר יטרוף לקוחות משעה שהודה:

(בפ"ב דגיטין דף י"ח בתוס' ד"ה מה מעשה ב"ד וכו') כתבו וז"ל דבשעת פסק דין איכא קלא כמו בשטר כדאמרינן בכל דוכתי בשעמד בדין דגבי ממשעבדי עכ"ל:

(בשם מהרר"י בטור דקי"ל אחריות ט"ס) קשה למ"ד שיעבודא דאורייתא ל"ל הטעם דאחריות ט"ס הוא הלא אפי' במלוה ע"פ מן הדין היה לגבות ממשעבדי ע"כ לא תקנו חז"ל משום פסידא דלקוחות אבל בשטר ליכא תקנה וי"ל דקשה בלא"ה מלוה ע"פ בעדים אמאי לא גבי ממשעבדי ע"כ משום דקים להו לרבנן דבעדים לחוד ליכא קלא ה"נ סד"א דתקנו רבנן למיכתב אחריות ובלא אחריות ליכא קלא קמ"ל ע"כ):

בשם מהרש"ק בטור אה"ע) שאולי אינו רוצה וכו' ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ה ובפסקים שהעתיק הב"י סעיף ז' כ' הטעם הוא דזיל נכסיה ואין אדם רוצה שיכתבו שטר עליו ע"ש ולפ"ז אפי' בשטר שאינו מלוה אלא מכר וכ"כ הטור סי' רמ"ג ע"ש:

(ע"ש עא"ע או שהוא מודה שלא תרעו וכו') ויש מקום עיון בזה דהא כיון דהוא היה יכול לטעון פרוע אנן טענינן ליה ללקוחות שמא פרע ועכשיו עושים קנוניא אלא שבזה מ"כ בשו"ת ר"י מטראני די"ל דה"פ דר"ל היינו אם לאחר שיצא מב"ד בא מלוה לכתוב כיון שידוע לנו שלא פרע אלא שהוא מודה כותבים לו וגובה מהשתא ממשועבדים דקלא אית ליה וכמלוה בשטר דמיא והיינו דווקא היכא דמתחלה לא ציית לדינא ויצא בסרבנות ושמתוהו חזקה דלא פרעו עד דמודעי לב"ד וכדעת הרי"ף וכו' ולכן בסי' ע"ט כתב הטור בדעת הרי"ף וכאן כהרא"ש שאין בינייהו מידי ע"ש בח"ג סי' מ"ו ודלא כב"י ויתיישב תמיהת מהריב"ל ח"א דף ק"ט ועי' בספר בנ"ש:

(ע"ש בב"י ד"ה לא לקח בקנין וכו' עד איכא מ"ד הלכתא כמר בר רב אשי וכו') ומ"ש התוספת בסנהדרין בשם ריב"ן שכתב בשם רש"י שפסק כמר בר"א באודיתא הוא ט"ס שרש"י בחולין פרק בהמה המקשה כתב להדיא דלית הלכתא באודיתא וכ"כ התוספת שם בשם רש"י וכ"כ הרא"ש שם בסנהדרין וכ"כ הנ"י בחולין בשם רש"י וע' שם וראיה ברורות מהוכחת הרא"ש מפ' הכותב דרש"י ס"ל דלית הילכתא כמר בר"א כו' ע"ש:

(בא"ד וע' בתשו' הרשב"א סי' אלף וקמ"ט וכו') ע"ש דמבואר דסובר דהלכתא כמר בר"א וע"ל סי' ס"א סעיף י"ז שהעתיק בתשובת הרשב"א דמשמע שם דאינו מצריך אלא דכנפינ' ולא מצריך שישלחו כמו דס"ל למר בר"א צ"ל דהתם איירי שהודה ע"י תביעה ומהני הודאה כמ"ש בשם הנ"י לעיל אבל בשו"ת דאלף וקמ"ט מיירי בהודה מעצמו וק"ל:

(ע"ש בד"א שאין כותבין וכו' עד והם כדברי הרמב"ם בפ"ז מטוען ונטען וכו') אינו מוכרח בדבריהם כיון שהם מחוסרים גוביינא ויכול לתבעו פעם שנית ויצטרך לשלם בהלואה כיון שיהי' לו שטר עליו מה שא"כ בפקדון דאף שיהיה לו שטר עליו ולא יוכל לתבעו שנית דיהי' נאמן בהחזרתו במגו דנאנסו אף בשטר ובהדיא כ' הרמב"ם הטעם במטלטלי דיוכל לתבעו שנית וכן משמע קצת במ"מ דלא כתב הרמב"ם גבי מטלטלי לאפוקי מרבוותא דס"ל אף בהלוואה מטלטלי בעינייהו כותבין אבל לא בא לשלול פקדון דלא שייך ביה דתבעו שנית ודוק אבל הרשב"א בתשובה סימן א' רי"א סובר כדעת הנ"י וצריך לדחוק בפי' הגמרא לדעת':

(ע"ש כותבין שטר ללוה וכו' עד' משום דעולה הוא וכו') דאינו ענין לזה דהתם איירי שמעידים שצוה ליתן למלוה בתורת אמנה אלא עיקר הטעם דכאן הוא משום שאמר להדיא תנו בידי אבל כשאמר תנו למלוה בסתם נותנין וכ"כ בבעה"ת שער נ"ב להדיא טעם זה בשם הר' נתן ע"ש:

(ע"ש כיצד אמר קנו וכו' עד לאו דוקא וכו') ולא דק דדוקא היא כיון דשלא בפניו היא אז לא אמרינן סתם קנין וכו' וכן כתב לעיל במחו' ה' בשם הרמב"ן ובזה שקטה תמיהתו שתמה לעיל על הטור וק"ל וכן כת' בסמ"ע סעיף קטן ט"ו:

(ע"ש ואין כותבין שטר למלוה) וכו' עד ויש לומר דשאני התם וכו' ולפי זה קשה איך דחו מזה שם דבשאר שטרות לא חיישינן דלמא שאני בשטר שלוה בו ופרעו דבשעה שנחתם לא מיחזי כשקרא אבל בשאר שטרות בשעת כתיבה מיחזי כשקרא חיישינן יכל שכן בחתימה מיהו בעיקר קושיית הב"י יש לומר על פי מה שכ' הרמב"ם פרק ו' מהלכות עדות מותר לכתוב הקיום בשטר קודם שנתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה כו' נראה דבחתימה חיישינן למחזי כשקרא עדות ולכך פסול ואין כותבין אלא דלפי זה ג"כ קשה מהתם מהא דשטר שלוה בו ופרעו משמע שגם בחתימה ליכא למיחש וצ"ע ועיין עוד במ"ש סימן מ"ו ס"כ דיש ליישב:

מהמשועבדים. הטעם משום דאינהו לא ידעי בהלואה. דעדים בלא שטר לית ליה קלא וכיון דמסתמא לא ניח' ליה ללוה דליפוק עליה קלא דהוא חייב לכן העדים אינם מוציאין הקול אבל כשקנ' בק"ס לפני עדים אמרינן כיון דהקנ' לו בעין יפה ודאי אינו מקפיד בקלא ומסתמ' הוציאו העדים הקול והיינו דוק' כשהעדים לפנינו וזוכרין זמן הקנין דאל"כ אע"פ שהלו' מודה לו שקנה בק"ס בזמן זה וגם יש עדים אחרים שראו הקנין מכל מקום הם לא מפקי לקלא אלא עידי הקנין עצמן ויש לחוש שמא העדים שכחוהו ואינו גובה ממשועבדים מזמן הקנין אא"כ יש שטר ביד המלו' ונזכר בו זמן הקנין דאז גובה מאותו זמן עכ"ל הסמ"ע ואין כן דעת הש"ך לחלק בכך וע"ש שמאריך מאד בענין אם שעבוד' דאוריית' או לא וסיים וכתב ז"ל ומ"מ אין אני סומך על ראיותי והכרעתי כי אין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים גדולים רק שעכ"פ דין זה הוי ספיק' דדינ' עכ"ל:

סופר. דחזק' דלא שדי אינש זוזי בכדי וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה דגם בשאר טעות אמרינן ט"ס. סמ"ע:

שקנו. בהג"א כתב דאם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שחייב אני לך אינו חל הקנין וכתב הש"ך דבבד"ה השיג ע"ז וס"ל דמועיל הקנין אפילו בכה"ג והב"ח יישב דברי הג"א וצ"ע לדינ' ועיין בגידולי תרומ' שער מ"ב ח"ה וע"ל ר"ס מ' מיהו כ"ז לענין משעבדי אבל לגבי עצמו פשיט' דמהני הודא' אפי' בלא קנין עכ"ל:

רכ"ה. שם חילק בין יצא מידו באונס או לא מיהו כאן לא שייך חילוק זה דאף דאירע לו אונס הלא כל לוה שנעשה לו טובה בהלוא' חייב באונסים משא"כ במוכר תו אינו חייב במה שיצא מידו באונס. סמ"ע:

פרע. כתב הש"ך בכאן משמע דא"י לטעון פרעתי נגד עידי קנין ע"ש (ועיין בתשובת ח"צ סי' ק"ט):

איחרנוהו. בטור מפורש הטעם דחיישינן שלוה בניסן וקנה קרקע באייר ואיחרו וכתבו זמן ההלוא' מסיון ואח"כ מכר הקרקע שקנה באייר ואז טורף המלו' מלוקח שלא כדין דאילו הי' נכתב הזמן מניסן הי' ניכר שקנ' אחר זמן ההלוא' ולא הי' יכול לטרוף דקי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אין המלו' טורף מהלקוחות והשת' דנכתב זמנו מסיון אינו ניכר שקדמ' ההלוא' לקנין ואתי למטרף שלא כדין ומה"ט אם כתבו לו דאקני א"צ לכתוב השטר דאחרוהו כמ"ש בסי' מ"ג סי"ג ואפילו למ"ד דאקני ט"ס הוא כמ"ש בסי' קי"ב י"ל דמיירי שכתב בו מקצת אחריות דאז לא אמרי' דאקני ט"ס כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה עכ"ל הסמ"ע:

המלו'. כתב הסמ"ע דה"ה אם מתו שניהם המלו' והלו' וגם צד כ"ש הוא:

חולקין. והעיקר כסבר' הראשונ' שהוא דעת רוב הפוסקים וכן נוהגין ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ס"ד. ש"ך:

משלשים. תימה דע"כ ס"ל לי"ח אלו דבסתם הלוא' אינו נאמן תוך ל' לומר פרעתי וכ"כ הר"ן להדיא לסברתם דס"ל כן אבל למאי דקי"ל בס"ס ע"ח דבסתם הלוא' נאמן לומר פרעתי אפילו תוך ל' א"כ ה"ל להמחבר לכתוב כאן די"ח בסתם הלוא' אפילו תוך ל' אין כותבין ויש ליישב בדוחק וצ"ע עכ"ל הש"ך. ואפשר לומר דס"ל להמחבר מאחר דאיכ' תרתי לטיבות' תוך ל' וגם קנה בק"ס א"י לומר פרעתי אליבא דכ"ע:

וע"ל. ובא"ע סי' נ' ס"ו בהג"ה בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רנ"א ובשלטי גבורים פ' ח"ה דף ק"פ ע"א. ש"ך:

רשאים. משמע אפילו לזכרון דברים ומ"ש הב"י דזכרון דברים יכולים לכתוב לאו למימר' דתועיל כתיבתן לענין אם הלו' יכחישם אחר כך אע"פ שלא יעידו כן בב"ד דזה אינו דבתשובות הרא"ש מבואר דהלו' אינו מכחיש כתיבתן רק שאומר שלא צוה לכתוב אבל אם מכחיש כתיבתן פשיט' דאינו מועיל הכתיב' עד שיגידו בפה מטעמ' דמפיהם ולא מפי כתבם ומ"ש עוד הב"י דמקבלי עדות שקבלו עדות מעדים שהעידו שזה לוה בפניהם ואם בלא קנין ולא אמר כתבו אין לב"ד לכתוב עדות בשטר דכמעש' ב"ד דמי ותו לא מצי למטען פרעתי ע"כ נרא' דוק' שלא עשו פס"ד על העדות אבל אם דנו וחייבו ע"פ העדות ה"ל מעשה ב"ד ויכולים לעשותו כשטר גמור עכ"ל הש"ך:

חולקין. בנ"י כתב אע"ג דסתם קנין לכתיב' עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפוין והא דאמרינן אחריות ט"ס הוא היינו כשהתנ' אבל בב"מ לא כתב כן הנ"י וצ"ל דמ"ש כאן קאי אערב דדינו כן דאין לו הנא' מההלוא' משא"כ בלוה ומוכר דקבלו הנא' אמרינן דקבלו בכל ענין וע"ל סי' ס"א ס"ה עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דלענין דינא משמע מדברי הפוסקים דבכל ענין אמרי' אחריות ט"ס וסתם קנין לכתיבה עומד לכל דבר יש לו דין שטר ממש וע"ל סי' רל"ח ובתשובת רשד"ם סי' י"ח:

ולא. ר"ל שלא היו קבועים או לא שלחו לו כו' וכן מוכח לפרש כן בהרמב"ם ע"ש עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך ובט"ז:

שמא. דוק' בכה"ג שאינו מעלה על דעתו שאלו הג' כתבו וחתמו הודאתו ונתנו ביד זה שהוד' לו אבל כשתבעו ושלחו אחריו הוא יודע שיתנו לו כתוב וחתום ותו לא יפרע לו אא"כ ידרוש אחר השטר הודא' ויקחנו מידו מש"ה אינו נאמן אחר כך לומר שפרעו כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דלרוב הפוסקים גם בתבעו ושלחו אחריו ובכל מעשה ב"ד היינו דוק' כששואל לכתוב בפני הלו' משא"כ בלא שלחו אחריו א"י לכתוב אם לא כשמצוה הלו' כיון דלא הוי מעשה ב"ד וע"ל סי' ע"ט וכתב הנ"י דבמוד' ע"י תביע' בפני ג' ואמר הוו עלי דיינים ה"ז ב"ד גמור וכותבים לו שטר כו' ע"ש:

מכירים. כתב הסמ"ע אפילו להתו' והרא"ש דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וליכא למיחש שמא המלו' אינו לפנינו ולא יגיע השטר לידו עד אחר זמן אפ"ה צריך שיכירו המלו' כי שמא המלו' חייב לאיש אחר ומשנה שמו כדי לאפוקי חובו ממי שנתחייב לו ועוד דלא ניח' לאיש שיצא עליו קול שפלוני חייב לו אם אינו אמת ודוקא כשבאו שניהם לב"ד או להעדים משא"כ כשהלו' לבדו בא ואומר כתבו עלי שאני חייב לפלוני תו ליכ' למיחש שמא ישנה שם המלו' שאין אדם חוטא ולא לו וגם בהודא' כזו אין הקול יוצא שיש להמלו' ממון כך וכך כיון שההודא' נעשה שלא בפניו אמרי' דלמ' שלא להשביע הודה זה מש"ה כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' ועכ"פ צריכים להכיר הלו' דיש לחוש לקנוני' דמעלה שמו בשם אחר כדי להוציא מהאחר דמי הודאתו עכ"ל והש"ך כתב דכל מה שכתבו האחרונים בזה לא נתחוורו לו והעיקר נ"ל לדינ' כמ"ש המחבר בסי' מ"ט ס"ב ע"ש (ועיין בט"ז מ"ש בזה):

הן. ר"ל אע"ג דגם זה שהודה בב"ד מחשב כמלוה בשטר לענין לטרוף מלקוחות משום דמעשה ב"ד יש לו קול הנ"מ כשהלו' מודה או שידוע שלא פרע אבל כשטוען פרעתי נאמן עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך וז"ל נרא' מדבריו דאף במקום שיכול לטעון פרעתי ואין כותבין לו טורף מלקוחות וכ"כ עוד בסימן נ"א וס"ס ע' וסימן ע"ט סי"ב ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו בסי' ע"ט באריכות ע"ש וכתב עוד דהרמב"ם מפרש דוק' בא"ל הן דלא ה"ל אלא הודא' לבד דיכול לטעון פרעתי אבל הרב' פוסקים חולקים ע"ז והעיקר דכל מעשה ב"ד לא אמרי' כנכתב דמי וכשיצא ולא כתבו לו נאמן לומר פרעתי אם לא כששאל המלו' בפני הלו' שיכתבו לו דאז כנכתב דמי עכ"ל:

שנאמן. בד"מ כתב הטעם משום דמחזי כשקרא ע"ש ולפ"ז כשעדיין ודאי לא פרע משמע דס"ל דכותבין לו פס"ד ובפריש' הוכחתי דאפ"ה אין כותבין לו דשמ' יפרע לו ולאח"ז יתבע אותו וזה יטעון להד"ם ויוציא הפס"ד ויהיה מוחזק כפרן כמ"ש סברא זו בסי' ע"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין דבריו נכונים דא"כ לעולם לא יכתבו פס"ד ועוד דמוכח להדיא בש"ס פ"ק דב"מ דאם ידוע בודאי שלא פרע כותבין לו וכ"מ בכל הפוסקים וכ"כ הטור להדיא ואפשר דהסמ"ע מיירי כשאין מודיעים לנתבע דס"ד כיון דלהאי מ"ד נאמן לומר פרעתי יכתבו לו קמ"ל דלא משום חששא דכפרן ובש"ס ופוסקים מיירי שמודיעים לנתבע שאז כותבין ומ"מ אין דבריו מחוורין עכ"ל:

פרעתי. עיין בש"ך שמאריך בדין זה והביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר בזה ומסיק וכתב שמ"מ נ"ל עיקר כדעת המחבר שאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד ע"ש:

אמרו. בתשו' מיי' איתא דאם אמרו הדיינים שלא אמרו לו נאמן לומר פרעתי ומשמע אפי' שכת"י הדיינים מתקיימות בלא פיהם וי"ל מ"ש מאמנ' היה דברינו בסי' מ"ו סל"ז שאין העדים נאמנים כשכת"י יוצא ממקום אחר ונראה דדוקא בעדים שייך לומר כיון שהגיד כו' אבל ב"ד נאמנים. מכ"ש כאן דאין חוזרין ומגידין לגמרי. ש"ך:

ענין. הטעם מבואר במרדכי דפס"ד לא נכתב לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדיינים לכך לא חשש ליטלו מידו כשפרעו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נראה דהעיקר כסברא הראשונה ודלא כע"ש שכתב דנוהגין כי"ח ולא ידעתי מנ"ל הא ובכל המקומות שהייתי לא ראיתי נוהגין כן ונראה דגם הע"ש לא קאמר אלא במקום שאין הדיינים מודיעים ללוה שכתבו לכך נוהגין כן עכ"ל:

הודאה. ה"ה שטר הלואה דהא בהלואה גם כן א"י לכתוב עד שיאמר להם כתבו וחתמו. ש"ך:

לקוחות. אבל למגבי מיניה דהמודה עצמו גובין דלא חשדינן להו דמשקרי בעיקר הענין עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז וז"ל מיהו תמיה לי הא קי"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכ"פ המחבר בסי' כ"ח סי"א וא"כ לא הוי עדות כלל וצ"ע וצ"ל דס"ל להש"ך מאחר שנכתב שלא מדעת הלוה לא הוי שטר גמור ומקרי מפיהם כו' וכמ"ש בשמו בסק"א י"א ע"ש דאל"כ הא פסק המחבר בסי' כ"ח סי"ב דחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וק"ל:

שמשמע. כגון שכתבו וחד ליתוהי או ואמר לנו פלוני או שכתוב בו שנעשה בפני מומחה שהוא לא היה טועה לומר שב"ד בשנים טור עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נראה דאם האידנא יש מומחה לענין זה והא דחוששים שמא טעו דוקא בכה"ג דלא חתימי אלא ב' אבל היכא דאיכא ודאי ב"ד קי"ל דלב"ד טועין לא חיישינן וכן הוא בסי' מ"ו ס"ט ור"ס רנ"ה ע"ש ובתשובת ן' לב ס"א כלל כ' סי' ק"ו עכ"ל:

מוחה. דלא ניחא ליה להשביע נפשו בפרט בדבר שאינו שלו. סמ"ע:

אין. ז"ל הש"ך נראה כמ"ש הב"ח דהכא עיקר טעמא כיון ששקר הוא חיישינן שמא מערים המלוה כו' דשמא יפול מידם או יגבנו קודם שיבא ליד הלוה ע"כ וכתב הסמ"ע אפילו בא הלוה לפני עדים בלא המלוה וקנו מידו שחייב לזה כך וכך אפ"ה אם בא המלו' אח"כ לכתוב לו שטר שקנה זה לפניהם בכך אין שומעין לו דקנין כזה שלא בפני המלוה לא ניתן מסתמא להכתב וכל זה כשאומר גם וחתמוהו אבל בכתיב' לחוד אין קפידא וכן מוכח בב"י ע"ש עכ"ל:

בד"א. אמ"ש בריש הסעיף קאי דאפילו ללוה אין כותבין שטר אא"כ קנו מידו וזה דעת הרי"ף והרמב"ם אבל התוס' והרא"ש והטור חולקים וס"ל דעדיו בחתומיו זכין להמלו' משעת חתימה אפילו לא בא השטר לידו עד אחר זמן ורבינו ירוחם חילק בין דבר שאינו בידו כמו שטר הלוא' לא אמרי' עדיו בחתומיו כו' ובין דבר שהוא תחת ידו דזכה משעת החתימ' וע"ל סי' ס"ה סי"ג ותימא על הרמ"א שהשמיט זה ולא הזכירו כלל ואפשר שטעמו משום דהנ"י כתב דהרב' גדולים פסקו כהרי"ף וע"ל סי' מ"ג סט"ו וסי' מ"ט ס"ז וסי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע וגם הש"ך האריך להשיג על הרמ"א בזה וכתב דפשיטא דבשובר וכיוצא בו מצי המוחזק לומר קים לי כדעת החולקים על הרי"ף אבל אם לא הגיע השובר לידו אח"כ כגון שנאבד אחר שנמצא וכה"ג נרא' דלכ"ע לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וה"ה בכל כה"ג וכ"פ הרמב"ן בס' המלחמות דבעינן דוקא דמטא לידיה לבסוף עכ"ל:

ויתן. כ"כ הרמב"ם אבל התו' כתבו דאליבא דכ"ע אם המלו' עמו לפני העדים תו לא חיישינן דודאי ימסרנו לידו מיד עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ולא ידעתי היכן כתבו התוס' כן (* א"ה באמת שבפרישה מראה מקום לתוספות גיטין פ"ב דף י"ז ע"ב וכוונתו לד"ה עד שעת נתינה כו' אמנם לדעתי החלושה אין משם ראיה כלל דלא כתבו שם התוס' אלא דא"צ להביא ראי' אימת מטא שטרא לידיה דכיון דאין כותבין שטר אא"כ המלו' שם אמרינן מסתמא נעשה כהוגן ונמסר לו מיד ואין ה"נ דהעדים צריכים לידע שנמסר השטר בפניהם ע' שם בתוס' וק"ל):

וכתבו. כתב הרשב"א דאין קפידא לכתוב בשטר כתבנו ונתננו השטר לידו אע"פ שנתנוהו ליד שלוחו דידו היינו רשותו. סמ"ע:

הלוה. ואז זכה בו המלו' משעת הקנין לכ"ע וע' בבעה"ת סוף שער נ"ב. ש"ך:

זכה. כתב הש"ך דצ"ע דהמעיין היטב בבעה"ת שם יראה דמיירי במחייב עצמו לשנים בסתם ולא אמר לעדים כלום ומסרו העדים השטר לאחד מהם וגם בזה נסתפק שם אבל אם החייב בעצמו מסרו לאחד מהם משמע דלא זכה בו אלא זה שנמסר לידו אבל האחר מנין יזכה ואולי גם הטור מיירי דמסרו לזה באופן שיזכה ג"כ לחבירו בחלקו וצ"ע עכ"ל:

שטר. כי הקנין שלו אינו כלום. ש"ך:

לחזור. ז"ל הע"ש ונרא' שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי ע"ש ודברי טעם הן עכ"ל סמ"ע וכתב הש"ך דהר"י ן' מיג"ש והרמב"ן חולקים על דין זה והמחבר הביא דבריהם בס"ס רל"ח. וק"ק למה סתם כאן ונרא' דדין זה הוי ספיקא דדינא והמוחזק יוכל לומר קים לי כהרמב"ן וסייעתו וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' ר' וסי' רי"ג ע"ש. עוד נחלקו גדולים עם המבי"ט שם במי שמכר צמר לחבירו וכתב לו שטר על סך דמי המכיר' ומת הלה שלקחו ותפס ב"ח של הלוקח הצמר מרשות המוכר שכתב המבי"ט דאפילו הרשב"א מודה במטלטלים והחולקים כתבו דאפילו הרמב"ן מודה במטלטלים ע"ש באריכות ונ"ל כהחולקין וא"כ אותו ב"ח של הלוקח שלא כדין תפס עוד נרא' עיקר דכשמת הלו' יכול המלו' לחזור בו אף להרמב"ן וכן כשנודע בינתים שיגיע להמלו' איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה"ג ומן הסברא נרא' כן דמסתמא אדעתא דהכי לא נתרצ' זה כו' ע"ש וכתב עוד בשם מ"ב דאפילו בא השטר ליד המלו' כ"ז שלא נתן המעות יכול לחזור כו' וע' בטור וב"י עכ"ל:

עיסקא. מחצי הריוח יתן ליד המלו' אפ"ה צריך המקבל ליתן כל שכר הכתיב'. סמ"ע:

נותן. כ"כ בד"מ בשם נ"י ושכן משמע בהרב המגיד ובאמת ליתא כן בנ"י ובה"ה דשם קאי אשובר כו' מיהו דין זה אמת מסברא וע"ל סי' נ"ד ס"א עכ"ל הש"ך:

או שהודה. סנה' ך"ט א' וע' רש"י שם ב' ד"ה ואם לאו ובב"ב מ':

ואינו. ב"ב קע"ו א':

והמלוה. שם קע"ה: (ליקוט) ע' ש"ך סק"ב ועיקר המחלוקת הוא פלוגתת רי"ף ותוס' בפי' דגמ' דבסוף ב"ב אר"פ הלכתא כו' משום נעילת דלת ובקדושין י"ג ב' קאמר משום דשיעבודא דאוריית' ותי' הרי"ף דה"ק בב"ב שם דמשום נעילת דלת אוקמוה אדאוריית' ותוס' בקדושין תי' דשם בקדושין קאמר אמלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין כו' וע' תוס' דב"ק ח' א' ד"ה כולן כו' והוצרכו לכ"ז לשיטתם דר"פ אמר אף במלוה הכתובה בתורה אבל לפי' הרי"ף י"ל אף למ"ד לאו ככתובה בשטר דמי משום דשיעבוד' דאוריי' ור"פ ל"ק אלא במלוה דל"ל קלא משא"כ בנזקין וכמ"ש תוס' שם י"ד ב' ד"ה ש"מ כו' ומפר"ת כו' וקשה למ"ד כו' ר"ל לרב ושמואל כו' אבל לר"פ ל"ק לפי' תוס' הנ"ל וכן תי' הרשב"א על קו' תוס' הנ"ל ח' א' בד"ה הנ"ל וי"ל כגון שעמד בדין א"נ י"ל דנזקין גובין אפי' ממשועבדין למ"ד שעבודא ואנן קי"ל הכי ועוד נ"ל ראיה ממ"ש בפ' המניח (בבא קמא ל"ג ב)' כיון דאי"ל קלא כו' ור"ל כמ"ש תוס' הנ"ל י"ד ב' ומפר"ת כו' וס"ל לרשב"א כשיטת הרי"ף וכ"כ המ"מ בפי"ע מה' מלוה בשם י"מ וכ"מ בש"ע סי' קי"ט ס"ג וגובה ניזק כו' ועסמ"ע וש"ך שם ואע"ג דקי"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי כמ"ש בי"ד סי' ש"ה סט"ז ואפ"ה גובה ניזק ומ' אפי' לא עמד בדין וע"כ צ"ל כתי' הרשב"א ומ"מ דשעבוד' דאוריית' וכ"פ בסי' צ"ז סכ"ד ובסי' ק"ד סי"ג ועבה"ג שם ושם וכמ"ש הרשב"א סי' תתקי"ד ומ"ש בסי' ס"ד סל"ה המוחל כו' משום דדינ' דגרמי מדרבנן כמ"ש בסי' שפ"ו וכמ"ש בש"ך שם ואף לרמב"ן דס"ל דמדאוריי' מ"מ ל"ל קלא כנ"ל דוקא נזקין די"ל קול וכמ"ש ר"פ במלוה לפי' הרי"ף ועש"ך בסי' ס"ו שם ועתוס' דב"ק י"ב א' ד"ה אנא כו' וכשיטתם וכ"כ הרא"ש שם ובפ' הגוזל אבל בסוף ב"ב העתיק לשון הרי"ף כדרכו ועש"ך אבל בש"ע בכל המקומות הנ"ל פ' שהוא דאוריית' (ע"כ):

ואם יש. כתובות ק"ב ב': (ליקוט) ואם יש כו'. מהא דשטרי אקנייאת' וכפי' ר"ח שם דבהלואה מיירי וכמ"ש הרא"ש שם והג"א דלא כרשב"ם וכן הסכימו כל הפוסקים ומהא שטר אקניית' דב"מ י"ג א' וכפי' הרי"ף וש"פ שם (ע"כ):

(ליקוט) וע"ל ר"ס רכ"ה כו'. ר"ל כמש"ש ואפי' לא פי' דלא כנ"י שכ' והא דאמרי' אחריות ט"ס הוא היינו כשהתנה והביאו סמ"ע ס"ק ט"ז ודברי סמ"ע כאן סק"ה תמוהין דמה ענין קרקע ומטלטלין כאן (ע"כ):

המלוה סנה' שם:

עד שיאמר. ב"ב מ"א:

ותנו לו. כמ"ש בכתובות שם והבו ליה כו':

(ליקוט) וי"א כו'. מדל"ק בסנה' שם רק כתבו אלא דוקא בכתובה וכיוצא. וס' הראשונה דייק מדקאמר הבו ליה ול"ק לה אבל רש"י נזהר מזה וכ' כגון מתנת קרקע וע' ר"ן שם. אבל במ"ש בתחלה וחתמו ותנו לו ל"פ הי"א שכ"כ ג"כ בסנה' שם ההוא אודית' כו' (ע"כ):

(ליקוט) בד"א כו'. שם ושם (ע"כ):

(ליקוט) שסתם כו'. ב"ב שם (ע"כ):

(ליקוט) או יכתבו כו'. מפני שלא כ' בו דאקנה כמש"ל סי' מ"ג סי"ב (ע"כ): (ליקוט) או יכתבו כו'. ע' סמ"ע סק"ו וכ"ה בגמ' דב"ב קע"א ב' (ע"כ):

ואפי'. דדוק' במתנת ש"מ אין כותבין לאחר מיתה. ב"ב קנ"ב: (ליקוט) ואפי' מת הלוה כו'. דוקא בש"מ אמרי' דאין שטר כו' משא"כ כאן דהקנין היה מחיים (ע"כ):

אפי' קבע. דבלא"ה אף בלא קנין. ב"ב ה' א' ובכתובות ך"ב ש"מ האי סהדות' כו' אפי' טובא נמי:

(ליקוט) וכן כו'. ממ"ש האי סהדות' כו' ולא היא כו' (ע"כ):

ויש חולקין. דפליגי על רב האי וחוזר הדין לשאר מלוה ע"פ שדוקא בתוך הזמן לא חיישי' לפרעון וראיה מב"מ י"ז א' בין צא תן כו' ואמר פרעתי נאמן אע"ג דגבי ממשעבדי וע' רי"ף שם. רמב"ן בשם מקצת גאונים: (ליקוט) וי"ח כו'. וראייתו ממצא שט"ח דחיישי' לפרעון וממ"ש בב"מ י"ז בין צא תן כו' דחי' שי' לפרעון אע"ג דגבינן ממשעבדי כמ"ש הרי"ף שם וס' הראשונה ס"ל דמצא שאני דאפי' בתוך זמנו חיישי' דאיתרע כמ"ש בס"ס מ"א ומצא תן ג"כ אין ראיה דשם לא אסיק אדעתיה ומסתמ' עושה כמה שצוהו ב"ד משא"כ בקנין דסתם קנין כו' ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה כמ"ש בב"ב קע"א ב' (ע"כ):

דאי משך. לסברתם דשוה לקובע זמן ועסי' ע"ח ס"ח וצ"ע וער"ן. (ליקוט) דאי משך כו'. הרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל דשלשים יום הוא כמו קובע זמן כמ"ש בחידושיו וכ"כ הר"ן ועס"ס ע"ח ועש"ך (ע"כ):

וכל שלא. סנה' שם ההיא אודית' כו':

מיהו י"א. עתוס' כתובות שם ד"ה ור"י: (ליקוט) וכל שלא כו' מיהו כו' הל' מגומגם דהוא חולק על ס' הראשונה ופליגי בשני התי' של תוס' דכתובות כ"ב ד"ה ורי"א אומר כו' וי"ל דלא חשיב שטר אלא כו' ועוד אור"י דלא בעינן כו' (ע"כ): (ליקוט) וכל שלא כו' עתוס' דפ"ג דב"ב מ"א ד"ה מחאה כו' ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וכל כו'. ובתוס' דב"ב שם ד"ה מחאה כ' כס' ראשונה לפי מה דקי"ל כרש"י כמ"ש בסי' כ"ח אבל ביבמות כ"ט ב' כ' כס' אחרונה (ע"כ):

(ליקוט) אם הלוה כו'. ערשב"ם בב"ב ע"ז א' ד"ה חוזר כו' ואע"ג כו' (ע"כ):

ואפי' קנו. ב"ב ג' א':

ואם יאמר המלוה כיון. ב"ק ק"ג א' וזוזי בכדי לא שדינא כו':

שהולך לפני. שם דקע"א א': (ליקוט) הולך לפני ב"ד כו'. משום הפסדו ועתוס' דר"פ אע"פ א' סד"ה חוזר וקשה כו' וכן בנמחק וע' ד"ה כתובו (ע"כ) .

וי"א. שם קי"ד א': (ליקוט) וי"א שאפי' כו'. כמ"ש תוס' דדוק' במתנה או מכר וכ"כ הרשב"א דמתנה לבד יכול לחזור ולא במוכר ולוה וע' בתוס' דב"ב שם ובר"פ אע"פ סברות חלוקות בזה (ע"כ):

יש מי שאומר. שם קס"ו ואין כותבין למלוה. והקשה פשיט' ותירץ בכה"ג: (ליקוט) יש מי שאומר דלא כו'. מהא דאין כותבין למלוה כו' ושם ע"כ בקנין איירי כמ"ש בב"מ י"ג א' וע"כ בכה"ג איירי ועמש"ש (ע"כ):

ויש. עסי"ג ואפי' אומר המלוה כו': (ליקוט) יש מי שאומר כו'. דהא מתני' ע"כ בקנין איירי כמ"ש בפ"ק דב"מ וע"כ סיפא ואין כותבין כו' ג"כ בקנין איירי דאל"כ אף ללוה אין כותבין אבל המ"מ נזהר מזה וכמ"ש בסי"ג ואם יבא הלוה להקנות והיינו הקנין ומ"מ פי' הרמב"ן מרווח יותר והא דכותבין ללוה משום שא"ל כתובו דודאי קנין שלא בפניו מהני לכ"ד רק לסתם כו' ועסי"ג בהג"ה (ע"כ):

העדים. ב"ב קיג ב' שלשה שנכנסו וכו' וערשב"ם שם:

אבל. ב"ב קע"א א' עדים שעשו כו' וכ"ש שלא צוום:

אבל אם העידו. שבועות לד ב':

אבל באומר. ב"מ י"ג א' דחיישי' לפרעון ושם י"ז ב' דילמ' במקום כו' לא גביא אע"ג דהטוען אחר כו':

ואפי'. שם ז' ב' לדידכו אודו כו':

אבל. ב"ב ה' א':

והעידו. עתוס' שם:

כל שכתבו. מהא דאודית' סנה' כט ב' כנ"ל:

(ליקוט) אין לו כו'. לכאורה מ' כס' אחרונה בס"ג בהג"ה אבל א"א לומר כן דא"כ דברי הרשב"א סתרי אהדדי אלא ל"ד ועכה"ג (ע"כ):

(ליקוט) כל כו'. דקיי"ל כמר בר"א בר ממפיך וחיוורי כשיטת ר"ח וכ"כ הרי"ף ורא"ש וש"פ (ע"כ):

(ליקוט) אם לא כו'. ר"ל כל שחסר מאלו ב' דברים (ע"כ):

(ליקוט) ולא כו'. ר"ל או לא כו':

מעצמם. לרבות': (ליקוט) יושבים מעצמם. מלשונו מ' דוקא אבל לפי סוגיא דשם מ' להיפך וצ"ל דל"ד (ע"כ):

אפי' לא אמר אתם עידי. כמ"ש בסי' פ"א דבפני ב"ד א"צ אתם עדים:

והוא שיהיו. ע"ל סי' מ"ט ס"ב וצ"ע דמעשה ב"ד כקנין דמי ועסמ"ע וש"ך: (ליקוט) והוא שיהיו כו' הרמב"ם אזיל לשיטתו אבל ש"פ חולקים עליו כמ"ש בסי' מ"ט ס"ב וע' בה"ג שם ועש"ך (ע"כ):

ואפי' הם. כ"ש מהלוא' בעין שמא נאנסו:

בד"א. ערי"ף בב"מ שם:

כשלא קבל. כ"מ הרמב"ם מ"ש הרי"ף שם דלא צאית דינא: (ליקוט) בד"א כו'. עש"ך ס"ק י"ח וס"ק כ"ג וס"ק כ"ח וכ' שש"פ חולקים על הרמב"ם ואין דבריו נכונים שלפ"ד דבפס"ד אפי' לא נכתב כמלוה בשטר א"כ דברי ש"ע בס"י אם יש כו' סותר לדברי הרמב"ם כאן וכמ"ש בהג"ה כאן ואפי' למ"ד כו' מה ענין פס"ד לכאן דכאן שטר הודאה היא ועוד דסוגי' דב"מ שם דאמר צא תן לו כו' דאוקים הרמב"ם בהודאה וחילוק דצא כו' בכפרן פי' הרמב"ם בנתחייב ע"פ ב"ד כמ"ש בסי' עט סי"ג וביותר קשה דא"כ למה כ' שנאמן לומר פרעתי ואינו נאמן הא מעשה ב"ד הוא ועוד הא כ' בפירוש שהודאה ועדות בב"ד שוין כמש"ש סי"ב הודאה בב"ד או כו' והוא מעשה ב"ד וכמ"ש המ"מ דדברי הרמב"ם הם לקוחים מדברי הרי"ף בב"מ שם אינו נראה דרי"ף כ' דלא צאית דינא וכמ"ש הראב"ד וכמש"ש סי"ד בד"א כו' ועוד שלא הזכיר התי' הראשון של הרי"ף שחילק בין משעבדי לפרעתי. אלא נראין דברי לח"מ שדבריו לקוחין מסנה' ך"ט ב' דבהודאה כותבין ובב"מ שם אמר דאין כותבין וחילק כמ"ש בסנה' שם דדוקא בשלחו כו' וס"ל להרמב"ם דהודאה בב"ד ונתחייב בב"ד שוין דבשלחו כו' אז כמלוה בשטר דמי אע"ג שלא כתב לו כמ"ש כאן וסי' ע"ט סי"ב הודאה כו' כמלוה בשטר כו' בד"א כו' ולכן כותבין לו הודאה או פס"ד אפי' כשיצא מב"ד וחזר אבל לא שלחו אחריו כו' אינו כמלוה בשטר ואין כותבין כשיצא וחזר אבל בעודם בב"ד לעולם כותבין ואין חוששין שמא יתן כו' דהא בפני הלוה כתבוהו וה"ל ליקח שטרו וז"ש כאן ושם ויצא ואמר כו' לפיכך אם חזר כו' וכן בס"ז כל כו' אם בא אח"כ כו' אבל בעודם בב"ד לעולם כותבין ואז אין נאמן לומר פרעתי בעוד הפס"ד בידו וכה"ג הוא מ"ש בס"י אם יש כו' דהיינו בלא שלחו ומ"ש בש"ך ס"ק י"ח כ' הנ"י פז"ב כו' הנ"י חולק בזה על הרמב"ם דבהודאה בלא שלחי אפי' עודם בב"ד לא כתבינן דכעדים דמי ולא כתבינן בדלא א"ל כתבו אבל בשאר דברים שוה להרמב"ם ובזה ניחא מ"ש בש"ע ס"י אם יש כו' וכמ"ש הרמ"א כאן ואפי' למ"ד כו' שאין חילוק בין פס"ד להודאה. ומ"ש הרמב"ם בד"א כו' לפיכך כו' ממ"ש בב"מ שם בין כו' ובסנה' שם אמר דבהודה לפני שלשה כותבין ולדידיה אין חילוק בין פס"ד להודאה ותי' דבכה"ג וכמש"ש בסנה' ומ"ש הוא כמלוה כו' ממ"ש בב"ב מ"א אי כמעשה ב"ד כו' ובגיטין י"ח א' מה מעשה ב"ד כו'. ומ"ש אם חזר כו' וכן בס"ז אם בא אח"כ הא בעודו בב"ד לעולם כותבין ממ"ש בב"מ שם בא ואמר כו' אבל נ"י מפרש דוקא בפס"ד כנ"ל. אבל קו' הרי"ף מפ' הרמב"ם כתי' ראשון של הרי"ף וכמ"ש בסי' שע"ב ס"א וכן הרא"ש לא הזכיר אלא תי' הראשון ואף שלדינ' מודה כמ"ש בפ"ק דב"ב סוף ס"ט א"נ כגון שעמד כו' וכמ"ש בס"ס ע"ט (ע"כ):

(ליקוט) אבל שנים כו' ואמר פרעתי כו'. אבל לגבות ממשעבדי לעולם גובה. טור והוא מדברי הרי"ף ורא"ש שהקשו ממש"ש כגון שעמד בדין וכנ"ל. סמ"ע וש"ך. אבל אין מוכרח דהם ל"ק אלא בפס"ד אלא שהרמב"ם משוה להו להדדי. ועוד כתב סמ"ע מיהו כו' וט"ז וש"ך חולקין במודה משום קנוניא וכמ"ש בב"ב קכ"ח ב' וכ"ה ברי"ף שם כדבריהם אבל ברא"ש וטור כתב כדברי סמ"ע ועש"ך (ע"כ):

(ליקוט) הן. ל"ד כנ"ל דלא כש"ך (ע"כ):

(ליקוט) אם חזר. דוקא כנ"ל (ע"כ):

כתבו לי הודאתי. כפי' הרי"ף:

(ליקוט) שמא פרעו. ואפי' ידוע שמא יפרע כמ"ש בס"ז שמא יתן כו'. סמ"ע וש"ך. אלא דנ"ל לדברי הג"מ והרב בס"י דאם מודיעין אח"כ כותבין ונותנין משא"כ כה"ג (ע"כ):

אם יש. ב"מ שם הטוען כו' כפי' הגאונים ומפי' הרי"ף הנ"ל: (ליקוט) אם יש כו'. כמש"ש הטוען אחר מעשה ב"ד כו' ופי' הגאונים פס"ד וכ"ה בירו' פ' בתר' דשביעית וכל מעשה ב"ד אלו גזרי דינין (ע"כ): (ליקוט) אם יש כו'. ממ"ש בפ' ג"פ כל טירפא כו' וטירפא היינו פס"ד. מרדכי פ"ק דב"מ סי' שי"ח (ע"כ):

(ליקוט) ואם זה כו'. עכה"ג שחולקין ע"ז (ע"כ):

(ליקוט) והדיינים כו'. דדוקא בקנין דסתמ' לכתיבה עומד משא"כ פס"ד דאינו סתמ' לכתיבה לכך ואם לא א"ל כו' (ע"כ): (ליקוט) והדיינים כו' ואם כו'. כנ"ל ס"ז שאין כותבין עד ששלחו כו' והטעם כמ"ש סמ"ע שם ס"ק י"ט שאינו מעלה ע"ד שיכתבו לו ע"ש (ע"כ): (ליקוט) והדיינים כו' ואם לא כו'. כנ"ל ס"ט דלכך ביצא וחזר אין כותבין אלא דהג"מ ס"ל דוקא כשלא א"ל לנתבע (ע"כ):

(ליקוט) ואם שכחו כו'. דאפי' בעדים אמרי' חזקה אין העדים כו' (ע"כ):

ויש. שמפרשי' הטוען כו' כפרש"י והרי"ף הנ"ל מפרשין כמ"ש רמ"א בס' שקדם: (ליקוט) וי"ח כו'. ממ"ש בתוספת' ריש ב"מ המוצא גיזרין ופרוזבולין יחזיר והטעם משום דיוכל הלוה לומר פרעתי שם סי' שכ"א (ע"כ):

וי"א שהסופרים. כ"מ בגמ' שם:

(ליקוט) לענין טריפת כו'. ולס' ראשונה דס"ג בהגה אפי' מיניה דהוי מפי כתבם וליכא העדאת עדים כלל והעיקר כסבר' ראשונה שם וכ"פ ש"ך (ע"כ): (ליקוט) לענין טריפת כו'. וה"ה לענין פרעתי. ש"ך ס"ק ל"ג אלא דלא יוכל לכפור ולומר להד"מ. הג"א שם והיינו כס' האחרונה שבס"ג בהג"ה וכן בסי"ב ולפיכך כו' דין שטר ועס"ו (ע"כ):

שמשמע. כפי' הרי"ף שם וא"ל פלניא וכ"כ רש"י בכתובות ך"ב א' בשם י"מ: (ליקוט) שמשמע מתוכן כו'. כפי' הרי"ף ועסי' ג' סי"ב אבל לשיטת רש"י ה"ה כשמומחה היה שם ועש"ך (ע"כ)

מיהו אם. כנ"ל ס"ד מהא דב"ב ע"ז וה"ה כאן סנה' ך"ט ב' אדם עשוי שלא כו':

ואפי' אומר. כתי' המ"מ על קו' הנ"ל דס"ד:

(ליקוט) ואם יבא הלוה להקנות כו'. דע"כ בשטר קנין איירי כמ"ש בב"מ י"ג א' (ע"כ):

בד"א. כפי' הרי"ף: (ליקוט) בד"א כו'. דלא כאביי דרבא פליג עליה שם כ"א וכן אי גריס רבה אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן שם ל"ה ב' פליגי עליה רבה ורבא רי"ף אבל הרא"ש סתר ראיותיו דמאביי ורבא ואילך הל' כבתראי ושם ל"ה אין מוכח דרבא פליג בזה וכ' דתוס' פ' כאביי כנ"ל וגם מדדחיק שם לאוקמי מילתיה דשמואל כאביי וכ"כ תוס' בכתובות צ"ד ב' ד"ה כתב כו'. וכ' הרא"ש שם דמהרי"ף נראה דהא דלא אמרי' לאביי עדיו כו' אלא בדמטא לידיה דוקא בדבר שאינו תחת ידו אבל בשובר וכיוצ' א"צ ועוד במכר ומתנה לא אמרי' עדיו בחתומיו כו' ואם מכר לאחר קודם מסירה קנה ובזה מתורץ קו' תוס' דכתובות הנ"ל ותימא כו' אבל בשם רש"י כ' דחולק עכ"ז ואין חילוק בין שובר והלואה ומכר ומתנה וכן הכריע הש"ך ועברא"ש שם ס"פ (ע"כ): (ליקוט) בד"א כו'. דלא כאביי דרבא פליג עליה שם כ"א והל' כרבא וכן רב אסי שם י"ג א' וכן ר' אבא בר ממל שם י"ט ועתוס' שם ד"ה בריית' כו' וכן רבה שם ל"ה ב' לגי' שלנו ועתוס' שם ובכתובות ק"ד ב' אבל תוס' והרא"ש פ' כאביי וע' ברא"ש פ"ק דב"מ סמ"ט (ע"כ):

או שכ'. כפירש"י: (ליקוט) או שכתב כו'. ע' רש"י שם ד"ה בשטרי הקנאה כו'. וריב"ש סי' קס"א פי' דברי רש"י כדברי הרי"ף ומ"ש רש"י שמקנה כו' הוא טעם לדבר למה מותר בשטר הקנאה דאל"כ ק' על רש"י דמה ענין מלוה ולוה כאן הלא שטר חיוב הוא אבל הרא"ש פי' כפשוטו שמתנה כו' אלא דהמשמעות הוא דוקא בין לא ילוה כלל דוקא אבל הר"ן בפ"ב דכתובות הקש' דא"כ למה אמרו שם באמנה משום דעולה כו' ר"ל שמא יתבע ללוה ול"ק משום מוקדם אלא דאף אם אומר מעכשיו אם ילוה אח"כ כו' והן דברי הרב כאן ובזה מתורץ ג"כ קו' ריב"ש הנ"ל (ע"כ):

אפי' מסר. ב"מ י"ט אימת מטא שט"ח כו' דכ"ז שלא נכתב השטר ונמסר אין נתינת המעות מועיל דמלוה ע"פ הוא: (ליקוט) אפי' מסר כו'. ב"מ י"ט א' וב"ב קס"ז ב' וחתמנו ונתננו כו' וערשב"ם שם אלא די"ל דוקא שם ושם דנפל איתרע ועסמ"ע ס"ק מ"א (ע"כ):

אמר קנו. כתובות נ"ה א' כתבו וחתמו יהבו ליה קנו מיניה כו': (ליקוט) אמר קנו ממני כו'. ב"ב קל"ה ב' מי שמת ונמצא דייתיקי כו' ופי' ר"ח ורי"ף ורמב"ם וכל הגאונים בקנין ושם זיכה לו ע"י אחר וזהו ב' החילוקים שבכאן וכ"פ ר"ח בב"מ י"ג א' ה"מ היכא דמטא לידיה אפי' בשטרי הקנאה לרב אסי ועסי' ס"ה סי"ד ובבה"ג שם אבל רש"י שם חולק וע"ש ד"ה הניחא כו' וצ"ע וכן משמע שם דאמרי' שם ואלא הא כו' בשלמא לרב אסי כו' ולא אמרי' שם ג"כ אקושי' ממתני' דמצא דייתיקי בשלמא לרב אסי כו' וכ"פ רי"ף בפ"ד אחין גבי לינחיה גבי עדים כו' דכ"ז שהשטר ביד העדים לא זכה בה וא"א כמי שנחקרה עדותם כו' ע"ש ועסה"ת שנ"ב ח"א וח"ד (ע"כ):

(ליקוט) וכתבו. דוקא כמ"ש בש"ע ס"ד סמ"ע וש"ך (ע"כ):

ואין נותנין. ב"מ י"ג ב' בזמן שהלוה מודה כו' אין הלוה כו' דלעולם אין נותנין ליד הלוה:

אבל אם. ב"ב קנ"ב שמא לא גמר כו' וה"ה כאן:

חייב. דזכין לאדם כו': (ליקוט) חייב עצמו כו'. מתני' בב"ב שם זיכה לו ע"י אחר כו' ובקנין מיירי כנ"ל ומיירי ג"כ שלא ידע הזוכה דקתני רישא ונמצא כו' (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' מת כו'. גטין ספ"א י"ד ב' תני חדא כו' לימא בהא כו' לימא הולך כזכי תנאי כו' וי"א הולך כזכי דמי כו' ע"ש כל הסוגי' ש"מ דבזכי לכ"ע יתן ליורשיו (ע"כ):

עדים. סנה' שם וכתובות י"ח ב':

לוה. מהא דכותבין ללוה אע"פ כו': (ליקוט) לוה כו'. עס"ס רל"ח שרי"מ ורמב"ן חולקים ע"ז (ע"כ):

אפי' נתברר. מהא דקדושין:

אבל אמר. דמשכין דין מכר ועתוס' דב"מ מ"ח א' ד"ה והא כו':

ואם המלוה. דמקבל הנאה וכנ"ל: (ליקוט) ואם המלוה כו'. שם לא כ' אלא אשובר ולמד הרב ממנה דה"ה לשטר (ע"כ): (ליקוט) ואם המלוה כו'. עש"ך ס"ק נ"א דשם כ' אשובר שנאבד השטר וכ"פ בהג"א שם ד"ה וגם כו' (ע"כ):