דין ניזק נשבע ונוטל - שולחן ערוך חושן משפט סימן שפ״ח

ממון חבירו כו'. לשון הטור כמו שהנגזל נשבע ונוטל כו' ועיין בסי' צ' סי"ו ובדברי המחב' שם שכ' שם ג"כ שהניזק נשבע ונוטל:

ארנקי בשק כו'. נראה דצ"ל הג"ה זו מקומה כאן שכ' וכיוצא בזה כו' ודלא כמ"ש בס"י ודו"ק:

אבל אם אין דרכם להניח בכלי זה כו'. בגמ' הוא איבעי' דלא איפשט' ז"ל מי מנחי מעות בכלי כזה או לא ופירשו הרמב"ם והטור והמחבר דאפי' אי ודאי אין דרך אדם להניח שם מבעיא ליה אי אזלינן בתר דרך בני אדם ופטור וה"ק מי מנחי בתמיה וכיון דאין דרך להניח שם והיה הסל מחופה פי' מכוסה דלא ראוהו פטור דלא עלתה על דעת המזיק שיש שם מעות או נימ' דנאמן הניזק בשבועה שהניח שם מעות וחייב המזיק משום דמאי הוה לזה להכלי להשליכו במים ופסק הרמב"ם בזה דהמע"ה ואם תפס אין מוציאין מידו וכמ"ש המחב' והרא"ש ס"ל כיון דספיק' דדינא הוא לא מהני ביה תפיסה והו' דעת החולקים דכ' מוהר"ם בסמוך דין מוסר:

מהיפה שבנכסיו. בטור כתב כדין מזיק וכ"כ בסימן שפ"ה דהיינו דוקא כשמשלם מקרקעות אבל כשמשלם ממטלטלים אפי' בסובין הרשות בידו:

אלא הרגיל בלבד פי' דיבר לאנס דממונו של זה במקום פלוני הוא:

הבעל אוכל פירות כל ימי חייה. נ"ע מ"ש מחבלה באחרים דכ' הטור ומור"ם לקמן בס"ס תכ"ד וכתבו ג"כ המחב' בחבלה בבעלה דצריכ' למוכרן בטובת הנאה ולשלם ממנו דמי החבלה ואפשר דבמסירה דלא הזיקה בידים הקילו דשם קנס עליו גם מה"ט במת קודם שעמד בדין אמרי' בסמוך דאין היורשים חייבים לשלם בעדו אבל במידי דאינו קנס כגון הלואה ושאלה וגניבה וחבלה ונשאת מוכח ל' סי' תכ"ד דאם יש לה בכ"מ או נצ"ב או תוספת כתובה על כתובה דאורייתא דמחוייב' היא למכר' בטובת הנאה ולשלמם וכן כתבתי ל' בס"ס שמ"ו ע"ש ובדרישה שם הארכתי ומ"ש "המרדכי דהא דאמרו דנשים ועבדים שחבלו באחרים פגיעתן רעה דעכ"פ משמתינן ומלקינן אותן דאל"כ כל אשה ועבד יחבלו ויסמכו על זה כו' ע"ש אפשר דלא כ"כ כ"א כשלית לה נ"מ:

לענין זה רק כיורש. פי' אע"ג דבעלמא הבעל מחשב כלוקח ראשון ה"מ גבי לקוחות דאינהו אפסידו אנפשיהו דלא ה"ל ללקח' מידה כיון דידעו שיש לה בעל משא"כ בזה דאיהי גרמה להן היזק זה:

ה"ג והראה לו שלו ושל חבירו חייב כ"כ בטור בסי' זה ובסי' שע"ה ס"ה ע"ש:

כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין כו' האי כיצד לאו אדסמיך לי' קאי אלא אמ"ש לפניו וללמדינו דבכה"ג אף שלא נשא ונתן ביד כיון שמסרו בלא אונס יסורין חייב לשלם לו הזיקו ושם ברמב"ם כתב אחר זה ז"ל אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או עד שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו כו' והמחבר תפס סוף דברי הרמב"ם כמ"ש בסעיף שאחר זה ז"ל אנסו המלך כו' וממ"ש ריש דברי הרמב"ם נלמד דל"ד קאמר דפטור כשאנסו להראות ממון חבירו "שברח "מלפניו אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך האנסין הוא לאנוס להראות לו ממון של אחרים סתם אם לא שיש לו טענה על א' מהן כגון "שברח "מלפניו שאז דרכו לפרטו בשמו ומאנס לו עד שיראה לו ממונו דאותו פלוני וק"ל:

הי' רואה נזק בא עליו כו'. שם בנ"י סיים וכ' דאם כבר בא עליו אסור לסלקו ממנו בשגורם בזה היזק לחבירו:

אנסו המלך למוסר זה כו' אבל אם אין לאותו איש ממון ואנס לזה שיראהו להאיש ורצונו לתופסו עד שיפדנו הקהל או קרוביו וזה הנאנס הי' יכול לפטור נפשו ג"כ מהאנס מיסורים אם היה רוצה ליתן להאנס ממון כזה נראה דאסור לגרום היזק לקהל או יחידים קרוביו:

והראה לו מפני האונס ה"ז פטור. יש לדקדק מלשון הרמב"ם והמחבר מדכתבו לשון "פטור ולא כתבו "דמותר להראותו כיון דנאנס ע"ז די"ל דלכתחל' לא יראהו אלא שאם הראהו פטור מהתשלומין:

אע"ג שהמלך אנסו להביא ול"ד למ"ש בגמרא וכתבו הטור והמחבר בסי' רצ"ב ס"ח דהמפקיד אצל חבירו ממון אוכלים ואינו אמוד הנפקד ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו דכיון דאינו אמוד חזקה דלא באו אלא בשביל הפקדון ופטור וכ"ש כאן דאנסוהו בהדיא ליתן לו ממון חבירו דשאני התם כיון דאינו אמוד מסתמא אונס' דמתיליד לי' לא הוי אלא בשביל הפקדון ואם לא הי' הפקדון אצלו לא הוו אתו עליה אבל כאן שמאנסין אותו שיביא ממון ראובן מבית ראובן ריע מזלו גרם לו זה דאל"כ איך באים אצלו שיתן לו מעות ראובן שאינו בידו ולהכי נסתחפה שדהו וחייב אפי' אנסוהו גם על ההבאה כ"כ ר"ן אבל הראב"ד השיג על הרמב"ם גם בזה וכ' דאף שנשא ונתן ביד מ"מ כיון שאנסוהו על ההבא' אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש והואיל ויחדו לו בפירוש אינו מחוייב שימות בשביל ממון חבירו וממילא ג"כ נפטר מהתשלומין דאח"כ ע"ש שכ"כ בשם גאון ועיין בנ"י בהגוזל בתרא מ"ש בדין זה וד"מ הביאו ועד"ר:

דזה לא מיקרי נתן ביד. פי' אלא גרמא בעלמ' מ"מ מסיק שם דאי עשה כן מדעתו בלא אונס חייב:

שכיון שעמד האנס כו'. לשון הטור שעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס וגם לא עשה מעשה ועל מה שנטלו ונתנו לו אח"כ פטור דכיון שראוהו האנס ויכול ליטלו חשיב כאלו נטלו ועד"ר מ"ש בד"ה ואפי' בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל: הג"ה וכתב מהר"מ מריזיבורק ראובן לקח חפץ א' משמעון למוכרו לשר ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבד השר ואח"כ לקח השר החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דהיה לו לחזו' בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאמר לא כוונתי להזיקך עכ"ל ד"מ ס"ס זה:

ומסרה ביד אנס מנדין כו'. וכתב הריב"ש סי' פ' באחד שביזה החכם ועמד החכם ונתן העונש שלו לשר העיר וכתב שם דהוי קרוב למסירה עכ"ל ד"מ ב':

דמיקרי מוסר וחייב לשלם כל הזיקו וכת' בתשוב' מיימוני ספר נזקין סי' י"ד על אחד שרצה לתפוס את חבירו ולהכריחו למשפט ומתוך שלא רצה להניח לתפוס עצמו הכהו והרגו השופט ודן מהר"ם על התובע דין רוצח וע"ש סי' קי"א בתשובת מהרי"ו ד"מ ד':

אין חבירו חייב לשלם דריע מזלו גרם לו שיהא נתפס עבורו אף שנפטר חבירו ע"י כך מחובו יכול לומר מפייסינא הוינא ליה עד דפטרני בלא דמים וכמ"ש בריש סי' קכ"ח:

מפני המס הקצוב הטעם דחוק מלך ונימוסו הוא כן להיות נתפס אחד על חבירו כי אין עליו לטרוח לגבות מכל אחד בפני עצמו וכמ"ש בסי' קכ"ח ושס"ט בטור ובדברי המחבר:

מי שיש עליו עדים כו'. אבל אם אין עליו עדים ישבע לו היסת שלא מסרו כ"כ הג"א ד"מ סי' צ' סי"ד:

אם תפס הנמסר כו'. דאיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי עשו תקנה בנמסר להיות נאמן בשבועתו ליטול כמו שתקנו בנגזל ולא איפשט' וס"ל להרמב"ם דמהני ביה תפיסה ור"י והרא"ש ס"ל דלא מהני כיון דהוא ספיקא דדינא ועד"ר ר"ס זה מ"ש:

רק שהוצרך להתפשר פי' שיש לנמסר עדים ע"ז שהוצרך לפשר עם השר בכך וכך אף שהמוסר כופר ואומר לא בשביל המסירה לחוד פשרת עם השר ליתן לו כך וכך הנמסר נאמן בשבועה כיון דיש לו עדים עכ"פ שהוצרך לפשר עם השר בכך וכך וגם ידוע שמסרו:

הוי כמזיק בידים כו' וסיים שם אף שטוען שלא תפסוהו משום שהכהו אלא משום שברח אפי' הכי חייב:

האומר לחבירו מסרתני. וכ' הרשב"א בתשוב' סי' תקע"ו מוסר שהודה במקצת משלם מה שהודה ואינו משלם השאר ואפי' אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא לא אמרי' מתוך שאיל"מ מאחר שלא ה"ל למידע כמה הזיקו עכ"ל ד"מ ג':

ואפי' מסרו רק כו'. ר"ל אם ראה השר מעצמו או עכו"ם ראוהו דאז מסתמא יגידו להשר מה שראו שעשה ראובן כגון שהכה לשמעון אף שהלך לוי והגיד לשר על ראובן פטור לוי דבלא הגדתו ודאי יודע להשר ע"י העכו"ם:

שאנסוהו להראות כו'. פי' אף שנשא ונתן אח"כ ביד (וכדמסיק) דאז חייב לשלם אפ"ה אינו נקרא רשע כו' א"נ ה"ק ל"מ אם לא אנסוהו אלא להראות והראהו ולא נשא ונתן ביד דאינו נקרא רשע דהרי בכה"ג אפי' בר תשלומין ליכא אלא אפי' אנסוהו להביא והוצרך לישא וליתן באונס אף דבר תשלומין הוא כנ"ל אפ"ה אינו נקרא רשע כו':

ואפי' הי' מצר לו ומצער בגמרא יליף לה מדאמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי דר"ל אף שרשע לנגדי ומצערני ועוד אמר דום לה' והתחולל לו כו' דר"ל שידום ויסבול והשם יפילם לפניו חללים חללים:

מותר להרוג כו' וכ' הריב"ש סי' רל"ו מי שנתפס בעד גופו לדון אותו מפני שהוא מוסר או שאמר דברים שמתחייב בנפשו ורוצה ליתן ערבות מספיקין שלא יברח אין מקבלין ממנו דמה יעשה לערבים אם יברח הוא עכ"ל ד"מ י"ג:

בגופו או בממונו. דמוסר אף דאינו מזיק ממון חבירו בידים גרע ממזיק וילפי' לה בגמרא מדכתיב בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כשנפל למכמר שוב אין מרחמין עליו כן ממונם של ישראל כיון שנפל ליד עכו"ם אין מרחמין עליו ומעלילין עליו עלילות כל כך עד שהרבה פעמים יבא ע"י לידי סכנת נפשות מ"ה יש להמוסר דין רודף מיהו לא גרע מרודף דאחר שעבר עבירה אין הורגין אותו בלא התראה ובדין ב"ד דוקא כן המוסר אחר שמסר אם לא שהוחזק למסור וכדמסיק המחבר בסי' י"א:

מפני צער יחיד אסור למסרו. והיינו דוקא מפני צער דעלמא אבל אם מסרו בממון וכ"ש אם יסרו במכות ועונשי הגוף מותר כמ"ש בס"ט בהג"ה ועד"מ ס"ט וע' בטור בסי' תכ"ה ס"ב:

ואם גרם לו היזק. נראה דר"ל היזק יותר ממה שחייב להעכו"ם אם בא לו ע"י שגילה לעכו"ם מבריחותו אבל בכדי מה שחייב לו אינו נקרא היזק:

שהרי ממונו ראוי ליורשיו. פי' וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש:

דמותר ליטול ממונו כו'. דלא עדיף ממונו מגופי דהוא הפקר והרי עדיין לא זכו בניו בחייו בממונו:

מקבלין עדות שלא בפניו. ל' תשובת הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה ואף שלא בשעת מעשה כשדנין עליו להורגו ביד עכו"ם א"צ לקבל העדות בפניו כי הדבר ידוע מי שהוא מוחזק למוסר העכו"ם מקרבין אותו בשביל הנאתן ואילו רצה לקבל העדות בפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יעשו לו דין כי ינצל ע"י עכו"ם כי אפי' כשאינו בסכנה מוסר יחידים ורבים כ"ש כשיראה עצמו בסכנת גופו כו':

לבערו מהעולם ע"י גרמא אע"פ שאסור להורגו. כ"כ בתשובת הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה בשם ר"ח דשלא בשעת מעשה אע"פ שהוחזק למסור אינו מותר אלא ע"י גרמא והיינו שמורידין אותו לבור ושם ימות מעצמו ואם הוא כבר ירד בסולם לבור מעצמו מסלקין הסולם משם וכיוצא באלו. וכן מותר להשתדל מיתתו ע"י עכו"ם דהוה כמו הורדה לבור כו' ע"ש ועפ"ר ושם כתבתי דלדעת הרמב"ם והר"ר אשר מלוניל מותר להורגו אפי' בידים לאחר שהוחזק להיות מוסר ג"פ ואפילו שלא בשעת מעשה ושמדברי הבעל העיטור מוכח דס"ל כר"ח הנ"ל:

וכן אם מסר שטר פרוע כו'. ואפי' מסרו בין שאר שטרות ואמר דלא ידע מזה מ"מ חייב דה"ל למידע רשב"ץ שם:

(ס"ב הבעל אוכל פירות כו'). בסמ"ע הקשה מסימן תכ"ז ותירץ מה שתירץ ותמהתי שאין כאן קושיא כלל דדא ודא אחת היא וכיון דיתנו לו ב"ד כתוב וחתום שמהיום הגוף של נכסים הוא של הנמסר ויקחם [הרי הם] שלו ומה לי שממכור היא או הוא וזה פשוט לענ"ד דהא אלו לא תוכל למכור היא כגון שלא תמצא קונה צריך הוא ליקח איתו הזכות לעצמו כנ"ל פשוט:

נזק בא עליו בנ"י פ' השותפין מביא ירושל' אם יכנס אמת המים [ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר כלי' חע"פ שנכנסין] לשדה חבירו אבל אם נכנסו המים לשדהו אינו רשאי לפנותו למקום אחר אלמא כל שמוטל הנזק עליו לאו כל כמיניה להטילו על חבירו עכ"ל:

(אבל לא אונס ממון) נ"ל אם לא הזכיר לו האנס שיתן ממון עצמו אלא אם רוצה להכותו שיראה ממון חבירו והוא מרגיש שיכול לפטור עצמו בממון שלו גם זה מיקרי אונס מחמת מכות כיון שלא אמר האנס בפי' שיתן לו ממון שלו:

(ס"ג) אנסו המלך כו' ברמב"ם כתוב בל' זה אנסו המלך למסור זה עד שיראה לו אוצרות יין או שמן או עד שיראה לו ממון חבירו ודקדק רש"ל מדלא זכר אצל יין או שמן של פלוני ש"מ דדוקא באנסוהו להראות ממון והראה ממונו של חבירו הוא דחייב דה"ל להראות ממון שלו ואם כן ה"ל כמציל עצמו בממונו של חבירו אבל אנסוהו להראות אוצרות יין ושמן אפי' הראה אוצרותיו של פ' פטור וא"צ לפייסו בממון שלו מאחר שלא אנסוה ממון עכ"ל משמע דגם בממון שאם א"ל ממון של עצמו פטור כשמראה ממון של פ' אף שיש לו שוה כסף שא"צ לסלקו בזה וכמו שסיים אחר כך לעייין יין ושמן וכמ"ש הסמ"ע אס רוצה האנס שיראה את גוף חבירו לתופסו כו' ונלע"ד דלא מצינו שום היתר להראות על גוף חבירו אע"פ שחבירו יוכל לסלקו בממון מ"מ כיון דרוצה להכותו עד שיתן ממון אמרינן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדחברך דלא אשכחן היתירא באונס אלא להראות ממון חבירו אבל אם הזכיר לו שיראה הגוף של חבירו אע"פ שיוכל לסלק בממון הא גם הוא יכול לסלקו בממון עצמו וע"כ אין להראות על גוף חבירו כנלע"ד:

(הרי זה פטור) כתב הסמ"ע ש"מ לכתחלה [לא יראהו] ותמהני עליו שהרי סיים הרמב"ם שאם לא יראהו יכהו או ימיתהו וזה פשוט דאפילו לכתחלה יעשה כדי להנצל מסכנת מיתה וכ"ת שיתן ממון שלו וינצל מסכנה א"כ קשה מאי אהני בטעם שכתב שאם לא יראהו כו' אלא פשוט שאין על ממון שלו שום חיוב ממון כיון שלא הזכירו המאנס ועוד דאי' בפ' לא יחפור דף כ"ב בגמ' דנזיקין דפטור א"ר טובי' בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור והא קמן דבלא שום אונס ה"א דמותר לכתחלה עד שהוצרך רב מתנ' להשמיענו בפירוש דמ"מ אסור לכתחלה אם כן כאן דאונס הוא ודאי מודה דאפילו לכתחלה כנלע"ד.

יודע. משמע דאם המזיק יודע מההיזק ומכחישו אין הניזק נשבע ונוטל ועמ"ש לקמן סי' תי"ח סי"ג ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"א. ש"ך:

והשליכו. כת' מהרש"ל בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל וראבי"ה כת' מי שמפסיד ממון לחבירו בפשיעתו ויש לו עדים שע"י אבד ממונו כו' שישבע כמה הפסידו ויטול כו' ולא נ"ל דלא עשו תקנת נגזל אלא כעין נגזל במזיק בידים אבל בפשיעה דאינו מזיק בידים לא ולא עוד אלא אפילו במזיק בידים נ"ל דלא עשו תקנת נגזל אלא דומיא דנגזל במזיד ובכונה אבל המזיק בידים בשוגג לא עשו תקנה גביה וכן יראה לי מדברי הרמב"ם שכת' המזיק ממון כו' כיצד לקח כיס חבירו והשליכו כו' עכ"ל ולי נראה כדברי הראבי"ה ומזיק בפשיעתו דקאמר היינו מזיק במזיד בפשיעתו ור"ל דל"ת דוקא השליכו בידים למים אלא אפילו זרקו לארץ ומכח זריקתו נתגלגל ונפל למים או שדחפו מיד חבירו וממילא נפל למים כה"ג חייב והיינו דאמרינן בש"ס דבטש בכספתא כו' משמע דהמעשה היה שלא השליכו בידים לנהרא רק דבטש ביה ומכח דחיפתו שדייה בנהרא ומ"ש הרמב"ם והשליכו נמי יש לפרש דבריו כן מיהו בהזיק בשוגג נראה כדברי מהרש"ל ונראה דאף ראבי"ה מודה בזה. שם:

אצלו. וכת' מהרש"ל שם דצריך לברר טענתו מי הפקידו אצלו. שם:

פשע. מלשון זה משמע לכאורה דהטעם הוא משום דלא ה"ל למזיק לאסוקי אדעתיה שיש שם דברים אלו וכ"כ בע"ש להדיא וא"כ קשה מ"ש אחר כך אינו נאמן וגם בספר לח"מ הניח בצ"ע ונ"ל דה"ק אינו נאמן וגם אינו מועיל שבועתו וכן משמע ברמב"ם שסיים ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם כו' ומ"ש אחר כך ואם תפס כו' היינו משום דגם זה בכלל האיבעיא דדלמא לא מקרי פשיעה ומהני שבועתו אך מדברי הה"מ נראה שהבין דהרמב"ם מודה כשיש עדים דחייב וכן כת' מהרש"ל להדיא לדעת הרמב"ם וכ"נ מדברי הרמ"א ממ"ש וי"א כו' וצ"ל לדבריהם דה"ק פשע בעצמו שהרי העולם לא יאמינו לו שעשה כן. שם:

חמת. ומהרש"ל שם כת' דבכה"ג פשיטא דאינו נאמן ולא מיבעיא אלא בארגז שמניחים בו כספים וטען שהיה בו מרגליות כמו שפרש"י ע"ש. שם:

תפס. אפילו בעדים וי"ח דתפיסה בעדים לא מהני בספיקא דדינא אבל בלא עדים פשיטא דנאמן וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש. שם:

ידע. עמ"ש בזה בסי' צ' ס"י ועיין בספר א"א דף ק"ד ובתשו' רשד"ם סי' קמ"ג. שם:

ונוטל. דבדבר דלא ה"ל לידע לא אמרינן משאיל"מ וכבר הארכתי בזה בסי' ע"ב סי"ב והעליתי דבכל גוונא הוי משואיל"מ וא"כ כאן העיקר כדברי הרמב"ם והמחבר וכ"כ רבינו ירוחם נל"א ח"ב וכן הסמ"ג עשין. שם:

המוסר. וה"ה בקרקע שייך דין מוסר וכדלעיל ס"ס שע"א. שם:

בדין. דסביר' ליה דמוסר דמיחייב משום דינא דגרמי דרבנן הוא וכמ"ש בר"ס שפ"ז ולפ"ז במוסר נשא ונתן ביד גם להי"א גובין מהיורשים אף שלא עמד בדין פשוט הוא ועמ"ש בסי' שפ"ה ס"ק ג' ע"ש ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סימן קל"ד:

חייה. צ"ע מ"ש מחבלה באחרים דכת' הטור גם הרמ"א בס"ס תכ"ד גם המחבר כתבו בחבלה בבעלה דצריכה למוכרן בטובת הנאה ולשלם ממנו דמי החבלה ואפשר דבמסירה דלא הזיקה בידים הקילו דשם קנס עליו כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך ז"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי גם הכא אם הוא רוצה שתמכור נ"מ שלה בטובת הנאה מחויבת לעשות כן וכמ"ש הוא עצמו בסי' תכ"ד ס"ט בהג"ה דגם בהלואה ובשאלה ובכל דבר הדין כן אע"פ שלא הוזכר שם כן וא"כ ה"ה הכא ואדרב' הכא אשמעינן גדולה מזו דהנכסים מיד בחזקת הנמסר רק שהבעל אוכל פירות כו' וחייב לשלם אחר מיתתה כו' ע"ש וכת' עוד דמהרש"ל פרק החובל סי' ל' העלה דבין חבלה ובין מסירה בעל לוקח הוי ולא יורש ואינו חייב לשלם לאחר מיתה רק שכייפינן למכור כתובתה בטובת הנאה אם יש מי שיקנה ע"ש עכ"ל:

כיצד. אדלעיל קאי במוסר בלא אונס דחייב כיצד הרי כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז דף קכ"ו ובתשו' ן' לב ס"ב סי' נ"ד ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ו ובתשובת רשד"ם סי' שמ"ד ושנ"ח. ש"ך:

להביא. היינו בענין שאין בו דינא דמלכותא כמו שכתבתי בסי' שס"ט ס"ח וע"ש. שם:

חייב. באמת כן כת' הטור אבל לא ידעתי מנ"ל הא ומן הסברא נראה דפטור דיש לומר הייתי סבור שמייסרין אותי להראות להם ממון ואולי האמת כך היה ולא יהא אלא ספק אמאי יתחייב וכן בש"ס איתא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור ולא הזכר שאנסוהו להראות ממון ומ"ש הב"י שהטור הוציא כן מעובדא דכסא דכספא לא נהיר' דהתם נטל ונתן ביד הוי וכן השיג עליו הב"ח גם מ"ש הב"ח דמהא דאמר בש"ס אחוי אחוויי כו' הוציא כן אין ראי' משם דמאן לימא לן דהתם אנסוהו ונראה דהטור מיירי כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחלה בשביל ממון ודו"ק. שם:

ממון. ובתשובת הרשב"א סי' תתק"פ לא משמע כן אלא דבהראה פטור אף באונס ממון וכן מצאתי בספר החינוך להרא"ה ז"ל וידוע דמורו של הרא"ה הי' הרמב"ן ואם כן הרשב"א והרמב"ן והרא"ה סוברים דאף באונס ממון פטור כשהראה נ"ל די"ל קים לי כוותייהו. שם:

לאחר. כת' הסמ"ע דבנ"י שם סיים דאם כבר בא הנזק עליו אסור לסלקו ממנו כשגורם בזה היזק לחבירו (כת' בתשו' רש"ל סי' י"ט בראובן שקנה טבעת אחד מן העובד כוכבים בחזקת גנוב ומשכנו באופן זה לשמעון והלך שמעון ומכרו לאדון אחר ואחר כך העלילו עליו באמרם שגנוב הוא ומיד הציל עצמו בנפש חבירו ואמר שקנאו מראובן והוכרח ראובן להמלט על נפשו ונגרש מביתו והונו ופסק דשמעון חייב לשלם לו כל ההיזק שגרם כפי ראות עיני הב"ד דאף אם יכפור ויאמר שלא הזהירו ראובן בזה שקנאו בחזקת גנוב מכל מקום לא הי' לו למכור משכון של חבירו בלא רשותו ובלא רשות ב"ד ואפילו אם יטעון שמעון שקנאו מראובן בחזקת גנוב ולא בא לידו בתורת משכון מ"מ אין להציל עצמו בדמי חבירו מאחר שהעלילה בא עליו ומזליה גרם וגדול' מזו כת' המרדכי שאם העליל האנס על יהודי אחד בעבור חבירו שאין לו לגלותו ואם גלהו יש לו דין מסור אמנם אם באמת מכרו לו ראובן ולא הודיעו שהוא גנוב משמע שם דפטור שמעון דיכול לומר אלו הודעתני שהוא גנוב לא הראיתו אותו בפני העובד כוכבים ע"ש):

חבירו. אבל אם אין לאותו האיש ממון ואנס לזה שיראהו האיש ורצונו לתופסו עד שיפדנו הקהל או קרוביו וזה הנאנס יכול לפטור נפשו ג"כ מהאנס מיסורים אם יתן להאנס ממון כזה נרא' דאסור לגרום היזק לקהל או ליחידים קרוביו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' נ"ה וקל"ה ור"ז:

פטור. מדכת' המחבר לשון פטור ולא כת' דמותר להראותו יש לדקדק דלכתחל' לא יראהו אלא שאם הראהו פטור מתשלומין. שם:

חייב. עיין בסמ"ע שהבי' דברי הראב"ד שהשיג על דין זה וגם הש"ך הביאו והסכים לזה והעלה דדוק' אם אנסוהו על ממון סתם או אף שאנסוהו להבי' חייב כשנשא ונתן ביד דזה מקרי מציל עצמו בממון חבירו ודמי לנרדף ששבר הכלים כמ"ש בסי' ש"פ ס"ג משא"כ אם אנסוהו להבי' ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחל' על אותו פלוני ואין זה נקר' מציל עצמו כו' אלא שמוכרח לעשות כמו שא"ל האנס ואם לא יעשה כן נמצ' מציל הוא ממון חבירו בנפשו ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וע"ש שמבי' כמה פוסקים גדולי הראשונים שס"ל כן וסיים וכת' ז"ל וגם בתשובת רשד"ם סי' נ"ה כת' כיון דדבר זה פלוגת' דרבוות' הוא קמאי ובתראי לא מפקינן ממונ' וע"ש וגם בש"ג פרק הגוזל בתרא משמע דספיק' דרבוות' היא ע"ש ולדידי לאו ספיק' היא אלא העיקר כהפוטרין עיין בתשובת הרמ"א סי' י"א עכ"ל:

ביד. ונרא' דאם הי' להם משכון בשותפות על החוב ונתנו להאנס מקרי נתן ביד וכן מוכח בתשובת מהר"מ שבמרדכי שכת' ואי עביד הכי מדעתיה בלא אונס חייב כמו שורף שטרות כו' אבל באונס פטור ואע"ג דאמרינן פרק אד"מ (דף ל"ג) כיון דא"ל פטור אתה כמי שנשא כו' הא איתותב עכ"ל ושם ע"כ בתר דאיתותב קמתרץ רבינא דהא דזיכה את החייב מיירי כגון שהי' לו בידו משכון ונטלו ממנו דה"ל נשא ונתן ביד ע"ש. ש"ך:

בצד. ראובן לקח חפץ אחד משמעון למכרו לשר ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבד השר ואח"ז לקח השר החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דה"ל לחזור בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאמר לא כונתי להזיקך עכ"ל מהר"ם מירזיבורג הביאו הד"מ סו"ס זה. סמ"ע:

חולקין. ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' כ"ו הכריע להלכה כדעה ראשונ' ולא נהירא להכריע נגד מהר"מ ב"ב דלא הי' בדורו כמותו כדאית' בפסקי מהרא"י סי' קמ"ב ועוד דסבר' הראשונ' הוא רק סברת יחיד ר"א מטולא במרדכי והרי במרדכי פרק המניח משמע דרבוות' פליגי עליה וכ"כ באגודה שם שכן פסקו הגדולים וכן בד"מ מסיק כן וגם מהרש"ל פרק הגוזל בתר' סי' מ"ט כת' שאין נראה דברי ר"א מטולא לענין פטור ממון וחליל' להורות כן שיבא כמה חלול השם מזה ע"ש ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"כ ובתשובת הרמ"א סי' פ"ו ובתשו' מהרי"ט סוף סי' מ"ה. ש"ך:

שנתפס. עיין בתשו' רשד"ם סי' רי"ד:

עדים. אבל אם אין עליו עדים ישבע לו היסת שלא מסרו כ"כ הג"א ד"מ סי' צ' סי"ד ועיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' פ"ז ופ"ח באריכות מדיני מוסר:

שנאנס. באמת כ"כ הרמב"ם וכן הוא בע"ש דאיבעי' דלא איפשט' היא אבל ק"ל בנאנס ונשא ונתן ביד היכי נימ' דהוא בעיא דלא איפשט' הא לא מיבעי' בש"ס אלא במוסר למאן דדאין דינ' דגרמי אבל בנאנס ונשא ונתן ביד מזיק בידים ולאו גרמי הוא ופשיט' דלא שייך תקנת נגזל דהא אניס הוא וא"כ כיון שמכחישו בברי נשבע זה שנאנס ופטור דהא אינו נפסל כיון שנאנס ויכול הוא לישבע כן נ"ל ברור ודברי הרמב"ם והמחבר והע"ש צלע"ג. ש"ך:

כופר. כת' הה"מ ומביאו ב"י שמדברי הרמב"ם אלו משמע שסובר כר"ת הוא היש מי שאומר שיביא המחבר לקמן ואחריו נמשך מהרש"ל פרק הכונס סי' צ' ואין נ"ל כן אלא דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל דכל מ"מ ועל השאר אומר איני יודע ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ אף בדבר דלא ה"ל לידע וכמ"ש בסי' ע"ב סי"ב באריכות לכך הוכרח לכתוב כאן שהמוסר כופר דאילו אומר איני יודע כמה ה"ל מח"ש ואיל"מ וכשנגדו נוטל בלא שבועה כן נ"ל ברור לדעת הרמב"ם. שם:

תפס. אפילו בעדים לשון מהרש"ל פרק הכונס סי' ל' ואם העמיד האנס על ממון חבירו דהוי כמוסר בידים וכל כה"ג או שמסר לאדם בגופו נשבע שנמסר ונוטל עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אמאי בהעמיד כו' הוי כמוסר בידים ס"ס לא הוי אלא גרמי כיון שלא נשא ונתן ביד כדמוכח בסוף הגוזל בתרא ע"ש. שם:

ברורה. ולא באומדנא ועי' ב"ח. שם:

בכך וכך. ואולי הערים או היה אפשר להתפשר בפחות ועיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' מ"ד. שם:

ויטול. עיין בש"ך שהאריך בביאור מחלוקת זה ע"ש וכת' עוד דבתשובת הרשב"א סי' תקע"א כת' גבי אחד שמסר את חבירו לאנסים ואינו יודע כמה הפסידו דאם תפס מטלטלים שלא בעדים אין לו עליו כי אם חרם סתם כל מי שנטל ממונו שלא כדין ע"כ ונראה דדין זה אמת אפילו למאן דאמר בספיקא דדינא לא מהני תפיסה דאע"ג דלדידיה אפילו תפס שלא בעדים לא מהני וכמ"ש בספר תקפו כהן היינו בשאר ספיקי דדינא אבל הכא דמטעם נאמנות אתינן עלה דמספקינן אם יהא נאמן בשבועה ליטול והלכך כיון שתפס שלא בעדים ודאי נאמן מכח מיגו והא דאינו נשבע דהרי אפילו בשכנגדו טוען שמא צריך לישבע כדי ליטול כמ"ש בסי' ע"ב סי"ז ע"ש צ"ל דמיירי שרוצה הנמסר להחזיק במטלטלים ואינו חפץ שיפדם המוסר ושיגבה ממנו חובו ובכה"ג כתבתי שם דא"צ לישבע ולכן אין עליו רק חרם סתם כן נראה לי עכ"ל:

גופו. והש"ך האריך להשיג על דין זה ע"ש ומסיק וכת' ז"ל הלכך נראה ברור דבין מסר ממונו או גופו אם לא עשה מעשה בידיו כגון שהוליכו בעצמו לתפיסה ולא עביד אלא דיבורו לא מיחייב אלא משום דינא דגרמי והוא בכלל מה דאיבעיא בש"ס אי עשו תקנת נגזל במסור למאן דדאין דינא דגרמי ולא הוצרכתי להאריך רק מפני שגדול הדור מהרי"ל לא פסק כן ונמשכו אחריו מהרש"ל והרמ"א ומהר"מ מלובלין ושאר אחרונים ולע"ד הוא כשגגה היוצא מלפני השליטים האלו עכ"ל:

מסרתני. וכ' הרשב"א בתשובה סי' תקע"א מוסר שהודה במקצת משלם מה שהודה ואינו משלם השאר ואפילו או' נ' ידענא ונ' לא ידענא לא אמרינן מתוך שאיל"מ מאחר שלא ה"ל לידע כמה הזיקו ע"כ והביאו בד"מ עכ"ל הסמ"ע ובתשובה שם כ' ע"ז וה"ל כאותו של שק צרור דירושלמי ע"כ וס"ל בההיא דירושלמי כהרא"ש וסייעתו שהביא הטור בסי' רצ"ח וכ"כ הה"מ ספ"ה דשאלה בשם הרשב"א ולפ"ז למ"ש המחבר בסי' צ' ס"י וסי' רצ"ח ס"א בשק צרו' הנ"ל דה"ל משאיל"מ אע"ג דלא ה"ל לידע א"כ ה"ה הכא וגם בב"ח סי' צ' ס"ס י"ד כ' דלא כתשובת רשב"א הנ"ל וכן העליתי בסי' ע"ב סי"ב דבכל ענין ה"ל משואיל"מ אם לא שהתובע מודה שהנתבע אינו יודע ע"ש ודו"ק. ש"ך:

א'. כ"כ בד"מ דכן משמע בתשובת מהר"מ כו' ובאמת המעיין שם יראה דלא משמע מידי ובהג"א ס"פ הכונס משמע להדיא דאף שלא היה עד אחד צריך לישבע לפני האנס ונראה דאף הרמ"א לא קאמר אלא לאפוקי שאין העובדי כוכבים נאמנים בכך לענין שיעש' נקיות זו בפניהן אבל אה"נ אם הנמסר טוען ברי שמסרו צריך לעשות נקיות זו בפני האנס אף שאין שם עד כלל והך עובדא דר"ת היה הנמסר טוען ברי ומ"ש הרמ"א ע"פ עד אחד כו' היינו כשאין הנמסר טוען ברי שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סי' צ' משמע כדברי דאפילו בלא עד יש להשביעו בפני השר וכמ"ש וע"ש שם:

החצי. וסיים בתשובת מהר"מ שם אמנם אם אתם רגילין לפטור המוסר לפי שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה לי ששמעון המוסר השני חייב כל ההיזק אם יש עדים שמסרו שניה' ביחד כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו'. שם:

נפטר. ואם יש ספק בדבר אם נפטר ממסיר' הראשונה מספיקא לא מפקינן ממונא והאחרון פטור כן הוא שם בתשו' מהר"מ. שם:

לעדות. ע"ל סי' ל"ד ס"כ ועיין בספר א"א דף ע"ד ע"א ובתשובת הרמ"א סי' י"ב ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ד סי' צ"ז וריש כלל כ' סי' ק"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל"ח:

ונשא. קאי גם אלהראות וק"ל. שם:

הודה. ואע"ג דדינא דגרמי הוי קנסא מ"מ לא אמרינן מודה בקנס פטור רק גבי קנס דאורייתא דכתיב אשר ירשיעון פרט למרשיע עצמו אבל קנסא דרבנן מיחייב בהודאת עצמו כן הוא בתשובת מהרי"ל ס"ס צ' וכן משמע בפוסקים ולא כדמשמע מדברי מהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס נ' ע"ש. שם:

הבא. ואמרינן נמי בפ"ק דר"ה דהמסורות יורדין לגיהנם ונידונין לדורי דורות וגופן ונשמתן כלה כו' וביו"ד סי' ב' ס"ט בהג"ה נתבאר דיש פוסלין שחיטת מוסר ושם סי' רפ"א ס"ג נתבאר דס"ת שכתבו מוסר פסולה. שם:

הריני. היינו כשניכר שיעשה כן ועיין בתשוב' רשב"א סי' קפ"א:

הוחזק. כתב בתשובת רשב"א שהביא ב"י מחודש ח' שהשיב לחכמי צרפת שאיזה מוחזק כל שנודע לרבים שהוא כן לא שהוחזק בב"ד של כ"ג ושקבלו עדיו בפניו שאם כן אין לך מוחזק בזמן שאין לנו מומחין והרי החכמים מחברי הספרים העידו וכתבו שהמוחזק היו הורגים אותו גם בזמן שלא היו מומחין וכל הנעשה ענוותן ומרחם על אלו נעשה אכזר על דורו ע"כ. שם:

המוסר. כן הוא בכל ספרי המחבר ובע"ש וטעות הוא וצ"ל המיצר וכן הוא בטור ורמב"ם. שם:

צער. אבל במוסר ליחיד דינו כמוסר לצבור מיהו אפשר דלהרמב"ם דס"ל דאם כבר מסר אין הורגין אותו אא"כ הוחזק במוסר סבירא ליה דאם מוסר לצבור אפילו לא הוחזק מותר למסרו ביד אנסים. שם:

ממונו. ביד אבל ע"י גרמא או גרמי מותר טור בשם העיטור ומהרי"ו סי' ק"ס ולמסור ממונו לאנסים אסור כן כת' מהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס נ' וע"ש ונראה דמי שמוחזק למסור ונראה שאין דבריו נשמעין רק מחמת עשרו וכשיעני לא יהיו דבריו נשמעין מותר לאבד ממונו או למוסרו לאנס שהרי במה שמאבדין ממונו מצילין אחרים ובתוס' דמסכתא ע"א דף כ"ו ע"ב נסתפקו אי משיבין אבידתו וכתבו דמסור גרוע ממומר לעבודת כוכבים ובכל מקום שונה מוסר אצל מין ולא אתרבי אצל אבידה ושמא מאן דאית ליה ממון מוסר אסור לאבדו ביד אית ליה נמי דמשיבין אבידתו ומטעמא דיכין רשע וצדיק ילבש עכ"ל ובהג"א ס"פ אלו מציאות כת' דמוסר הוי כמו מומר לעבודת כוכבים להכעיס דאסור להחזיר אבידתו ועיין שם:

דמותר. והרי"ף וסייעתו בע"כ לא סבירא להו הכי וגם מהרש"ל שם פסק דאסור ליטול ממונו לעצמו וכן עיקר וכן משמע להדיא מתשובת רש"י שבמרדכי פ"ק דקדושין והביאה ב"י בסי' רפ"ג מחודש ב' ע"ש:

לכוין. כלומר דאע"ג דדיני נפשות צריכין דרישה וחקירה במוסר לא היו מדקדקין כ"כ וכן הוא בטור סי"ג בשם תשובת הרא"ש וז"ל ואילו רצו לקבל העדות בפניו ולדרוש ולחקור בדינו לעולם לא יעשה לו דין כי ינצל ע"י אנסים ויסכן כל ישראל כו'. שם:

להרגו. באמת כ"כ הטור תשובת הרא"ש בשם ר"ח אבל תימא על הרמ"א שכ"כ בפשיטות שהרי מדברי המחבר בסי' י"א מבואר שיש להורגו והוא דעת הרמב"ם והרשב"א ושאר פוסקים כמו שכתבתי שם והבאתי ראיות לדבריהם ע"ש ובסמ"ע כת' שדעת בעל העיטור מוכח דסבירא ליה כר"ח ולעד"נ דהעיטור לא קאי רק אממון ע"ש. שם:

והוחזק. והש"ך השיג ע"ז וכת' דהכי מוכח מדברי כל הפוסקים בכמה דוכתי שסתמו וכתבו אין שליח לד"ע ולא חלקו בין שהשליח מוחזק בכך או לא וע"ש:

חייב. ובד"מ כת' ע"ז וע"ל סי' שפ"ו דין י"ח בזה ונראה דר"ל תשובת הרשב"א שהביא שם וא"כ יש לתמוה על הרא"ה שכת' כאן בסתם וגם לענין דינא נ"ל דברי הרשב"א עיקר כמ"ש (ועמ"ש בסי' שפ"ו ס"ק י"ד ע"ש). ש"ך:

המזיק כו'. כיצד כו' עבה"ג ס"ק ב':

או לאש. עתוס' שם ד"ה לר"י כו':

או שמסרו כו'. עמ"ש בס"ז:

שמא עפר כו' והוא כו'. ואם ידע המזיק כו' וי"א כו'. עמ"ש בסי' צ' ס"י:

בנק"ח. עמ"ש בסימן פט ס"ב:

ודרכן כו' אבל כו'. שם אי דקא כו' כמש"ו:

(ליקוט) אבל אם אין דרכם כו'. הרמב"ם ל"ג מי מנחי כו' אלא דקא טעין מרגניתא מאי ובלא עדים ולא משום דאין מחזיקין שהיה שם מרגניתא אלא אפי' היה שם משום דע"פ הדין אין נשבע ונוטל אלא דעשו תקנת נגזל ומיבעיא להו אם עשו תקנה בכה"ג ומרגניתא ודאי אין דרך להניח לפי גירסתו כנ"ל דהתקנה משום תיקון העולם אבל כאן אין דרך העולם והוא פשע וז"ש הוא פשע כו' (ע"כ):

הוא פשע בעצמו. נראה שט"ס הוא וצ"ל הרי זה ספק וכמ"ש המ"מ שדעת הרמב"ם דוקא בדליכא עדים וכמ"ש למטה אינו נאמן וז"ש בהג"ה וי"א כו' והוא דעת תוס' שם ד"ה מי כו' ואין לפרש כו' אבל הרשב"א פי' כדברי הרמב"ם וכ' דאם כדברי תוס' מאי קאמר אתא כו' הכי והכי כו' הל"ל וקא תבע מיניה מאי דהוה בגווה ומספקא ליה הואיל שזה אינו יודע אם שקיל בשבועה ופשיט ממתני' דשקיל בשבועה וא"ל אי כו':

ופטור המזיק. היינו לשיטת תוס' והכניס בדברי רמב"ם כדרכו:

ואם תפס כו' וי"ח. עמ"ש בליק' א':

והוא כו'. כנ"ל:

בין כו'. ר"ל אע"ג דבגמ' וירושלמי תני עכו"ם ל"ד אלא בהוה דהא תנינן שם א"ל אנס כו' סתמא ובתוספתא ספ"י גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה כולן חייבין להחזיר עשה א' מהן תשובה אין חייב לשלם אלא על חלקו בלבד אם היה מוציא ונותן לפניהם חייב לשלם על הכל:

מהיפה כו'. דפריך שם ה' א' וליתנינהו ושם כולן כאבות כו' ועתוס' קט"ז ב' ד"ה ל"צ כו' וכן אמרינן שם ס"ב א' ובב"מ ע"ז ב' אפ"ת מעידית דנכסיו כו' וענ"י שם:

אע"פ כו'. קט"ז ב' קי"ז א' ושם ב':

אלא הרגיל כו'. ר"ל אפי' בדיבור וכמש"ש ה' א' בדיבורא כו' וכן מוכר שט"ח לחבירו ומחלו דיבורא הוא. מרדכי: (ליקוט) אלא הרגיל כו'. כמו בדן את הדין ועסי' כ"ה ס"ד ומראה דינר לשולחני ועתוס' דב"ק ק' א' ד"ה טיהר כו' (ע"כ):

ואם מת כו'. כמ"ש דינא כו' וכ"כ הרשב"א דפשיט ליה דדינא הוא:

וי"א כו'. כדעת ריצב"א שכ' בסי' שפ"ו ס"ג דקנסא הוא ולא קנסינן לבניו כמ"ש בפ"ב דמ"ק ובפ"ד דגטין ובבכורות ועסי' ס"ו סל"ב שסתם כס' ראשונה:

שעמד בדין. דאז ממונא הוא ונתחייב בכך בב"ד וכמ"ש בכתובות מ"ב ועתוס' שם:

ואשה כו'. כמש"ש אלא א"ר משמתינן כו':

ואם יש כו'. כ"מ שם פ"ט א':

ואם יש כו' ואם מתה כו' ואין הבעל כו'. ר"ל לא מיבעיא דיכולה למכור בטובת הנאה כמ"ש בס"ס תכ"ד אלא אפי' הנכסים עצמה גובה ואע"ג דאמרינן שם תנינא לתקנת אושא כו' עתוס' בב"ב קל"ט ב' סד"ה התם עוד מקשינן כו'. וי"ל כו' וז"ש ואין הבעל כו' ודלא כתי' השני שם ולרשב"א כו' אבל הרמב"ן כ' כתי' הרשב"א וכ"כ בס"ס תכ"ד וכ"ד הפוסקים ועש"ך.

הבעל אוכל כו'. דמ"ש בב"ק שם תזבין לנכסי מלוג ל"ד דהא אמרינן שם ובב"ב קל"ו א' והבן א"י למכור כו' מכר הבן כו' ובב"ק שם מדמנינן זה לבעל אלא משום תקנת אושא אלא דר"ל תזבין כה"ג לאחר מותה וה"ה בנמסר עצמו כמש"ש וכ"ת זבינה ניהליה לההוא דחבלה כו':

ואם אנסו להראות כו'. עתוס' שם ד"ה ל"צ וי"ם דגרס כו' וע"ל ס"ס שע"א:

אע"פ שהוא כו'. שם ישראל שאנסוהו כו' ואם נטל כו' מ' דאפי' אנסוהו דומיא דרישא דאל"כ אפי' בהראה חייב כמש"ש אמר רבא כו' וכן העובדא לקמיה דר"א באנוס הוה מדקא' ה"מ היכא דלא כו' וע"ש ברי"ף שהאריך והוצרך לזה לאפוקי דעת ר"ה גאון שפוטר ופי' ואם נטל כו' שהוסיף מעצמו ונטל ונתן שלא אנסוה אלא להראות ולכאורה לפ"ז אין ראיותיו מכריעות ופי' הרמב"ן בזה דה"ק הרי"ף דליתני ישראל שאנסוהו ונטל ונתן פטור וכ"ש הראה וע' במלחמות וז"ש הרי"ף ל"ש אנסוה והלך הוא והביא ל"ש אנסוה להביא והביא ודעת ר"ח כדעת הגאון והביא ראיה ממ"ש ב' חזינן אי כו' ואי לא כו' ואע"ג דנשא ונתן ביד ובירושלמי פ' החובל תני ישראל שאנסוהו עכו"ם ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא דתימא באותן שא"ל תן לנו ממון סתם אבל אמרו של פלוני אע"פ שהוציא ונתן להם פטור אלמא באנסוה להביא פטור ודעת ר' אפרים לחלק בין שאנסוה להביא ממון סתם לאמרו ממון של פלוני וכמ"ש בירושלמי וכן הביא מעשה דכסא דכספא דקאמרינן חזינן כו' ומה שם משום דלא אמיד אמרינן אדעתא כו' כ"ש היכא דידיעא דעל ממון חבירו אתי וכמש"ש דלאו מציל עצמו בממון חבירו הוא היכא דאדעתא דכספא אתי דחיוביה דאונס משום דמציל עצמו כו' וכ' הרז"ה והרשב"א דראית הרי"ף מכרחת ממש"ש א"ל אנס הושיט כו' וע"כ באנסוהו דאל"כ מאי פריך מינה לרב אשי דהא עובדא דר"א ע"כ באנסוהו וקא' הושיט דעל ממון חבירו קאתי ועוד הקשה הרז"ה דא"כ מאי פריך שם בההוא חמרא והא מציל כו' הא שם מחמת ממון חבירו הוא ומיהו דוקא במקום שא"י ליטול האנס בעצמו כמש"ש איתביה ר"א כו' הב"ע כו' וכן אם יכול לחפש וליטלו דדוקא בתרי עברי דנהרא חייב ובזה ניחא העובדא דכסא כספא משא"כ באתו אדעתא דידיה אז לא היו נוטלין מעצמן וכן הירושלמי הנ"ל ג"כ כה"ג כ"כ הרז"ה והרשב"א שם וערא"ש. ותוס' שם תי' בדרך אחר וע"ש בד"ה ואי לא כו' וכ"כ הרא"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות וכ' שכה"ג איירי הירושלמי הנ"ל וכמש"ש ממון חבירו בפניו כו' ושם אע"פ שהוציא כו' ר"ל מביתו של עצמו וכמ"ש בספ"ק דגטין א"ה שפיר עבד. וכ"ד הרמב"ם וש"ע בדעת הרי"ף וכמ"ש בס"ד אע"פ שהמלך כו':

שהמציל כו'. ר"ל לא כדעת הראב"ד שכ' דוקא באונס ממון אבל אונס הגוף פטור והיינו עובדא דכספא דרבה אף שהרשב"א בתשובה הסכים עמו בחידושיו חלק עליו וכן הקשה הרמב"ן שם עליו דהא אמרינן שם סי' ב' אפי' במקום סכנת נפשות אסור להציל כו' ואע"ג שא"ל דבר שעומד בפני פ"נ מ"מ צריך לשלם וכ"כ תוס' ורא"ש שם וש"פ וכמ"ש בסימן שנ"ט ס"ד וכן עובדא דחמרא כו' ואמרינן שם ונרדף ששבר כו' דאסיר כו' וז"ש בעובדא דכסא דכספא הנ"ל והא מציל כו' וז"ש שהמציל כו' וכמ"ש בס"ג או ימיתהו ואפ"ה כ' בנשא ממון כו' בס"ד דמ"מ חייב וע' במלחמות שם שהאריך:

כיצד כו'. עכשיו מפרש והולך. הרי כו'. שם קט"ז ב' קי"ז ב':

ואפי' יסרוהו כו' שם אמר רבה אם הראה כו' ופי' הרשב"א דבכה"ג קאמר דאי במראה מעצמו בלא אונס מאי קמ"ל מתני' היא כמש"ש קט"ז ב' קי"ז ב' כנ"ל:

ולא מקרי כו'. דהטעם דבמקום אונס פטור כיון דאינו אלא גרמא בעלמא וחיובו משום קנס כמ"ש ריצב"א כה"ג לא קנסוה אבל באונס ממון אמרינן בפ"ב דכתובות דהוי רשיעי ועבהג"מ סימן ך' ובמרדכי שם ואף שהראב"ד אוקמי לסוגיא שם הכל באונס ממון כבר חלקו עליו כנ"ל וכ' הרשב"א דאנסוהו להראות בשלו והראהו בשל חבירו דנתכוין להציל את שלו חייב שלא כהר' אפרים ע"ש וכ"כ תוס' וכמש"ל בהג"ה ואם אנסו להראות כו' אבל הרא"ה חולק ע"ז מדקא' הראהו מעצמו כו' ועש"ך וי"ל לדעתו אע"ג דהוי רשיעי כמ"ש בכתובות שם אע"ג דלא הוי רק גרמא מ"מ פטירי כמ"ש בגרמא ועתוס' ס' א' ד"ה ר"א כו' ובב"ב שם:

היה רואה כו'. ירושלמי בפ"ג ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותו למקום אחר משנכנסו אין רשאי לפנותו למקום אחר אהן כריסו ארגירא עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא שרי למימר פלן עביד עבידתי פלן עביד עבידתי ר"ל הגובה דורן למלך קודם שנכנס שרי לאחד לומר פלוני ופלוני עניים הן ועושין מלאכתי ואע"פ שמתוך כך מכביד על אחרים מן דייתי אהן כריסו ארגירא אסור הדין אכסניא פרכא עד דלא ייתון רומאי שרי משחדוניה ומן דייתון רומאי אסור ועסמ"ע ועהג"א דפ"ק דב"ב סכ"ו ד"ה מכאן. ושוב מצאתי כו' וענ"י שם:

שאם לא כו'. מ' כמ"ש בהג"ה בס"ב ולא כו':

לא נשא כו' אע"פ כו'. כנ"ל ובעה"ע חולק ודעתו כדעת הר' אפרים ודחה ראיות הרי"ף וענ"י:

ב' שותפין כו'. כמ"ש במוחל שט"ח כו' דאינו חייב רק משום דינא דגר מי כמ"ש בפ' הכותב ואע"ג דבסנה' לג אמרי' כיון דאמר פטור כו' הא נשאר שם בקושיא ואמר רבינא כגון שה"ל משכון כו' ודוקא באונס כנ"ל ועסמ"ע ובלא משכון כנ"ל:

דהיינו כו'. כ"כ הרשב"א מההוא כסא כנ"ל:

מ"מ אין כו'. וכ"כ הר' אפרים דמ"ש אנסוהו עכו"ם כו' היינו להראות בשלו והראה בשל חבירו דפטור כיון שלא נתכוין להזיק אלא להציל שלו פטור מדיני דגרמי אבל הרשב"א חולק עליו וכ' דהא המראה דינר לשלחני אינו מתכוון להזיק ועסי' סו סך"ג ואין לי לשלם מדינא כו' אבל תוס' חולקים ע"ז וע"ש פ"ו א' ד"ה זיל כו' ועסי' כ"ה ס"א אע"פ שגרם כו' ושם ס"ס ד' כדין כל כו' שזה מתכוון כו' ועמ"ש שם:

אם תפס כו' וי"א דבספיקא כו'. כשיטתו כמ"ש בי"ד סי' שטו וכנ"ל:

ואם ידעו כו'. דכה"ג א"צ לתקנת נגזל והוא דינא דמתני' דפ' הנשבעין שכנגדו נשבע ונוטל ועסמ"ע:

ויש מי כו'. אבל הרמב"ם שהוא ס' ראשונה חולק ע"ז וכמ"ש בס"א או שמסרו ליד אנס כו' ואין לחלק בנשא ביד בין אונס או לא כנ"ל וכ' שם ואם ידע המזיק כו' וכן בהראה וכשיטתו דגרמי מזיק הוא ולכן כ' כאן שהמוסר כופר אבל באומר א"י א"צ לישבע כלל וכמ"ש הר"י מיג"ש בשק צרור וכמ"ש בסי' צ' ס"י אבל תוס' אזלי לשיטתייהו דבכל מידי דלא ה"ל לידע א"א משוילו"מ וכמ"ש הראב"ד וכמ"ש תוס' ברפ"ה דב"ק וש"מ ועמ"ש בסי' צ' ס"י ובסי' פז ס"ה ועתוס' שם ד"ה עשו. שר"י פי' דאף בכה"ג קמיבעיא לגמ' אם נשבע המוסר דומיא דתקנת נגזל באשו והנה לדעת ריצב"א דדינא דגרמי מדרבנן א"כ לא הוי משוילו"מ אלא בנשא ונתן אלא שהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל ס' דריצב"א כמ"ש בר"ס שפח: (ליקוט) ויש מי כו' אבל ר"י חולק וכ' דגם כה"ג מיבעיא להו וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ונ"י ממש"ש צ"ח ב' ואי דליכא סהדי כו' וכ"ת בשבועה ותי' משום דלא איפשיטא לן כנ"ל וערשב"א שם ונ"י שם (ע"כ):

וכ"ז במוסר כו' וכן אם גרם כו'. דרבנן ל"פ אר"מ בדיני דגרמי אלא בממון אבל לא בגוף שהרי חובל בחבירו חייבה תורה ליתן שבת וריפוי וכן הדקיה באנדרונא כמ"ש בפ' החובל ובבהמה פטור משום דגרמא הוא וצריך לחלק בין נזקי גופו לממונו דבגופו הוי כמזיק בידום ולא איבעיא לן במסור אלא בדיני דגרמי כמש"ש אבל במזיק ממש לא כמ"ש בההו דבטש בכספתא כו' וכמ"ש בס"א וז"ש דהוי כמזיק בידים:

וצריך לשלם כו'. ר"ל אף שלא מסר לו כלל את ממונו אלא שהוצרך להוציא לפדות עצמו וכמו ריפוי בחובל כנ"ל:

האומר לחבירו כו'. דאף בגזל ממש הוא כן וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ח וזה שכ' בס"ז שיש עדים שמסרו כו' וכמ"ש בפ' הנשבעין בנגזל ועסמ"ע ס"ק כ"ד בשם הרשב"א והוא תליא בפלוגתא הנ"ל בש"ע:

וי"א דצריך כו'. וכמ"ש בפ' הנשבעין נשבעין לבע"ה במעמד כו' ואמרי' בירושלמי שם מפני הבושה ועסי' פז סכ"ג:

וא"צ לעשות כו'. ר"ל אם אין הנמסר יודע בזה ועסי' קעו סל"ו אבל אף ע"י התובע בעצמו צריך ג"כ לישבע בפני השר כנ"ל ועש"ך:

שנים כו'. כמו בחמשה שישבו על ספסל כאחד וכמ"ש בסי' שפא וסי' שפג ס"ג. והשמיט מ"ש שם במרדכי אפי' אין לחבירו לשלם אין משלם רק החצי משום דהוא בפלוגתא בסי' ת"י סל"ז וסמך אשם:

ואם בזא"ז כו'. כמ"ש בפ"ק בחבילה וספסל אלא דבלאו כו' מאי קא עביד ופטור וכמש"ש ושם וכן כאן במסירת הראשון ברי היזקא כמש"ש כתוא מכמר כו' ואמרי' שם ה"מ היכא דלא אוקמי כו' מיקלי קלייה:

ואפי' לא מסרו כו'. עבה"ג וכנ"ל:

י"א כו'. דהא ר"ה קץ ידא. מהרמ"מ ואין זה ראיה דוקא בדיני ישראל אלא דוקא בא"א להציל בע"א כמ"ש שם וכמ"ש בס"ט בהג"ה ועש"ך:

אין כו'. כמ"ש בסי' צב ס"ג וכן הפסול כו' ועסי' לד סכ"ב ולכן מיבעיא להו אם עשו תקנת נגזל אע"פ שהמוסר כופר ויכול לישבע לפי' הרי"ף ורמב"ם:

לא כו'. עסי' צב ס"א:

ואפי' לא כו'. דהא רב כהנא הרגו ע"י שאמר כה"ג שם:

ולא אמרי' כו'. ר"ל אף דאמרי' בפ"ג דב"ב ובפ' הנשבעין עביד כו' מ"מ בכה"ג שהעיז בפרהסיא לא אמרי' ועמ"ש בס"י אם העיז פניו כו' ועמש"ש. וס' האחרונה ס"ל דודאי אמרי' ועובדא דר"כ שהיה מוחזק ועסי"א:

ואפי' לא יודעין כו'. כמ"ש הבא להורגך השכם להורגו וכעובדא דר' שילא בפ' בתרא דברכות אע"פ שלא מסרו עדיין ולא הוחזק בכך וכמ"ש ברודף דניתן להצילו בנפשו אע"ג דשמא לא יעשה אשר זמם ועמ"ש בס"י:

אבל המוסר כו'. דאף לכתחלה מותר ע"מ לשלם כמ"ש בסי' שנט ס"ד ואמרי' בפ' בתרא דיומא קפחיה לרועה:

ונשא ונתן כו'. אבל בהראה ע"י אונס אצ"ל דכשר וכמ"ש בפ"ב דכתובות לא שנו כו' ועסי' א' ס"ד בהג"ה ועס"ב בהג"ה:

אע"פ שאין כו'. כמ"ש בסי' צב ס"ה:

מ"מ כו'. דאף לדעת האומרים דקנסא הוא מ"מ לא אמרי' מודה בקנס פטור אלא בקנס דאורייתא דכתיב אשר ירשיעון אלקים פרט כו' ואמר ואין עדים דאלו באו עדים אפי' אח"כ לא הוי מודה בקנס כמ"ש הרא"ש בספ"ק והטור בסי' שמח משום דהאידנא ליכא ב"ד לקנס וחוץ לב"ד לאו הודאה הוא כמ"ש בפ"ז שאני ר"ג דלאו כו':

חייב כו'. עסי' א' ס"ב וסי' כט ס"ב:

אסור כו' ואפי' כו'. גטין ז' א' אע"פ שרשע כו':

בין כו'. כמ"ש כתוא מכמר כו':

ודוקא כו' דהרי כו'. כמ"ש בס"י וסי"א ואע"ג דקי"ל ממון מסור אסור לאבדו כמ"ש בסי"ג ולא אמרי' שלא יהא ממונו כו' התם בשאין מציל הנמסר עצמו בזה אבל להציל עצמו ודאי מותר דהא מטעם רודף הוא ואמרי' קיז ב' ונרדף כו' שלא יהא ממונו כו' ועתוס' סנה' ע"ד א' ד"ה שלא כו':

או אם כו'. או ט"ס הוא ש"ך וכ"ה במרדכי שם דהא הטעם שלא יהא ממונו כו' ואסור להרוג אותו בכה"ג כמ"ש בס"י בהג"ה ואמרי' ברפ"ג וקצותה את כפה כו' וילפינן בספרי מזה לרוצח וערמב"ם פ"א מה' רוצח:

אבל אם כו'. כמ"ש בפ"ג שנים שחבלו זה בזה כו' וכ"ש במקום שאין חשש שימסרנו שא"צ להציל ועסי' תכ"א סי"ג:

וכל המוסר כו'. פ"ק דר"ה:

או כו'. כנ"ל:

התיר כו'. עסי' ש"פ ס"ג:

ומתרין כו'. כמש"ש א"ל לא תחוי כו' וכמ"ש ברודף בסנה' ע"ב ב' ראה ישראל כו':

ואם אין כו'. כמו בעובדא דר' שילא בפ' בתרא דברכות:

י"א כו'. דאין הורגין אותו אלא מטעם רודף וכמ"ש בסי"א:

אסור כו'. סנה' עד א':

עשה כו'. שהרי אין הריגתו אלא משום להציל חבירו כמו ברודף אבל לא משום רוצח שהרי בגרמא פטור כמש"ש עו ב' שיסה בו כו' וכן בעדים זוממין הרגו אין נהרגין וכ"ש בזה"ז ועריב"ש סי' רלח: (ליקוט) עשה המוסר כו'. כ' המרדכי מדברי הרי"ף ל"נ כן שהוכיח דממון מסור אסור מדאיבעיא להו בס"פ הכונס אם עשו תקנת כו' ואם איתא הא לאחר מעשה גם גופו אסור ול"ל שלא יהא ממונו כו' ובלא"ה אין ראייתו מוכרח די"ל דמיירי שם שעשה תשובה. שם במרדכי:

אח"כ הוחזק כו'. כמ"ש בפ"ב דע"ז המינין והמסורות כו' ועס"ס תכ"ה:

כל המוסר כו'. ט"ס הוא וצ"ל כל המיצר כו' וזה שסיים אבל מפני כו' אבל במוסר אפי' בשביל יחיד מותר כמ"ש בס"ט בהג"ה:

מותר כו'. שהוא כמו מסור כמ"ש בפ"ק דר"ה אבל המינין והמסורות כו' ושנתנו חתיתם כו':

אבל מפני כו'. כמ"ש בס"ט:

מי שעוסק כו'. דג"כ רודף הוא ואף שאין מתכוין כמ"ש בההיא חמרא בב"ק שם ובסנה' ע"ב ב' איתביה כו' יצא ראשו כו' ואף שאינו רק גרמא כמו במסור שאף ע"י ממון קל כמו תיבנא ואף שאינו רק חששא כמו במסור וכן מחתרת וכיוצא ועסי' תכ"ה ס"א בהג"ה וס"ב:

מתרין כו'. כמ"ש בס"י:

מי שרוצה כו'. עסי' כח ס"ג בהג"ה אבל אינו כו' ואם בע"ד כו':

מ"מ ברעה כו'. כמ"ש בב"ק קיג ב' דהפקעת הלואתו מותר והוי כאבידה כמש"ש ואמרי' בסנה' עו ב' אר"י כו' והמחזיר כו' והיינו במקום דליכא חלול השם כמ"ש בב"ק שם וכמ"ש בסי' שמח ס"ב בהג"ה:

ואם כו'. עבה"ג וכמ"ש בסי' כח שם בהג"ה אבל אם יש לברר כו':

אסור כו'. עבה"ג וראיה מדאיבעיא להו ספ"ו עשו תקנת כו' ואם איתא השתא לאבדו מותר כ"ש דנשבע ונוטל רי"ף שם:

וי"א כו'. ומדברי הרי"ף לא מ' כן מראיה הנ"ל עשו תקנת כו' אבל במרדכי שם כ' דשם עשה אשר זמם ואין מוחזק עוד דאסור להורגו לכ"ע דל"ל שלא יהא כו' וכן י"ל בעשה תשובה. וראייתו מדקא' לאבדו כמש"ו ובזה מתורץ קושית תוס' בע"ז כו ב' ד"ה אני. תימא כו'. וע"ש בתוס' ושמא מאן כו' ועספ"ג דפסחים ות"ק כו' והוא כס' ראשונה וכ"ש לפי' הרי"ף שם כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר כו' שמותר להצילו כו' ועהג"א ספ"ב דב"מ:

מוסר כו' וא"צ כו'. עסמ"ע ועבה"ג ועסי' ב':

מי כו'. כנ"ל בפ"ב דע"ז:

ששלשה כו'. דאז הוחזק ועבסנהדרין פ"א ב' במלקיות של כריתות כו' ושם קסבר כו':

ע"י גרמא כו'. כפי' ר"ח דוקא מורידין שהיא גרמא אבל אין דעת הרמב"ם כן כמ"ש ס"ס תכ"ה אם יש בידו כח כו' וכ"כ הרמב"ם כאן להדיא ומעשים בכל יום כו' וכ"כ הרשב"א ועש"ך ס"ק נו:

מי שמדבר כו'. כנ"ל סי"ב כל המיצר הצבור כו' וכן משום מיגדר מילתא כמ"ש בסי' ב':

מי ששלח כו'. ערש"י דב"ק נא א' ד"ה אין שליח כו' משא"כ כה"ג שמפורסם שאינו שומע דברי הרב ובב"מ יו"ד ב' חמר רבינא היכא כו' וכן לתי' דרב סמא אי בעי עביד כו' ושמא לא יעשה משא"כ כאן ועתוס' דב"ק עט א' ד"ה נתנו וי"ל כו' ובין כו' אבל כאן יודע הוא כו':

וכן אם מסר כו'. כמ"ש בסי' כחס"ג בהג"ה והרשב"א חולק ע"ז והביאו ב"י בסי' שפו וכשיטת ר"י משום שאין מתחייב מיד ואינו אלא גרמא כמ"ש בסי' שפו ול"נ דהא מראה ממון חבירו הוא ומסור ממש הוא וגם במעיד אינו מתחייב מיד עד שיפסוק הדין וכ"ש לס' ריצב"א משום קנס כמו בכל מסור:

הוצאות כו'. עסי' קסג ס"א בהג"ה וכמ"ש בב"ק קטז ב' בשיירא שעמד עליה גייס כו':