דין ניזק נשבע ונוטל - טור חושן משפט סימן שפ״ח

כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק וכו' ס"פ הכונס ומ"ש בשם הרא"ש כיון דספיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה כ"כ ר"פ כיצד הרגל תחלת (דף קכט) ומביאו רבינו בסימן ש"ץ ס"א וס"ב ע"ש וע"ל סי' ש"ן ס"ט ועיין עוד בסימן זה ס"ד. ומ"ש ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ' פי' דבר זה דנגזל וניזק נשבע ונוטל וכל דין שבועה זו נתבאר בסי' צ' כי שם מקום דין זה דאיירי בדיני שבועה ועיין במה שכתבתי לשם: המוסר ממון חבירו וכו'. בפרק הגוזל בתרא (סוף דף (ק"י) [קי"ו] ודף קי"ז): ומ"ש ודינו כשאר מזיק לכל דבר. פירוש דמשלם ממיטב ואם מת גובה מיורשיו דאין זה היזק שאינו ניכר שפטרו היורש מלשלם כדלעיל בסימן שפ"ה (ס"א) וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ח דחובל ותו אתא לאורויי דנקרא מזיק ויש לו דין מזיק ומדינא חייב המסור לשלם וגמרינן מיניה לשאר גרמי דנזקין דעלמא ולא מקנסא משום דרגיל הוא בכך כדאיתא בהגוזל קמא (דף צ"ו ב) דקאמר רב נחמן גזלן עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה ואם כן לא גמרינן מיניה אלא אפילו אינו רגיל למסור אלא עכשיו מסר פעם זה בלבד חייב לשלם מדינא כשאר מזיק וכדאיתא להדיא מסקנא דגמרא (סוף דף קי"ו): ומ"ש אף על פי שלא נשא ונתן ביד במה דברים אמורים וכו'. שם מימרא דרבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי: ומ"ש או שאנסוהו להראות שלו והראוהו שלו ושל חבירו. שם (דף קי"ו ב) בלישנא אחרינא והביאו האלפסי (מב ב) והרא"ש (סי' כו): ומ"ש או שיסרו אותו וכו'. נראה שכתב כן משום דאיתא במשנה (סוף דף קי"ו) הגוזל שדה מחבירו ונטלוהו מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואסיקנא בלישנא קמא לא צריכא דאחוי אחוויה ומפרש רבינו דהיינו שאנסוהו מסיקין ויסרו אותו ולא אמרו ליה על מה והראה ממון חבירו או קרקעו ואמר (ליה) [להו] טלו [ממון או] קרקע זו ונפטר מידם בכך חייב. ובית יוסף כתב דהכי משמע מעובדא דכסא דכספא ולא נהירא דלשם נטל ונתן ביד כדאמר שקלא ויהבו ליה אבל אחוויי מנ"ל: ומ"ש אבל אם אנסו האנס וכו'. ברייתא שם (דף קי"ז) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב ומפרש האלפסי והרא"ש והרמב"ם דהכי פירושו דאם אנסוהו גוים להראות ממון חבירו והראה להם בלבד פטור אבל אם מתחלה כשאנסוהו להראות או להביא ממון חבירו הלך ונטל ונתן ביד חייב ואף על גב דאניס כיון שהאנס לא היה יודע היכן הוא ממון חבירו שיטלנו משם ואנס את זה להראותו לו או להביא לו ונטל ונתן ביד חייב אבל אם האנס ידע היכן הוא ממון חבירו והיה יכול לטלנו משם אלא שאנס את זה להביא לו והביא לו פטור דכיון שידע היכן הוא כבר אבד וכאלו כבר נשרף וכן אפילו לא ידע האנס היכן הוא ואנס את זה להראותו לו והראהו לו ואז לאחר שהראה לו ויכול האנס ליטלנו חזר זה המוסר ונטל ונתן ביד פטור דעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס ולא עשה מעשה ועל מה שנטל ונתן אח"כ פטור דכיון דהאנס עמד עליו שידע היכן הוא הממון מקלי קלייה כבר: אבל הראב"ד כתב דאפילו לא ידע האנס היכן הוא ונטל ונתן ביד פטור כיון דיחדו לו בפירוש להביא לו ממון חבירו אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וטעמו הלא הוא מפורש בדברי בעל המאור בפרק הגוזל בתרא (מג א) בשם הר' אפרים באריכות וגם הרמב"ן (מלחמת ה') האריך לשם על זה עיי"ש ובתשובת הרשב"א בסימן תתק"פ כתב הנכון כמו שכתב הראב"ד דאם אנסוהו אונס ממון להביא והביא חייב שזה כמציל עצמו בממון חבירו והיינו ברייתא דאמר לו אנס הושט לי פקיע עמיר זה חייב אבל אנסוהו אונס גוף להביא ממון חבירו פטור דהיינו כסא דכספא דרב אשי עכ"ל ויש לדחות דאף על פי דאנסוהו אונס הגוף ולא קא עביד איסורא להציל עצמו בממון חבירו מכל מקום חייב לשלם והיינו דרב הונא בפרק הכונס (דף ס' ב) דקאמר דקמבעיא ליה לדוד מהו להציל עצמו בממון חבירו ופירשו התוספות (ד"ה מהו) והרא"ש (סי' יב) לשם דקמבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש ואסיקנא דחייב לשלם וכסא דכספא דפטרו רב אשי היינו משום דפקדון היה ושומר פטור מאונסין (אי נמי האנס היה יכול ליטלנו בעצמו) דאדעתא דכספא קאתי עליה כדאיתא התם [אי נמי האנס היה יכול ליטלנו בעצמו] ולפיכך נראה דלא קיימא לן הכי אלא כאלפסי והפוסקים הנמשכים אחריו: לשון ב"י כתב החכם המרשים על זה שכתב רבינו בשם הרא"ש נראין דבריו כשידע מקום הממון דלא הוי כקאי בתרי עברי נהרא הא לאו הכי לא עכ"ל ונראה דלפי דכתב הרא"ש הא דאנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו דפטור כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביא עכ"ל בא המרשים להוציא מדקדוק לשון הרא"ש זה דאין פירושו דכשידע האנס שיש ממון בבית פלוני דאז פטור המוסר אף על גב שלא ידע מקום הממון דליתא דאינו פטור אלא כשידע מקום הממון הא לאו הכי אינו פטור דהוי כקאי בתרי עברי נהרא דאין האנס יכול ליטלנו כיון שלא ידע מקום הממון וז"ש הרא"ש כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני דה"ל ידיעה בממון שבבית פלוני היכן הוא מקומו ודו"ק נ"ל:

שנים שמריבים וכו' שם (דף קי"ז) ההוא שותא דהוו מינצי עליה בי תרי:

ראובן שהיה חייב מעות לכותי וכו' נתבאר לעיל בסי' קכ"ח:

מסור מיבעיא לן וכו' ע"ל בסי' צ' סי"ד ובמ"ש לשם בס"ד:

כתב הרמב"ם אין המוסר בעלילה נשבע וכו' אבל אם אנסוהו להראות או להביא אותו ונשא ונתן ביד כצ"ל וכן הוא הלשון ברמב"ם ובמקצת ספרים השמיט הסופר מלות ונשא ונתן:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' וקשה שהרי בסמוך הביא דברי הרמב"ם דאין מוסרין שבועה למלשין בשקר שהוא רשע ופסול לשבועה וי"ל דהך תשובת הרא"ש איירי שראובן לא נתכוין למסרה אלא תפסה להוציא ממונו מידו והיא היתה טוענת שמסרה ביד אנס וכו'. וכיון דלא היה זה כלל מסור פסק הרא"ש דישבע וכו' וכן פי' ב"י וכך מבואר בגוף התשובה ע"ש: ומ"ש הרא"ש ובהוכחות אין נרא' לחייבו ולאפוקי ממונא נראה דאין זה אלא בהוכחות שאינן ברורים כל כך אלא יש צד לדחותם שאינן הוכחות אבל אומדנות והוכחות ברורים שאין לדחותם מחייבינן ליה ומפקינן ממונא וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק הכונס (דף קל"ו סוף ע"ג) בעובדא דההוא גברא דבטש בכספתא דלאפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא וכדי שלא תקשה דידיה אדידיה צריך לחלק בין אומדנא דמוכח ללא מוכח וכ"כ מהר"ר מנחם מ"ץ בתשובה וז"ל אף באומד הדעת נאמנים על המלשין בשק' אע"פ שאין שומעין שהלשין רק רואים שמדבר עם האנס ואז צוה האנס מיד על הנלשן לתופסו או שאר אמתלאות כה"ג עכ"ל ומביאו מהרש"ל בפ"ק דב"ק סוף סימן מ"א וכ"כ רבינו לעיל סימן צ"ט וסימן ס"ה ע"ש תשובת הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא. והיינו באומדנות ואמתלאות המוכיחות שאין לדחותם כדפי' מיהו נראה ודאי דלענין כמה הפסיד אצל האנס לא סמכינן אאומדנות דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא הזמין עדים כשרים ואם לא היה אפשר להזמין מזליה גרים אבל לענין המוסר כדי להעיד עליו שהוא הוא המוסר אפילו בהוכחות ואמתלאות נאמנים עליו לפי שאין פנאי להזמין עדים כשרים על כך ועוד שהרי המלשין נזהר שאין מוסר אלא בצינעא ועל הרוב אי אפשר לידע שהוא המוסר אלא על ידי הוכחות ואמתלאות ואם לא היינו סומכין אאומדנות לא היה נידון שום מוסר לאנסים בדין מלשין בשקר ולא שבקת חיי לכל בריה הלכך סומכין על אמתלאות ברורות לדון עליו ולאפוקי ממונא מידו כשיתברר בעדים כמה הפסיד מכח מסירתו וגדולה מזו כתב רבינו בסימן ב' שאפילו עונשין אותו אף על פי שאין כאן עדות ברורה אלא רגלים לדבר וקלא דלא פסיק כל שכן לענין ממון שסומכין על האמתלאות ואומדנות והא דכתב המרדכי בפרק החובל על שם מהר"ם שהמסור נשבע להכחיש את העד היינו כשאין שם אומדנות ואמתלאות אלא עד א' בלבד מיהו בתשובת מהר"י קולום שורש קע"ט כתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין מלשינות בעלילה וכו' נראה שאין זה אלא תקנה ולא ניתקנה אלא לפי שעה ולא לדורות. וכן כתב בסוף תשובת מהרי"ו (דף ק"ד ע"א) כי ר"ת תיקן בדורו לחייב המלשין בשקר על פי עד אחד וז"ל תשובת הרב פלטיאל בהגהת מרדכי סוף קידושין אע"פ שאין עדים שציוה בפירוש לתופסו מ"מ רגלים לדבר יש ואמתלא וכו' מיהו בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא כי ההוא דרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו וגם במילי דמלשינות אין לכוין עדות ברורה כמו בשאר עדות ובפרק שבועת העדות אמרינן דבדיני ממונות מתקיים העדות בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה דכתיב והוא עד או ראה או ידע וכו' ונראה דבדין זה הכל לפי ראות עיני הדיין וצריך להתיישב בדבר ועיין במ"ש מהרש"ל בספרו פ"ק דב"ק סי' מ"א:

ועיין בזה במרדכי פרק הכונס ע"ב ושם דארנקי בשק אם היה יום טוב או שבת אמרינן דרכו להניחו בשק וע"ש דף נ"ג ע"ב וע"ג

וכתב נ"י פרק השותפין דף קנ"ט מי שרואה שנזק רוצה לבוא עליו יכול להציל עצמו אף על גב דעל ידי זה יבוא הנזק לחבירו אבל אם כבר בא עליו וגרמו לחבירו חייב. כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"ג ע"א בשם מוהר"ם אם אנסו עכו"ם להנפקד לתת להם פקדון יכול ליתן להם ופטור דכל היכא דאיכא למיתלי דאדעתיה דפקדון אתו יכול להציל עצמי בפקדון וכ"כ שם אשיר"י וכן נתבאר לעיל ועיין בב"י פ' הגוזל דמ"א מדין נשא ונתן ביד מחמת אנסין, וכתב עוד שם במרדכי ב' שותפים שהיה להם חוב והיה להם ערב בעד החוב ואנס האנס אחד מהן לפטור הערב וכן עשה דפטור דזה אינו אלא גרמא בעלמא ולא מיקרי נשא ונתן ביד ואי עשה מדעתו בלא אונס חייב ועיין בתשובת מהרי"ק שורש כ"ד מדינים אלו.

וכתב הריב"ש בתשובה סי' פ' בא' שביזה חכם ועמד החכם ונתן העונש שלו לשר העיר וכתב שם דהוא קרוב למלשונות. וע"ש.

פ' הגוזל בתרא דף נ"ב ע"ב דלא מיקרי מסור בעלילה אלא במתכוין להזיק אבל אם מתכוין להוציא שלו לא מיקרי מסור אבל שם דף מ"ח ע"ב כתב דאפילו בכה"ג מיקרי מסור וכן דן מוהר"ם הלכה למעשה אם לא היה הנתבע סרבן וע"ש:

ובהגהות דב"ב במרדכי ד' רס"א ע"א על ראובן שבאו אנסין לביתו ליקח משכון שמעון ולקחו משכונו של ראובן בשביל שמעון ופסק ר"י דמאחר שבאו בשביל שמעון יכול ראובן למסור משכונו של שמעון ומאחר דלא נתנו יכול לתפוס משכון של שמעון עד שיפדה לו משכונו והר"ם פי' דאינו חייב לשלם מי שנתפס בעבורו אלא בדבר קצוב כו' וע"ע לעיל סימן קכ"ה:

וע"ל סימן צ' וריש סימן זה וע"ל סי' קל"ה היאך קיי"ל בזה וכתב מהרי"ל סימן פ"ו בתשובה הא דאין הנמסר נשבע ונוטל היינו דוקא שמסר ממונו אבל אם מסר גופו מיקרי מזיק בידים ונשבע הנמסר ונוטל וכתב שם דאם גרם לו תפיסה מיקרי מזיק בידים וע"ש וכן משמע במרדכי פרק הגוזל דף מ"ח ע"א:

ועיין בזה במרדכי פרק הכונס דף מ"ו ע"ב באלו הדינין כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא ד' נ"א ע"ד ואפי' איכא עדים שמסרו בעלילה ואינם יודעים כמה אינו נשבע ונוטל ומיהו פסול לעדות ולשבועה ואם הודה מעצמו אינו נפסל לעדות ולשבועה אבל חייב לשלם ולא שייך בקנסות דרבנן מודה בקנס פטור. וכתכ המרדכי שם דף נ"ב ע"ב בשם מוהר"ם דאפי' יש לנמסר עדים שכך וכך הוצרך ליתן בעד המסירה אפ"ה צריך הנמסר לישבע לו שלא נתן לו משום דבר אחר הואיל ולא ידעו בירור הדברים אלא שמעו מפיו בשנתפשר עם השר אבל אם ידעו בבירור פשיטא דאין צריך לישבע ע"ש ובמרדכי פרק שור שנגח את הפרה לא כ"כ ולכן אם הפסידו חוב ולא ידוע שוויו הנמסר נשבע כמה שוה ונוטל וע"ש שהאריך בדין זה:

כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"ד מלשין בשקר פסול לעדות אפילו אדם המריב עם חבירו ואמר בפרהסיא אלך ואמסור ממונך לאנס הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה ושם דף נ"ב ע"א דלא נפסל בכה"ג אלא במוחזק לכך וכן הוא במרדכי פרק כל הנשבעים ע"ב וע"ד דף של"ז דבמוחזק לכך לא אמרי' עביד אינש דגזים ולא עביד ומוהר"ם מריזבורק כתב דלא אמרינן גזים ולא עביד אלא בצנעה אבל בפרהסיא לא ומותר להציל עצמו ממנו אפילו ע"י אנס עכ"ל וכתב הרשב"א סימן קכ"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות הרי הוא כאילו עשה וכו' ואפילו מי שאינו רגיל בכך אם הכרנו בו שהוא רוצה לעשות הרי הוא כאילו ידענו בבירור שיעשה עכ"ל וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל י"ז:

וכמו שנתבאר לעיל מדברי המרדכי ולקמן במעשה דר' יואל ור' אפרים לא משמע כן.

וכן הוא תשובת מוהר"מ במרדכי פרק החובל ע"ב דצריכים היורשים לשלם מה שנתחייב אביהם מחמת מסירה לאנס אבל אם לא הספיקו לעמוד בדין עד שמת אין היורשים צריכין לשלם ופסק שם על אשה שמסר' על א' אע"ג דאין לה לשלם מחייבין אותה ואם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו צריכה לשלם וכן אם יש לה נכסי מלוג יחלימו אותן ביד הנמסר ובעל אוכל פירות עד יום מותה ואם מתה לא יירש בעל אלו הגכסים אע"ג דבעל כלוקח בנכסי אשתו ומוציא מיד הלקוחות היינו דוקא נגד הלקוחות דאינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו נכסי אשה שיש לה בעל אבל אם מסרה או הזיקה או במקום אחר דאיכא פסידא לאחרינא אין הבעל אלא יורש וצריכה לשלם וע"ש:

ומהרי"ו כתב שם סימן כ"ח ראובן שקבל על שמעון בפני אנס ותפסוהו והוצרך להוציא הוצאות וראובן אומר שלא תפסוהו משום שהכהו אלא משום שברח ופסק דבטענה זו אין לפטרו וכמ"ש מוהר"ם בתשובת מיימון ס"ס נזיקין סי' י"ד על א' שרצה לתפוס חבירו ולהכריחו למשפט ומתוך שלא רצה להניח לתפוס עצמו הכהו והרגו השופט ודן מוהר"ם וכ"כ מהרי"ל בתשובה סימן פ"ז דחייב לשלם לו כל היזקא שגרם לו כתפיסה ואדרבא גרע משאר מסור לאנס דזה מיקרי מזיק בידים דרוצה להזיק גופו:

וז"ל המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"ב ע"ב בשם ר' ברוך אומר אני דמצינו למימר דהתם לא מיירי אלא שחזר המסור בשקר לאנס בתשובה לכן אסור לאבד ממונו לדברי הכל וע"ש במרדכי.

וכ"פ בתשובת הרא"ש כלל י"ד דאם התרו בו שלא יתבע חבירו בפני אנסים ועבר יש לו דין מסור לאנס וע"ל בתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך ועיין בתשו' הרא"ש כלל י"ז סי' ד'.

ועיין בתשובת מהרי"ק שורש קפ"א ולעיל סימן כ"ו עוד כתב המרדכי פ' שור שנגח מתשובת מוהר"ם על אחד שעשה סעודה ובקש ראובן ובני ביתו ועמדו בסעודה והכהו לבעל הסעודה והלך אל השופט וקבל על ראובן ובני ביתו שהכהו והשר היה חייב לראובן ונפטר ראובן מן השר אבל הוצרך להעמיד ערבות מחמת בני ביתו והלך שמעון קרובו של בעל הסעודה והגיד להשר שגם ראובן הכהו והעליל השר על ראובן והפסיד החוב של ראובן והיה לראובן עדים על שמעון ושמעון טוען שגם לוי הגיד להשר ועכו"ם אחד מעיד כן והשיב מוהר"ם שאם שמעון עשה מסירתו לאחר שמסר בעל הסעודה את ראובן שמעון פטור דאע"ג דעשה שלא כדין וחייב לענשו אם בר הכי הוא מ"מ פטור הוא מלשלם דמי החובל דמאחר שראובן כבר נמסר מבעל הסעודה ברור שכבר היה החוב מופסד ואע"ג דפטרו השופט מי יוכל לידע כמה הפסידו שמעון אח"כ שכבר היה מחוייב ראובן עונש להשר והוצרך להעמיד ערבות בעד בני ביתו אמנם אם אין ידוע שבעל הסעודה מסרו תחילה לאו כ"כ דשמעון לומר הכי הואיל ואיכא עדים שהוא ובעל הסעודה עמדו בפעם אחת והגידו לשופט ולכן כל אחד עשה כל ההיזק וחייב לשלם פלגא ואם בעל הסעודה הוא עני לא יפסיד שמעון משום זה ואינו משלם אלא פלגא ולאו כ"כ לומר שלוי מסרו ג"כ אמנם אם אתה מרגילין לפטור בעל הסעודה משום שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה ששמעון משלם הכל שיימינן החוב כמה היה שוה וכך משלם שמעון ואם אין ידוע שוויו ראובן נשבע ונוטל ומכל מקום לא ישלם לו אלא הקרן ולא הרבית דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וע"ש שהאריך בתשובה זו ומ"ש שלא לענוש המוכה שהלך למסור המכה כך פסק מהרי"ו סימן כ"ח בתשובה בשם מוהר"ם והיא בתשובת מיימון ס"ס נזיקין סי' ט"ו וכ"כ מוהר"ם מריזבורק וכתב דאם מועד להכות הבריות מותר לענשו או להפסיד כל אשר לו ומותר לכל אדם להגידו לשופט ויש להסתפק איזה עדיף אם להפסיד ממונו וכו' עכ"ל וע"ש שהאריך בדינים אלו ואין דבריו נראים דהא אפילו מסור גמור אסור לאבד ממונו וכ"ש זה כנ"ל ועוד כתב על אחד שהכה חבירו ועכו"ם ראוהו והלך אחד והגיד שפטור דהא בלא"ה ראוהו עכו"ם ובודאי ויגידו ועיין בתשובות מהרי"ק שורש ק"פ כתב מוהר"ם מריזבורק אם דרך באותה העיר שיהודים מעכבים לחבריהם ע"י אנסים כי אין שם ב"ד פטור:

וכתב בתשובת בר ששת סי' רל"ד אע"ג דבדיני ממונות אין מקבלין עד ששומעין תחילה הודאת הנתבע בזה א"צ דאין חילוק בהודאתו ונותנים מורשה לנתבע כשדנין אותו בפניו.

כתב מוהר"ם מריזבורק מי שרודף רבים בעסקיו כגון שעוסק במטבעות פסולין או בגזירת מטבעות וכדומה לזה אם התרו בו הקהל ולא השגיח ימסרוהו לשלטון ויחיד שבא לו עלילה בגינו יכול לומר שהוא אינו עושה אלא פלוני, ראובן שטען על חמיו שגילה לאנסים שרצה לברוח אם לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שהיה חייב אין זה מיקרי הפסד ואם הפסידו בזה יותר ממה שהיה חייב צריך לשלם לו כל הפסדו. ראובן לקח חפץ א' משמעון למכרו לאנס ואח"כ החזירו לשמעון בפני עבדו ואח"כ לקח האנס החפץ משמעון בחזקה בלא דמים ראובן חייב לשלם לשמעון דהיה לו להחזירו בינו לבין עצמו ולא מהני מה שאומר ולא כיונתי להזיק עכ"ל מוהר"ם מריזבורק ועוד האריך בחילוקי דיני מלשין ומזיק ע"ש וע"ל סי' ת"ח אם עד אחד או פסולים נאמן במלשין ושאר מזיק ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ"ו שהאריך הרבה בדיני מלשין וחילוקים בזה:

כמו שהנגזל נשבע ונוטל כו' כ"כ גם הרמב"ם בספ"ז דחובל והוא בב"ק דף ס"א וס"ב ע"ש וכתב הב"י והטעם דשבועה שכל הנוטל מחבירו ממון דאידך לא ידע אינו נוטל [אלא בשבועה בנק"ח עכ"ל: ומ"ש והוא דבר שהוא אמוד שם בגמ': וכגון שיטענו בדבר הרגיל שם בגמרא ועד"ר: ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' לא מצאתי שכ"כ הרא"ש אהאי דינא אלא י"ל דלמדו מכלל דבריו ועד"ר גם מש"ר בכיוצא בזה בסמוך בדין מסור בס"ד: המוסר ממון חבירו כו' עד ס"ג מבואר בב"ק דף קי"ו ודף קי"ז ובפ"ק דף ה' ע"ש ומש"ר בין אנס עכו"ם כו' כ"כ הרמב"ם פ"ח דחובל ודינו כשאר מזיק כו' נראה שכ"כ לומר דמשלם ממיטב כדאית' ריש ב"ק וא"נ כ"כ לומר שאם מת גובה מיורשיו וכ"כ הרמב"ם פ"ח דחובל ב"י. או שאנסוהו להראות שלו כו' שם דף קי"ו לענין קרקע יכ"ר בסי' שע"א כ"ה וה"ה לענין: ולא אמרו לו על מה כו' חייב שי"ל שבשביל ממונו באו וכן איחא שם בגמרא ז"ל ההוא גברא דאפקידו בידיה כסא דכספא סליקו עליה גנבי שקלי' ויהבי להו דמסקינן אי אינו אמוד בממון פטור דודאי לא באו אלא בשביל הפקדון ואם אמוד בממון הוא עליה דידיה אתו חייב. וכ"ר סי' רצ"ב סי"ב ועד"ר: אבל אם אנסו כו' בתשובת מיימון דספר נזיקין סי' כ' מפורש דהיינו אונס נפשות ולא אונס ממון וכתב ב"י דאונס מחמת מכות הוה כאונס נפשות: והראב"ד כתב שהוא פטור כו' וכ"כ הרי"ף כו' עיין ברי"ף שם פ' הגוזל בתרא סי' רכ"ב שהוכיח כדבריו מהגמרא ובהר"ן הביא דברי הראב"ד וראיותיו האריך בזה מאוד וכתב שדעת הגאון גם רש"י ובעל העיטור כדברי הראב"ד וכתב שם הר"ן דאין סתירה להרי"ף ולסייעתו מעובדא דההוא דאפקידו בידים כסא דכספא הנ"ל דאמרי' דפטור אע"ג דנטלו ונתנו להן בידים דס"ל דשאני התם כיון שהיה פקדון אצלו האי כסא והם אדעת' דהאי כסא אתו נמצא דכל אונסא דמתיליד ליה מחמת האי כסא אתיילד ליה דאילו לא היה אצלו פקדון מעולם לא היו באי' אצלו. וכיון דאהאי כסא אתו למה יפסיד הוא בזה אבל כאן שמאנסי' אותו שיבא להן מעות של ראובן מבית ראובן דלא בא האנס מחמת מעות ראובן אלא ריע מזלו גרם דאל"כ איך באים אצלו לאנסו שיתן להן מעות חבירו שאינו ברשותו ולהכי נסתחפה שדיהו חייב [אפי' הביאו להם]: ואפי' בזה כתב א"א הרא"ש כו' אבל ידע האנס שהיה לפלוני ממון כו' כב"י שכתב החכם המרשי' כו' (עב"ח שהביאו. ונ"ל דר"ל דמש"ר בשם הרא"ש דכי ידע האנס שיש לפ' ממון פטור בשנאנסו להביאו היינו בשידע האנס מקום ממון של פ' ולא היה יכול ליטלו ולא הוה כדקאי בתרי עברי דנהרא המוזכר שם דף קי"ז עליו דשם חייב בשמושיט לו אע"פ דידע מקומו משום דלא יכול האנס ליטלו. אבל בשלא ידע האנס מקום הממון אע"פ שידע שיש לפ' ממון אפ"ה חייב כשהביא לו הישראל דהא להרא"ש כל דעביד מעשה אפי' אנסו אונס גדול. מיהו צ"ל דלא ידע האנס מקום הנחתו ממש אלא שיודע שיש לו בבית זה ואם לא היה ישראל זה הי' מחפש בבית עד שמצאו דאל"כ קשה מאי ואפי' בזה כתב א"א הרא"ש כו' דכ"ר הא כ"ש הוא ממ"ש לפניזה באנסו להראות והראה הישראל מקומו אפי' נטלו אח"כ בידים ונתנו לו בלא אונס פטור וק"ל ועד"ר שם כתבתי די"מ בע"א ושאינו נראה ע"ש:

ויסלק האנס מעליו כו' כ' בתשו' מיימון דספר נזיקין סי' כ"א דמ"מ אינו נקרא מלשין בעלילה ואפי' הפסיד לאותו שתקפו מידו ע"י אנסין הרבה כגון שהעלילו עליו כו' ע"ש:

ראובן שהיה חייב מעות לאנס כו' הוא בירושלמי דפ' הגוזל בשם ריב"ל דאמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו (כל) אלא בארנונא כו' ומטעם שמחוק המלך הוא למשכן במס איש על חבירו וא"כ אינו בדין שיפסיד וכמש"ר בסי' שפ"ט וקכ"ח והרמב"ם כתבו בפ"ח דחובל ע"ש:

מסור מבעיא לן כו' בס"פ הכונס (בבא קמא דף ס"ב) ע"ש באשר"י דכתב דברי ר"ת ודברי ר"י שכ"ר בסמוך ע"ש: ומש"ר בשם הרמב"ם שאם תפס הנמסר כו' בפ"ח דחובל כ"כ ומבואר שם מדבריו דס"ל דמיירי האיבעיא כשמכחיש המסור לנמסר וכמש"ר בשם ר"ת בסמוך ומבואר עוד שם דאפי' באנסוהו להראות או להביא דאינו נקרא רשע כיון שאנוס הוא (כמש"ר בסמוך בשמו) מ"מ נשבע זה הנמסר ומחזיק מה שבידו ולא אמרי' שישבע זה המסור שהוא כדבריו כיון שכשר הוא ולא ישלם דכיון דמספקא לן אי עשו תקנת נגזל במלשין או לא ובכל תיקו ס"ל דמהני תפיסה וזה תפוס ומוחזק לא משבעינן ליה להוציא מזה המוחזק ודו"ק. ועי"ל הא דכתב הרמב"ם דאינו נקרא רשע היינו להיות פסול לעדות ולשבועה בממון אחר אבל לממון זה ודאי נעשה חשוד ופסול ודומה לזה כ"ר לעיל סי' ע"א וע"ט אהא דקי"ל חשוד לממון זה אינו חשוד לממון אחר: ולדעת א"א הרא"ש כיון דדינא הוא כו' עמ"ש לעיל בר"ס זה בדין ניזק בדרישה: ור"י פי' אפילו אין המוסר כו' וכל זה במוסר לממון אבל מוסר גופו של חבירו או שגרם לו תפיסה הנמסר ישבע ונוטל ממנו כל היזקו:

כתב הרמב"ם אין המוסר נשבע כו' שם בפ' הנ"ל ועמ"ש בסמוך: אבל אם אנסוהו להראות או להביא אותו ונשא ונתן ביד כו' כן הוא במיימוני פ"ח דחובל ובש"ע ולפ"ז א"ש מ"ש אע"פ שחייב לשלם דמשמע דקאי גם אמ"ש אם אנסוהו להראות וכשאנסוהו להראות והראה כ"ר לעיל דפטור אף מהתשלומין אלא ודאי ה"ק בין שאנסוהו להראות ונשאו ונתנו ביד או שגם אנסוהו להביא אותו אע"פ שחייב כו'. ומיהו א"צ להגיה בדברי הרמב"ם כאן ונשא ונתן ביד די"ל דה"ק בד"א בשהראה מעצמו ואז נעשה רשע אפי' לא הביאו אבל אם אנסוהו אינו נעשה רשע ל"מ במה שמראה ולא הביאה דאז פטור אלא אפילו אנסוהו על ההבאה והוא עשה כן ונשא ונתן ביד דאז חייב על התשלומין אפ"ה אינו רשע וק"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בכלל י"ז דין ה' והביאו ג"כ רבינו לעיל סי' צ' ועד"ר:

כתב הרמב"ם אסור למסור כו" עד וכ"כ רבי' אשר מלוני"ל הכל מדברי הרמב"ם שכ"כ שם פ"ח דחובל: