היורד לשדה חבירו או לתוך חורבתו - שולחן ערוך חושן משפט סימן שע״ה

היורד לתוך שדה חבירו כו' עיין בתשוב' מהרא"ן ששון סימן רכ"ד:

א"ל בעה"ב עקור אילנך כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ק"ל דף קכ"ט:

וידו על העליונה כו' והרא"ש והטור חולקין ע"ז:

מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך כו' הג"ה זו שייך אחר סעיף ב' וכן משמע בסמ"ע:

בעל בנכסי כו' עיין בתשו' רמ"א סימן פ"ו דף קע"ה:

ודוקא אם החורבה כו' עיין בתשו' רשד"ם סימן רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל:

כל מי ששמין לו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' רל"א:

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה והיינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הב"י וכתב שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש ועפר"ד:

וידו על התחתונה פי' שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אינו נותן לו בהוצאתו אלא שיעור השבח:

סתם כרם עשוי ליטע פי' לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות:

שומעין לו הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפי' עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכתב הנ"י שכן דעת המחבר והרמב"ם ודלא כמ"ש המ"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע ועד"ר:

מפני שמכחיש הארץ רש"י פי' שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מ"ה אפי' בח"ל אין שומעין לו עכ"ל ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו ל' שמכחיש הארץ ולא כע"ש שכתב ז"ל מפני שמכחיש הקרקע בעקירת האילנות:

מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך כו' נראה דהג"ה זו שייכא לסעיף זה שכ' כאן שאין שומעין לו לבעל האילן בבא ליקח נטיעותיו אזה כתב דבכה"ג אם א"ל בעל השדה מתחלה עקור כו' שומעין אח"כ לבעל האילן:

שמין לו וידו על העליונה דע דלדעת רש"י ורא"ש בכ"מ שידו על העליונה אם השבח יותר על ההוצאה נוטל בשבח כשאר שתלי העיר ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל כל ההוצאה אע"פ דלא נהנה כלום מ"מ הואיל וגילה דעתו דניחא ליה אמרינן אילו לא נטעה היה הוא בעצמו נטעה והוציא עליה הוצאה כזו ובעיקר הדין ס"ל להרא"ש דדוקא בשדה העשויה ליטע הדין כן והרמ"ה ורוב המפרשים ס"ל דאפי' באינה עשויה ליטע הואיל וגילה דעתו דניחא ליה בהנטיעה ידו על העליונה ובב"י כ' דהיינו דוקא כשאמר תחלה איני חפץ בהנטיעות ואח"כ גילה דעתו דניחא ליה בהן הוא דידו על העליונה אפי' בשדה שאינו עשויה ליטע והמחבר סתם הדברים כאן ועפ"ר שם כתבתי דמדברי הטור מוכח דלא ס"ל האי סברא:

שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח כו' (ולאפוקי הנוסח בס"י דכ' בהיפך שאם ההוצאה יתירה על השבח נוטל השבח ואם השבח יתר על ההוצאה) נוטל ההוצאה ור"ל שנוטל בשבח כשאר שתלי העיר וכנ"ל בפי' ידו על העליונה וכן הוא במיימוני פ"י דגזיל' בדפוס כ"מ וכן מצאתי במיימוני של קלף ישן נושן וכן הוגה ונדפס בש"ע בדפוס חדש הנדפסי' בקראקא וא"ת הא כתב מור"ם לעיל בסוף סי' קע"ח בהג"ה בשותף דה"ל כיורד ברשות ואפ"ה אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא ההוצאה שיעור שבח הא כתבתי שם דהנ"י בשם רמב"ם ורא"ה כתב דשותף אף דה"ל כיורד ברשות לענין אם השבח הוא יתר על ההוצא' דנוטל בהשבח כאריס או כשתל כמבואר שם מ"מ אם הוצאה יתירה על השבח בזה אינו דומה ליורד ברשות דנוטל כל ההוצאה והשותף אינו נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ומ"ה קאמר כיורד ברשות ולא יורד ברשות לגמרי אבל הט"ו שאיירי כאן ביורד ברשות דינו שנוטל כל ההוצאה כנ"ל וכמ"ש שם ודוק:

אשתו קטנה דבקטנה עשו תקנה וכמבואר בא"ע ס"ס פ"ח בטור ובדברי המחבר ע"ש בפרישה:

והשותף בשדה כו' ע"ל סימן קע"ח בדברי הטור והמחבר:

כיורד ברשות כו' בסעיף שלפני זה כתבתי בשם נ"י ורנב"ר ורא"ה דלא הוה דינם כיורד ברשות לגמרי לענין אם ההוצאה יתירה על השבח וכן הדין ג"כ במוציא הוצאות על נכסי אשתו כמ"ש בת"ה בהדיא וכתבתי ל' לעיל בס"ס קע"ח אהג"ה דברי מור"ם ז"ל ע"ש. (הג"ה כתב הר"י בן הרא"ש על ששאל על ראובן שהיה לו בית שנפרץ והלך למרחוק ואמרו הקהל לסופר בנה בית לעצמך שלא יארע לנו נזק מבית ראובן וכן עשה ואח"כ בא אחר וקנה בית ראובן מבת אשתו ופסק דאע"פ שלא נודע בבירור שהבית היא של בת אשתו של ראובן מ"מ זה מיקרי יורד שלא ברשות ומוציאין מידו ונותנין למי שקנה מחורגתו של ראובן עכ"ל ד"מ ס"ס ה' ו' עכ"ה):

שומעין לו דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארע' כמו דשייך באילנות כמבואר לפני זה בס"ב:

ודוקא אם החורבה כו' אבל אם עשויה לבנות כו' והטור בשם הרא"ש כתב ז"ל ומסתבר לומר כן (דאין שומעין לו) היכא דלא הי' משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין הא לאו הכי שומעין לו:

ולא יוכל הבונה לומר בניני אני נוטל הטעם דאף דאין כאן טעם כחשא דארעא מ"מ כיון דאין הב"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשוי' לבנות כן הוא אינו יכול לומר שיטלם כיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן:

כמו שנתבאר לעיל סי' שס"ג ע"ש ס"ז דכתב דאם השחיר את כותלי בית חדש דמגלגלין עליו את הכל גם מ"ש מור"ם לפני זה דאם השכירה הבונה כו' מנכין לו כו' כעין זה כתב הטור בסי' שס"ג ומור"ם שם בס"ה:

אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו כו' בטור כתב אפי' הי' מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפ"ה א"צ להחזיר לו כיון שיכול להיות קיים זולת הסיוד והכיוד וכיוצא בו ע"ש:

בין שהיתה ידו על העליונה כו' פי' גם כשיהיה ידו על העליונה צריך לישבע על ההוצאה ל"מ כשהוצאה יתרה על השבח דאז נותנין ההוצאה וכנ"ל דצריך שישבע ויטול אלא אפי' אם השבח יתר על ההוצאה דאז נוטל חלק גם בשבח היתר על ההוצאה מ"מ כיון שגם כפי ההוצאה צריך ליתנו לו צריך לישבע כמה הוציא או שיאמדו אותו הבנאים וכדמסיק:

ואם אמר יבואו "הדיינים כו' כן הוא לשון הרמב"ם שם "הדיינים אבל הטור הביא ל' הרמב"ם שכתוב בו יבואו "הבנאים:

וכן זה שנוטל השבח בלבד נראה דר"ל דאם היתה ידו על העליונה וההוצאה יתירה על השבח דהדין ליתן לו ההוצאה כמ"ש אם אומר איני רוצה ליקח היציא' יתירה על השבח בשבועה אלא אקח השבח המועט בלא שבועה ישומו לי שומעין לו ומיירי שהוא ניכר לעינים דעכ"פ יציאה היתה יתירה על השבח אלא שאין ידוע כמה ואמר ישומו לי כו' וז"ש נוטל השבח בלבד ר"ל שהוא הפחות וקמ"ל בכל זה דל"מ למימר ליה השבע וטול כדינך או לא תטול כלום וק"ל:

שהרי אמרי' לבעל שדה עדיין לא שמו כו' דין זה נלמד כאן מהא דאיתא בפ"ק דב"ב בבונה כותל בחצר המפסקת בין אדם לחבירו גבוה מד' אמות כו' וכתבו הט"ו לעיל ס"ס קנ"ז ע"ש ועפ"ר:

ואמרו לבעל השדה תן לו ע"ל סי' כ"ב וע"ש חילוק בין א"ל צא תן לו או חייב אתה ליתן לו:

(ס"ח) וכן זה שנוטל השבח דברי הסמ"ע דחוקים בזה ונ"ל דהדברים כפשוטן דכשיש שבח ידו על העליונה אין מחשבין הוצאה כל עיקר אלא מחשבין כמה שוה הקרקע עכשיו טפי אחר השבח באיזו שיעור נוטל מה שמגיע לו ובזה כ' בסיפא דאין צריך שבועה וברישא לא מיירי אלא בהוצאה יתירה כו' דאז ישבע כמה הוציא ויטול ובסי' ק"ב (ק"ג) ס"ט כתבתי יותר מזה:

ליתן. היינו כשאר שתלי העיר כ"כ רש"י והרא"ש והביאו הנ"י וכת' שתלמידי רש"י לא ס"ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע"ש כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' רנ"ד:

כרם. פירוש לאפוקי שדה שעומד ג"כ לזרוע וחצר עומד לבנות. סמ"ע:

עקור. עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ו דף קכ"ט:

שומעין. הרא"ש והרמ"ה ס"ל דאפילו עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכת' הכ"מ שכן דעת הרמב"ם ודלא כמ"ש הה"מ דהרמב"ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע. סמ"ע:

שמכחיש. רש"י פירש שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מש"ה אפינו בח"ל אין שומעין לו ע"כ ונראה שכן דעת הרמב"ם והמחבר אע"פ שכתבו לשון שמכחיש הארץ. שם:

העליונה. והרא"ש והטור חולקין ע"ז. ש"ך:

מיהו. הג"ה זו שייך אחר ס"ב וכן משמע בסמ"ע. שם:

ההוצאה. והא דכת' הרמ"א בס"ס קע"ח בהג"ה בשותף דהוי כיורד ברשות ואפילו הכי אם ההוצאה יתירה כו' אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כבר כתבתי שם בשם הנ"י דשותף לא הוי כיורד ברשות אלא לענין אם השבח יתר על ההוצאה דנוטל בשבח כאריס או שתלן אבל אינו כיורד ברשות לגמרי לענין אם הוצאה יתירה כו' ע"ש. סמ"ע:

קטנה. דבה עשו תקנה כמבואר בא"ע סי' ס"ח ס"י ע"ש ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו:

שומעין. דבבנין ע"ג קרקע לא שייך כחשא דארעא כמו גבי אילנות בס"ב. סמ"ע:

ודוקא. עיין בתשובת רשד"ם סי' רכ"ז ורמ"א וסי' ש"ל:

לבנות. וטור בשם רא"ש כת' דמסתבר לומר היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו אז אין שומעין לו דתואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין. סמ"ע:

נוטל. הטעם כיון דאין בע"ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשויה לבנות כן הוא א"י לו' שיטלן דכיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן. שם:

שסיידו. בטור כתב אפילו היה מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפילו הכא אין צריך להחזיר לו כיון שהיה יכול לקיים זולת הסיוד וכיוד וכיוצא בו ע"ש. שם:

הדיינים. והטור הביא לשון הרמב"ם שכתוב בו יבואו הבנאים. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' רל"א:

עדיין. ע"ל סי' קנ"ז עי"א וע"ל סי' ע"ט סי"ג שחילקו שם בין אמר ליה צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ע"ש. סמ"ע:

סתם כו'. כן פי' עשויה ליטע שראויה לאילנות יותר מלזרעים ואין נק' שאינה ראויה ליטע אלא שדה לבן ועס"ז. ריב"ש שם.

א"ל כו'. וכ"כ הרמב"ן במלחמות והרא"ש ונ"י וש"פ ממש"ש זיל שום ליה וידו עה"ת א"ל לא בעינא ר"ל יטול נטיעותיו ושתיק רב עד לבסוף ועוד ממ"ש גלית אדעתיך ואם איתא הא בע"כ שם ליה וצריך למנטר דלא כרז"ה אלא שהרמב"ן ורשב"א ונ"י וש"פ ס"ל דוקא בשאינה עשויה ליטע וכ"כ הרא"ש בשם רוב מפרשים אבל הוא ז"ל חלק עליהם וכ' מדקאמר זיל שום ליה והדר קאמר זיל שום כו' ש"מ דמעיקרא ידו על העליונה קאמר ועוד כ' דאי בשדה שא"א ליטע אפילו דגדר ומנטר א"א ידו על העליונה ע"ש אבל בנ"י פי' דרב לא ידע אם היתה עשויה ליטע או לא לה"ק בסתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא אמר שמא אינה עשויה ליטע וה"ק לא בעינא דאינה ע"ל וא"ל זיל כו' וכשא"ל לא בעינא שתק שמא א"ל לא בעינא יטול נטיעותיו כנ"ל:

אבל כו'. כלישנא בתרא שם:

(ליקוט) היורד כו'. והרא"ש והטור חולקין ע"ז כמ"ש בס"ב שם (ע"כ):

(ליקוט) וידו על העליונה. עס"ד (ע"כ):

מיהו כו'. דהוי כא"ל השבע וטול שא"י לחזור בו. שם ועסי' כ"ב ס"ג שכ' דוקא בנשבע וע"ש בהג"ה:

היורד כו'. עבה"ג ועסי' קע"ח ס"ג. (ליקוט) היורד כו' שאם כו' ושם ס"ו היורד לתוך כו'. תוספתא פ"י דב"ק היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה היורד ברשות שמין לו וידו על העליונה כיצד ידו על העליונה אם השבח יתר על הוצאה נותן לו את השבח ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה (ע"כ):

וידוי כו'. כמש"ש גלית אדעתך כו'. וכ"ש ברשות ממש:

שאם כו'. כיון שירד ברשות אבל בס"ג אף דידו על העליונה אין נוטל יותר על השבח כיון דירד שלא ברשות:

ואם השבח כו'. ר"ל כדין אריסי העיר כמ"ש בסי' קע"ח שם: (ליקוט) ואם השבח כו'. ר"ל שנוטל כשאר שתלי העיר וכמ"ש שם בעובדא דרב וידו על העליונה וע"כ כה"ג כמש"ש אומדין כו' וכמ"ש בס"א וס"ז (ע"כ):

ואם בעל כו'. ממ"ש בכתובות שם חזינן אי בעל כו' וה"ה כאן וער"ן שם:

בעל כו'. כתובות שם וכ' הרי"ף במוציא על נכסי אמר ברשות וכ"כ רש"י שם:

קטנה. דאלו גדולה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח כמש"ש:

והשותף כו'. ב"ב מ"ב ב':

היורד לתוך כו' ודוקא כו' החצרות כו' למד משדה שחילוק בין עשויה ליטע או לא וע' בירושלמי ספ"ג דב"ב א"ר נסא וחרבות לא ניתנו להבנות וכ"כ בנ"י דדין בית כדין שדה אלא שס"ל דסתם חורבה עשויה להבנות אבל הרשב"א חולק ע"ז כמ"ש בס"ז בהג"ה:

א"ל בעל כו'. רי"ף שם: (ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. ב"ק כ"א ההוא גברא כו' ופי הרשב"א משום שכירות הקרקע ואע"ג דיתמי חייבים ליתן לו יציאותיו מ"מ א"א לגבות מהן עד שיגדלו ואף כשיגדלו שמא יאמרו לו טול עציך ואבניך וכ' שם ואפי' בחורבה שעשויה להבנות ועס"ב ואף שהרשב"א חזר והקשה על פי' אינו מוכרח ע"ש (ע"כ): (ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. כמו בשדה בס"ב ועמ"ש בס"ז (ע"כ):

ולא יוכל כו'. תלמידי רשב"א בשמו דמש"ש שומעין לו משום דחורבה אינה עשויה להבנות אבל בעשויה הרי זיכה לו מיד וא"י לחזור שחצירו קנתה לו ודלא כנ"י. ואם יוכל בעל החצר לומר תלוי בפלוגתא הנ"ל שכ' בס"ב:

השכירה כו'. עבה"ג ועסי' שסג ס"ה בהג"ה:

ראובן כו' אבל כו'. כנ"ל החילוק בין עשויה לכך או לא:

בנק"ח. כדין שבועת המשנה:

ואם כו' וכן כו'. דס"ד שם שאם כו' אלא משום אתי לאערומי: