גזלן שבא להחזיר את הגזילה והגוזל - שולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ז

אם חזר והודה אע"פ שבא לצאת ידי שמים אינו חייב לרדוף אחריו כן איתא להדיא בש"ס פ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ד) כ"ש כשלא הודה רק שבאו עדים שגזל לו אינו חייב לרדוף אחריו רק שיודיענו:

אינו חייב לרדוף כו' כ' הסמ"ע דהיינו מפני תקנת השבים ולא נהירא דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר לא סגי עד דמטא לידי' וה"ה האידנא אע"ג דאין קרבן מ"מ אינו יוצא ידי כפרתו עד דמטא לידי' וכ"כ הרא"ש:

עד שיבואו ויודיע אותם משמע מדברי הטור והרא"ש דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם וכ"כ הב"ח לדעת הטור וגם הסמ"ע כתב שלכאורה משמע כן מל' הטור רק שכתב דמל' הרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל הכי אלא שיהא בידו עד שיבואו מעצמן ומור"ם שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלם מידו כי הוא יתן להם עכ"ל וכ"כ בב"ח לדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי מהרש"ל ותוספות י"ט שהבאתי לקמן לדעת הרמב"ם נלפע"ד דגם הרמב"ם והמחבר מודים דצריך לשלוח להודיע לו ולא באו אלא לו' דאינו חייב לרדוף אחריו וזה שהגיה הרב ויודיע אותם וכן משמע בע"ש ע"ש וכן משמע לפע"ד בש"ס ריש דף ק"ד גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזלה ואודי ליה כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך דמי כו' משמע דוקא דאודי ליה שהודיעו ואז כמאן דא"ל יהיו לי בידך דמי דאל"כ חייב לצאת ידי שמים לכ"ע ולפ"ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיע לו אינו יוצא ידי שמים לרבי טרפון ולר"ע אף מדינא חייב ודוק:

ויודיע אותם כתב הב"ח דהטור מפרש הא דמסיק רבא בש"ס (ריש דף ק"ד) כיון דידע למאן גזלי' ואודי ליה כו' הלכך נשבע כו' דדוקא בהודה לו קודם שהלך למדי אבל בכפר בו ולא הודה בפניו אלא לאחר שהלך למדי הודה בפני ב"ד אע"ג דאינו חייב להוליכם אחריו למדי מ"מ צריך שיודיענו לומר כך וכך גזלתיך כו' ע"כ ולחנם דחק די"ל דהטור מפרש בלא הודה לו בפניו אלא דס"ל דנהי דא"צ להוליך אחריו למדי מ"מ צריך שיודה לו ויודיענו וכמש"ל. גם מה שנראה מדבריו דאף בהוד' לו בפניו כשנשבע צריך להלוך אחריו למדי ליתא ואישתמיטתי' דברי התוספות דף ק"ד ע"א שכתבו וז"ל ומיהו אין נראה דמיירי הכא כשהודה בפניו דא"כ אפי' נשבע נמי א"צ להוליך אחריו למדי ויכול להביא כפרה דכיון דהוד' לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהא צריך להוליכו אחריו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים עכ"ל עמ"ש לקמן:

אבל אם נשבע כו' כת' הסמ"ע ס"ק ד' דכתיב לאשר הוא לו יתננו כו' ובנשבע לשקר מיירי כו' וכ"כ בע"ש וליתא דבש"ס מסיק טעמא דנשבע כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה ואולי מפרשים דש"ס מפרש טעמא דקרא אבל לא היו צריכים לזה ודוק:

מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו. הוא ל' הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג דף קל"א ע"ד וכ' התוס' י"ט דלפ"ז באינו נשבע אפי' להודיעו א"צ משמע דסובר דלהרמב"ם בנשבע סגי כשיודיענו וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל סי' ל"ה לדעת הרמב"ם ולא נ"ל דהא כ' חייב לרדוף אחריו כו' אלא נ"ל שר"ל דאף שמודיעו אינו בא זה לתובעו שחושב מאחר שכבר נשבע ונתייאשתי לא יחזיר לי אע"פ שמודיע לי. מיהו תימה למה המציא טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש ומהרש"ל שם ולפ"ז אפי' יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ולא סגי כשמודיע לו ודברי הרמב"ם והסמ"ג והמחבר צ"ע: וכותב מהרש"ל שם דאפי' הודיעו לו וזהו שלח לו יהיו לי בידך אפ"ה כיון דנשבע לא סגי עד דעביד השבה מעליא ע"כ. וכן משמע בש"ס גבי הא דקאמר התם הלכך נשבע אע"ג דקאמר ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה. מיהו היינו דקאמר ליה הכי ע"י שלוחו אבל בפניו לא דכיון שהניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו וכמ"ש לעיל בשם התוס':

השליח בעדים כדלעיל סי' קכ"א ס"ב:

וא"צ לומר אם נתן לב"ד שיצא והיינו דוקא כשנותן לב"ד שישלחוהו לידו מתי שירצו ולא שהשליח או הב"ד ישמרו בידם עד שיבוא דוקא בעצמו ובזה ניחא הא דכתבו התוס' דף ק"ד ע"א דבנתן ביד ב"ד מהני וכ"כ מהרש"ל שם סי' ל"ה לדעת התוס' ובדף ק"ג ע"א הקשו על פירש"י אלא ודאי לא הקשו אלא על מה דמשמע מפירש"י דהשליח ב"ד שומר' בידו עד שיבוא הנגזל. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א בדברי התוס' דף ק"ד בד"ה אמר כו' וע"ש ודוק ועיין בסמ"ע ס"ק ו':

לפיכך נותן הגזילה ע' בסמ"ע ס"ק י"ב עד ולא כהב"י כו' ולא ידעתי מי הגיד לו זה דגם בב"י אינו מפרש דברי התוספות כהרמב"ם אלא בפי' לבניו או לאחיו אבל במה שהרמב"ם מפרש ואם אינו רוצה בו אין לו כו' אין לו חבר להתוס' עמו וכמבואר בתוס' שכתבו להדיא לוה ואח"כ נותן לבניו כו' וזהו דלא כהרמב"ם ואין לזה גילוי דעת בב"י וכ"מ גם מ"ש לו שבב"ה כ' שתוס' לא ס"ל כהרמב"ם כו' עיינתי שם ולא כתב מזה כלום באשר שפשוט הוא רק ששם כתב שקושיות הטור אינה קושיא על הרמב"ם וכ"כ בכ"מ בפי' לבניו או לאחיו שלא כסדר הוא דגם התוס' מפרשים כרמב"ם ושקר אמרו לו וברור ודוק ואפשר דכוונת הסמ"ע בזה שלא כב"י שמשוה פי' רמב"ם ותוס' אהדדי ואינו נכון:

אע"פ שכפר בו כו' פי' ול"ת כיון שכפר בו נתייאש הנגזל ולא יתבענו עוד וכדמסיק המחבר כשכבר נשבע:

אינו חייב לרדוף כו' ג"ז מפני תקנת השבים הוא ועפ"ר:

ויודיע אותם ז"ל הטור אלא יודיענו לומר לי כך וכך גזלתיך בא וקחנו עכ"ל דלכאורה משמע מל' הטור דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם שכך וכך גזלתיו אלא שאין צריך לטפל בשליחות הגזילה שם ולקבל עליו אחריות הדרך אבל בל' הרמב"ם מוכח דלא סבירא ליה הכי אלא שיהא בידו עד שיבואו מעצמן ומור"ם שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כוונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלם מידו כי הוא יתן להן וק"ל:

אבל אם נשבע כו' דכתיב לאשר הוא לו יתננו ובנשבע לשקר מיירי כדכתיב שם בפרש' ביום אשמתו דהיינו שמביא קרבן אשם על שבועתו מיהו אי לאו מפני תקנת השבים מן הראוי היה להתחייב הגזלן להביא אחריו למקום שהוא שם אפי' לא נשבע מאחר שמצינו שקפיד עליו קרא:

ולא יתן לא לבנו כו' בפרישה כתבתי דנ"ל דגם ברישא בלא נשבע אסור לתנו לבנו כו' אלא אורחא דמילתא נקט דכל שלא נשבע דא"צ לשלח הגזילה למקום שהנגזל שם מסתמא מחזיקו בידו עד שיבא וק"ל:

אם עשו הב"ד שליח בעדים כו' ג"ז מפני תקנת השבים הקילו עליו שלא יצטרך הרבה בהוצאת הדרך כן פירש"י ויהי' ביד שליח ב"ד עד שיבא הנגזל ויקחנו מידו והגזלן פטור מהאחריות מיד שמסרו לשליח ב"ד ועפ"ר:

אלא יבא הנגזל ויטול השאר כן הוא ל' הרמב"ם ור"ל אף שהוא פחות מש"פ בתורת השבה הוא כיון דמתחל' גזל יותר מש"פ ולא החזיר כולו אלא שאינו מחויב להוציא עליה הוצאה בהשבתה ועוד דגם פחות מש"פ איסור גזל יש בו כמ"ש הטור והמחבר בר"ס שנ"ט אלא שאין הב"ד נזקקין לפחות מש"פ להוציאו מידו וכן עיקר ועד"ר:

אין חוששין שמא תתייקר. ואם נתייקר כ' הטור בשם ר"י דא"צ להחזירו כיון שפעם א' לא היתה ש"פ ושהרמ"ה כ' שצריך להחזיר לו:

הגוזל את אביו ונשבע לו הב"י נסתפק אם דוקא נשבע לו קאמר כו' ובד"מ הכריע דדוקא נשבע לו קאמר וכתבתיהו בדרישה ע"ש:

עושה חשבון עם אחיו פי' כיון שאין הגזילה עוד בעין בידו אין עליו אלא חוב לשלם לאחיו חלקם ודי לו בזה שעושה חשבון עמהם ואומר להם כך וכך הוא בידי ממון אבינו קחו חלקכם מידי או טלו כל א' מכם כסך זה מהירושה ממקום אחר יותר ממנו והמותר נחלק בשוה משא"כ כשהגזילה עדיין בעין בידו דאז צריך להוציא' בעין מידו לקיים תורת השב' וחוזר ונוטל כדי חלקו ממקום אחר וזהו שסיים וכ' ז"ל ועושה עמהן חשבון:

ומ"ש על הקרן במשנה וברמב"ם פ"ח כ' על הקרן ועל החומש אלא מפני שאין חומש נוהג בזמן הזה מ"ה לא הזכירו הטור וגם המחבר החומש ועפ"ר:

לפיכך נותן הגזילה לאחיו כו' עד ואם אין לו אחים כו' ז"ל המשנה הגוזל את אביו ונשבע לו ומת ה"ז משלם הקרן והחומש לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב"ח באין ונפרעין ובגמ' אמר ר' יוסי ואפי' לארנקי של צדקה ע"כ והנה הרמב"ם והמחבר פירשו מ"ש שיחזרו לבניו ולאחיו ר"ל דהגזלן וס"ל דהמשנה ל"ד קתני מה שהקדים בניו לאחיו דאחיו דגזלן שהם יורשי הנגזל הן קודמין להשיב להן הגזילה ממה שישיבו הגזלן לבניו והתוס' ג"כ פירשו דבניו ואחיו אשל גזלן קאי אבל ס"ל דהמשנה דוקא קתני (פי' המשנה דקתני שמשלם לבניו ולאחיו מחלק הגזלן קאמר) דלענין חלקו של גזלן מהגזילה בניו דעצמו קרובים לשלו יותר מאביו דבניו מכח אבוה דאבוהן קאתי לירש חלק הגזלן מהגזילה ורש"י והרא"ש והטור ס"ל דבניו ואחיו דמתני' פי' בניו ואחיו של הנגזל וכאלו אמר שהגזלן ישיב לאחיו (שהן בניו של הנגזל) ולאחיו של הנגזל שהן אחי אבי הגזלן והן הי"א שכ' מור"ם בסמוך בס"ה ועמ"ש שם:

וי"א דאינו נוטל כלום פי' הוא בעצמו לא יטול מהן אלא המלוה יטול אם הגזלן עני כדמסיק ועפ"ר ודרישה שם כתבתי טעם פלוגתתן:

ואם הוא עני ואין לו כו' כן פי' הטור ל' המשנה הנ"ל דקתני ואם אין לו כו' פי' דאין לו להגזלן לוותר אז יבא המלוה ונפרע מהאחין מדמי הגזילה כדי חלקו שקיבל ומ"ש לוה ר"ל לוה כדי שיעור שעלה על חלקו מדמי הגזילה ומחזיק דמי הלואה בידו והמלוה חוזר ונוטל מיד האחים כדי חלקו ושאר ב' חלקים ישארו ביד אחיו שהרי הוא חלקן וע"ד כן נתן הגזלן לידם אבל הרמב"ם והמחבר פי' מ"ש ואם אין לו כו' ר"ל שאין לו אחים ולא בנים אזי לוה מאחרים כדי כל הגזילה ומחזיק המעות לעצמו והב"ח בא ויפרע מידו ומוצא מידו כל הגזילה ויצא ידי השבה בזה הואיל והגזילה עכ"פ יצאה מתחת ידו וכ"ש אם כבר בחיי אביו נתחייב זה הגזלן ולאחרים שיוצא בזה במה שפורע לב"ח בהגזילה כיון שאין לו בנים ולא אחים ונלמד מדבריו דס"ל דא"צ להשיב הגזילה בעינה לשאר יורשיו זולת אחיו ובניו משא"כ לפי' הטור דלעולם צריך להשיב הגזילה או כדי דמי הגזילה ליורשי אביו הקרוב קרוב קודם אלא דמחולקים המה בזה דכשמחזיר הגזילה לאחי אביו וכ"ש להרחוקים יותר אז לוה הגזלן מהמלוה כדי כל הגזילה וחוזר המלוה ונפרע מאותן קרובים שהשיב להן הגזילה כיון שהוא לבדו היורש לאביו ולא אותן קרובין משא"כ כשיש לגזלן אחים שהן יורשים דאביו כמוהו דאינו לוה ונפרע אלא כדי חלקו וכנ"ל ועפר"ד שם ביארתי עוד טעם פלוגתתן באר היטב וממ"ש נתבאר שהתו' לא אזלי לדינא בשטת הרמב"ם אלא בשטת רש"י והרא"ש אלא שבפי' יחזירנו לבניו או לאחיו הוא דפי' ע"ד פי' הרמב"ם אבל לא מטעמו ודינו משום דס"ל דבניו קרובים יותר ליטול כפי חלק המגיע להגזלן מהגזילה יותר מאחיו וכנ"ל וכמ"ש הכל בדרישה בטוב טעם ע"ש ולא כהב"י וכ"מ וד"מ שכתבו דהתוס' ס"ל כהרמב"ם ע"ש שוב אמרו לי שבבדק הבית כתוב ג"כ שהתו' לא ס"ל כהרמב"ם ע"ש:

או לצדקה גם לשטת הי"א שהן רש"י והרא"ש ס"ל דכשמחזיר לצדקה כדי לצאת ידי השבה והיינו כשאין יורש בנמצא ידוע להנגזל כ"א במרחקים (וכמ"ש הטור ועפ"ר) דאזי יכול ללות מאחר קודם שיתננו לצדקה ויחזור המלוה לגבות מהצדקה ע"ד שנתבאר לעיל ס"ס קי"ז וכל זה ביררתי בדרישה ופרישה ע"ש ודוק:

ויש חולקין וס"ל דאם אין לגזלן בנים נותן לאחי אביו כן הוא בס"י ונוסח זה נראה דאינו נכון אלא ה"ג ואם אין לגזלן אחים נותן לאחי אביו והוא שטת רש"י ואשר"י וטור וכמ"ש לעיל בפי' המשנה דקתני בניו ואחיו דבניו ר"ל בניו של נגזל שהן אחיו של גזלן ואחיו ר"ל אחי אביו של גזלן שהן אחיו של נגזל וא"ל שמור"ם כ"כ לפי' התו' הנ"ל דס"ל דבניו של גזלן הן קודמין דא"כ הל"ל ואם אין לגזלן בנים יתנהו לאחיו של גזלן ולמה כ' דיתנהו לאחי אביו (אחיו) אלא מחוורתא כדכתיבנא ודוק:

אע"פ שזכה בגזילה דכיון דזקפו עמו במלוה נעשו נכסי הגר ונכסיהן הפקר לאחר מיתה וכל הקודם להחזיק בהן זכה:

חייב להוציא' מתחת ידו. פי' ליתנו לצדקה שבזמן הבית היה צריך ליתנו לכהנים שהן זכו בהן משלחן גבוה שנ' (בפ' נשא) האשם המושב לה' לכהן ובזמן הזה שאין קרבן אשם שעוסקים בו הכהנים ואין שייך שלחן גבוה מ"ה נותנו לארנקי של צדקה וחולקים ממנו לכל עניים בשוה:

והודה. אע"פ שבא לצאת י"ש אינו חייב לרדוף אחריו כן איתא להדיא בש"ס ב"ק דף ק"ד וכ"ש כשלא הודה רק שבאו עדים שגזל לו אינו חייב לרדוף אחריו רק שיודיענו. ש"ך:

לרדוף. כת' הסמ"ע דהיינו מפני תקנת השבים ולא נהירא דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר ולא סגי עד דמטא לידיה וה"ה האידנ' אע"ג דאין קרבן מ"מ אינו יוצא ידי כפרתו עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש. שם:

ויודיע. משמע מדברי הרא"ש והטור דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם וכ"כ הב"ח לדעת הטור וגם הסמ"ע כת' שלכאורה משמע כן מלשון הטור רק שכת' דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל הכי אלא שיהא בידו עד שיבאו מעצמן והרמ"א שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלום מידו כי הוא יתן להם עכ"ל וכ"כ בב"ח לדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי מהרש"ל והתי"ט ונלפע"ד דגם הרמב"ם והמחבר מודים דצריך לשלוח להודיעו ולא באו אלא לומר דאינו חייב לרדוף אחריו וזה שהגיה הרמ"א ויודיע אותם וכן משמע בע"ש וכ"מ לענ"ד בש"ס ריש דף ק"ד גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזליה ואודי ליה כמ"ד כו' משמע דוקא דאודי ליה שהודיעו דאל"כ חייב לצי"ש לכ"ע ולפ"ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיעו אינו יוצא י"ש לר"ט ולר"ע אף מדינא חייב. שם:

לתובעו. הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג מיהו תימא למה המציא טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש ומהרש"ל ולפ"ז אפילו יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ולא סגי כשמודיע לו ודברי הרמב"ם והסמ"ע והמחבר צ"ע וכתב התי"ט דלפ"ז באינו נשבע אפילו להודיעו א"צ משמע דסובר דלהרמב"ם בנשבע סגי כשיודיענו וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל סי' ל"ה לדעת הרמב"ם ולא נ"ל דהא כ' חייב לרדוף כו' אלא נ"ל שר"ל דאף שמודיעו אין זה בא לתובעו שחושב מאחר שכבר נשבע ונתייאשתי לא יחזיר לי אף על פי שמודיע אותי וכתב מהרש"ל שם דאפי' הודיעו וזה שלח לו יהיו לי בידך אפ"ה כיון דנשבע לא סגי עד דעביד השבה מעליא ע"כ וכן משמע בש"ס גבי הא דקאמר הלכך נשבע אע"ג דקא"ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי כו' מיהו היינו בדא"ל הכי ע"י שלוחו אבל בפניו לא דכיון שהניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו וכ"כ התוספות דף ק"ד ע"א ע"ש. שם:

לבנו. נ"ל דגם ברישא בלא נשבע לא יתן לבנו כו' אלא אורחא דמלתא נקט דכל שלא נשבע דאין צריך לשלח הגזילה למקום שהנגזל שם מסתמא מחזיקו בידו עד שיבא. סמ"ע:

יצא. גם זה מפני תקנת השבי' הקילו עליו שלא יצטרך להרבות בהוצאת הדרך כן פרש"י ויהיה ביד שליח ב"ד עד שיבא הנגזל ויקחנו מידו והגזלן פטור מהאחריות מיד שמסרו לשליח ב"ד כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב וז"ל והיינו דוקא כשנותן לב"ד שישלחוהו לידו מתי שירצו ולא שהשליח או הב"ד ישמרו בידו עד שיבא דוקא בעצמו ובזה ניחא הא דכתבו התוספות שם דבנתן ביד ב"ד מהני וכן כתב מהרש"ל שם לדעת התוספות ובדף ק"ג ע"א הקשו על פרש"י אלא ודאי לא הקשו אלא על מה דמשמע מפרש"י דהשליח ב"ד ישמרנו בידו עד שיבא הנגזל ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א בדברי התוספות דף ק"ד בד"ה אמר כו' ע"ש ודו"ק עכ"ל:

תתייקר. ואם נתייקרה כתב הטור בשם ר"י דא"צ להחזיר כיון שפעם אחד לא היתה ש"פ ושהרמ"ה כתב דצריך להחזיר לו. סמ"ע:

חולקין. טעם פלוגתתן הוא לפי שיטת הפירוש בש"ס עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה:

שזכה. דכיון שזקפו עליו במלוה נעשה נכסי הגר והן הפקר וכל הקודם להחזיק בהן זכה. סמ"ע:

ויודיע אותם. הרא"ש וטור ועש"ך ס"ק ג' ואין דבריו נראין דודאי דעת הרמב"ם וש"ע דא"צ להודיע שהרי בנשבע כ' הטעם שכבר נתייאשו כו' וע"כ לא גריס בגמ' מתני' כיון כו' אבל דברי הרב ודאי כדעת הטור וכגי' שלנו:

וכן כו'. מתני':

ואצ"ל כו'. גמ' שם:

מת כו'. מתני' הנ"ל ק"ג א':

הגוזל כו'. גי' הרמב"ם לאחיו או לבניו ומפ' כפי' התוס' ול"ג ואם אינו רוצה אלא ואם אין לו לבד ופי' ואם אין לו אחים או בנים לוה כו' ר"ל שנותן לו בהלואתו אלמא שא"צ אלא להוציא הגזילה מתחת ידו והיינו בגזילה קיימת אבל אם אינה קיימת א"צ אלא אם יש אחים עושה חשבון עמהם וממילא אף אם קיימת עושה אח"כ חשבון וכ"כ הב"ח ובדרישה דחק בזה. אבל לשיטת רש"י ותוס' לעולם נותן לקרוב קרוב קודם ואם אין לו נכסים או שאינו רוצה להפסיד בע"ח באין ונפרעין מהיורשים אבל לא ממנו ואם אינו מוצא יורש כלל אז נותן לצדק' ולעולם אינו עושה חשבון כלל ואין חילוק בין גזילה קיימת או לא וזה דעת הטור והרב בהג"ה:

והוא שיודיעם כו'. מפ' דקאי אכולהו: (ליקוט) והוא שיודיעם כו'. אבל רש"י מפ' דוקא אצדקה קאי (ע"כ):

וי"ח וס"ל כו'. והוא דעת רש"י. אבל דעת התוס' שבניו של גזלן קודם לאחיו:

ונשבע. דוקא דבלא"ה הוי כמ"ש יהיו לי בידך והן פקדון וזכה במה שבידו וכן בגוזל את אביו אמר ונשבע הלא"ה לא:

אפי' הודה לגר וזקפו כו'. עבה"ג וכ' ה"ה כו'. והוא דעת הרמב"ם שכ' שם בהודה קודם שמת מוציאה מתחת ידו ובלא הודה לא זכה ונותן לכהנים אבל הראב"ד כ' דוקא בזקפן דלא אתמר בשמעתין אלא לריה"ג אבל לר"ע כי לא זקפן לכהנים הוי וכ"ד הטור שכ' אפי' זקפו כו' ר"ל דבזה"ז דאין בית לעולם לצדקה אבל הש"ע נקט לשון הרמב"ם אפי' הודה וזקפו וכמ"ש להודיעך כחו דר"ע ובגמ' מ' כדברי הראב"ד דקאמר מכלל דריה"ג סבר כו' אלא גזל כו' מ' דלר"ע ניחא וצ"ל דהרמב"ם ל"ג מכלל כו' אלא גריס אלא גזל כו' ואף לר"ע פריך. ושיטת רש"י ותוס' נראה דאף בלא זקפן לר"ע נותן לכהנים וע' משנה למלך: (ליקוט) חייב כו'. וכ' שם בד"א שהודה קודם שמת אבל לא הודה צריך ליתן לכהנים ומפ' מ"ש עד שיוציא גזילו כו' כגוונא דמתני' וא"צ ליתן לכהנים וזקפו ל"ד כמש"ש והאי דקת' כו' להודיעך כו' וראב"ד ס"ל דוקא זקפו מדפריך לריה"ג אלא גזל הגר כו' ודעת רש"י ותוס' מש"ש עד שיוציא כו' היינו לכהנים ואפי' לא זקפו וטעמו של הרמב"ם מדמדמי למתני' ש"מ שהוא כגוונא דמתני' (ע"כ):

חייב להוציאה כו'. לשון הרמב"ם ור"ל כמ"ש בס' שקדם שיכול ניתן אף לבע"ח וכשיטתו וכן מדמי שם בגמ' להדדי וכ"ה ברמב"ם הגוזל את אביו כו' וכן הגוזל את הגר כו' אבל הטור כ' שיתן לצדקה וכשיטתו דאין נתינתו לבע"ח מועיל כנ"ל: