השביחה הגזילה ביד הגזלן ממילא - שולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ב

וי"ח דבעינן דוקא היאוש קודם שינוי רשות וכן עיקר וכמש"ל סי' שנ"ג ס"ג:

הגוזל והשביח כו' ע' בס' החנוך מצו' קכ"ה:

ואם תפס הנגזל כו' וכ"כ הרא"ש והטור עכ"ל סמ"ע טעות הוא דלא כ' הרא"ש כן גם מ"ש דבספיקא דתלמודא מודי' ליתא ואדרבה בספיקא דתלמודא ס"ל להרא"ש וטור דאפי' תפס מפקינן מיניה וכמש"ל סי' שמ"ו אמ"ש בס"ק ט"ו ולקמן סי' שפ"ח והאמת היא דהטור העתיק כאן ל' הרמב"ם וסמך עצמו אמ"ש לקמן סי' שפ"ח וש"צ וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' ו' וז"ל כ' הטור ואי תפס נגזל לא מפקינן מיניה וזו היא סברת רמב"ם אבל ר"י והרא"ש לא ס"ל הכי אלא אי תפס מפקינינן מיניה כאשר כתבתי בפ' כיצד סי' ה' והטור גופא כ' בסי' שפ"ח גבי מסור שכן דעת א"א הרא"ש ז"ל והכא לפום ריהטא כ' דעת הרמב"ם עכ"ל וכן מוכרח לומר לעיל בטור סי' ש"ב ס"ח שהעתיק דברי הרמב"ם וסמך עצמו אלקמן סי' שפ"ח וש"ץ ע"ש:

והוציא עליה ופטמה כו'. אבל נתפטמה מאליה דינה כהוקרה וכדלעיל סי' שנ"ד ס"ד בהג"ה וא"כ אפי' אחר יאוש הוא של נגזל:

אע"פ שנתייאשו כו' ומהרש"ל פ' מרובה סי' ז' (וכ"פ פ' הגוזל קמא סי' ד' וסי' ו') פסק דהיכא דנתייקר' אחר שנתייאש הוי של גזלן לפי שהי' גורס בטור אבל נתייאשו הבעלים קוד' שנתייקר' או נתפטמה מאליה הוי של גזלן וכ' שטעם הטור דס"ל דיאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים ושייך תקנת השבים בכה"ג ולפע"ד גירסא זו אינה נכונה אלא הגירסא היא בטור אפי' נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או נתפטמ' מאליה הוי של נגזל וכ"כ הב"ח דמ"ש בטור אבל נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או נתפטמה מאליה הוי של גזלן ט"ס הוא וצ"ל של נגזל עכ"ל וע"ש בטור מוכח כן מדבריו דאל"כ ברישא ה"ל לערבינהו וליתנינהו והכי ה"ל למיכתב אבל אם נתייקר' או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית או שלא נתייאש השבח של נגזל כו' ומדכתב כ"ז שלא נשתנית השבח של נגזל אפי' נתייאשו הבעלים כו' משמע דלעולם היא של נגזל אא"כ נשתנית וממ"ש הטור לעיל סי' שנ"ג דיאוש קונה מדרבנן אין ראיה דהא מהרש"ל גופא שם ובפ' הגוזל בתרא סי' כ"ז כ' דהרמב"ם סבר דיאוש לחידיה קנה מדרבנן ואפ"ה כ' הרמב"ם דנתייקר' אחר שנתייאש הוי של נגזל ש"מ דס"ל דנתייקרה שאני וכן משמע להדיא ממ"ש הטור לעיל סי' שנ"ד ס"ד גבי גנב דאם נתייקרה או נתפטמה משלם כדהשתא ולא חילק בין לפני יאוש או לאחר יאוש ובפרט דסתם גנבה יאוש בעלים הוא וכמ"ש סי' שנ"ג ועוד דאמאי נימא דהטור פליג על הרמב"ם בנתייקר' אחר יאוש וגם הסמ"ג עשין ע"ג ד' ק"ן ע"ב כ' כהרמב"ם וכ"כ ר"י נל"א ריש ח"ד וכן עיקר:

אין אומרים יתן השברים כו' ע' בסמ"ע ס"ק כ"ג במ"ש ליישב קושיות המ"מ ואין לשון הרמב"ם והמחבר מורין כן ודו"ק:

אע"פ שנתיאשו הבעלים כו'. דביאוש לבד לא קנה אם לא בהדי שינוי רשות ורשות יורש לאו שינוי רשות מיקרי כמ"ש לעיל:

ומשלם דמיה פי' הגזלן להנגזל דבגזלן לא שייך ביה תקנת השוק מ"ה צריך ליתן להנגזל כל דמי הגזילה:

שהשביח לאחר יאוש כן הוא דעת הרמב"ם דבעינן יאוש אבל הרא"ש והטור וסייעתיהו ס"ל דאפי' לא נתייאש ג"כ דינא הכי וכ"כ מור"ם בהגהותיו סוף סעיף ח' דיש חולקין וקאי גם אזה שכ' המחבר כאן ועד"ר.

ואינו משלם אלא כשעת הגזילה. פי' אם הוא בענין שאין צריך לחזור הגזילה בעינה אזי משלם הוא להנגזל דמי הגזיל' אבל על הרוב מחזיר בעינה וע"ז מסיק וכ' ז"ל וכשמחזיר כו' שמין לו השבח ונוטל מהנגזל כיון דבגזלן עצמו מיירי דמוציאין מידו דא"צ ליתן הנגזל לגזלן אלא שבחו ובסעיף ד' דמיירי שם בדמכרו לאחר שם ל"ד קאמר דנוטל דמי שבח מהנגזל דהא גם קרנו נוטל מהנגזל אלא לרבותא קאמר דאפי' דמי שבחו נוטל מהנגזל וכ"ש דמי קרנו ועפ"ר:

[שמין לו בדפוס יחד עם ס"ק ד']. פי' אם הוא בענין שאין צריך להחזיר הגזילה בעינה אזי משלם הוא להנגזל דמי הגזילה אבל על הרוב מחזיר בעינה וע"ז מסיק וכ' ז"ל וכשמחזיר כו' שמין לו השבח ונוטל מהנגזל כיון דבגזלן עצמו מיירי דמוציאין מידו דא"צ ליתן הנגזל לגזלן אלא שבחו ובסעיף ד' דמיירי שם בדמכרו לאחר שם ל"ד קאמר דנוטל דמי שבח מהנגזל דהא גם קרנו נוטל מהנגזל אלא לרבותא קאמר דאפי' דמי שבחו נוטל מהנגזל וכ"ש דמי קרנו ועפ"ר:

ויש חולקין פי' דס"ל דבעינן שיהא היאוש דוקא קודם שינוי רשות וכמ"ש בס"ס שנ"ג ושנ"ו ושס"ה:

ומה שהשביח מכר פי' בזה עדיף כח לוקח ויורש מהגזלן עצמו דהן קנו השבח שנשבח אף שלא נתייאש הנגזל. ובעודו ביד הגזלן לא יקנה הגזלן השבח לסברת הרמב"ם וה"ט דס"ל דתקנה התקינו רבנן בזה ללוקח וליורש משא"כ לרש"י והרא"ש דס"ל דהא דלוקח ויורש זכו בשבח היינו מכח שזכה בו ג"כ הגזלן בכה"ג ואפילו נשבח קודם היאוש ומשום תקנת השבים ועפ"ר:

דמי השבח כבר כתבתי בסעיף שלפני זה דר"ל אפי' דמי השבח:

ומ"ש שהרי לא נתייאש קאי אמ"ש ומחזיר הגזיל' וה"ט דלא נתייאש דאלו נתייאש הי' מחזיק בהגזילה עצמה:

וכן אם השביח הלוקח כו' בע"ש כתב דבז' דהשביחו היורש או הלוקח אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו עכ"ל ולא ידעתי טעם נכון לחלק ביניהן דהרי כאן בשבח שהושבח מאיליה מיירי וכמ"ש בסמוך ס"ט ויכול הנגזל לומר לולי שגזלתני גם בביתי היה נשבח ונהי דתקינו רבנן לשלם להלוקח והיורש השבח. הגזלן עכ"פ צריך להחזיר כאלו הי' נשבח ביד הגזלן לסברת הרמב"ם וצ"ל דס"ל לבעל ע"ש דדוקא כשהושבח' הגזילה בידו דהגזלן ומכרה דאז כבר קיבל הגזלן מהלוקח גם בעד השבח בזה קאמר דחוזר הנגזל ומוציא מגזלן אותן דמי שבח שקיבל משא"כ כשלא נשבח ביד הגזלן והשתא א"ש דכתב המחבר לשון וכן אם השביח הלוקח כו' דקמ"ל דאע"ג דבזה אין הנגזל חוזר על הגזלן דמי השבח אפ"ה הנגזל צריך ליתן להלוקח גם דמי השבח ויפסיד הנגזל דמי השבח מכיסו מיהו כל זה אינו מוכרח והא דכתב "וכן כו' דקמל"ן בזה דאע"ג דלית בזה משום תק"ה דהא לא נשבח ביד הגזלן אפ"ה צריך הנגזל ליתן דמי השבח להלוקח:

והשביח העכו"ם דתקנתא לעכו"ם שיקנה השבח לא עבדי:

מכרה העכו"ם לישראל כו' זהו איבעי' בגמרא מי תמרי' הואיל דהישראל שני אתי מכח העכו"ם שמכר לו לא עדיף מיניה א"ד הואיל ומעיקרא ישראל כו' ולא איפשטא האבעי' ומ"ה המע"ה:

ואם תפס הנגזל כו' וכ"כ הרא"ש והטור ובדרישה כתבתי דאף דבספיק' ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ בספיקא דתלמוד' מודים דמהני בהו תפיסה ועמ"ש שם עוד ודו"ק:

משלם כשעת הגזילה ר"ל זהו עכ"פ שאין הנגזל זוכה בהשבח כ"א כמות שהיתה בשע' גזילה ומפרש ואזיל שלפעמים גם גוף הגזילה נשאר ביד הגזלן ומשלם לנגזל דמיה היינו כשכבר ילדה וגזזה דכיון דזכה בגיזה וולדה זכה ג"כ בעצמה ולפעמים נוטל הנגזל הכל ונותנין להגזלן דמי השבח והיינו כשעדיין לא גזזה וילדה ועמ"ש בסי' שנ"ד מזה קצת בהוכחה ובביאור יותר טוב בע"א:

ואם עדיין לא ילדה כו' דס"ל להרמב"ם דעיבור וטעונה גיזה לא מחשב שינוי ואפי' לידה עצמה ס"ל דלא ה"ל דין שינוי גמור אלא כשנוי החוזר וכמ"ש בסעיף שאחר זה:

דמי פרה העומד' לילד ר"ל אף אם הגיע זמנה לילד בשעת גזילה אפ"ה אינו משלם כאלו ילדה בשעת גזילה כי ידוע שלא היתה הבהמה שוה כ"כ קודם לידה שיש בה חשש סכנ' לפרה עצמה וג"כ שמא יהיה הולד נפל כמו שהיתה שוה אחר לידה ואם גזלה בתחלת או באמצע עבורה אינו משלם כ"כ כמו שהבהמה שוה בעת שהיא עומדת לילד דהיינו גמר עיבור אלא הכל לפי שומת שוויי':

אבל יש חולקין ר"ל חולקין עם הרמב"ם במ"ש דלא קנה הגזלן השבח שנשבח קודם שנתייאשו הבעלים וס"ל להחולקין דקנה ול"מ שינוי גמור אלא אפי' בשינוי החוזר קנו (הבעלים) השבח וכדמסיק ונראה דה"ה אם אין בו שינוי כלל כגון גזלה כשהיא מעוברת או טעונה בגיזה ונשתה' ביד הגזלן ונתרב' עליו הגיזה או הולד אע"פ שהוציאו מידו בעוד' טעונה או מעוברת משלם לו העודף כשיעור שנשבח בידו ועמ"ש בסי' שס"ג ס"ה:

הגוזל חבית יין כו' הטור כתבו בל' לפיכך דמכח טעם הנ"ל דאין הגזלן זוכה בהשבח דיוקר' מסיק האי דינא:

שאלו הניחה כו'. פי' וכיון שהית' חוזרת בעינ' נמצא דהוקרה ברשות דהנגזל ואע"ג דכל הגזלנין אין משלמין אלא כשעת גזילה הא עיקר גזילה נעשית בשע' ששתאה או מכרה או שבר החבית דהא עד הנה ברשות הנגזל הוה קאי להדרה בעינה מן הדין ועתה קלקלה וגרם שלא הוחזרה לידו בעין משא"כ כשנשברה מעצמה וכדמסיק וק"ל:

נשבר' מעצמה או אבדה האי אבדה ג"כ אמעצמה קאי אבל סתם אבידה מקרי פשיע' וכמ"ש לעיל בסי' שנ"ד ס"ג ע"ש:

בין ששברה או שתאה כו' שלא יהא חוטא נשכר דאלו נשברה מעצמה היה צריך לשלם ד' כשעת הגזילה ועכשיו שנשברה בידים לא יתחייב אלא דינר וכבר נתבאר כל זה לעיל בסי' שנ"ד:

אינו משלם אלא מ"ט. זהו כעין מ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שצ"ד דבהמה שאכלה פירות מחוברים רואים כמה הפסיד' ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי אותו חלק מה שאכלה כמה היה נותן בה קודם אכילתן וכמה היה פוחת בשביל אכילתן וכן נותן לניזק וזה קולא הוא למזיק ולגזלן ולמדוהו מדכתיב וביער בשדה אחר דמה שנבער מהשדה ישומו אותו בהדי שדה אחר ע"ש ועפ"ר:

אין אומרים יתן השברים כו' כבר נתבאר זה בס"ס שנ"ד והר"ן פ"ק דב"ק (דף ו') כתב בשם הרמ"ה דהיינו דוק' אם יש לו מעות דאם אין לגנב או לגזלן מעות לשלם אפי' יש לו מקרקעי או מטלטלים א"צ לשלם לו מהן אלא שיימינן לו אלו השברין והמותר ישלים לו מהמטלטלים ועפ"ר שכתבתי שבזה מיושב מ"ש הרמב"ם והטור שם בסי' שנ"ד בגניבה וגם כאן בגזילה דאם הבעלים רוצים בהשברים שומעין להן וצריך הגזלן ליתן לו. והקשה המ"מ אמאי צריך ליתן לו השברים הא כבר קנאום הגזלן או הגנב בשינוי וכתבתי די"ל דמיירי כשאין להגזלן מעות ובא לשלם להנגזל במטלטלין בזה קאמר דיכול הנגזל לומר הואיל ובאת לשלם לי במטלטלין שלא כדיני שדיני במעות דוקא לפחות תן לי שברי כלי שלי שבהן ניחא לי טפי מבשאר מטלטלים וק"ל ועיין בתוס' דפ' השואל (סוף דף צ"ו) בד"ה זיל שלים ליה כו':

(ס"ו) מכרה העכו"ם כו' מיבעיא לן בגמ' כיון דתחלה וסוף ישראל עבדי רבנן תקנתא א"ד כיון דאיכא עכו"ם באמצע לא עבדי תקנתא ולא איפשטא ומ"ה אם תפס הנגזל לא מפקינן מיניה וכתב סמ"ע ס"ק ז' דבספיקא דתלמודא מודה כ"ע דתפיסה מהני ותמוה מאוד הוא שהרי בריש שפ"ח כתב דינא באיבעיא דלא איפשטא ומ"ש הסמ"ע שכ"כ הרא"ש תמהני וחפשתי ולא מצאתיו דכאן באיבעיא לא כתב כלום בפ' הגוזל אלא כתב סתם ועלתה בתיקו וכונתו דלא מהני תפיסה כמו בכל ספיקא דדינא ועיקרו בפ"ק דב"מ גבי תקפו כהן וכן ראיתי לרש"ל שכתב כאן על דברי רבינו שכתב דמהני תפיסה אבל ר"י ורא"ש לא ס"ל הכי אלא אי תפיס מפקינין מיניה והטור גופיה סי' שפ"ח גבי מסור וכאן לפום רהיטא לא דק עכ"ל ואני אומר דרבינו רגיל לכתוב בכמה מקומות הרבה כדעת הרמב"ם בספיקא דדינא דמהני תפיסה שכ"כ ג"כ בס"ס קס"ד ואם נטלו אין מוציאין מידו כו' ובסי' שפ"ג ס"ט ע"ש ונראה דהכי קיל"ן דאין להוציא כיון דזכה לתפוס לדעת הרמב"ם:

(סי"ב) [וס"י] או אבדה במה שפי' הסמ"ע דוקא מעצמה אבל סתם אבידה מקרי פשיעה וכ"כ בביאור יותר בסי' שנ"ד ס"ג לא נ"ל דברי הרב בזה דמשמע מדבריו דכל שנאבד בדרך סתם אבידה משלם וזה אינו דאי קא תברה או שתיי' להיין אמרו בגמ' דבאותו מעשה נעשה גזלן עליה אבל באי לא עשה מעשה אלא הניחה ונאבדה בדרך סתם אבידות אין עליו שם גזילה באותו שעה וזה נכלל במ"ש בסי' שנ"ד אבידה מאליה משלם וישלם זוז וולא אמרו שם ברישא דאם שיבר כלי או אבדה משלם ד' אלא דאבדו בידים כגון שהניחה במקום שאינו משומר ונגנבה זה נ"ל פשוט.

(סי"ג) הגוזל כלי עמ"ש בסי' שנ"ו על דברי הסמ"ע בזה:

כשעת. פירוש אם הוא בענין שא"צ להחזיר הגזילה עצמה אבל על הרוב מחזירה בעינה וע"ז מסיק וכשמחזיר לו הגזילה כו'. סמ"ע:

חולקין. דבעינן דוקא היאוש קודם שינוי רשות וכן עיקר וכמש"ל סימן שנ"ג ס"ג ע"ש. ש"ך:

הוריש. עיין בספר החנוך מצוה קכ"ה:

השבח. ר"ל אפילו דמי השבח וכ"ש דמי הקרן. סמ"ע:

מהנגזל. כת' הע"ש דבזה אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו והסמ"ע כת' דאינו מוכרח ע"ש:

מידו. וכ"כ הרא"ש והטור ואף דבספיקא ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ בספיקא דש"ס מודים דמהני בהו תפיסה עכ"ל הסמ"ע וטעות הוא דלא כ"כ הרא"ש גם מ"ש דבספיקא דש"ס מודים ליתא ואדרבה בספיקא דש"ס ס"ל להרא"ש והטור דאפילו תפס מפקינן מיניה (עמ"ש בסי' שמ"ו ס"ק י"ד ע"ש) וע"ל סי' שפ"ח והאמת הוא דהטור העתיק כאן לשון הרמב"ם וסמך על מ"ש בסי' שפ"ח וש"צ וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' ו' ע"ש וכן מוכרח לומר בטור לעיל סי' שנ"ב ס"ח שהעתיק דברי הרמב"ם וסמך אמ"ש בסימנים הנ"ל ע"ש. ש"ך:

לילד. ר"ל אף שהגיע זמנה לילד בשעת גזילה אפילו הכא אינו משלם כאילו ילדה כי ידוע שלא היתה שוה כ"כ כמו אחר לידה דקודם לידה יש חשש סכנה לפרה וגם הולד שמא יהיה נפל ואם גזלה בתחלה או אמצע עיבורה אינו משלם כמו שהיא שוה בעת גמר העיבור אלא הכל לפי שומת שוויים. סמ"ע:

חולקין. וס"ל דקנה הגזלן השבח שנשבח קודם יאוש. שם:

החוזר. ונראה דה"ה אם אין בו שינוי כלל כגון שגזלה כשהיא מעוברת או טעונה בגיזה ונשתהה ביד הגזלן ונתרבה עליה הגיזה או הולד אע"פ שהוציאה מידו בעודה טעונה ומעוברת משלם לו העודף כשיעור שנשבחה בידו ועיין מ"ש בסי' שס"ג ס"ה בהג"ה. שם:

ופטמה. אבל נתפטמה מאליה דינה כהוקרה וכמ"ש בסי' שנ"ד ס"ד בהג"ה וא"כ אפילו אחר יאוש הוא של הנגזל. ש"ך:

שנתייאשו. ומהרש"ל פסק דהיכא דנתייקרה בתר שנתייאש הוי של גזלן וכת' הש"ך דפסק כן לפי שהיה לו גירסא אחרת בטור אבל לפע"ד גירסא זו אינה נכונה כו' ע"ש דמסיק שעיקר כדעת המחבר:

הניחה. ר"ל דאע"ג דקיי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מ"מ עיקר גזילה זו נעשה בשעה ששתאה או מכרה כו' דעד הנה ברשות הנגזל הוה קאי להדרא בעינה מן הדין ועתה קלקל וגרם שלא הוחזרה לידו בעין. סמ"ע:

אבדה. אמעצמה קאי ג"כ דאילו סתם אבידה מקרי פשיעה וכמ"ש בסי' שנ"ד ס"ג ע"ש. שם:

ששברה. שלא יהא חוטא נשכר דאילו נשברה מעצמה היה צריך לשלם ד' ועכשיו ששברה בידים לא יתחייב אלא דינר וכבר נתבאר כל זה בסי' שנ"ד. שם:

מ"ט. דומה לזה כת' הט"ו בסי' שצ"ד סעיף ר' ע"ש. שם:

שנתבאר. עיין שם בהגהת ש"ך מה שביאר בדין זה ודלא כמ"ש הסמ"ע כאן בזה. גם הש"ך כת' דאין לשון הרמב"ם והמחבר מורין כן במה שיישב הסמ"ע דברי הה"מ ע"ש:

הגזילה כו'. ע"ל ר"ס ש"ס:

אע"פ כו'. ר"ס שס"א:

ואע"פ כו'. שם ס"ז:

ואם כו'. שם ס"ה:

נתייאשו כו'. ע"ס שנ"ד ס"א:

כל השבח כו'. כמש"ש ושם צ"ד א' הלכה כרשב"א:

ואינו כו' ודבר זה כו'. שם ב' א"ר ד"ת כו' וא"ת דה"ל שינוי כו' ור"ל ומתני' נמי צריך להחזיר הכלי אלא דמשלם לו השבח וכמש"ו וכשמחזיר כו' ועבה"ג ס"ק ו' דלא כתוס' שם ד"ה לר"ש כו' והראב"ד כ' כדברי תוס' ולדידהו אתי מתני הנ"ל כפשטיה אף לר"י בשינוי דהדר וצ"ע דא"כ ל"ל לרב אשי לאוקמי מתני בשינוי דלא הדר דוקא ועסי' שנ"ד ס"א:

מכרה כו'. בסי' שס"א ס"ד וס"ה:

בין כו'. שנ"ג ס"ג ושנ"ו ס"ג:

הגוזל כו'. דין זה תמוה מאד וכבר השיגו המ"מ דמאי אמר שם מה שהשביח מכר כו' כל זכות שתבא כו' הא הוא עצמו אינו זוכה בשבח ואף שהראב"ד כ' שמכאן למד הרמב"ם שקודם ייאוש לא קנה הגזלן השבח דאל"כ ל"ל מכר והוריש מ"מ השיג עליו וכ' דאדרבה מכר והוריש איצטריכא ליה כו' ועוד הוריש במאי קנה הא קי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ועוד אמרינן ש"ר בלא ייאוש כו' ולאו כלום הוא וא"א כלל וכלל לדין זה וודאי שיש כאן טעות ול"ג כלל וחוזר הנגזל כו' עד וכן ובשבח מחמת הוצאה וכדברי הרי"ף בפ"ק דב"מ וצ"ל אחר ס"ט:

כבר כו'. בסי' שנ"ד ס"א וס"ב:

בין כו'. שם צ"ה ב' א"ל ר"פ ה"ה כו':

ואם עדיין כו'. כנ"ל ס"ב:

ואם לפני כו'. כשיטתו כנ"ל:

ואע"פ כו'. כנ"ל דס"ל דאינו נק' שינוי:

אבל י"ח כו'. אבל הנ"ל וס"ל דשבח קנה אפי' קודם ייאוש וכ"ש במכר והוריש ופליגי נמי בגיזה ולידה דה"ל שינוי וקנה לגמרי ועסי' שנ"ד ס"ב מ"ש בשם הרא"ש:

ואפי' שינוי כו'. צ"ד ב' אר"י ד"ת כו' וכמ"ש בס"ב:

בד"א כו'. כנ"ל סי' שנ"ד ס"א:

גזילה כו'. כמ"ש למטה שאילו הניחה כו':

אע"פ שנתייאשו כו'. כ"מ בב"ק שם כדפריך לימא פליגא דרב כו' ולא מוקי אחר ייאוש:

(ליקוט) היתה כו'. ב"מ מ"ג א' תנן כו' ובמאי כו' והתם אפי' בתבריה ושתיה דההוא שעתיה גזליה מדפריך ואי ביתיר כו' וכ"ש באיתבר ממילא (ע"כ):

(ליקוט) בין ששברה כו'. פשוט דכ"ש מנשבר ממילא שלא יהא חוטא נשבר ובהדיא אמרי' בב"ק ס"ה א' כי קאמר רב כו' (ע"כ):