רבים שהעידו ונמצא א׳ מהם קרוב או - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ו

רבים שהעידו ונמצא א׳ מהם קרוב או. שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ו - 2 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.

חושן משפט · סימן ל״ו
סעיף א׳
רבים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול. ובו ב סעיפים:עדים רבים שנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר וכיצד בודקים הדבר אומרים להם בית דין כשראיתם דבר זה באתם כדי להעיד או כדי לראות בלבד כל מי שאומר להעיד באתי מפרישים אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה (אפי' לא ידעו זה מזה תוספות) ואם היו כל העדים כשרים אחד שנתכוין להעיד וא' שלא נתכוין להעיד וראה הדבר וכיוון עדותו חותכין הדין ע"פ עדותו: הגה אבל אינן יכולים לכתוב שטר על כך אע"פ שראו הקנין וסתם קנין לכתיבה עומד הואיל ולא הזמינם לכך (תשובת רשב"א סי' אלף וע"ג) (וע"ל סי' ל"ט ס"ה): וי"א שאפי' כיוון לראות כדי להעיד אינו פוסל אא"כ בא לב"ד והעיד דתרתי בעינן כיוון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד: הגה שטר שחתם עליו עד פסול ונתבטל כל העדות מ"מ אם העדים הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולין לחזור ולהעיד לבד לפני ב"ד וב"ד יכתבו עדותן וחשוב שטר (תשו' הרא"ש כלל ס' סי' ה') תקנת הקהל שחתום עליה עד פסול או שטר שחתם עליו בעל דבר עצמו כשר באחרים דאלו לא נתכוונו להעיד (ריב"ש סוף סי' קצ"ה) (וע"ל סי' מ"ה סעיף י"ב וי"ג) ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפי' נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלה עדות הכשרים וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים (על) כל מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד והעידו כשרים ופסולים לא נתבטלה עדות הכשרים שלא היתה כוונתו אלא בראויים להעיד:
סעיף ב׳
אם העיד קרוב עם רחוק ואין הרחוק יודע מקרבתו של זה (טור בשם הרי"ף וש"פ) יש אומרים שעדות הרחוק כשרה ומחייבו שבועה ונאמן לומר שלא הכיר והוא שאינו רגיל אצלו אבל אם הוא רגיל אצלו אינו נאמן ויש מי שחולק על זה ואומר שאפילו לא הכיר בקורבתו נתבטלה עדות הרחוק (כיון שהעיד הפסול עמו בבית דין) (טור):

ש״ך · חושן משפט סימן ל״ו

נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898

סמ״ע · חושן משפט סימן ל״ו

א׳
עדים רבים כו' עדותן בטלה ילפי' לה מדכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים וגו' אם העדות מתקיים בשנים למה כתב שלשה אלא להקיש ג' לב' מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' כן כו' עפ"ר:
ב׳
א"ל ב"ד כשראיתם כו'. עד מפרישין אותו עפ"ר שם כתבתי דמל' זה משמע דס"ל להרמב"ם והמחבר דמיד שבאו כת א' יחד לפני ב"ד להעיד אפי' קודם שידעו שנמצא ביניהן קרוב או פסול שואלין לכולן הלראות אתם באתם מתחלה או להעיד וכן משמע בגמרא ועושין כן מפני חשש שימצא ביניהן קרוב או פסול ואם ימתינו עד שיודע שיש ביניהן קרובים או פסולין וישאלו להקרובים או להפסולי' לחוד יש לחוש לרמאות שיכונו לומר להעיד כוונו לבטל העדות כשיהי' לטובת הב"ד שהוא קרוב שלהן ופעמי' איפכא אבל מל' רש"י והטור משמע דאין שואלין אלא להקרובי' או להפסולי' וממילא כל זמן שלא נודע שיש ביניהן קרוב או פסול אין כאן שאלה כלל ושכן נלע"ד עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובים או פסולין הן עד שימצאו שהן כן עיין שם ודו"ק:
ג׳
כל מי שאומר. וכתב הרשב"א סי' אלף קפ"ט (דמ"ב) דאם הראו בעצמן בשעת ראיה שכיונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן עכ"ל:
ד׳
אם נמצא באלו כו' עדותן בטלה. פי' אפילו אם לא העיד כלל והטור כתב דהרמ"ה הוסיף וכתב דה"ה איפכא כשהעיד עמהן אף ע"פ שמתחלה לא בא אלא לראות דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי ור"ל דע"פ שנים או שלשה דילפינן דאחד פסול פוסל כל העדים בהגדה כתיב והיינו מ"ש על פי:
ה׳
אפי' לא ידעו כו'. עיין בתוס' פ"ק דמכות (דף ו) בד"ה שמואל אמר הלכה כר"י כו' ושם כתבו דבעינן תרתי דאתי לאסהודי ושגם מעידין שניהן בב"ד והקשו אזה א"כ מאי קאמר הגמ' דאי למחזי אתו אינן פסולין דא"כ מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג הנפש והלא אין שום חששא אם לא יבואו להעיד בב"ד ומשני דלפעמים לא ידע זה מזה ויעיד הא' אחר שכבר העיד אחיו בב"ד עכ"ל נלמד מזה דפסולין אף שלא ידעו זה מזה אבל ק' מנ"ל למור"ם דהמחבר דהעתיק כאן שיטת הרמב"ם שס"ל הכי דלמא הרמב"ם כהרי"ף ס"ל דכתב הטור והמחבר בסמוך בשמו דאם לא ידע הכשר בהקרוב דאין עדות הכשר בטל ודוקא לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דבעינן תרתי מוכח מהגמרא דאפי' לא ידע זה מזה פסול וכנ"ל משא"כ להרמב"ם דפסול בנתכוון להעיד לחוד דאינו מוכח מהגמרא כלום דלמא ס"ל כהרי"ף בהא דבעינן שיודע שיכיר הכשר בהפסול לכן היה נלע"ד דהג"ה זו צ"ל למטה אחר שכתב דעת הרא"ש וכן צ"ל ובא לב"ד והעיד אפי' לא ידעו זה מזה דתרתי כו' ומיהו יש לדחוק לומר דמ"ש מור"ם כאן אפי' לא ידעו כו' ר"ל דהפסול לא ידע בהכשר וקמ"ל דאף דלא כוון לצרף עדותן עם הכשר אפ"ה פסול וכ"ש כשידע ממנו אבל מיירי דהכשר יודע מהפסול ובכה"ג גם הרי"ף מודה דפוסל ודוק:
ו׳
דתרתי בעינן כו'. ונותנין טעם לדבריהם דאל"כ לא יתקיים עדות על הרוב דהקרוב יכניס עצמו מתחלה שיכוון להעיד או בסוף שיבא ויעיד ויבטל העדות אבל למיעבד תרתי לא שכיח והחולקי' נראה דס"ל דאין זה הוכחה דהא יכול המגרש או המקדש או בשאר דברים להזמין עדים כשרים ואזי לא יפסול הפסול בכוונתו ועד"ר:
ז׳
אם העדי' הכשרי' זוכרין העדות ע"י ראיית השטר יכולין לחזור ולהעיד כו'. דין זה כתב הטור והמחבר בעצמו בסימן מ"ה סי"ג וגם בסימן נ"א בס"ה ובהג' ד"מ בשני המקומות כתבתי דדוקא בחתומי' בשטר דינא הכי אבל לאחר שהעידו הכשרי' עם הפסולי' בב"ד דאין הכשרי' חוזרים ומעידי' ע"ש גם כתבתי מזה בדרישה שם בסי' מ"ה ע"ש:
ח׳
או שטר שחתם עליו הבעל דבר עצמו כו'. ז"ל ריב"ש דלא שייך ביה שום עדות וא"א לומר ביה אי לאסהודי קאתי ועד"מ:
ט׳
ואם הזמין התובע עדים כשרים כו'. עפ"ר ודרישה שם כתבתי דאפי' לא הזמין הכשרי' בשם אלא שאמר לרבים העומדי' בשעת המעשה שני' מכם תהיו לי עדים בדבר ג"כ אמרי' דלכשרי' נתכוון דאל"כ הוה שתק או היה אומר לכולן אתם עדים אבל אם אומר להן בשעת המעשה כל מי שיודע לי עדות יצטרך לבא להעיד בלשון זה לא הבדיל הכשרים מהפסולי' ולא מהני כ"א כשלאחר שעת מעשה נתן חרם על עדות דאז אינו מדבר לנוכח עם שום אדם וכדמסיים המחבר בסוף סעיף זה דאף באמר כל מי שיודע עדות כו' דעתו על הכשרי' ובד"מ פסק דאפי' בהזמין כה"ג מהני והנלע"ד כתבתי בדריש' ע"ש:
י׳
ונאמן לו' שלא הכיר כו'. ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלין אותו אם הכירו:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898

ט״ז · חושן משפט סימן ל״ו

א׳
(בש"ע ס"א אפי' לא ידעו כו') מה שהקש' סמ"ע ס"ק ד' על רמ"א נ"ל ליישב דהא הרא"ש כ' על הרי"ף שלא נמצא זה בתלמוד דהי' לו לתלמוד לפרש דשיילינן אם ידעו זה מזה עכ"ל א"כ לרמב"ם דלא זכר כלום מזה ודאי מסתבר דס"ל כהרא"ש דאם לא כן הי' לו להזכיר דתלוי בידיע' וכמו שהוכיח הרא"ש מן התלמוד ע"כ נכוחי' דברי רמ"א דאפי' לרמב"ם דא"צ שיעיד הפסול בב"ד אלא פוסל בהעד שנתכוין להעיד מ"מ א"צ שידע הכשר מהפסול:
ב׳
(שם שטר שחתם כו') נראה דלהי"א דס"ב דסבירא ליה דבעינן תרתי הוה הכא תרתי בדרך זה דמה שחתמו הוא בראיי' המעשה ומה שהב"ד דנין על השטר הוה כאילו העידו מחדש לפניהם בע"פ וזה יתבאר עוד בסמוך:
ג׳
(אם העדים הכשרים זוכרים כו') קשה דבעדים בע"פ נמי נימא הכי וכ"ת ה"נ ויכול הכשר להעיד אח"כ בפני עצמו ולא נתבטלה אלא אותה הגדה זה אינו דא"כ מאי פריך בגמרא מה יעשו בשני אחים שראו בא' שהרג את הנפש כו' הא אפשר להעידו אח"כ בפני עצמו. ובסמ"ע סימן מ"ה ס"ק י"ג כתב וז"ל דאם העידו יחד גם עדות הכשרים נפסלי' שאני התם שהעידו בע"פ יחד וגם העידו בפני ב"ד שוב אין להם תקנה משא"כ בשטר כיון דלא הגידו יחד בע"פ יש להם תקנ' שיחזור ויעידו עכ"ל. ולא הבנתי דעתו דא"כ אמאי אמרינן בשטר שנתבטלו גם הכשרים הא להרא"ש תרתי בעינן כמו דאמרינן בסמוך. ונלע"ד דבמ"ש רבינו בסמוך נתיישב גם זה דלא הוי בשטר ביטול העדות רק בדאיכא תרתי דהיינו שצריך ג"כ שהב"ד דנין על השטר זה הוי דוקא כמו עדות בע"פ מש"ה ניחא הך דהכא שלא דנו על השטר הזה כלל עדיין אלא שרצו לסלק השטר ולשמוע עדותן של כשרים בע"פ נמצא דלא הי' צירוף רק בשעת חתימתן שהיא במקום ראיית המעשה ולהרא"ש תרתי בעינן. ועפ"ז נראה לפרש דברי תשובת הרא"ש כלל ס' בענין שטר מתנה שרצו לדון ע"פ עדים הכשרים החתומים על השטר עם הפסולים שיעידו בע"פ וז"ל אלמא כוונת העדות בשעת ראית המעש' תליא מילתא הלכך השטר פסול אבל העדים שלא הי' עמהם פסולים בשעת מעש' לא נפסל עדותם ויכולים להעיד בע"פ מה שראו המעש' הלכך העדים החתומים על השטר אם אחר שראו את השטר זוכרין את כל המעש' כמ"ש בשטר יבאו עדים ויעידו בב"ד עכ"ל:
ד׳
(וכתב בסמ"ע) סי' מ"ה וז"ל דממ"ש הרא"ש כלל ס' דין ד' משמע דאפילו כשחותמין בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אלא א"כ כשהפסולין לא היו עמהם בראיית ההלוא' אלא שישבו אחר כך וחתמו יחד ומש"ה אמרינן דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשיהיו הפסולים עמהם וכוונו להעיד גם בשעת ההלוא' וזה סותר מ"ש הרא"ש בכלל ההוא סימן ג' דעד הקרוב החתו' על הלווא' עם עד הכשר נתבטל השטר ויכול עד הכשר להצטרף עם א' מבחוץ אחר כך ולהעיד ונדחקתי ליישב וכתבתי דמ"ש בדין ה' לא כתב כן רק לדעת הרמב"ם דבראיית העדות לחוד מפסל כל העדות ובסימן ג' כתב לשיטתו דתרתי בעינן עכ"ל הסמ"ע והוא תמוה מאוד ולע"ד הכל ניחא דה"פ של דברי הרא"ש במה שהעתקתי דהשטר הוא כראיית מעשה מש"ה השטר פסול רצונו כשבאין לדון מאז הוי תרתי וכמ"ש לעיל. ומ"ש לעיל אח"כ אבל העדאת עדים שלא היו עמהם פסולים כו' ר"ל כשם שאתה מודה באם היו עדים באותו ענין ולא חתמו הפסולים עמהם פשיטא שיכולים להעיד בפני ב"ד כיון דתרתי בעינן וכאן לא הי' צירוף בשעת מעש' כן הדבר הזה באותו העדות שהיו חתומים פסולים אלא שעכשיו אין דנין על השטר רק באין מעצמן ומעידין בע"פ הוי נמי כשר ולכונ' זו הילכך וכו' כנלע"ד ובסי' נ"א מבואר דבמקום ספק אימר חתמו הפסולים לשם מילוי לא נתבטל העדות ואין צריך מחדש בע"פ:
ה׳
(תו שם ואם הזמין התובע עדים כשרים) משמע שצריך הזמנ' בפי' ולייחד אותם וכ"כ ב"י בשם הר"ש חכים ואח"כ כתב ומצוה להחרים כל מי שיודע וכו' משמע אפי' אינו מייחד אותם וב"י בשם הר"ש חכים תי' דרישא מיירי בשעת ראיית המעש' להעיד ואיני יודע טעם להפריש בין זה לשעת הגדה והנראה לע"ד דברישא שרואה חבורת אנשים ואומר להם אתם תהיו עדים הוי כאלו אומר לכול' אתה ואתה ואין שייך בזה לומר דלכשרים נתכווין כשאמר בפי' לשון הסותר זה אבל בסיפא אמרינן דמה שאמר כל היודע עדות כאלו אומר כל הכשר לי משא"כ ברישא דא"ל אתם הכשרים דהוי תרי לישנא דסותרין אהדדי דאתם משמעותו לכולם כל א' וא' ואין חילוק בהם בין לנוכח או שלא לנוכח אלא החילוק בין אומר אתם או כל מי שיודע כמ"ש הסמ"ע בשם דרכי משה וכן עיקר:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat, Lemberg, 1898

באר היטב · חושן משפט סימן ל״ו

א׳
שנתכוונו. עיין בש"ך שמאריך בדין זה גם כתב בשם רבינו פרץ דצריך לברר עדים בגטין וקידושין דאל"כ רגילות הוא שעומדים שם קרובים ופסולים ועדותן בטלה וכן נהגו העולם כו' ע"ש:
ב׳
אומרים. כתב הסמ"ע דמל' רש"י והטור משמע דאין שואלין אלא להקרובים ופסולים וממילא כ"ז שלא נודע שיש ביניהם קרוב או פסול א"צ שאלה כלל ושכן נ"ל עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובים או פסולים הם עד שימצא כן עכ"ל:
ג׳
בטלה. כתב הסמ"ע פירוש אפילו לא העיד כלל וכתב הטור דהרמ"ה הוסיף דה"ה איפכא כשהעיד עמהן אע"פ שמתחל' לא בא אלא לראות דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי כו' אבל אין כן דעת הש"ך ע"ש שמאריך בזה:
ד׳
אפילו. כתב הסמ"ע דכן משמע מדברי התוספות דפסולין אף שלא ידעו זה מזה ומ"מ קשה מנ"ל להרמ"א דהמחבר שהעתיק כאן שיטת הרמב"ם שס"ל הכי דילמא כהרי"ף ס"ל דאם לא ידע הכשר בהפסול אין עדות הכשר בטל לכן הי' נלע"ד דהג"ה זו צ"ל למטה וכצ"ל ובא לב"ד והעיד אפילו לא ידעו זה מזה דתרתי כו' ומיהו יש לדחוק דמ"ש הרמ"א אפילו לא ידעו כו' ר"ל דהפסול לא ידע מהכשר וקמ"ל דאף שלא כוון לצרף עדותו עם הכשר אפ"ה פסול וכ"ש כשידע ממנו אבל מיירי דהכשר ידע מהפסול ובכה"ג גם הרי"ף מודה דפסול עכ"ל והש"ך כתב דאין פירושו מחוור ופירש הוא כך דאם העידו אח"כ בב"ד בטלה עדותן לכ"ע אף דלא ידעו זה מזה דאפי' להרי"ף דס"ל דבעינן שידעו הכשרים בפסול הפסולים היינו שידעו שהם פסולים אבל א"צ לידע שהפסולים העידו בב"ד אלא כיון שנצטרפו מתחל' בשעת ראיה סגי כו' ע"ש:
ה׳
וי"א. טעם דבריהם דאל"כ על הרוב לא יתקיים עדות דהקרוב יכניס עצמו מתחל' שיכוין להעיד או בסוף יבא ויעיד אבל למיעבד תרתי לא שכיח והחולקים נרא' דס"ל דאין זה הוכחה דיכול הבע"ד להזמין עדים כשרים ואז לא יועיל הפסול בכוונתו. עכ"ל הסמ"ע:
ו׳
לחזור. ודוקא בחתומין בשטר דינא הכי אבל לאחר שהעידו הכשרים עם הפסולים בב"ד אין הכשרים חוזרים ומעידין. סמ"ע:
ז׳
נתכוונו. לשון זה מגומגם דאפילו יתכוין להעיד אינו פוסל כיון דהוא הבע"ד בעצמו וכתב הריב"ש דאם חתום שם נוגע ה"ל כבע"ד דאינו פוסל עכ"ל הש"ך:
ח׳
הזמין. ואפילו אם לא הזמין הכשרים בשם אלא שאומר לרבים בשעת מעשה שנים מכם תהיו עדים בדבר אמרינן ג"כ דלכשרים נתכוון אבל אם אמר בשעת מעשה כל מי שיודע לי עדות יצטרך לבא להעיד בלשון הזה לא הבדיל הכשרים מהפסולים ולא מהני כי אם כשנותן חרם על עדות אחר מעשה דאז אינו מדבר לנוכח עם שום אדם כו' ובד"מ פסק דאפי' בהזמין כה"ג מהני והנלע"ד כתבתי עכ"ל הסמ"ע ובש"ך הסכים לדעת הסמ"ע ודלא כד"מ ע"ש (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה):
ט׳
בראויים. נרא' דמיירי בסתם עדות דעלמא שראו המעש' ומסתמא אין הקרובים ופסולים מכוונים להעיד וא"צ לשאול אותם אא"כ באו אח"כ מעצמן לב"ד כמש"ל. ש"ך:
י׳
הכיר. כתב הסמ"ע ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלין אותו אם הכירו והש"ך השיג ע"ז ומסיק שצריכים הב"ד לשאלו ע"ש:
י״א
שהעיד. היינו להי"א בס"א ולסברא הראשונ' שם ה"ה אפילו לא העיד הפסול עמו בב"ד כיון שראו המעשה ביחד וכוונו להעיד. ש"ך:
נחלת הכלל · Torat Emet 357

ביאור הגר״א · חושן משפט סימן ל״ו

א׳
(ליקוט) עדים רבים. שם אפי' מאה (ע"כ):
ב׳
(ליקוט) בד"א כו'. דקי"ל כר"ן בדיני כמ"ש בפ"ק דכתובות ובפ"ט דב"מ (ע"כ)
ג׳
(ליקוט) א"ל כשראיתם כו'. כפרש"י אבל הרי"ף ור' חיים כהן בתוס' שם מפרשים דשואלין לכשרים אם בדעתם להצטרף עם הפסולים היה (ע"כ):
ד׳
אפי' לא. עש"ך ויותר נראין דברי הסמ"ע שצ"ל אחר וי"א כו': (ליקוט) אפי' לא ידעו כו'. צ"ל אחר וי"א כו' כמ"ש בתוס'. סמ"ע דלא כש"ך (ע"כ):
ה׳
ואם היו כו' אבל אינן כו'. עמ"ש בסי' ל"ט ס"ה: (ליקוט) ואם היו כל כו'. כמ"ש בב"ב קיג ב' שנכנסו לבקר וע' רשב"ם שם ע"כ: (ליקוט) ואם היו כו' וא' שלא נתכוין כו'. בכריתות י"ב ב' לא מ' כן וע' תוס' שם ד"ה לא כו' (ע"כ):
ו׳
וי"א שאפי'. שם במקיימי דבר כו' ופי' בתוס' ד"ה שמואל כו' כשבאין לקיים הדבר בב"ד:
ז׳
(ליקוט) דתרתי בעינן כו'. וגם בא לב"ד לבד לא סגי ועש"ך (ע"כ):
ח׳
שטר. דהצירוף שנצטרפו בשטר בטל אותו המעשה אבל עדות העדים שלא היו פסולים עמהם בשעת מעשה לא נתבטלה וע"ש בתשובה: (ליקוט) שטר שחתם כו' אם כו'. והוא שלא נצטרפו יחד בראיית המעשה. שם ועש"ך (ע"כ):
ט׳
ע"י ראיית השטר. כתובות ך' אלו כנ"ל בסי' ך"ח סי"ג:
י׳
(ליקוט) וב"ד יכתבו כו'. כמ"ש בב"ב קע"א בשלמא ב"ד כו' וה"ה כאן אע"ג דלא עשו שליחותן כמ"ש בגיטין ס"ג ולקמן בסי' מ"ט ס"ו מ"מ גם שליחותן מעיקרא בטילה במה שצירף העד פסול עמהם (ע"כ):
י״א
תקנת הקהל כו' פסול. ר"ל בקבלוהו עליהם כמו נאמן עלי אבא כו' סנה' ך"ד א':
י״ב
או שטר שחתום. ר"ל לא מיבעיא בתקנת הקהל שקבלוהו דאפי' בבע"ד עצמו כמ"ש דור בחיי ראשך כו' ובב"ב פ' י"נ רצונך השבע וטול כו' ובתוספתא אפי' נשבע לו בחיי הקרן כו' אלא אפי' שאר שטרות לא נתבטלה כל העדות כמ"ש במכות שם הרוג יציל כו' במקיימי דבר וערא"ש שם סי"ג מ"ש בשם הראב"ד אבל בע"ד עצמו אינו בכלל עדות ומטעם זה אמרו ראשונים גבי וניסלקו תרי מינייהו כו' דסילוק מועיל ולא הוי תחלתו בפסלות כמו שהקשה תוס' שם משום דתחלתו הוי בע"ד ואין עדות כלל:
י״ג
כשר באחרים קאי אשטר שחתם כו' כנ"ל ועש"ך:
י״ד
ואם הזמן. וכן. רי"ף שם ולמד מהא דלמיחזי אתו דכשרין וה"נ תלינן בדעת בע"ד כשהזמינו ועמ"ש בס"ב פי' הרא"ש על התוספתא וע"ש. וכ"ש לפי' ר' חיים כהן (וכ"פ הרי"ף בהדיא) בתוס' שם ד"ה לאסהודי כו' ע"ש דקאי אכשהים: (ליקוט) ואם הזמין כו'. כמו שתולה בדעת העדים הכשרים לפי' הרי"ף (ע"כ):
ט״ו
אם העיד. תוספתא ר' אומר אף בד"מ והוא לא ידע שיש להם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדי' והרא"ש פי' שהמלוה לא ידע ולא הזמין אותם וכנ"ל סס"א ואם הזמין כו' וע' ברא"ש כ' הרי"ף ורמב"ן: (ליקוט) אם העיד כו'. כמ"ש בתוספתא הביאו הרא"ש וכפי' הרי"ף בגמ' כנ"ל (ע"כ):
ט״ז
(ליקוט) י"א שעדות כו'. ערא"ש שכ' שלמד ממ"ש אי למיחזי כו' וכי היכי דתלינן בדעת הפסולין ה"נ בדעת הכשרי' וזהו דלא כמ"ש בהג"ה לעיל ואפי' לא כו' והוא כהיש חולקין דכאן (ע"כ):
י״ז
(ליקוט) ונאמן כו' כמו שנאמן לומר למיחזי כו'. שם ועש"ך ס"ק י"א (ע"כ):
י״ח
ויש. הרא"ש שם ופי' התוס' בדרך אחר ע"ש:
י״ט
כיון. ר"ל לי"א דבס"א:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898

על הסימן הזה

שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ו, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל