הפסולים מחמת הנאה - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ז

כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. בעיר שושן כ' בזה ז"ל ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עכ"ל ולא ידעתי מניין לו הא ופשוט הוא בעיני דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה וכדאמרי' בסמוך בס"ט בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליו ערעור דלא יעיד לו דחיישינן דיעיד שקר כדי להעמידו בפני ב"ח גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבא ב"ח שיסלקנו במעות מה"ט (ומ"ה כ' נ"י פח"ה דקע"ב ע"ב דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה עכ"ל) ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר של הנאת ממון וק"ל:

ה"ג ובא אחד. ול"ג האחד בה"א וק"ל:

להוציאה מתחת יד האחר. ל' זה להוציאה וגם ממ"ש אחר זה משמע דבא להוציא כל השדה בתביעה זו שתבע לא' מהן לומר שאותו שדה שקנה עם חבירו גזולה היא ממנו וכן הדין בדבר שאין מחוסר גוביינא כמ"ש הטור בסימן קע"ז סל"א ועמ"ש כאן בפרישה ובסמ"ע שם:

שאותו שמכרה להם גזלה ממנו וה"ה אם מביא שטר חתום בעדי' שאותו שמכרה לו הוא חייב לו ובא לגבות מידו בשטרו וזה בא לפסול עידי השטר:

ואפי' על חלק השותף לא יועיל כו' הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלק עמו לפני זה לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו (וכ"כ רשב"ם בפ' ח"ה) דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעו' היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידי בתורת גזילה וכדאמרי' בסימן קע"א וקע"ז באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדינת הים ודומה לזה היא ג"כ לקמן בסי' קע"ו וקע"ז דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה דמזל דידך גרם לך שנסתחפה שדך:

לא יועיל עדותו. גם בזה כתב בע"ש טעם הנ"ל דכיון דעדותו נוגע גם לחלקו ועל חלקו ודאי בטל הוא דאינו מעיד לעצמו וה"ל כמו עדות שבטלה מקצתו שהתורה פוסלתו ובטלה כולה וה"נ כו' עכ"ל ונמשך בזה אחר שיטתו שהתחיל בו שם בר"ס זה ולא דק וע' בפי' רשב"ם ונ"י דפרשו בהדיא הטעם משום דיחזור ויחלק עמו וכמ"ש לפני זה ע"ש וק"ל:

אא"כ סילק עצמו ממנו כו'. בגמרא קאמר דסלק עצמו וכתב לשותפו דין ודברים אין לי בחלקך וקנה מידו ע"ז אבל רוב הפוסקים ס"ל דהגמר' ל"ד קאמר דלא סגי בהכי דאכתי איכא למימר מדין ודברי' סילק נפשו ולא מגוף השדה ובעי שיפרשו לו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות וכן משמע ל' הטור שכתב אא"כ סילק וקנו מידו שלא נשאר לו כלום זכות בו וכן מוכח בד"מ ע"ש וכאן קיצר המחבר ומור"ם ז"ל:

עד לאחר הערעור כו'. ולא חיישינן לקנוניא היכא דאין ריעותא לפנינו כההיא דשט"ח שנפל דלא יחזירנו אפי' אמר הלוה להחזירו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ה ע"ש דשם איכא ריעותא דנפילה:

ישלם לו דמיה. פי' להמקבל מתנה ישלם לאחר שיהיה לו במה לשלם (אבל אין לפרש שישלם ויסלק להב"ח דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור ע"ז המקבל המתנה דמחשב כמשועבדין במקום בנ"ח) דאל"כ יש לחוש שמעיר לו כדי להעמידה בפני מי שיודע שהוא חייב לו ואין לו במה לפרוע וכדי שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה להעיד שקר ולפסול עידי המערער שהוא דבר של סתר שאין הבריות יודעי' שמעיד שקר ממה שיקרא לוה רשע ולא ישלם שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קבל עליו אחריות נגד זה השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לב"ח ישאר חייב לזה השותף שקיבל עליו אחריות ויקרא נגדו רשע ומה לי זה ומה לי זה:

וצריך להתנות שאם כו'. דאל"כ פשיטא דנחשב לנוגע בעדות זה דהא אם לא יפסול עידי המערער הללו יצטרך לשלם לזה השותף כיון שקיבל עליו אחריות נגדו ועפ"ר שם כתבתי דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריו' סתם אבל אם בשעת סילוק לא קיבל עליו אחריות סתם אלא אמר אם יבא ב"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דב"ח בא מצדו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריותדשאר ערעורי' שאינם באים מצדו ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה ג"כ מעיד לו ע"ש:

אם יש בה פירות כו'. כן הוא ל' הגמרא ויש בו פירושים הרבה כתבם הטור ע"ש ובפרישה:

ואם אין בו פירות מעיד ואף שהפירות יגדלו אח"כ לזמנם ויתן לו מהם כמו שנותנים לאריס לא מחשב זה לנוגע בעדות (כן נ"ל מוכח מדכתב הטור הפלוגתא בין הר"ש והרא"ש ע"ש) דכמה שדות נמצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו מהן כמו שנותנים לו לאריס מיהו זהו דוקא לפי' הרמ"ה והרא"ש כפי מ"ש הטור בשמם אבל לדעת הרשב"ם דאפי' טרח בה לחוד לא יעיד ולר"י אפילו אית בו פירות יעיד אא"כ הבטיח ליתן לו ביותר מלשאר אריסי' העיר ועפ"ר:

אם אין לו הנאה אחרת מזה. כגון שהבטיחו בעל השדה זה ליתן שליש ממה שיגדל בתוכו ולשאר אריסים אין נותנים אלא רביעית:

אין באותו הודאה ממש. דכיון שהעידו שוב אינם יכולים לחזור ולומר דבר שמקלקל בו עדות הראשון משא"כ אם הוא קודם שהעידו כדמסיק מור"ם ז"ל:

קודם שהעידו עדותם בטל. וכתב במישרים נ"ב ח"ה דאין בעל דין יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אע"פ שאין בעל דינו נוגע בעדותן כגון שיש עליו עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל ד"מ א':

אינו נאמן על חבירו. דנוגע בעדות הוא דרוצה שחבירו יפרע החצי' משא"כ אם לא לקחוהו בשותפות וכדמסיק אחר זה בס"ה:

עדותו כשרה על חבירו ולא חיישינן לגומלים שזה יעיד בפטור של חבירו כדי שגם הם יעידו בפטורו:

ומ"ש א' מהשותפין. ר"ל שהם שותפי' בדבר אחר משא"כ בס"ד מיירי שהן שותפין בדבר זה ועיין לקמן סימן קע"ו סל"ב:

נאמן כעד אחד לחייב כו' ולפטור כו' פי' או לפטור והיינו כשאין לאותו המעיד הנאה במה שיתחייב חבירו או יפטור וכ"כ המחבר בב"י במס"ח ע"ש:

לא' מהחתומים כו'. דוקא לא' קאמר דאז אמרינן דהשני לא היה מעיד שקר בשביל הנאת הא' משא"כ כשמכר השטר חוב לשני עידי השטר וכן כתב הטור והמחבר בהדיא לקמן סי' ס"ו סכ"א ע"ש: (הגה וז"ל ד"מ ס"א אמרינן פ"ה [פ"ב] דיבמות דעדי' החתומי' על שדה מקח יכולין ליקח אותו ובריש אלו טרפות אמרו דע"ז נאמר הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ולענין דיין שדן אם יכול לקחנה ע' בתוס' פ' אלו טרפו' עכ"ל ד"מ שם):

שפיר דמי. היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם קוד' שחתמו העדי' בהשטר (אלא שחתמו בספר זכרונות של הסופר) הקנוהו המלוה לא' מעדיו לא יוכל לחתום אח"כ אותו העד מחמת שנוגע בעדות לחתום לכתחלה ריב"ש סי' ר"י ד"מ א':

אם מורשה וקרוביו יכולין להעיד. כצ"ל וקרוביו בוי"ו:

וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד. ז"ל הריטב"א (והביאו בד"מ ס"א) אחיו של גזבר שהעיד על א' שהקדיש נכסיו לעניים והיה עמו עוד ע"א ואח"כ העידו שצוה הנותן שהגזבר יחלק המעות למי שירצה וכן עשה הגזבר ונתן לבת העד ממון ההוא ופסק דלא שייך כאן נגיעת עדות מאחר דלא היה ניכרת הנאה לעד עצמו בשעת העדות ואע"פ שאחר כך נתן הגזבר מהממון לבת אחיו אין פוסלי' העדות למפרע ומ"מ יש לומר דעדות זה בטל מטעם דיש לגזבר (אחיו) הנאה מזה העדות שיכול לחלק המעות למי שירצה וטובת הנאה מיקרי ממון לפי מה שפסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל ומ"מ אומר אני שאין ההקדש מפסיד זכותו בזה ואע"פ שאין העד נאמן לגבי אחיו שהוא יחלקו לפי רצונו מ"מ נאמן שהוא הקדש דפלגינן דבורא ועוד מאחר שהעידו בתחל' שהקדישו סתם א"כ ההקדש קיים ולפי העדות שאמרו שהגזבר יחלק אם היה עדותם בטלה היו חוזרים ומגידים ע"כ העדות הראשון קיים והשני בטל עכ"ל ומור"ם שכתב אע"פ שהגזבר מחלק ממון למי שירצה דמשמע שבשעת עדותן ידוע הוא ובודאי הוא שהרשות להגזבר לחלקן למי שירצה אפ"ה עדותם ערות על קרובי' היינו דוקא למ"ד שטובת הנאה לא הוה ממון (וכמ"ש מור"ם לא היה ידוע ונראה לעינים מתחלה שיתנו לקרובו אבל למ"ד דהוה ממון כבר נתבאר דאין עדותם עדות כלל אם העידו בבת אחת או שהיה ידוע ואפי' לא היה ידוע והעידו כן זא"ז מ"מ אינו עדות אלא לענין זה שהוא הקדש אבל לא לענין שיחלק הגזבר למי שירצה וק"ל ומ"ש למ"ד טובת הנאה כו' ועיין לקמן בר"ס ר"ג דכן פסק מור"ם בהדיא וכן פסק המחבר בספ"ז סל"ה וכ"פ הטור בי"ד סי' של"א:

כל היכא דהשתא כו'. בפ' ח"ה דף מ"ד אהא דקאמר שם משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידו בפני ב"ח פריך שם הגמ' היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה כו' וכתבו שם התוס' ז"ל תימא דנ"מ דנפטר אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי עכ"ל וזהו כמ"ש המחבר כאן אלא שצ"ע דבגמ' משני שם קושיא דה"ד הנ"ל וקאמר ז"ל לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר דלא ניחא דלהוי ליה רשע ולא ישלם וכ"כ הטור והמחבר בסמוך סט"ו וא"כ לפסול מה"ט וצ"ל דהמחבר מיירי כאן בגוונא דלא שייך ביה ה"ט כגון בגברא דאנן ידעינן ביה דלא קפיד אהא דקרינן עליה לוה רשע:

והיה שמעון א' מעידי המתנה פסול. פי' המתנה בטלה אף שיש עוד עד א' עמו והיינו אם ראובן רצה לחזור מהמתנה וטען ששמעון נוגע בעדות הוא שרוצ' להעיד כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו כן הוא שם בטור בהדיא מ"ה כתב כאן תיבת פסול משא"כ נ' ס"ז בהמוכר ש"ח לא' מן החתומים כתב שפיר דמי ור"ל לענין שיכול לגבות בו מן הלוה ואין הלוה יכול לומר שחתם שקר כדי שיגבה בו ממנו וכ"כ בטור סי' ס"ו סכ"א בהדיא אבל המוכר אינו חוזר מהמקח ודוק. וזהו שמסיק מור"ם וכתב ז"ל וע"ל סי' ס"ו סעיף כ"א סעיף כ"ב אם עד החתום ור"ל דשני הדינים מסודרים שם בטור ובש"ע תכופים זא"ז ובכל א' טעמו בצדו ומ"ה חזר וכתב מור"ם אם עד החתום כו' אף ע"פ שכבר כתבו המחבר בעצמו לפני זה בס"ז וק"ל:

חייב לשלם השכירות כו'. ואע"פ שיכול השוכר לחזור ולהוציא השכירות מיד המשכיר לא ניחא לאינש למיקם בדינא ודיינא:

ה"ז מעיד לו. ע"ל סי' ק"מ שכ' הטור והמחבר בס"ט שיש מי שחולק ע"ז ע"ש ובפרישה כתבתי טעמו:

אין המלוה והערב כו'. דהן נוגעים בעדות המלוה כדי לגבות חובו ממנו והערב כדי שלא יחזור המלוה עליו כשלא ימצא כלום ביד הלוה:

ואם ישאר בידו קרקע כו'. לשון הטור אפי' אם קרקע הנשארת היא זיבורית יכולי' להעיד עליו אפי' אם הקרקע שמעידי' עליה היא בינונית לא חשוד להעיד שקר משום חילוק שבין בינונית לזיבורית:

יכולי' להעיד לו בפרישה כתבתי ל' הרא"ש משום דהמלוה והערב וגם לוקח ראשון ושני דבסמוך דאינם יודעי' שהלוה או המוכר חייב עוד אינם חוששים שהוא חייב עוד לאחרי' מוקדם מהן ויגבה חובו מזה הקרקע הנשארת ומ"ה כשישאר ביד המוכר כפי החוב שלהן דהיינו מלוה וערב כדמי ההלואה והלוקח כדמי הקנין תו אינם חוששים משא"כ המוכר בעצמו שיודע כמה חייב לפיכך אינו מעיד הוא להלוקח אפי' אם ישאר בידו כדמי הלקיחה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סט"ו:

וערב קבלן כו'. ז"ל הטור אבל ערב קבלן דמן הרין יכולי' לגבות הימנו תחלה הוא חפץ שימצא המלוה לגבות בריוח מן הלוה שמתוך כך לא יחזיר עליו אפי' אם השדה שמעיד עליו עידית או זיבורית (פי' והנשאר ביד הלוה הוא בינונית) שמא ניחא למלוה ליקח זבורית טפי פורתא ושמא ניחא ליה ללוה ליתן לו בעידית בציר פורתא עכ"ל ועמ"ש בפרישה:

דאינו יכול להעיד בכל ענין. וכתב נ"י פח"ה דף קס"א ומיהו אם היה ללוה עידית ובינונית וזיבורית אף קבלן מעיד עליה עכ"ל ד"מ ז':

לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. פי' כגון ראובן שמכר לשמעון שדה בניסן ואחריו מכר ראובן ללוי שדה אחרת באייר ובא אחד להוציא השדה שקנה לוי הן בעידי הגזילה שגזל מידו הן בשט"ח שראובן חייב לו אין שמעון מעיד ללוי להעמידה בידו אא"כ נשאר שדה ביד המוכר או ביד הלוקח שקנה ג"כ מהמוכר כדי דמיו של שדה שקנה הוא מראובן שיוכל לחזור עליו באם יבא ערעור על שדהו דאל"כ מחשב נוגע בעדות שאם יוציא המערער דלוי אותה השדה מידו לא יהיה לו אחריות לכדי דמיו שנתן לראובן אבל כשישאר שדה אחרת תו לא חייש הלוקח ראשון שמא חייב עוד וכמ"ש בס"ד לפני זה:

וכן לוקח שני. והיינו שבא ערעור על לוקח ראשון ששדה שקנה גזולה היא (אבל אין לומר שיבא ב"ח דהמוכר לטורפה מידו דהא שעבודו דב"ח היא על לוקח שני שהיתה בני חורין כשקנה הראשון) וכשיוציאה המערער מידו יחזור על שני לטורפה ממנו מ"ה אינו מעיד לו השני לפסול עידי המערער אח"כ ישאר קרקע אחרת ביד המוכר דאחריות דלוקח הראשון היא עליה דבני חורין היא ועפ"ר מה שכתבתי טוב טעם למה מעיד אם ישאר לו שדה ולא יחשב נוגע בעדות שיחשש הלוקח שני ששדה שלו היא ג"כ גזולה ולא יהיה לו על מה לחזור וא"צ למ"ש בע"ש טעם רחוק בזה ע"ש:

ובא יהודה לערער כו'. ז"ל הטור אם מערער עליו ואמר שראובן גזלה ממני פשיטא דראובן אינו מעיד לשמעון דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפי' אם מערער ואמר שראובן קנאה מגזלן אפ"ה לא יעיד לו' כו':

אע"פ שאין עליו אחריות כו'. בטור כתב עוד ז"ל ואע"פ ששמעון הלוקח מכיר שזו שדה היתה של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו לא דמי הקנין שהרי מכרו לו שלא באחריות וגם לא תרעומת שהרי מכיר ויודע שהמערער בא בעדות שקר אפ"ה לא יעיד לו כו':

כדי שיבא ב"ח של ראובן כו' אפי' נשאר ביד ראובן שדה אחרת כדי דמי שדה זו חיישינן שראובן המוכר יודע האמת שחייב טפי מכדי שדה זו הנשארת ועמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ בטור:

ויטרפנה בחובו. לשון הטור ואפי' קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים אפ"ה חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כו':

ולא יהא לוה רשע כו'. לשון הטור ולגבי שמעון הלוקח לא הוה לוה רשע כו' שהרי מכרה לו שלא באחריות:

אז יכול המוכר להעיד לו. הטעם דבזה יכול ב"ח דראובן לטורפה מיד זה המערער כמו שהיה טורף אם היה נשארת ביד ראובן או ביד שמעון. טור:

שקנאה מגזלן. בפרישה כתבתי דבזה אפי' טען המערער שראובן בעצמו גזלה לא מחשב נוגע כדי דלא לקרויה גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן מכח עדותיו דמערער דהא יכול ראובן לומר אני קניתיהי מאחר וסברתי שהוא שלו משא"כ בקרקע דשם בעלים עליה ע"ש:

אפי' עשאם לו אפותיקי כ"כ הטור והמחבר לקמן סימן קי"ז ס"ג מפני דבמטלטלי' לא שייך לומר לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו דקנה דבר שהוא משועבד לחבירו דלית למטלטלי קלא ואפי' עשאם אפותיקי בשטר ואפי' ידע הלוקח דעשאם אפותיקי דלא פלוג רבנן ע"ש:

ובזמן הזה כו'. הטעם הוא משום תקנת השוק וכמ"ש הט"ו לקמן ר"ס ס' ע"ש:

במקום שהמערער צריך ליתן כו'. עיין בטור לקמן סי' שנ"ז שם מפורש הטעם כדי שלא ימנעו לקנות מחבירו מטלטלי' שיחששו שמא גזולים הם ביד המוכר והיום או מחר יבא הנגזל ויביא עדים שנגזלה מידו ויוציאם מיד הלוקח בלא דמים לכן תקנו שלא יצטרך הלוקח להחזיר להנגזל מטלטלי' עד שיתן לו תחלה כדי דמיו שנתן להמוכר לו והנגזל יחזור על הגזלן המוכר לו ליטול מירו הדמי' שנתן לזה הלוקח והיינו דוקא אם נתן הלוקח להמוכר לו עתה דמים מזומני' אבל אם ניכה לו הדמי' בעד החוב שהיה חייב לו כבר א"צ הנגזל להחזיר לו דמיו וז"ש מור"ם כאן במקום שהמערער צריך ליתן כו' לאפוקי פרע בחובו וגם מתחיל וכ' שראובן בעצמו גזלה דאז ראובן נוגע בעדות דמה שנותן המערער להלוקח חוזר ולוקח מראובן הגזלן לאפוקי אם טוען שראובן קנאה מגזלן דאז לא יוכל המערער לחזור על ראובן שהרי הוא בעצמו קנאה ונתן דמיו למי שקנאה ממנו:

ראובן שגזל טלית או שדה משמעון כו'. בטור כתב פלוגתא בזה שר' יונה פירש דאפי' אין אנו יודעין בודאי שגזלה ממנו ראובן אלא ששמענו ששמעון מתרעם עליו קודם לכך איך שגזלה אפ"ה מחשבינן ליה לנוגע בעדות ושר"י פירש דאינו מחשב נוגע אלא כשידוע לנו שיש לשמעון עדות שיכול להוציא מראובן בדין ע"ש:

שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן כו'. עיין פרישה שם כתבתי שבכלל האי נוח לו הוא גם כן הניחותא דשמא כשיבא ליד יהודה אף שיהיה לשמעון עדות שהיתה שלו שראובן גזלה ממנו מ"מ לא יוכל להוציא מיד יהודה שיש לו ג"כ עדים שהיה שלו ושמעולם לא היתה של שמעון וה"ל תרי ותרי וישאר הקרקע ביד יהודה שיהיה אז מוחזק בו עפ"ר ודרישה:

וכן אם מכר ראובן השדה כו'. כאן דקדק לכתוב השדה כו' משום דבשדה לא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות מה שא"כ בטלית וכמ"ש אחר זה אבל אם הוא עדיין ביד ראובן דליכא שנוי רשות השוה ברישא שדה לטלית וק"ל ועפ"ר:

ואם מכר הטלית כו' ונתייאש. המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם (פ' ה' מהל' גניבה ובפ"ב מגזילה) דאינו מצריך להיות היאוש קודם שינוי הרשות אבל התוס' והרא"ש והטור חולקים בזה וכמ"ש לקמן בסי' שנ"ג ושס"א ע"ש:

שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו. מפני שרשות יורש לא מיקרי שינוי רשות משא"כ כשתבא ליד יהוד' והמערער טוען שלא היתה מעולם של שמעון לא יחזור לו אף אם יביא שמעון ג"כ עדים וכמ"ש לפני זה:

חייב כו'. פי' ונמצא חיוב תשלומין דגזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפי' לאחר מותו מ"ה מחשב שמעון נוגע בעדות זה:

והאידנא דתקינו רבנן כו' ע"ל סי' ק"ז:

עד שיסתלק עצמו כו'. מדברי המחבר שכתב אצל מרחץ או רחוב עד שיסתלק משמע דס"ל דמועיל בהו סילוק ואחר כך בס"ת כ' שא"א לסלק ממנה וכ"כ בספרו בב"י בריש דבריו אבל בסוף חזר מזה וכתב דמס"ת נלמד למרחץ ולרחוב במק"ו (דהא במרחץ ורחוב יש לו מינייהו הנאת הגוף משא"כ בס"ת) דלא מהני בהו סילוק אא"כ שיש להן אחר ואז מועיל ג"כ בס"ת וכמ"ש מור"ם בהג"ה וכן כתבתי בפרישה ע"ש:

דבשיש להן ס"ת אחרת מותר ואז אפילו סילוק א"צ ויכול לשמוע ולקרות מאותו ס"ת כיון דאפשר לו לשמוע ולקרות מס"ת אחרת ומצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"ג ולפי זה מ"ש מור"ם וה"ה כל כיוצא בזה כגון ב"ה כו' אינו דומ' ממש לס"ת דהא כבר כתבתי לעיל סי' ז' בשם ר' ירוחם דב"ה צריך סילוק אע"פ שיש אחרת ע"ש ועפ"ר ודוק:

אפילו אמרו שנים כו' אנו ניתן כו'. וכ"כ ברמב"ם ובטור וע"ל ס"ס ז' שם כתבתי טעם למה כתב שם בסילוק הדיינים שבני העיר יתנו עבורם וכאן כתבו שהעדים עצמן יתנו חלקם:

(סעי' א' ואפי' על חלק השותף) מדברי הסמ"ע סק"ה משמע דאם חלקו והמערער בא להוציא חלק השותף לחוד שהוא גזיל' אינו מעיד לו דשמא יחזור עליו אח"כ השותף השני ויאמר חלוקתם הי' בטעות דהא אותו השותף הב' אינו פוסל עידי המערער ממילא יכול לומר כדין טרפו ממני והחלוק' בטל' למפרע וק"ל אמאי פירש הרשב"ם בהא דפרכי' נוגע בעדות הוא בלא חלקו תיפוק לי' אפי' בחלקו לא יעיד השותף לחבירו כשבאין לערער על חלקו לחוד וכן הפוסקים הי' להם לכתוב דין זה ולמה כותבין דוקא בשותפים שהם נוגעים דהיינו שהמערער רוצה לטרוף החלק הב' (ותו יתבאר בדברינו בס"ד בסי' קע"א ס"א) בהוכחות ברורות דא"ל בטל' חלוק' אלא באחין דוקא מטעם שהם כיורשין ואין הטעם משום חלוק' בטעות היתה ומש"ה הוויין דברי הרשב"ם כפשוטן דכל שחלקו יכול כ"א להעיד לחבירו בין אם המערער טוען על כל השדה בין על חלק א' מהן דאין לאחר אחריות על חבירו ולא מפסיל אלא בשלא חלקו מטעם שכ' רשב"ם ונ"י בהדיא דכל מה שיקח המערער הם יפסידו שניהם ולא הזכיר כלל מלקיח' מא' ואח"כ יחזיר הלוקח לגבות משני כנלע"ד:

(סעי' ג' קודם שהעידו) מ"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו בשם המשרים ע"פ הגמ' פ"ב דסנה' יש שם ט"ס וצ"ל וכ"ה בפ' ז"ב דשם יש פלוגתא בזה ומש"ה אין לשון של ד"מ מתוקן דאם אינו נוגע למה לא יכול לפסול ושם בפ' ז"ב חשבינן לנוגע מטעם דצריך [דא"צ] לברר ולהביא כל העדות ע"ש:

(סעי' ז' לא' מהחתומים) כתבו התוס' בפ' אלו טרפות דף מז ומ"מ טוב לבעל נפש להרחיק מזה וכתב דרכי משה בשם ריב"ש דאם לא חתמו עדיין אע"פ שנכתב בספר זכרון של הסופר וקנה א' מהעדים אסור לו לחתום אח"כ:

(סעיף י"ד בהגה אלא א"כ נשאר וכו') קשה אמאי לא ניחוש שמא יחוש הלוקח השני שמא יטרפו אחרי' אח"כ גם השדה הנשארת נמצא הלוקח הראשון חוזר עליו כמו דחיישי' בלוקח א' שלא יעיד לשני מטעם שמא יטרפו אח"כ גם את שלו י"ל דהא חזינן דהאי לוקח שני בשעת מקחו לא הי' חושש לשום אחריות דהא השד' הנשארת ביד מוכר היא שעבודו של הא' ע"כ לא יעיד שקר בשביל זה משא"כ בלוקח ראשון שיירא שלא יתקלקל שיעבודו שהיה לו תחלה דהיינו שדה שלקח הלוקח שני:

(סעיף ט"ז בטענה שקנא' מגזלן) הסמ"ע סקמ"א פי' דבמטלטלים לא שייך דכא ניחא דליקרוי' גזלנא והוא תמוה נע"ד דמנ"ל לחלק כן ותו דבפ"ק דב"מ דף טז טרח התלמוד למצוא מאי בינייהו דמ"ד דניקרי גזלן ובין מ"ד דניקו בהמנותי' ואמאי לא אמר דאיכא בינייהו מטלטלין דלמ"ד גזלנא ליכא חשש ולמ"ד משום נאמנות יש חשש במטלטלין כמו בקרקע דכן הוא פשוט ותו דבפ' איזהו נשך דף סז פי' התוס' גבי מחיל' בטעות שאכל פירות דהוי מחיל' משום דניחא לי' דניקו בהמנותי' אלא ע"כ דלמ"ד משום גזלנא יש חשש במטלטלין מש"ה כתב המחבר ורבינו תחלת סעיף ט' בטענה שדנאה מגזלן פי' ראובן קנאה מגזלן לאפוקי אם טוען ראובן גזל' והוה חשש קריאת גזלן והא דכ' רמ"א בסמוך במקום שהמערער צריך ליתן לשמעון מעותיו וכו' הא בלאו הכי נמי נוגע בעדות דלא ניחא דליקרייא גזלנא י"ל דמיירי דמכיר בה הלוקח שהיא של ראובן המוכר כנלע"ד:

(יכול ראובן להעיד לו וכו') א"ל הא ניחא ליה דלא להוי ללוקח תרעומת עליה כדאשכחן בתוס' פ' חזקת הבמים דף מ"ג ומשם מוכיח רבינו לכתוב דמיירי שלא באחריות ושמעון מכיר וכו' כמ"ש הב"י דאה"נ דגם זה מיירי במכיר בה הלוקח ואע"פ שכ' הטור דלדעת הרא"ש א"צ מכיר בה היינו לענין שאין צריך לשלם כדרב פפא אבל משום תרעומות צריך ונ"מ בעלמא אם יכול לחזור על המוכר או לא וצ"ל כן לסברת התוס' שזכרנו דהא ההיא דפר' וטלית שבסעיף זה הוא תלמוד ערוך:

(סי"ז בהג"ה שהודה על הדבר) א"ל אמאי לא יוכל לומר אח"כ שלא הודיתי אלא שלא יקחנה המערער וכההיא דסימן מ"ז בשטר אמנה שיוכל לומר לדחות בעל חובו כו' יש לומר שאני התם דכיון ששט"ח בידו הסברא נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות ב"ח שלו כנלע"ד:

(בטור ס"ד שהמערער צריך לשלם שכר טרחו) קשה הא איתא סי' של"ו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראוהו בשל חבירו דנותן לו השוכר שכרו משלו וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שהנאהו וכאן כתב שיתן לו שכר טרחא ונראה דדוקא התם שכבר נגמרה מלאכתו ויש בפנינו חילוק בין שיעור ההוצאה לשיעור השבח בזה אמרי' דאין לו אלא במה שההנהו דהיינו שיעור אם הוא פחות מן ההוצאה אבל הכא שאין שכר לאריס אלא לאחר שיגמור כל מלאכתו ויקח אז חלקו בפירות וכאן מסלקו המערער בעוד שלא באו הפירות ואז אין חייב השוכר ליתן להאריס רק שכר טרחא והיינו מה שהשביח השדה עד הנה דאין שם שומא לפנינו שישלם לו אלא צריכין אנו לשער מה שהשביח הקרקע בטרחתו דהא כשתרצה לישום כמה שוה הקרקע עכשיו צריך לחשוב שיעור השבח כמה צריך להוציא על שבח קרקע כזו ליתן לפועל ונמצא שאותו המערער צריך ג"כ לשלם אותו שכר טרחא ואין כאן חילוק תשלומין בין אם יקבל האריס שכר מן המערער בין מן אותו ששכרו אלא דוקא אם היה גמר מלאכתו באות' הפירות היה לו הנאה טפי מן אותו ששכרו כיון שהבטיחו ליתן לו טפי משאר אריס הא ל"ק דלא יעיד שקר בשביל זה כיון שאין לו הפסד לעת הזאת ולא יחוש על מה שיוכל לבא עדיין לידי ריוח יותר כי יכול להשכיר עצמו במקום אחר וישלמו לו ג"כ טפי כיון שהוא אריס טוב. שוב ראיתי בסמ"ע פי' של"ו שכתב להגיה כאן כיון שהמערער צריך לשלם כו' ואין זה לכון לע"ד:

(בסעיף ח' או שאנו יודעים שיש קרקע המספקת נגד חובו) קשה הא א"א לידע זה שמא יש לו בעל חוב גדול וכ"כ תוספת בהדיא פרק ח"ה דף מ"ו וז"ל והתם אפי' אית ליה ארעא אחריתי לא יעיד דחיישינן שמא יש לו בעל חוב גדול וכו' והא דקאמר לעיל אי דאית לי ארעא אחריתא עליה הדר לא תקשה היאך הדר עליה שמא יש לו בעל חוב גדול מזה דה"פ אי אית ליה ארעא אחריתא כדי כל החוב עליה הדר ואי לית ליה ארעא אחריתא כדי כל החוב אין פירושו אי ידוע לנו דבר זה שהרי א"א להוודע מה ב"ח יש לו אלא הכוונה דלמאי ניחוש בזה אי יבא הדבר שנמצאו לו קרקעות כדי סיפוק כל החובות וע"כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שאנו יודעים שיש לו קרקע כו' דזה א"א כמ"ש ותו קשה למה ליה להטור לחשש אפותיקי מפורש כיין שיש חשש משום לוה רשע וצ"ל דה"ה רבינו שיש עדים שלא זזה ידם מתחת ידו של זה שאין חויב שום חובות זולת חובות כשיעור שיש לו קרקעות מספיקים אלא שאין אנו יודעים היאך נעשה אותו החוב קמ"ל דבזה יש חשש שמא נעשה דרך אפותיקי מפורש ואע"פ דכאן אין חשש משום לוה רשע:

(ס"ט יראה שפוסק כר"פ כצ"ל) ותמה ב"י שהרי בפי"ט מה' מכירה פסק כרב זביד וע"כ כתב כאן ובכ"מ דגם כאן ס"ל כרב זביד אלא דגם לרב זביד צריך כאן שמכיר כו' מטעם דל"ת הא מיירי במוכר סתם ואחריות ט"ס ממילא יש כאן אחריות עכצ"ל דמכיר בה וכו' ממילא פטור אפילו אם קיבל עליו (אחריות והא דמוקי לרב פפא במכיר דהיינו אם קיבל בפירוש שלא יהיה עליו אחריות דאז צריך דוקא לרב פפא במכיר ולרב זביד א"צ אבל במוכר סתם צריך גם לרב זביד אלו דבריו בארוכה בכסף משנה ותמוהים הם דהא הך פרה וטלית מיירי במוכר בפירוש בלא אחריות דהא זה הוא סיפא של מוכר שדה שלא באחריות ותו שהרי לשון הרמב"ם כאן הוא בענין זה אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות יהודה שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזור שמעון ויתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהיא של יהודה עכ"ל. ואם איתא דיש כאן אחריות למה תולה החזרה במה שמכר דבר שאינו שלו הא אפילו היה שלו חייב להחזיר מעותיו מצד אחריות אלא ודאי דגם בפרה וטלית מיירי שקיבל בפי' דלא יהיה עליו. אחריות ולא הוצרך הרמב"ם להזכירו כיון שכתב כן תחלה אצל ראובן שמכר לו שדה לשמעון שלא באחריות וע"ז נקט אחר כך פרה וטלית דשם אין הדין כן ודברי הרמב"ם אליב' דרבינו שלא יהיו סותרין זא"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם בפי"ט המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שלא יהיה עליו אחריות אפילו נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאת מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום שכל תנאי שבממון קיים עכ"ל מיירי שהתנה בפירוש שלא יהיה עליו שום אחריות שבעולם אפילו אחריות גזילה ועז"א רבינו דאפ"ה חוזר עליו בנמצאת גזולה מצד דלא הוה מכירה כלל דזה איך ימכור דבר שאינו שלו קמ"ל דהוה מכירה ונתן טעם כל תנאי שבממון קיים והיינו כרב פפא כיון דמיירי במוכר סתם שלא באחריות:

(כתב הרמב"ם שאין מעיד לו עליה אלא א"כ הודה שמעון וכו') כתב הב"י בשם נ"י דוקא כשהודה שהיא בת חמורו מעיקר' אבל אם הודה לו עכשיו כשבא מערער עליה דאיכ' למיחש דמש"ה מודה לו כדי שיעיד לו עכ"ל ק"ל מ"ש מסי' ד' [מ"ו] דאם אומר שטר אמנה הוא זה אפילו קודם שנודע שחייב לאחרים אינו נאמן ה"נ אמאי מהני מה שהודה מעיקר' דלמא היה יודע שיש מערער וע"כ הוא מקדים לומר כדי שיוכל להעיד אחר כך ותשאר השדה בידו ומלבד זה איני מבין דברי נ"י דלמה לא נוקי שהודה בשעת הערעור ואנן מזהירין ומזכירין אותו שעי"ז לא יוכל לחזור ולגבות מן המוכר אע"פ שלא יעיד לו המוכר וע"כ בודאי הודה כמו שהוא אמת:

(בשם מהרש"ק בטור עא"ע אא"כ שסילק עצמו ממנו וקנו מידו וכו') רבינו בטא"ה סי' צ"ב פסק שבנשואין לא מהני בקנו וכאן פסק דבשותף מהני וזה הפך דעת ר"י שכתב דבשותף לא מהני ובנשואים מהני ע"ש פ' הכותב ד"ה קנו מידו כו':

(ע"ש אע"פ אפילו [אבל] אם אין המערער טוען אלא מל חלק השותף בלבד וכו') אע"ע שלא חלקו עדיין אלא טוען שהשותף מכר לו חלקו יכול להעיד ואין ענין למ"ש הב"י בשם הרשב"ם וק"ל:

(ע"ש עא"ע דאם טרח לא וכו') והא דלא משני בגמ' הא והא דלית ליה פירא בארע' הא דטרח ולא טרח י"ל דהש"ס אתי לאשמועינן לאפוקי מסברת הר' יונה דהיכ' דלקח ממנו לעולם אינו מעיד וכצ"ל לדעת ר"י דהא דלא משני הא והא דאית לי' פירא בארע' וכאן שהתנה יותר דקמ"ל כשאין פירא בארע' מעיד לעולם אפי' בטרח ולאפוקי מסברת רשב"ם ודו"ק:

(בב"י ד"ה וכתב בהגהת אשיר"י לפרש"י ורשב"ם וכו' עד אבל לפר"ח ורי"ף וכו') וצ"ע דהא הרי"ף העתיק הגמ' דהב"ע כשקנו מידו וכ"כ הר"י והר"י ר"פ הכותב ע"ש:

(ע"ש בב"י ד"ה וכתב הרא"ש והוא דאית ליה ארעא כנגד חובו וכו' עד ובהגהת אשר"י כתוב תי' ראשון וכו' לא דק דאין כאן שני תי' לענין קבלן אלא החילוק מבואר בתו' הוא בעדות מלוה ללוה ומזה לא מיירי כלל בהג"א ומ"מ לענין מלוה ס"ל לרבינו כחילוק הראשון בתו' והב"י קיצר בהעתקת דברי תו' ושרי לי מאריה וק"ל ע"כ):

הנאה. כתב הסמ"ע הטעם הוא דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו ומש"ה כתב נ"י דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה ולא אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר הנאת ממון ודלא כע"ש שכ' הטעם משום דאדם קרוב כו' עכ"ל ועיין בש"ך:

השותף. היינו כ"ז שלא חלק עמו לגמרי אבל אם כבר חלק עמו לגמרי מעיד לו דאז א"י לומר חלוקתינו בטעות היתה וכמ"ש בסי' קע"א באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדה"י וכן בסי' קע"ו וקע"ז דומ' לזה דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך גרם ונסתחפה שדך עכ"ל הסמ"ע (עיין בט"ז מה שהקש' ע"ז):

וקנו. כתב הסמ"ע דבעינן שיפרשו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות דאל"כ אכתי איכא למימר מדין ודברים סילק נפשו ולא מגוף השד':

מהני. ולא חיישינן לקנוניא כההיא דשט"ח שנפל בר"ס ס"ה דהתם איכא ריעותא דנפילה אבל כאן אין ריעותא לפנינו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דליש פוסקים לא מהני סילק אא"כ סילק עצמו קודם שרא' העדות משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות:

לו. פי' להמקבל מתנה דאל"כ יש לחוש שמעיד לו כדי להעמידה בפני בע"ח שחייב לו ואין לו במה לפרוע וניחא ליה להעיד שקר שהוא דבר של סתר ממה שיקרא לוה רשע שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קיבל עליו אחריות נגד השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לבע"ח ישאר חייב להשותף מחמת האחריות ויקרא נגדו רשע ומה לו זה או זה. סמ"ע:

להתנות. כתב הסמ"ע דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריות סתם אבל אם אמר אם יבא בע"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דהבע"ח בא מצידו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריות דשאר ערעורים ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אם אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה גם כן מותר להעיד לו עכ"ל:

מעיד. ואף שהפירות יגדלו אחר כך ויתן לו מהם כמה שנותנין לאריס לא מחשב זה לנוגע בעדות דכמה שדות ימצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו כמו מזה מיהו לדעת הרשב"ם אפי' טרח בה לחוד לא יעיד ולר"י אפילו יש בה פירות יעיד אא"כ הבטיחו ליתן יותר משאר אריסי העיר. סמ"ע:

קודם. כתב במישרים דאין בע"ד יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אע"פ שאינו נוגע בעדות כגון שיש עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדוקא כשהכת אחרת אינה לפנינו אבל אם היא בפנינו יכול הבע"ד להעיד על כת האחת שהם פסולים וכן משמע בש"ס הנ"ל עכ"ל (והט"ז כתב דיש ט"ס במישרים וצ"ל בפ' ז"ב מש"ה אין דין זה כהוגן ע"ש):

חבירו. דנוגע בעדות הוא שרוצ' שחבירו יפרע החצי עכ"ל הסמ"ע. וע"ל סי' ע"ז ס"ה ובתשובת מהרי"ט סי' י"ד:

מהשותפים. ר"ל שהם שותפין בדבר אחר משא"כ בס"ד מיירי שהן שותפין בדבר זה וע"ל סי' קע"ו סל"ב. סמ"ע:

מהחתומים. היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם לא חתמו כ"א בס' הזכרונות של הסופר וקודם שחתמו השטר הקנהו המלו' לא' מעדיו לא יוכל אותו העד לחתום אח"כ שנוגע הוא בעדות לחתום לכתחל' כ"כ הריב"ש וכתב הד"מ ולענין דיין שדן אם יכול ליקחנה עיין בתוספות פ' אלו טרפות עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך לקמן סי' ס"ו סכ"א הוכחתי דאפילו מכרו לשנים שפיר דמי בדיעבד אלא לכתחלה לא יקנוהו לשנים משום חשדא ועיין בתשובת מהרי"ט סי' פ"ט:

ממון. אבל למ"ד דהוי ממון אין עדותם עדות כלל אם העידו כל העדות בבת א' ואפילו העידו זא"ז מ"מ אינו עדות אלא לענין שיהא הקדש אבל לא לזה שיחלק הגזבר למי שירצ' וע"ל ר"ס ר"ג דפסק הרמ"א בהדיא דטובת הנאה אינו ממון וכ"פ המחבר בסי' פ"ז סל"ה וכ"פ הטור בי"ד סי' של"א עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א בדין זה ומסיק דאפילו למ"ד טובת הנאה אינו ממון היינו דוקא כשיחלק לשאר עניים שאינן קרוביו אבל לקרוביו פשיטא דהוי נוגע ולא שייך כאן לומר טובת הנא' אלא הנאה של ממון ממש לקרוביו כן נ"ל ודברי הרב צל"ע עכ"ל:

יתעשר. בפ' ח"ה אהא דקאמר שם המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח פריך ה"ד אי דאית ליה ארעא אחריתא כו' ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה וכתבו התוספות שם תימא דנ"מ דנפטר אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי ע"כ וזהו מ"ש המחבר כאן אלא דצ"ע דבגמרא משני שם קושיא הנ"ל לעולם דלית ליה כו' דלא ניחא דליהוי לוה רשע כו' וא"כ לפסול מה"ט וצ"ל דמיירי כאן בגוונא דלא שייך ה"ט כגון דידעינן דזה לא קפיד אם יקראוהו לוה רשע עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דהוא חוכך בטעמא דהסמ"ע שהרי הדבר מסור ללב והיאך אפשר למיקם עלה דמילתא אלא נראה דנ"מ כגון שידוע שזה המוכר אין לו שום בע"ח רק נזקין למ"ש מהרש"ל ושאר פוסקים דגובין ממשועבדים א"כ יוכל להעיד דלא שייך דליהוי לוה רשע דהא לא הלוה לו כלום א"נ משכחת לה בגווני אחריני טובי ודו"ק עכ"ל:

פסול. פי' המתנה בטל' אף שיש עוד עד א' עמו והיינו אם ראובן רוצ' לחזור מהמתנה וטען ששמעון נוגע בעדות משא"כ בס"ז המוכר שט"ח לא' כו' דשפיר דמי ר"ל שיכול לגבות בו מהלוה ואין הלוה יכול לומר שחתם שקר כדי שיגבה בו ממנו עכ"ל הסמ"ע:

אחרת. ואע"פ שיכול לחזור ולהוציא השכירות שנתן לא ניח' לאינש למיקם בדינא ודיינא סמ"ע:

מעיד. ולקמן סי' ק"מ ס"ט הביא המחבר יש מי שחולק בזה אבל הב"ח פסק שם כדעה הראשונ' וכ"ש כאן וגם רבינו ירוחם כת' שיש מן הגדולים שנהגו כן ושכן עיקר. ש"ך:

במיגו. כתב הש"ך היינו אם גם המערער אינו יודע כ"א על פיו אבל אם יודע בלא"ה נוגע בעדות הוא דאי אמר לא דרתי בו היה צריך לישבע ע"ז וכל עד שצריך שבוע' אינו עד כמש"ל סי' קכ"א ס"ט ע"ש:

ראשון. היינו שבא ערעור על לוקח ראשון ששדה זו שקנ' גזולה היא דכשיוציאה המערער מידו יחזור על השני לטורפה ממנו מש"ה אינו מעיד לו אבל אין לומר שיבא בע"ח דמוכר לטורפ' מידו דהא שעבודו דבע"ח היא על לוקח שני שהית' בני חורין כשקנ' הראשון. סמ"ע:

לערער. ז"ל הטור אם מערער עליו ואומר שראובן גזלה ממנו פשיטא דאינו מעיד דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפילו אם אומר שראובן קנאה מגזלן אפ"ה לא יעיד לו כו'. סמ"ע:

אחריות. ואע"פ ששמעון מכיר שהשדה היא של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו שום תביעה ולא תרעומת שהרי יודע שהאמת אתו וזה בא עליו בעדות שקר מ"מ לא יעיד לו כ"כ הסמ"ע בשם הטור ועיין ש"ך:

ויטרפנה. ואפילו אית ליה למוכר ארעא אחריתי דשמא יודע זה שיש עליו הרב' בע"ח או דילמא עשה שדה זו אפותיקי מפורש לב"ח גם אפילו קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים מ"מ חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כ"כ הטור:

להעיד. דבזה יכול ב"ח דראובן לטורפה מיד המערער כמו שהי' טורף מיד ראובן או שמעון. שם סמ"ע:

שקנאה. כתב הסמ"ע דה"ה אם טען המערער שראובן בעצמו גזלה לא חשיב נוגע כדי דלא לקרויה גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן בזה דהא יכול לומר קניתיו מאחר וסברתי שהוא שלו משא"כ בקרקע דשם בעלים עליה עכ"ל. והש"ך כתב דמדברי הב"ח משמע להדי' דאינו מחלק בכך אלא אף במטלטלים הוי נוגע. (וגם בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש):

אפותיקי. ע"ל סי' קי"ז ס"ג דאפילו עשה אפותיקי בשטר וידע הלוקח מזה דלא פלוג רבנן:

בעצמו. דאז ראובן נוגע בעדות דמה שנותן המערער להלוקח חוזר ולוקח מראובן הגזלן לאפוקי בטוען שקנאה מגזלן אז לא יוכל המערער לחזור על ראובן שהרי הוא בעצמו קנאה ונתן דמים למי שקנאה ממנו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' שנ"ו מדיני תקנת השוק.

שגזל. עיין בטור שה"ר יונה מפרש אפילו אינו ידוע שגזל רק ששמעון מתרעם עליו והר"י פי' דדוק' כשיש לשמעון עדות שיכול להוצי' ממנו בדין ע"ש:

השדה. דוק' בשדה דלא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות משא"כ בטלית. סמ"ע:

ונתייאש. כתב הסמ"ע דדעת המחבר דא"צ להיות היאוש קודם שינוי הרשות וכן ס"ל להרמב"ם אבל התוספות והרא"ש והטור חולקים בזה וע"ל סי' שנ"ג ושס"א:

לחזור. דרשות יורש לא מיקרי שנוי רשות. סמ"ע:

חייב. פירוש ונמצא חייב דתשלומי גזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפילו לאחר מותו מש"ה מיחשב שמעון נוגע בעדות שם:

שהודה. (כתב הט"ז וא"ל הלא י"ל שלא הודה אלא שלא יקחנה המערער כמ"ש בסי' מ"ז גבי שטר אמנה כו' שאני התם כיון שהשט"ח בידו הסבר' נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות ב"ח שלו עכ"ל:

שיסתלק. הש"ך הביא הרב' פוסקים דס"ל דווק' בדיינים מהני סילוק ולא בעדים דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ומסיק דעכ"פ המוחזק י"ל קים לי ע"ש:

הכנסת. או כלי קדש ותפוחי זהב שהן נויי ס"ת וכיוצא בזה כ"כ הש"ך בשם הרשד"ם סי' ט"ז וכתב הסמ"ע דמ"מ בה"כ אינו דומה ממש לס"ת דבבה"כ צריך סילוק אע"פ שיש אחרת משא"כ בס"ת כמ"ש בסי' ז' וע"ש:

ניתן. וע"ל ס"ס ז' שם כתבתי טעם למה בסילוק הדיינים שם כתב שבני העיר יתנו עבורם וכאן כתב שהעדים עצמן יתנו חלקם עכ"ל הסמ"ע * וצ"ע שלא נמצ' שם כלום בסמ"ע מזה (א"ה בפרישה שם תמצאנו ע"ש):

שאותו שמכרה להם כו'. ואפי' על כו'. אבל אם אין. שם מעידין זע"ז מ' על חלק השותף ופריך ואמאי נוגעין כו' מ' שטוען שאותו שמכרה כו' אבל אם אין כו' אין נוגעים:

אם אין לו. ערשב"ם שם ד"ה דליכא פירי כו':

עדים שהודו. אבל אם. כתובות י"ח ב' העדים שאמרו כו' ואם יש עדים כו' וע"ש רש"י ד"ה כיון שהגיד כו' ותוס' ד"ה הרי:

ראובן תבע. המוציא שט"ח. ב"ב שם השותפין מעידין כו' ואמאי נוגעין כו' הב"ע כו':

אם טען. ר"ל בשאין תועלת לו בעדותו וכנ"ל דמעידין בין לזכות בין לחובה:

המוכר שט"ח. יבמות ך"ה ב' מיאנה או כו' טעמא כו' עדים החתומים כו':

לאחד. דוקא. כמ"ש הרי"ף שם בשם הירו' שאין שנים מצויין לחטא בשביל א':

פשרנים. סנה' ו' א' והא דקאמר תרי כו':

או דיינים. ב"מ ל"א ב' תרי מגו תלתא:

אפוטרופסים. קדושין מ"ג א' שליח נעשה עד:

הגזברים כו'. כמו אריס כמ"ש בס"ב:

למ"ד טובת. קדושין נ"ח א' ב' נדרים פ"ד פ"ה: (ליקוט) למ"ד כו'. עמ"ש בס"ס פ"ז (ע"כ):

מ"מ אין מבטלין. כנ"ל ס"ז:

כל היכא. עתוס' דב"ב מ"ה א' ד"ה מאי נ"מ:

ראובן שיש כו'. שם כ"ט א' כגון דנקיטי אגר כו' וכמ"ש בס' שאחריו ומדקאמר דנקיטי דוקא אבל אם לא נקיטי אע"ג דאמרי עדיין לא פרענו לא משום דאמרי השני נוח לו כו' וכמ"ש בסי' קע"ה ס"ה:

(ליקוט) וע"ל כו'. כבר כתב בס"ז המוכר כו' (ע"כ):

(ליקוט) ואם לקח כו'. עסי' ק"מ ס"ט ומש"ש (ע"כ): (ליקוט) ואם לקח כו'. עסי' ק"מ ס"ט שי"ח וכן סתם בסי' קכ"א ס"ט וכמש"ש דמ"ש במכיר שהוא בת חמורו היינו מתחלה וז"ש בסי' קכ"א שם ומיהו אם מתחלה כו' ואף שהש"ך תי' שם דבריו דחו' (ע"כ):

וכ"ז שיש. שם תוס' ד"ה אמר. ור"ח פי' כו':

וכן לוקח שני. אם מכר לראשון באחריות:

אין ראובן. ואע"ג דאוקימנא מ"ה א' דל"ל ארעא אחריתי. ע' תוס' שם מ"ו ב' ד"ה לוקח ראשון. וקשה לר"י דא"כ כו' כנגד שני קרקעות. והא דקאמר לעיל אי כו' מאי נ"מ. וכ"כ הר"י מיגש וכ' והא דתי' לעולם דל"ל היינו לפי סברת המקשה ובא לגלות לו הסברא משום לוה רשע ולא ישלם ולעולם אפי' אית ליה כו' ולכן סתם הרמב"ם:

ודוקא שבא כו'. דאז אינו נוגע בעדותו:

בטענה שקנאה. אבל אם. כ"כ הרמב"ן בחידושיו מכח קו' דתקנת השוק ותי' שטוען שקנאה א"נ במקום שאין תקנת השוק:

ובזה"ז. ע"ל סי' ס':

(ליקוט) אבל אם כו' וכמ"ש בסי"ז אבל אם עדיין ראובן קיים כו' וישלם דמיה ועב"ק קט"ו א' (ע"כ):

(ליקוט) טלית או שדה. כמש"ש דאין חילוק בין טלית לשדה אלא כאוקימתא דר"ש וז"ש למטה ואם מכר הטלית כו' (ע"כ):

(ליקוט) וכן אם כו' השדה. צ"ל והטלית (ע"כ):

וי"א דא"א. כמו גבי ס"ת דסי"ט. וס' הראשונה ס"ל מדקא' שאני ס"ת דלשמיעה כו' מ' דבד"א מועיל הסילוק:

אם לא. כמ"ש בסי"ט:

דברים אלו. נלמד מהנ"ל: (ליקוט) דברים כו' אפי' כו'. כמש"ש מ"ד וליחוש דלמא כו' וליחוש כו' וערב קבלן וכל הנ"ל (ע"כ):

עכשיו. סנה' ך"ד א':

כ"ד התלוי. כיון דפסולי עדות וע"א כשרים כמש"ל ואמרי' ביבמות קיז ב' רנ"א כ"מ שהאמינה כו':

וכן לא אמרי' כמ"ש בספ"ג דעירובין מ"א א' ולא היה אדם שערער כו':