פסול סומא וחרש שוטה וקטן - שולחן ערוך חושן משפט סימן ל״ה

שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות. פי' י"ג שנים שלימות ולא תימא כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשב כגדול עכ"ל סמ"ע משמע דר"ל דאם נולד באמצע ליל ר"ה נעשה בן י"ג שנה בתחלת ר"ה של שנת י"ד ובספר לחם חמודות ריש פ' יוצא דופן מסתפק בזה ורצה להוכיח מהתוס' דר"ה (דף י' ע"א) ומהרמב"ם דבעי' מעת לעת בשעות והמעיין שם יראה דלא מוכח מידי ומ"ש התוס' בר"ה דבעינן מע"ל היינו בימים תדע דהא בס"פ יוצא דופן אמרי' בגמ' שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מע"ל וכתבו תוס' שם וז"ל בפ"ב דזבחים אמוי' דשעות פסולות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע בפ"ב דזבחים ולא דמי לאחרינא דלא בעינא מעת לעת לשעות כדפי' לעיל גבי שלשים יום איכא בינייהו עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דהוזכר בגמ' מע"ל היינו בימים א"כ גם כוונ' התוס' בר"ה יכול להיות כן וגם דעת הב"ח בא"ח סוף סי' נ"ג דא"צ להשלים מע"ל בשעות וכן הוא בחד תירוצא בתו' פרק יוצא דופן סוף (נדה דף מ"ד) ד"ה שלשים יום איכא בינייהו מיהא לחד תירוצא בתוס' שם בעינן י"ג שנים מע"ל עד שעה שנולד וע' מ"ש בא"ח סי' נ"ג סעיף א':

משעה שהיה לו כו'. ע' בא"א (דף ע"ז ע"ג) מ"ש בזה:

אין עדותו עדות והתוס' ומרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהיתה כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם וטור כן ודלא כב"י וב"ח לדעתם ומ"ש ב"י דא"כ ה"ל לכתוב דין זה בדיני שומא ולא בדיני עדות לק"מ דמ"מ כיון שמעיד שכך היתה שוה שייך בדיני עדות והא בגמ' נמי נקיט עדות וכן עיקר דהא קושי' המרדכי והתוס' נכונה הוא ודו"ק וכ"פ באגודה:

ויש מי שאומר כו'. עד אבל לא על של אחרים תימא למה כ' המחבר בל' שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה הפך זה בשום פוסק וכו' עכ"ל סמ"ע ואישתמיטתיה דברי הרב בבדק הבית סי' מ"ו (הגה ר"ל שכתב בד"ה על הא דהביא בספרו ב"י לקמן סי' מ"ו בשם הרא"ש הירושלמי שאינו נאמן על כתב של אחרים כתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי משום דתלמוד' לא חילוק בכך והן מפרשי' הירושלמי בענין אחר):

שנעש' לה מנהג הבתולות כתב הסמ"ע בשם הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו וגם הט"ו ס"ל הכי והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר עכ"ל הסמ"ע ובא"ע סי' צ"ו סט"ו כתב המחבר בהדיא דבעינן אחר עמו:

וה"ה בשאר איסורים. ע' בי"ד סי' קכ"ז ס"ג בהגהות:

אינו נאמן. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ' מעדות האנוסים שאינ' נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות מטעם דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל לגמר' בעכו"ם טעמ' דלא דייק תיפוק ליה דבעי' תחלתו וסופו בכשרו' אלא ודאי כיון שבידו לגייר דמי לפיסול ממון דלעיל סי' ל"ג סט"ו וא"כ דוקא בעכו"ם אמרינן בגמ' כיון דעכו"ם הוי לא דייק משא"כ באנוסי' שבאו לכלל כשרות כשרים דשפיר הוי דייקי כיון שהיו יהודי' בינם לשמים ומה שהביא מהרא"ן ששון שם מתשו' ן' ל"ב חלק א' סי' כ"ג אינה ראיה כלל דבתשובת ן' ל"ב שם מיירי שמעודי' כשהן אנוסים עדיין ע"ש ודו"ק מיהו מה שהביא מתשובת ן' לב ח"ג סימן ע"ה יש ראיה וצריך עיון וע"ש בספר ב' סימן מ"ה מיהו בתוספתא ס"פ ה' דסנהדרין משמע דבעכו"ם נמי טעמא משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר' בגמרא בעכו"ם טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן וכן משמע בריטב"א ספ"ב דכתובות במשנה ואלו נאמנין להעיד בגדלן כו' ע"ש ודוק דאל"כ היה נאמן כמו קטן אע"ג דלא הוי תחלתו וסופו בכשרות כיון דהוא מילתא דרבנן וכן המדקדק היטב בפוסקי' בס"ס ל"ג יראה דלא תלי מידי במה שבידו להכשיר ע"ש ודוק:

אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה. ע' בא"ע סי' י"ז ס"ב:

ואנדרוגינוס פסולים. עיין בא"ע סי' מ"ד ס"ה וסי' קע"ב ס"ח ודו"ק:

כגון בב"ה של נשים. ומהרש"ל פסק דוקא שלא החזיק ג' שנים אבל החזיק ג' שנים תו לא מפקעי' מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשי' ע"ש:

או קרוב. ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ח פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו:

קטן פסול להעיד. ילפינן לה מדכתיב ועמדו שני האנשי' דקאי אעדים דאי אבעל דין ק' וכי אנשים באים לדון ולא קטני' ולא נשים וכמ"ש בסי' ז' ע"ש:

ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות פי' י"ג שנים שלימות ול"ת כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשוב כגדול ועמ"ש בסמוך בס"ק ד' ולענין דיינות כתב הטור והמחבר בסי' ז' ס"ג די"א שהוא כשר כשהוא בן י"ג שנים אפי' לא הביא ב' שערות וה"ט דס"ל דלענין דיינות הכל תלוי במה שהוא מבין ולא הושוו דיינות ועדות אהדדי לאמר דהפסול לזה פסול לזה ג"כ אלא לענין זה דבשניהן שם קטנות פסול בהן מיהו כל חד לפי סברתו וכמ"ש שם בסי' ז' ע"ש וכתבתי שם ג"כ דמה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות דס"ל דגדלותו לענין דין דבעינן שיהא איש אינו עד שיהיה בן י"ח שנים ע"ש:

ואם שהו מלבדקו כו' ובדקוהו ומצאו כו'. נראה דה"ה וכ"ש למ"ד דאין דנין עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות כנ"ל דאם לא בדקוהו כשהוא בן י"ח שנה ודן ובדקוהו לאח"ז דינו דין וק"ל:

ואם נתמלא זקנו. ל' הטור הוא ואם צמח זקנו למעלה כו' והמחבר שינה וכתב נתמלא ולשטתו אזל דכ' בב"י דיש חילוק בין נתמלא לצמח ע"ש ואני כתבתי בדרישה דנלע"ד חד ענינא הוא ונתמלא הוא ל' התלמוד וצמח הוא לשון הטור ולא קאמר הגמרא נתמלא' זקנו אלא ללמדינו דבב' שערות לא סגי בזקן דלמעלה ונתמלא בריבוי שערות קאמר ולא בגדלותן דבשיש לו הרבה שערות אז בצמיחתן סגי ולא בעינן שיהא שערות גדולות כדבעינן בשתי שערות דבזקן תחתון כמבואר בא"ע ע"ש בסי' קנ"ה ועד"ר:

הגיע לעשרים שנה. עפ"ר שם מבואר ומוכח דכשהוא בן י"ט שנים ול' יום משנת העשרים שנים אזי הגיע לעשרי' שנים מיקרי דל' יום בשנה חשובה כשנה ולא כמ"ש המחבר בא"ע סימן קנ"ה סי"ב די"א עד שתהיה בת כ' שנה פחות ל' יום עכ"ל דאף שכתב הרמב"ם כן הלא הטור הביאו שם בא"ע וכתב עליו שהוא ט"ס ע"ש ובסי' קע"ב ושם מוכח ג"כ דבן י"ג שנה ויום אחד דקאמר ל"ד יום א' שלם אלא מיד אחר שהוא בן י"ג שנה מיקרי גדול ולא נקט יום א' אלא של"ת דא"צ י"ג שנים שלמים ע"ש ודוק ועמ"ש לפני זה בסק"ב:

ונולד לו סימן מסימני כו'. סימני סריס כתבן הטור והמחבר בא"ע ר"ס קע"ב והיינו כשאין בשרו מעלה הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק ע"ש ועפ"ר שם כתבתי דאפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן עשרים דלא נעשה גדול ע"י מ"מ כשמגיע אח"כ לעשרי' שנה נעשה גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע סי' קע"ב עיין שם גם בס"ס קנ"ה:

עד רוב שנותיו. והיינו שיהיה בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם שבעים שנה:

אין עדותו עדות בקרקעות דאינו דייק בעדות קרקע כולי האי אבל במטלטלים דייק וע"ל סי' רל"ה דמחלק שם בין מטלטלי' לקרקעות ג"כ לענין קנין בכמה ענינים וע' דרישה:

נאמן לו' זה כתב ידו של אבא וכו'. בגמרא אמרו ובטור הביאו דהיינו דוקא כשיש עוד אחד עמו שראה כתיבת יד אביו בגדלותו אז המנוהו לזה הקטן שהגדיל להצטרף עמו אע"פ שלא ראה כתיבת יד אביו או אחיו או רבו מעולם בגדלותו כגון שמתו בעוד שהיה קטן מיהו גם אותו גדול אף שהוא קרוב לעידי השטר מקיימין ע"פ רק שלא יהיו עידי הקיום קרובים זה לזה עפ"ר ודוקא כשאביו ואינך חתומים בעדים על השטר דמן התורה הוי ליה כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הצריכו לקיים השטר בזה דוקא המנוהו אפי' להוציא ממון ע"י אבל כשאביו או אחיו הן בעלי דבר שהתחיייבו נפשם בכתיבת ידם לשלם לפלוני סך ממון או ענין אחר אז ודאי אין בנו נאמן להעיד על חתימת אביו או אחיו ל"מ קטן שהגדיל אלא אפי' אמר שראה חתימת אביו זו בגדלותו אין נאמן דה"ל בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים כמ"ש בסי' ל"ג דכיון דאין חתימתו ניכר ה"ל כמעיד עליו בע"פ והכת"י כמאן דליתא דמי:

ויש מי שאומר כו'. עד אבל לא על של אחרי' תימא למה כתב המחבר זה בלשון שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה היפך זה בשום פוסק ובהדיא משמע במשנה ובגמרא בפרק ב' דכתובות דדוקא בהנך הוא דנאמן וטעם דהיא מצוי ורגיל אצלם ושם עביד צריכותא ביניהם ע"ש ומיהו בהא אי"ל דמאן דפליג ס"ל דצריכותא דעבד הגמרא ה"ק אי לא קתני אלא אביו ה"א דוקא בחתימת יד אביו נאמן שהוא מצוי אצלו אבל אינו נאמן על אחיו ורבו כיון שאינו רגיל אצלם כ"כ כמו באביו קמ"ל המשנה דגם אחתימת יד אחיו ורבו נאמן וכיון דלמדינו המשנה דנאמן גם אאחיו ורבו אע"ג דאינו מצוי כ"כ אצלם ה"ה דנאמן ג"כ אחתימת יד אחרי' כשמעידעליהן בגדלותו שראה אותן בקטנותו ומכיר אותן אלא דהמשנה אורחא דמלתא נקט דמסתמא אינוי רגיל להכיר אלא הני והיותר נראה כמ"ש לעיל בסי' ט"ז ס"ב דאף שכתב המחבר בל' ויש מי שאומר אין בו פלוגתא ודוק:

שנעשה לה מנהג הבתולות. פי' שבשעה שכנסה נעשה לה בכניסתה כמו שעושין להבתולות כגון שכיסו ראשה בהינומא ומקבלין עדות זה להגבותו על פיו מאתים לעיקר כתובתה ומשום דרוב נשים בתולות נשאות הימנוהו ע"ז ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דיש ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב הנשאות בתולות יש להן קול וזו לא היה לה קול דבתולה נשאת ועפ"ר וכתב הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו שהיה גדול כשכנסה וגם הטור ס"ל הכי וכמ"ש בסמוך והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר ומחולקין בדעתו המ"מ והכ"מ שם ע"ש ובפרישה ועמ"ש עוד מזה בסמוך וק"ל:

המקום הזה בית הפרס. בסוף פ"ב דכתובות פרש"י ז"ל החורש הקבר ה"ז עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכים עצמות המת ודלמא נגע כו' עכ"ל פי' הר"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן והראב"ד פי' בע"א וע' בר"ן שהביאו:

אפי' הוא לבדו כו' מור"ם מוסיף זה אדברי המחבר מפני שרא' שהטו' כ"כ בדיקדוק מפני שבשני דינים שכ' לפני זה דהיינו דנאמן לומר זה כתיבת יד אבי כו' ושאשה זאת נעשה לה כמנהג הבתולות ס"ל דצריך להיות אחר עמו כמ"ש בריש דבריו שם משא"כ בדיני' שאח"כ מ"ה התחיל וכתב בדין נאמנות זה דנאמן הוא אפי' לבדו וה"ה לדינים שאחריו וכמ"ש בפרישה אבל המחבר לא הזכיר ברישא דבעינן שיהא אחר עמו וא"כ מור"ם דהוסיף כאן לפרש היה לו להוסיף כן גם בריש דבריו דבעינן שיהא אחר עמו:

כיון שתחומין דרבנן. פי' כל עיקרו אינו אלא דרבנן משא"כ קיום שטרות דאע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאות ממון יש מצד בו דאורייתא:

יוצא מבית הספר לטבול כו'. והא דצריך לומר שיצא מבית הספר כדי שלא תאמר שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומה בשביל רבו כהן משא"כ השתא דהא אסור לאדם שילמד את עבדו תורה תוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ו) וכן איתא בגמ' (שם דף כ"ח):

ומ"ש שהיה חולק עמנו תרומה. אין לחשוש בזה שמא עבד כהן הוא דאין עבד נוטל חלק בבית הגורן אלא אוכל מחלק רבו או כשרבו עמו גמרא שם (דף נ"ח) לפלוני כהן ע"י עצמו פי' כך העיד התינוק ע"י היה אביו שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהי' שולח סלו ע"י אחר אינו נאמן דדלמא לא דק כ"כ בכ"מ פי"ד מעדות:

ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה. מפני שאין בהן אלא גילוי מילתא מ"ה המנוהו ואם שנים קטני' הן שהגדילו פסולין אפומייהו לגמרי ואם עד א' הוא חיישינן ליה ולא מכריזין עליה כ"כ הראב"ד והביאו הר"ן פ"ב דכתובות והר"ן פליג עליו ד"מ י' ועד"ר:

עכו"ם או עבד כו'. אינו נאמן בא"ח ס"ס שצ"ט כתב הטור והמחבר דאתחומין נאמנין עבד ושפחה אפי' קודם שנשתחררו ומ"ה כשכתב הטור האי דינא דקדק וכתב ז"ל וכל אלו שמעיד בהן הגדול כו' וכתבתי בפרישה דמש"ה כתב שמעיד מפני שלא איירי בכלל זה אלא בדברי' הנ"ל שצריכין עדות משא"כ נאמנות דתחומין דאינו נאמן משום תורת עדות דא"כ לא היה נאמן עבד ושפחה דפסולין לעדו' אלא דהמנוהו משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא והמחבר ג"כ רמזו במ"ש והעיד אחר שנתגייר כו' למדנו דוקא במקום דבעינן עדות אין נאמנין מה שא"כ בתחומין כמ"ש וק"ל:

אינו נאמן. מפני שבהיותו עכו"ם לא הוי רמיא עליה ומלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתי' ובהיותו עבד נמי כיון דאין בידו לשחרר נפשו ועוד דעבד אינו חייב בכל המצו' גמרא:

משובשת תמיד כתב תמיד לאפוקי באקראי בעלמא עפ"ר:

הפתאי' ביותר. זהו החילוק בין פתי לשוטה שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברי' משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה שהשוטה בשאר דברי' הוא חכם כשאר בני אדם והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינין אותו שאר בני אדם ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב והיינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו וק"ל:

המבוהלי' והנחפזים בדעתם כו'. נראה שכל הני פירושם הוא שאינ' מתונים בענייניה' אלא כל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב:

שצריך להעיד בב"ד בפיו. כדכתיב על פי שנים עדים:

וכן אם נשתתק כו'. פי' שהיה יכול לדבר בתחלה ואח"כ נשתתק וזה שסיים וכתב בזה והעיד בפנינו בכתב דכיון דמתחלה היה יכול לדבר וגם יכול לשמוע למד עצמו לכתוב ומ"ש אע"פ שנבדק כדרך שבודקין לגיטין גם אהמדבר ואינו שומע או איפכא קאי וז"ש שם ודעתו נכונה ר"ל נכונה בבדיקה זו גם י"ל דכתב זה בנשתתק משום דבגיטין דוקא בנשתתק הוא דצריכין לבדוק בבדיקה זו היכא שנשאה קודם שנשתתק דהוה קדושיו קדושין גמורין ואח"כ נשתתק משא"כ בשומע ואינו מדבר או איפכא. כשהיה כן משנולד דאפי' אינו עומד בבדיקה זו יכול לגרש דאמרי' ככניסתו כן היא יציאתו וכמ"ש הטור והמחבר באה"ע בסי' קנ"א וק"ל:

ומ"ש אינו עדות כלל. הטעם כבר נתבאר לעיל בסכ"ח סי"א דדרשינן מדכתיב על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם וזהו שאינו יכול להעיד בפיו כלל פסול גם לר"ת דמתיר באח' שיכול לדבר להעיד לשלוח עדותו לב"ד בכתבו משום דראוי הוא להעיד בפיו כמ"ש הטור בשמו ע"ש:

שמכיר הקול והאנשי'. ס"א קול אנשים ועפ"ר:

עדותו פסול. ילפינן לה מדכתיב או ראה ועפ"ר:

אשה פסולה דכתיב ועמדו שני האנשים דקאי אעדים כמ"ש לעיל:

וכל מי שהוא ספק כו'. בסי' ל"ד סכ"ח כתב שנים שהעידו בא' שהוא פסול ובאו ב' והכחישום ה"ז ספק ופסול והטעם דכל עדות בא להוציא או לחייב ממון ע"י והממע"ה:

וכ"ז מדינא כו'. ע"ל סת"ח שכ' הטור בשם הרמב"ם אהא דאמרו דאין הנזקין משתלמת אלא בעדות כשרה דבאו ללמדינו בזה של"ת הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדי' והרועי' וכיוצא בהן אם העידו ששור זה נגחו או היזק לאדם שומעים להם קמ"ל כו' ע"ש ולא כתב שם לא הטור ולא המחבר ולא מור"ם דמכח תקנה שומעין לעדותן כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקים דשכיחא וכ"כ בת"ה סי' שנ"ג וד"מ י"ג ועמ"ש שם בסי' ת"ח מזה:

והוא שהתובע כו'. ר"ל לאפוקי אם טוען שמא ותבעו מכח עדות אלו העדים דאין עדותן כשרה וע"ל סכ"ח סט"ו בהגה וע"ע בי"ד סי' קכ"ז מדין עדות נשי' ובא"ע סי"ז מדין ב' נשים וע"א איזה עדיף:

(במקום שאין אנשים) צ"ע ממ"ש רבינו סי' ת"ח דבגדרות צאן שאין שם אלא עבדים סד"א שומעין להם קמ"ל דלעולם בעינן עדים כשרים וכ"פ שם המחבר ומ"ש מהכא והב"י חולק ג"כ על הוראה זו שמביא רמ"א ונ"ל דכאן משום גדר נגעו בו (א"ה כן מפורש בהגה):

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ואפי' לאחר שהגדיל הקטן וכו' עד אבל הפמ"ג כ' פ' י' וכו' והכ"מ שם בשם הריב"ש כ' שדעתו כדעת הרא"ש ור"ן וכן עיקר ע"ש ע"כ):

(בשם מהורר"י בטור אפי' הגיע לכלל שנים אין מקבלין עדותו) מקשים מהא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ולעיל סי' ז' כתב רבינו דמן י"ג שצה ולמעל' ראוי לדון אפילו לא הביא שתי שערות וי"ל דהא דאמרינן כל הכשר לדון ר"ל כל מי שיש בו צד כשרות להעיד וכל מי שיש בו צד פסלות להעיד יש בו צד פסלות לדון וקטנות הוא צד פסלות לדון ולהעיד מ"מ אינן שווין בשיעוריהן דלענין עדות מיקרי קטן עד ב' שערות ולענין לדון עד בן י"ג (א"ה כיוצא בזה כ' הסמ"ע סי' ז'):

(ע"ש בב"י סעיף ו' כ' בשם התו' דהיינו עדות שאמר כך וכך היתה ישוה זו הקרקע כו' שום אותה יותר משווי' כו') י"ל דזהו הפך הסברא וי"ל דאיירי בב' אחים או שותפין שחלקו וא' נטל מקרקעי וא' נטל דמי ועכשיו אנו רוצין לידע בכמה נישום הקרקע בזה אמרינן כיון דמיקרבא דעתי ר"ל מאחר דהקטן ראה שזה לקח הקרקע נגד מעות יסבור בדעתו שהקרקע צריך להיות שוה הרבה יותר מאלו המעות דאל"כ למה לקח זה הקרקע נגד המעות שהם מעולים ביותר כיון דמיקרבא דעתיה לגבייהו ע"כ ממהורר"י.

גמורות. פי' שלימות ול"ת כשהוא ל' יום תוך שנת י"ג יחשב כגדול ולענין דיינות כתב המחבר בסי' ז' ס"ג די"א כשהו' בן י"ג שנים אפילו לא הביא שתי שערות כשר וה"ט דשם תלוי במה שהוא מבין ומה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בו י"ח שנים כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבזה לא בעינן מעל"ע ועיין בא"ח סי' נ"ג ס"א:

נתמלא. ללמדנו דבב' שערות לא סגי בזקן העליון ועיין בא"ע סי' קנ"ה. סמ"ע:

לעשרים. היינו בן י"ט שנה ול' יום דלא כמ"ש בא"ע סי' קנ"ה סי"ב ואף דהרמב"ם שם כ"כ כבר כתב הטור שם דט"ס הוא ע"ש. ומה הן סימני סריס מבואר בא"ע ר"ס קע"ב ואפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן כ' דלא נעש' גדול ע"י. מ"מ כשמגיע אח"כ לכ' שנה נעש' גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע שם ובס"ס קנ"ה עכ"ל הסמ"ע:

רוב. היינו בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה. סמ"ע:

בקרקעות. התוס' והמרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהית' כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם והטור כן ודלא כב"י. ש"ך:

נאמן. ודוקא כשהם חתומים בעדים על השטר דקיום שטרות דרבנן ומן התור' הוי כנחקר' עדותן בב"ד אבל כשהם בע"ד והתחייבו נפשם בכת"י לשלם סך ממון או ענין אחר אז ודאי אינו נאמן אפילו אם אמר שראה החתימה בגדלותו דה"ל בכלל לא יומתו אבות כו'. סמ"ע:

שאומר. כתב הסמ"ע דאף שאין בזה פלוגת' כתב המחבר בשם י"א כדרכו כמ"ש בסי' ט"ז ס"ב והש"ך כתב דבבדק הבית בסי' מ"ו כתב דיש חולקין:

הבתולות. וגובין על פיו מאתים לעיקר כתובתו ובזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו. סמ"ע:

דרבנן. פי' הסמ"ע דכל עיקרו אינו אלא דרבנן אבל קיום שטרות אע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאת ממון יש בו צד דאורייתא:

הספר. דל"ת שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומ' בשביל רבו משא"כ השתא דהא אסור ללמד תורה לעבד. ש"ס דכתובות. סמ"ע:

חולק. דאז אין לחוש לעבד דאינו נוטל חלק בבית הגורן אא"כ רבו עמו. ש"ס. שם:

עצמו. ר"ל דהתינוק מעיד שהוא עצמו היה השליח אבל אם אמר ששלחו ע"י אחר אינו נאמן דדילמא לא דק כ"כ הכ"מ. סמ"ע:

ונשתחרר. דהוי מילת' דלא רמיא עליה ואמר ולאו אדעתיה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבתשובת מוהר"א ששון פסק בעדות האנוסים שאינן נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל הטעם בעובד כוכבים דלא דייק וא"כ באנוסים שבאו לכלל כשרות כשרים כיון שהיו יהודים בינם לשמים ודאי שפיר הוו דייקי מיהו בתוספת' משמע נמי טעמא בעובד כוכבים משום תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר בגמר' טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן עכ"ל. (* ע"ל סי' ל"ד ס"ק ל"ו מ"ש שם וגם מכאן ראיה גדול' לדבריו דלא כהש"ך ע"ש):

כלל. דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ואפילו לר"ת דמתיר בא' שיכול לדבר לשלוח עדותו בכתב לב"ד היינו משום דראוי הוא להעיד בפיו. סמ"ע:

דתקנת. בסי' ת"ח ס"א בניזקין דצריך עדים כשרים כתב שם הטור דה"א הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא עבדים ורועים וכיוצא בהן יהיו נאמנים בעדותן קמ"ל כו' ע"ש ולא כתבו דמכח תקנה יעידו כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקין דשכיחי וכ"כ בת"ה עכ"ל הסמ"ע:

נשים. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דוקא כשלא החזיק ג' שנים אבל אם החזיק ג"ש תו לא מפקעינן מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשים:

קרוב. ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ק פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו. ש"ך:

אפי' היה. שם אלא מעתה הא דתנן הפעוטות כו' ואמרי' בגיטין כל חד לפי חורפיה:

(ליקוט) אחר י"ג שנים. דתוך הפרק כלפני הפרק ב"ב שם נדה שם. אחר. דלפני י"ג שנים שומא הוא (ע"כ): (ליקוט) עד כו' אחר כו'. נדה מ"ח ב' בשלמא לפני הפרק כו' (ע"כ):

גמורות. בנדה א"ר הלכתא בכוליה פרקא מעת לעת ועולא אמר דתנן כו' וערש"י שם ד"ה דתנן כו' וע"ש מ"ז מ"ח:

ואם שהו. קדושין ע"ט אתמר קידשה אביה כו' ועתוס' דב"ב שם קנ"ו א' ד"ה בודקין כו':

ואם נתמלא. כ' ב"י מדברי תוס' דיבמות פ"ב ד"ה דהביא. ודברי שגגה דמשם לא מ' מידי ואדרבה לכאורה מ' משם להיפך. ונראה שמהרמב"ם יצא להטור דין זה שכ' בפ"ב דה' אישות בן י"ג שנה כו' ונראו בו כו' ואם לא נבדק מלמטה כו' והקשו עליו מדאמרי' בנדה מח ב' מה איש בסי' א' כו' תחתון ולא עליון ול"נ דה"ק דבאיש ודאי על סי' א' תחתון ולא עליון סמכי' מדאמרי' ברפ"ח דסנה' התחתון ולא העליון כו' בן ולא איש קטן פטור שלא כו' וא"א דוקא עליון א"כ בן סורר ומורה היכי משכחת לה דהא שיקיף הוא רק ג' חדשים והוא קודם הרבה לזקן העליון משא"כ באשה דבן ולא בת וא"א לומר ג"כ באיש א"א לעליון לבא כו' דביבמות שם מ' דאפשר אבל מ"מ ברוב תחתון אתי ברישא כו' כמו באשה לר"מ שם וכן רואין בחוש וע"ש בתוס' ד"ה בא כו' וז"ש הרמב"ם בן י"ג כו' ר"ל אם רואין שלא בא התחתון ואם לא נבדק כו' וז"ש כאן ואם נתמלא כו':

(ליקוט) ונולד בו סי' כו'. כשלא הביא שתי שערות בזקן (ע"כ): (ליקוט) סי' מסימני כו' כר' יוחנן דקי"ל כוותיה ועבא"ע סי' קנ"ה (ע"כ):

(ליקוט) מי כו' שם אלו דברים כו' דוקא ובסיפא אבל כו' (ע"כ):

(ליקוט) ויש מי שאומר. שם כיון דלא קחשיב במתני' אלא הנך ועוד ירושלמי שם תני בלבד דברים שרגילין בהם (ע"כ): (ליקוט) ויש מי כו'. והרא"ה חולק ע"ז ממש"ש וצריכ' כו' קמ"ל דהימנוה כו' מ' אף בדלא שכיחא כלל (ע"כ):

אפי' הוא לבדו. כ"כ הר"ן שגדול עמו קאי אב' דבריו הראשונים דמתני' וכן משמע מתוס' ורא"ש שם ורמ"א לישנא דטור נקט שלא כ' הא דבית הפרס אבל בל' הש"ע שהוא ל' הרמב"ם ה"ל לרמ"א לכתוב אצל בית הפרס דמשם ואילך הוא לבדו: (ליקוט) אפי' הוא לבדו דבגמ' כתובות כ"ד א' אי' ת"ש אני כהן וחבירי כהן כו' שם ושם ב' ואבע"א ר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי ושם כ"ה א' וכי מסקי' מתרומה ליוחסין בתרומה דאוריי' כו' והכא מיירי מתרומה דרבנן כדאי' התם כ"ח ב' וא"כ סגי בחד נמי וע"כ דרב הונא בריה דרב יהושע לא קאי אהאי דרבנן (ע"כ):

(ליקוט) יוצא מבית הספר. דוקא שם דלמא עבד כהן הוא (ע"כ):

(ליקוט) ושהיה חולק עמנו כו'. ע' תוס' שם ב' ד"ה תנן כמאן ואם תאמר כו' ולא מילתא היא כו' וא"כ בזה"ז דליכ' תרומה הדרא קו' התוס' לדוכתיה ואפשר לתרץ דשם אליב' דר"מ אבל לדידן דקיי"ל כחכמים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא חיישי' לעבד אבל ליתא דלתרומה ויוחסין לא אמרי' כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש המפרשים (ע"כ): (ליקוט) ושהיה חולק כו ע' תוס' שם ד"ה תנן כו' וצ"ע ובא"ע סי' ג' השמיטו אבל השמיט גם יוצא מבית הספר וצ"ע (ע"כ):

(ליקוט) שוטה. ב"ב קכ"ח א' שפוי ונשתטה פסול (ע"כ):

כל מי שנטרפה. נדה י"ג ב' ושנטרפה דעתה היינו שוטה כו':

(ליקוט) תמיד. כתובות כ"א גבי עובדא דבר שטיא כשעתים חלים כו' (ע"כ):

(ליקוט) בדבר מהדברים. אפי' בא' חגיגה ג' ב' כר"י אפי' באחת (ע"כ): (ליקוט) בדבר מהדברים. כר"י בריש חגיגה י"ב תמיד לאפוקי עתים חלים כמ"ש בס"ט (ע"כ):

הנכפה. ר"ה כ"ח א' כפאו שד כו' ע"ש:

וא' הנכפה. או. שם:

(ליקוט) והוא שלא תהיה דעתו משובשת. גיטין ס"ז ב' במתני' שם נשתתק כו' בודקין אותו וערש"י שם ד"ה בודקין אותו (ע"כ):

הפתאים. ב"ב שם זיל אכול תמרי כו' מגלת אסתר כו':

וכן המבוהלים כו'. שם התם שטותא יתירתא כו':

(ליקוט) אחד כו'. ממ"ש בב"ב קכ"ח א' ונתחרש וא"א לומר בחרש גמור דאף אלם בלבד פסול (ע"כ):

(ליקוט) ודעתו נכונה. מגטין שם בודקין אותו ע"כ:

(ליקוט) והאיום. מסנה' מאיימין עליהם (ע"כ):

סומא בשתי. ב"ב קכ"ח א' וכמ"ש בסי"ג: (ליקוט) בשתי עיניו. דוקא כמ"ש בנדה מ"ט ב' ויש כשר להעיד כו' (ע"כ):

אע"פ. גטין כ"ג א':

(ליקוט) וטומטום כו' וכל כו'. כמ"ש בסי' ל"ד סכ"ח אבל כו' אע"ג דה"ל חזקה דכשרות וכ"ש כה"ג ועמ"ש (ע"כ):

וכל אלו. ע' רמב"ם בפי' על מתני' דפ"ק דב"ק שום כסף כו'. וברמב"ם בח' שם:

דבמקום שאין. ויש סמך בפ"ד דקדושין ע"ג ב' חיה נאמנת לומר כו' והטעם לפי שאין אנשים שם: