דין אשה ועבד וקטן שגנבו - שולחן ערוך חושן משפט סימן שמ״ט
דין אשה ועבד וקטן שגנבו. שולחן ערוך חושן משפט סימן שמ״ט - 5 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן שמ״ט
סעיף א׳
דין אשה ועבד וקטן שגנבו. ובו ה סעיפים:אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבים לשלם אלא שאשת איש שגנבה אם אין הקרן בעין או חלופיו אין לה ממה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש:
סעיף ב׳
אשת ראובן השאילה לאשת שמעון חפצים ויצא קול בעיר שנגנבו אם שמעון מודה שהחפצים באו לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהם יד וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצים לכשתתאלמן או תתגרש (וע"ל ס"ס צ"ז):
סעיף ג׳
קטן שגנב מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין פטור אף לאחר שיגדיל:
סעיף ד׳
עבד שגנב מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין אין בעליו חייב לשלם נשתחרר העבד חייב לשלם אם יש לו:
סעיף ה׳
ראוי לב"ד להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה וכן אם הזיקו שאר נזקים וכן מכים העבדים אם הזיקו מכה רבה שלא יהיו משולחים להזיק:
א' האיש וא' האשה. כלומר אע"פ דכתיב בפ' משפטי' איש כי יגנוב שור או שה וטבחו או מכרו חמש' בקר ישלם תחת השור כו' איש ל"ד קאמר דהושווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולא כתיב איש אלא למעוטי קטן וכדמסיק וה"ה לכל דכוותי' דהיינו חרש שוטה:
ב׳
אלא שאשת איש שגנבה כו' נקט א"א לאפוקי אלמנה וגרושה ובתול' גדול' דיש להן ממה לשלם מיד משא"כ אשה שיש לה בעל דכל אשר לה הכניס' מסתמא לבעלה ובס"ס שמ"ו נתבא' דאם יש להנכסי מלוג חייב' למכור מיד בטוב' הנא' ולשל' הקרן ע"ש בדריש' ובסי' תכ"ד ס"י:
ג׳
עד שתתאלמן או תתגרש פי' יקח פסק דין מיד עלי' שנתחייב' לשלם לו קרן וכפל מיד כשיהי' לה וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף שאחר זה ואף שכ' הטור כאן ז"ל עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענ' אינו ר"ל שאז יתבענ' ויקח פסק דין עליה אלא ר"ל אז יתבענ' להוצי' מידה בפסק דין שבידו מעכשיו ומ"ה השמיט המחבר תיבת ויתבענה כדי שלא נטעה בו ולא כע"ש שכ' תיב' ויתבענ' מה שהשמיט בעל הש"ע בכוון והוסיף וגרע בזה:
ד׳
צריך לישבע שאינם ברשותו. אף שהוא טענת ספק ובטור ובתשו' הרא"ש כ' בזה המעש' ז"ל וגם חושדין לשמעון עצמו שיודע מה שנעש' בו ושמא עדיין הן ברשותו כו' ומשמע דבני העיר היו חושדין אותו לפי ראו' עיניהן ולפ"ז י"ל דמ"ה השביעוהו אבל המחבר שלא העתיקו ודאי ס"ל בלה"נ משביעין אותו ונראה דה"ט כיון שבא לרשותו ועכשיו אינן יש כאן ריעותא ומשביעין על טענת ספק כזה במקום ריעותא ככל שבועות שומרין שהן ספק ומטע' שכתבתי בסי' רצ"ד כיון שודאי בא לידו ועכשיו אינו. ומה"נ צריך לישבע שלא פשע בה אע"ג דלא קיבלהו עליו שמיר'. ובאמר הנח לפני [לפניך] כ' הטור והמחבר בר"ס רצ"א דאפי' ש"ח לא הוה שאני התם דאמר הנח לפני [לפניך] וגילה דעתו דלא יסמוך עליו משא"כ כאן ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ה׳
ושלא שלח בה יד. בטור כ' גם שלא פשע בה שנגנב וכ"כ מור"ם לעיל בהג"ה ס"ס צ"ו:
ו׳
קטן שגנב כו' ה"ט כיון דאינו בר דעת וה"ה חרש ושוט' ועל שלשתן אמרו שפגיעתן רעה וע' פרישה:
ז׳
מחזירין הקרן כו' ואין זה בכלל אין נזקקין לנכסי קטן כו' אם הוא מפורסם וידוע שהגניבה בא לידו וכמ"ש בסי' ק"י:
ח׳
עבד שגנב כו' דעבד ג"כ אין לו ממון דמה שקנה עבד קנה רבו:
ט׳
אין בעליו חייבין לשלם. ז"ל הטור אין בעליו חייבין לשלם ולא כל דבר שמזיק כיון שהוא בן דעת ובעלים אינן יכולין לשמרו שאם יקניטנו ילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב רבו מנה בכל יום:
י׳
מכה רבה דהיינו כפי כוחו דעבד כמו קטן ומשום דסתם עבד יכול לסבול מכה רבה מ"ה נקט גבי' מכה רבה:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
(ס"ג) אף לאחר שיגדיל הא דאי' בפ' הגוזל קמא דף צח הוה עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי ואגביה כי כשורא לצלמי ופרש"י ששרף שטר בילדותו ואגביה מיניה ככל הכתוב בשטר פרעון גמור מעידית כקורה הנבחרת משאר קורות לצור בה צורות עכ"ל צ"ל דעכ"פ לא היה קטן אלא ילד בשנים ובא רש"י להתנצל את רב אשי שלא עשה מעשה כזה אלא בילדותו לא בהיותו ת"ח אבל נראה עיקר כמ"ש רש"י בכתובות דף פו על האי לישנא על מידי אחרינא דהיינו שבא הדין לפני רב אשי והקיפו רפרם לרב אשי בראיות וסברות שיפסוק שיגבה התובע גיבוי גמור כו' וה"נ יש לפרש כן לענין דינם דשורף שטרות.
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat, Lemberg, 1898
תתגרש. פירוש יקח פס"ד מיד עליה שנתחייבה לשלם לו קרן וכפל מיד כשיהיה לה וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף שאח"ז ואף שכת' הטור ז"ל עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה אינו רצה לו' שיתבענה אז ויקח פס"ד עליה אלא רצה לו' אז יתבענה להוצי' מידה בפס"ד שבידו מעכשיו ומש"ה השמיע המחבר שיתבענה כדי שלא נטעה בו. סמ"ע:
ג׳
לישבע. אף שהוא טענת ספק ובתשו' הרא"ש כת' בזה המעשה ז"ל וגם חושדין לשמעון עצמו שיודע מה שנעשה בו ושמא עדיין הן ברשותו כו' ולפ"ז י"ל דמש"ה השביעוהו אבל המחבר שלא העתיק זה ודאי ס"ל דבלא"ה נמי משביעין אותו ונראה דה"ט כיון שבא לרשותו ועכשיו אינן. יש כאן ריעותא דמשביעין על טענת ספק כזה במקום ריעותא ככל שבועת השומרין שהוא ספק ומשה"נ צריך לישבע שלא פשע בהן אע"ג דלא קיבל עליו שמירה והא דבר"ס רצ"א באמר הנח (לפני) [לפניך] אפילו ש"ח לא הוי שאני התם דגילה דעתו דלא יסמוך עליו משא"כ הכא וע"ל ס"ס צ"ו. שם:
ד׳
קרן. ואין זה בכלל אין נזקקין לנכסי קטן כו' אם הוא מפורסם וידוע שהגניבה באה לידו וכמ"ש בסי' ק"י. שם:
צריך לישבע כו'. דנעשה גם הוא שומר כמ"ש בב"מ מ"ב ב' ומשתבעה כו':
ב׳
(ליקוט) קטן כו' אם הוא בעין כו'. ממ"ש בב"מ ק"ב א' ה"ק אבוי כו' והמקשה לא פריך אלא משום שאינו גזל גמור ולהכי דוקא בדלא שלח אבל בשלחה אף בקטן חייב משום גזל להחזיר ועברפ"י דב"ק קי"ב א' ב' ולכן ל"ק במתני' אלא בחבלה וה"ה באשה ועבד (ע"כ): (ליקוט) מחזירין כו'. דאפי' בגזל שאינו אלא דרכי שלום אמרינן בב"מ ק"ב א' ובסוף חולין אביו של קטן כו' ובב"ק ר"פ הגוזל בתרא ולא שמיעא כו' תינוק כו' (ע"כ):
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן שמ״ט, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.