השואל מחבירו חפץ סתם או לזמן קצוב - שולחן ערוך חושן משפט סימן שמ״א

השואל מחבירו כו' וכן דעת הרא"ש פ"ק דמכות וכן כתב הרב המגיד שם שכן הכריחו הרמב"ן והרשב"א כפירוש רש"י בשבת פ' שואל ושכן עיקר וכ"פ הר"ן שם:

כש"ש כו' ובתשובת רשד"ם סי' ע"ו כ' שנראה דעת הרא"ש דוקא שנשתמשו בה ע"ש ואינו נלפע"ד ע"ש:

אפי' לא נשתמשו בה כו' ודוקא שואל אבל שוכר אפי' נגנב פטור פי' ר"י מהרי"ח הג"א פ' השואל:

שומעין לו. וכ"פ מהרש"ל פ"י דב"ק סי' ג':

ואם הניח להם כו' כתב הסמ"ע המחבר סתם וכ' נכסים ובכלל נכסים אפי' מטלטלים כו' לשון המחבר הוא ממש ל' הרמב"ם לפי הדפוס שעם הכסף משנה ושאר דפוסים ואף על פי שהועתק בב"י לשון רמב"ם אחריות נכסים. היינו כפי מקצת דפוסים אבל מדברי הרב המגיד שם ומביאו ב"י מבואר דהית' גירסתו ברמב"ם רק נכסים וע"כ כ' דאף על גב דבש"ס משמע בהניח קרקע דוקא מ"מ כיון דהאידנא איכא תקנת הגאונים כתב הרמב"ם סתם נכסים כו' ע"ש:

וטבחוה כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ג אבל הרא"ש ס"ל כלישנא בתרא כו' וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והמרדכי והנ"י ור' ירוחם נ"ל ח"א וכ"פ מהרש"ל פ' הגוזל סימן ג' מיהו דעת הסמ"ג עשין צ"ב כהרמב"ם וכן נלפע"ד דעת הרי"ף פ' השואל ע"ש ודוק ונ"ל שטעמם משום דללישנא בתרא צ"ל דזה הוי פשיעה מה שלא צוה ובפ' המוכר את הבית קי"ל דאמרינן אימר מלאך המות הוא דאנסיה ע"ש ורבא גופיה ס"ל הכי התם ע"ש ודוק היטב ומ"ש הש"ג פ' השואל לדעת הרמב"ם דגם הוא ס"ל כשאר פוסקים לא נהירא כלל ע"ש ומה שתמה הרב המגיד על הרמב"ם דבפ"ג מהל' גניבה פסק הרמב"ם בעצמו כרב פפא דפטור ונדחקו האחרונים מאוד ליישב זה ובפרט מ"ש בכ"מ דהרמב"ם לא גריס ופליגא דר"פ וכן היינו דר"פ וזהו דבר שאין לו שחר ועוד דא"כ היאך שייך הך מימרא דרבא בפ' אלו נערות והלא כבר סדרו חכמי התלמוד מימרא זו בפ' הגוזל א"ו משום דבפ' אלו נערות איתא גופא מימרא דר"פ סדרו חכמי התלמוד מימרא דרבא למימר דללישנא קמא פליג אר"פ וללישנא בתרא היינו דרב פפא גם מהרש"ל כתב שם שהיא שגגה אצל הרמב"ם ולפע"ד לק"מ דס"ל להרמב"ם דע"כ לא קאמרי בש"ס ודלא כר"פ אלא במאי דס"ל לר"פ דפטור אף מקרן וכדאיתא בש"ס פ' אלו נערות ור"פ פרה אתי לאשמועי' כו' ומשני ר"פ אתי לאשמועינן דאפי' בקרן לא מחייב אלא משעת אונסים ע"ש אבל בהא דס"ל לר"פ דפטור מכפל פשיטא דליכא מאן דפליג עליה דאפי' תימא דחייב משעת שאלה היינו בקרן אבל בכפל פשיט' דאינו חייב אלא משעת גניבה וע"כ דקדק הרמב"ם בהלכות גניבה וכ' פטור מכפל ודוק כי זה ברור (ואע"פ שרש"י פי' באלו נערות דכפל לא שייך בשואל כיון דשואל חייב בגניב' ואבידה מ"מ הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא ס"ל כיון שטבחו דרך גניבה ה"ל גנב וכן מדוקדק ל' הרמב"ם ע"ש ודוק):

המשאיל תבעו בכל עת כו' דדוק' לסתם הלואה דלהוצא' נתנה נתנו חכמים שיעור ל' יום וכמ"ש הט"ו לעיל ר"ס ע"ג משא"כ בשאל' דהדרא בעינא ולאפוקי מדעת ר"ת שמדמהו לסתם הלוא' ועד"ר:

ואפי' מת השואל כו'. בסמוך ס"ג יתבאר זה:

ללינה אין פחות מיום א' כפול לעיל בסי' שי"ב ס"ד.

אין פחות מז' ימים בטור כתב בשם הרמב"ם בזה לשלשים יום אבל בנ"י כתב שהגירסא הנכונה ברמב"ם הוא ז' ימים וכמ"ש המחבר:

וי"א לבית האבל אינו רשאי כו' בטו' כ"כ בשם הרא"ש ומהתימא על המחבר שכאן סתם וכתב דברי הרמב"ם ובי"ד סימן ש"ס סל"ה סתם וכתב דברי הרא"ש שכתב מור"ם ז"ל כאן בשם י"א לחוד ובאמת שמור"ם כתב שם בי"ד אדברי המחבר ז"ל ובח"מ סימן שמ"א לא פסק כן עד כאן לשונו ולעד"נ ליישב דאינו מוכח מדברי הרמב"ם דפליג אדברי הרא"ש דנוכל לפרש מ"ש לבית האבל כדי שילך ויחזור היינו ז' ימים דכל ז' ימי האבילות הוא שוהה שם ואח"כ הוא חוזר ומ"ש לבית המשתה כל אותו היום היינו כשאין המשתה אלא יום אח' וס"ל נמי דאם דרך להיות יותר משהה בידו יותר עד כלות ימי המשתה והיינו כדברי הרא"ש וכן משמע לשון הטור שכתב אדברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר כאן ז"ל וא"א הרא"ש הביאו בל' אחר כו' ור"ל הביא התוספתא שכתב ב' דינין הללו בלשון אחר משמע דס"ל דאין הכרח לו' דפליגי בדין אלא שהביאו בל' אחר ובל' מבואר יותר וק"ל:

משתמשים בה כו' ול"ד למקבל שמת שיכול הנותן לסלק לבנו אפי' בתוך הזמן ואפי' אם גם הבן בקי באותו עסק או המלאכה כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' שכ"ט דשאני שאילה דכל ימי השאלה היא כקנוי לו שהרי כל הנאה דידיה וחייב אפי' באונסין ומש"ה בניו יורשין אותו ממנו עד כלות הזמן:

כל ימי שאילתה וה"ה אם שאלה למלאכ' ידוע בלי זמן משתמשין בה זמן הראוי לאותו מלאכה וכך כתב הטור והמחבר בסמוך בס"ה:

ואין חייבין באונסים כו' שהרי לא קבלו כלום על נפשם אבל בגניבה ואבידה חייבין כיון דנהנין ממנו ה"ל כשומר שכר או כשוכר אפי' לא נשתמשו בה עדיין כיון דהרשות בידם להשתמש בה באותו זמן:

שומעין לו. דאדעתא דהכי בא בשאלה ליד אביהן ומ"ה גם הם לא ישתמשו בה להנאתן בע"כ אם לא שיקבלו עליהן אונסים כאביהן וע"ל ס"ס שמ"ו:

שהיא ב' שלישים דיכולין לומר אם ידענו שאינו של אבינו לא היינו אוכלים בשר אבל ב' שלישים משלמין שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול ולאכול אף אם בל"ה לא היו אוכלין בשר:

והעור ישלמו כולו פירוש הרשות בידן אם רוצים להחזיק העור בידן ולשלם דמי שוויה לבעליה שהרי קנאו בשינוי טביחה וההפשטה אבל אם רוצים מחזירין העור לבעלים בעין ועפ"ר:

ואם הניח להן אביהם נכסים המחבר סתם וכתב נכסים ובכלל נכסים הוא אפי' מטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס רי"ח ובסי' רמ"ח וע"ש וה"ט דבתר תקנת חכמים שתקנו דיתומים מחוייבים לשלם חוב אביהן אפי' ממטלטלים שירשו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ז אין חילוק בין אחריות נכסים למטלטלים וכ"כ הטור:

וטבחוה דקדק לכתוב וטבחוה והיא סברת הרא"ש שכתב הטור בשמו כן ולאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' מת בידם חייבים לשלם כיון שאחריות נכסים בידן מאביהן וס"ל כלישנא קמא בגמ' דהשיעבוד חל אנכסיו משעת משיכה אבל הרא"ש ס"ל כלישנא בתרא דהשיעבוד לא חל אנכסיו כ"א עד שעת מיתה או שעת שאר אונסין שנעשה בו ואז כבר מת אביהן אבל אם טבחוה ואכלוה דנהנו ממנה וגם היה פשיעה מאביהן דהיה לו להודיע לבניו שהיא שאולה בידו מ"ה חייבים לשלמה ולא מחוייבים גם אמיתה מטעם תחלתו בפשיעה דה"ל להודיען דלמא יאכלוה וסופו באונס מיתה דחייב כיון דאונס דמיתה לא בא מחמת הפשיעה:

אין המשאיל יכול להחזיר' מתחת ידו כו'. אף על גב דכבר כ' בסעיף א' דסי' זה דמיד שמשך אין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו כו' חזרו וכתבו דל"ת כיון דלא שאלו לזמן קצוב יכול המשאיל לומר לא עלתה על דעתו שישהה כ"כ זמן בלאכה זו ומה"נ חזר וכתבו הטור בס"ז ע"ש:

כלומר אין אתה משאיל לי כו' כן הוא ל' הרמב"ם ובדרישה כתבתי בשם הב"י דבזה נסתלק תמיהת הרא"ש שהביא הטור על הרי"ף וכ' ז"ל ולא נהירא לי דבשביל שא"ל בטובתך לא יצא מכלל שאל' סתם אלא כך הוא ל' בני אדם עשה עמי טובה והשאילני כליך עכ"ל שי"ל שגם הרי"ף פירשוהו כהרמב"ם וכוונתו דהגמ' דאמר כשא"ל השאילני בטובה משתמש בו לעולם מיירי דוק' בשואל שמכיר להמשאיל שהוא איש טוב ואינו רגיל להקפיד על הזמן ומשאיל לו סתם ע"פ דברו אליו כן מ"ה שאול בידו לעולם. ומ"ש כלו' אין אתה משאיל לי כו' היא כאלו כל' הגמ' דהשאילני בטובתך כו' מיירי במשאיל שי"ל עליו שכוונת השואל היה בהיות שאני מכירך שאין אתה כשאר משאילין כו' והיינו במכיר לו ויכול להיות שהרא"ש מודה בזה ותמיהתו אינו אלא על הרי"ף דמשמע ליה דס"ל דמהני באומ' כן אפי' לסתם בני אדם שאינו מכירו אם מקפיד אם לא ולפ"ז נראה דמ"ש מור"ם וי"א דהאומר השאילני כו' לא כתב כן לפלוגתא עם דעת הרמב"ם שכ' המחבר אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ:

ויחזור שבריו או שיריו שבריו הוא כפשוטו כשנשב' הכלי לחתיכו' ושיריו פי' דלא נשבר אלא נתמעך ונתמעט גוף הכלי מרוב תשמישו עד שנשא' בו מעט מהרבה וק"ל:

ואין השואל רשאי כו' דאם יתקנו ויחזו' וישתמש בו יקלקל הכלי לגמרי והוא לא השאיל לו אלא כלי זה כמות שהוא וכ"כ הנ"י לדעת הרי"ף ולאפוקי מדעת הר"ן שכתב שלדעת הרי"ף דפי' דא"ל השאלני בטובתך יכול לחזור ולתקנו ולהשתמש בו ועד"ר:

ואפי' החזירו להמשאיל כו' זהו דוקא כשא"ל השאילני בטובו דהכלי אבל אי א"ל השאילני בטובתך לא ובטור מסיק וכ' דאם ירצה המשאיל לקחנו מיד השואל שלא בשעת מלאכתו יכול השואל לעכבו מיהו לית ליה לשואל רשות להשאיל לאחריני ועפ"ר מילתא בטעמא:

נשבר מחזיר לו שבריו. פי' ואינו חוזר ומתקנו וקאי גם אהרישא כשנשאר בידו שלא להחזירו להמשאיל וכ"כ הטור וסיים בטעמו ז"ל דלא השאילו אלא כ"ז שהוא בטובו:

אפי' הוא כמוהו בדרישה כתבתי דלהרא"ש והטור דכתבו בסי' ש"ח ושי"א דיכול לשנו' לדבר שהוא כמוהו צ"ל דמ"ש הטור כאן דאין רשאין לשנות ר"ל דשינוי שלו אינו ברשו' להיות פטור בשבורה מחמת מלאכה דבכה"ג דנתקלקל אמרינן דמצא' הקפידה מקום לנוח ונחה ע"ש בדריש':

פרדסי' הרבה שלו בטור כ' אפי' א"ל כרמים סתם ולא א"ל תיבת הרבה ולא תיבת שלו אפ"ה חופר בו אפי' הרבה ודוק' כרמים שלו ולא של אחרים והטעם דחופר בו הרבה משום דהוא מוחזק יכול לו' דסתם כרמים הרב' נמי משמע והטעם דאינו יכול לחפור בו של אחרים כמו ברישא משום דא"כ אין לדבר סוף משא"כ ברישא באומר לו לחפור כרם סתם דאין לו רשות לחפור בו אלא כרם א' מ"ה חופר בו א' אפי' אינו שלו:

בונה בכ"מ שירצה ז"ל הגמ' כרי ואזיל כמה גרגותני בארעא עד דמתרמי ליה כו' וכן הוא ברמב"ם ובקיצור פסקי הרא"ש ולא נזכר בשום מקום דהברירה ביד השואל לחפור באיזה מקום שירצה ואדרבה קי"ל דיד בעל השטר על התחתונה בין בלוקח בין במקבלי מתנה לכן נראה דגם דעת הטור והמחבר במ"ש ובונה בכ"מ שירצה ור"ל חופר זא"ז בכ"מ עד שימצא בא' מים שיספיק לו לדבר שהשאילו עבורו ועפ"ר:

(ס"ו כלומר אין אתה כו') מ"ש הסמ"ע ליישב קושיי' הרא"ש שהביא רבינו הוא דחוק מאוד ונראה ליישב בדרך אחר דאלו היה כוונתו לומר בלשון בני אדם ה"ל לומר בטובך השאילני ולמה אמר בטובך אחר השאילני אלא בטובך קאי אשאל' לפרושי שיהא שאלה זו בטובך יותר משאר שאלות:

(ס"ז) אפי' הוא כמוהו מ"ש הסמ"ע כאן קאי אשבורה לא משמע כן בכל הנזכר אח"כ דמיירי בנשברה דמיירי לענין איסור לכתחילה ונראה דכאן אסור אפי' לכתחיל' דאפשר דהמשאיל סובר דהאי ארעא ניחא טפי לחרוש ואע"ג שהוא טועה דבאמת הם שוים מ"מ ה"ל שואל שלא מדעת על השדה אחרת:

(שאלו לעדור כו') התוס' בהמוכר את הבית הקשו מכאן אהתם דאמרינן ארעתי תרתי משמע וכאן אמרינן כל משמע ותירצו שם כמה תירוצים ולפענד"נ דתליא מלתא במי שאמר ל' המסופק דכאן מיירי שהשואל אומר לשון המסופק כדאיתא בגמרא בהדיא האי מאן דאמר לחבריה אושלן מרא למרפק בה כו' ודאי נתכוון לטובתו והתם מיירי שהמוכר אמר ל' המסופק נתכוון לטובתו וסברא זו מצינו ריש המקבל האי דאמר ליה מחכיר לחוכר האי דא"ל מוכר להמחכיר ופסק רבינו בסי' שכ"ה ואחריו רמ"א שם בסוף הסי' וזה נ"ל נכון מאוד וכבר הסכימו עמי רבנים גדולים וקבעום במסמרות נטועים:

ללינה. כפול לעיל סימן שיב סעיף ד' עיין שם:

משתמשים. ול"ד למ"ש הט"ו בסי' שכ"ט במקבל שמת שיכול הנותן לסלק לבנו אפילו בתוך הזמן ואפילו אם גם הבן בקי באותו עסק או המלאכ' דשאני שאילה דכל ימי השאלה הוי כקנוי לו שהרי כל הנאה דידיה וחייב אפי' באונסין ומש"ה בניו יורשין אותו ממנו עד כלות הזמן. סמ"ע:

ימי. וה"ה אם שאלה למלאכה ידוע בלי זמן משתמשין בה זמן הראוי לאותה מלאכה כמ"ש בסמוך ס"ה. שם:

אפילו. ודוקא שואל אבל שוכר אפילו נגנב פטור הג"א פרק השואל. ש"ך:

שומעין. וכ"פ מהרש"ל פרק י' דב"ק סימן ג'. שם:

נכסים. כת' הסמ"ע דהמחבר סתם וכתב נכסים ובכללן אפילו מטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס רי"ח ובסימן רמ"א עיין שם וה"ט דבתר שתקנו חז"ל לגבות מיתומים חוב אביהן אף ממטלטלים שירשו וכמ"ש בסי' ק"ז אין חילוק בין אחריות נכסים למטלטלים וכ"כ הטור וכתב הש"ך דכן מבואר בהה"מ ומביאו ב"י ע"ש:

שיריו. פי' דלא נשבר אלא נתמעך ונתמעט גוף הכלי מרוב תשמישו עד שנשאר בו מעט מהרבה. סמ"ע:

ונוטלו. זהו דוקא כשא"ל השאילני בטובו דהכלי אבל אם א"ל השאילני בטובתך לא והאי י"א דכתב הרמ"א לא הביאו לפלוגתא על מ"ש המחבר אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ובטור מסיק דאם ירצה המשאיל ליקחנו מיד השואל שלא בשעת מלאכתו יכול השואל לעכבו. שם:

שבריו. פי' ואינו חוזר ומתקנו וקאי גם ארישא כשנשאר בידו שלא להחזירו להמשאיל וכך כתב הטור וסיים בטעמו ז"ל דלא השאילו אלא כל זמן שהוא בטובו. שם:

כמוהו. ולמאי דס"ל להרא"ש והטור דיכול לשנות לדבר שהוא כמוהו כמ"ש בסימן ש"ח ושי"א צ"ל דכאן ר"ל דשינוי שלו אינו ברשותו להיות פטור בשבורה מחמת מלאכה דבכה"ג דנתקלקל אמרינן דמצאה הקפידא מקום לנוח ונחה. שם (עמ"ש בסימן ש"מ ס"ק ד'):

הרבה. בטור כתב אפילו א"ל כרמים סתם ולא א"ל תיבת הרבה ולא תיבת שלו אפ"ה חופר בו אפילו הרבה ודוקא כרמים שלו ולא של אחרים והטעם משום דהוא מוחזק י"ל דסתם כרמים הרבה נמי משמע ומ"מ א"י לחפור של אחרים משום דא"כ אין לדבר סוף משא"כ בא"ל כרם סתם דאין לו רשות לחפור אלא כרם אחד מש"ה חופר בו א' אפילו אינו שלו. שם:

שירצה. ז"ל הש"ס כרי ואזיל כו' עד דמתרמי ליה כו' וכן הוא ברמב"ם ובפסקי הרא"ש ולא נזכר בשום מקום דהבריר' ביד השואל לחפור באיזה מקום שירצה ואדרבא קי"ל דיד בעה"ש על התחתונה לכן נראה דגם הט"ו ר"ל דחופר זה אחר זה בכל מקום עד שימצא בא' מים שיספיק לו לדבר שהשאיל עבורו. שם:

השואל כו'. כן מוכרח מהתוספתא ומס' שמחות שכ' בס"ב דמ' דוקא משום שאמר ללינה וכיוצא כו'. הרא"ש והמ"מ ועבה"ג:

ואפי' כו'. עבה"ג ועס"ג:

השואל כו' שאל כו'. תוספתא פ"ח:

וי"א כו'. הרא"ש פ"ק דמכות בשם מס' שמחות וכ"פ בש"ע י"ד סי' שמ וע' בתוספתא שם לבית האבל ובית המשתה שלו כר' דלא כסמ"ע:

אבל חייבים כו'. עתוס' דכתובות ל"ד ב' ד"ה מתה כו' בהשואל ר"ל בפ' האומנין פ"א א' מסתברא כו' וכ"כ הרא"ש ברפ"י דב"ק וכ"כ הג"מ ועבה"ג:

ויש כו' עב"מ ק"ט א' רב יוסף כו' וערא"ש שם פירוש כו' וכ"כ הרמב"ם כו':

שהוא כו'. רש"י שם:

נכסים. בגמ' אחריות נכסים ועסי' ל"ז סי"ז:

(ליקוט) וטבחוה כו'. עבה"ג וראיה ממ"ש בב"מ ל"ז ב' ש"מ מנה לי בידך כו' ואם איתא ה"ל כהפקדתני וא"י אם החזרתי לך דחייב לכ"ע אלא דאין החיוב אלא בשעת אבידה. נ"י בב"ק שם (ע"כ): (ליקוט) ואם כו' וטבחוה. ר"ל דוקא בכה"ג אכל ברישא בס"ג לא וכלשנ' בתרא וכר"פ ועבה"ג וראיה מדפריך בב"מ ל"ז ב' ש"מ מנה כו' ולא קמדמי לא"י אם החזרתי לך וענ"י בב"מ שם ותוס' שם ד"ה והלה כו' (ע"כ):

וכן אם כו'. כנ"ל ס"ב:

בטובתך כלומר כו'. כפי' הרי"ף שם:

ואין השואל כו'. וז"ש ומהדר ליה קתיה דאצ"ל שיחזיק לעצמו שהרי לא נתנה לו במתנה כמ"ש רש"י ועס"ח:

וי"א כו'. כן פי' רש"י ורא"ש:

ואפי' כו' ודוקא כו'. שפי' מ"ש והוא דקנו מיניה דוקא בהחזירו אבל הרמב"ם מפ' אף בעודן בידו וענ"י:

אפי' הוא כו'. כמ"ש רפיק ביה ההוא פרדיסא כו':

אפי' אינו שלו. ממ"ש בסיפא דאית ליה:

בינה בכל כו'. כ"ה לשון הטור אבל הרמב"ם כ' כלשון הגמ' והרי"ף בני ואזיל כו':

ובונה כו' שיספיק כו'. רמב"ם וטור. וזהו מ"ש עד דמתרמי כו' ר"ל גדול כ"כ כו':